17-06-2022-05-40-50-שלח

17-06-2022-05-40-52-שלח-מוגה

17-06-2022-05-40-55-שלח

ביום שלישי השבוע הסתיימו בהצלחה גדולה שבעת ימי השותפות במסגרת הקמפיין השנתי לארגון נפלאו"ת מתגברות. הארגון פועל בשנים האחרונות למען נשים אלמנות בנות הגיל השלישי. לאורך השנה כולה נערכים מפגשים קבועים בכל הארץ, אירועים מרכזיים, שבתות וטיולים, מארזי שי ועוד. כל זאת כדי ליצור מרחב שבו האישה האלמנה אף פעם לא נשארת לבד.

ימי השותפות נפתחו ביום ג' שעבר בערב הוקרה חגיגי ומיוחד, סביב לשולחנות ערוכים בטוב טעם, בו התכנסו קרוב למאה נשים מכל רחבי הארץ, ביניהן נשות ציבור, שקיבלו על עצמן להיות שגרירות בימי השותפות. באירוע נחשפו השגרירות לעשייה הרבה שקיים הארגון לאורך השנה, וכן לנתונים המספריים המעידים על הצורך המיידי בהגדלת המשאבים, בכדי לתת מענה לביקוש הגדול של אלמנות המבקשות להצטרף לפעילות.

במהלך השבוע האחרון נערכו מידי ערב מפגשי חיזוק ותפילה מרוממים להצלחת הקמפיין, כשבסיומן ישבו הנשים יחד לעסוק בהפצת הבשורה.

בין האורחים המכובדים שהגיעו לחזק ולקחת חלק: הרב שניאור אשכנזי, הרב נדב כהן, הרבנית יפה לארי – יעלת חן, הגב'עטי פלדמן, ח"כ מיכל וולדיגר, הזמרת אמיליה רביד, גלית אור פנקס, נשות התקשורת והיח"צ –  שרי יהל ויעל צין.

לקראת סיומו של השבוע, בשעות האחרונות לסיום הקמפיין ההתרגשות היתה בשיאה. נשים מכל הארץ ומכל העולם עסקו סביב השעון בגיוס, מתוך תקווה וצפייה – האם יצליחו לעמוד ביעד הכללי שהציב הארגון בשנה זו?

בבוקרו של יום רביעי הגיעה הבשורה המשמחת שהיעד ב"ה הושג, נשיאת הארגון מירי שניאורסון חגגה את המעמד בהודיה גדולה לקב"ה, ולכל קהילת הנשים שנרתמה  במסירות ובמלוא המרץ למבצע, וקראה לנשים להמשיך ולהוסיף בגיוס גם בחודש הקרוב, כדי לתת עוד כח לארגון ולאלמנות.

הנהלת "נפלאו"ת מתגברות" מסרה את תודתה והערכתה הרבה לשגרירות, לתורמים, ולכל העוסקים במלאכה ובהם:

למנהלת ההון האנושי – הגב' חני גולדברג.

לרכזות הסניפים – עטי פלדמן, רחל נוטיק, רחל לידר, יעלי יחזקאלי, זהבה פרידמן, שורי לוריא, אתי גמליאל והדס פרישמן.

לצלמות – חדוה רומנו, ענת ניר ויהודית יצחק.

לקופירייטר – מנדי פרומר, למעצב הגרפי – שניאור מוזס.

לחברת שותפים – יודי בלוי, בת שבע קונפדרק ומענדי הרשקוביץ.

לכולל חב"ד, לעיתון אשת, לשמנת עיצובים.

למארחים – חגי ונעמה חסין.

תודות לרבנים התומכים באירגון:

הרב ראובן שניאורסון – שליח הרבי בקרית גת.

הרב שניאור אשכנזי – מרצה מבוקש ושליח הרבי בראשל״צ.

הרב נדב כהן – מודעות יהודית לתניא ושליח בניר בנים.

הכתר והברכות לחברי עמותת נפלאות-הרבנית צפורה מיידנציק, הרבנית יפה סוסנה לארי, יפעת זינגר, סוזן שולמית גל, עופרה כהן, שי ומירב יהב.

צילום: חדוה רומנו

סוף סוף נמצא החתן המושלם/הכלה הנהדרת, אבל בלי שתכננו, ואולי לא זכרנו, הם מביאים איתם משפחה… הורים, חינוך, הרגלים. ואחרי ההתרגשות הראשונית, כשמתחילות ההכנות, צריכים לעבוד במקביל על המון פרטים.

מה עושים כשהמחותנת אדישה, לא מאורגנת, עושה הכל ברגע האחרון ולא מבינה למה פרטים מסוימים חשובים בכלל?

או אולי הפוך? היא מתעכבת על פרטי פרטים טפלים ומוכנה לבזבז עליהם זמן וכסף שלא מיותרים בכלל בתקופה הזו?!

שרה אברהמסון נזכרת בתקופה הזו בחיוך. "האמת היא, שהכל עניין של הסתכלות. אל החתונה הראשונה שלנו – וחיתנו ב"ה את כל הארבעה – הגענו ממקום רגיש מאוד. הנסיך הבכור שלנו עשה לנו בית ספר בכל מה שנוגע לגיל ההתבגרות. מה לא עברנו איתו? נטישה של ספסל הלימודים, ועזיבה של התורה והמצוות, חבורות מפוקפקות ואפילו מעצרים. רק אחרי הצבא הוא קצת התייצב. נרשם להשלמת בגרויות, התחיל להתאמץ להוציא תואר אקדמי ו… הכיר את אשתו.

זה היה נושא שהלחיץ אותי מאוד וכשפגשתי אותה לראשונה הייתי מאושרת. בחורה עדינה, מבית טוב, והעיקר – דתייה! לא שהיא לבשה גרביים בקיץ, כן? אבל בהחלט הקפידה על צניעות מינימלית ולא לבשה מכנסיים, שמרה שבת וכשרות ואפילו התפללה פעם ביום והבן היקר שלנו בעקבותיה.

