סלט עם נשנושים:

תפוקה: 2 קערות גדולות

חומרים:

כרוב קצוץ (500 גרם)

חסה קצוצה

3 גבעולי בצל ירוק קצוץ לעיגולים (לא חובה)

מעט נישנושים שמנת בצל

לתחמיץ:

1-3 כפיות סוכר

כפית מלח

1 כוס מיונז

1/2 כוס שמן

1/2 כוס מים

1 כפית רוטב סויה

1/2 כפית שום כתוש/מרוסק

אופן ההכנה:

לערבב את הירקות.

לערבב בנפרד את חומרי התחמיץ בנפרד.

לשפוך את התחמיץ מעל הירקות ולערבב היטב.

את הנשנושים להוסיף ברגע האחרון לפני ההגשה.

סלט כרוב ובוטנים:

תפוקה: 2 קערות גדולות

חומרים ואופן ההכנה:

כרוב לבן קצוץ (500 גרם)

250 גרם כרוב סגול קצוץ (לא חובה!)

2-3 גמבה אדומה/צהובה/כתומה – (או כל הצבעים יחד, מאד יפה לעין) חתוכה לרצועות דקות וקטנות, או ריבועים קטנים.

בוטנים (משודרג יותר עם קשיו)

חמוציות (לא חובה!)

לתחמיץ:

כוס חומץ

חצי כוס שמן

כפית מלח

2-3 כפות סוכר

לערבב היטב ולשפוך מעל הירקות ולערבב.

-במקום גמבה ניתן לשים אפונה ירוקה קפואה ואז לא לשים חמוציות רק בוטנים.

סלט כרוב סגול:

תפוקה: שתי קערות בינוניות
חומרים:

1 כרוב סגול (500 גרם)

1 פלפל אדום – חתוך לריבועים או רצועות קטנות ודקות

1/2 חבילה בצל ירוק קצוץ

1/3 כוס שומשום קלוי (10 דקות בתנור בחום בינוני)

1/2 כוס שקדים מולבנים קלויים (כנ"ל שומשום לקלות בתנור) – ניתן להשרות שקדים במים חמים ולקלפם ולחתוך.

לתחמיץ:

6 כפות חומץ

6 כפות שמן

6 כפות סוכר

מעט מלח

לערבב היטב ולשפוך מעל הירקות.

בהתוועדות בליל שבת התוועד הרב חיים אברביה שסחף את הנציגות על מעלת לימוד הדבר מלכות, הכוחות והאחריות שיש בידיים שלהן להשפיע על כל בנות התיכונים ולהעמיד אותן בשורה הראשונה.
במוצאי שבת התקיים באנקעט עוצמתי בו הייתה החשיפה של מהפכת הדבר מלכות לשנת תשפ"ג שיצאה לדרך מיד בסיום השבת.

ככה חוגגים את י"ט כסלו – התוועדויות חמות אש שמאירות לנו את החיים 

הרבה הרבה שמחה וריקודים 




הולך להיות כל כך כיף!!!!

סעודה עשירה כיד המלך 
מגוון דוכנים עשיר 

'הקהל' עם הנשים המהממות שמגיעות לכאן לאורך השנים!! 


ו….. התבלין המיוחד שיש רק בפנימיות 


צריך לבוא כדי לטעום !

הירשמי עוד היום-
https://secure.cardcom.solutions/e/gjZaYVhzR0iyIarkxMhPBw

לחיים לחיים!

קנאה היא רגש טבעי המתעורר אצל כל אדם, באשר הוא אדם…

אכן כן, כולנו מכירות את מאמרי חז"ל בגנות הקנאה, יודעות היטב לצטט את הנאמר בפרקי אבות "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". כולנו גם מבינות שמהותה של קנאה היא חוסר באמונה, כיון שאם אנחנו יודעים ומאמינים ש"אין אדם נוגע במאומה בחלק המוכן לחברו אף כמלוא הנימה", אז מצד המציאות האמיתית אין מה לקנא – השני לא לקח מאומה ממה שמיועד עבורי. כל אחד מקבל מהקב"ה את כל המגיע לו בדיוק.

מלבד זאת, מהקנאה אנחנו רק מפסידות. החברה שאני מקנאה בה חיה באושר ובשמחה עם מה שיש לה, ומי שמרגישה רע ו'אוכלת את עצמה' זו רק אני המקנאת. כמו שאומר הפתגם: "אדם חי ממה שהוא אוכל, ומת ממה שאוכל אותו"… וכפי מאמר שלמה המלך "קשה כשאול קנאה". כל מי שהתנסתה ברגש הקנאה, יכולה להבין היטב למה.

