Author Archive

פסיכותרפיה בראי החסידות • פרשת בא

שלום לכולם
השבוע נקרא בפרשת בא העוסקת בהכנת בני ישראל ליציאה ממצרים. בין היתר על ידי הציווי האלוקי הכפול המהווה את האבן היסוד ליציאת מצרים.
1. שחיטת אלהי מצרים (כבש) לעיני מצרים.
2. הציווי לבא בברית המילה עם ה' יתברך.

וכפי שנאמר במקרא:
"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.
וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם". (שמות י"ב א'- ו').
ורש"י על אתר מפרש:
"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת": וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה כֵּן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת? הָיָה רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים" (יחזקאל ט"ז ,פסוק ח' ( הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְּיָדָם מִצְוֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה) "שם ,ז' ( וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְוֹת דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ) "שם ,ו' ( בִּשְׁנֵי דָּמִים, וְאוֹמֵר: "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ) "זכריה ט, י"א) וְשֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בֶּאֱלִילִים, אָמַר לָהֶם: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם" (שמות י"ב, כ"א( מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵאֱלִילִים, "וּקְחוּ לָכֶם צֹאן" שֶׁל מִצְוָה (מכילתא כאן(.

השאלות המתבקשות העולות משני ציוויים אלו הנם:
איך אפשר לצוות על בני ישראל הנתון תחת שעבוד מצריים לקחת את הסמל המקודש למצרים שהנו האלילים שלו ולהקריבו? זוהי התגרות הכי גדולה שיש, לצד סכנה ממשית על חייהם של בני ישראל הנתונים למרותם ושבטם של המצריים, כיצד זה ה' יתברך מצווה את בני ישראל בדבר שעלול לסכן את חייהם?
שאלה נוספת שעולה: מה כל כך בהול ודחוף בשעה כל כך מורכבת וקשה לבני ישראל כשטראומת עול השעבוד עדיין מהדהדת בנפשם וגופם, שה' יתברך מצווה אותם על מצוות אלו ולא ממתין איתם עד שיצאו ממצרים ויהיו פנויים נפשית ורגשית לקיימם?
והעיקר: את הציווי על ברית המילה אפשר איך שהוא להבין למרות שמצבם הנפשי והפיזי של בני ישראל היה ירוד ושפל, שכן ברית הדם מחברת את שני הצדדים בקשר דם עמוק שאין אפשרות לבטלו לעולם ודווקא קשר זה יש בו בכדי לחבר את בני ישראל עם ה' יתברך ולמסור רצונם ונפשם אליו בשעה קשה זו. אך מהי המשמעות והקשר בין יציאת מצרים לבין הקרבת האליל של מצרים שבגינו חייבים לקיים ציווי זה במצרים ולעיני מצרים דווקא?

 

לצאת ממצרים או להוציא את מצרים ממני?
גלות מצרים שהתמסדה בנפשם של בני ישראל עד הפכו לעבדים בנפשם. כשרוצים להיפרד מהממסדיות שבנפש וכדי שבני ישראל יהפכו לעם נפרד עם זהות יהודית ברורה ויוגדר כעם חופשי משעבוד מצרים אין להסתפק ביציאת מצרים יש צורך להוציא את מצרים מתוכנו!
והדרך לשם עוברת בשתי מצוות:
1. משכו וקחו לכם צאן, כלומר משכו ידיכם מעבודה זרה זו של מצרים, הנה תנועת הסור מרע בנפש על ידי הקרבת קרבן פסח מאלילי מצרים דווקא!
2. היכנסו בברית עם ה' יתברך הנה תנועת ה-ועשה טוב שבנפש על ידי הפיכת הקשר שלנו עם אלוקים לברית דם.
שתי תנועות אלו בנפש האחת סור מרע והשנייה ועשה טוב מובילות להוצאת מצרים מתוכנו.

"הריפוי לנפש ולגוף עובר מאותו מקום ובאותו האופן בו פגש אותנו האירוע"
ישנו ביטוי תלמודי נפלא המהווה פריצה ואבן דרך בטיפול וריפוי של מגוון אירועים בחיינו הן בנפש הן בגוף. הביטוי הנו מהתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין (דף ל"ט, עמוד ב') ”מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא“. כלומר: קת הגרזן (נרגא) לקוחה מהיער (אבא) עצמו כדי לחטוב בו, ממנו ומתוכו את היער.
הביטוי מהווה כאמור אבן יסוד ונחשב לפורץ דרך בכל תחום בו אנו רוצים לתקן איזה שהוא אירוע שהשפיע עלינו עמוקות בחיינו.
אחד התרחישים הנו כאשר נחש הכיש אדם הדרך לרפואתו עוברת בהזרקת נסיוב מארסו של הנחש לגופו של אותו אדם.
כיום אנו עדים לטיפול פורץ דרך מהעשור האחרון מטפלים במחלת סרטן הדם (לוקמיה) באותה דרך. לוקחים מתאי דם בריאים טסיות דם לבנות ומפרים אותן במבחנה חוץ גופית ולאחר מכן מזריקים אותן לגופו של החולה הפעולה מסייעת בהכחדת תאים סרטניים מגופו של החולה ומקדמות את הבראתו של החולה.
גם ברפואת הנפש ניתן לצפות בשיטת טיפול באירועים שונים טראומטיים או חרדתיים הבאים לידי ביטוי באופנים שונים בהשלכותיהם על בריאותו הנפשית של האדם.
לדוגמא: תופעת הגמגום- בשכונתו של הרבי מליובאוויטש היה ילד שלקה בגמגום בהיותו בן 3 כאשר חתול קפץ על עגלתו בעודו פעוט בן שנה וחצי כשיצאו הוא ואמו מהסופר השכונתי. הבהלה והחרדה שתקפו אותו כתוצאה מהאירוע המפתיע (זהו סודו של הגמגום הנולד מאירוע מפתיע ובלתי צפוי, המבטא חוסר יכולת של האדם לבטא את עצמו כהוגן בשל ההצפה הרגשית והקוגניטיבית על המח המפעיל חלקים נוספים באזורי המח. מלבד החלק האחראי על הביטוי הוורבאלי, פעילים במח בשעת הגמגום גם חלקים ואזורים רגשיים שונים) וכתוצאה מכך החל לגמגם, הוראת הרבי להוריו הייתה לערוך לילד חוויה מתקנת על ידי מפגש חוזר עם חתול רחוב, כאשר הילד ילטף חתול וילמד להנות מקרבת החתול, חוויה זו תייצר עבורו מרחב חדש ומאפשר, מה שיאפשר למח לעבד את החוויה הטראומטית אותה חווה הילד כשהחתול קפץ על עגלתו והבהילו כהוגן.
מחקרים נוירולוגים [J. Feldman. 2004] מראים כי בעוד אצל אנשים רגילים פעילים בעת דיבור רק 20% מהמוח, הרי שאצל מגמגמים, מלבד החלק האחראי על תרגום המחשבות למילים, פעילים גם חלקים באונה השמאלית, האחראים על רגשות, אזורי ההקשבה, ואזורים נוספים. המוח מתפעל אזורים רבים ומנסה להביע בתוך מילה בודדת מגוון של תחושות עומק וכוונות. מגוון שכמובן אינו יכול לעבור בשטף הדיבור הרגיל.
שמעתי סיפור בשם הרב ישראל הלפרין ע"ה שליח הרבי להרצליה. הרב הלפרין היה מחלק סלי מזון לנצרכים בחגים. בין האנשים היה אדם שנהג להגיע בקביעות שנים רבות לחלוקה המזון. באחת השנים הגיע אותו אדם לרב הלפרין ובישר לו בשמחה, זכיתי בלוטו בסכום מאוד מכובד, אני רוצה להרים תרומה נאה לבית חב"ד כאות הכרת הטוב על כל התמיכה אותה קבלתי לאורך השנים, הרב הלפרין שמח עבור אותו אדם שסוף סוף מצא את שלוותו ויותר לא יצטרך לבריות וגם שמח על התרומה אותה נדב האיש לבית חב"ד.
אך מה הופתע כאשר אותו אדם הוסיף לאחר הבעת הרצון להרים תרומה לבית חב"ד אבל יש לי תנאי! הרב הלפרין נדרך לשמוע מה בפיו של אותו אדם, מה התנאי אותו הוא הולך להציב לי תמה בלבו? אותו אדם לא הותיר את הרב הלפרין במתח ומיד אמר בחלוקה הבאה אני הראשון בתור!
לזה לא ציפה הרב הלפרין, האדם הניצב מולו בישר לו לפני רגע שזכה בלוטו בסכום נכבד שאמור לסדר אותו לעוד שנים רבות, מה פשר הבקשה המוזרה שהציב כתנאי להרמת התרומה?
זו המשמעות של אדם מוסדי בנפש שהפך לעשיר בן רגע אך נותר עני בנפש! תפיסת החיים שהתגבשה במוחו הציבה אותו בעמדה ולפיה אינו יכול ללא התמיכה אותה נהג לקבל מידי שנה!
אדם כזה לא יצא ממעגל העוני בזכיה בלוטו, הוא יצטרך לעבור שיקום נפשי המשנה תפיסת חיים בנפש האדם המוסדי שהתקבעה לו בנפשו ואינו יכול להתיר עצמו ממנה!
הוא יצטרך לחזור לאותו מקום בו התחילה להשתרש לה עמדה מוסדית זו בנפשו ולהבין את משמעותה, השפעתה והשלכתה על חייו! רק כאשר ישכיל להבין לעבד קוגניטיבית רגשית ונפשית ולייצר עמדה חלופית במח ובנפש ממקום בריא ומאפשר עבורו יוכל להתגבר על העמדה המעוותת שנחרטה בנפשו.
מצרים קידשו את הכבש התמים והפכו אותו לסמל של עבודה זרה, כשמעוותים את המציאות בלקדש בעלי חיים ומצד שני להתאכזר לבני אדם אנו נדרשים לעמוד מנגד ולעצור בכל דרך את העיוות האנושי לפני שהתוצאות יהיו הרות גורל ויסבו אסון לאנושות כולה.. כשההתנהגות האנושית הופכת לחייתית ברמיסת ערכי האנושות והתאכזרות לאומה שלימה והסמל הקדוש הוא הבעל חיים התמים אנו צריכים לעצור ולשאול את עצמנו איך הידרדרנו למצב שכזה?
הרבי מליובאוויטש סיפר באחת ההתוועדות (פורים תש"כ) על כך שאחת התופעות הקשות בתרבות הנאציזם הייתה 'החמלה' כביכול שהנאצים הפגינו כלפי בעלי חיים כשמנגד הם טובחים באומה שלימה! והכל נשען על תפיסה ודרך חיים הנקראת 'תורת הגזע' התובעת מהמין האנושי להתעלות מעל המין האנושי, שמשמעותה הדרישה מהמין האנושי להתנתק מרגשותיו, שכן רגשות שייכים לתת תרבות אנושית וממילא אם ישנו סבל בעוולם אין זה מענייני לקחת ללב או לכאוב את סבל הזולת!
בני ישראל במצרים נצטוו לעמוד בנפשם ורוחם ולהשיב מלחמה כנגד אותה תפיסה מעוותת המקדשת את בעלי החיים אך טובחת בבני האדם!
הדרך אמר ה' יתברך לבני ישראל עוברת בדיוק מאותו מקום בו התרחש העיוות. בשחיטת האליל 'הקדוש' ושלילת מציאות הרוע אותו טבעו המצריים 'בחמלה' לבעלי החיים לצד נטילת החיים מבן אנוש, ותמורתו העלאת ערך קידוש החיים והעלאתו לקדושה על ידי האדם בהקרבת קרבן פסח לה' יתברך שהמסר הנו אחדות העם והגברת האור והטוב העולם כולו.

