לסרטונים: הצצה לגנים וביקור המפקחים

בהרצאה המרתקת נשזרות תחנות בחייה עם השליחות הייחודית של נפלאות. להזמנת הרצאה פנו עוד היום למזכירות נפלאות בטלפון 058-5217700

לתרומה:

https://www.shutaf.im/niflaots

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשיות ויקהל-פקודי.

הטהרה בבית המקדש שנעשתה על ידי רחיצת ידיים ורגליים בכיור הנחושת אפשרה את תחילת העבודה בו. בנפש האדם הטהרה מהווה את האמונה הפשוטה והתמימה של נשות ישראל המעמידות דור ישרים יבורך, המאפשרת את תחילת והקמת המשכן הפרטי-'התא המשפחתי' של כל אחד ואחת מאתנו!

אחד הכלים שהיו במשכן היה הכיור: מטרת בנייתו של הכיור היא  כדי שהכהן יוכל להיכנס בטהרה אל הקודש כדי להקריב קרבן ל-ה' או בשביל להשתחוות ולהודות לפני ה', הוצרך לרחוץ תחילה ידיו ורגליו מן הכיור.

מסביר הרבי מליובאוויטש את מהות עבודת הרחיצה של הידיים והרגליים בעבודת ה': כיון שבני אדם עוסקים בענייני העולם החומרי, הרי לא יתכן שלא ידבק משהו מחומריות זו באדם. וכפי שרואים בטבע בני אדם, ש-'המתאבק עם מנוול' (כינוי ליצר הרע), נדבק בנפשו אבק ועפר ואפילו רפש וטיט. ובמצב נפשי שכזה הרי לא שייך להיכנס לבית המקדש, וכפי שנאמר במשנה שאפילו להר הבית אסור להיכנס באבק שעל רגליו.

והעצה לזה – שקודם הכניסה לבית המקדש צריך להיות ענין של רחיצה. ומה צריך לרחוץ?

את חלקי הגוף שעל ידם הוא עיקר העסק בענייני העולם, שהם הידיים והרגלים כפי שנאמר: "ורחצו גו' את ידיהם ואת רגליהם".

הרגלים -מוליכות ומביאות את האדם בעולם החומרי, כלומר: שמצד עצמו היה צריך להיות האדם ב"בית-המקדש", בד' אמות של תורה או בד' אמות של תפלה, אלא שרגליו מובילות ומביאות אותו בעולם החומרי, ובפועל, הרי הרגלים הן אלו העומדות ישירות על הארץ והעפר הגשמי.

והידיים – הם הכלים הממוצעים בין האדם לעולם, שעל ידם נוטל דברים מהעולם ועל ידם נותן דברים בעולם.

וחלקים אלו שבאים במגע עם עניני העולם – הרגלים, שמביאים את האדם בעולם, והידיים, שבאמצעותם נוטל דברים מן העולם או שמכניס בעולם דברים שלמעלה מהעולם -צריך לרחוץ אותם.

כיצד היא הרחיצה? – רחיצה על פי ההלכה הנה  על ידי שנוטלים מים בכלי ושופכים על הידיים והרגלים, שאז, הידיים והרגלים עצמם (העור הבשר והעצמות) נשארים במקומם, ואילו האבק הרפש והטיט שנדבק עליהם, הולכים ונשטפים על ידי המים (אם הם במידה המספיקה) ששופכים עליהם.

עניין רחיצת הידיים והרגליים בעבודת ה' בנפש האדם היא – כמ"ש הרמב"ם שרמז יש בדבר "הביא נפשו במי הדעת הטהור", ידיעת אלקות, "דע את אלקי אביך "כלומר: לימוד פנימיות התורה זו היא תורת החסידות. לימוד תורת החסידות מזככת את נפש האדם מהעניינים החומריים בעולם הנאחזים בידיים וברגליים כאמור.

טבע הדברים הוא שבכוח "מי הדעת הטהור" לרחוץ את הידיים והרגלים, חלקי הגוף הבאים במגע עם העולם החומרי, ולשטוף מהם את "הנחות העולם" (הרגלי וטבע האדם בהמשכו אחרי תאוות העולם החומרי), ולחזק את הנפש האלוקית השוכנת בלב כל ישראל ש-"היא חלק אלקה ממעל ממש".

וכאשר הידיים והרגלים נקיים, אזי יכול האדם למלא תפקידו בעולם – לעשות מענייני העולם החומרי הכוללים זהב וכסף ונחושת, משכן ומקדש ל-ה' יתברך.

מאיזה חומר  נעשה הכיור? מתארת התורה את הציווי כך:

"וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם." (שמות פרק ל' פסוק י"ח).

'וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת'– מלמד שהכיור וכנו לא נעשו מזהב או כסף, אלא מנחושת, שהוא הפחות שבמתכות.

ומניין לקחו את החומר הנדרש לעשיית הכיור? על זה נאמר במקרא:

"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." (שמות פרק ל"ח פסוק ח').

ורש"י על אתר מפרש: בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת – בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הָיוּ בְּיָדָן מַרְאוֹת, שֶׁרוֹאוֹת בָּהֶן כְּשֶׁהֵן מִתְקַשְּׁטוֹת וְאַף אוֹתָן לֹא עִכְּבוּ מִלְּהָבִיא לְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן. וְהָיָה מוֹאֵס מֹשֶׁה בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִים לְיֵצֶר הָרָע. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קַבֵּל, כִּי אֵלּוּ חֲבִיבִין עָלַי מִן הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵיהֶם הֶעֱמִידוּ הַנָּשִׁים צְבָאוֹת רַבּוֹת בְּמִצְרַיִם. כְּשֶׁהָיוּ בַּעֲלֵיהֶן יְגֵעִים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, הָיוּ הוֹלְכוֹת וּמוֹלִיכוֹת לָהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וְנוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת, וְכָל אַחַת רוֹאָה עַצְמָהּ עִם בַּעְלָהּ בַּמַּרְאָה, וּמְשַׁדְּלַתּוּ בִּדְבָרִים לוֹמַר: אֲנִי נָאָה מִמְּךָ! וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְבִיאוֹת לְבַעֲלֵיהֶם לִידֵי תַּאֲוָה, וְנִזְקָקוֹת לָהֶם, וּמִתְעַבְּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ"  (שיר השירים פרק ח' פסוק ה').  וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת וְנַעֲשָׂה הַכִּיּוֹר מֵהֶם, שֶׁהוּא לָשׂוּם שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ.