הייתי בעננים, ממש. נראה לכן שהיה אכפת לי איזה צבע יהיו המפות או מה יגישו למנה אחרונה? ההורים הסכימו שהריקודים יהיו נפרדים ואפילו הזמינו קייטרינג עם שחיטת ליובאוויטש. מכאן והלאה, לא התערבנו בכלום. האולם, המחיר למנה, התזמורת…

“בחתונות הבאות, שלוש, חב"דיות, רגילות. הקפדתי לזכור מה באמת חשוב. זה לא קל להתמודד מול מחותנת עם רצונות שונים, אבל הייתי מזכירה לעצמי את החתונה של הבכור.

המחותנת מתעקשת שכל האחיות יגיעו בצבע אפרסק ואין לך כוח לשטויות האלו? תגידי תודה! זכית לחתונה חסידית! מעדיפה לשמוע זמר חילוני ולהתרגש שמופרד? אז תוותרי קצת, העיקר שיקימו בית חסידי.

היא לא מצליחה להחליט לגבי הקייטרינג? מבטלים כל רגע מה שקבענו כבר? תגידי תודה"…

חנה אלול מחייכת, נבוכה: "אני צעירה, לא בעלת ניסיון כמו שרה. בסך הכל לפני חודשיים חיתנתי את הבכורה, תוך כדי חופשת לידה.

"וזה היה מאתגר", היא מצטמררת, "זה בשם חסוי, בדוי, נכון? היה לי מאוד קשה. אני טיפוס מאוד מתוקתק באופי שלי, וגם ידעתי שאני אמורה ללדת חודש לפני החתונה והיה חשוב לי להספיק כמה שיותר קודם, שלא אצטרך להתרוצץ עם תינוק בן שבועיים. וה' סידר לי מחותנת… ממש מתאימה לחיזוק שרירי הסבלנות שלי. איטית, מתלבטת על כל דבר אלף פעמים, מבקשת לשנות דברים שכבר סגרנו.

כל הזמן נשכתי את הלשון. הזכרתי לעצמי אלף פעמים: 'בסוף הם יתחתנו, לא תצטרכי להסתבך איתה יותר מעבר לאיחולי חג שמח עד הברית בעזרת ה"…

אבל בהחלט לא היה לי קל. אני תוהה אם בשידוך הבא, מעבר לבירורים על הבחור כדאי לברר גם על האימא”…

שלומית מזרחי: "חיתנו ב"ה כבר חמישה מילדינו, ועבדתי עם מחותנות שונות. באמת, כל אחת עולם אחר לגמרי…

איך מתמודדים עם השוני? כל מקרה לגופו. יש כאלו שהיה לי ממש קל וזורם איתן, הראש היה דומה, עבדנו בשיתוף פעולה פורה, עד היום אנחנו שומרות על קשר טוב, אחת מהן אפילו הפכה לחברה שלי כבר בלי קשר לזוג… ויש כאלה שהיה לי יותר קשה.

איך אני מתמודדת? מזכירה לעצמי כל פעם מחדש שהחתונה היא רק ה'שער של המחברת' ואחר כך יש חיים שלמים. אני לא מזלזלת בכל הפרטים הקטנים שמהם מורכבת חתונה. הם חשובים לזוג ולהורים, וגם לאורחים ולמעמד שלנו בעיניהם.

אבל מהחתונה לא זוכרים הרבה. עשר שנים אחרי החתונה הראשונה, בחתונה של החמישית, אנחנו כבר מסתכלים באלבום וצוחקים. איך התעקשנו על זר כזה דווקא, היום זה בכלל לא הולך… והסגנון של השמלה, והברכון, דברים כל הזמן משתנים. רק הבית החסידי שיקום בעזרת ה' מתוך שלום ושמחה, הוא מה שצריך להישאר עדי־עד יציב וחזק. בשבילו כדאי ואפשר לוותר על דברים שעוד כמה שנים לא יהיו עקרוניים בעינינו".

הלחץ הוא חלק בלתי נפרד מההכנות לחתונה. מה עושים כדי להפיג אותו?

שרה אברהמסון: "יש המון לחץ, לא משנה כמה מנסים להתארגן ולוותר ולזרום. במיוחד בגלל שעובדים במקביל לעוד מחותנת שרק לומדים להכיר ומנסים מאד לשמור על קשר טוב.

מה שאני עשיתי, מידי פעם כשהייתי יושבת מול רשימה אינסופית של משימות וכמעט מתייאשת, הייתי מזכירה לעצמי: 'התפללת על זה! אימא שהבן או הבת שלה תקועים בשידוכים, עורגת הרי לרשימת משימות ולחץ של הכנות, אפילו על הלחץ הכספי היא מתחננת. והנה קיבלת. הילדים השתדכו והכל בסדר, בקושי הספקת לדאוג. אסור להתלונן על עבודה של שמחות. רק להודות'.

התחלתי להתאמן על זה כשהם היו קטנים. בלילות לבנים של בכי הייתי כל הזמן מזכירה לעצמי: 'יש נשים שאף אחד לא מעיר אותן בלילה והן משוועות לקום לתינוק. תגידי תודה'".

חנה אלול: "הלחץ לדעתי, הוא מהבלתי נודע. את חושבת על חתונה ועולים לך כל כך הרבה פרטים שאת אמורה לדאוג להם, שאת נכנסת ללחץ. ברגע שאת מפרקת את זה לרשימת משימות אפשריות ומתארכת אותם (- נותנת תאריך יעד לכל משימה) הלחץ נרגע.

את יודעת מה עלייך לעשות בכל רגע נתון ונרגעת. אין לי הרבה ניסיון, אבל אם הצלחתי לחתן בת תוך חודשיים וחצי וגם ללדת ולהרים ברית תוך כדי, ועוד להגיע מאורגנת ורגועה, כנראה שזה אפשרי".

