ברכה ושלום

במענה לשאלתכן אודות עשיית איפור קבוע

בשנים האחרונות הפך האיפור הקבוע לפתרון פופולרי המבטיח יופי לאורך זמן, אך האם הוא מותר על פי ההלכה?

התהליך, המבוסס על הזרקת פיגמנטים למעמקי העור, מעורר דיון סביב איסור "כתובת קעקע". בעוד ששימוש לצורכי נוי נתקל בהסתייגות הלכתית משמעותית, קיימים מקרים של פגמים אסתטיים בהם ההלכה דנה להיתר.

במאמר זה נבחן את גדרי האיסור, את חשיבות גורם הזמן, ומתי כבוד הבריות עשוי להתיר את המעשה.

אופן עשיית האיפור הקבוע

תהליך האיפור הקבוע מבוסס על הזרקת פיגמנטים (צבע) באמצעות מחט אל מתחת לשכבות העליונות של העור (האפידרמיס). בשונה מאיפור רגיל המונח על פני העור, בשיטה זו הצבע מוחדר לשכבות עמוקות יותר שאינן מתחלפות במהירות, מה שמאפשר לצבע להישאר יציב במשך תקופה ארוכה של בין 3 ל-20 שנה. מבחינה טכנית, המקום מורדם תחילה (בהרדמה עדינה מקומית). לאחר מכן שורטים את העור באמצעות מחט חשמלית (הדומה לעיפרון) ומזריקים את הצבע לתוך השריטה למקום בו אמור להתמקם בו הצבע (האיפור).

הנידון ההלכתי, איסור כתובת קעקע

בבסיס הדיון עומדת השאלה ההלכתית של 'איסור כתובת קעקע'. נאמר בתורה: "וכתובת קעקע לא תתנו בכם" (ויקרא י"ט, כח), פירוש הכתוב:  אסור לעשות בגוף כתב שנחקק ומתקבע שאינו נמחק לעולם, שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם^[1].

הפוסקים הראשונים דנו במהות ואופן הקעקוע שהתורה אסרה^[2].  יש מהראשונים שכתבו^[3] שאיסור תורה הוא כאשר נעשית השריטה בגוף ובתוכה ממלאים את הצבע. יש ראשונים שכתבו^[4] שאיסור תורה הוא שקודם מניחים את הצבע ואח"כ נעשית השריטה. הכרעת הפוסקים^[5] היא, אין הבדל בסדר הדברים; בין אם הקדים את השריטה לצבע ובין אם הקדים את הצבע לשריטה, בכל אופן עובר על האיסור כיון שביצע את שתי הפעולות המוגדרות ככתובת קעקע.

הגדר 'לעולם' בהלכה

בהגדרת הזמן ההופך את הכתובת לכתובת קעקע דאורייתא, ישנה מחלוקת הפוסקים: יש מהראשונים^[6] הסוברים שאיסור תורה הוא דווקא בכתב שאינו נמחה לעולם. מנגד, יש ראשונים^[7] הסוברים שגם כתב שנשאר למשך זמן ארוך נחשב אף הוא 'לעולם' (מאחר והגדרת 'לעולם' בכמה מקומות מתפרשת לתקופת זמן ארוכה, ובחלק מהמקומות מחודש ומעלה). להלכה לשון הרמב"ם והשולחן ערוך שכתבו את איסור כתובת קעקע, לא הגבילו זאת לזמן, אלא עצם המעשה כשלעצמו – אסור.

עוד כתבו הפוסקים^[8], גם במקום שאין ה'קעקוע' איסור דאורייתא, הרי שהוא אסור מדרבנן (לעבור על איסור דרבנן הוא עבירה מהתורה, שהרי התורה ציותה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל").

טעם האיסור

בטעם איסור כתובת קעקע כתבו^[9]  שציותה התורה להרחיקנו ממעשה הגויים, הן משום שכך היו נהוגים לעשות כך לשם התחברותם לעבודה זרה, והן מצד עצם היותם מעשי הגויים ותועבותם. מדהים לראות מה שכתב האור החיים הקדוש על מצוה זו, שאמרה תורה וכתובת קעקע לא תתנו בכם" – כלומר בנפשכם – היינו שכתובת קעקע פוגמת היא בנפש היהודי (למרות שנעשית על בשרו וגופו), וסיים דבריו : ורמז בזה כי יקפיד ה' על כבוד שמו יתברך, ועל כבוד שכינתו, ולדרך זה יצו ה' להאדם לבל יפגום גופו ונשמתו בב' מעשים הרשומים שהם שרט לנפש וכתובת קעקע". ובספר החינוך ציין "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות".

כתובת קעקע ברישום אותיות או בכל רישום שהוא

נחלקו הפוסקים האם כתובת קעקע האסורה מדאורייתא היא רק באותיות מסויימות או בכל רושם וצורה שהיא. הכרעת השולחן ערוך (יורה דעה שם) שכל שריטה ומילוי בצבע אסורים^[10], ובכל מקרה גם כשלא נעשית צורת אותיות, בעצם המעשה – יש איסור מדרבנן^[11].

סימנים בגוף למטרות שונות

בגמרא ובפוסקים הובא דיון בשני פנים: העושה קעקוע לצורך רפואה, או לצורך סימון ספציפי – המשותף לשני אלו שברור שאינן נעשים מצד חוקות הגוי, אלא במטרה שונה לחלוטין.