בציווי וההוראה לבנות בית מכון לשבתו יתברך אין צורך במי שהוא בעל שכל גדול זך ונעלה ביותר דווקא. אין צורך בדבר שנעשה מזהב או מכסף דווקא יכול להיות גם דבר שנעשה מנחושת, הפחות שבמטלטלין, אלא שנתינת הנחושת הייתה באופן ש"כל נדיב לבו יביאה" בלב שלם הרי כיון שדבר זה בא מלב יהודי זך בכוחו לשטוף את האבק הרפש והטיט שנדבק על ידיו ורגליו.

והתורה מספרת דבר נפלא – שהכל ידעו שעניין זה נעשה ונפעל ע"י נשי ישראל דווקא!

והיא הנותנת: מכיוון שהבעל עסוק וטרוד שעות רבות בענייני העולם מחוץ לבית קשה לו יותר להבחין ולברר מה נחשב 'דבר זר' עבורו המצריך ניקיון ושטיפה, ומהו דבר השייך אליו וממנו ניתן לעשות דירה ל-ה' יתברך .

ואילו האשה הנוכחת (פיזית ונפשית-רגשית) יותר בבית, "חכמת נשים בנתה ביתה ,"ומעמידה את ביתה על יסודי התורה והמצווה ומצד היותה בת שרה רבקה רחל ולאה, בכחה וביכלתה מצד כח האמונה, אמונה פשוטה, שישנה אצל נשים יותר מאשר אצל אנשים להבחין ולברר שעניין פלוני שייך לחומריות העולם וממילא צריכים לשטפו, וענין פלוני שייך לחלק העולם שיכולים לעשות ממנו משכן ומקדש ל-ה' יתברך.

ובכחן של הנשים ליתן אפילו ענין של נחושת, שהוא הפחות שבמטלטלין, אבל, הנתינה היא מתוך חביבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בצחצוח והברקת הנחושת להיות דבר הנוצץ, שאז יהיו משתקפים במתכת פני אדם.

ועד כדי כך, שאפילו ענין כזה שאצל האנשים יכול להידמות שזהו ענין של תאווה חומרית ויצרית,  הנה מצד האמונה פשוטה של הנשים, בכוחן לפעול בכח זה שעל ידו יעמידו ויגדלו דור ישרים יבורך צבאות השם! (תורת מנחם חלק כ"ז, עמ' 471).

המטבעות הנוצצים:

ר' גבריאל שילם מחיר כבד על הצטרפותו לעדת החסידים. הוא היה נין ונכד למשפחה מיוחסת בעיר ויטבסק, והיה מהראשונים להסתופף בצלו של רבי שניאור-זלמן מליאדי. בני משפחתו לא השלימו עם היותו לחסיד, וירדו לחייו. בעקבות הרדיפות החלו עסקיו להידרדר, ומצבו הכלכלי נעשה קשה מיום ליום.

זו לא הייתה צרתם היחידה של ר' גבריאל וחנה-רבקה אשתו. עשרים וחמש שנה עברו מאז נישואיהם, ועדיין לא זכו לפרי-בטן. אולם ר' גבריאל, שחונך על-ידי החסידים הראשונים, למד לקבל ייסורים באהבה. אף-על-פי שהיה נוסע בתכיפות אל הרבי, מעולם לא התאונן לפניו על מצבו. הוא קיבל את כל צרותיו בשמחה וראה בהן קרבן על הזכות להיות חסיד.

באחד מביקוריו אצל אדמו"ר הזקן הטיל עליו הרבי להרים סכום הגון לצדקת פדיון שבויים שנזדמנה אז. מאז ומעולם היה ר' גבריאל משתתף קבוע בכל הצדקות שהרבי היה אוסף מחסידים בעלי-יכולת, בעבור תלמידי-חכמים בארץ-ישראל, פדיון שבויים או סתם נזקקים. הפעם לא ידע כיצד יוכל להשיג את הסכום המבוקש. הוא חזר לביתו במצב-רוח מדוכדך, ובשפה רפה סיפר לאשתו על הסכום שהטיל עליו הרבי.

אשתו התפלאה לראותו מדוכדך כל-כך, ושאלה אותו לפשר הדבר. במר ליבו גילה לה, כי בעקבות החרם שהטילו עליו בני משפחתו נתדלדלה פרנסתם, ועתה הם על סף קריסה, וכיצד יוכל לשלם את הסכום שביקש הרבי.

האישה פנתה אליו ואמרה: "הלוא כמה וכמה פעמים אמרת לי את מה שאומר רבנו בתורותיו, שצריכים להאמין, לבטוח בה' ולהיות בשמחה, ומדוע תצטער? בטח יעזור ה' ונוכל לשלם גם לצדקה זו".

לקחה האישה כמה מתכשיטיה, ששובצו בהם אבנים טובות, מכרה אותם והביאה את כל הכסף בצרור סגור לבעלה. היא אף יעצה לו ללכת בעצמו ולהביא את הכסף לרבי. ר' גבריאל אמר לה שמקובל שמגיע שליח מהרבי לאסוף את הצדקה, ולכן ימתין עד בוא השליח.

בינתיים התרגשה על ר' גבריאל צרה חדשה. קרוביו הלשינו עליו כי ניהל את עסקיו שלא כחוק. כעת החליט ר' גבריאל שלא להמתין אלא לנסוע מיד אל הרבי, שמא יֵצא חייב בדין ולא יעמוד בפיתוי להשתמש בכספי הצדקה לצורכי משפטו.

הגיע ר' גבריאל אל הרבי, ומיד כשנכנס ל'יחידות' הניח את הצרור על השולחן. הרבי קיבלו בברכה ופתח לנגד עיניו את הצרור. על השולחן נערמו מטבעות נוצצים ומבריקים, כאילו יצאו עתה מבית היציקה. ר' גבריאל עצמו התפלא למראה הברק של המטבעות.