ובכל זאת, כולנו בני אדם – עם נפש בהמית המנסה לתפוס מקום על חשבון האלוקית שלנו. והקנאה, כמו מידות אחרות היא משהו שעולה לנו בהזדמנויות שונות ובמקרים שונים  מול הצלחות של הזולת ואנו נדרשות לעבוד עליה.

ישנן נוסחאות בתפילה בהן נוהגים לומר בכל יום את תפילתו של רבי אליעזר המובאת בתלמוד ירושלמי, הכוללת בקשה: "ולא תעלה קנאתנו על לב אדם ולא קנאת אדם תעלה על ליבנו".

בספר "אורחות צדיקים" מובא שהסיבה לתפילה זו, היא שהתנהגות באופן המעורר אצל השני קנאה, היא בגדר של "לפני עיוור לא תתן מכשול". כלומר, כאשר אדם מתנהג  באופן המעורר קנאה, הוא בעצם מכשיל את הסביבה בכך שהוא גורם לאחרים לקנא. ולכן, יש להתפלל על כך שלא נגרום לאחרים לקנא בנו. והוא מוסיף ומדריך בדרך הראויה: "לכן מידה טובה שהאדם שלא ילבש בגדים נאים ומשובחים יותר מדי, לא הוא ולא אשתו ולא בניו, וכן לעניין המאכל ושאר עניינים, כדי שלא יקנאו בו אחרים".

משמעות הדברים היא, שכשם שיש לנו אחריות על עצמנו – להשתדל למגר ולשרש את מידת הקנאה האישית שלנו, באותה המידה יש לנו אחריות כלפי אחרים – להשתדל לא לגרום לעוררות קנאתם. אי־אפשר לעצום עיניים, להתעלם ולומר: 'אם היא מקנאה זו בעיה שלה'. זו אכן בעיה שהיא צריכה לטפל בה, אך גם לך חלק בעניין.

סטטוס מעורר קנאה

ההתפתחות הטכנולוגית בימינו, העלתה את הקנאה לממדים חדשניים. כל־כך קל היום לשתף, להפיץ, להעלות לסטטוס כל דבר חדש שקנינו, כל טיול מאתגר שיצאנו אליו, וכל 'חכמה' חדשה של הילד כשהוא חושף טור שיניים מחייכות… כל־כך קל היום לשתף ולפרסם לכל העולם, וכל־כך התרגלנו שלרוב אנחנו אפילו לא חושבות, זה כבר הפך להרגל, לחיצת כפתור אחת, והופ… שיתפנו. אך, האם עצרנו פעם לחשוב מה קורה בצד השני, מה מרגישים אלו המקבלים את הסטטוסים מלאי הברק שהעלינו? ומה עם אלה שנמצאים כעת בתקופת משבר, וחשים שהעולם כולו סוגר עליהם מכל כיוון?!

"הסטטוסים האלו הם בעיה לא פשוטה!" משתפת אותי רחלי. "את מסתכלת ונראה לך שהדשא של השכנה כל־כך יפה, ירוק, נוצץ וחדש. ואילו אצלך? רק אצלך, הבגדים של הילדים עברו בירושה מאחד לשני, הרכב 'יד שלישית' והטיול המשפחתי האחרון שעשיתם, היה לגינה בשכונה הסמוכה… את מסתכלת, מתפעלת ו…תחושה חמוצה של קנאה מזדחלת לה בתוך הלב – 'אילו הייתי יותר מוכשרת / מוצלחת / חכמה / עם יותר כסף… אילו הילדים שלי היו יותר יפים / רגועים / מוצלחים… הייתי יכולה להיות כמוה. אבל את יודעת שאת לא באמת יכולה להיות כמוה, כך שחוץ מלהרגיש קנאה ולהיות ממורמרת, אין לך בעצם מה לעשות".

נחמה דינה מוסיפה: "בהבנה את יודעת שבאמת שום דבר מזה לא אמיתי. את מקבלת הצצה קלה לרגע בחיים של מישהי אחרת, ונראה לך שאצלה הכל מושלם, אבל את רואה רק רגעים מדודים. את לעולם לא תדעי עם מה היא מתמודדת באמת, מה עובר עליה, כמה קשיים ואכזבות מנת חלקה… את אפילו לא יודעת מה היה שם, בבית של החברה דקה קודם, ומה קורה שם דקה אחרי התמונה המהממת שהיא העלתה… ולא, זה לא  צריך להיות משהו קיצוני. כולנו יודעות שהיום־יום שלנו מורכב מרגעים רגועים יותר ופחות, מדברים שהולכים לנו יותר בקלות, וממה שהולך יותר בקושי. אבל כשאת רואה את התמונות הנוצצות הללו, את מתבלבלת, ולא קל להרגיע את הנפש הבהמית עם הטיעון הזה".

