החודש הראשון שלי

"בין הזמנים" הסתיים לו, ולפחות חלק מילדינו שבו לספסל הלימודים. 

יש ילדים שבעבורם שנת הלימודים החדשה מסמנת מעבר משמעותי – עלייה לכיתה א', לישיבה קטנה או גדולה. אך גם לאלו ש"בסך הכול" עוברים מכיתה ג' לד' או מו' לז' המעבר עשוי להיות מורכב, מלווה בחששות ומצריך הסתגלות.

"שניאור שלי הוא ילד עדין ורגיש", משתפת חוי. "נדרש לו זמן רב להסתגל למורה החדש, לכיתת הלימוד החדשה. בכל שנה בתחילת השנה יש הרבה קושי סביב ההסתגלות. כאבי ראש ובטן מופיעים אצלו ללא סיבה נראית לעין, קשה לו להירדם בלילות. הוא סובל מאי שקט. אפשר לומר שבכל שנה החודש הראשון הוא הקשה ביותר בעבורו, ובמובן מסוים גם בעבורי".

"הילדים שלי בדרך כלל עוברים 'חלק' את המעברים", מודה רבקי, אימא למשפחה ברוכה. "אבל ההסתגלות הקשה היא שלי. בכל שנה, לפני תחילת שנה, אני מנהלת מערך ריגול שלם כדי לדעת מי עומדים להיות המורים של הילדים שלי (אצלנו מקובל שלא מעדכנים עד יום לפני פתיחת שנת הלימודים). אני אוספת בדבקות מידע על כל מורה. איך היחס שלו לתלמידים? האם הוא קשוח או רך? כמה שיעורי בית הוא נותן? וכן הלאה. בלילה שלפני תחילת שנת הלימודים אני היא שמתקשה להירדם. ובבוקר שולחת אותם בחיוך על הפנים ובלב מפרפר מבפנים. אפשר לומר שבשבילי השבועות הראשונים של השנה הם הקשים ביותר. אני מרגישה שהמעבר קשה לי יותר מאשר לילדיי".

"אצל רוב הילדים המעבר הולך בקלות," אומרת רינה. "אבל ברור שהבן שעולה לישיבה חושש יותר, ובאופן טבעי, גם אנחנו. זהו הבן הראשון שצועד לישיבה. השינוי הוא גדול מכל הבחינות. יציאה לדרך חדשה. אומנם בשמחה ובהודיה לה', אבל אין ספק שזו תחילת דרך שמלווה בהרבה מאוד חששות, דאגות ותפילות, הן מצידנו ההורים והן מצד הילד."

אז מה עושים?

איך מסייעים לילדים שלנו וגם לעצמנו לעבור את זה בקלות? איך דואגים להתחלה ברגל ימין, שתשפיע מן הסתם על כל השנה כולה?

הנה לקט טיפים מאימהות מנוסות:

ראשית לכול, האמיני. האמיני בקדוש ברוך הוא שנותן לילדייך בהשגחה פרטית את המלמד, את המורה, את הר"מ ואת המשפיע המתאימים ביותר בעבורם. האמיני בצוות החינוכי שמשתדל ומתאמץ למען ילדייך. האמיני בילדייך שביכולתם להסתדר ולהתאקלם היטב, וגם שדרי להם את האמון הזה. ילד שמרגיש שאימא שלו חוששת ואינה נותנת אמון במורה, יתקשה לעשות זאת בעצמו. וכן, גם אם אינך אומרת מילה. לילדים שלנו חיישנים רגישים ביותר, והם מרגישים את הלב שלנו בלי מילים.

גם אם את בטוחה שהילד שלך צריך יד רכה, ואת מגלה שהוא קיבל את המחנך הקשוח ביותר בתלמוד התורה – אל תמהרי להילחץ. לפעמים יש לנו נטייה מובנית לגונן על ילדינו יתר על המידה, כשהם מסתדרים היטב.

לעולם אל תאמיני לשמועות. כשהורים אחרים משתפים אותך ברשמים, מדובר בחוויה האישית שלהם ושל הילד שלהם. כל ילד שונה באופיו, ביכולות הלימודיות שלו ובדרך ההתנהלות שלו מול המורה. תני הזדמנות לכל מורה שנכנס לכיתה של בנך. לא במקרה ה' הפגיש בינו ובין ילדך. ובינינו, גם את לא היית רוצה שדעות קדומות עלייך ישפיעו על האנשים שעובדים איתך.