הרבי נשען זמן-מה על זרועותיו, כפי שהיה עושה בעת דבקותו, ולאחר מכן הגביה את ראשו ואמר ל-ר' גבריאל: "בתרומת המשכן היו זהב, כסף ונחושת. לא היה דבר שהבריק, אלא המראות הצובאות (המראות שבהן השתמשו נשות ישראל במצרים להתייפות בפני בעליהן), ומהן נעשה הכיור וכנו, שאמנם הוא מופיע בתורה אחרון ברשימת כלי המשכן, אבל הוא הראשון בעבודות המשכן".

שאל הרבי את ר' גבריאל: "מניין בא לך הכסף הזה?".

בשלב זה גולל ר' גבריאל לפני הרבי את כל קורותיו בעת האחרונה, והרדיפות של בני משפחתו, אשר מוטטו את מצבו הכלכלי. כמו-כן סיפר, שכאשר אמר לאשתו על הסכום שביקש הרבי, מכרה את תכשיטיה בלי ידיעתו וזירזה אותו להביא את הכסף אל הרבי.

שוב נכנס הרבי לדבקות בהישענו על ידיו, ולאחר מכן הרים את ראשו ואמר:

"בטל הדין. הקב"ה 'ייתן ויחזור וייתן', לך ולאשתך, בנים ובנות ואריכות ימים לראות דורי-דורות. ייתן לך ה' הצלחה בכל אשר תפנה, עושר ונשיאת חן בעיני כל רואיך. סגור את חנותך והתחל לסחור באבנים טובות ומרגליות".

שמח וטוב-לב חזר החסיד לביתו וסיפר לאשתו כל אשר אמר הרבי והברכה אשר בירכם. "אך אמרי-נא לי", שאלהּ, "כיצד הבריקו המטבעות כל-כך?".

"כשהגיעו לידי המטבעות", השיבה האשה, "חשבתי כי כדאי שהנתינה תהיה שלמה. שפשפתי את המטבעות בחול עד שהבריקו ונצצו, ובליבי התפללתי שירחם עלינו השם יתברך, והרבי בקדושתו יברך אותנו שגם מזלנו יתנוצץ, יבריק ויזרח".

כעבור שנה לא היה קץ לשמחתם של ר' גבריאל ואשתו, בהולדת בנם בכורם, ונקרא שמו בישראל חיים.

ר' גבריאל אכן סגר את חנותו, והחל לסחור ביהלומים. ההצלחה האירה לו פנים והוא נשא חן בעיני האצילים בעלי האחוזות בסביבה, שהיו מקוניו הקבועים. שמו התפרסם גם בין שרי הממשלה, ומסחרו התרחב מיום ליום, בעוד ההלשנה שהייתה עליו מאז נשכחה כליל. וכגודל עושרו כך רבו צדקותיו. גם עדת החסידים בעיר ויטבסק גדלה בזכות מעמדו הנכבד, עד שקיבל את הכינוי שנהפך לשם משפחתו – "ר' גבריאל נושא-חן".

ר' גבריאל ואשתו האריכו ימים מאוד, הוא נפטר בשם טוב, בהיותו בן מאה ועשר שנים, ושנתיים אחריו נפטרה אשתו.

תכשיטים שכל כולם דרך לחיים של משמעות:

בשני מקומות בתורה נזכרות הנשים לפני האנשים. וזאת בהקשר לשני דברים השייכים לכלל ישראל, מתן תורה ונדבות המשכן.

במתן תורה נאמר: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט", ג').

ורש"י על אתר מפרש: לְבֵית יַעֲקֹב – אֵלּוּ הַנָּשִׁים, תֹּאמַר לָהֶן בְּלָשׁוֹן רַכָּה.
וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – עֳנָשִׁים וְדִקְדּוּקִין פֵּרֵשׁ לַזְּכָרִים, דְּבָרִים הַקָּשִׁין כְּגִידִין .

הקדים המקרא נשים לגברים.

ובנדבות המשכן נאמר: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים וגו' " ( שמות ל"ה,כ"ב).

רש"י על אתר מפרש: עַל הַנָּשִׁים – עִם הַנָּשִׁים וּסְמוּכִין אֲלֵיהֶם.

או כמו שפירש הרמב"ן: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים" בעבור כי הנדבה בתכשיטים היא מצויה אצל הנשים יותר ולכל הנשים היו תכשיטים, פרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד ובאו תחלה והאנשים אשר נמצא ברשותם תכשיטים הביאו עמהם. ומשמעות המילים 'עַל הַנָּשִׁים'  היא אם כן שהנשים היו שם בכדי להביא בראשונה והאנשים נטפלו להן והביאו אחריהן.

גם כאן בנדבת המשכן קדמו הנשים לאנשים.

תרומת המשכן העיקרית והחשובה ביותר הייתה תכשיטי הנשים שהיו חביבים מאוד על ה' יותר מתרומת הגברים, שכן כאמור הנשים השתמשו בתכשיטים אלו בגלות מצרים על מנת לישא חן בעיני בעליהן ביופיין ובכך לוודא את המשך קיומו של עם ישראל בהעמדת דור ישרים יבורך.

בין התכשיטים שהביאו הנשים צוינו במקרא ארבעה תכשיטים ספציפיים: חח, ונזם, טבעת וכומז.

כפי שנאמר בפסוק: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה" ( שמות ל"ה,כ"ב).

אלו היו שמות התכשיטים שהנשים תרמו לבניית המשכן.

כל אחד מתכשיטים אלו, מייצג איבר אחר בגוף העוטר את הגוף באופן שונה בכדי לשוות ולהוסיף לו מראה נעים ויפה.

כשנתבונן בכל אחד מהתכשיטים ואיזה חלק מאברי הגוף הוא מייצג נוכל להבין ולהעניק משמעות ייחודית לתכשיטים אלו ולקבל ממד נוסף בהתבוננות על חיינו ועל חיי יקירנו.

האדמו"ר השישי בחסידות חב"ד לדורותיהם רבי יוסף יצחק שניאורסון מסביר במסה מאלפת שבניין בית המקדש משכן ל-ה' יתברך איננו עניין ארעי וחד פעמי אלא הוא עניין נצחי ומתחדש בכל רגע ורגע. כאשר כל אדם בונה משכן ומקדש כמכון לשבתו של ה' יתברך בלבבו.

