אלישבע פגועה מאוד מיוסי. הם נשואים חמש שנים, והיא עדיין אחראית בלעדית לנושא הקניות – מהתכנון והרכישה ועד לסחיבת השקיות מהרכב, הכנסתן הביתה וסידור המצרכים בארונות. היא מרגישה שיוסי אינו רואה אותה, ובעיניו המאמץ שלה מובן מאליו. היא מחכה שיבין, יתנצל ויחשוב כיצד לתקן את המצב.

אסתי נשואה ליענקי כבר עשרים שנה. לאורך השנים שניהם צברו הרבה פגיעות. כעת הם מוכנים לעשות עבודה זוגית וגם ללמוד מיומנויות תקשורת, אבל אסתי אינה רגועה. היא אומרת לי: "אני לא מוכנה להמשיך ככה, אני רוצה הכרה במה שקרה. בעלי צריך לקבל אחריות. אי אפשר להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה עד עכשיו".

אני מסכימה איתה. הסדר הנכון הוא תחילה לפנות הריסות ורק אחר כך לבנות מחדש.

פגיעות קטנות וגדולות מצטברות כמעט בכל זוגיות, ופוגעות בקשר. אז איך מפנים הריסות, בין שאתם בתחילת הדרך ובין שעברו שנים ארוכות?

 פינוי הריסות

מלך אדום אינו מאפשר לבני ישראל מעבר בארצו. הם נאלצים לעשות סיבוב גדול, שמאריך להם מאוד את הדרך. הם מגלים קוצר רוח, וכרגיל מתחילות להופיע התלונות:

"לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". כעונש על תלונתם ה' משלח בהם נחשים שנושכים והורגים רבים מהם. העונש גורם לעם לקבל אחריות על התלונות הלא מוצדקות ועל כפיות הטובה הקשה שהם מגלים, והם מתחרטים ופונים למשה בבקשת סליחה: "חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ, הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ".

אם כן, מה נדרש כדי לייצר שינוי אמיתי ולהתחיל מחדש?

1. הכרה – חטאנו – לדוגמה: אם אדם יאמר "אני לא אלכוהוליסט, אני רק שותה בכל ערב כוסית קטנה לסיים את היום", לא יהיה שינוי.

2. בעלות – דיברנו בהשם ובך – אנחנו דיברנו, זה שייך אלינו, זה לא בגלל אדום שגרמו לנו לסיבוב, זה לא בגלל משה המנהיג שלא סידר לנו תנאים טובים יותר. אם האלכוהוליסט יאמר: "זה בגלל אשתי והילדים שמעצבנים אותי, זה לא קשור אליי", לא יהיה שינוי.

3. אחריות – התפלל עלינו – זה אחריות שלנו לפעול ולבקש שהשם יסלח לנו. אם האלכוהוליסט אומר: "אני לא יכול להפסיק, קשה לי מדי, ככה אני, הקצב שלי שונה", לא יהיה שינוי. אם הוא יקבל אחריות וילך לטיפול או לגמילה, יהיה שינוי.

כדי שתהיה סליחה ויהיה אפשר להתחיל תהליך של חיבור אמיתי, לא די לומר סליחה בפה, בלי שיש לזה תיקוף במציאות, כי אז זה 'מהפה ולחוץ'.

פינוי ההריסות הוא הכרה בכך ש"אכן נהגתי שלא כשורה, פגעתי בך, וזה קשור אליי. את לא אשמה בהתנהגות שלי, אני הולך לשנות את זה מהיום, תוכלי לסלוח לי שציערתי אותך?"

אחריות הנפגע

על הנפגע מוטלת אחריות לבטא את הפגיעה. לפעמים לבן הזוג אין מושג כלל שהייתה פגיעה. הרמב"ם בהלכות דעות אומר: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים: 'ולא דיבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון'. אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר 'הוכח תוכיח את עמיתך'".

אם כן, מדוע קשה לאנשים לומר שפגעו בהם?