ליטול בעלות על סיפור חיינו:
כאן טמון הסוד הגדול של הקרבת וזביחת אלהי מצרים לעיני מצרים דווקא!
ה' יתברך מעביר מסר לבני ישראל להוציא אתכם ממצרים אני יכול, אמנם בכדי שמצרים תצא מכם נדרשת מכם פעולה משמעותית שעליה אתם אמונים ורק אתם יכולים לבצע אותה. רק כאשר תחזירו לעצמכם את השליטה בהפיכת התרבות והתפיסה המעוותת בקידוש בעלי החיים שלצדה נולדה לה ההתאכזרות למין האנושי, על ידי הקרבת וזביחת האליל הכבש והעלאתו לקדושה רק אז מצרים תצא מכם!
רק כאשר מחזירים לידנו את השליטה ממי שנטל מאתנו באכזריות את החופש והחירות הפיזיולוגית והרוחנית תחת שעבוד מצרים. או אז אפשר לצאת לחירות. לצאת ממצרים אל עבר הר סיני ולקבל עלינו את התורה והמצוות ולהפוך לעם שיצא ממצרים כלומר: שמצרים יצא מתוכו.
ללא תנועה נפשית זו היינו יוצאים ממצרים אבל מצרים הייתה מלווה אותנו לכל מקום אליו נלך, החוויה הטראומטית הייתה נשארת עמוק בתוכנו.
: על פי גישת ה- NLP- Neuro-linguistic programming ניתוב לשוני פיזיולוגי. האדם עצמו נדרש לבנות נרטיב (סיפור) חדש לחוויה הטראומטית שלו, כאשר הוא נוטל בעלות על סיפור חייו על ידי מפגש מחודש עם החוויה, כאשר הפעם במרכז החוויה הגישה איננה כוחו של התוקפן והשלכת מעשיו עלי ועל חיי, אלא כיצד אני הנפגע (ולא הקרבן) משקם את חיי באמצעות נטילת בעלות על סיפור חיי!
בציווי ה' יתברך לבני ישראל לקיים ולבנות את עצמם מחדש דרך נטילת בעלות על מצרים על ידי זביחת אלוהיהם לעיניהם העניק להם ה' יתברך את הבעלות על חייהם. ה' יתברך חס על נפשם וגופם של בני ישראל והעניק להם מחדש את השליטה על חייהם ובכך את חירותם הפיזיולוגית והנפשית כאחד.
בציווי לערוך ברית מילה קשר ה' יתברך אליו בברית דם את בני ישראל ובכך נעניק להם את הכח לעמוד מול אומה שהפכה לסמל השעבוד האכזרי ביותר עלי אדמות של אומה שלימה.

ההוראה לחיי היום יום:
כדי לצאת ממצרים יש לצאת תחילה מהמצרים והגבולות של עצמינו יש צורך להיפרד מהקשר הנפשי והשעבוד הטוטאלי למצרים שבתוכנו.
בכדי לפתוח לעצמינו דלת חדשה לחיים חדשים יש צורך תחילה להיפרד מחלקים שונים אליהם שעבדנו את נפשנו לאורך השנים עם הרגלים שונים שעם השנים הפכו לחלק מאתנו.
במקביל נדרשת מאתנו נטילת בעלות ואחריות על אירועי חיינו.
נדרשת מאתנו להתבונן על המצר האישי המלווה אותנו בחיים המקשה והשולל את חירותנו ולהבין מה היסוד עליו נשען מיצר זה ואיך הוא משפיע על חיינו, התבוננות זו תסייע ותוביל אותנו להתגבר על המצר דרך אותו מקום בו הוא נכנס לחיינו על ידי הפיכת המצר לצהר לחיים חדשים של אור קדושה והארת סביבתנו באור יקרות של טוב וחסד.
כשנפרד מהם לשלום וניטול בעלות על אותם חלקים בנפש הדרך לארץ הנכספת כבר סלולה עבורנו.