ישנו שיר נפלא שנכתב בהקשר זה המסמל את בנית המשכן בלב כל אדם:

"בלבבי משכן אבנה
להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים
לקרני הודו,
ולנר תמיד
אקח לי
את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו
את נפשי היחידה."

(מקרות: 'ספר חרדים' רבי אלעזר בן משה אזכרי היה מקובל, דרשן ומשורר יליד צפת. מפורסם בעיקר בשל הפיוט ידיד נפש.

הספר עוסק במיון המצוות לפי איברי הגוף השונים. מצוות התלויות בעיניים, באזניים, בגפיים וכיוצא בזה, ועוסק בשורשיהן ובענפיהן של המצוות.

שמו של הספר 'חרדים' ניתן לו על ידי מחברו, על שם היראה הגדולה והחרדה הנצרכים על פי דבריו לקיום המצוות).

בבניית בית המקדש הפרטי 'התא המשפחתי' שותפים האיש והאשה גם יחד. אך הנדבה והמתנה הראשונה והעיקרית בבניית חיי המשפחה ניתנת ונעשית דווקא על ידי האשה. כאשר האשה מקדימה ונותנת את 'תכשיטה' שלה לבניין הבית ייסודו וחינוכו אזי הבית נעשה משכן ומקדש לשבתו של ה' יתברך בתוכו.

האדמו"ר הריי"צ מתייחס לארבעת תכשיטים אלו ככלי היכול לסייע לנו בחיינו בכלל ובפרט לנו ההורים בחינוך הילדים.

ה-'חח': היה העגיל שבאוזן מה שאומר לנו שעלינו לדעת להקשיב!  להקשיב כאשר הילדים משוחחים עם חבריהם, אחיהם ואחיותיהם. שיחות אלו יוכלו ללמד אותנו רבות על הילדים וכך נוכל להדריך אותם בדרך הנכונה.

ה-'נזם: התלוי באף, מזכיר לנו כי אנו צריכים לפתח חוש ריח טוב! 'להריח' מיהם החברים עמם מתחברים ילדינו: האם הם טובים עבורם? האם גם הם מחונכים כמו שצריך? שהות בחברת ילדים טובים ישפיע על ילדינו, וכן להיפך..

ה-'טבעת': נענדת על האצבע. הורה טוב הוא זה שמנחה את הילד. הוא מראה לו באצבע: ראה, זו הדרך הנכונה והטובה העולה בית א-ל חשוב להסביר לילד, בעדינות ובנועם, כי הדרך הישרה תבטיח לו עתיד טוב יותר.

ה-'כומז': היה הצמיד המונח על היד. היד מסמלת משמעת ותוקף, וכדי שילדים יגדלו בסביבה בריאה הם צריכים לחוש כי יש משמעת סדר וגבולות ברורים ובריאים בחייהם גם כאשר הם מתנהגים יפה. (לקוטי דיבורים 1183-1185).

הדרך לעצמאות עוברת על ידי מדריך 'ומורה דרך לחיים' המכין קרקע יציבה ובטוחה – 'מרחב מאפשר' לעצמאותו של המודרך!

בספרות הטיפולית ניתן לראות התייחסות נרחבת לכלים הללו העוסקים בהתפתחות אישית ועצמאית של האדם. ארבעת כלים הללו קשב, חוש הריח, הכוונה לחיים והיכולת להציב גבולות מבטאים עמדה בנפש האדם העסוק בהתפתחות אישית ובין אישית.

כאשר האדם עסוק בהתפתחות אישית ובעבודה משמעותית על עצמו בחיי היום יום בארבעת הממדים הנ"ל המייצגים אותו כבן אדם בהתמודדות יום יומית עם ומול אתגרי הקיום, הוא מגלה את היכולת שלו ובו להפוך למחנך ומורה דרך לחיים של אחרים החל מילדינו, תלמידינו, וכל הסובבים אותנו איתם אנו באים במגע ביום יום.

התנאי הראשון הנו הקשב: היכולת להקשיב משמעותה להיות בעמדה שכל כולי מוכוון לצרכי הזולת כשלי אין שום נגיעה אישית בדבר, הדבר היחיד שמעניין אותי זה להקשיב לזולת ולהבין מה הוא צריך ממני ולא מה אני רוצה להעניק לו!

אחד המושגים שטבע הפרופסור ד”ר ארווין ד’ יאלום בספרו ‘מתנת התרפיה’ (יאלום 2002) הנו בשימוש הנעשה בטיפול ב-‘כאן ועכשיו’ כלומר: שימוש במידע העולה בין המטפל למטופל על פי שקורה ביננו כאן ועכשיו מבלי לחפש אחר אירועים מקדימים בחייו של המטופל, פשוט להיות אתו כאן ועכשיו בהווה ומשם לחבור לעולמו של הזולת ולצרכיו.
הדרך היצירתית לשימוש ב-‘כאן ועכשיו אומר יאלום (שם) הנה’: ‘לגדל אזני ארנבת’.
כלומר: להיות ער וקשוב לsubtext (טקסט סמוי, מסר מבין השורות). מה המסר אותו מעביר אלי הזולת בדיבורו, בהתנהגותו ובהתנהלותו מולי.
מה המסר שהזולת רוצה שאשמע ולא מה המסר שאני שומע.
מה המסר אותו רוצה הזולת להעביר לי ולא מה המסר אותו אני רוצה להעביר.
השימוש ב-‘כאן ועכשיו’ דרך גידול ‘אזני ארנבת’ הנו הביטוי להסכמה שלי להיות פתוח להקשבה מלאה בה הזולת ימצא את מקומו לאדם קשוב הסקרן וצמא לשמוע ממנו מה הוא צריך, למה הוא זקוק, מה מתאים לו ובכך לאפשר כאמור את הבחירה הנכונה לו ממקומו, על פי מצבו הנפשי ‘כאן ועכשיו’.
בכך למעשה אנו מעבירים מסר לזולת: אתה הוא זה שמעסיק אותנו כעת, אותך אנחנו רואים כאן ועכשיו, בך אנו עסוקים ברגע זה, אתה עצמך ולא הניסיון לפענח ולפצח אותך ובכך לחבור אליו ממקומו תוך ידיעה ברורה שהדבר היחיד שמעסיק אותנו כאן ועכשיו זה רק מה נכון לו ולא הרצון שלנו למצוא עבורו את הדרך הישר, מה שבאופן טבעי ירחיק אותו מאתנו.