מכיוון שאנשים חוששים להיפגע – אולי ידחו אותם, ואולי הם יפתחו את הלב ולא תהיה תגובה מכילה, ואולי אפילו יאשימו אותם. לפי דברי הרמב"ם, כדי לנקות את הלב ולהניח לדברים לחלוף באמת ולא לצבור טינה, צריך לומר שנפגענו, ולא לטשטש ולהמשיך הלאה. עלינו לאזור אומץ להיות במקום פגיע כדי לאפשר חיבור אמיתי. כשמנסים להתעלם מהפגיעה ולהמשיך הלאה, מתפתחים רגשות קשים, פנקסנות או ניתוק בתוך היחסים.

הקושי בבקשת סליחה

כמו שאמרנו, בדורנו אנשים רואים בטעויותיהם אסון. הם מתביישים בטעות שעשו, ובושה גורמת להסתגרות ולהימנעות. לכן אינם מקבלים אחריות ואינם משוחחים זה עם זה על מה שהיה. כדי לנצח את הבושה צריך להעז, כדי ליצור חיבור אמיתי, קרבה וקשר טוב בין בני הזוג מוכרחים לקבל אחריות ולהכיר בפגיעה. תזכרו שהבושה אינה אוהבת פתיחות ואומץ, ולכן ברגע שתצליחו להיפתח ולדבר בכנות, הבושה תיעלם ואתם תרוויחו בניין עדי עד, ותחיו יחד באהבה, באחווה בשלום וברעות.

סיכום:

כוח – כשאת מכירה בפגיעה ומקבלת עליה אחריות – זו עוצמה.

חיבור – כדי לבנות מחדש צריך קודם לפנות הריסות.

בחירה – את בעלת הבית גם על המעשים שלך.

יפה רייניץ היא מאמנת אישית ויועצת זוגית, מטפלת בשיטת CBT ומדריכת הורים, M.A. בייעוץ חינוכי ובחינוך מיוחד.

כל הדוגמות מהקליניקה המובאות במדור זה שונו לחלוטין בפרטיהן ובתוכנן.

לתגובות וליצירת קשר: 050-993-0770  [email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה

הנס הפרטי שלי מנפילת הטיל

מספרת גב' רובינשטיין – שהיתה שגרירת ישראל לארגוני האו״מ ברומא – איטליה:

ביום ראשון ה- 15 ביוני 2025, נפל טיל בליסטי באיזור בית האבות משען באיזור שקרוב לביתי.

נפילת הטיל עשתה נזק רב מאוד, והבתים בסביבת בית האבות נהרסו.

בבית שלי, המצוי כמה דקות בלבד, ממקום נפילת הטיל, שהו בממד: הבת שלי , בעלה, ונכדותי הקטנות.

במהלך הנפילה הם שמעו רעש עצום מתוך הדירה.

כשהתקבל האישור לצאת מהממד, הם יצאו וגילו לתדהמתם,

שהתקרה בחדר השינה, שצמוד לממד קרסה, וכך גם התיקרה בסלון ובמטבח.

היה כאן נס גדול, שכן הממד ממש צמוד לחדר השינה. אם הם היו שוהים חס ושלום בחדר השינה, לא היו שורדים חלילה.

כרגע הם מפונים והם במצב רוח טוב וחזרו לעבודה ולמערכות החינוך.

בתמונה – הגג שנפגע

הביאה לדפוס

טמה חורושוכין

ההתרעות שהתקבלו בליל שישי, י"ז בסיוון, תפסו אותנו לא מוכנים בעליל. כל המכשירים צווחו במקהלה, ורמזו ש"משהו רציני" מתרחש. שמועות זרמו מכל עבר, קונספירציות עלו וירדו, והמתח הלך וגבר.

בעוד בארץ הקודש מנסים להרגיע את הילדים ולקבל מידע כלשהו (למה אין אזעקה? מתי האיראנים יתחילו לשגר טילים? ואיך מתכוננים לשבת כשכל הילדים בבית והמצב אינו ברור?), שלוחי הרבי בקפריסין התעוררו לקריאת "הצילו" דחופה.

אלפי יהודים, שעשו את דרכם לארץ הקודש מכל קצווי תבל, הופנו בפתאומיות אל האי השקט השוכן מצפון לישראל, שעות אחדות לפני כניסת שבת. רובם אפילו לא הספיקו להתעדכן במצב בארץ לפני שנחתו אל המציאות החדשה: שבת בקפריסין, עכשיו.