מעבר לבעיות הצניעות הרבות שלא כאן המקום לדון בהן. יש גם מושג של צניעות פנימית, של חוסר החצנה. ממתי כל דבר שאני עושה או קונה חייב להפוך לנחלת הכלל? מדוע אני זקוקה לכל־כך הרבה אישורים חיצוניים מהסביבה, או במילים פשוטות יותר, תשומת לב. על כל רכישה או טיול?

האם עצרתי פעם לחשוב מה מרגישה מישהי שאינה יכולה להרשות לעצמה את הדברים הללו? איזו דקירה של קנאה אני נועצת בליבה? האם חשבתי לרגע על ההשלכות שיכולות להיות לכך על ההתנהלות שלה, על שלום הבית שלה, על חיי המשפחה שלה? אנחנו כחסידות חב"ד אמונות על אהבת ישראל. אז כן, גם זו אהבת ישראל לא לעורר קנאה ותחרות!

ועוד נקודה למחשבה: עבור מי אני חיה את החיים שלי? האם אני חושבת ומשקיעה בבני משפחתי מהסיבות הנכונות? האם אני משקיעה בדברים הנכונים? או שמא נסחפתי קצת במרדף אחר יחס וכבוד מהסביבה, ואני מנהלת את עצמי ואת סדרי העדיפויות שלי לפי כמות התגובות שאקבל?!

חסידות דורשת פנימיות. מה לנו ולהתעסקות בעניינים חיצוניים כל־כך? בלעם הרשע שיבח את עם ישראל, בפסוק שהפך לחלק מתפילת הבוקר שלנו: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל!" משום שראה שאין פתחיהן מכוונים זה מול זה. כלומר, האוהלים במדבר סודרו בצורה כזו שלאף אחד לא הייתה יכולת לראות מה קורה באוהל של חברו, בין השאר למניעת קנאה ותחרות. אז בדורנו, שאפילו לא צריך לצאת מהבית כדי להיות בתוך הבית של השכנה… נשמור על פתח הבית שלנו, על החיים הפרטיים שלנו לעצמנו. נחשוב שבעתיים לפני כל דבר שאנו משתפות ומעלות – האם הוא יביא תועלת, ואיזו תועלת הוא יביא, או שמא סתם יגרום לקנאה, תחרות וכאב לב למישהו אחר?!  הבה נחזור לפשטות עליה חונכנו מדורי דורות ונבחן בעין מבקרת את סוג ורמת השיתוף שלנו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

כמות: כ50 עוגיות

מרכיבים:
4 כוסות קמח
2 כפיות אבקת אפייה
1/2 כפית מלח
2 ביצים
3/4 כוס שמן
1/4 כוס מיץ תפוזים/מים
1 כוס סוכר
2 כפיות מיץ לימון
1 כפית תמצית וניל

הוראות הכנה:

• מערבבים את הקמח, אבקת האפייה והמלח.
• מוסיפים את יתר המרכיבים ומערבבים רק עד שהתערובת אחידה וחלקה.
• מרדדים את הבצק על משטח מקומח לעובי של פחות מחצי ס"מ,
• קורצים צורות עם חותכנים, ומקשטים בסוכריות אם רוצים.

מניחים בזהירות את העוגיות על נייר אפיה, ואופים בחום 180 מעלות, 10-15 דקות (תלוי בתנור שלך) זהירות! נאפה מאד מהר, להוציא ברגע שתחתית העוגיה מתחילה להשחים..

ישובים היו בני ה"חבריא קדישא" עם הבעל שם טוב בעגלה ללא הכוונת העגלון – הישן ופניו אל הנוסעים. העגלה גמעה מרחקים ב'קפיצת הדרך' עד הגיעם לקרחת יער קטנה, שם עצרו וירדו. הבעל שם טוב הוציא 'משקה' וכוסות, כיבד את כולם ב"לחיים", ואז… חפר בור קטן, שפך בתוכו מעט מן ה'משקה' ואמר: "לחיים! לחיים! דער אלטער איז ווערט!" (בתרגום חופשי: הזקן שווה את זה). ללא אומר ומילים עלתה הפמליה על העגלה ושבה כלעומת שבאה.