שבת שלום ומבורכת

עוגה לשבת • עוגת שוקולד

 המצרכים
6 ביצים
2 כוסות סוכר
2 סוכר וניל
1 כוס קקאו
3/4 כוס מיץ ענבים
3/4 כוס מים
1.5 כוסות שמן
3 כוסות קמח
200 גרם שוקולד צ'יפס

אופן ההכנה:
להקציף את הביצים (עדיף לא קרות מהמקרר)
כשכבר אין בועות, מוסיפים את הסוכר לאט, לאט.
מנמיכים את מהירות המיקסר ומוסיפים את כל שאר החומרים.
תבנית בינונית, אפיה כ-40 דקות בחום 180 מעלות.

 

דבש מלכות • פרשת בא

סיכום השיחה

מצגת סיכום השיחה

ציור מתוכן השיחה

שבת מפקדות • העת להודות



מתקשרות אל המלך – התוועדות י' שבט סוחפת בצפת



אין תחליף לבִּתּי

איקס אדום במבחן האימהות
שרי המומה: "את רוצה שנדבר, מעל גבי העיתון? על… על כל ה… כל מה שעבר בינינו? פשוט להגיד לאמא שלי כל מה שאני חושבת, ככה בגלוי? ומה מכעיס אותי, ומה נראה לי לא בסדר? לא יודעת מה להגיד לך"…
אסתר, קצת פחות מבוהלת: "דווקא נראה לי רעיון לא רע בכלל. זה יעזור לנו לעשות סדר בראש, זה יעזור לכל מי שתקרא את זה. אני חושבת שהגענו לשלב מאוד טוב ביחסים בינינו, לא? אנחנו מסוגלות לדבר על הכל".
שרי עדיין מהססת: "זה נכון".
בכי מתוק נשמע ברקע. היא מתכופפת אל העגלה, מתירה את החגורה ושולפת נסיכה וורדרדה, מושקי הפרטית שלה.
אסתר, מתמוגגת: "היא מושלמת, שרי. איך הלבשת אותה יפה!"
שרי: "איזו סבתא את, אמא… היא תמיד תהיה מושלמת בעינייך"…
אסתר: "כמו שאת היית, שרי".
שרי: "אני? אולי עד גיל מסוים, אמא. אבל אחר כך הרגשתי הפוך; כל מה שעשיתי לא היה מספיק טוב".
אסתר, מתנשמת: "אני מבינה שהחלטת להסכים לשיחה הזו"…
שרי, נסערת: "לא, באמת, אמא! כשאת ילדה ושומעת: 'תעמדי יפה', 'לא אוכלים ככה!', 'איך את מדברת? ששש'… 'לא צריך לצעוק כל הזמן'. איך בדיוק את רוצה שאני ארגיש מושלמת? אולי כשהייתי קטנטונת כזו הייתי מושלמת בעינייך. אחר כך נהייתי רק בדרך להיות מושלמת, מקבלת הדרכה. לא מצליחה לעמוד בכללים. כל כך לא הצלחתי, עד שפשוט התייאשתי".
אסתר, נושמת עמוק: "אני מקשיבה, שרי".
שרי: "מביך אותי להגיד את זה, אבל קיבלתי כל כך הרבה הוראות, עד שלפעמים הרגשתי שאת מתביישת בי. הטון הזה, לוחש, מובך, 'תוציאי את האצבע מהפה', 'תעמדי ישר', 'שרי, נו!', 'ששש'"…
אסתר: "יש בזה משהו, הייתי צעירה ומלאת דמיונות ברורים על איך הבית שלי צריך להיראות ואיך הילדים. הייתי בטוחה שאתם מייצגים אותי, חלון הראווה שלי. כל גמגום שלכם, או כתם על הבגד, היה איקס אדום במבחן האמהות שלי. היית מושלמת, ואני חשבתי שאני עוזרת לך להיראות טוב, לייצג אותנו בכבוד. הרי את כל כך מיוחדת, לא חבל שהתנהגות נודניקית או צעקות יסתירו את זה? אצל הקטנים זה כבר ממש לא ככה. (אנחה) אני ממש משחררת, נותנת להם להיות הכי טבעיים שיש".
שרי: "לפעמים יותר מידי… את יודעת מה נראה לי אמא? שזה הולך להיות הפזמון של השיחה שלנו – 'אצל הקטנים זה אחרת'"…

ימי נעורים
אסתר: "אם כבר העלית את הנושא, של התחושה כאילו מתביישים בך, אז אני קופצת כמה שנים קדימה, לתקופה שלמדת בבית הספר העל־יסודי, בסדר?"
שרי, בחשש: "אני שומעת"…
אסתר: "איך לדעתך הרגשתי כל פעם ששיקמת את הבית לקראת בואן של חברות? מיהרת לשטוף, לארגן את הספריה, להחליף מצעים בכל החדר, להלביש את הקטנים מחדש. אף פעם לא היית מרוצה מהמראה של הבית, מהעיצוב שלו, מהטבעיות של הילדים המשחקים בו. תמיד נתת לי הרגשה כאילו הבית שלנו הוא מקום שמביך להביא אליו חברות. בטח לא הייתה לך בעיה לספר לי בעיניים נוצצות עד כמה הבתים של החברות שלך יפים גדולים ונוצצים"…
שרי: "זה נכון, אפילו לא זכרתי את זה. אני כל כך מצטערת, אמא. היום אני כל כך גאה בבית שלנו ומקנאה בו. מתי הבית הפרטי שלי יהיה כל כך חמים ומתוק כמו הבית שלנו? איזו חסרת רגישות הייתי"…
אסתר: "הכל בסדר, מתוקה. הבנתי. הייתי אמא ואת רק ילדונת… לא גרמת לי לאהוב פחות את הבית שלי, ובסך הכל הרווחתי בת בכורה שעובדת במרץ להבריק את הבית לפני כל ביקור של חברה. רק מה? שהפעם אי אפשר להגיד אצל הקטנים זה שונה, כי כל אחת מכן עוברת את השלב הזה. עכשיו מי שמתביישת ומנקה ומעצבת זו נחמי"…
שרי: "מה תעשי כשכולנו נגדל? תתחילי לנקות ולעצב בעצמך?"…
אסתר: "פשוט אהנה מהבית שלי, לא חשבת על זה, הא?"
שרי: "לא נורא, אמא. העיקר ניקינו"…
אסתר: "בואי נדבר על זה!"
שרי: "אוי ואבוי, לפי הטון את מעלה נושא טעון"…
אסתר: "מאוד. כל הנושא של העזרה בבית… יופי שידעת לסדר ולנקות את הבית לקראת בואה של חברה, אבל מה היה קורה כשאף אחת לא התעתדה להגיע? לפעמים הרגשתי שגם אם אני אקרוס והבית יתהפך או יעלה באש, את תישארי במיטה עם הספר או הטלפון ואפילו לא תשימי לב… ימי שישי… אני חוזרת מהעבודה עם חבורת ילדים עייפים, ושקיות של השלמות אחרונות של קניות. ערמות כביסה לא מקופלת, רצפה מלוכלכת, רשימת בישולים וכיורים מלאים. איפה שרי? במיטה, עם ספר טוב. אני לא כועסת, לפחות בהתחלה, מעירה בעדינות. איזו אנחה, איזה פרצוף! כאילו אני האם המתעללת, לפחות… גם כשקמת סוף סוף, הכל נעשה כל כך לאט, כל כך בעצלתיים. וראש קטן–קטן. פתאום את לא יודעת איפה לשים פריט מסוים, או איך לקפל בגד של אחד הקטנים. הדבר היחיד שגרמת לי להגיד זה 'עזבי, אני אעשה את זה לבד'…"
שרי: "יו, זה כל כך נכון, ואני באמת מבקשת סליחה, אבל…"
אסתר: "אבל?"
שרי: "במידה מסוימת את הבאת את זה על עצמך אם מותר לומר את זה, אמא. לא היה סוף לעזרה ולא היה תפקיד מוגדר. פשוט הפכתי להיות עוד יד. אם עזרתי בשיא המרץ והאכלתי את הקטנים, מיד אחר כך היו הכביסות. סיימתי במרץ? קיבלתי פרס: כלים… זה היה כל כך מייאש. העדפתי לעבור למצב הימנעות. כל דקה שהרווחתי לנוח בה, הייתה רווח נקי. התחלתי בלנוח… הקמת אותי? השתדלתי לעבוד מאוד בנחת. מי שעובד מהר – עובד יותר… אם באמת הבאתי אותך למצב שאמרת: 'עזבי, אני אסתדר לבד', זה היה לא נעים אבל הדרך היחידה לגמור לעזור".
אסתר: "אני באמת המומה. זו היתה התחושה שלך? האמת, שמדובר כנראה במבט של ילדה, אבל לא באמת עזרת כל כך הרבה… אנשים היו מעירים לי. 'למה היא לא עוזרת יותר? את עושה הכול בבית לבד.'"
שרי: "יכול להיות. זו לא הכמות של העזרה, זו התחושה שמדובר במשהו שאין לו סוף, אז הוא קשה ומעייף מהרגע הראשון. כשאני מגיעה להתארח בשבתות, אני רואה פתאום שלכל ילד בבית יש תפקיד, מוגדר. נחמי אחראית על קיפול כביסה, דובי על הזבל, רחלי מכינה עוגה. זה כל כך יפה! כשיש לי תפקיד מוגדר עם התחלה וסוף, אז אני מרגישה בשליטה. יכולה להחליט להזדרז ויהיה לי יותר זמן, או להיפך, לקחת את הזמן בנחת ולהשקיע. אין לי את הפחד שיצוץ דבר חדש".
אסתר: "כבר אמרנו שזה יהיה הפזמון שלנו בשיחה הזו, אצל הקטנים זה אחרת… אבל יש משהו שאת שוכחת. הבית הרבה יותר רגוע עכשיו. אין כבר קטנטנים, ויש הרבה גדולים שייקחו תפקידים. כשאת היית בכורה בת עשר או אחת–עשרה, כולם היו תחתייך קטנטנים. את היית כל העזרה שלי".
שרי: "סליחה שוב, אמא. אבל עם כל הכבוד לזה שהייתי העוזרת היחידה, הייתי רק ילדה. כמו הדסה. היית נותנת היום להדסה כל כך הרבה תפקידים?"
אסתר: "הדסה? הלוואי ותדאג לעצמה… מי בונה עליה לעזרה בכלל?… אולי כשיהיו לך כמה קטנטנים אשלח אותה לעזור לך, שתלמד לעשות משהו".
שרי: "על זה באמת אני צריכה להגיד הרבה תודה, אולי היית מורה לא קלה והטירונות בבית שלנו הייתה קשוחה מאוד, אבל מה שבטוח, הגעתי מוכנה ממש לניהול הבית הפרטי שלי. להעמיד שבת לזוג, להשתלט על הכביסה, לשטוף בית של 39 מ"ר? הכל קטן עליי… יש לי חברות שנפלו חזק כשהגיעו לשלב הזה אחרי ה'שבע ברכות'"…
אסתר: "כאלה שעזרו כמו הדסה, כנראה. תודה שהערת את תשומת ליבי".