שמונה מאות מנות בחמש שעות

חנה אייזנבאך, השליחה בפאפוס, מתארת את היממה המאתגרת שעברה על הקהילה: "הקהילה שלנו כבר רגילה לארח – אבל זה היה גל שונה לגמרי," היא משתפת. "בעלי התעורר בסביבות השעה שש בבוקר וראה עשרות הודעות מקרובי משפחה, מתיירים ומאנשים שלא הכרנו. הבנו שכרגע השמיים סגורים.

"בעלי רץ מייד להפשיר בשרים לכמות לא ידועה של אנשים שכנראה יגיעו לכאן. אחי היה בטיסה מניו־יורק לישראל, והוא כתב לי שהוא בדרך אלינו. הזדמנות נדירה להיפגש אחרי שמונה שנים שאני מנסה להביא אותו לכאן…"

הוא לא היה היחיד, מאות אנשים נחתו בשדה התעופה ללא אוכל וללא מקום לשהות בו, כשהעתיד לוט בערפל. "בית חב"ד התמלא בתוך שעות. האנשים זרמו, והמקום הפך למיצג אנושי של חסד," היא מספרת בהתרגשות, "הכנו 800 (!) מנות כשרות ומושקעות לסעודת שבת, מתוכן כ–400 מנות לאורחים שסעדו בבית חב"ד עצמו. האווירה ששררה כאן אינה ניתנת לתיאור, מאות יהודים ממגוון רקעים ומכל חור בעולם ישבו יחד בסעודת שבת, המצוקה איחדה אנשים מכל קצוות הקשת."

גם אלה גוצל, השליחה לדוברי רוסית בלימסול, נזכרת בשבת הלא שגרתית:

"הגיעו לכאן מאות אנשים שפשוט אמרו: 'אנחנו סומכים על חב"ד'. בית חב"ד, שגם כך עמוס מאוד בתיירים בזמן הסעודות, התמלא עד אפס מקום. יהודים מכל גווני הקשת, שלא הכירו זה את זה, יהודים מבלגיה, מאנגליה, מצרפת, מארץ הקודש – התלכדו לפתע. המוסדות של הקהילה נסגרו שלא נמשוך תשומת לב מיותרת, והמשטרה תגברה את האבטחה. אבל זה לא הרתיע ולא הפחיד אותנו, להפך, התחושה הייתה של ימות המשיח, הגויים הם ששומרים עלינו ועל האינטרסים שלנו".

אלה מתארת את האווירה ברחובות: "ההתפעלות כאן מישראל היא עצומה, אנשים עוצרים אותנו ברחוב כדי להגיד 'כל הכבוד', הם משוכנעים שכך צריך להיות, שעם ישראל צריך להילחם על הארץ שלו בכול הכוח ובכל האמצעים. הם מצטטים את החדשות ופשוט מתרגשים ממה שהעם היהודי עושה לאויביו.

"האוקראינים שהיגרו לכאן במהלך המלחמה מביעים התפעלות מיוחדת. הם יודעים מהו קרב מתיש וקשוח, ומבחינתם עם ישראל מתגלה במלוא עוצמתו, והקידוש השם הוא עצום. כאן הפסוק 'והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך' מתקיים במוחש."

מקדים מסעדה למכה

לא קל להיערך לאירוח המונים, ועוד בתוך כמה שעות. יום שישי של מרוץ מטורף עבר על בתי חב"ד באי הקטן. השליחים והמקורבים עשו כל אשר ביכולתם כדי לספק לכל האורחים הרבים שבת מלאה גשמיות ורוחניות.

מושקא אסמן, גם היא שליחה לדוברי רוסית בלימסול, משחזרת את אותו יום שישי: "קמתי קצת מאוחר, וקיבלתי הודעות מהשליחות כאן. הן שאלו אם יפתחו את המוסדות היום. נדרשו לי כמה רגעים להבין שבארץ פרצה מלחמה וחוששים מפרובוקציות ביטחוניות בקהילה היהודית. בעלי חזר מהתפילה ואמר שיש מספר עצום של ישראלים בבית חב"ד וכל הטיסות מופנות לכאן".

