לוקחת אחריות

המילה "אשמה" איך שאנחנו מפרשים אותה, היא אף פעם לא נכונה לנו. אשמה היא רגש שיוריד אותנו כלפי מטה ויעמיס עלינו משקל כבד שיפריע לנו להתרומם. לכן, בעיניי, כדאי להשתמש במילים: "חרטה" ו"לקיחת אחריות". המשקל שיש לנו כשאנחנו חשות אשמה הוא מקום של: ׳איך עשיתי את מה שעשיתי? איך יכולתי לעשות את זה?׳ יש כאן הרבה התעסקות עם היש. עם הישות. אשמה היא רגש שלילי שמבזבז לנו משאבים. במקום אשמה יש לקחת אחריות. ואז מגיעים למקום של עזיבת החטא שפירושו הוא להיות בתנועה שאומרת: אני לא רוצה לעשות את זה יותר. התנועה הזו יכולה להתלבש באחד משלושת הלבושים – מחשבה, דיבור או מעשה – לא משנה באיזה מהם, העיקר שתהיה קיימת. אחרי החרטה ועזיבת החטא, ישנו העניין של קבלה להבא. זו הגדרת התשובה על פי אדמו״ר הזקן.

אנחנו הולכים להגיד הרבה "אשמנו" בתפילות בקרוב…

זו שאלה טובה! אני חושבת שאמירת "אשמנו" צריכה לבוא ממקום שאנחנו מודים ומסכימים שבאמת עשינו את מה שעשינו. אני מדברת עכשיו בכובע של מאמנת רגשית. כשמתאמנת שלי תחוש אשמה זה לא יקדם אותה או יתרום לה. מה שכן יתרום לה היא השאלה מה עושים עם הרגש הזה, שהוא טבעי ואנושי. בעיניי כשאנחנו אומרות "אשמנו בגדנו" אנחנו מסכימות להודות שעשינו את זה. מסכימות להתבונן בטעות, בחטא, בשגגה, ולקחת עליהם אחריות. ואז להחליט שאנחנו לא רוצות לעשות אותם יותר. משפטים כמו: "יאו אני אשמה! ואיזו נוראית אני! ואיך עשיתי את זה ואיך יכולתי ומה חושבים עליי?" לוקחים מאיתנו משאבים שהיו יכולים לקדם אותנו.

אז האם אשמה מיותרת? ונקיפות מצפון מכבידות ולא יעילות?

חד משמעית כן. אם אני מבינה שכוחות הנפש שלי הם משאב, וכמו כל דבר בנבראים המשאב הוא מוגבל, כשאני מבזבזת את המשאב הזה על התבוססות בתחושת אשמה, בהכרח שלא ישארו לי משאבים עבור שיפור והתקדמות. ברור שנחוש אשמה ויעלו בנו המחשבות המורידות, אי אפשר להתחמק מזה משום שאלו תחושות טבעיות ואנושיות, אך אם ניתן להן לנהל אותנו אז נלך אחורה במקום קדימה. הפוך מהכיוון הרצוי. עם כמה שרגש האשמה והמחשבות הבאות בעקבותיו הן טבעיות, הן לא יעילות בשום צורה. כל העניין של מוח שליט על הלב הוא לדעת לנהל את תחושת האשמה בצורה כזו שהיא תיקח לנו מינימום משאבים של כוחות נפש כדי שישארו לנו מקסימום משאבים עבור לקיחת אחריות והתקדמות.

אני לא העניין

אך בלי תחושת אשמה לעולם לא נוכל להתקדם?

יש לנו חשיבה כזו שבלי תחושת אשמה לא נוכל להתקדם. אבל היא לא נכונה. בלי לקיחת אחריות לא נוכל להתקדם. בלי ענווה, בלי לומר: ״טעיתי״.

באשמה יש הרבה התעסקות עם עצמי, עם האני שלי. מה אני עשיתי? איך אני עשיתי את המעשה הזה? איך יכול להיות שדווקא אני? העבודה צריכה להיות עניינית. אני לא העניין פה. מה כן העניין? העניין הוא לעשות נכון – להתעסק כמה שפחות עם ה"אני", וכמה שיותר עם הלמידה מהטעות ועם התיקון.

למשל, ילד שקיבל ציון לא טוב במבחן. הוא יכול לחוש אשמה ולומר לעצמו: ׳איזה גרוע אני? כמה טיפש אני! למה לא למדתי? למה שיחקתי כל היום?׳ (שמות לב כמה "אני" יש פה?). והוא יכול להיות מאוד צודק באמירות הללו! אך העיסוק הוא כל הזמן סביב אותו הדבר, אין כאן התקדמות. עדיף שבמקום ההתעסקות הזו, הוא יחליף את האמירות הללו ב: ׳נכון, לא למדתי מספיק ולא הייתי רציני. הציון מאכזב. אני יכול לגשת למורה ולבקש מועד ב'. אני יכול להחליט על סדר לימוד רציני עבור המבחן הבא׳. בלי הפקת לקחים לא נוכל להתקדם, בלי המקום הזה שאומר: ״אני רוצה טוב יותר, אני רוצה אחרת״.

לא לעצבות, כן למרירות

מהי המחיצה הדקה בין עצבות למרירות?

המחיצה היא יעילות. העצבות היא אנושית וטבעית. היא צודקת ואף מתבקשת. אך לא יעילה. ומרירות היא על טבעית. היא בדיוק העבודה של מוח שליט על הלב. המרירות היא יעד, והיא התנועה שמקדמת אותי, ומביאה אותי הכי מהר, יחסית לעצמי, אל המטרה שלי. עצבות הכיוון שלה הוא למטה. מרירות הכיוון שלה הוא למעלה או קדימה.

איך מרירות נראית בפועל?

מרירות היא תנועה שרואה את הפער בין הרצוי למצוי במקום ליפול בייאוש אל מול הפער, מרירות אומרת: ״אני אעשה כל שביכולתי לצמצם את הפער. אני ממוקדת בהתקדמות עם הפנים קדימה״. למשל: אישה יכולה לומר לעצמה: ׳אני אמא לא מספיק טובה, אני צועקת ומענישה יותר ממה שהייתי רוצה׳. במקום ליפול מזה ולהיות במקום של אשמה, של ישות, ולחשוב: ׳איך קרה לי דבר כזה? איזו אמא גרועה אני! השם נתן לי ילדים ואני עושה ככה׳… – זו עצבות.

מרירות תגיד: ׳נכון, אני לא מספיק טובה כמו שאני צריכה להיות. ולכן אני אלך ואלמד קורס הנחיית הורים, אשמע הרצאות על חינוך בגישה חסידית, אצא מהבית בערב ובעלי ירדים אותם. כל דבר שיעזור לי לצמצם את הפער.

מרירות היא מקום של למידה. יש בה הסכמה והרבה ענווה בבסיס שלה. היא מביאה אותנו לעבור מהתעסקות בעצמינו להתעסקות ב: ׳מה צריכים ממני כרגע?׳ מרירות היא אחד הכלים לעבוד עם הישות. עם תחושה שאני המרכז.