שלומית מזרחי: "לנשום עמוק. כמו בערב פסח… להזכיר לעצמנו שבסוף הם יתחתנו, ויהיה אוכל ותזמורת וברכון ושמלה. אחרי חתונה בקורונה, שעד הרגע האחרון לא ידענו כמה אנשים יוכלו להשתתף ואם בכלל, ודברים השתנו מהרגע להרגע, החתונה הבאה כבר נראתה לי כמו משחק ילדים.

מה הבעיה לארגן חתונה כשסוגרים אולם וזה באמת סגור? סופית? כשיודעים כמה מזמינים מראש? – שיא הקלות"…

איך מחלקים אחריות ותפקידים בין המחותנות?

שרה אברהמסון: "לא חושבת שיש בזה כלל מוגדר. כל מחותנת היא שונה. הייתה מחותנת אחת שלי, מנהלת בתפקידה ובאופי, שפשוט ניהלה את האירוע. הציגה בפניי אפשרויות, חיכתה לאישור ופעלה. זרמתי. הודיתי לה' שהיא מוכנה לקחת את זה על עצמה.

מחותנת אחרת שלנו הייתה אבודה ממש. זו הייתה הבת הבכורה שלה ולא היה לה מושג מה ואיך עושים. לא רק שלקחתי על עצמי את החלקים המשותפים לשני הצדדים, כמו אולם ודירה, הנחיתי אותה גם לגבי החלק של הבת שלה, להזדרז עם שמלה, להזמין פאה, מדידות, בגדים, בגדים למשפחה…

אני לא חושבת שאפשר לתת כללים בזה. אולי רק כלל אחד: תזרמי, כי אין כללים"…

חנה אלול: "קודם כל, יש חלוקה טבעית. כל אחת אחראית על הבן שלה, הבת שלה. כולל ביגוד וכו'. לגבי הדירה, מכיון שהבחור בדרך כלל נוסע לרבי והבחורה נשארת בארץ ישראל – ובנוסף לכל היא אמורה לתפעל את המטבח והבית אחרי החתונה, רוב הארגון של הדירה נופל על המחותנת מצד הכלה.

כמובן שבסכום הכסף מתחלקים, אבל בסופו של דבר היא זו שתרוץ לקנות סירים ומגבות ובדרך כלל גם להכין ולנקות את הדירה.

לגבי שאר הדברים המשותפים – אולם, קייטרינג, הזמנות, תזמורת – פשוט יושבים ומחליטים מי דואגת למה. צריך קצת סבלנות כי לכל מחותנת יש את החלומות שלה, וגם את הזוג הצעיר אסור לקפח, אבל בדיבורים וברצון טוב משני הצדדים, אפשר להסתדר".

שלומית מזרחי: "אין בזה כללים, כל זוג מחותנות פועל באופן שונה. בחתונה של הבן השני שלי למשל, דווקא האבא של הכלה היה מעורב במיוחד בהכנות, יותר מהמחותנת.

אבל בזהירות אני אומרת: רוב העבודה נופלת בדרך כלל על האימא של הכלה. קודם כל כי יש יותר מה להכין. בניגוד לסירטוק וכובע, היא צריכה פאה ושמלה ובגדים ל'שבע ברכות' ובכלל.

הבן נמצא ב–770 וממילא הכלה מארגנת כל מה שקשור לדירה, ובכלל, לכלה כל דבר יותר קריטי מאשר לבחור"…

איך מתמודדים עם הלחץ הכספי?

שרה אברהמסון נאנחת: "זה לא קל. ממש לא קל. אני יכולה לתת לך הרבה פתגמים יפים על אמונה וביטחון, אבל לא נעים לי, כי לא עמדתי בזה בגבורה. היה לי קשה מאוד, דאגתי המון.

בסוף הם כולם התחתנו וגם אנחנו עדיין בחיים, אז כנראה זה אפשרי. לא יודעת אפילו להסביר איך עשינו את זה, והיו לנו רק ארבע חתונות. נראה לי שאני אעבור לשאלה הבאה"…

חנה אלול: "כמו שכבר אמרתי, אני בנאדם מאורגן מאד. גם על החתונות חשבתי מהרגע שהילדים נולדו ומכיון ששנינו מרוויחים טוב, ב"ה, סגרנו עבורם סכום כסף מידי חודש. חשבתי שאני מאורגנת ואין לי מה לדאוג, באה החתונה הראשונה וגילתה לי שלא היה לי בכלל מושג לגבי גובה ההוצאות…

עכשיו, כשאני מתאוששת מהחתונה ומהלידה גם יחד, אני מסתכלת על שאר הילדים וכבר פחות רגועה… משתדלת לא לדאוג. מרגיעה את עצמי שבכל זאת יש לכל ילד סכום בצד, גם אם לא את כולו".

שלומית מזרחי: "זוכרים שלפני הכל, הוא הילד של הקב"ה… אני משתדלת מאד ללמוד 'שער הביטחון', בכל מה שנוגע לכסף. בעלי ממש מקפיד לא לקחת הלוואה בנקאית, אז אנחנו בעיקר מגלגלים גמ"חים.

זה לא קל, ויש היום ארגונים שעוזרים בכל דבר – ביגוד, כלי חשמל, ריהוט וזו לא בושה להיעזר.

אבל בעיקר יש לזכור שה' איתנו בחתונה הזו, גם אותה נעבור ויישאר לנו כסף לקנות במכולת ואפילו ילקוט חדש לכיתה א'…

חיתנו חמישה, מחכים לנו בשנים הבאות עוד חמישה, ברוך ה', כמו שהגדולים התחתנו בעז"ה גם האחים שלהם יתחתנו. זה לא שהיה לנו כסף ועכשיו הוא נגמר, גם לחתונה של הראשון הגענו עם מינוס"….

השפע המיוחד שיורד בכל שמחה. איפה את פוגשת אותו?

שרה אברהמסון: "מה זאת אומרת? בחתונה עצמה! זוג טהור ומתוק שמכיר ומתרגש ומקים בית על אדני התורה והמצוות, זה לא שפע מיוחד?