אל תחנכי לי אותה
שרי: "יש לי הרבה מה להעיר, על כל אחד מהילדים. את מכירה אותי"…
אסתר: "הנה הנושא החדש שלנו – חינוך האחים הקטנים. נראה לי שזה היה אחד הדברים שהתווכחנו עליו הכי הרבה, לא?"
שרי ממורמרת: "ממש. כי אני הייתי מעולה בשביל לקלח אותם, לקחת לגינה, לספר סיפור ולהעסיק שעות ביום שישי, אבל כשניסיתי לחנך, מיד קפצת… מה קרה אם כעסתי? אם הענשתי קצת? איך אפשר בכלל לטפל בילדים כל כך הרבה זמן בלי שום אפשרות לשלוט בהם?"
אסתר: "נשמע כאילו את עדיין לא מבינה… חינוך הוא תפקיד הורי. אין מה לעשות. כשאת אמא, את מרגישה את הילד ואוהבת אותו אהבה ברמה אחרת לגמרי. בטח היה לך קשה לראות אותי כל כך כועסת כשאת מחנכת, אבל דקה אחר כך יכולתי לכעוס בעצמי על אחד הילדים ואפילו להעניש".
שרי: "אהה".
אסתר: "את יודעת כמה אמא מתלבטת לפני כל פעם שהיא מענישה? כמה ייסורי מצפון מלווים אותה אחר כך בלילה? כמה היא מתחרטת לפעמים? כמה הרבה אהבה והענקה מלווים את אותו ילד נענש במשך שאר כל היום? איזה קשר בלתי תלוי בכלום יש ביניהם…"
שרי: "גם אני אהבתי אותם מאוד, ולא הענשתי כל כך הרבה".
אסתר: "בואי ניכנס למסע של דמיון. השארת אצלי את מושקי ליום אחד, אולי הלכת להשתלמות. כשחזרת, התברר לך שהשארתי את הדסה עם הקטנה לשעתיים. הדסה השכיבה אותה לישון בעריסה והלכה, נתנה לה לבכות עד שתירדם. ככה מלמדים תינוקות לישון – אמא של רוזנשטיין הסבירה לה פעם. מה דעתך?"
שרי: "רק לא זה. מה שהייתי עושה לה… סליחה, שכחתי. אני לא מחנכת אחיות קטנות!"

הברוגז הגדול
שרי: "ואז הגיע הברוגז הגדול".
אסתר: "יש לך אומץ לדבר על זה?"
שרי: "אני חושבת שזה חשוב לנו יותר מאשר לקוראות".
אסתר: "זה היה בסוף התיכון, נכון? פתאום נכנסנו למלחמת התשה, ממש. ככה הרגשתי. דבר רדף דבר. לא נתת לי להתאושש מאירוע אחד, וכבר הגיע האירוע הבא. ויכוח על החצאית הקצרה מדי, תלונה על זה שאנחנו לא נותנים לך מספיק כסף, אי ההסכמה שלך לנסוע איתנו לשבת–חתן של בן אחי. הזימון מבית הספר שהיה מבייש. הטלפון החדש. אני זוכרת את עצמי כותבת לרבי על דבר אחד, עוד לא מספיקה לתפוס את המשפיעה כדי להבין מה התשובה, וכבר צריכה לכתוב מחדש".
שרי: "הייתי מבולבלת, כל כך אבודה. חיפשתי את עצמי, חיפשתי את הקשר איתכם, והוא נעלם לי. כל התקשורת ביננו היתה מבוססת על צעקות ושתיקות. רציתי רק שתראי אותי, כמו שאני, בלי למדוד את האורך של הבגדים. שתקשיבי לי בלי להעיר על מילים לא מתאימות, שתחבקי אותי. שתספרי לי איזו מושלמת אני. שתתגאי בי. אבל את התביישת בי, לא רצית להסתובב לידי ברחוב, לא הזמנת אורחים".
אסתר: "כל כך חבל שלא דיברנו אז, כי מבפנים נקרעתי ממש. כל מה שרציתי היה לחבק אותך, לאהוב כמו פעם, להריח את הריח המתוק שלך קרוב אליי. אבל קולות בתוכי, ומחוצה לי, אמרו לי שאסור לי לוותר על גבולות. שאת חייבת לדעת מה המקום שלך בבית, ושלא מרוויחים מהתנהגות כזו".
שרי: "ואז קמתי ועזבתי. חיה וחני הציעו לי לעבור לגור איתן בדירת שותפות, ופשוט עזבתי את הבית".
אסתר: "קמת והלכת, השארת אותי המומה וכואבת. לא האמנתי שהבת שלי מעדיפה לשטוף כלים במסעדה כדי לשלם את דמי השכירות לחורבה שהיא גרה בה, העיקר לא להישאר בבית בו נתנו לה הכל על מגש של כסף. נפגעתי מאוד, וגם כעסתי. בעיקר נשארתי פצועה מאחור ואף אחד לא בא לפנות אותי משדה הקרב ולהעניק לי טיפול רפואי. כל מי ששמע על כך, רק תקע בי מבט מאשים או מרחם וצקצק בלשונו".
שרי: "היה לי כל כך רע לפעמים. בכיתי בלילות ומתתי מפחד מהימים שבהם לא יהיה לי איך לשלם, שאחלה ולא אוכל לעבוד, שיפרצו לדירה שלנו… כל מה שרציתי היה רק לחזור הביתה. שתבואי ותאספי אותי על הידיים כמו פעם, כשהייתי חוזרת מהגינה עייפה ומלוכלכת. תנקי אותי, תכיני לי משהו חם, תכניסי אותי למיטה ותכסי אותי טוב טוב. ואני אוכל לשכב בשקט חסר דאגות, להקשיב לקולות הלילה של הבית, שטיפת כלים, צליל כפית מערבבת כוס תה, רמב"ם חרישי של אבא, עד שארדם".
אסתר: "מתוקה, אם רק הייתי יודעת שזה מה שאת רוצה הייתי עושה את זה מזמן!"
שרי: "לא יודעת אם זה היה עוזר; לא הייתי משתפת פעולה. הייתי חייבת לשמור על הכבוד שלי, מפחדת פחד אימים מדחייה נוספת".