"התעדכנו מהמשפחה בארץ על האזעקות ועל הניסים. הבנתי שהטיסות מתבטלות ושצריך להתפלל, ושיש לנו עכשיו משימה מיוחדת, אבל לא באמת קלטתי את גודל האירוע. הייתי עסוקה בארגון ערב נשים ובהכנות לשבת. ולפתע התחלנו לקבל טלפונים מאנשים מודאגים שאין להם אוכל לשבת. בלי לקלוט עדיין כמה ומה, אמרתי לבעלי שנעשה הפרשת חלה, ונרוויח גם זכויות לעם ישראל וגם חלות למאות הישראלים.

"בהשגחה פרטית מופלאה מסעדת בית חב"ד בלימסול נחנכה יום קודם לכן… באותו יום שישי המסעדה כבר פעלה באופן מלא, וסיפקה אוכל כשר ומגוון ושירות משלוחים למאות יהודים. אפשר לומר שהיום הראשון שלה היה גם היום העמוס ביותר."

ההשגחה הפרטית הייתה גלויה ממש. ה' תיכנן את הכול בדיוק מושלם, והמסעדה בלימסול נפתחה בדיוק כשהייתה נחוצה כל כך. השלוחים התבוננו בכך ושאבו כוח להמשיך בשליחותם המורכבת, בידיעה שה' איתם ובעזרם.

במקום שאין שליחים, יש מקורבים

שדה התעופה הקטן של פאפוס קלט באותו יום שישי מספר יוצא דופן של אנשים. חנה אייזנבאך ובעלה הם השליחים היחידים בעיר. למרות ההפתעה, הם לא נרתעו מכמות העבודה, וגייסו לעזרה את הנשק המתוחכם ביותר שיש לשלוחים – המקורבים, ה'נרות להאיר' שלהם: "היהודים הישראליים כאן, שבדרך כלל מנסים לברוח מסממנים של יהדות וישראליות, ובמשך השנה אינם מאפשרים ללב שלהם להיפתח לקהילה ולאידישקייט, והפעם הם התגייסו באופן מדהים. פתחו חמ"ל כדי להתאים לכל משפחה שהגיעה בית מארח, נכנסו למטבח והכינו מאות מנות של אוכל.

"שאלתי בקבוצה של הקהילה מי יכול להגיע לשדה התעופה ולהסיע אנשים לעיר, והם מייד התייצבו בשדה התעופה עם מים ועוגיות וחיוך יהודי, כמו שרק לב של יהודי יכול לתת."

אתר האינטרנט של שירות המלונות קרס; העשרות הבודדות של המוניות בעיר כבר נתפסו, ורק בית חב"ד המשיך לתפקד במשאבים בלתי נדלים ובכוחות של הרבי, עד שבסביבות השעה שלוש לכולם היה היכן להניח את המזוודות.

אבל זה לא נגמר שם. אחרי שכולם היו משובצים במקומות אירוח זמניים, הפשילו השלוחים והמקורבים המסורים שרוולים ונכנסו למטבח…

קפריסין: ישראל הקטנה

לאחר שהשליחות שיתפו אותנו בחוויות מהשבת המאתגרת, ביקשנו לשמוע כמה מילים על שליחותן באי.

"קפריסין הוא אי במזרח התיכון, רק ארבעים דקות טיסה מהארץ, מלא בחופים, בשמש ובאפשרויות נדל"ן פורחות. זה בעצם מה שגרם לישראלים רבים כל כך להגיע לגור כאן," אומרת חנה. "הקרבה, האקלים הדומה והמחיה הזולה יחסית גרמו לכך שנוצרה פה מעין 'ישראל קטנה'. הרבה אנשי עסקים ישראליים השתקעו כאן, ותיירים ישראליים מגיעים כל השנה ובעיקר בקיץ".

