בינות למכשירי הכושר שהעולם הציב בפניה, אתגר אמיתי. בינות לעליות ולמורדות, היא תקעה בעוז יתד. כן, הפעם היא נלחמת.

"מי את?" שאלתי אותה, והיא ענתה: "אני זו את, ואת זו אני. נפש בהמית שמיטלטלת בתוכך, ורוצה להתקרב יותר לאמת".

"רוצה שנעשה את זה יחד?" העזתי לשאול…

בספירת העומר, בעזרת ספירת הבינה – מעמיקים בכל מידה ומידה, עד שמגיעים לחג השבועות, שבו אנו עולים דרגה, למצב חדש. 

בחג השבועות עמדנו למרגלות הר סיני ושמענו את עשרת הדיברות. בואי נצלול ונעיין בציוויים האלו מזווית שונה מעט, מתוך הקבלה לאני הפנימי:   

הדיבר הראשון -אנכי ה' אלוקיך:

אני לא קיימת בלעדי אלוקים. עם כל האגו שלי, איני יכולה להניע אצבע, לקבוע תהליכים או לחשוב שמישהו יכול להתחרות בי או להזיק לי, אם ה' לא החליט על הצעד הזה.

הדיבר השני – "לא יהיה לך אלוקים אחרים":

רבנו בחיי כותב בשער הביטחון שאי אפשר להתנהל בעולם הזה תחת כמה מנהלים, תמיד ניפול בין הכיסאות. יש להסתמך על מישהו אחד – שהוא הכול יכול. 

האומנם אני תלויה באנשים רבים כל כך – בבוסית שתעלה לי משכורת, ברופא שיטפל לי בדלקת הגרון, באדריכל שיתכנן לי את בית החלומות?

אומנם צריך לפעול בדרכי הטבע, אבל חובה לזכור מי הבוס האמיתי של כל ה"עוילם הזה". 

הדיבר השלישי – "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא":

חבל על הזמן שמתבזבז על דיבורי סרק, שאינם מובילים לשום מקום, או חמור מזה, שמובילים ללשון הרע ולרכילות. חבל גם על הזמן שמתבזבז על שוטטות באתרי אינטרנט או על צפייה בסטטוסים – הם רק מייצרים לנו תסריט חיים לא ריאלי, ומציבים אותנו אי שם הרחק מאחור. 

לדוגמה: עקבתי אחרי סטטוסים של חברות, וכך הצטיירה אצלי תמונה של בית אידיאלי: מרווח, משופץ, ונראה כמו בית מרקחת או מלון יוקרתי. ואולם, בתים רבים (ובהם ביתי הפרטי) אינם כאלו. התסריט הזה יוצר פער עצום בין המצוי לרצוי, ומשאיר אותי מתוסכלת ומאוכזבת, לא חבל?

הדיבר הרביעי – "זכור את יום השבת לקדשו":

יש להקדיש יום אחד בשבוע לעצמי, לזוגיות, ללימוד על הורות.

מומלץ לקבוע פגישה שבועית עם הבעל. בכל פעם בן זוג אחר מחליט מה לעשות במפגש הזה, שבוע אני, שבוע הוא. ולא משנה מה קורה, המפגש הזה הוא קודש ממש, ואין להזיז אותו.  

הדיבר החמישי – "כבד את אביך ואת אמך":

השם ומשה עבדו, הרבי, תמיד ניצבים מעליי, ותמיד אכבד אותם ועשה את רצונם. ואם אתמיד בכך, גם אזכה לסיוע מלמעלה ולפטור מדאגות גשמיות.

"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" – למה מקבלים שכר גשמי על מצוות, ולא די בשכר רוחני לעתיד לבוא, שהוא באין ערוך? אלא שהשכר הגשמי הוא בעצם לא שכר, הוא תוצאה. ה' אומר לנו: אם תלמדו תורה ותקיימו מצוות – ארפד לכם את הדרך, שיהיה לכם פנאי ללמוד עוד או לגמול חסד (לפי הלכות תשובה לרמב"ם). 

הדיבר השישי – "לא תרצח":

בתוכנו ישנם כל כך הרבה רגשות, יכולות וכשרונות שקיבלנו מהשם שחנן אותנו בהם. בל "נרצח" אותם בהדחקה חסרת תועלת של "אני לא יודעת", "אינני מסוגלת", "אין לי את זה", "מי אני בכלל". אתן להם מקום, אקדיש להם זמן, וארתום אותם לעשייה ולשליחות שלי בעולם.

הדיבר השביעי – "לא תנאף":

תמיד אתמקד באחד והיחיד – בעלי. כן, עוד לפני הילדים.

היחיד שאיתו את מבלה את רוב שנות חייך, הוא בעלך. עם הילדים את מבלה לרוב בין 13 ל־22 שנה (הבנים הולכים לישיבות והבנות מתחתנות), לא כדאי לך להשקיע את כל כולך בילדים ("אתה כבר תדע להסתדר בעצמך"), ואחרי 03 שנה תפגשי לצידך בעל שאינך מכירה…

הדיבר השמיני – "לא תגנוב":

אין טעם "לגנוב" מכל דבר קצת – להיות קצת עם הילדים, קצת להציץ למיילים, קצת להגיב באימוג'ים בקבוצות. קצת עם הבעל, וקצת ברשתות החברתיות. קצת בשיעור זום (עם כפכפים) וקצת בתפילות ובענייני אידישקייט.

חשוב להיות פנימית, מונחת. להקציב זמן מוגדר לכל דבר ולהיות שם עד הסוף.

הדיבר התשיעי – "לא תענה ברעך עד שקר":

לא אשקר לעצמי מי אני. לא אדביק לעצמי תוויות שאינן מבטאות את המהות שלי. (המתוקתקת, זו שמקפידה על תזונה בריאה, זו ששכחה כבר מזמן מהו חת"ת או זו שלא פתחה שנה שלמה ספר הלכות.)

 אהיה מי שאני: אימהית, חסידית, שליחה.

הדיבר העשירי – "לא תחמוד":

הדשא של השכן ירוק יותר, זו קביעה או הלצה? אין מה לקנא בשום אדם, לרוב השני יציג את החוזקות שלו, ויטאטא מתחת לשטיח את כל החלקים היפים פחות.

לא לחינם בחרנו למעלה שק חוויות שאיתו נרד לעולם. מן הסתם לא נרצה להחליף אותו באחר.

 *

כן, יש לנו כוחות לאסוף מכל העשרת, ולהגיע בכוחות מחודשים לעצרת.

בהצלחה בשליחות ובמהות.

*

הטור מבוסס על הרצאות ששמעתי מבת שבע דרגן ויפעת קליין.

באדיבות מגזין עטרת חיה