את ד"ר מירב סלקובסקי פגשתי בפעם הראשונה לפני כ־15 שנה. זה היה ביום עיון בחנוכה, והיא העבירה הרצאה מרתקת על זוגיות. אני זוכרת שישבתי שם בקהל ומייד הרגשתי שמשהו בה כובש את הלב. היא הייתה מלאת חוש הומור, חדה וכנה, והצליחה לרתק אולם שלם. מאז דרכינו נפגשו לא פעם. זכיתי שהיא תהיה חלק מהסגל כשלמדתי תואר שני בהנחיית הורים, והיום המעגל נסגר כשאני זוכה ללמד את הבנות שלה בבני ברק. דרך הבנות שלה אני רואה מקרוב איך כל מה שהיא מלמדת אינו רק תיאוריה. הכול חי, רלוונטי וניכר שמיושם היטב גם בתוך הבית פנימה.

מירב היא שילוב נדיר שקשה למצוא היום: מצד אחד היא אשת אקדמיה, דוקטור לחינוך, מומחית לפסיכולוגיה חיובית, מאמנת אישית עם קליניקה משגשגת, אשת מקצוע ובעיקר אישה חסידית ברמה הגבוהה ביותר. מצד אחר, לא פגשתי אדם ישיר, כן ומדבר בגובה העיניים יותר ממנה. היא משתפת מהחיים האישיים שלה בלי פילטרים ומסכות, וזה כנראה סוד הקסם שהופך כל הרצאה שלה – כמו זו שהעבירה אצלנו בבית חב"ד – לחוויה מיוחדת.

אבל הסיפור האישי שלה מרתק לא פחות מהתארים שלה. היא גדלה בברית המועצות, עברה מסלול חיים לא פשוט בהיותה נערה, ועשתה מהפך של מאה ושמונים מעלות אל תוך עולם התורה, המצוות וההתקשרות לרבי מלך המשיח. התיישבתי איתה לשיחה על הדרך שעברה, על פסיכולוגיה וחסידות ועל העשייה שאינה נעצרת לרגע.

גדלת בעולם אחר ועברת מסע מרתק. תוכלי לשתף?

"את יודעת, מדהים אותי לחשוב שכל מה שקרה לנו פעם בחיים – הכול מוביל אותנו אל הרגע הנוכחי, כדי שנהיה מי שנועדנו להיות. מאז הייתי ילדה קטנה – הייתי יוצאת למבצעים – פשוט אלה היו 'מבצעים סובייטיים' במדינה קומוניסטית. למשל, מבצע איסוף נייר או מתכת לצורך מחזור במסגרת הפעילות של ה'פיאונרים' – תנועת נוער סובייטית. עוצבתי עם להט של אמונה באידאלים גדולים וערכים מרגשים. חונכתי לפעול כדי לשנות את העולם לטובה. קיבלתי את הצורה הראשונית שלי להיות מי שאני היום, פשוט עם הזמן התגלתה התכלית של הצורה הזו. זה כמו במחשב – יש חומרה (המרכיבים הפיזיים של המחשב) ויש תוכנה, שדורשת עדכון גרסה.

"גדלתי במדינה שהאמינה במפלגה, במנהיג התורן המתחלף. סבתא רבתה שלי אכלה כשר, אפתה בפסח מצות בעצמה והייתה אישה מאמינה, ואילו אני גדלתי לתוך הנתק וחוסר הידע.

"המהפך הרוחני שלי התחיל כבר בארץ ישראל, בעקבות מסע נשמתי מיוחד של אימא שלי ע"ה, ויש כתבה שלמה בערוץ ההידברות על הדרך שהמשפחה שלי עשתה. חציתי הרבה גבולות בחיים שלי: את גבול אוקראינה לטובת ארץ ישראל, את גבול הנתק לטובת החיבור לשורשים וחזרה בתשובה, את גבול היותי נערה בסיכון ללא תעודת בגרות אל עבר האקדמיה וסיום שלושה תארים בהצטיינות. כל הכוחות והגילויים שצברתי בדרכים מאפשרים לי היום לעזור לנשים אחרות לחצות גבולות בחיים שלהן: לעבור מייאוש למימוש, מזוגיות חמוצה לזוגיות ממצה, מחוסר אמון בעצמן ובעולם לאמונה בבורא ופריצת חומות אל עבר החלומות.