התנאי השני הנו חוש 'הריח':   כאשר הריח מתייחס במקרה זה לפיתוחו של חוש שימת הלב.    היכולת לשים לב לצרכי הזולת משמעותה לתת את עינינו וליבנו לראות עם מה מתמודד הזולת וכיצד אנו יכולים לחבור אליו ממקומו ולסייע לו ממקומו.

על מידת האכפתיות והמסירות של משה רבינו כלפי עם ישראל אומרת התורה (שמות ב, י”א): "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו."
על מילים אלו כותב רש”י: וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם. כלומר: בכדי להרגיש ולחוש בסבלו של הזולת יש להשתמש בחושים שלנו במקרה זה העין והלב. העין והלב מהווים את התגלמות הרגש האנושי, האותנטי והעצמתי של האדם יותר מכל אברי הגוף. די במאמר חז”ל: "העין רואה והלב חומד", בכדי להבין את עצמת איברים אלו בגוף האדם המשקפים כאמור את המימד הרגשי של המין האנושי ה-’אדם’ לטוב ולמוטב.
משה רבינו מלמד אותנו שיעור כיצד ואיך ניתן לחוש את הזולת בכל מציאותך ובכל מהותך עד כדי תחושה והבנה של מהו סבל. כאשר משה רואה בסבלם של עם ישראל הוא מגייס את כל כולו לכך ‘נותן עיניו ולבו’ המהווים כאמור את מלא עצמת הרגש האנושי. עיניו רואות לבו חש והוא כל כולו חווה את סבלם של עם ישראל.

התנאי השליש הנו הכוונה: להכווין את הזולת משמעה להציב את המודרך או המחונך על רגליו ולאפשר לו לצעוד באופן עצמאי אל ייעודו.

הספרות הטיפולית מתייחסת  להבדל שבין הזדהות לבין אמפתיה.

הזדהות: הנה חבירה רגשית לצרכי הזולת תוך התערבבות רגשית שלא מותירה אפשרות לעזור לזולת, מכיוון שהמזדהה נבלע בתוך החוויה הרגשית של הזולת.

לעומתה אמפתיה: הנה היכולת להבין ולהרגיש את צרכי הזולת מבלי לבטל את מציאותי כסובייקט על מנת לאפשר לעצמי להגיש סיוע מתוך מרחב מאפשר ומדויק עבור הזולת.

דבר זה מתאפשר על ידי ליווי רגשי. שמשמעו להאיר את הדרך של המחונך והמודרך אך לא לצעוד במקומו בדרך בה הוא אמור לצעוד בעצמו. לפעמים אנו נותנים הוראות בכדי לקרב את יקירנו ליעדם. הערך המוסף של הכוונה כאמור הנו הליווי הרגשי והכלים שאנו מעניקים לו כלומר: הצידה לדרך שאנו נותנים לו לאחר שהכוונו אותו ליעד. הכלים לעצמאות הנם: האמון שלנו בו והאמון שלו בעצמו ובדרכו כדרך להעצמתו האישית בדרך להגשמה עצמית ועצמאית.

היכולת להיות עצמאי ותלוי אך ורק בעצמו, מלמדת על הכוונה נכונה ומדויקת למחונך ולמודרך.      רק כאשר נראה ונחווה איך המודרך צועד בבטחה בכוחות עצמו אל הגשמת ייעדו נדע שהצלחנו בחינוכו! מודרך ומחונך עצמאי זהו אדם החש שהמדריך והמחנך נוכח בכל רגע ורגע מחייו בדרכו בעולם, אבל זוהי איננה נוכחות פיזית אלא נוכחות נפשית ורגשית הממלאת אותו מבפנים ומעניקה לו השראה לצעוד בבטחה בדרכו אל ייעודו והגשמתו.

התנאי הרביעי הנו הצבת גבולות: משמעותה של הצבת גבולות הנה סימני דרך בהם אנו מציינים את הדרך הסלולה של הזולת לעומת מכשולי הדרך מהם יש להישמר. סימני הדרך מספרים לנו על הדרך, על אורכה, על מידת הקושי לצעוד בה, איזה הפתעות נפגוש בדרך זו, למי היא מותאמת, מתי נכון ללכת בה ועוד. היכולת לסמן את הדרך מותנית בהכרה אישית ומעמיקה של מסמן הדרך, קרי: המדריך, עם המסלול, קרי: הדרך בה אנו מעוניינים להצעיד את המודרך.

אך מעל הכל ישנה חשיבות על להיכרות של המדריך עם המודרך!, אם המדריך לא מכיר היטב את המודרך, את טבעו והרגליו, את מרכיבי אישיותו, את היתרונות לצד החסרונות, חוזקות לצד חולשות, את סביבתו וקרקע קיומו, את משפחתו, את אתגרי החיים עמם התמודד ועדיין מתמודד, את מצבו הנפשי והרגשי בהווה, את גורמי ההשפעה על נפשו ומצבו הרגשי ועוד. הוא לא יועל לשמש עבורו מורה דרך בדרך לחיים של משמעות, להעניק לו ולסמן עבורו את גבולות הדרך בחייו ואל חייו.

רק כאשר אנו נמצאים ונוכחים בעמדה זו בנפש, בה ארבעת הכלים הנ"ל טבועים בנפשנו או אז נוכל לשלוח את יקירנו לצאת לדרכם ולהעניק להם את ברכת הדרך להקים את המשכן הבטוח הקיים בתוכם שילווה אותם בחייהם לכל מקום אליו יצעדו בהעמדת דור ישרים יבורך, צבאות ה'.