החודשים האלו שעוברים בשלום, הוא אצל הרבי מה"מ והיא בהכנות, רוחניות וגשמיות, ההורים שמסתדרים, בהתחלה או בסוף. הבית החדש שמול עינייך מוקם. זה השפע הכי מדהים שיש".

חנה אלול: "בעזרה השמיימית בהכנות.

יכולה אישה להיות הכי מתוכננת והכי מצוידת בידע ובכסף, ולא למצוא את מה שהיא מחפשת. בהכנות ממש רואים איך ה' מלווה אותך. מוצאת את השמלות שאת רוצה, במידת המתאימות ובמחיר סביר. האולם, ההזמנות, מן מלאך שהולך איתך ומסמן לך 'וי' על הרשימה.

אני ממש הרגשתי אותו איתי. כחלק מהפרפקציוניזם שלי, אני מסוגלת לעבור בשש־שבע חנויות בשביל בגד או כלי שאני מחפשת כדי שיהיה בדיוק מה שחלמתי. בהכנות הרגשתי כאילו ה' מוליך אותי מיד בהתחלה אל החנות המתאימה עם הפריט המושלם.

וזה היה חיוני, כי באמת היה קשה לי להסתובב יותר מדי לפני לידה וגם נשאר לי בקושי חודש לטיולי קניות… באמת תודה לה' על הדברים הקטנים והחשובים האלה!"

שלומית מזרחי: "בקניות ובהוצאות הכספיות, ברור! רואים את זה במוחש. וזה ממש לא מובן, איך זוג שצריכים להתלבט לפני על הוצאה של טיפול שיניים או משקפיים פתאום מחתנים בן?

איך את מדלגת על סרפן מתוק לקטנה בגלל שהוא עולה 120, אבל שבועיים אחר כך, אחרי שבירת צלחת, את מזמינה פאה בסכום של חמש ספרות?

חברה אמרה לי פעם, 'תקני לזוג מייבש. כשהם באמת יצטרכו לא תמצאי את הכסף, לפני החתונה יש פתאום כסף להכל'. אז צחקתי, מה זוג צעיר צריך מייבש?… היום, כשהיא עוברת חורף עם ארבעה קטנטנים, אני מתחרטת. מאיפה אני אוציא עכשיו סכום כזה?! מייבש כביסה? לפני החתונה האלף חמש מאות האלו כאילו לא מעלים ולא מורידים כבר"…

בהחלט רעיונות מחזקים! מאחלת לכולן לשקוע עמוק בהכנות, ובהתמודדות עם מחותנות וחתונות. ולא חס ושלום לשבת בבית עם ילד מעוכב שידוך ולהתפלל.

איך אומרים? צרות של עשירים…

ואלו שעוד לא בעניינים, מוזמנות כשהן רוקדות בחתונה הבאה, להעריך את עבודת הצוות המדהימה שמסתתרת מאחורי הדברים שנראים ברורים כל כך…

___________

מאת אלומה שמלי, באדיבות מגזין עטרת חיה

מאת אסתי לנצ'נר, באדיבות מגזין עטרת חיה

שורשים

יסכה קופצ'יק היא שליחה עמוסה ומלאת מרץ. יזמית, דולה, שדכנית, וגם או אולי בעיקר שליחת הרבי 'במכון החסידי טכנולוגי חנוך לנער' בעיר צפת. כדי להבין איך ולמה היא התגלגלה לשליחות דווקא בישיבה נחזור להתחלה.

לפני שלושים ואחת שנה נולדה יסכה, בישוב נווה דקלים שבגוש קטיף ת"ו. חבל ארץ יפהפה מאין כמוהו, שרבים זכו לבקר בו, אך לא רבים זכו לישבו.  אם אתן מעל גיל 16 קרוב לוודאי ששמעתן על אותה 'תכנית התנתקות' ידועה לשמצה, ובתיקון יסכה: 'הגירוש'. תכנית שעם השלכותיה האיומות על ביטחונו של עם ישראל בארץ ישראל אנחנו מתמודדים עד היום, ורבים מהתושבים עדיין סוחבים את השריטות הנפשיות, והנזק האישי, המשפחתי והכלכלי.

מיום לידתה חונכה יסכה לשליחות, מעצם ההוויה בשליחות ולא כי ככה למדו בכיתה… מבחינתה השליחות היא חלק בלתי נפרד מה–.D.N.A שלה. הילדות בגוש קטיף הייתה מאושרת ושמחה, על אף האתגר הביטחוני שהיה כרוך במגורים ברצועת עזה. "בכמה שנים שתוכנית הגירוש עמדה באוויר, ועד לביצועה בפועל בסיום כיתה ח', חוויתי שנים אינטנסיביות מאד; בוערות, קשוחות, ספוגות בחוויות של פעם בחיים, ורוויות בויכוחים אידיאולוגיים. ימי הגירוש עצמו היו קשים וטראומטיים ביותר, ואת שאר הפרטים אולי תשמעו ממני בהרצאה שיום אחד אוציא לאוויר העולם… הניתוק האכזרי מהבית ומהסביבה הטבעית, השאיר בי את חותמו בצורה חזקה. אומרים שמה שלא הורג – מחשל, אכן. היום, ב"ה, אני רואה גם את כל אותם מאפייני האישיות, שהשתבחתי בהם בזכות האירועים הקשים שעברתי בשנים אלו.

"לאחר שהוציאו אותנו בכוח מביתנו, 'העמיסו' אותנו על אוטובוס 'אגד' מצחין, ונסענו לירושלים בנסיעה שהיתה ארוכה כנצח. מצאתי את עצמי בחניה של מלון 'קיסר' (שלושה כוכבים ומטה) ושם נשארנו במשך שבעה חודשים! טוב שלא נשארנו שם לנצח. עברנו לקראווילה- קראוון יחסית גדול, עשוי גבס וטיט, עם אורחים בעלי מחושים לרוב. התנאים הפיזיים בקראוון לצד החוויות הרגישות הסוערות, טלטלו אותי מדי חזק. נערה צעירה שעשתה אך בת מצווה לפני שנתיים, מוצאת את עצמה ללא כלום, בשיא גיל ההתבגרות. נמחקה החברה, ההוויה המשפחתית, האורחים, וכל הווי השליחות המשגשג.