המחיצה בין עצבות למרירות היא דקה אך מפרידה בין עולמות, בין קודש לחול. בין הקדושה, ללעומת זה. הדקות היא בתנועת הנפש, בביצוע. הרבה פעמים מבלבלת אותנו שם התחושה של ה"צדק", "אבל אני צודקת שאני חשה עצובה בגלל עניין כזה, מה את רוצה שלא אבכה על זה?". אז בסדר, נכון. אנחנו לא רובוטים, טבעי והגיוני שאלו התחושות שיעלו בנו. לכן צריך לנהל את הלב, את העולם הרגשי הרותח והמבוהל, ולכוון אותו למקום יעיל יותר.

מה ההבדל בין בקשת סליחה ולקיחת אחריות לבין תחושת ה–"אני תמיד טועה"?

כדי לשים לב להבדל יש להתבונן במי מתעסקים? אם אני אני טועה, ואני עשיתי משהו רע, אז העיסוק הוא בעצמי. אך אם ביקשתי סליחה, ולקחתי אחריות על מעשיי, אז אני מתעסקת עם עצמי כדי להתקדם, כדי לצאת ממקום מעגלי שמחטט שוב ושוב בטעות, בחטא. אנחנו רוצים לעשות את המעבר הזה ממקום של חינוך, שהוא יהיה באופן פנימי. יש לעבוד עם המקום הטבעי והאנושי שלנו על ידי חינוך עצמי ולהתאים את החינוך לטבע שלנו. "חנוך לנער על פי דרכו". כדאי לחנך את העולם הרגשי שלנו על פי המקום בו אני נמצאת כרגע, ולא ממקום של שבירה או כפייה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

האתגר שבסליחה

בסליחה ישנו אתגר כפול – היכולת לבקש סליחה והכוח לסלוח. שני אלה אינם מובנים מאליהם.

הנטייה הטבעית היא להרגיש צודקים, גאים. גם אם בתוך–תוכנו אנו יודעות ששגינו והתנהגנו שלא כראוי, אנחנו ממהרות לשכנע את עצמנו שבעצם נהגנו כשורה. זה טבע האדם. מה פתאום להכניע את עצמנו ולבקש סליחה? נוח וקל לנו יותר להדחיק, להתחמק, ולהצדיק את עצמנו. לעיתים אדם חושב לעצמו, בתת–המודע אפילו: 'אני תמיד צודק', והמציאות סביבו מסתדרת בהתאם. בהתוועדות שמחת בית השואבה תשכ"ד הזכיר הרבי את הפירוש המובא בספרי מוסר על יוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי – 'שנתברר לו והתחיל להרגיש שהוא צדיק…' ('תורת מנחם' חלק ל"ח, עמ' 73).

סיפר פעם הרב יאיר כלב: "בתקופה בה התחלתי להתקרב לחב"ד, שהיתי רבות במחיצת המשפיע ר' מאיר בליז'ינסקי ע"ה. שבת אחת התפללתי איתו בבית–הכנסת חב"ד ברמת–גן, וכשליוויתי אותו בדרכו לביתו אחרי התפילה, הוא אמר לי: 'אני חש שיש בלבך מועקה כבדה'. הודיתי שהוא צודק. כששאל מה מציק לי, שטחתי לפניו שורה ארוכה של תלונות וטענות על אופן התנהלות התפילה וההתוועדות בבית–הכנסת. ר' מאיר שמע את הביקורת, ולאחר כל תלונה שהשמעתי הגיב במלים 'גם בזה אתה צודק'. כשסיימתי, ביקשתי ממנו אישור שהמועקה שלי מוצדקת. הפטיר ר' מאיר: 'אתה צודק בכל מה שאמרת – וזו בדיוק הבעיה שלך'"…

הרצון להיות צודקת במאה אחוז גורם לנו להתבצר בעמדתנו ולהחליט שהיא צודקת במאה אחוז. כדי להפחית קונפליקט צריכים לוותר על הרצון הזה לטובת הקשר עם הזולת, על אף שלהודות שטעינו ולבקש סליחה זה לא תמיד נעים, ולפעמים אפילו קשה ודורש מידה של גדלות נפש. עלינו לזכור את דברי הרבי (בלקוטי שיחות חלק ז' [המתורגם] עמ' 16, בשיחה לפרשת ויקרא):

"על ידי בקשת מחילה מקילים במידה מסוימת את הצער שגרמו לזולת', אומר הרבי, 'ולכן אין כל הצדקה לגרימת צער גדול יותר לזולת על–ידי אי בקשת מחילתו".

גם הנכונות לסלוח אינה פשוטה. יש בנו יצר נקמה, רצון לשלם למי שפגע בנו כגמולו. גם אם הצלחנו לגבור על רגשות הנקמה, בדרך–כלל לא נרצה עוד קשר עם אותו אדם. זו התגובה הטבעית שלנו כלפי מי שנהג בנו שלא כראוי. הסליחה, אם כן, מבטאת את היכולת לגבור על הטבע. היא מביאה לידי ביטוי את הצד האלוקי שבנו, שמרומם אותנו מעל גדרי הטבע האנושי, היצרי והאנוכי.

זה מתאפשר לנו בזכות היותנו "חלק אלוקה ממעל ממש", דומים לעליון, ולכן יש לנו הוראה שהיא גם נתינת כח, ללכת בדרכיו ולסלוח בדומה לו. היות שהוא סולח לנו בלי סוף, גם אנו צריכות ויכולות לסלוח לזולת.

מסע הסליחה

הסליחה אינה פעולה אחת ויחידה שאותה מתחילים ומסיימים תוך זמן קצר. כי אם תהליך בעל רבדים רבים, זהו מסע ארוך, שבו אנו מתקדמים אט אט לעבר המטרה.

בשיחה לפרשת חוקת (כרך כ"ח בלקו"ש המתורגם, עמ' 141 ואילך) מסביר הרבי שקיימות שלוש רמות של סליחה.

ברמה הראשונה:

אנו לא מאחלות כל רע לאותו אדם, ואפילו מתפללות להצלחתו. ברמת סליחה זו, יתכן שאנו עדיין נרגזות, חשות פגועות או כועסות, אך אנו מצליחות שלא לקוות לנפילתו של אותו אדם ואף לא לחוש בצורך לנקמה.

ברמה השניה:

אנו מפסיקות לכעוס. בשלב שני זה, יתכן שלא נהיה מוכנות להתייחס לאותו אדם כפי שהתייחסנו אליו קודם לכן, אבל אנו כן מסוגלות להמשיך הלאה ולשחרר עד לנקודה שבה אנו כבר לא נושאות רגשות של כעס ותרעומת כלפיו.

הרמה השלישית הינה שיקום מערכת היחסים. בשלב סופי זה, הסליחה שלמה. לא זו בלבד שסלחנו לאדם, אלא שלגמרי הבנו אותו וקיבלנו אותו מחדש. אנו כעת מוכנות להתקרב שוב לאדם שפגע בנו כפי שהיינו קרובות אליו בעבר.

בגמרא מוסבר שאפילו אם מישהו פגע בנו בצורה קשה, מצפים מאיתנו שנמצא בנו את הכוח לסלוח לו לפחות ברמה הראשונה. זוהי חובה הלכתית (רק במקרים מוגדרים מאוד האדם רשאי שלא לסלוח). היעדר סליחה מוחלט הוא סימן לאכזריות. תשוקת נקם ומצב שבו אנו מאחלים למישהו דברים רעים – מעיד על פגם באישיות הדורש תיקון.