"פעם המצאתי מטאפורה כדי להסביר לעצמי למה יש לנו ניסיונות בחיים. דמיינתי לעצמי שהקדוש ברוך הוא בורא אותנו בצורה של מפתח. עוד בלי שום צורה, אחידים לגמרי. ואז באהבה אין־סופית ובגישה הכי אישית שיש מתחיל לעצב אותנו – כאן שובר, שם מעקם, פה שורט… כך אנחנו מקבלים את צורתנו הייחודית, ואז יש בעולם דלתות ולבבות שרק אנחנו יכולים לפתוח".

להגיע לרבי בחלום

תוכלי לספר לנו איך הגעת לחב"ד ולשתף אותנו בסיפור מופת מיוחד עם הרבי שחווית בדרך?

מירב: "באמת מוזר לחשוב איך גדלתי ללא הרבי, ועכשיו אני לא יכולה לגדול אלא עם הרבי. בגדול, אין לי לזה הסבר הגיוני, חוץ מזה שזכיתי להיבחר ופשוט נמשכתי בכוח אדיר וחזק ממני – להיות חלק ממשהו גדול, להשתייך לרבי מלך המשיח, נשיא הדור.

"אני יכולה לספר לך על משהו שמבחינתי הוא נס גלוי. אחרי שחזרתי בתשובה, נדרש לי זמן להגיע לחב"ד. זכיתי לרבנית ומשפיעה מיוחדת במינה – שרי הלפרין, שליחה בחולון שהתחילה להזמין אותי לשיעורי תניא. ואף שהודיתי לה בנימוס ולא הגעתי, היא המשיכה להזמין אותי במשך שנה וחצי, בלי להתרגש או להיבהל מזה שאני מצביעה ברגליים, מראה שאני לא בעניין. כנראה ידעה היטב שכל יהודי בעניין להתקרב לקדוש ברוך הוא ופשוט נתנה לי זמן. וכשכבר הגעתי – נשארתי, ולאט לאט התחלתי ללמוד ולהכיר.

"עוד לפני שזה קרה, היא סיפרה לי שבעלה טס לרבי מה"מ, ואמרה שאם אני רוצה, אני יכולה לכתוב ולבקש ברכה. באותה העת הייתי באמצע כתיבת דוקטורט – פרויקט גדול ומורכב שהביא אותי מדי שבוע להתקף חרדה. הייתי מבוהלת, אבודה, והרעיון שאפשר לקבל ברכה להצלחה נתן לי תקווה. כתבתי אפוא לרבי שאני מבקשת ברכה בכתיבת הדוקטורט.

"יומיים אחרי שהרב הלפרין יצא מהארץ חלמתי חלום. ראיתי את עצמי עומדת במקום מיוחד וקצת מוזר, מביטה על המתרחש כאילו מלמעלה. ראיתי למטה מאות חסידים, ולא הבנתי מה אני רואה. פתאום ראיתי את הרבי מתקרב לכיווני, באוויר. הוא נעמד לידי, ובחלום התחלתי לבקש שיברך אותי להצלחה בדוקטורט – במילים האלה. הוא הרהר כמה רגעים ואז אמר בנחת: 'בסדר, אנחנו נעזור לך', והלך.

"התעוררתי עם השראה ופליאה גדולה מאוד. התמלאתי בשמחה ובביטחון. הדרך עוד הייתה מאתגרת, אבל עם רוח אחרת. ואכן סיימתי בהצטיינות את התואר. אחרי שנתיים בערך הגיע לידיי כתב עת חב"די כלשהו, ולראשונה ראיתי את 770 מבפנים. כמעט התעלפתי כשהבנתי שזה המקום שראיתי בחלום – בלי לראות אותו פיזית לפני כן. עמדתי בעזרת נשים (ולכן ראיתי מלמעלה את החסידים) בערך מול ארון הקודש. כשזכיתי לטוס לרבי, הלכתי ונעמדתי במקום שבו עמדתי בחלום. הנשמה שלי התקשרה לרבי ונמשכה אל 770 מעבר לכל הסבר הגיוני. פשוט הפכתי להיות שייכת, ברגע אחד".