המגורים ה'זמניים' ארכו כשש וחצי שנים, עד שהוריי זכו לבנות בית גדול, בית אמיתי. עבורי לא היתה זו הפינה שלי, לא היה זה הבית. ויהי מה. שבע וחצי השנים מאז הגירוש ועד שהתחתנתי, הרגישו לי כתוהו ובוהו. למרות הכל לא ויתרתי לעצמי, וחיפשתי מזור לנפש – התעסקתי המון בלימוד חסידות ו'מבצעים'. הייתי נערה פעילה, עם סניף צבאות ה' כל שבוע, מסיבות שבת (הגעתי ל–7 מוקדים בשבת אחת…!) ואפילו מדרשה לבנות. הרבי שליט"א לא עזב אותי לרגע! אני בטוחה בזה עד היום. לולא זה, לא רוצה לחשוב איפה הייתי היום, אם בכלל. תודה רבי".

מהחתונה לשליחות

"בשעה טובה התחתנתי עם בעלי הרב מענדי קופצ'יק, בנם של שליחי הרבי שליט"א בעיר פונה שבהודו. מאושרת על הזכות שנפלה בחלקי, ובטוחה כי מכאן – הדרך לפתיחת בית חב"ד למטייל מובנת מאליה. לא ידענו לאן נצא אך היה ברור שאחרי שנה בקהילה – אנחנו יוצאים.

חתן–כלה חסידיים ויראי שמים, צריכים לבחור איפה לגור. לי – זה לא משנה כלל!!! זה ממילא רק לשנה. מבחינתי כל קהילות חב"ד זה אותו דבר = מבחינתי מקום שלא אמורים לגור בו… החתן מעדכן אותי שכנראה נלך על צפת, כי בתור בחור הוא שימש כשליח ומדריך בישיבת 'חנוך לנער', ו…כנראה שירצו שימשיך שם אחרי החתונה. קיבלנו ברכה וכך קרה.

"התחתנו בחשוון ולקראת אדר כבר הרגשתי 'קוצים'. מה לי ולפה? צריך לחפש מקום מתאים. בדיוק לפני פסח קיבלנו הצעה, אמיתית מפורטת, חמה ולוהטת: מחפשים זוג לקלארק שבפיליפינים. יש מבנה מסודר, יש ספר תורה, ויש אפילו מימון לטיסות ולשנה הראשונה. וואו. כתבנו לרבי והתשובה הייתה חד משמעית שאין לעזוב את השליחות החינוכית. התשובה הזו תפסה אותי לא מוכנה. לא דמיינתי מציאות לפיה אני לא פותחת בית חב"ד. 'בלית ברירה' החלטנו להישאר לבינתיים בשליחות בישיבה בצפת ובמקביל המשכנו לחפש מקומות ליציאה לשליחות, מתוך מחשבה שאולי ההזדמנות שלנו עוד לא הגיעה ולכן הרבי לא נותן עדיין ברכה".

פותחים בית חב"ד ב…

"בדיוק שנה מהחתונה, עזבנו את הבית בקרית חב"ד ועברנו לשכונה זחוחה בקצה הדרומי של צפת – שכונת גני הדר. הבחירה לגור שם היתה מתוך הצורך לגור הכי קרוב לאזור התעשיה  – שם ממוקמת הישיבה היפה בעולם, כאשר במקביל זוהי שכונה ללא חב"דניקים, והנה אתחיל לעשות משהו למען הגאולה (ולמען עצמי…).

כמעט ארבע שנים העברנו בשכונה זו, באינטנסיביות מרובה. הייתי מחנכת כיתה, ובמשך שנתיים הייתי נוסעת ביום חופשי, עד לרחובות הרחוקה ללמוד תואר שני בניהול מערכות חינוך. במקביל להוראה והלימודים, הפעלתי בשכונה בית חב"ד לכל דבר ועניין (שיעורים, התוועדויות, תהלוכות ל"ג בעומר ועוד ועוד), בעוד בעלי ממשיך את עבודתו בישיבה כמנהל פנימייה. בכל שבת היינו מארחים כעשרה בחורים לסעודה בביתינו, ולאחריה הגיעו כולם להתוועדות עמוסה ומרתקת.

"בשנים אלו החלה לחלחל בי ההבנה שאם ארצה או לא – המכון הוא מקום השליחות שלנו, ממש כמו הסלוגן המפורסם 'המכון הוא הבית האמיתי'. בסיום תקופת 'גני הדר' עזבנו את השליחות בלב כבד לטובת בית שקנינו בשכונה העליונה – שכונת כנען. היות והתרחקנו מהישיבה, נאלצנו מתוקף התפקיד של בעלי, להגיע לשבתות לישיבה – כל שבת שניה, כולל כל חג בחגו. מאז ועד היום, מדי שבועיים, אנו אורזים פקלאותנו וחמשת ילדינו כן ירבו, ומעבירים שבת בישיבה. אין זה משנה אם זוהי שבת חורף צפתית והילדים חוזרים קבוע מצוננים, או שמא זוהי שבת קיץ ארוכה וחוזרים הביתה במוצ"ש ב–22:00 בלילה.

אוסיף לגבי השהות בישיבה, כי בשנתיים האחרונות דאגה ההנהלה היקרה למגורים מקסימים למשפחות, כולל דשא ותנאים מעולים, אך במשך כשלוש שנים היינו שוהים כל שבת בחדר קטנטן המשמש למשרד, חשוך ובלי חלונות. בתחילה על מזרונים, לאחר מכן על מיטות ברזל, ובלי שירותים. מיותר לציין את הרגשות הפנימיים של אישה בכאלו תנאים, תוסיפו לזה אישה בהריון או מיד אחרי לידה… ישיבה של בחורים סך הכל".