צורת סליחה שקשה יותר להגיע אליה מתרחשת בשלב השני, שבו אנו מפסיקות לחוש פגועות או כועסות. אם נפגענו או נבגדנו, יתכן שאנו זקוקות עדיין לזמן ולעבודה קשה כדי להיפטר מרגשות שליליים. זה עשוי להיות תהליך ארוך של ריפוי, הכולל חיבוטי נפש, עד שרגשות התרעומת והכעס יעלמו מליבנו ומנשמתנו.

צורת הסליחה האידיאלית היא ללא ספק הרמה השלישית, שבה אנו משקמות את מערכת היחסים. אולם, חשוב להדגיש שלא תמיד אפשרי לעשות זאת. קיימות מערכות יחסים כל כך רעילות, עד שהדבר האחראי ביותר שניתן לעשות הוא להתרחק מהן. אך אנו לא צריכים לאמץ גישת "הכל או לא כלום". אם בלתי אפשרי להשיב את מערכת היחסים על כנה, לא תמיד הכרחי להפסיק כל קשר או להפוך ליריב של הפוגע. אם נאחל לאותו אדם כל טוב, נוכל עדיין להשיג רמת סליחה בסיסית יותר. עדיין נוכל להפסיק לכעוס ולתת לאותו אדם כבוד בסיסי. כל שיפור קטן במערכת היחסים הוא חשוב ויש לו השפעה עמוקה על תחושת האושר שלנו.

איך סולחים?

אפשר ללמוד מאברהם אבינו מהי סליחה. כאשר אברהם שהה בגרר, לקח אבימלך אליו את שרה. מלאך ה' התגלה והזהיר אותו כי שרה אשת–איש. אבימלך נענש וחלה, ואז ביקש מאברהם שיתפלל עבורו. אברהם מחל והתפלל עליו.

סיפור דומה התרחש עם משה רבינו. בני ישראל התלוננו בחוצפה כנגד ה' ומשה רבינו על קשיי הדרך לארץ ישראל ועל הגעגועים לאוכל והמים במצרים. בתגובה, ה' שלח בהם נחשים שיכישו אותם. בני ישראל ביקשו סליחה ממשה וביקשו שיתפלל עליהם. משה מחל על כבודו וביקש רחמים עליהם, ואף יצר את נחש הנחושת מכספו הפרטי.

כדי שנצליח לסלוח, ראשית עלינו להכיר בכך שנפגענו ולא לנסות להדחיק או להכחיש את הפגיעה. אם הצלחנו להתעלם, להבליג, למחול ולהרגיש עם זה טוב – מצוין. אבל כל עוד לא הגענו למקום הזה בנפש – עלינו לתת לפגיעה מקום, לגשת אל זה שפגע בנו, ולספר על התחושות שלנו. כמו שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך". ניתן לו את ההזדמנות לבקש סליחה, ולעצמנו את היכולת להתנקות ולהשתחרר.

וודאי שאם הוא כבר בא מעצמו ומבקש מחילה, נסלח לו כי מצוה להיות "רחמנים בני רחמנים" ולמחול. הפוגע הרי מתחרט על המעשה, וגם בעבר פגע בנו קשות, כדאי שנסלח לו כי אין טעם להמשיך ולסבול מרגשות הכעס. הגורם לכעס שייך לעבר, ובהווה אין לי פגיעה ממנו

הדרך הטובה ביותר לסלוח ולהתפייס היא לדון לכף זכות. תסבירי לעצמך כי יתכן שבאותו בוקר שההיא פגעה בך, היא 'לא שתתה את הקפה שלה' או הייתה עצבנית אחרי בוקר לחוץ עם הילדים… תזכירי לעצמך שגם את פוגעת לפעמים באחרים באופן דומה, מתוך חוסר מודעות או מחשבה, ולעיתים אף מצדיקה את עצמך בטיעונים כאלה ואחרים לאחר מעשה. זה יקל עלייך למחול בעז"ה

מלבד המחילה עצמה, ראוי שתודי למי שבא להתנצל ולבקש סליחה, ותביעי הערכה על כך שעשה צעד קדימה לכיוונך ולתת לו פידבק חיובי.

חשוב להגיד לו במפורש שאת מקבלת את בקשת הסליחה, ולא לנצל את המעמד כדי לומר לו 'הפעם אני סולחת לך אבל דע לך שהתנהגת לא יפה'… מי שמבקש סליחה, ראוי שיזכיר על מה הוא מבקש סליחה, אך מי שסולח, לא ראוי שיזכיר בהרחבה את התחושות הכואבות שנגרמו לו. אפשר להזכיר בקצרה שבעבר הדבר הזה הפריע לי ולבקש הבטחה שבעתיד הדבר לא ישנה שוב.

איך מבקשים סליחה?

בהזדמנות מסוימת סיפר הרבי מה״מ בהתוועדות דברים ששמע ב'יחידות' מיהודי ירושלמי:

פלוני פגע בו מאוד, וכעבור זמן ניגש אליו וביקש סליחה בטון לאקוני. השיב לו הירושלמי באותו טון: באותה מידה שאתה מתכוון לבקש ממני סליחה – באותה מידה אני סולח לך…

כך מורה הרבי למבקש המחילה: 'עליו לחוש באמת בעוול שגרם לזולתו ולהשתדל בכל דרך לפייס אדם זה. וכאשר בקשת המחילה נעשית באופן זה, היא מפחיתה הרבה מן הצער שנגרם (וזוהי סיבה נוספת לבקשת הסליחה דווקא באופן זה') ('לקוטי שיחות' חלק ז' [בתרגום ללה"ק], עמ' 19).

עבור הנפש הבהמית נזכיר שהסליחה מפחיתה גם בתוכנו הרבה צער ותחושת אשמה על הפגיעה שקבענו.

איך מפייסים אדם באופן שיתאים לו ספציפית?

ראשית, עליי לברר ממה בדיוק הוא נפגע. לאחר שאקלוט את העוול שגרמתי לו, עליי להודות בטעותי ולבקש ממנו סליחה, גם אם הוא עצמו לא היה 100% בסדר, חובתי וזכותי להתנצל  ולקחת אחריות על חלקי בעניין.

ההתנצלות תהיה על המעשה שלי, לא על כך שגרמתי לו להרגיש פגיעה, כי האמירה 'אני מבקשת סליחה ממך אם נפגעת' – משדרת מסר שזה לא בסדר להיפגע…

כשאני מבקשת סליחה מחברה, אני רוצה שהיא באמת תסלח לי. לכן חשוב שההתנצלות תהיה כנה, אמיתית וספציפית. לא להצדיק את עצמי (מה שיאפשר גם לה להיפטר מהצורך להתבצר בעמדתה, ויתן לה את היכולת לסלוח) ולא לדבר בכוללנות 'על מה שקרה', אלא לתאר את הפגיעה הספציפית. אם מישהי נפגעה מכך שלא דיברתי איתה שבועיים, עליי לומר לה במפורש שאני מתנצלת על כך שניתקתי קשר למשך שבועיים, ולבדוק האם היא מקבלת את התנצלותי. אם לא, עליי לברר מה עדיין מפריע לה ולנסות לפייסה שוב, כמבואר בהלכה. השיטה המתחמקת להציע לה 'בואי נשכח ממה שהיה', אינה עובדת טוב. אם היא עדיין פגועה, אי אפשר לדרוש ממנה 'תשכחי מזה'.