סוף טוב
אסתר: "אבל זה מה שקרה בסוף, אני כולי צמרמורת כשאני נזכרת ברגע ההוא".
שרי: "אלו היו שבועיים מזעזעים. פיטרו אותי מהעבודה. חיה עזבה כדי לגור עם חברה אחרת שלה, וחני הייתה עצבנית עליי. גם ככה נאלצנו להתחלק בשכר הדירה של חיה, ולי לא היו הכנסות נוספות. לא יצאתי מהמיטה. שכבתי בה, לא מתקלחת ימים שלמים. מגיחה פעם בכמה שעות לנשנש מה שאני מוצאת, וחוזרת עם הסמארטפון מתחת לשמיכה. חני כמעט לא הייתה בדירה. כשהיא הגיעה, היא הייתה משפילה אותי, בצדק. הלכתי ונרקבתי.
באותו לילה לא יכולתי לסבול את עצמי יותר. לקחתי איתי למיטה בקבוק של שתיה חריפה שהיה מתחת לכיור עוד מהדיירים הקודמים. שתיתי אותו לאט אבל בטוח. מקווה להירדם שנת שיכורים כמו שהיה מצויר תמיד בספרונים של 'מחניים'. כנראה אפילו לזה לא הייתי ראויה. הקאתי על הריצפה, ואפילו לא מסוגלת לקום כדי לשטוף את הפה. הראש דפק כמו פטישים, הוושט נשרפה לי. עד ששמעתי את הדפיקות על הדלת. חזקות, לא מוותרות. מלאה אדים ולא צלולה – ואז ראיתי אותך פתאום… לא יודעת מאיפה הגעת. הרמת אותי וניקית לי את הפנים. מחבקת אותי ויורדת איתי לאוטו של אבא, מטושטשת מצאתי את עצמי במיטה הישנה והטובה שלי. אפילו על השלב של לכסות טוב־טוב לא ויתרת. אמא!"
אסתר: "איזה לילה זה היה! באותו שלב דווקא היה נראה לי שהתאוששתי מהעזיבה שלך. החלטתי לשים את הסיפור שלך מאחורי. אמרתי לעצמי שאת ילדה גדולה, וזכותך להחליט מה שאת רוצה, ולאכול את הדייסה שבישלת. הבית פתוח אם תרצי לחזור, אבל אני לא אתחנן אלייך. יש לך עוד אחים ואחיות שזקוקים לאמא שלהם.
אותו לילה הלכתי לישון מוקדם, משאירה בית מצוחצח ומאורגן למחר. בחצות התעוררתי עם הרגשה רעה ממש. נטלתי ידיים והסתובבתי נסערת. אחרי כמה דקות התחילו הדאגות שלי ללבוש צורה. שרי. משהו רע קורה לשרי. התקשרתי לאבא, הוא היה בדרך חזור מהתוועדות, לא מבין מה אני רוצה. ירדתי לפגוש אותו למטה ופשוט הגענו.
הדלת הייתה נעולה אבל חני אמרה שאת בטוח בבית, לא יוצאת ממנו כבר שבועיים. אבא פרץ אותה בבעיטה אחת, שעלתה לנו אחר כך כמעט אלף שקל. אבל העיקר שהגענו בזמן. היית נראית מזעזע, אבל את הילדה שלי.
לראשונה מאז שהתחילה הירידה שלך הייתי בטוחה במאה אחוז מה עליי לעשות. כמו כשהיית בת שנה, מתפלשת בחול רטוב בגינה, הרמתי, שטפתי, ניחמתי והשכבתי לישון במיטה חמה".
שרי: "עברנו עוד הרבה ביחד, לא כל כך מהר הגעתי לאן שאני היום, נשואה לאברך חסידי ברוך ה', אימא של מושקי המתוקה".
אסתר: "המון! עם נפילות ועליות. אפילו איימת כמה פעמים שתעזבי שוב. אבל אני ידעתי דבר אחד; זו הילדה שלי, בת עשרים כבת שנה. לא משנה כמה התלכלכת ואיך התנהגת, תמיד בסוף אנקה ואנחם, אאכיל במשהו מפנק ואכין מיטה חמה. ואכסה כמובן".
שרי: "תודה, אמא. אני כל כך גאה להיות הבת שלך".
אסתר: "שרי, אני גאה להיות אמא שלך, מושלמת שלי. כבר לא מתקנת ומשפצת אותך"…
שרי: "בואי נגמור גם את הבית הזה בפזמון שלנו – 'אצל הקטנים זה כבר יהיה אחרת'…"
אסתר: "אמן!"

 

באדיבות: מגזין עטרת חיה

בית חב"ד מהלך

אני מכירה אותה כבר כמה שנים מקהילתנו ברחובות, ושמחתי שהיא הסכימה להתראיין. "חשוב לי להעביר מסרים מהרבי מה"מ על חשיבות השליחות בדורנו, הדור האחרון לגלות, והדור הראשון לגאולה", פותחת מירה את השיחה שלנו.
"שליחות פירושה לחיות עם ייעוד, עם תכלית, וכל הזמן לראות את המטרה לנגד עינייך. מזה חמש עשרה שנה, חמישה ימים בשבוע, אני יוצאת בערב לאסוף תרומות עבור 'הכנסת כלה', ומעבירה את כל ההכנסות לוועד שמטפל במבצע זה. המסלול הקבוע כולל יותר מ–30 רחובות ולוקח כשעתיים. אני מקפידה לאסוף את הכסף בתוך שקית, כדי למנוע אי–נעימות. כל תרומה, אפילו הכי קטנה, חשובה אצל הקב"ה!"