על כורחך את חיה

"בתוך כל זה עברתי תהליך של התרסקות, גדילה, צמיחה והתבגרות. כל שנות שליחותנו בישיבה, השליחות הייתה של בעלי ואני הרגשתי צל. חיפשתי את עצמי בתוך המערכת הזו שנקראת ה'מכון החסידי–טכנולוגי'. מצד אחד הייתי 100% בתוכו ומצד שני בהרגשה שאין לי מקום. הידיעה הזו כאבה לי מאוד. איך אני שגדלתי בשליחות, שיודעת מהי מסירות נפש, ופעילות, וכל מה שמסביב – מרגישה כל כך לא בעשייה?!

בטבעי אני אדם שלא מאפשר לחיים לעבור לידי סתם כך, והתקשיתי מאוד לקבל את השליחות שהוטלה על בעלי, או יותר נכון התקשיתי למצוא את המקום שלי בתוך השליחות הזו. תמיד המשכתי לארח התוועדויות לעיתים קרובות. בהתחלה ניסיתי לשחרר את הכעסים שמצטברים לי בלב, על השעות הרבות שהוא מסור לישיבה ולא נמצא בבית. ניסיתי להגיד לעצמי שאם הוא היה נגן חתונות בלילות, או עוסק במשמרת לילה שמכניסה כסף רב – אולי הייתי מקבלת זאת באהבה ושמחה בחלקי. אבל זה לא עבד, כנראה כי זו לא היתה הנקודה.

"הייתי עובדת על עצמי לתת לבעלי הרגשה טובה בכל פעם שיצא לעבודה (משמרות של בוקר ערב ושבתות… כן?!), היה חשוב לי שהוא ייצא בלב שמח ויצליח בכל מעשי ידיו, אבל הניסיון להיות כמו 'הנשים הגדולות האלה' לא הצליח. הראיתי לו כמה שאני שמחה על ההצלחות הקטנות, ועל הפעולות הגדולות, ושחררתי כמעט תמיד לכל התוועדות.

אבל… כמה שהתבוננתי וניסיתי, התקשיתי לשמוח. אף פעם לא השתחרר לי באמת המשהו הזה בלב. כל שבת מחדש היו לי מחשבות קשות על כך שזהו, אני לא עושה את זה יותר. ושבת הבאה הוא יורד לבד עד לישיבה. למה צריכים אותי ברקע? מה ההגיון? ולמה אין לי משהו אחר לממש בו את כל מי שאני?!"

רגע של שינוי

"לפני כשנה היינו בבית הוריי שיחיו השלוחים ביישוב ניצן שליד אשקלון, לתקופה ארוכה יחסית של שלושה שבועות. הביקור הארוך שטף אותי מבפנים וטלטל אותי. הסתובבתי ביישוב, נשמתי את האווירה, את האנשים, המקורבים, החברות, המזג אוויר… וכל מה שחשתי מאז החתונה – צף ועלה כמו ביוב שמשתחרר. פתאום כל מה שכנראה היה בהדחקה בשנים האחרונות – החל לבעור בי, אבל מנקודה מאד אמיתית ופנימית.

הייתי יושבת בשקט לבד, על המרפסת, בניסיון לפתור עומס מחשבות מטרידות: 'אני חייבת להיות שליחה אמיתית! כמה אני יכולה לתת את עצמי לשליחות שאני צל בה? אני תקועה בחיים ולא טוב לי. חייבת פתרון'. בדיוק בנקודה הזאת מצאתי את עצמי בשיחה עם אחותי. וואו, דיברנו שיחה קצרה ואקראית, שהשפיעה עליי כל כך חזק, והלוואי גם עליכן.

אחותי שאלה אותי לגבי עצמה – אם נראה לי הגיוני, שיש שליח בבית חב"ד, שכל הזמן לא טוב לו. לרגע התבלבלתי 'מה זאת אומרת, שליחות זה דבר לא קל בכלל. זה רק נראה זוהר ומגרה' ואחותי המשיכה לחפש בי את האישור 'אבל את חושבת שזה תקין לחיות בשליחות מסוימת ולהתלונן? איך יכול להיות שהרבי שם אותי במקום מסוים – ואני סובלת? אם זו באמת השליחות שלי – אני חייבת להרגיש שם שמחה וטוב לי. ככה. כי ככה ה' ברא את העולם. ואם אני באמת סובלת – מותר לי לקום ולעזוב, ולמצוא איפה כן המקום שלי'.

"אודה ואתוודה שחשבתי על השיחה הזאת המון. יש בעיה מסוימת לפתוח את הנושא עם כל אחד. כי נקודת הפתיחה צריכה להיות מאוד ברורה וחזקה – איפה שהרבי רוצה אותך – שם אתה צריך להיות. ועם זאת – אנחנו צריכים שיהיה לנו טוב שם. צריכים לעשות הכל כדי שנהיה שמחים, הרי גם הרבי רוצה בטובתינו.

חזרנו לביתנו בצפת, ומתוך בעירה חזקה והמון מוטיבציה חדשה, התקשרתי לרב דובער חביב שליח הרבי לבית חב"ד בכל קיבוצי הצפון – וניסיתי להבין איזה קיבוץ יתאים לנו – אולי נעבור לשם דירה. רק פה קרה סוויטש' קטן בעלילה, שיחה עם המשפיעה. אחרי כמה דקות של אמפתיה מחממת לב, היא שפכה לפניי את סיפור חייה המרתק. מבחורה שנשמה שליחות, 'נקלעה' בצער רב לעבודתה בהוראה… עשרות פניות לרבי בבקשה לצאת סוף סוף לשליחות – נענו בשלילה מצערת. עד שלבסוף, לאחר הרבה שנים של 'מלחמה במציאות' – האסימון נפל, והיא הבינה סופית שכאן זו שליחותה. מכאן הדרך הייתה קצרה לעבוד מתוך שמחה.

מכאן הייתי צריכה קצת זמן לעכל, אבל הבנתי שאני בנקודת שינוי מאוד משמעותית. הבנתי שאני צריכה לעשות מה שהרבי רוצה ממני – בתוך המסגרת של השליחות בישיבה, ולחשוב איך עושים את זה מחדש".