גם אם חלף זמן רב מאז הפגיעה, חשוב להתנצל. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ויש לקוות שעצם העובדה שבסוף תפסתי יוזמה והחלטתי להתנצל, תציב אותי בעיני הזולת בקרן אורה.

בקשת סליחה = חוזק וחוסן פנימי!

התנצלות ובקשת סליחה הם כלים שאנשים חזקים משתמשים בהם. אם יש לי אופי חזק, אני מסוגלת להרשות לעצמי להיפגע ומוכנה לבקש סליחה, גם במחיר הסיכון לספוג פגיעה ממי שאתנצל בפניו, מתוך מחשבה: 'לא נורא אם השני קצת יפגע בי בעקבות ההתנצלות, שעלולה להציף אצלו מטען רגשי. זה עלול להיות קצת משפיל, אבל עשוי בהחלט לקדם את מערכת היחסים שלנו'. ההכרה בכך שהתנצלות מבטאת עוצמה תאפשר לי להתנצל, גם כשהשני מתלונן בפניי על דברים שלדעתי הוא טועה בהם, מבלי לחשוש שההתנצלות תחליש אותי ותגרום לזולת לצבור כוח 'על חשבוני' להאשים ולתקוף אותי, ומבלי לשדר כלפי חוץ גאווה וביטחון עצמי חסר בסיס.

מלבד זאת, כשאני מרגישה מסוגלת להתנצל לפני חברה על תקרית שהייתה בינינו למשל – ההתנצלות עצמה עשויה לגלות בה משאבי נפש כדי להתנצל בפניי על החלק שלה בסיפור, גם אם קודם לכן התקשתה לעשות זאת.

כשנדאג לפתוח דף חדש מול הסובבים אותנו – נזכה שגם הקב"ה יסלח ויפתח לנו דף חדש של שנה טובה ומתוקה!

באדיבות: מגזין עטרת חיה

זה עלול לקרות בהמון מקרים, בכל בית, בכל בית עסק, בכל אינטראקציה עם מי שזה לא יהיה, גם נשים וגם גברים: לא קיבלתי את מה שמגיע לי, על פי מה שלדעתי הוא הצדק והיושר (והרי דעתי היא ודאי צודקת, נכונה, לגיטימית וברורה לכולם!), ואני כבר רותחת, מאשימה, מדברת בתוקף, ו"עומדת על שלי! אני לא אצא מכאן פראיירית!", ובסוף אני גם 'מראה להם מה זה'. אבל משום מה, תמיד במצבים כאלה נשאר טעם לא טוב בפה. ניצחתי, אז איך זה שאני מרגישה כישלון צורב?

'אל תהיה צודק, תהיה חכם' אומרת אמרה עממית. אבל מה כל כך רע בלהיות צודק? ומה כל כך טוב בלהיות חכם?

הצדקת הצודקת

אז בואו נחשוב: מה זה אומר כשאני מחפשת להיות הצודקת? זה אומר ככה: יש אותו, ויש אותי. שנינו בתוך סיטואציה, וכל אחד מאיתנו הוא צד בה. ברגע שיש שני צדדים, שני בעלי אינטרסים, הם, האינטרסים, יהיו בהכרח מנוגדים.

ואז, אחרי שביני לבין עצמי דנתי במצב (כלומר, הפכתי בן–רגע להיות גם צד בעניין, וגם שופט עליון), הגעתי למסקנה שאני הצודקת, ושדרך ההתנהגות שלי היא–היא הנכונה, ולכן אעמוד איתן על דעתי וזכויותיי.

מה אתן אומרות על זה? חבל על מי שמנהל את יחסי האנוש שלו בצורה כזו… כי להיות הצודק, ביחסי אנוש, זה רע, משום שיחסי אנוש לא מנהלים כמו בית משפט, עם תובע, נתבע, ראיות, הוכחות ונאשמים, ולעיתים קרובות גם גזר–דין שמוצא לפועל, על ידי מי שהיה גם המאשים גם השופט ועכשיו הפך גם לשוטר ולסוהר.

לצערנו, אנחנו נופלות למקום הזה כל כך בקלות, לכאורה בעידוד חז"ל שאומרים במפורש, שבזכות נשים צדקניות (וזה בדוק אני!) עתידים להיגאל, ושאנחנו גלגול של נשות דור–המדבר, שלא חטאו, ואנחנו הרבה יותר מזוככות, וכו' וכו'.

בואו, עם כאלה צדקניות מי צריך…?!

אבל מה באמת הבעיה כאן? הרי כל הדברים האלה, שנאמרים לנו השכם והערב, הם נכונים, הם מדברי האריז"ל, חז"ל – אמוראים ותנאים גדולים… אז למה אנחנו בכל זאת לא מגיעות לתוצאה הרצויה, שגם הצד השני יודה בצדקתנו?

ישנו סיפור שבעבר עשה לו כנפיים, פעם נכנס ליחידות אדם שהתקרב לחב"ד, וסיפר לרבי שהוא כבר לומד תניא וחסידות, ועל כן הוא חסיד שלם. ענה לו הרבי: "חסיד אינו מושלם, ומושלם אינו חסיד!"

התחלת הנפילה היא המחשבה "אני צודק/ת", "אני בסדר!". למה? כי זה המקום שמוליד עיוורון, חירשות וטמטום. מפסיקים להקשיב, לחשוב, ולראות דרכים דעות, ואופני עשייה אחרים. יש רק אותי, וכל היקום מתיישר לפי אמות המידה שלי… גם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. עובדה! ככה כתוב פה, וככה כתוב שם – וכל מה שכתוב מוכיח את צדקתי.

איך יוצאים מהמעגל?

אז תכל׳ס, מה עושים עם מצב כזה? כל אדם קרוב אצל עצמו, וכמו שאומר אדמו"ר הריי"ץ, אהבת עצמו התולדתית מעוורת את האדם, וגורמת לו להרגיש גם צודק וגם חכם, דבר שלא יתכן במציאות, כי עצם עניין החכמה הוא הביטול לאלוקות, והצודק הוא קצת פחות בטל, וקצת יותר, ובכן, אטום, נאמר. אז בואו נהיה ענווים, ואז זה יפתור לנו את הבעיה. האמנם? מה שיקרה הוא שבכל פעם שננהג בחכמה, כלומר, נוותר, נדבר בנחת, נפתור קונפליקטים, ועוד כהנה התנהגויות ענוותניות, נרגיש יותר ויותר ענוות , ויותר ויותר צודקות וצדיקות… געוואלד! איך יוצאים מזה?!

הפתרון הוא די פשוט: לעבור לצד השני.

זהו!

מה זה אומר? זה אומר, שהופכים לגמרי את ההסתכלות על היחסים שלנו עם הזולת. הצודק מסתכל על המציאות ומחפש צדק. הצדק הוא בעייתי, כי כשיש צדק, יש גם צודק, וגם טועה, או רשע… אבל אם לא נחפש צדק, אלא את טובת הזולת, את טובת המצב, ובאיזה אופן נוכל להועיל להם, המציאות תתהפך!