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

בִּתְחִלַּת הַפָּרָשָׁה

אָנוּ מְצֻוִּים עַל הַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה

כְּדֵי שֶׁהַשַּׁבָּת תִּהְיֶה

בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם מְצַוֶּה

חַיָּבִים לִהְיוֹת קֹדֶם שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

בָּהֶם אָנוּ בְּעִנְיְנֵי הַחוֹל עוֹסְקִים

אוּלָם, הַצִּוּוּי אֵינוֹ 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה'

לַעֲבֹד, לַעֲסֹק בִּמְלָאכָה, לִדְאֹג לְפַרְנָסָה

בְּקִצּוּר-לִרְדֹּף אַחַר הַגַּשְׁמִיּוּת בִּדְאָגָה

לֹא כָּךְ הַפָּסוּק אוֹמֵר לָנוּ עַל הַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה

אֶלָּא, 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה'

בְּעֶצֶם-שֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית מֵעַצְמָהּ

בְּלִי שׁוּם טִרְחָה וְדַאֲגוֹת פַּרְנָסָה

נוּכַל לְקַבֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּרֹגַע וְשֶׁבְּשִׂמְחָה

זוֹהִי גַּם לִיהוּדִי הוֹרָאָה

אֵיךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה

שֶׁלֹּא לָתֵת אֶת כָּל הַכּוֹחוֹת לַעֲבוֹדָה

לֹא לְהִתְמַקֵּד רַק בְּגַשְׁמִיּוּת, הַמְּלָאכָה

כִּי הַפַּרְנָסָה לֹא תְּלוּיָה בָּנוּ, אֶלָּא בֵּהָשֵׁם

רַק בַּעֲצָמֵינוּ, זֶה לֹא יִהְיֶה שָׁלֵם

כָּךְ נַכְנִיס אֶת הַשַּׁבָּת בְּרֹגַע וּבְשִׂמְחָה

בְּלִי כָּל דְּאָגוֹת הַפַּרְנָסָה

הציור באדיבות הרב יעקב אברג'ל

לשמיעה:

https://drive.google.com/file/d/1c2aMf73bqYnWU3aWb3HLaZVX8sjZrafq/view?usp=sharing

כוחה של הפרעה כשיבוש
ניתן לראות בחוצפה כסוג של הפרעה, שהיא המפתח להנעת התקדמות בכל תחום. על ידי קריאת תיגר על נורמות מבוססות ופריצת גבולות, אתם יכולים להשיג דברים שאחרת לא היו אפשריים. זה יכול להיות כל דבר, החל ממציאת פתרונות חדשניים לבעיות מורכבות, שנוצרים מ”שיבוש” המצב הקיים, ועד לביצוע משימות שהם מחוץ לאזור הנוחות שלכם, כדי שתוכלו לצמוח ולפתח מיומנויות חדשות. בקיצור, על ידי אימוץ החוצפה ככלי לחיים, תמצאו את עצמכם מסוגלים לעשות יותר ממה שנחשב עבורכם בעבר כאפשרי.

לקחת סיכונים
בנוסף לשיבוש, החוצפה מעודדת לקיחת סיכונים. המשמעות היא שתהיו מוכנים לנסות גישות שונות או לקחת על עצמכם משימות קשות, למרות הסיכונים הפוטנציאליים שכרוכים בכך. נטילת סיכונים מסוג זה תכניס אתכם למצבים שבהם סביר כי תכשלו, וייתכן שיהיו השלכות אם דברים לא יתנהלו לפי התוכנית. אבל זה גם ייתן לכם את ההזדמנות ללמוד מהטעויות שלכם ולהתחזק כתוצאה מכך. חשיבה מסוג זה תעזור לכם להגיע להצלחה גדולה יותר לאורך זמן. כמובן, כל עוד אתם מוכנים לקחת סיכונים מחושביםוללמודמהם כשהם לא עובדים כמתוכנן.

למידה מכישלון
כאשר לקיחת סיכונים לא מסתדרת לטובתכם, חשוב לזכור שכישלון הוא חלק מתהליך הלמידה. אם אף פעם לא נכשלתם במשהו, אז גם לעולם לא נדע מה צריך כדי להצליח במשהו. להסתכל לכישלון בעיניים וללמוד ממנו, זו אחת הדרכים להבטיחשהצמיחה האישיתשלכם תימשך גם לאחר אכזבות או כישלונות. על ידי ראיית הכישלון כהזדמנות לשיפור ולא כמשהו מביש או מביך, אתם יכולים להתקדם בביטחון, ולהמשיך לדחוף את עצמכם בכל פעם. גם אם הדברים לא הולכים לפי התוכנית מלכתחילה.

להישאר ממוקדים ולהשיג את המטרות שלכם מהר יותר
לבסוף, חוצפה יכולה לעזור לכם להתמקד בהשגת המטרות שלכם מהר יותר, מכיוון שהיא מעודדת התנהגות שמבטלת את הביקורת הסביבתית. כאשר אתם מתמודדים עם אתגרים או מכשולים, סביר יותר שאדם חצוף ימצא דרכים רגילות או יצירתיות להשיג את החלומות שלו, במקום לעמוד ולחפש מישהו שיגיד לו “כן, אתה ראוי”. ה”חוצפה הישראלית” מסמלת את הרעיונאות הישראלית שמביאה ליוזמות יצירתיות וחדשניות, חוצפה שכזו יכולה לעזור לכל אחד מכם להגיד לעצמו שיש לו ערך ייחודי לתת לעולם, לא משנה מה אומרת הסביבה. ולכן החלומות שלו ניתנים לבדיקה, באמצעות עשייה,בלי לחכות ולחכות לאישור מ”מישהו” ש”יגלה” אותך ויגיד ש”זה בסדר”.

תכל’ס. חוצפה נתפסת בצורה שלילית על ידי החברה בזכות הקשר שלה עם מרדנות או פזיזות. עם זאת, זה לא אמור למנוע מאיתנו לאמץ את החוצפה כשצריך אותה להתפתחות שלנו. על ידי קריאת תיגר על נורמות סביבתיות, ולקיחת סיכונים מחושבים תוך למידה מהכישלונות שלנו בדרך, תוכלו להתקדם משמעותית במטרות הצמיחה שלכם. לא משנה באיזה תחום אתם עוסקים או באיזה שלב אתם נמצאים בחיים.

אז אל תתנו לחברה להגדיר מי אתם צריכים להיות – במקום זאת בחרו בעצמכם. חשבו מה הערכים והמטרות שלכם, ומה אתם רוצים לעשות כדי ליישם אותם.