אני שליחה בישיבה

"מאז, אני מתייחסת לשליחות בישיבה כבית חב"ד לכל דבר. התמלאתי חיות. אני שליחה בבית חב"ד! כאות פתיחה, הלכתי הלכתי למקס–טוק, וקניתי לישיבה כמה דברים. מפה לפינת קפה ומחזיק לכפיות, שני ראשים לפאה – לאירוח המשפחות, וכמה טפטים למשרד של בעלי. לקראת ראש–השנה הכנתי כרטיסי ברכה מעוצבים, וארזנו בצלופנים לכל בחור ובחור – מאה יחידות. בערב החג שני הבנים שלי עברו בפנימיה וחילקו לכל חדר, הבחורים התרגשו מאד. חזרנו על הפעולה גם במשלוחי מנות טעימים, וכן הלאה. התחלתי להרגיש מדהים. אני שליחה!

האתגר בעזיבת הבית כל שבת שנייה, בכל מצב… הוא עדיין אתגר. אבל אין מה להשוות את התחושה היום לעומת כל השנים שלפני כן. מדהים לראות עד כמה השינוי הפנימי, בכוחו לשנות את האווירה כולה גם עבור הילדים והבעל. וכמו בית חב"ד אמיתי, התחלנו יותר לשמור על קשר עם בוגרי הישיבה, וכמו כן אני עוסקת בשידוכים – בעיקר לבוגרים שלנו, ולבחורים כמותם. אני מכירה מאוד טוב את כולם ומרגישה שהם 'שלנו'".

ימי בשורה

"מאז לפני כתשע שנים בהולדת בני בכורי, שמתי לב כי כל תהליך ההריון והלידה, נחווה אצלי באור אחר מאשר אצל הרבה מחברותיי. הן משדרות חרדה, קושי וסיוט, כשאצלי הרגיש כתהליך קסום, חלומי וזכות גדולה. זאת על–אף שההריונות שלי קשים וחלשים, והלידות לא אורכות דקה וחצי…

השנה סוף סוף אחרי שנים של למידה, מחקר והתנסות, אני זוכה לצאת עם החלום הזה בענק. קשה לי לראות נשים מדהימות שמתוך חוויה של קושי גדול וטראומה, הן 'דוחות' את הילד הבא לזמן מאוחר יותר. אני יודעת שהמושג 'דולה' מצטייר כרוחניות (ים, גלים, אדמה ונשימה)… אך כאחת שבאה מעולם האקדמיה, אני מושבעת ידע מבוסס ומחקרים, ואת כל זה אני מנגישה ליולדות שלי בראש ישר, וברגליים על הקרקע. כשסיימתי את התואר השני הייתי בטוחה שאני אהיה מנהלת, אבל תודה לרבי שמנהל לי את החיים ושם אותי במקום הכי טוב שאפשר. אני בטוחה שהקב"ה פתח לי את הצינור האישי והצלחתי לממש חלום ענק, להתחיל להיות דולה, רק בזכות ההתמסרות השלימה והשמחה שלי, לשליחות.

"בימים אלה אני עובדת על מיזם גדול שהוא בשורה ענקית לכל אישה, בפרט באנ"ש. מקום אחד שתוכלי למצוא בו גם שיח פתוח בשפה מתאימה, וגם מענה מקצועי ורבני! בדיוק בשביל כל אותם דברים שלא נעים לשאול, או אין את מי לשאול. תעקבו אחר הפרסומים"…

לסיכום:

"כל חיי נשמתי שליחות כפעילות של בית חב"ד, והיה ברור לי שזה יהיה גם מסלול חיי, אולם יד ההשגחה לקחה אותי למקום אחר. לקח לי לא מעט זמן, והרבה מאוד ביטושים, עד שמצאתי את מקומי בתוך השליחות, והיום אני יודעת שזה הדבר הכי מדויק ונכון לי. אני שמחה ומתרגשת לראות איך הבחורים נהנים וצומחים, וכמה טוב להם להיות ילדים של הרבי מה"מ, והם בוחרים להיות חסידיים! אין ספק שהשליחות הזו – היא המתנה שלי בחיים".

לעיתים קרובות פונים אלי אנ"ש ומתעניינים בנוגע למקום לצאת אליו עם המשפחה – סתם כך ביום של חול אחה"צ או בימי שישי הארוכים, פשוט לקחת את הילדים למרחק נסיעה וליהנות מהבריאה.

ביננו, החוויות שהילדים לוקחים איתם כשהם מתבגרים, אלו הם החוויות מסוג זה, ההפגות הללו ממרוץ החיים ויציאה לאווירה שונה מחזקות את הקשר איתם. (טיפ: השתמשו בטלפון כמצלמה בלבד), מה גם שתמיד נעים ונחמד לצאת אל הטבע בלי לחפש סיבה ותירוץ.

זכינו ואיזור צפת מוצף מקומות מדהימים, רק צריך להציף את המידע, להנגיש אותו ולהנגיש את עצמנו…

אז קחו מים וחטיפים, וכמובן את הילדים, כנסו לרכב והתניעו את החוויה המשפחתית שלכם.

ההמלצה שלי: חפשו בWaze את "חניון האקליפטוס" הממוקם מאחורי קיבוץ שדה נחמיה במרחק של כ-40 דק' נסיעה מצפת.

עלות: המקום ללא תשלום, ומאוד ממולץ.

על המקום: זהו חלקו התחתון של נחל הבניאס, הרבה צל, ניתן להבעיר אש וההגעה היא ממש עד הנחל עצמו. הביאו ביגוד ונעליים המתאימים למים.

במקום שביל מוצל ויפה שניתן למצוא בו פינה לישיבה בכל זמן, לכל המשפחה. בנוסף ניתן ללכת לאורך הנחל.

חשוב מאוד!! המים עמוקים וזורמים יש להשגיח היטב על הילדים ולא לעזוב אותם גם לא לרגע אחד. לחילופין ניתן למצוא מקום ישיבה באזור מים רדודים.