דוגמאות מהחיים

הילדים צריכים לצאת מהבית בשמונה. איפה הנעליים? שוב דודי לא הכין מערכת?

האמא הצודקת – (הצועקת?) מרימה את קולה בתיסכול: "כמה פעמים אמרתי לכם לקום חמש דקות, רק חמש דקות קודם?! ובערב לשים נעליים במקום ולסדר מערכת! די! אני לא יכולה יותר! איפה הנעליים האלה?  דודי!…" התוצאה: רפיון ידיים, רגשי אשם אצל הילדים. כעס ותסכול, ואחר–כך צער ומרירות אצל האמא. יצאת צודקת! אז מה?

לעומת האמא החכמה: היא עוברת צד, וחושבת מה חשוב לה עכשיו: שיגיעו בזמן או שילמדו את הלקח מחוסר הארגון שלהם. אם היא רוצה שיצאו בזמן, מייד נרתמת, בחוש הומור וזריזות לנסות לפתור את הבעיות. סדרת חינוך? אחרי הצהריים. ואם היא רוצה שילמדו את הלקח, היא פשוט פונה לעיסוקיה, ונותנת למצב לחנך את הילדים.

למשל, אם הבעל מצטער מהוצאה מיותרת שנפל בה, הצדקת הצודקת, במקרה הטוב שותקת ברעם, ומצירה על הבעל הנעבעך שנפל בחלקה, במקרה הבינוני פולטת "אמרתי לך!" עוקצני, ובמקרה הגרוע, שכמובן אף אחת מאיתנו אינה מגיעה לשם ח"ו, שוטפת את הבעל שטיפה חיצונית ופנימית עם חומרים חריפים במיוחד, כדי שיצא נקי–נקי (וזה עלול לקרות לכווולם, נשים כגברים… רק לי לא).

אבל אם יש שכל בקודקוד, עוברים לצד השני. נעמדים לצד הבעל (בדמיון כמובן), ובלב חושבים על כל אותן פשלות שהיו מנת חלקנו שלנו בעבר, ואיך לימדנו על עצמנו זכות גדולה, שאפילו מלאך מיכאל לא היה מתבייש בה. וככה מלמדים זכות גם על הזולת, וממשיכים לאהוב ולהעריך אותו על כל תכונותיו הנפלאות והאחרות.

הדרך לשלום חלומי

שלום בית, בין ההורים לילדים, בין ההורים לבין עצמם, הוא לא חלום בלתי אפשרי.

זה פשוט לנהל את החיים מנקודת מוצא של כבוד הדדי, הערכה, שיח.

זה להשתדל בכל דרך אפשרית לתת להם את מה שהם זקוקים לו, וללמוד לבטא את מה שאנו זקוקים לו בצורה מכבדת. לא בתלונה, אלא כבקשה.

זה לחיות במודעות שבני המשפחה שונים ממני וזה הדבר הנכון והטוב. זה לקבל את הקשיים והחסרונות שלהם מתוך האהבה שחשים כלפיהם, ואז לעמוד לצידם בזמן הלא פשוט שלהם, דווקא בזמנים האלה, כשנחשפות החולשות.

ואז קורה פלא – משום שהזולת בעצמו כבר חש בכישלונו, בחולשתו, ובכבוד וההערכה שנמצאת שם תמיד – גם בקושי, הוא אוסף את האהבה הזו, ומשתמש בעוצמה הגדולה שהיא מעניקה לו, כדי להתחזק להשתנות, להוסיף בשמחה.

בלי הרבה מילים.

באדיבות: מגזין עטרת חיה

לחצו כאן להרשמה

שיתחיל בקבר רחל אמנו בבית לחם – שם נישא תפילה ונבקש רחמים על כלל ישראל. לאחר מכן נסע לעיר הקודש ירושלים לתכנית גדושה ועשירה במיוחד. בצהרי היום נשב להתוועדות חסידית, מלאה בניגוני נשמה, דברי התעוררות וכמובן ארוחה מפנקת. לאחר מכן נמשיך אל הכותל המערבי לתפילת מנחה, סליחות, בקשות אישיות מהלב וכמובן תמונה משותפת.

מוסדות ChneOr

מידע והרשמה

גברת. Muchka Tewel

0769211826/0141611770

קליפ מהפתיחה

להצטרפות לקבוצת וואצאפ שלחי את המילה 'מהלכות' למספר 0525634910

להצטרפות לקבוצת סמס שלחי את המילה 'מהלכות' למספר 054-2527704

❓שאלה 1❓

האם בשבת שלפני ראש השנה אומרים את כל התהילים לפני התפילה?

❗תשובה 1❗

אכן, שבת לפני ראש השנה היא שבת מברכים חודש תשרי ואומרים את כל התהילים בהשכמה, אלא שאין מברכים את החודש 🌙כדי לבלבל את השטן והקב"ה עצמו מברכו.

❓שאלה 2❓

האם אשה 👩 מחוייבת לומר סליחות?

❗תשובה 2❗

אשה לא חייבת לומר סליחות, אבל יכולה לאומרם.

ונהגו נשים רבות לאומרם, לפחות בחלקם.

(מתוך סמס לרב)

נשי חב"ד צפת

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשיות ניצבים וילך. פרשת ניצבים פותחת בתיאור הברית בה באים ונכנסים עם ישראל עם ה' יתברך לפני הכניסה לארץ ישראל. 

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.     טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. " (דברים כ"ט י'-י"ב).

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם-  מְלַמֵּד שֶׁכִּנְּסָם מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם מוֹתוֹ לְהַכְנִיסָם בַּבְּרִית.
רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם – רָאשֵׁיכֶם לְשִׁבְטֵיכֶם.
זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם–  הֶחָשׁוּב חָשׁוּב קוֹדֵם; וְאַחַר כָּךְ כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

אחדות לעומת ייחודיות:

רש"י מתעכב על הצורך בהתייצבות כל עם ישראל לפני ה'. התורה מתארת את הרגע המיוחל והמרגש התחנה האחרונה לפני הכניסה לארץ המובטחת. לשם כך מכנס משה רבינו את כל עם ישראל יחד לצורך הכנתם לכניסה לארץ על ידי כריתת ברית עם ה' יתברך ולשם פרידה מעם ישראל.

דבר נוסף עליו עומד רש"י: ההתייצבות של עם ישראל לפני ה' יתברך רגע לפני כניסתם בברית עמו חלוקה על פי מעמד חברתי-רוחני וחשיבות, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, עד כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

מסביר הרבי מליובאוויטש שרש"י מתעכב לבאר את החלוקה בין המעמד החברתי בעם ישראל לאחר שהפסוק תיאר את התייצבות עם ישראל כולו לפני ה' יתברך ללא חלוקת מעמדות, "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"  ללא הבדל, אם כן מדוע בהמשך הכתוב מתייחס הכתוב לחלוקה והבדל במעמדות בעם ישראל?

על כך מבאר הרבי בכוונת רש"י את ההבדל בין אחדות ל- ייחודיות. חלוקת המעמדות החברתית איננה סותרת לאחדות בה ניצב עם ישראל כולו לפני ה' יתברך, משום שההתייצבות לפני ה' כולם כאחד ללא הבדלי מעמדות מתייחסת לאחדות בין עם ישראל מצד הקשר העצמי שלנו עם ה' יתברך בה אין חלוקת מעמדות בין אחד לשני. לעומת היחס לייחודיות של כל אחד כסובייקט בפני עצמו בה ניתן לתאר ולמצוא חלוקת מעמדות על פי ייחודיותו של כל אחד ואחת מעם ישראל.