תפוקה: 18 שיפודים

חומרים:
חבילת שניצל עוף/הודו או 3 חתיכות חזה עוף/הודו
5 קישואים בינוניים
55 עגבניות שרי (לכל שיפוד 3 עגבניות) – או כ8 עגבניות גדולות.
18 שיפודים
שמן
תבלינים: גריל בשר, מלח, פלפל שחור, פפריקה מתוקה/חריפה ועוד

אופן ההכנה:
להפשיר את הבשרי – ולחתוך לקוביות/ רצועות בינוניות (כ3 חתיכות לכל שיפוד)
לשטוף את העגבניות שרי (או לחתוך את העגבניות הרגילות בגודל של כ10 חתיכות מכל עגבניה)
לקלף את הקישואים ולחתוך לקוביות גדולות
לשים הכל יחד בתוך קערה יחד עם התבלינים והשמן, ולערבב שכל החתיכות יספגו היטב.
להשחיל על כל שיפוד מכל הסוגים, ולהניח בתבנית לאפיה בחום של 180 מעלות לכ25 דקות, עד שמשחים.
• לרוצות לחסוך בזמן – אפשר לפזר בתבנית את כל התכולה בלי לשים על שיפודים ולאפות באותה צורה, יוצא גם מעדן נפלא, מתאים עם כל תוספת.

כולנו הזדעזענו לשמוע על חייל צה"ל צעיר, שניפצע ע"י מחבל בן שלוש עשרה ! בפיגוע בעיר דוד שהתרחש לאחרונה. הוא הובהל לבית הרפואה במצב קשה והיה מונשם ומורדם. עשרות ספרי תהילים נאמרו , כמו גם תפילה בציבור שנאמרה בכותל המערבי לזכותו.

ברוך השם בשושן פורים בשעות הבוקר, השתחרר החייל מבית הרפואה בו היה מאושפז במצב קשה, הישר לרחבת הכותל המערבי. ב"ה צועד זקוף על שתי רגליו. רק תחבושת לבנה שליפפה את צווארו, העידה ברמז על משהו לא שיגרתי.

חיכו לו בהתרגשות עצומה חבריו החיילים, במעמד מרטיט של סיום קורס, כשכל המשתתפים חשים בהתרוממות רוח מיוחדת ונישגבה, שאי אפשר לתאר במילים.

והנה היום בהשגחה פרטית נודע שביום י' שבט, יום קבלת הנשיאות של הרבי מליובאוויטש, קנו לזכותו אות בספר תורה מיוחד במינו. ספר התורה הכללי לאחדות עם ישראל, שיזם הרבי מליובאוויטש לפני כ-41 שנה.

הרבי ציטט מספר דניאל פרק יב' פסוק א ; " ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך, והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא, ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר".

הנביא מבטיח כי במצב של " עת צרה" , כאשר העולם מזדעזע, בני ישרא-ל יזכו להצלחה ולהגנה מיוחדת, בנוסף להגנה של מלאך מיכאל, באמצעות אות בספר התורה!

ולכל מי שמילים אלו נקראות כעת על ידו. פונה אני מלב אל לב. גם אם זכתה משפחתכם או מי מהקהילה לכתוב ספר תורה. יש חשיבות מיוחדת – מסביר הרבי – לרכוש עבורו ועבור בני משפחתו, ידידים וכו'…אות בספר התורה הכללי היחודי שנכתב לאחדות עם ישראל.

ונצטט מדברי הרבי :
*המבצע המיוחד לדורנו זה* , ובדורנו זה גופא, המיוחד לימי הגלות האחרונים; לאחד את כל בני ישרא-ל בכתיבת ספרי תורה כלליים, על ידי שכל אחד מישרא-ל קונה בממונו – "חיי נפשו" אות אחת בספר התורה.
(ליל חמישה עשר בשבט תשמ"ב).

טמה חורושוכין

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". לא רק בפורים או בחודש אדר.

שמחה היא הרבה יותר משירה או ריקודים מוגבלים בזמן, זו דרך חיים, זו צורת הסתכלות על העולם, זו הפרשנות שאנו מעניקים למאורעות שעוברים עלינו וזו הדרך שבה אנו מתמודדים עם האתגרים הקטנים והגדולים שה' מזמן לנו.

האם שמחת חיים היא מולדת או נרכשת?

קשה לענות על השאלה לה הזו באופן חד משמעי. כשמתבוננים בילדים צעירים, אפילו תינוקות ממש, ניתן לראות הבדלים משמעותיים לעתים בהתנהגות. יש את הילד שתמיד טוב לו, מה שיעשו לו יהיה טוב. כל צעצוע שיתנו לו, ישמח אותו. לעומת זאת, יש ילד שאף פעם לא מרוצה, תמיד רוטן ומתלונן. רוצה מה שאין, או מה שיש לאחר. ילד שעסוק תמיד בלהראות מה חסר לו, מה הוא הפסיד, וכיצד כולם נגדו.

הילדה ההפכפכית

הסתכלות חיובית נכונה מגיעה הרבה פעמים מהבית. ילדים לומדים מהר מאוד כיצד ההורים שלהם מגיבים ומחקים אותם. ובכיוון אחר, יש ילדים שמצליחים 'להפעיל' את ההורים – דרך התלונות והרטינות – וההורים מנסים לרצות אותם ולספק אותם בכל מחיר. אלו לומדים מהר מאוד שזו השיטה להשיג דברים. (מכירות את הילדים שמשתטחים על הרצפה בחנות? – זה אותו עיקרון…)

מוריה נעמת, גננת ותיקה מספרת על מקרה משעשע המעיד על כך: "ילדה קטנה ומתוקה, שבמשך כל היום בגן הסתובבה עליזה, שמחה ומאושרת, אך כאשר הגיע אביה לקחתה, פניה נפלו באחת. פתאום משהו לא היה טוב – לקחו לה, עשו לה, אבד לה, וכך הלאה. כך מדי יום ביומו. באיזשהו שלב אנו, הצוות, הרגשנו אי נעימות. איך נסביר לאבא שבאמת הילדה במשך כל היום שמחה ומרוצה? מה הוא חושב על ההתנהלות שלנו בגן, וכלפי הבת שלו?