חנה אייזנבאך ומשפחתה הגיעו אל האי לפני שמונה שנים. הקהילה בפאפוס מנתה באותם ימים עשר משפחות בלבד, אך היא גדלה עם השנים, בעיקר בעקבות המלחמה. "היום יש שלוש מאות משפחות ישראליות בפאפוס לבדה. פתחנו גן ילדים, מסעדות, ובעיקר משתדלים להעניק ליהודים שגרים כאן חיי קהילה.

"רוב הישראלים שנמצאים כאן ברחו מישראל, אם מפחד ואם בגלל יוקר המחיה, והרעיון לחזור לשורשים היהודיים לא קוסם להם במיוחד. הם אינם דומים ליהודים בחו"ל שאינם יודעים כלום על דת ומתרגשים מהמפגש; הם 'צברים' מחוספסים שיודעים כבר על מה מדובר (אף שלעיתים כל הידע שלהם מבוסס על דיווחי התקשורת על הדתה ועל חוויות שליליות שעברו…). כאן אנחנו מכירים להם את הנועם ואת היופי של היהדות מחדש, מלמדים אותם על השורשים במנות קטנות, ורואים הצלחות, ברוך ה'."

מאוקראינה לקפריסין

אלה גוצל ובני משפחתה היו בשליחות באוקראינה, עד שהקדוש ברוך הוא הפנה אותם לכיוון אחר. לפני שנתיים פנה אליהם תורם שרצה לפתוח קהילה לדוברי רוסית בקפריסין, לכל אלו שברחו לשם בגלל המלחמה. "כשהגענו לכאן ראינו עשרות יהודים שמשוועים ליהדות. רוסים היו פה גם לפני המלחמה, בגלל הנדל"ן והאופי התיירותי, כרבע מתושבי העיר הם דוברי רוסית… גם המקומיים אנשים חמים ונעימים שאוהבים את התיירות ובעיקר את הישראלים".

יש כאן שמש, יאכטות, אטרקציות מהנות, אך העיקר חסר מן הספר: אין בית חב"ד. "התחלנו לאט־לאט לבדוק את השטח. האירוע הראשון הגדול שערכנו היה בפורים שאחרי פרוץ המלחמה. אומנם חששנו מתגובת האנשים ומהנושא הביטחוני, אך היה צימאון גדול ליהדות, ושום דבר לא מנע מהיהודים להגיע בהמוניהם. ציפינו שיגיעו משתתפים מועטים למדי, ובפועל, להפתעתנו, מספר המשתתפים היה גדול פי שלושה."

מפורים לפסח ומפסח לראש השנה הקהילה גדלה והלכה, התגבשה עוד ועוד ואף זכתה לשם Cypr(us)–Beseder (שילוב של 'קפריסין' ו'בסדר'). חברי הקהילה משתתפים בסעודות שבת ובאירועי אחדות. "דוברי הרוסית אוהבים מאוד להיות יחד, ונהנים מהגיבוש של הקהילה והמשפחתיות. אבל, לצערנו, השנים בברית־המועצות הקומוניסטית גרמו להתבוללות גדולה מאוד. אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים מסבירים לבחורה נחמדה שאבא יהודי לא הופך אותה ליהודייה, או חוגגים ראש השנה עם יהודים שהגיעו עם בני זוג או ילדים לא יהודיים".

שליחות שחוצה גבולות 

אלה מרחיבה מעט על ההתבוללות: "המציאות הזו קשה מאוד, ובעלי עומד בקשר הדוק עם הרב אולמן מסידני לגבי מה ואיך לעשות, וכיצד לפעול ברגישות וביעילות. לפני כמה חודשים היה לנו סיפור מעניין. שמענו על רוסי מוזיקאי מעיר קרובה, שנושא שם יהודי מובהק. ביקשנו לפגוש אותו, וגילינו שהוא גר עם אביו, בנו של אחד מגדולי החסידים המוכרים ברוסיה, יהודי בן שמונים שנשוי ל"ע לגויה.

"התברר שהבן, המוזיקאי בעל שם המשפחה היהודי כל כך, הוא גוי. ואולם הוא סיפר לנו שהוא אוהב מאוד את היהדות. לקהילה הישראלית הוא לא הצליח להתחבר, ולכן התרגש כל כך כשבאנו אליו וסיפרנו לו על סבו בעל מסירות הנפש והשמענו לו את הניגון שסבו חיבר. המוזיקאי ואשתו (כבני שישים) מתעתדים לעבור גיור כשר בקרוב ממש ולהתחבר שוב לחיים היהודיים. 'ושבו בנים לגבולם'".