שואב המים ניצב בשורה אחת עם בנו של הרבי:

בעיירה ליובאוויטש (עיר הבירה של חסידי חב"ד ברוסיה, המכונה עיר האהבה. ליובא- אהבה וויטש- סיומת של מילת תיאור ברוסית) יום חג. שמחה גדולה בנו הצעיר של האדמו"ר המכונה 'הצמח צדק' השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם בא בבריתו של אברהם אבינו.

הקול נשמע, 'ויקרא שמו בישראל'- שמואל. בני המשפחה החליפו מבטים מלאי תמיהה, איש לא ידע על שם מי נקרא הרך הנימול.

בעת סעודת המצווה שנערכה אחרי הברית, שאל ר' יהודה לייב אחד מבניו של הרבי: "אבא, על שם מי נקרא הילד? למיטב ידיעתי לא היה במשפחתנו אף קרוב משפחה שנשא שם זה. אולי קראו לתינוק על שם שמואל הנביא? הוסיף בלחש". השיב הרבי: "הילד נקרא על שם שואב מים שהתגורר בעיר פלוצק ושמו שמואל". (מעובד על פי סיפורי חסידים, עמ' 522).

כך נכנסים לברית בין עם ישראל לבין ה' יתברך.  כשמדברים על אחדות, על קומה אחת שעומדת וניצבת לפני ה' יתברך. צריך לדעת כיצד לעמוד. עמידה כזו בה כל אחד/ת חש/ה חלק ושייכות למעמד באותה מידה ללא הבדל כלל. שמואל שואב המים ושמואל האדמו"ר הרביעי לשוללת חב"ד שווים לחלוטין לפני ה' יתברך כאשר אנו באים ונכנסים בברית עמו.

להניח דעתנו הצידה – משמעה לחבור לדעת עליון:

עמידה והתייצבות ברוח זו לפני ה' יתברך, מאפשרת את הכניסה הנכונה בברית אותה אנו כורתים עם ה' בכניסה לשנה החדשה, ראש השנה.

בספר ליקוטי תורה (על פרשיות השבוע ומועדים, מרבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד המכונה אדמו"ר הזקן) מבואר: שפרשת נצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה, כי הפסוק "אתם נצבים היום" רומז ומתייחס לראש השנה, שאז צריכות כל הנשמות להתייצב בשווה לפני ה' יתברך, ללא הבדל בין "ראשיכם שבטיכם" ל-"חוטב עציך ושואב מימיך".

  מצב זה נפעל ע"י ביטול שלמעלה מטעם ודעת של האדם, כלומר: האדם צריך להניח דעתו הצידה ולהניח לה' יתברך להעריך את בני האדם לפי דעתו שהנה 'דעת-עליון' ולא לפי 'דעת תחתון' (הם בני האדם).

 מפני שלתפיסת דעת האדם התחתון הוא נחשב ונמנה בין- "ראשיכם שבטיכם"  מורם ומובדל מעם. אמנם בכדי ליצור אפשרות לאחדות בינו לבין הזולת צריך האדם להניח עצמו ואת דעתו הצידה ולפנות מקום במוחו ולבו לדעת עליון על מנת לאפשר לעצמו לחבור לזולת שלדעתו הוא בעמדת נחיתות ממנו-"חוטב עציך", אמנם לדעת עליון המביטה על נשמת האדם, הזולת שווה אליך ממש. רק כך ניתן לכרות ולהיכנס בברית  עם ה' יתברך. כפי שמדויק במקרא- "לעברך בברית" -על מנת להיכנס בברית עם ה' יתברך יש להעביר  ('לעברך')-על מידותיך (לב) ועל דעתך (מח) ולשעבדם אליו יתברך בכדי להיכנס ולחבור עמו בברית שלמעלה מטעם ודעת.

כאשר אדם עסוק בהערכת עצמו אין לא פנאי להתעסק בהערכת הזולת!

ישנו מעשה שאירע עם החסיד ר' הלל מפאריטש (מגדולי חסידי חב"ד שזכה להסתופף בצלם של שלשה מאדמו"רי חב"ד אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק) שהייתה לו קושיא במסכת ערכין (מסכת מהתלמוד הבבלי הדנה בשווי וערך חפצים אותם מעוניין אדם להקדיש לבית המקדש בסכום, שווי, או ערכו של אדם) והשתוקק לזכות לראות את אדמו"ר הזקן זה זמן רב וכמה פעמים שניסה ולא עלתה בידו. כיוון שידע שהרבי אמור להגיע למקום מסוים, הקדים ר' הלל להגיע והתחבא בחדרו של הרבי כדי שיזכה להתראות עמו ולהציג את קושייתו בפניו. אדמו"ר הזקן נכנס לחדר והתהלך בו אנה ואנה ותוך כדי הילוך אמר 'כמסיח לפי תומו' "אברך שיש לו קושיא במסכת ערכין, צריך להעריך עצמו תחילה". ר' הלל ששמע זאת ממקום מחבואו התעלף במקום. הוא פשוט לא יכול היה להכיל את גודל המעמד, רוח הקודש המפעמת של הרבי שידע שהוא מתחבא בחדרו ויש לו קושיא במסכת ערכין שהוא מעוניין להציג בפניו הכתה בו. בינתיים יצא האדמו"ר הזקן לדרכו וגם הפעם לא זכה ר' הלל להתראות עם הרבי.

מסביר הרבי מליובאוויטש: כוונת דבריו של האדמו"ר הזקן הייתה שכשיעריך ר' הלל את עצמו לא יהיה לו זמן להעריך אחרים וממילא יוכל להיות במעמד ומצב של "אתם נצבים כולכם" – גם עם אלה שלדעתו הם במעמד ומצב של "חוטב עציך".

עניין 'הערכין'-(הערכת נפש האדם) כאמור הנו דבר הנתון בידי שמים, ה' יתברך מביט על האדם בבחינה שלמעלה מטעם ודעת האדם ומעריכו. מה שדורש מהאדם להניח דעתו הצידה ולכוון 'לדעת עליון' (ה' יתברך) ולא להיאחז ולהישען על הערכת 'דעת תחתון' (הוא האדם).

הערך עצמי של האדם נמדד ממקום מוצאו: התעסקות בהערכה עצמית ממרחב תוך אישי. לעומת מדידת ערך עצמי ממרחב בין אישי.

כלומר: אדם העסוק בהערכה עצמית תוך אישית מודד את הערכתו בייחס לעצמו ולא בייחס לזולת. הוא מפנה את המשאבים להערכה עצמית ומשקיע את כל כוחותיו בעבודה עצמית על אישיותו, מה שמוביל אותו אוטומטית למצוא את דרכו להעריך את הזולת בגובה העיניים. הוא רואה ומביט על הזולת ממקומו שלו.

אדם העסוק בהערכה עצמית תוך אישית לא עסוק בהשוואת עצמו בייחס לזולת, הוא מחפש להשתוות לעצמו. הערך שלו נשען על היותו מי שהוא ומה שהוא ומתוך כך הוא מוצא מרחב ומקום בנפשו לערך הזולת בגובה העיניים.