לא לזרוק, לא לגנוז – להפיץ!
מה שמייחד את מירה זה שבאותה הזדמנות בה היא מתרימה אנשים, בד בבד היא משפיעה עליהם להתחזק בתורה ומצוות. "אני תמיד לוקחת איתי שקית נוספת, בה יש נרות שבת קודש, מגנטים בהם מופיעים זמני הדלקת נרות לכל השנה, תפילת הדרך עם תמונה של הרבי, עלונים פופולריים לכל הגילאים, כ'שיחת השבוע', 'שיחת הגאולה', 'הגאולה מעניין ועכשווי', 'עטרת חיה' ועוד. אני משתדלת שיהיו לי גם חומרים באנגלית, בצרפתית וברוסית. קריאת עלונים אלו מעוררת התבוננות פנימית שמחברת אותנו להקב"ה". מספרת מירה וממשיכה: "אני מציעה להן נש"ק וזה פותח את הלב. לאחר מכן, אני ממליצה לקחת חוברת אחת או שתיים מכל סוג.
"אני מפרסמת בקהילה שלנו שאני מקבלת שקיות של גניזה במצב טוב. המוטו שלי הוא: 'לא לזרוק, לא לגנוז – להפיץ!' חשוב לי להיות מצוידת גם במספרי טלפון חיוניים לכל צורך. למשל, שידעו לאן לפנות לבדיקת תפילין ומזוזות. הרבי מה"מ תמיד מדגיש את הנחיצות לבדקם פעם בשנה".
מירה מתמסרת כל־כולה לשליחות. בבקרים יש לה סיבובים קבועים בחנויות ובקניון בהם היא מתרימה את בעלי העסקים. "אני מקישה על דלתות לאסוף צדקה, וגם מחלקת נש"ק ועלונים. כל זה הוא דבר המנוגד לגמרי לאופי שלי. בטבעי אני בן אדם מופנם. לפעמים אני סופגת עלבונות, וזה מאוד לא נעים… אבל כשיהודי חדור בתודעה של שליחות, הוא דבק במטרה ומקבל הכל אחרת. יש לו את היכולת להתגבר על כל אי–הנעימויות והקשיים. בשליחות אנו באמצע עבודה, לכן אפילו אם פוגעים בנו, אי אפשר לעזוב באמצע".
חוץ מהתרמות וביקורי בית, בכל ערב שבת מירה שולחת מסרונים אישיים לנשים בנושא מעמדה של האישה ביהדות, ומוסיפה את זמן הדלקת נרות שבת.
הנה אחד המסרונים שלה:
"חברתי היקרה – בת מלך!
חיילת בסיירת נבחרת,
על היצר הרע מתגברת,
ולעצבות לא נופלת.

נכדה של אמותינו הקדושות,
יש בך את הכוחות,
רק צריך להסיר את הקליפות,
ואת האוצרות שלך לגלות.

תכירי את הערך האמיתי שלך,
וכמה ה׳ אוהב אותך!"
מירה.

חשוב לציין שהיא שולחת את המסרונים מפלאפון פשוט. "זה באמת לוקח לי המון זמן. אין לי רגע פנוי כדי להתעסק עם כל מה שיש ב'סמארטפון', וגם אין לי 'וואטסאפ' או 'מייל'. אני לא רוצה לבזבז את הזמן היקר שה׳ מקציב לי בכל מיני אתרים. אני מעדיפה להשקיע במה שהכי חשוב – שיעורים, לאסוף צדקה, חלוקת נש"ק, הפצת המעיינות- ולקיים את רצונו של הרבי להוסיף טוב וקדושה לעולם".

התעוררות בעקבות כתבה
ניסיתי להבין מה מניע את מירה לפעול בכזה מרץ, והתעניינתי בהתקרבותה לחב"ד.
"גדלתי בבית לא דתי, ללא שורשים. בכלל לא ידעתי שיש הקב"ה", היא משתפת. הנשמה שלי סבלה אבל לא הכרתי שום מציאות אחרת. אני זוכרת שקראנו תהילים בבית הספר כאילו מדובר בספר היסטוריה. לדוגמה, התייחסנו לפסוק בתהילים, 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל' כסגידה לצה"ל". היא נעצרת לרגע ונאנחת, "צריך לרחם על האנשים האלו, הם מסכנים…
הייתי טובה בלימוד שפות, וסיימתי תואר אקדמי בלשון עברית ובערבית. לימדתי תחומים אלו ובמשך שנים רבות עסקתי בהוראה, אך לא מצאתי את עצמי בחיים האלו עד שהקב"ה פשוט גאל אותי…
חיי השתנו בעקבות כתבה על 'מרכז אגרות קודש' ברחובות בניהול הרב הרצל בורוכוב, כתבה שאימי, רחל מנצור ז"ל, ראתה בעיתון 'לאישה'. הניצוץ האלוקי התעורר אצלה, ואמא החלה להשתתף בשיעורים בביתה של חגית בורוכוב היקרה, והשפיעה עליי להצטרף אליה".
מירה מספרת בערגה: "אימי הייתה בשבילי לא רק אמא, אלא גם חברה ומשענת. הייתי מספרת לה הכל. באותה תקופה הייתי במצוקה, והחלטתי להיפגש עם הרב בורוכוב כדי לקבל ברכה מהרבי. פתחתי את ה'אגרות קודש', והרב בורוכוב הסביר לי את המענה של הרבי אליי. יצאתי מפגישה זו עם רשימת החלטות טובות. הרב בורוכוב הפנה אותי לאנשים הנכונים שיכלו לעזור לי בכל תחום, וככה החל תהליך התשוקה שלי לקב"ה.
"תחילה מצאתי את עצמי מתחברת לזרמים חרדיים אחרים, והרבי כתב לי ולבעלי ז"ל שהוא רוצה לראות אותנו כחסידי חב"ד. זאת הייתה תפנית של 180 מעלות! קיבלנו על עצמנו מנהגי חב"ד, ונקשרנו לרבי מה"מ בלב ובנפש".

סערה בשקית תפוצ'יפס
מירה היא אישה עם עקרונות, והיא לא תוותר עליהם לעולם. היא תעשה הכל כדי להשפיע על הסביבה כך שתתאים לרוח האמת.
"אני חייבת לשתף אותך בסיפור שחוויתי לאחרונה", היא אומרת בהתרגשות. "באחת הפעמים שעברתי ליד הצרכניה השכונתית, ראיתי משאית הפורקת סחורה. על הדופן הארוכה של המשאית, בחלקה העליון, הייתה פרסומת עם יד מושטת לכיוון שקית תפוצ'יפס. תחתיה הופיע כיתוב, 'טבעי שלא תשלוט בעצמך'. איזה מסר שלילי ומסוכן זה. לא יכולתי לעבור לסדר היום. מיד התקשרתי למספר שהופיע בקטנה מתחת לפרסומת כדי להביע את הזעזוע שחשתי… מזכירת חברת הפרסום הגיבה באדישות, וסיפרה לי שהחברה ביקשה כזו פרסומת.
"אחר כך, נכנסתי לצרכניה וראיתי את סוכן החברה מסדר את המוצרים על המדפים. פניתי אליו ואמרתי לו שאנחנו לומדים בתניא שכן אפשר לשלוט על הטבע, וכתוב ש'מוח שליט על הלב בתולדתו'. לתדהמתי הוא ענה לי, 'כן, אני מסכים איתך, גם אני לומד תניא!' והביא לי את מספר טלפון של החברה. התקשרתי אליהם והבעתי את הסתייגותי מהמסר האנטי־חינוכי שהם מעבירים. לצערי, לא היה נראה לי שהם לקחו את דבריי ברצינות".
במבט של סיפוק ממשיכה מירה בסיפורה: "חלפה שנה, ושוב ראיתי את משאית החברה פורקת סחורה ליד הצרכניה. פתאום שמעתי את הנהג קורא לי, 'גברת! את זוכרת את הפרסומת "טבעי שלא תשלוט בעצמך"? הורדנו את זה!'
"מחובתנו לדאוג לחינוך של הדור הבא, אבל לפעול רק בדרכי נועם, בלי אימפולסיביות, ומתוך אהבת ישראל. אדם אחד יכול לשנות את כל העולם. הרבי אומר שאתה בעל הבית, וברגע שלא מתפעלים מהניסיון, הוא נעלם. הרבי תמיד מגלה לנו כמה אנו שווים, ולאיזה מקום גבוה אפשר להגיע. אולם לא בכוחות שלנו, את הכוחות אנו מקבלים מהמשלח, הרבי. אני כל הזמן מרגישה שהקב"ה נושא אותי על כפיים".
מירה מסיימת, "ברגעי–שיא אלו, כשאנו נמצאים על סף הגאולה, מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו אחריות גורלית לפעול בכל הכוח והמרץ להחיש את הגאולה. צריכים להיות קשובים לסביבה, להרגיש את המקום של האחר, ולשים לב מי זקוק לעזרה.
"תפילתי שהקב"ה יתן לי המשך הצלחה במבצעים של הרבי. כל אחד צריך להיות בית חב"ד מהלך!"