חסיד הוא כמו ענב

"לפעמים אני חושבת שלהיות חסיד זה תהליך. כמו תהליך של הכנת יין. קודם כול הרבי "קוטף' אותך – כל ענב וענב, כל חסיד וחסיד נבחר בקפידה. הרבי מביט בך בעיניו האוהבות ולוקח אותך אליו. ואז מתחיל תהליך של כתישה – כמו בתשרי ב־770. אתה נמחץ, אתה נשבר, אתה מופצץ לפעמים. אבל מה שבטוח, אתה משנה צורה. ואז, כשאתה חושב שהגיע זמן מנוחה, מתברר שהגיע שלב התסיסה. אתה מתבשל במיץ של עצמך, קולט ופולט וחוזר חלילה. עד שאתה משנה מהות. פעם היית עגול, שלם, מלא בעצמך. ועכשיו השלת מעליך כל צורה מוכרת והפכת למשהו חדש ומיוחד, הדבר הזה שגורם לסודות נשמתך לצאת החוצה, להתגלות ולגלות אותך האמיתי. אתה הופך למה שאיתו עושים קידוש ה'. אולי עכשיו תוכל להיות חסיד."

התיאור של מירב על תהליך הכנת היין משאיר אותי מהורהרת. המעבר הזה מהאקדמיה הנוקשה וההישגית אל תוך ההתבטלות החסידית אינו מובן מאליו. אני נזכרת איך באתי ביום ההולדת שלי ל־770 בכפר חב"ד, קצת ללמוד ולהתפלל, וראיתי אותה מדריכה שם קבוצת בנות. התפעלתי מהחיות שלה. היא עמדה והסבירה להן על הבניין ממש כמו חב"דניקית מלידה, שעוד בעריסה הוחדרה בה התקשרות. החיבור הזה, שמקרין לכל עבר, מתורגם אצלה לעשייה ולשליחות בשטח.

כל אחת שליחה

אז הכול התחיל מההיכרות עם השליחה מחולון. איך הפכת בעצמך לחלק ממערך השליחות, ואיך העשייה הזו באה לידי ביטוי היום?

מירב: "אנחנו לא שלוחים רשמיים, אולם, כפי שאני מבינה זאת, איש אינו פטור מהתואר הזה, גם אם אינו רשום רשמית באגודת צעירי חב"ד. השאיפה היא להיות שליח בכל מקום שבו אתה נמצא. ואני אתן דוגמה לכך:

"בכ"ח בניסן השנה היה שידור חזק מאוד של כנס כ"ח בניסן, מעורר מאוד. וכששאלתי את עצמי בכנות אם עשיתי כל מה שביכולתי, התשובה הייתה די ברורה. קיבלתי החלטה טובה לממש חלום ישן, ללמד את שער הביטחון. אני מלמדת תכנים רבים ותמיד משתדלת לשלב בהם קודש, ללמד אותם מתוך מבט חסידי. אבל לרוב זו מעטפת, במרכז עומד גיל ההתבגרות, ועליו מביטים בעיניים חסידיות. במרכז עומדות תיאוריות פסיכולוגיות של התפתחות, ואותן מעבירים דרך מסננת של קודש. אז באמת חלמתי להעמיד במרכז את הקדוש ברוך הוא וללמד אותו… אם אפשר לומר כך.

"אמרתי לעצמי שזה יכול להיות רעיון מעולה לפתוח שיעור כזה באשדוד – שם אני מלמדת ב'בית המורה', ובטח אחת התלמידות שלי תעזור לי. הרמתי טלפון לאחת התלמידות, חמודה במיוחד, והיא שמחה כל כך לרעיון ואמרה: 'בטח, מייד אני מפרסמת! רק ש…', הזכירה לי, 'אני לא מאשדוד. אני מנתיבות'. אופס… אמרתי לה שאם בהשגחה פרטית דיברתי איתה, אגיע לנתיבות. אבל קיבלתי החלטה טובה ללמד שער הביטחון באשדוד… לכן נפתח שיעור נוסף גם באשדוד.

"אלו שתי אוכלוסיות שונות לגמרי! בנתיבות נשים מקסימות מקהילת הרב אברג'יל, מחוברות לרבי בצורה נפלאה. ללמד אותן את 'שער הביטחון' לאור החסידות (אני נעזרת מאוד בספר המומלץ של הרב ערד) – תענוג ממש! בכל פעם מגיעה קבוצה גדולה של קרוב ל־50 נשים, וזו פשוט חגיגה. באשדוד מגיעות לשיעור נשים אחרות לגמרי, בעיקר חסידות גור. והאתגר שם הוא להביא את הרבי לשיעור בצורה מעודנת. ברוך ה', אני זוכה לראות במו עיניי מה זה עושה לאישה כשמחברים אותה לפנימיות התורה. אין שבוע אחד שבו איני מקבלת 'דיווח מהשטח' איך החיים שלהן משתנים לטובה. בכל שיעור אני מרגישה שליחות והשפעה מרגשות ביותר!"