בשיחה עם האמא, התבררו הדברים. הילדה החליטה שהיא לא רוצה שאביה יקח אותה מהגן, היא התעקשה שרק אמה או השכנה יחזירו אותה. כשראתה שלא בדיוק מקשיבים לה, החליטה לגרום לאביה חוויה לא ממש חיובית, כדי לגרום לו לסגת מהרעיון…

"על פי רוב, ילד נוטה לחקות את הסביבה שלו" טוענת מוריה. "למרות שלפעמים, מכל מיני סיבות הילד מרגיש מאוים מהסביבה ונוטה לראות את השלילי בכל סיטואציה – מאשים את האחרים ומרגיש שכולם פוגעים בו ורוצים ברעתו. לילד כזה", סבורה מוריה, "צריך לתווך מצבים כל הזמן ולעזור לו להבין שהעולם סביבו הוא טוב בדרך כלל ושאפשר להסתכל על דברים גם בצורה אחרת".

תיווך הטוב

איך עוזרים לילד להיות תמיד שמח בחלקו, לפרש את העולם שסביבו בצורה טובה, חיובית ומאירת פנים?

"באחת השנים היתה לי ילדה כזו בגן" נזכרת מוריה. "כל הזמן הייתה מתלוננת על מה שקרה ועל מה שלא. תמיד הרגישה שלא אוהבים אותה, לוקחים לה, פוגעים בה, ועוד. בתהליך ארוך לימדתי אותה להפוך לאט לאט את ההסתכלות על המציאות להסתכלות שונה, טובה ונעימה. מצאתי הזדמנויות שונות של סיטואציות קטנות לכאורה. בהן הארתי לה והדגשתי לה כמה היא אהובה על החברות, עד כמה דואגים לה ורוצים בטובתה.

"במהלך היום בגן, חיפשתי סיטואציות טובות כאלו, כדי לעזור לה להתרגל לראות את הדברים באור שונה. לדוגמה, כאשר חיפשה חפץ שאבד לה, שלחתי חברה לעזור לה והדגשתי בפניה עד כמה היא אוהבת אותה ורוצה לסייע לה, עד כמה איכפת לה ממנה. גם במקרים אחרים השתדלתי לתווך לה את המציאות ולהדגיש את הצד החיובי של הדברים. כמובן שעטפנו אותה בחום ואהבה, גם מצד הצוות, והרבה סבלנות, הקשבה והכלה.

"לאחר כמה חודשים של תהליך, ארע יום אחד בשעת חצר בגן שאחת הילדות – תוך כדי משחק תופסת סוער – נתקלה בה והיא נפלה. הילדה הגיעה אליי בפנים עגומות: 'היא דחפה אותי בכוונה, וזה לא היה לי נעים. היא מציקה לי'. כיוון שראיתי את הסיטואציה, אמרתי לה: 'מתוקה, את קיבלת מכה וזה לא נעים. אבל ראיתי מה קרה, החברה לא דחפה אותך בכוונה היא רצה אחרי החברות ההן, את רואה?' הסבתי את תשומת ליבה לבנות שעדיין המשיכו לשחק בתופסת. 'בטעות היא נתקלה בך, וזה אכן לא נעים. אבל זה לא מפני שהיא רצתה לפגוע בך'. היא הקשיבה לי, נרגעה ואפילו חייכה. ראיתי שהתהליך פועל את פעולתו והיא מצליחה להפנים שאכן המציאות לא כזו גרועה כמו שהיא מסתכלת עליה ויש גם צד אחר".

מחנכים חיובית

זה מתחיל בגיל הרך, אך ממשיך הלאה, גם בגילאים הבוגרים יותר. מצד אחד קשה יותר לשרש אמונות והרגלים לא טובים שנתקבעו. ילד שהתרגל להסתכל על המציאות בשלילה וזה הפך אצלו לתגובה אוטומטית, יהיה קשה לשחרר אותו משם. מצד שני, לילד בוגר יותר אפשר להסביר את הדברים בצורה הרבה יותר רחבה ומעמיקה. ולא, לא חייבים להמתין דווקא לסיטואציה שתתרחש. אפשר למצוא הזדמנויות לדבר על הנושא באופן תיאורטי. ולפעמים גם יש בכך מעלה, מכיון שהילד או הילדה לא עסוקים בהגנה על הגרסה שלהם ("אבל באמת רק לי תמיד זה קורה!").

בראש ובראשונה יש להראות דוגמה אישית. לשמוח, להסתכל על הטוב, לדבר עליו, להדגיש את חסדי ה' ואת הדברים הטובים שיש בעולם ובבני האדם הסובבים אותנו. משפטים כמו "איזו השגחה פרטית קרתה לנו", "איך ה' אוהב אותי, יצאתי לקניות ומצאתי בדיוק את מה שרציתי בקלות", "תודה לה' שהצלחתי", "כמה יפה מצד החברה/השכנה שעזרה לי", ועוד אמירות כאלה משדרים חיוביות ומעודדים הסתכלות חיובית על המציאות. אפשר גם לספר לילדים סיפורי צדיקים וחסידים שראו את הטוב בכל דבר. להדגיש את ההסתכלות החיובית של הרבי מה"מ על כל עניין.  לבוגרים אפשר לאתגר, אחרי שמיעה והקשבה לכל התלונות על כל מה שלא היה טוב, (וחשוב להקשיב! לא לבטל, לתת לילד את המקום לביטוי שלו ומשם לנסות להעלות אותו למקום חיובי יותר) כעת אפשר לשאול: "ואיזו נקודה של טוב את/ה יכול/ה למצוא בזה?"

ולסיום, טיפ קטן ממוריה: "דיבור חיובי עקיף על הילדים, כשהם כביכול 'לא שומעים' מעורר את הכוחות החיוביים בנפש הילד ועוזר לו לחזק את הצד החיובי שבו. אני משתמשת בכך הרבה בגן, כאשר אני והסייעת משוחחות בינינו, ומזכירות התנהגות חיובית של ילדה כזו או אחרת, ללא פנייה אליה. אך אני רואה שהיא שומעת. המילים האלה נותנות להן חיזוק עצום, מוטיבציה ומאירות אותן ממש במוחש.

"אפשר לבצע זאת גם בבית עם הילדים. כאשר האמא מספרת לאבא על דברים טובים שהיו היום עם הילדים, או בשיחת טלפון עם סבתא/דודה, כשהילד לא מעורב בשיחה אבל הוא שומע שמדברים עליו ועל האור והטוב שבו וזה נותן לו שמחה, אור וחיזוק להמשיך ולהאיר את העולם".

באדיבות: מגזין עטרת חיה