אלה מדגישה שיש לפעול עם כולם, גם עם גויים: "זה אכן דורש הרבה דיוק ומאמץ, אבל אני רואה בזה את האור הגדול שהרבי מביא לעולם. הגאולה היא לא רק במרחב הפרטי שלנו, ולא רק לעם ישראל, אלא לכולם ממש.

"כשבעלי הולך לבית כנסת בכל שבת, הוא פוגש בדרך גוי איראני שברח לכאן עוד בזמן המהפכה הגדולה, לפני למעלה מארבעים שנה. מבחינתו ישראל היא ההצלה של העולם כולו. הוא מנשק אותו בכל פעם ואומר לו כמה הוא שונא את 'החיות' ומקווה שישראל תנצח אותם", כלומר, את איראן, היא מספרת בהתלהבות. "לפעמים אנחנו מורידים את הראש ומתביישים, בזמן שהגויים עצמם כבר מוכנים לקבל את המציאות הגאולתית".

להתחיל מהתחלה – כשאת אימא לשבעה

מושקא אסמן יצאה עם משפחתה לשליחות באי רק לפני ארבעה חודשים, אבל האמת היא שההיסטוריה שלהם שם ארוכה יותר.

"ברחנו מאוקראינה. השליחות שם הייתה כל החיים שלנו. הגענו לקפריסין ומשם המשכנו לארץ. שלוש שנים בערך היינו בארץ בכל מיני מקומות, וכל הזמן הרגשנו ש'זה לא זה', רק בית ועבודה, וזה לא מה שחיפשנו – אנחנו רוצים שליחות! באחד הימים, כשלמדנו שיעורים יומיים, ראינו שהפתגם בלוח ה"יום יום" עוסק בשליחות בעולם, והחלטנו שזהו, יוצאים. הציעו לנו לפעול בקהילה לדוברי רוסית בלימסול, וקפצנו על ההצעה.

"לבוא לשליחות ולהתחיל הכול מהתחלה אחרי שהיינו שלוש שנים בארץ, כשהילדים כבר התרגלו לבית ספר חסידי – מאתגר מאוד. פתאום עליי להעסיק אותם ולהתמודד עם כל ההשלכות הרגשיות של המעבר".

מושקא עושה הכול בחיוך, ומסבירה שהמשימה היא פשוט לבנות, מהתחלה. "אנשים באים ושואלים שאלות בסיסיות מאוד, מישהי באה לבעלי ושאלה אותו מה לעשות כשבעל הבית שלה אינו מוכן שהיא תשים מזוזה. הוא מפחד כי קפריסין היא ארץ מקלט, ויש בה פושעים איראנים וסורים. בעלי אמר לה להסביר לו שהמזוזה שומרת על היהודי, ואם היא תוריד את המזוזה – השמירה הזו רק תחסר לה. בעל הדירה קיבל את ההסבר ולא עשה עוד בעיות…"

מושקא מספרת שהמקומיים אוהבים ישראלים, ואוהבים את החיים. המילים "Tomorrow fix it" (מחר נתקן זאת, באנגלית עילגת) הן מהמילים היחידות שהם יודעים באנגלית. תושבי האי אינם ממהרים לשום מקום, ובדרך כלל הכול שקט ורגוע.

"אבל הממשלה מגלה אפס סובלנות כלפי טרור. הם לא מוכנים לאפשר בלגן באי שלהם, ונכונים לעשות הכול כדי שזה לא יקרה," היא מסבירה. "זו הסיבה שאנחנו לא מפרסמים על אירועים מסוימים בצורה שכולם יוכלו לראות. גם דוברת צה"ל ברוסית הייתה פה להסביר קצת על המצב, והתרגשה מאוד מהקהילתיות".

