בחגי שמיני עצרת ושמחת תורה נפלה לי הבנה מאוד בסיסית וחשובה: אני כבר לא בת 18 !

האנרגיות, הצפיפות, המרוץ הבלתי פוסק אחרי מקום-תפילה-אוכל-בנות-שינה התיש אותי, בעיקר נפשית.

כן, כן, זה לא הולך להיות טור עליז ואופטימי (לפחות לא בהתחלה) בו אדווח על שמיני עצרת שלא מהעולם הזה, בה חוויתי גילויי אלוקות והרגשתי איך השמיים נפתחים לתפילותיי. הייתה לי שמחת תורה קצת אחרת ממה שציפיתי וזאת למרות שימי הסוכות חלפו עלינו באווירה מרוממת, כפי שכבר תיארתי בהרחבה בטור הקודם, רקדנו וקמנו לפנות בוקר לשאוב עוד דליים ושמענו שיעורים והיה לנו מקום טוב ביחד וגם הרבה מרווח נשימה לכל אחת מארבעת הנפשות הפועלות בסיפור הזה (הנפש החמישית של הבן שלי הסתדרה די טוב בעצמה). הרגשתי שזו זכות עצומה לסוע עם בנותיי לתשרי ואני מודעת לכך שלא כל אחת זוכה לחוויה הזו ולכן אזהר בלשוני שלא אשמע כמתלוננת חלילה. זכינו. נקודה.

יחד עם זאת ראיתי וחוויתי דברים שהפכו את החוויה ליותר מורכבת ואולי משום כך גם יותר שלמה. ברור שאנו רוצים את העטיפה המושלמת בה נקרא עוד טור על חג שנחגג כמה טפחים מעל הקרקע וכראוי לשמחת תורה ב-770. אך המציאות הייתה שונה וזה לא הופך אותה לטובה פחות או יותר, זה רק המציאות כפי שהיא נחוותה אצלי. אותו תשרי, אותו חג, אצל מי שישבה בשורה מלפני יכול להיות מושלם ומרומם מאחר וזו הייתה המציאות שלה…

בחוויה שלי, ראיתי את שמחת החג מזווית קצת אחרת. קודם כל מה שהיה לי בולט זה הלחץ. יום שישי, אני בשכונת המלך, אין כמעט מה לסדר ובכל זאת התרוצצנו מפה לשם כל היום והגעתי לצפירה עם הלשון בחוץ, רטובה מגשם מפתיע וחסרת נשימה, רק כדי למצוא את עזרת נשים מפוצצת כפי שלא הייתה עד כה. מאיפה מגיעות עוד ועוד נשים למען השם???

שמיני עצרת, ערב ראשון של הקפות, יחסית קצרות (רק שעתיים-שלוש) משום כך נענתי לבקשת בנותיי והצטרפתי לשורה וחצי הראשונה משם יכולתי גם לנשום וגם לראות את השמחה בעזרת גברים. להפתעתי מה שבעיקר קפץ לי מול העיניים היה מריבות, דחיפות, אנרגיה אלימה שהפרה לי את השמחה שניסיתי למצוא. למעשה בניתוח קליל אפשר להבין שאם לא באתי עם שמחה בתוכי, מן הסתם אני לא אמצא אותה בחוץ…

המשפט הראשון שקפץ לי לראש (לפני שהתחלתי לשפוט בחומרה את מה שרואות עיני) הוא "כל הנגעים האדם רואה חוץ מנגעי עצמו" ומוסבר בחסידות שכל הבעיות שאדם רואה בחוץ – מגיעות ממה שיש לו בפנים. זה דכדך אותי ממש. האם רק אני רואה את הדחיפות, את הגברים שהולכים מכות (!) את הילדים שדוחפים, את הנשים שנלחמות עם ילדות על מקום…? האם אני מייצרת את האנרגיה האלימה הזו ולכן אני גם רואה אותה? זה היה ערב מוזר שבו בדקתי את עצמי שוב ושוב, מנסה לראות מה בי צריך לראות את הצד הזה של 770 הערב? באתי לתשרי כל כך רגועה, כל כך נינוחה, לא היה לי חשוב מקום או צפיפות, לא באתי להילחם ח"ו עם אף אחת – אז למה זה קופץ לי הערב מכל פינה, ועוד בהקפות?

לא הצלחתי להתרומם משם וליבי היה כבד עליי. הלכתי לי חזרה לדירה, רק בשביל לחזור למחרת בבוקר ולגלות שהמצב לא השתנה בהרבה. את הערב השני של ההקפות ביליתי בעיקר עם אחת מבנותיי שחוותה צער גדול בגלל מקרה חברתי כזה או אחר, וזה נוסף לכמה ביטושים שהרבי הנחית עליה בתשרי הזה והיא פשוט נשברה. ערב שמחת תורה, אנחנו יושבות והיא בוכה את נשמתה…אבל בכל זאת מתעקשת לחזור ולעמוד בשורה הראשונה לקבלת פני משיח, עם כל הקושי, הפיזי והנפשי. ואני מסתכלת עליה מרחוק (כבר לא היה לי העוז לעמוד מקדימה) ולא מבינה, מאיפה הבנות שלנו לוקחות את כוחות הנפש האדירים להתמודד עם החוויה הזו ושמה תשרי אצל הרבי?! אמהות דענה לכן שיש לנו בנות מזן אחר. וגם לדעת שלא תמיד פשוט להן. כל כך שמחתי שהייתי שם, עם כל הקושי וכל כאב שעבר עליה, לפחות היתה לה כתף של אמא להוריד עליה דמעות. ערב שמחת תורה הסתיים במפח נפש גדול בו שתיים מבנותיי חוו בריונות מצד אשה בשורה הראשונה ולקח לנו שעות לסיים את האירוע בשלום.