באדיבות: מגזין עטרת חיה

גלריית סיכום ענק • שבת שכולה משיח למשפחות

לשבת אחת, נשכחו טרדות היום-יום וכולם נסחפו בהתוועדויות ובתפילות, באווירה מלאה חיות.

בהשתתפות משפיעים רבים וביניהם אורחי הכבוד; הרב *זיו קצבי* מנחה השבת, הרב *יפתח לוזיה* שליח הרבי מה”מ במשמר הירדן, הרב *סענדער ווילשאנסקי* שליח הרבי מה”מ במילאנו איטליה, הרב *יוסף דניאל* משפיע בישיבת חח”ל צפת והמרצה הרב *נדב כהן*
במוצאי שבת התקיים הבדלה מרכזית ולאחר מכן נעמדו בתמונה כללית, שבסיומו מלווה מלכה מפואר עם אוכל כיד המלך.























































































































































חודש גדוש בנבחרת צבאות ה'





















































































מוכנות להתרגש יחד שוב?! • כנס רביעי של ארגון נפלאות

הפעם אנו מתאחדות סביב ראש השנה לאילנות,
מתחברות לשורשים של כולנו ונחשפות
לסיפורים אישיים של צמיחה וגדילה.

האורחות שלנו הפעם – אמהות ובנות
הן יוצרות שמגיעות מעולמות מגוונים
ועוסקות בתחומים שונים, ולכל אחת מהן
– או ליתר דיוק, לכל שתיים…
סיפור מלא השראה ועוצמה.

 

רוצה להתרגש, לנגן, להקשיב, לשתף
ולצמוח איתנו? זה הזמן להירשם

ההשתתפות ללא עלות – רק נרשמים בקישור הזה

ניתן גם בהודעת וואטסאפ למספר 058-5217700

מחכות לך, בשמחה ובצמיחה!



שיעור עניינו של משיח אצלך בבית • היום ב21:00

קישור לזום:
https://us02web.zoom.us/j/5978829984?pwd=VG16b09HV1JIT0xNTlF0MVU3cG1kQT09\

⏰להצטרפות לקב׳ שקטה, תזכורת לשיעור ענינו של משיח, יום ב׳ ב-21:00 בזום.

לחצו עכשיו:
https://chat.whatsapp.com/G3Limk1dnniKxgKMUpYo8O
🙏🏼השיעור השבוע מוקדש לע״נ גילה בת אליהו.

🌹 *להקדשות*:
‏‭054-7703210‬ חנה
*יחי המלך המשיח!*



כל אחת יכולה ללמד תניא

הכתבה הזו מיועדת לך,
ללמד תניא? לא מופרך.
זה נראה לך קשה ומסובך?
דעי שיש לך כלים ועזרת שמים, והוא דבר מבורך,
וכדי להביא משיח – מאוד נצרך.

חזון אחרית הימים מתממש מול עינינו בלא שיגרום להתרגשות גדולה מידי, אבל הוא עצום ממש!
היהלום שבכתרו של מלך מלכי המלכים- תורת החסידות, שעד לדורות האחרונים הייתה נחלתם של מעטים – הפכה היום לאופן חשיבה שנקל להגיע אליו, ללמוד אותו ולנהוג על פיו.
אחד העוצמתיים שביניהם: הוראת התניא, מפת הנפש של היהודי וכלי העבודה שלו, לכל מי שיודע צורת אות. גם בתחום הזה, מקומן של הנשים לא נפקד, לא בלמידה ולא בהוראה.
שורה של נשים מן השורה, כמוני וכמוך, החלו לייסד שיעור תניא, והן מלמדות תניא לנשים המבקשות לשמוע ולהתעצם. כמה מהן מספרות על השיעורים שהקימו, ועל התוצאות הנפלאות שבעקבותיהם.

הגב' מטילדה חיות
לימוד התניא צריך להיות מתורגם לחיי היום יום
הגב' חיות מלמדת תניא מזה כ–15 שנה. מאז שהחלה ללמוד תניא עם הגב' שטערנא אלפרוביץ', כבר בערה בה התשוקה ללמד תניא. שנים בודדות לאחר שהחלה ללמוד בעצמה, החלה ללמד קבוצה של בנות תיכון מחוגים דתיים–לאומים. הלימוד עם הבנות חידד בתוכה את ההבנה של התניא, משום שמעבר לתוכן הידוע לה, כל אימת שנתקלה בבעיה, פנתה אל מורתה הגב' אלפרוביץ', לקבלת הסבר והכוונה.
למרות שהגב' חיות הייתה צעירה, היא הבינה היטב את גודל האחריות שבהוראת התניא כמו שצריך – לכוון אל אמיתת הדברים. כדי שחס ושלום לא תטעה, למדה לעומק את פירושי התניא השונים (בכל פעם שמתפרסם ביאור חדש על התניא, מטילדה ממהרת לרוכשו וללמוד מתוכו לצורך הרחבת הידע והכנת השיעורים) ועמדה בקשר מתמיד עם מורתה לצורך התייעצות והכוונה. עם זה – גם הרבתה בתפילה לה' שיסייע בידה.
כשלומדים חסידות – זה על מנת ליישם בפועל. יש להבין את משמעות הנלמד, ואת הרלוונטיות לחיי התלמידות, ולראות כיצד מיישמים את השינוי – בחיי היום יום שלנו. בכל שיעור שהכינה, השקיעה מחשבה מרובה כדי למצוא את הדרך להוריד את הנושאים הנשגבים והמופשטים לדוגמאות בחיי הבנות. היא ביקשה להראות שהתהליכים קורים גם אצלן, שהמושגים רלוונטיים גם להן.
למשל, כשלומדים את נושא הצדיק, לראות באילו עניינים אנחנו כבר בשלב שמעבר למאבק התמידי עם הנפש הבהמית – בחינת 'צדיק', למשל בנושא של שלילת נסיעה ברכב בשבת.
הנה למדנו: 1. גם נערה יכולה ללמד תניא. 2. צריך תמיד לראות איך לקשור את הלימוד לעבודה בפועל. 3.למידה וייעוץ תמידיים הם דבר נצרך.