מסר לסיום

חנה: "הסיפור הבא ימחיש את המסר שלי. לפני כמה שנים בית חב"ד שלנו עבר למבנה חדש. זה היה בערב פסח, והקהילה כבר תרמה כל מה שיכלה, וחסרו לנו עוד שלושים אלף ש"ח לכסות את הקונטיינר שהוצאנו מהארץ. ביום שישי קיבל בעלי טלפון מיהודי חשוב. הוא אמר ששמע עלינו ורוצה לתרום, והוא יעביר את הסכום אחרי שבת.

"הוא תרם לנו שלושים אלף בדיוק! אמרנו לו שיעביר ישירות לחברה של הקונטיינר… אחרי זמן מה דיברנו איתו, והוא סיפר לנו שהרבי בא אליו בחלום ואמר לו שאיציק (בעלי) צריך עזרה ושידאג לו. הרבי נמצא עם השלוחים באופן המוחשי ביותר. מי שרק נותן למשלח לנהל את העניינים, רואה במוחש שבשבילו נברא העולם!"

אלה: "מישהי שהייתה כאן בשבת אמרה: 'אף פעם לא חשבתי שיקרה לי דבר כזה, שאני אהיה במצב חירום, והנה חב"ד עזרו לי'. הרגעים האלו שאנחנו עדיין בגלות ויש לנו איך להתקדם, איך לעזור – הם יקרים. תודה שזכינו להיות שותפים בהבאת הגאולה.

"חב"דניקית צריכה להסתכל בראש גדול על העולם, כל האנושות באחריות שלנו, לא רק העיר שלנו ולא רק האחים שלנו. להפיץ ולפרסם שבע מצוות בני נח ובשורת הגאולה לכל העולם – זכות וגם חובה, כמו שהרבי אומר פעמים רבות, העולם מחכה לנו שנגאל אותו".

מושקא: "אנחנו כאן רק ארבעה חודשים, עדיין בתקופת ההסתגלות, אבל, ברוך ה', האנשים מחוברים מאוד לקהילה, בכל פעם לוקחים מזכרת הביתה מהכינוסים כדי להרגיש שייכות… צמאים לאידישקייט!

"יהודי, לא משנה מה עבר עליו, מניין בא ומה עשה, תמיד מסתכל קדימה ומחפש להתקדם. לא מתפשרים על פחות מגאולה אמיתית ושלמה!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

כְּתִיבָה: וועלוועל׳ה קריצ׳בסקי

לַחַן: מקורי

הַמִּזְבֵּחַ, מִתְיַפֵּחַ

הַכִּשָּׁלוֹן יָתוֹם, אַחְרָיוּת אִישׁ לֹא לוֹקֵחַ

וְהַלֵּב בְּמַר צוֹרֵחַ

הַסָּפֵק הֻתַּר, אַף אֶחָד פֹּה לֹא שָׂמֵחַ

וַאֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים תְּמִימִים

מְחַפְּשִׂים תַּ'אֲשֵׁמִים

אוּלַי כְּמוֹ סֵפֶר בַּהֵיכָל

זֶה תָּלוּי רַק בְּמַזָּל

וְהַמַּזָּל פֹּה קְצָת אָזַל?

מִי יוֹדֵעַ מָה נִסְגַּר

הַבָּטוּחַ מְעֻרְעָר

פּוֹנֶה אֵלֶיךָ אָב יָקָר:

שִׂים שָׁלוֹם עַל כָּל הַבָּתִּים כֻּלָּם

בִּנְיָנָם יִהְיֶה בִּנְיַן עוֹלָם

בֶּאֱמוּנָה וְאַהֲבָה

הֲבָנָה וּנְתִינָה

אַחְדוּת חָכְמָה וְגַם בִּינָה

קֶשֶׁר מִתְחַזֵּק שָׁנָה אַחַר שָׁנָה

כָּל הַזְּכוּיוֹת שְׁמוּרוֹת (c)

היום, יום רביעי בחצות , המחיר עולה

https://tickchak.co.il/83497

אנו חיים בדור הגאולה –  כל אדם ברחוב יגיד לך את המשפט הזה, גם אם אינו נראה חב"דניק כלל.