עד כאן הצד האפל של שמחת תורה. האם היו צדדים אחרים? בוודאי! האם הייתי עייפה מדי מכדי לראות אותם? כנראה שכן…בסופו של דבר הגענו בשלום בסופם של יומיים וחצי עמוסים ומתישים להתוועדות של הרבי ולסדר ניגונים. שמעתי מאחור הכל, ניגנתי את הניגונים אבל עדיין זה לא חדר פנימה, כאילו משהו התלכלך לי בחג היפה הזה וכל מה שרציתי זה לקחת את כולן ולחזור הביתה.

אבל אז הכל הסתיים, ערבית, הבדלה, אלפי נשים פינו את ההיכל ואפשר היה שום לנשום. ניגשנו כולנו קדימה וראינו את הבחורים עוברים בכוס של ברכה. להגיד לכן שזה עובר לי חלק…? לא ממש. אבל כמו הרבה דברים שראיתי השנה, לא הכל אני מבינה ולא הכל אני צריכה להבין. מה שכן אני יכולה לכבד מאוד את אלו שעוברים במסירות נפש, גם בדולרים, גם בכוס של ברכה, אין לי שום שיפוט עליהם, ואני יכולה לראות את היופי בשונות שלנו. יצא לי לדבר עם ידידה על העניין הזה, על הדיסוננס בין מה שהשכל מבין לבין מה שהלב מרגיש, בין המקום בו הילדים שלי מונחים ובין המקום שלי. וזה כל כך בסדר בעיניי, היום אני לא נבהלת וגם לא נלחמת. אני יכולה להכיל את הכל ומברכת על כך שהם מונחים בדרך הזו. אני יכולה גם לכבד את עצמי על המקום בו אני נמצאת. על דברים ש(עדיין) קשה לי איתם ועל דברים שמרגישים לי נכון. אני לא מסונכרת עם כל הדעות, יש לי הבנות או חוסר הבנות משלי, אבל זה לא הופך אותי או שכמותי ל"כופרת" חלילה, אני פשוט בדרך. בדרך שלי, תיקח כמה זמן שתיקח. אני הולכת לי…

הניגונים של הקפיטל'ס של הרבי חדרו לי ללב סוף סוף. חברה חדשה ומתוקה של תשרי הגיעה לומר שלום לפני הטיסה, הפקידה בידי את הקטנה שלה ונצמדה לחלון בערגה. פתאום הכל נרגע לי. שמחת תורה מצאה לה דרך להיכנס אליי, בדקות האחרונות ממש, הטיפות האחרונות מהדלי טפטפו על לבי ופתחו אותו. עם ילדה רדומה על הידיים, הבנות שלי מסביבי, בחורים עושים לחיים לרבי שלא זכיתי עדיין לראות וניגונים מהיכלות גבוהים.

הרגשתי שוב את האהבה של ליובביטש. כולם היו באחווה, האנרגיה חזרה לשפיות, משום מקום צצה האישה שפגעה בבנותיי אתמול והחלה להתנצל ולבכות ולהסביר מה גרם לשד שבתוכה להשתחרר. הצלחנו למחול זו לזו, להבין את המקום אחת של השנייה. זה היה מרפא וחשוב מאוד עבור כולנו.

משם העברנו עוד יומיים עד הטיסה במין ריחוף עדין של זמן שחציו פרידה וחציו חוסר הסכמה להתנתק. אבל היה צריך ללכת. יעקב הלך לדרכו וגם אנחנו צריכות. לא אשקר שהיה לי קשה לחזור. הרגשתי שהגיע הזמן ללכת הביתה. זה חשוב בעיניי להיות מסוגלת ללכת ולהמשיך. הרי זו לא פרידה, זה לא סוף של שום דבר, אנחנו לא מסיימים את תשרי בתשרי. אנחנו אורזים את הכל בתרמיל על הכתף והולכים לפזר את זה בחיים שלנו, בשליחות, בבית, בתוכינו פנימה.

אז הלכתי לי. עם כל המטען העצום שקיבלתי בתשרי אצל הרבי. תשרי שכמותו לא היה. אני מדמיינת את עצמי חוזרת בעוד כמה שנים, כסבתא מלווה לנכדי, נותנת לבנות להרגיש בחורות ולי להרגיש סבתא. אך מהכרותי עם הקב"ה שנודע בחוש ההומור המיוחד שלו אין לדעת מה הוא מתכנן. ולכן אני לא מתכננת, רק ממשיכה ללכת (ברגע שיעבור לי הצינון והג'ט-לג) ולהכניס את תשרי שלי לכל שנת הפז שנפתחה בפניי.