הערכת הזולת ממרחב בין אישי לעומת זאת נובעת ממקום בו האדם חש מאוים ומוטרד מכך שיש מישהו מלבדו שראוי או שיזכה להערכה יותר ממנו. אדם החש שלם ושלו עם ערכו ומעמדו, לא עסוק בלהעריך אחרים. הוא דואג להפנות את הערכה העצמית פנימה ולהתבונן על מעמדו ומצבו האישי. הוא טרוד ועסוק היום לדאוג ש – "היפה של המחר יהיה יותר יפה מ- היפה של האתמול".

כריתת ברית היא האנטי-תזה לקשר תלוי סיבה או היגיון!

הרבי מליובאוויטש עומד על תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים ותוהה מדוע יש צורך כלל לערוך כריתת ברית כאשר מדובר בשני אוהבים ?  מסביר הרבי: משמעותה של כריתת ברית הנו שבכל מצב שייווצר בין כורתי הברית, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ביניהם ואף יהיו גורמים להתכנותה של היפך האהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זו היא ייחודיותה ומשמעותה של כריתת ברית בין אוהבים. (פרשת מטות-מסעי תשט"ז).

כלומר מהותה של כריתת ברית הנה אהבה שלמעלה מטעם ודעת.

כאשר קשר מתבסס על היגיון או אינטרס זה או אחר, ישנה אפשרות שקשר זה לא יחזיק מעמד. אם בשל סיבת הקשר העלולה להתבטל, או חיכוך ומריבה העלולה לגרום לקשר לחדול מלהתקיים.

אמנם כאשר הקשר נשען על ברית הנכרתת בין שני אוהבים, נולדה לה סיטואציה ההופכת את הקשר ביניהם לקשר ייחודי ובלתי תלוי דבר המבטיח את נצחיותו של הקשר בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה), ובכל סיטואציה (נפש).

יתרה מזו: דווקא בשל העובדה שכריתת ברית היא למעלה מטעם ודעת היא מאפשרת את קיומו של הקשר, שכן היא מעידה על כך שלא היה צורך כלל לתור אחר סיבה או היגיון בכדי ליצור את החיבור בין כורתי הברית ולהפכו לקשר אמיץ. הקשר מתקיים מעצם היותם אוהבים ולא בשל סיבה זו או אחרת, כך שקשר נטול אינטרס, סיבה או היגיון משרת נאמנה ואף מבטיח את קיומו ונצחיותו של הקשר כאמור.

וכדברי המשנה: "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְּדָבָר? זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָרְ וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן". (אבות פרק ה' משנה ט"ז).

אהבה שאינה תלויה בדבר: "היא אהבה עצמית של שני אוהבים נאמנים, שאין אהבתם תלויה בשום דבר, אהבה זו אינה מוגבלת ואינה מתבטלת לעולם. נכון שאהבה זו יכולה להתעמעם לעיתים מסוימות, או לפרקי זמן מסוימים בשל סיבה זו או אחרת, אולם על ידי שמחה או פעולה אקטיבית המעוררת חיות מחודשת בקשר שלהם היא תתעורר להיות כבתחילה" (קונטרס העבודה לאדמו"ר רבי שלום דב בער החמישי מבין אדמו"רי חב"ד לדורותיהם).

 כלומר היחס לאהבה שאינה תלויה בדבר איננו א-רציונלי בהתחשב בכך שישנם זמנים שהאהבה עלולה לדעוך, או לעלות על סרטון מחמת סיבה זו או אחרת (אם בשל ריחוק מקום ביניהם, או בשל חוסר חיזוק ותפעול הקשר ביניהם) אך אינה יכולה להתבטל בשום אופן (שכן בשל הקשר הבלתי מותנה אין אפשרות לביטול הקשר ביניהם כאמור, למרות שהאהבה יכולה לדעוך), אמנם על ידי פעולה מחודשת לחידוש הקשר, הקשר העצמי ביניהם כאמור, שב ומתגלה לו הקשר בשיא עצמתו כפי שהיה ביניהם מאז ומתמיד.

וזוהי משמעותה של כריתת הברית המחודשת מלבד הברית אשר כרת ה' עמנו בהר סיני, כפי שהתורה מתארת בסוף פרשת כי תבא: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב".

ורש"י על אתר מבאר:  לכרות את בני ישראל:" שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה." מלבד הברית: "קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני".

ערב הכניסה לארץ ישראל מחדש ה' יתברך את הברית ביננו לבינו. בכדי שהקשר בין עם ישראל לבין ה' יתברך יהיה 'קשר של בר קיימא', תמידי ונצחי יש להתקשר ולהתחבר על ידי כריתת ברית המזינה ומתפעלת את הקשר העצמי שלנו ביננו ובין ה' יתברך שאינו תלוי מקום (עולם), זמן (שנה), סיטואציה (נפש).

ערב ראש השנה החדשה כורתים ברית מחודשת עם ה' יתברך על ידי התאחדות עם הזולת:

 בספר קהלת כתב החכם מכל אדם שלמה המלך: "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".

  ורש"י על אתא מבאר זאת כך: "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד": אם באו לסטים עליו לתקפו אם שניים הם יעמדו לנגדו וכל שכן אם ג' הם והחוט המשלש לא במהרה ינתק.

בספר היום יום (ספר פתגמים יומיומי הראשון אותו ערך הרבי מליובאוויטש שנת ה' תש"ג) בתאריך כ' בטבת נכתב כך: אדמו"ר האמצעי (השני בשושלת חב"ד לדורותיהם) אמר לאחד החסידים שנכנס למפגש יחידות עמו כך: "כשיהודי אחד מדבר עם רעהו בענייני עבודת ה' והם לומדים יחד, זהו מצב של שני נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת" (תרגום חופשי לדברים במקור באידיש).

כלומר התאחדותם של שני יהודים לחבור יחד לשוחח וללמוד בענייני עבודת ה' מציב אותם במעמד בו 'נפשם האלוקית' המייצגת את צד הקדושה האלוקי כפי שבא לידי ביטוי בנטייה אחר קיום תורה ומצוות בנפש האדם, השרויה בצד הימני בלבו של האדם. גוברת על 'הנפש הבהמית' המייצגת את המשיכה והנטייה לענייני ארציות וחומריות המדמים את התנהגות הבהמה הנוטה אחר עניינים ארציים וחומריים בנפש האדם, השוכנת בצדו השמאלי של חלל לב האדם.

התגברות זו באה לידי ביטוי באופן בו מתרחשת לה ההתמודדות כאשר שני יהודים מחליטים לחבור יחד. בה בעת נוצר מצב בו אופי ההתמודדות מציב שתי נפשות אלוקיות אל מול נפש בהמית אחת.

זאת משום שכאשר שני יהודיים מחליטים לחבור יחד, עצם ההחלטה להתאחד יחד מציבה אותם ביתרון המדמה מצב של שניים מול אחד.

האחדות הנובעת מצד הקדושה באפשרותה וביכולתה להכפיל כוחה אל מול הפירוד הקיים בצד ההפכי ולהציב את המתאחדים בעמדת ניצחון מראש ולו רק בשל ההחלטה להתאחד ולחבור יחד איש אל רעהו אם בדיבור של אחווה ורעות יחד, או לימוד משותף יחד.   