כעבור זמן, כשהיתה "עת רצון", העזו התלמידים ושאלו את הבעש"ט לפשר העניין, וכך סיפר להם הבעל שם טוב:

שנים רבות לפני כן היה מעשה בבחור עילוי וגאון בתורה, אשר התחתן עם בתו היחידה של עשיר העיירה. חותנו התחייב לזון ולפרנסו ברווח ובלבד שישב וילמד בשקידה, כאשר אשתו עוזרת בעסק התכשיטים המשגשג של אביה.

מידי פעם היה מגיע לחנות בישוף מארץ אחרת אשר עסק בתכשיטים ובא לרכוש סחורה. כששמע על החתן החכם והכישרוני של  סוחר התכשיטים – זמם 'לרכוש' אותו, על מנת שימלא תפקיד חשוב בסולם הכמורה הנוצרית. הוא החמיא לאשתו הצעירה וביקש ממנה כי 'תסדר' לו פגישה עם בעלה – מכיוון שהוא רוצה להכיר את חכמתו המיוחדת.

האישה ידעה שבעלה לא יאבה להסכים לפגישה, אך הבישוף הבטיח שיכפיל את כמות התכשיטים שיקנה, והאשה אשר רצתה לעזור בפרנסת הוריה המרעיפים עליה ועל בעלה כל טוב – לא עמדה בפני הפיתוי. בעת שהגיע בעלה לסעוד את ארוחת הצהרים שידלה אותו בכל דרך ולחצה עליו, עד שהסכים בשפה רפה שהכומר יבוא לרבע שעה בלבד.

הבישוף התרשם מאד מחכמתו, והמשיך לטוות את רשתו על מנת ללכוד אותו. כששב – מדי מספר חודשים, 'השיג' פרקי זמן ארוכים יותר ויותר של שיחה עם האברך – בלחצה של אשתו. עד שלאחר תקופה בא הכומר בהצעה שישלחו סוחר מטעמם למכור בעצמו את תוצרתם בארצו, ובכך ישיגו רווח רב יותר כי ירוויחו את מחיר ה'תיווך' שלו. האשה השיבה שאין מי שייסע – הוריה קשישים, והיא מטופלת בילדים. הצעת הבישוף שבעלה ייסע – נדחתה על ידו בתוקף. אך לאחר מסע שכנועים ולחצים של אשתו – אשר האשימה אותו בכפיות טובה כלפי הוריה ובחוסר נכונות לעזור להם בעסקי התכשיטים – הוא הסכים בשני תנאים:  שלא יגור בביתו של הבישוף ושיהודי יבשל לו אוכל כשר. הבישוף הסכים לכל התנאים ואף הבטיח שישיג אנשים שיעסקו במכירה וכך יוכל הצעיר להתמיד בלימודו ורק יפקח על המסחר וינהל את החשבונות.

המסע במרכבת הבישוף המפוארת נמשך כמה שבועות, ובה הספיק האברך להתרשם מחוכמתו הרבה והנרחבת. הבישוף הקצה לו בית בקצה הגן שסביב ארמונו, שם ישב ועסק בתורה ללא הפרעה. רק בשעות הערב הגיעו עובדיו, וכן הבישוף שבא לשוחח עמו. האברך לא ידע שהבישוף משלם סכום כסף נוסף למבשל שלו על מנת שיכניס במאכליו מרכיבים שאינם כשרים.

בישולי הטריפה נבלעו בגופו של האברך וחלחלו אל נשמתו. משום כך, כשהיו הכומר והעילוי יושבים שעות רבות בלילות ודנים בענייני אמונה, החלו דבריו של הבישוף למצוא יותר ויותר חן בעיני העילוי הצעיר.

לעיתים היתה מתלווה אל הבישוף בתו – נערה חכמה אשר העריצה מאד את היהדות ובקשה מהאברך הסביר לה עקרונות, הלכות ורעיונות של התורה. עברו הימים, הוא התנצר, נשא את בת הבישוף וקיבל תפקיד בכיר בכנסיה המקומית.