כמובן, אין זה אומר שעלייך להסיר אחריות. את יכולה וצריכה לעקוב אחר ההתנהלות, לשים לב למצב הרוח של הילד, ובמידת הצורך לשוחח עם המורה – אבל ממקום של אמון ושל כבוד, ולא ממקום שמשדר חוסר אמון וחשדנות.

כדאי לשים ממתק קטן בתיק של הילד ביום הראשון ללימודים, להוסיף פתק ברכה (אפשר גם בכל השבוע הראשון). מילים מעצימות כמו "אני בטוחה שתצליח" ו"בעזרת השם, תהיה לך שנה נהדרת" יכולות לתרום למעבר קל ונעים יותר.

ובנוגע ל"תמים" – כדאי ורצוי ללוות אותו ביום הראשון לישיבה, לעזור לו להתמקם ולתת לו תחושה שאנחנו איתו. עם זאת, נשתדל שלא להדביק אותו בחששותינו. נקפיד על שיחות טלפון, אך לא במינון גבוה מדי, שלא ירגיש שאיננו סומכים עליו. שליחת ילד לישיבה מלמדת אותנו להתחיל לשחרר אותו מ"הסינר של אימא", לתת לו לפרוש כנפיים ולגדול. חשוב לעקוב ולבדוק שהכול כשורה, אבל גם להבין את הצורך שלו להרגיש עצמאי ובוגר (אל תיפגעי אם שיחות הטלפון יהיו קצרצרות, והשאלות שלך ייענו בעיקר בתשובה הלקונית "בסדר"…).

כך נסייע לילדים רגישים

ומילה בנוגע לילדים רגישים שמתקשים במעברים: "כל ילד זקוק להכנה כלשהי", אומרת ליאורה סלר, מרפאה בעיסוק. "אבל בעבור ילדים רגישים מאוד, המתקשים עוד יותר במעברים, ההכנה הזו היא קריטית. אל תחכו ליום האחרון של החופש. שבו עם הילד לפחות שבוע לפני תחילת הלימודים. דברו איתו. שקפו לו את השינויים שעתידים להיות. למשל: 'בשנה הבאה אתה עולה לכיתה ג', הרב יצחק לא יהיה המורה שלכם. יהיה מורה חדש, שאתה לא מכיר. אבל לאט אתם תכירו, ובעזרת השם, יהיה לכם נחמד ביחד', או: 'הכיתה שלכם בשנה הבאה תהיה בקומה השלישית. מה אתה חושב על זה?' תנו לו מקום להביע את עצמו, את הדעות שלו, את החששות שלו, ונסו לכוון אותו למצוא פתרונות מתוכו. תנו לגיטימציה לקושי שבמעבר, מתוך הבעת אמון ביכולת שלו להתמודד.

"כדאי להזכיר לילד סיטואציות מהעבר, אפילו משנה שעברה, מצבים שבהם תחילה היה קשה לו להתרגל ובסוף הצליח ונהנה. לילדים צעירים אפשר אפילו לחבר ספרון אישי המתאר במילים פשוטות את המעבר, מתוך התייחסות למה שהיה בשנה הקודמת ולמה שעומד להיות השנה, ומתוך הבלטה של הדברים הטובים ('אומנם בכיתה א' לא יהיו משחקים כמו בגן. אבל תוכל לשחק עם החברים בהפסקה במגרש', 'תלמד המון דברים חדשים. ותדע אפילו לכתוב במחברת כמו הגדולים'). ככל שההכנה תהיה טובה יותר, גם ההסתגלות, בעזרת השם, תהיה קלה יותר.

"אם הקושי של הילד בשנים הקודמות היה גדול מאוד, כדאי לשקול פנייה לצוות החינוכי של בית הספר, ולנסות ליזום פגישה ספונטנית כביכול עם מי שעתיד ללמד את הילד בשנה הבאה. זה יכול לעשות לפעמים את כל ההבדל.

"צַפי לכך שבימים הראשונים ואולי אפילו בשבועות הראשונים יהיה לילד קשה. נשמי נשימה עמוקה, היי סבלנית ומכילה. חשוב שתתמכי בו, תביני את הקשיים שלו, חבקי אותו הרבה, ועם זאת תחזקי אותו להמשיך ולהתמודד עד להסתגלות, והעיקר, אל תפסיקי להתפלל. ותני לזמן לעשות את שלו."

באדיבות מגזין עטרת חיה