אם רק המבוגרים יצאו, ישנה אפשרות ללכת מהחניון עצמו לכיון שדה נחמיה, בתוך מי הבניאס הקרירים והנעימים. יש שילוט ברור מאוד המורה לאן לצאת.

הגעה: קטע הדרך האחרון כ-3 ק"מ הוא בתוך שדות הקיבוץ. הדרך קצת משובשת אבל מתאימה לכל רכב, יש לנסוע יותר לאט ובזהירות זה הכל.

אח"כ פונים ימינה בין המטעים ומגיעים לחניון. לא ניתן לפספס. יש עצי אקליפטוס גדולים, ורואים את החניון.

תהנו!

מרוממות את השבוע עם חני שמולביץ!

שימי לב לשעה!

( הזזנו ל21:00 )

יום ראשון 21:00-21:30

והפעם מפגש עם חני סגל שליחה בחרקוב אוקראינה –  *מסע שלא נגמר* – בצל המלחמה החילוץ והמסע הארוך לארץ הקודש

בין המשתתפות הגרלה על משחת הפלא-משחת טל מסדרת משחות "אסתר"

מחכות לכן בזום

לחצי לקישור לזום

מה עושים כשדברים לא יוצאים כמו שרצינו

כשמשהו לא יוצא כמו שרצינו או תכננו, פעמים רבות אנחנו מייד נוטים לחשוב מה יכולנו ומה נוכל לעשות אחרת, או במילים אחרות – איך נוכל להשתנות. אבל למה למהר להשתנות ברגע, בעצם, כשאפשר לשנות את הרגע?

עשרות ידיים לא יוכלו לספור את הרגעים בהם לקוחות באו ואמרו לי “לו רק הייתי עושה אחרת,” “לא הייתי צריכה לחתום עם הספק הזה, אני סומכת על אנשים יותר מידי,” “אם רק הייתי סבלני יותר,” ועוד ‘אם’ רבים ומדכאים. המחשבות האלו, על כל מה שיכולנו לעשות ולא עשינו, שמאחוריהן עומדת תפיסה של “אני” אחר – סבלן יותר, פחות לחוץ, יותר חרוץ, ועוד מגוון תכונות שאנשים לפעמים שואפים אליהן אבל יודעים שהן פשוט לא בשבילם.

אז מה, לא נשאף להתפתח? בוודאי שכן! תמיד מומלץ לחתור קדימה, להתפתח, ללמוד, לרכוש כישורים חדשים… אבל, לא במחיר של לאבד את עצמכם. אתם מי שאתם, ואני מאחל לכם שתמיד תמשיכו להשתנות, אבל לא להיות מישהו ומישהי שהם לא אתם.

מה כן מומלץ? לשנות את הרגע. לבחור לעצמכם מצבים שתואמים את האופי שלכם, לבחור, ברמת המיקרו, אם לבלות את הרגע שלכם בשיחה, בעבודה במחשב או ביציאה מרעננת החוצה. ברמת המאקרו, תוכלו לבחור חברים, פרויקטים או שותפים עסקיים שמתאימים לכם.

לאדם שלא ניחן בסבלנות, למשל, לא הייתי ממליץ להקים עסק שמתחיל להניב הכנסות בצורה איטית והדרגתית. לאדם שסומך יותר מידי על אנשים, הייתי ממליץ לבחור אדם עימו הוא יתייעץ באופן קבוע לגבי כל החלטה עסקית שמצריכה אמון הדדי. עשו את השינוי בזמן אמת, באמצעותבחירהפעילה.

מוזמנים לקרוא כאן עוד על שיטת מאזן החיים.

מאחל לכם שתמיד תהיו טובים אל עצמכם ותלכו בשבילים המתאימים לכם,

שלכם,

שמואל הראל

עבודה מתוכננת מצליחה יותר – יעוץ. הגשמה. מנהיגות

ליצירת קשר: 054-5864030 או 055-9676023 כתבו לנו: [email protected]

ביום שלישי השבוע התקיים ערב הוקרה מיוחד לארגון נפלאו"ת מתגברות הפועל בשנים האחרונות למען נשים אלמנות בנות הגיל השלישי. סביב לשולחנות ערוכים בטוב טעם התכנסו קרוב למאה נשים מכל רחבי הארץ, בהן חברות העמותה ומתנדבות פעילות, נשות משפחה, רבניות ומשפיעות.

באירוע נחשפו המשתתפות לעשייה הרבה שקיים הארגון לאורך השנה האחרונה, וכן לנתונים המספריים המעידים על הצורך הדחוף בהגדלת המשאבים, עקב הפניות הרבות והצורך שעולה מהשטח.

המשא המרכזי, מפיו של הרב שניאור אשכנזי שליט"א, היה מרגש ומעורר במיוחד. הרב קישר את העשייה המדהימה בארגון לפרשת בהעלותך – ממש כשם שהכהן הגדול הבהב את הנרות כדי שידלקו מאליהם, כך בפעילות של נפלאות מתגברות נשים מגלות שוב את כוחן, ובוחרות לצמוח יחד, דווקא מתוך המשבר. הרב בירך את צוות הארגון וסיים בתפילה שהקמפיין ירשום הצלחה מופלגה.

עוד נכחו באירוע הגב' עטי פלדמן ממייסדות הארגון, חברת הכנסת הגב' מיכל וולדיגר, אשת התקשורת יעל צין, שרון אדם-מיזם אדם שלם, הזמרת אמיליה עמרה, שהופיעה בפני המשתתפות בשירה מרגשת, חברת העמותה – בעלת מכון היופי יעלת חן יפה לארי, ועוד רבניות ומשפיעות.

בסיום הערב הושק קמפיין ימי השותפות המיוחדים, כל אחת מהנשים לקחה על עצמה להיות שגרירה שותפה להצלחה הקמפיין כדי להגיע ליעד של 770,000

בברכת קיץ בריא ושמח!

מירי שניאורסון – ארגון הנשים נפלאות מתגברות