עברו שנים מספר בהן חיו בנעימים, אף ילדים נולדו להם. באחד הימים עבר מיודענו המומר ליד שער ארמון הבישוף, וראה עבד זקן ממשרתי הבישוף יושב על אבן גדולה ונאנח אנחה מרה. לשאלתו – סיפר העבד שהוא נולד כיהודי והתייתם בילדותו משני הוריו ר"ל. הבישוף אספו אליו, ומאז הוא משרת אותו באמונה. אך היום – אומר הזקן – הוא יום הכיפורים אצל היהודים, ואני יודע שאינני חי כמו שיהודי צריך לחיות. אך – זקנתי, ואין לי לאן ללכת…

דבריו של המשרת פלחו את לבו של המומר. האם גם הוא יוותר פה, כגוי, עד סוף ימיו? הוא היה שרוי בבלבול במשך ימים מספר, ואז פנה אל אשתו ואמר לה שהוא יוצא לרכב מעט כדי לשפר את מצב רוחו הקודר. הוא התרחק חיש מהארמון והצליח לברוח אל ארצו ולשוב אל ביתו הראשון, אל אשתו וילדיו היהודיים ואל לימוד התורה כבראשונה.

עברה שנה. אישתו – בת הבישוף, לא הסכימה להשלים עם היעלמו של בעלה. ואז… ויהי היום, היא עברה ליד שער האחוזה, ושמעה את המשרת הזקן – היושב על האבן הגדולה – נאנח אנחה עמוקה. כששאלה אותו על מה ולמה ויאמר לה שיום כיפור היום – והוא יהודי, שהתגלגל כילד יתום עד שנעשה משרת בבית הכומר ואינו יודע מיהדותו ולא כלום. הוא הוסיף שגם בעלה פגשו ביום הכיפורים שבשנה שלפני כן, וגם לו אמר כך.

הבינה האישה שבעלה בוודאי חזר אל חיק היהדות. היא הערימה על אביה והצליחה לעבור את הגבול עם ילדיה אל ארצו של בעלה. שם פנתה לרב של עיר הבירה ובקשה להתגייר, שכן ידעה כבר את כל הנדרש. לאחר מכן נסעה אל עירו של בעלה, ניגשה אל הרב וטענה שרצונה להינשא לבעלה כדת וכדין.

הרב קרא לאברך העילוי ושאל אם נכון הדבר שהתנצר ונשא לו אשה בנכר, והוא הודה על האמת. לאחר ששמע כי בת הבישוף התגיירה והיא רוצה שיישאנה לאשה, שאל את עצתו של הרב: מה עליו לעשות?

לאחר לבטים רבים אמר לו הרב שאשתו הראשונה – אשר גרמה לו לעזוב את היהדות – אינה ראויה לו, ועל כן התגרש ממנה ונשא את בת הבישוף כדת משה וישראל.

הזקן – סיים הבעש"ט את סיפורו – נותר בארמון הבישוף שנה נוספת. ביום הכיפורים שאחריה הוא שוב ישב על האבן ונאנח. הוא הבין שחתן הבישוף שב ליהדות בזכותו, ואולי גם בת הבישוף הלכה בעקבותיו. ומה יהיה אתו? האש יישאר וימשיך לחיות כגוי?

מתוך החלטה מהירה הוא פתח את השער והחל לצעוד ולהתרחק במהירות מהארמון. הוא צעד שעות רבות, עבר עיירות, שדות ויערות. וכשהגיע לקרחת יער אפסו כוחותיו והוא נפל ונפח את נשמתו. עוברי אורח רחמו עליו וקברו אותו במקום.

כשעלתה נשמתו למעלה לא ידעו מה לעשות בו. מצד אחד – חי כגוי כל ימיו. אך מצד שני – הציל כמה נפשות מישראל! ונשאר דינו תלוי ועומד במשך כמה דורות, עד אותו יום, שבו הגענו לקרחת היער, שתינו עמו "לחיים" ובקשנו שיכניסוהו לגן עדן כי הוא "שווה את זה"! ואז באה נשמתו אל מנוחתה.

לתוכן השיחה

למצגת סיכום השיחה

כמות:

2 תבניות מאורכות

חומרים והוראות הכנה:

1 כוס סוכר

4 ביצים

חצי כוס שמן

1.5 כוס קמח

1 אבקת אפיה

מעט קינמון – מערבבים הכל יחד לעיסה.

מוסיפים ומערבבים: 5 תפוחים מתוקים חתוכים לקוביות קטנות.

ואגוזים (עדיפות לאגוזי מלך) או שקדים חתוכים.

אופים בחום 180 מעלות כחצי שעה (עד שפנים העוגה יבש – בדקי עם קיסם או מזלג)