זוהי כוחה של אחדות!

אחדות זו נדרשת מאתנו בבואנו אל היום הגדול והקדוש ראש השנה, יום הדין בו ניצבים אנו מול מלך מלכי המלכים ועומדים למשפט.

כאשר נתייצב באחדות ובאהבת ישראל אל מול אבינו שבשמים אנו כבר ניצבים בעמדת ניצחון ויוצאים בוודאות זכאים בדין. שכן בכוחה של אחדות ואהבת ישראל להציב אותנו במעמד של 'שניים כנגד אחד' אנחנו וה' יתברך חוברים יחד כנגד מידת הדין ומהפכים את הדין לחסד, ומאלצים את מידת הדין לגזור עלינו גזירות טובות ולהבטיח לנו כתיבה וחתימה לשנה טובה ומתוקה!     

 "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק". 

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת רחל בת זהבה

מה היה בכל סל? מה לא… שפע אדיר בגשמיות וברוחניות: יומן "נפלאות השנה", לוח שנה אמנותי, "תיבת אוצר" מלאה בתובנות נשיות יהודיות לחיים, דבש מובחר לשנה מתוקה, עוגת "לעקאח" עשירה, סט מהודר הכולל מגש לחלות ותחתית לסיר – ומעל הכל המון המון אהבה, חום ואכפתיות.

תודה ענקית לכל מי שלקח חלק במבצע הנהדר: התורמים היקרים שאפשרו את קיום המבצע הגדול, צוות המשרד שהתגייס לטפל בכל הלוגיסטיקה וכמובן הרכזות היקרות בכל אחד מ-14 סניפי "נפלאות מתגברות" שחילקו באופן אישי את המשלוחים. כה לחי!!!

לצפייה בסרטון מתעד

לחצו כאן והצטרפו לקבוצה השקטה של עדכוני מחלקת הוצאה לאור של התאחדות החסידים

הגענו לרבי לחודש סיון להתברך מהרבי ולהודות לו. תמיד קיבלת, שניבדל לחיים טובים,  אותנו בשמחה אמיתית, במאור פנים ובהכנסת אורחים  ברוחב לב,  כשידייך מושטות  לנתינה.  במקרר שלך היה תמיד  אוכל מבושל,  טרי וטעים.  מאכלים  יהודיים מרוסיה. מזכיר כל כך את האוכל הטעים והטרי של חמותי היקרה והאהובה,  מרת נחמה שיינא סוניא חורושוכין ז"ל,  שהיתה בת דודתך.

היחס ביניכן היה כמו בין אחיות. ואכן קראתן אחת לשניה "מיין שוועסטער". התקבלנו אצלך בלבביות  ובאהבה כמו שמקבלים יחס חם  מדודה אוהבת.

כשהיינו מגיעים  לחנות מכולת ב"שכונה" ואת היית נקלעת בהשגחה פרטית  למקום, היית מפתיעה אותנו. מושיטה שטר למוכר ומשתתפת  בתשלום הקניה.

היית קונה במקומות זולים במנהטן בגדי תינוקות יפים ושולחת לנו. שימחת אותנו מאד. כמה נעזרנו בכך!!!

מה היה הקסם,   שגרם לביתך להיות כמו תחנת רכבת,  לכל אותם קרובי המישפחה שלנו, גם בני דוד דרגה שלישית ורביעית, שאהבו לבוא אליך?  התיחסת לכולם  באהבה  ובמאור פנים של קירבה משפחתית,  כמו דודה מדרגה ראשונה.

על פניך לא היה שמץ של עצב או מירמור,  שלא זכית ל"ע  להיות לאם. אף תלונה על מצבך לא שמענו ממך כל השנים. היית אשה בעלת אמונה יצוקה.  היינו רואים אותך בסלון ביתך היפה והנקי , מתפללת מתוך סידור בכוונה ובמתינות.

היית לדוגמא בהופעתך  המרשימה,  הצנועה,  המסודרת והמטופחת. גם בגיל מתקדם היה חשוב לך להיראות מכובדת. כמה יש ללמוד ממך. אף פעם זה  לא היה מנקר עיניים. זה היה לבוש נקי,  מכובד וצנוע.

המשפחה היתה מאד  חשובה לך, ושמרת על קשרים הדוקים. אף לחברה טובה בארץ דאגת לשלוח הפתעות טובות מ"אמריקה". אחד מהמאפיינים העיקרים שלך – טוב ליבך השופע . אשה של נתינה.

לו היית קוראת מילים אלו בודאי היית מחייכת ואומרת: א גוזמה !

זכית ובידייך המוכשרות ניתנו הפרוכות של ארון הקודש בבית חיינו ב-770 במרכז העולמי בניו –  יורק.  תיקנת את הדרוש בתיקון אמנותי, למרות שבהשכלתך הרישמית היית ד"ר לרפואה !  ועבדת כלבורטית בבית הרפואה  "אסף הרופא" בצריפין לאחר עלייתך לארץ הקודש.

מוצאך  מגזע תרשישים. אמך ביילא ז"ל  היתה אחותו של הרה"ח הרה"ת בנימין שלמה גאנזבורג ע"ה,  שנשלח  עם פ"נ ע"י הרבי הקודם מליובאוויאש, כ"ק הרבי הריי"ץ,  להתפלל בציון כ"ק האדמו"ר רבי שניאור זלמן שניאורסאהאן בהאדיטש, לפני קבלת הנשיאות.

משפחתך רמת יחס. מגזע חסידי חב"ד מדורי דורות,  ומשתלשלת עד לחסידי ליובאוויטש,  מזמן  אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי.

תמיד היו קשורים וקרובים לבית רבי,  מהמקושרים  בלב ובנפש  לרבותינו נשיאנו לדורותם.

בזכותך נודע לנו, שניבדל לחיים טובים ארוכים ולשלום, על דודך  הרה"ח הרה"ת  יוסף גאנזבורג ז"ל. (אביה של חמותי ז"ל), שהיה אוסף כספי צדקה  בסתר , יחד עם הרה"ח הרה"ת  אברהם מאיור דרייזין ז"ל,   ונותן לכ"ק הרבי הריי"ץ נבג"מ  מליובאוויטש,  להחזקת היהדות ברוסיה בזמן שילטון  הקומוניסטים.

בן דודך הרה"ח הרה"ת יעקב גאנזבורג ז"ל, היה שליח הרבי ושו"ב במילאנו איטליה, במשך  עשרות שנים. עשרות מבני המשפחה פזורים ברחבי העולם בשליחות הרבי.

תקצר היריעה מלפרט. יש יהודים  ש"מחממים" ומאירים   את החיים ליהודים נוספים במשך שנים רבות.  את היית מהזן הטוב הזה.

דודה לובה  היקרה. תפילותייך והמעשים הטובים שלך,  בודאי סללו את הדרך למקום מצויין בישיבה של מעלה.

אנא היי מליצת יושר על המישפחה ועל כל עם ישראל, להחשת התגלות הרבי בגאולה האמיתית והשלמה.

לע"נ מרת לאה לובה בת דובער פינסון .ז"ל

ת.נ.צ.ב.ה