הגב' אורלי כהן
לא הרגשתי קשר לתניא
אורלי מאז ומעולם אהבה ללמוד. גם תהליך ההתחזקות שלה כלל, איך לא, העמקה בלימוד.
היא החלה את דרכה ב"מכון ברוריה" השייך לזרם הדתי לאומי, שם לומדות הבנות גם גמרא. כשנסעה להודו והגיעה לבית חב"ד, למדה עם השליחים שם מאמרים של הרביים השונים: הצמח–צדק, האדמו"ר הזקן, ליקוטי שיחות –אבל לא תניא. התניא היה נראה לה כקשה לפיצוח ומאיים. הוא נראה בעיניה כאוסף רעיונות שקשה עד בלתי אפשרי להבין את הקשר ביניהם.
גם אחרי נישואיה, כשבעלה, הרב נדב כהן, חיבר פרקים של רב–המכר "מודעות יהודית", העוסק בהבנת התניא, ומסר לה אותם כדי לקרוא, היא לא ממש התלהבה מהספר…
את המפנה הגדול אצלה חוותה לאחר ערב נשים שארגנו היא ובעלה, בו הופיעה מתופפת–מרקידה, שלא הפסיקה לדבר על התניא. הדבר עורר אצל אחת הנשים בקהל את הרצון ללמוד תניא, והיא ביקשה מאורלי לקבוע איתה חברותא. אורלי הסכימה באי חשק ועם הרבה חשש, ובסופו של דבר הטתה את הלימוד לליקוטי שיחות, כי בעיניה היה נראה ש"תניא זה לא מעניין".
אולם אותה אישה הוסיפה להתעקש, ולבסוף הן קבעו חברותא בספר "מודעות יהודית". הן למדו יחד, תוך שהיא מחפשת נקודות חיבור בין חיי היום–יום ובין החומר בפעולות מעשיות – מה שנקרא ה"בכן".
בתקופת הקורונה פתחו הזוג כהן מדרשה דיגיטלית לנשים בה למדו באמצעות ה'זום' נושאים כמו: שיחות, מאמרים, נשים בתנ"ך ועוד.
באחד מהשיעורים הללו, ביקשה אחת הנשים שאורלי תלמד תניא. נשים נוספות הצטרפו לבקשה, והיא חשה שאינה יכולה לסרב. אמנם, ההסכמה הייתה מלווה בחשש גדול מפני טעויות. אם עד עכשיו היא לימדה מתוך ספר המבוסס על רעיונות התניא, מעתה יהיה עליה ללמד מתוך התניא עצמו, ובנוסף, השיעורים הנמסרים בזום במסגרת המדרשה הדיגיטלית תמיד מוקלטים ומועלים להאזנה חוזרת.
כדי לעודד אותה לקפוץ למים, הציע בעלה, שבשלב הראשוני השיעור לא יוקלט. לזה אורלי הסכימה והשיעור יצא לדרך…
ההכנה לשיעור ארכה זמן רב, ונעשתה בעיקר על פי סדרת הספרים "חסידות מבוארת", שכן היא רוצה להיות בטוחה "שלא יתפסו אותי לא מוכנה", כלשונה. היא החליטה שתדבר רצוף וצפוף, "כדי שלא יהיו שאלות", ואם בכל זאת יהיו – היא תאמר שתברר…
אפשר לומר בפה מלא שזה הצליח. בשיעור משתתפות כ–40 נשים מידי שבוע. מאוחר יותר גם החלה ללמוד את החת"ת היומי עם נשים, לימוד הכולל ביאור מתומצת של התניא היומי. בשיעור זה משתתפות כ–45 נשים באופן קבוע. כאן האתגר הוא שונה, משום שצריך להעביר את מנת החומר היומית בצורה מתומצתת, אך ברורה לכל.
הצורך בהכנה של השיעורים, הביא את אורלי להעמקה בספר התניא. ההעמקה הזו ברעיונות על מנת ללמדם לאחרים, התהליך של הבנה, ההשלכה לחיים ולחיי הלומד בפרט, הביא גם אותה להיפתח סוף־סוף אל תכני ספר התניא. את המהלך הזה, שאורלי חוותה, היא מכנה לא פחות מאשר בשם 'מהפך'.
"התניא מסודר ושיטתי, לכן הוא מכונה 'התורה שבכתב של החסידות', הוא הבסיס, הוא המבנה שעליו מושתת הכל. כשיודעים תניא, כל לימוד אחר בתורת החסידות מקבל גוון ואופי שונים. מבחינת הידע, הכל נעשה מסודר בראש; יודעים מי אני, מה אני וכיצד אני פועל. היכן למקם כל דבר בנפש, מה בא לפני ומה אחרי. זה פשוט הכרחי לדעת תניא.
הנה למדנו: 1. גם מי שאין לה רקע בתניא יכולה להתחיל ללמד, בעזרת ספרי־עזר, התמדה ועקביות 2. לימוד מתמיד והתייעצות הם הכרחיים 3. מותר לחשוש ולפחד, אבל מוכרחים ללמד!

דלית
"אם אתה יודע א', תלמד א'!"
דלית היא מורה צעירה למתמטיקה וחוזרת בתשובה. גם אצלה הלימוד הוא אהבה גדולה.
בראשית הדרך להתחזקות היא אמנם למדה תורה – אבל בפועל לא קיימה את אשר למדה אודותיו. התודעה והמעשה היו מנותקים, עד שהחלה ללמוד תניא וחסידות. התניא הביא איתו מהפך. דלית הבינה סוף־סוף מתוך לימוד התניא, את העצמה והחשיבות שבמעשה המצוות. אפשר לומר שביום בהיר אחד החליטה שהיא הולכת "על כל הקופה", למרות שהתהליך של לימוד ויישום בפועל ארך כשנתיים.
כששמעה על הקורס להכשרת מורים לתניא של "מרכז התניא", היא הצטרפה מתוך רצון להעביר את האור הזה גם לאחרים. מה שנתן לה את עיקר הדחיפה לקום ולעשות מעשה, למרות שהיא בתחילת דרכה בעולם החב"די, היה כשבאחד השיעורים בקורס שמעה על כך שהרבי מה"מ אמר, ש"אם אתה יודע א', אז תלמד א'".
העובדה שדלית היא מורה למתמטיקה, סייעה בידה להיכנס אל הוראת התניא ביתרון מסוים, אולם החשש מפני טעויות או "תקיעוּת" בזמן ההוראה, עדיין היה קיים.
בכל זאת החליטה דלית לקפוץ למים.
והנס קרה: בזמן שלימדה, הרגישה שהשיעור פשוט "זורם", ההוראה קולחת והראש נפתח. הידע, הסיפורים, המילים הנכונות כמו עלו מאליהם. היא הרגישה שיש סייעתא דשמיא מיוחדת למלמדי התניא.
הנה למדנו: 1. כל אחד שיש בידו ידע – יכול. גם מי שאינו משכיל גדול, או חסידה ותיקה. 2. קיימת סייעתא דשמיא מיוחדת שפותחת את הראש להוציא מתוכו את הידע הרלוונטי. 3. את התניא כל אחד יכול להבין, באופן שאפשר להעביר הלאה גם לאחרים, כל אחד לפי הרמה הנדרשת.

הסיפורים עוד רבים והיריעה קצרה.
שנסו מותניים, נשים יקרות, וקחו חלק במהפכה!

 

באדיבות מגזין עטרת חיה

 

כ"ד טבת באוניברסיטת בר אילן































ארוחה בסיר אחד • תבשיל שניצל ואורז

חומרים:
1 כוס אורז
חצי גמבה קצוצה לריבועים
1 עגבניה גדולה קצוצה לריבועים
3 שניצל חתוך לרצועות או קוביות
2 כפות רסק עגבניות
כף פפריקה
כפית כורכום, מלח ופלפל שחור

אופן ההכנה:
1. לטגן בכף שמן בסיר את העגבניה והגמבה – כ2 דקות
2. להוסיף את רצועות השניצל והתבלינים חצי כוס מים – מנמיכים את הלהבה ומכסים את הסיר לכ7 דקות (עד שהשניצלים מלבינים).
3. מוסיפים את האורז וכוס וחצי מים ומערבבים היטב ושוב מבשלים עם מכסה סגור כ10 דקות.
4. מורידים מהאש עם סיר מכוסה ל5 דקות.

 

מוצאי שבת מפקדות צ"ה



















































































































שבת מפקדות צ"ה • גלריה שנייה































































חורף חם בסניפי צבאות ה'



























































הילולת אדמו"ר הזקן בשבוע שכולו עשייה

השבוע החסידי נפתח כבר במוצ"ש עם אירוע הפרשת חלה שהתקיים במושב אחיעזר בהשתתפות הרבנית חדווה לוי ועשרות נשים מכל האזור. ולאחר מכן, בזה אחר זה, בכל אחד מימי השבוע (ובחלקם יותר מפעם אחת) נערכו שיעור אחר שיעור, מפגש של קבוצת "נפלאות מתגברות" ואירועים נוספים.

 

אחת מגולות הכותרת הייתה חנוכת הסניף החדש של "נפלאות מתגברות" בעיר נתניה, בהובלת הרכזת המסורה עדה יצחקוב ובהנחייתה של מירי שניאורסון – מייסדת "נפלאות".

"הקסם הזה מתרחש שוב ושוב, וזה מרגש בכל פעם מחדש. האמת היא שלקרוא לזה 'שיעור' או 'מפגש' זה אפילו לא מספר את הסיפור… זוהי 'תחנת דלק רוחני ואנרגיה אישית' שבועית לכל אישה, וזה מה שהמשתתפות מספרות לנו!"









רגע של חכמה • שמירת אמונים

שבת שכולה משיח למשפחות • גלריה ראשונה מערב שבת