לצורך רפואה: אדם שיש לו פצע גדול שניכר בכיעורו,  מותר לו להניח עליו אפר מקלה על גבי מכתו, למרות שכאשר תתרפא המכה ישאר הצבע צרוב בגופו. הטעם שמותר: שהרי מכתו מוכיחה שאינו עושה כן משום חוקות הגויים, אלא לרפא את המכה^[12].

סימון עבד: בזמנים בהם היו לאנשים עבדים, היה חשש שמא יום אחד העבד יברח ולא יהיה ניתן לזהותו, נהגו האדונים לעשות סימן עם קעקוע על העבד כך שיהיה ניכר תמיד שהוא העבד. האם מותר לאדון יהודי לעשות כך לעבדו שנכנס בכלל המצוות, במקרה זה אסרו חכמים את המעשה, ובלשונם: והרושם (כתובת קעקע) על עבדו לעשות בו סימן שלא יברח פטור, שהרי לא משום חוקת הגוים הוא עושה, מכל מקום לכתחילה אסור לעשות כן מדרבנן אפילו בעבדו^[13].

נמצאנו למדים:

א) איסור כתובת קעקע אסורה מדאורייתא, כאשר נעשית כמעשה הגויים ובאופן שהיו נוהגים לעשותה.

ב) אפילו לצורך ממוני שאינו כחוקות הגויים, אסרו חכמים לעשות כתובת קעקע.

ג) כאשר ניכר בצורך הרפואי שבדבר, בדוגמת המכה הנ"ל – מכתו מוכחת עליו, ומותר רק באופן שהמעשה הנעשה הוא בדרך האסורה מדרבנן (ולא באופן האסור דאורייתא).

ד) משך הזמן של הקעקוע האסור, יש הסוברים למשך זמן ארוך. יש הסוברים רק כשהוא לעולם ממש.

כאשר התחדש רעיון האיפור הקבוע, דנו הפוסקים האחרונים בהתאם לכל היסודות הנ"ל, מהו גדרו של איפור קבוע לנוי ויופי

מחד ברור שאינו לשם עבודה זרה וכל מטרתו עניינו הוא לצורך נוי.

לאידך: 1. אופן עשייתו היא בדרך שלפי חלק מהפוסקים אסורה מדאורייתא. 2. נשארת לתקופה ארוכה, שלפי חלק מהפוסקים זה נחשב 'לעולם'. 3. גם אם ננקוט שכל הנ"ל הוא רק מדרבנן, הרי אין כאן את צד ההיתר של 'מכתו מוכיחה עליו'  (שהרי כל מה שהתירו בשו"ע לצורך רפואה, הוא משום שמכתו מוכיחה עליו, ובאיפור לצורך נוי, אין גדר זה של מכתו מוכיחה עליו).

כלומר, כאשר מתבוננים במעשה של 'איפור קבוע' לפי חלק נכבד מהפוסקים ובעיקר מפשטות לשון השולחן ערוך יש כאן מעשה איסור (לפחות מדרבנן, ואף אחד לא שש ולא רוצה לעבור על איסור אפילו של דברי חכמים)^[14].

איפור קבוע להסתרת צלקת, או השלמת קרחות

איפור קבוע נותן גם פתרון אסתטי לצלקות, או קרחות שונות והשלמת גבות שנשרו, ובהתאם ליסוד הנ"ל בפוסקים אודות 'מכתו מוכיחה עליו', דנו פוסקי זמננו האם במקרים ברורים כאלו ניתן להסתמך על היתר זה.

לצורך הסרת פגם (צלקת וכדומה): כמו אחרי טיפולים מורכבים שמותירים צלקות או התקרחות חזקה וכדומה, דנו הפוסקים  להקל מאחר וקיים גנאי ברור וצער, ועוד זאת שבכגון אלו המכה או הפגם מוכיחים שאין הכוונה לקעקוע האסור.

סימון גבות או שערות שנשרו: דנו הפוסקים, במצב זה ששער הגבות נשר לאשה, והוא פגם וצער גדול עבורה, שגם בזה יש מקום לומר שהוא כמו צלקת וצורך רפואי שמכתו מוכיחה עליו^[15].

למעשה

מאחר והשימוש באיפור קבוע נוגע בחשש כבד של איסור כתובת קעקע מדרבנן, וחשוב להדגיש – גם הפוסקים שהתירו לא התירוהו בשופי אלא בתנאים מאד מסויימים (שרובן של העושות זאת לא יודעות על התנאים הללו, ומטעים אותם לומר שהדבר הותר בשופי ללא הגבלה.

באזניי שמעתי נשים רבות שמצירות על כך שהטעו אותן לעבור על איסור, לאחר מעשה כאשר ראו ולמדו את דברי המתירים במקורם).

לצורך נוי ויופי: אין לעשות איפור קבוע (הפוסקים שהקלו, הקלו רק  במקום צער גדול ועוגמת נפש השווה ברמתה לצלקת ומקום חולי( היינו שלאשה יש גנאי כל כך גדול להראות כמו שהיא בנוי הטבעי שלה, שמבחינתה זה כאילו יש לה צלקת!)^[16]).

לצורך הסתרת צלקות, השלמת קרחות וכדומה: יש צד להתיר, כנ"ל.

בכל מקרה נכון להיוועץ ברב שיתן דעתו על פרטי השאלה, והשם יהיה בעזרו להכריע בהתאם להלכה.