תהיי מי שאת רוצה שהם יהיו

היכולת של מירב לקחת רעיון אלוקי גבוה ולהנגיש אותו לשתי אוכלוסיות שונות כל כך, היא בדיוק מה שהופך אותה לאשת חינוך מרתקת. אבל החוכמה האמיתית היא לא רק להרצות בחוץ, אלא להכניס את זה פנימה, אל תוך הבית, אל הילדים.

בעבר זכיתי ללמוד אצלך הנחיית הורים, והיום אני מלמדת את הבנות שלך… תוכלי לתת לקוראות כמה כלים פרקטיים לחינוך ולחיים – איך מחברים את הילדים לרבי, שירגישו קשר אישי?

מירב: "אני חושבת שהכלי הפרקטי ביותר לנושא החינוך הוא להיות האדם שאת רוצה שהילדים שלך יהפכו להיות בעתיד. את רוצה שהם יחיו גאולה? תהיי משוגעת על הדבר! את רוצה שהם יחיו חיים משמעותיים? תני להם הרים של משמעות ותהפכי אותם למשמעותיים בתוך הבית. את רוצה שיחיו את הרבי? תהפכי את זה להכי אישי שיש!

"אני זוכרת שבאחת השנים הגעתי למשבר הסעות עם הבן שלי. הוא היה אולי בכיתה ד'. תמיד בתחילת השנה היו אינטראקציות סוערות מאוד בהסעה, קרי מכות. אחרי שבוע־שבועיים הייתה נקבעת היררכיה חברתית כלשהי וכולם היו נרגעים. באותה השנה עבר כבר זמן ההסתגלות, אך המכות האלה נמשכו גם בחצר ה'חדר', אחרי שירדו מההסעה. הבהרתי ואמרתי לבן שלי שזה בלתי נסבל, ושבעוד יומיים אני מגיעה ל'חדר' לעבור בין הכיתות, לרשום את שמות הבנים ואת שמות האימהות שלהם, ואסע ל־770 בכפר חב"ד לכתוב לרבי, ש'יטפל' בחסידים שלו!

"בבוקר שבו כבר התכוננתי לנסוע, הבן שלי אומר: 'אימא, לא צריך. הסתדרנו'. 'איך זה קרה?' שאלתי. והוא סיפר לי שמצא מילים להרגיע את הרוחות ולהפסיק את האלימות. וואו, הייתי מופתעת! 'מה קרה שזה מה שבחרת לעשות?' שאלתי. הוא הוריד עיניים וענה לי: 'התביישתי מהרבי…' זה היה רגע של נחת, הרגשתי שהרבי הוא 'שלו', אישי."

באמת מרגש. ואיך את באופן אישי מצליחה להיות כל החיים בעשייה, נתינה ועבודה, בלי להישחק או לשקוע?

מירב: "באופן כללי, אני מאמינה שהילדים והתלמידים שלנו הם השליחים הטובים ביותר לחבר אותנו, לשמור עלינו חיוניים בעבודת ה'. אני מלמדת בחינוך בלתי פורמאלי ב'בית רבקה', והשנה סיימתי קצת מאוכזבת. בשנה שעברה הייתי באורות גדולים מול התלמידות שלי, והשנה לא הצלחתי לשחזר. היה נוח מאוד לחשוב שאולי משהו לא בסדר בתלמידות, ירידת הדורות וכו', אבל כשהתבוננתי פנימה, ראיתי בבירור שאכן התלמידות שלי דורשות דינמיות, תנועה, עמידה בקצב של התקדמות הדור ולא ירידת הדור.

"אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי לשחזר הצלחות, צריך ליצור אותן בכל פעם מחדש. ילדים אינם סולחים לנו על חינוך ממוחזר… ואני מתרגשת וסקרנית לקראת שנת הלימודים החדשה – לראות איזה אדם, איזו מורה, איזו חסידה אני הולכת להיות כדי להיות רלוונטית ומשמעותית ולא איזה 'אלטע זאכן' חינוכי…"

באדיבות מגזין עטרת חיה