אנחנו חיים בדור הגאולה – את עצמך יודעת את זה היטב, ואולי אף משתדלת לפרסם את זהות הגואל.

אכן, אנחנו חיים בדור של גאולה, בדור שזוכה שהרבי מה"מ הוא מנהיגו. אבל האם אנו חיים רבי? האם אנו חיים גאולה?

בוודאי, תאמר כל אחת ואחת מאתנו. הרבי נוכח אצלי בבית. יש תמונות, יש התוועדויות, הילדים לומדים במוסדות חב"דיים, רואים וידאו של הרבי. הרבה עניינים חסידיים מתנהלים אצלנו בבית. אבל האם די בכך?! האם זה נקרא לחיות רבי?!

כשהרבי מה"מ מבקש מאיתנו לחיות גאולה – למה הוא מתכוון? האם די בהשתתפות בשיעור אחד של חסידות? בלימוד ה'דבר מלכות' בכל שבוע? באמירת 'יחי המלך' בתחילת כל שיחה ו'יחי אדוננו' בסיום התפילה?

כל אלו הם דברים חשובים מאוד. אבל השאלה היא מה קורה איתך בתוך המציאות הזו. האם גם הלב שלך נמצא שם? האם הכול בא ממקום פנימי, מכוון ואמיתי, או מדובר במשהו שנכנס לרוטינה, כי כך נוהגים כולם סביבך? ייתכן שאת יודעת שהכול נכון ואמיתי, ופועלת ממקום שכלי. אבל האם זה באמת נמצא בעומק פנימיותך? האם הרבי חי בתוך ליבך? האם הגאולה היא משהו ממשי ומוחשי אצלך, או סתם תקווה, איחול ודרך לסיים כל שיחה וכל שיעור?

הנקודה הפנימית שלך

ב'אגרת הקודש', בסימן ד', אדמו"ר הזקן מסביר את מהות הגאולה: "… למען כי ה' לבדו הוא כל חייך ממש, שלכן אהבה זו היא מעומקא דלבא מנקודה פנימית ממש כנ"ל ולמעלה מבחינת הדעת ולכן משיח בא בהיסח הדעת לכללות ישראל והיא גילוי בחינת נקודה פנימית הכללית ויציאת השכינה הכללית מהגלות… וכן כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשביה לפי שעה בחיי שעה זו תפילה ועבודה שבלב מעומקא דלבא מבחינת נקודה הפנימית…"

כלומר, הגאולה היא התגלות אלוקית מושלמת, הכרה והרגשה שהחיים שלנו הם אך ורק הקדוש ברוך הוא, התעוררות הנקודה הפנימית שבלב. למעשה, רק הקדוש ברוך הוא יכול לתת לנו את התחושה הזו בשלמות. אך גם כיום מוטל עלינו לנסות להתחבר לשם, לפחות בעשייה בפועל, בעיקר על ידי צדקה, משום שהיא נוגעת בפנימיות הנפש. אדם עובד על כספו, טורח, 'מוציא את הנשמה' כדי להרוויח, וכשהוא מפריש מרווחיו לצדקה, הדבר נוגע לו בעצם הנפש, הוא נותן את חייו ממש.

על זה לא מוותרת! 

יש דברים גשמיים שנוגעים לאדם בנפש. הוא אינו מוכן לוותר עליהם בשום מצב, ואם לוקחים לו אותם – הוא מרגיש שלוקחים לו חלק מחייו ממש. לפעמים אלו דברים פשוטים ביותר: פלונית מרגישה שבלי הקפה של הבוקר חייה אינם חיים; אלמונית חייבת להתעדכן כל הזמן בחדשות, ולא – היא לא מרגישה שהיא קיימת; בשביל אחת ההליכה היא אוויר; ובשביל אחרת האומנות היא צורך קיומי.

גם ברוחניות קיימת תופעה דומה. יש דברים שלעולם לא תוותרי עליהם, כי הם חלק מהותי ממך. לא תכניסי לפיך לעולם מוצר שאין לו כשרות מהודרת, ולא תצאי לרחוב בלבוש בלתי הולם. זה חלק ממך, מהחיים שלך, מהמהות שלך. זה משהו שאת אפילו לא מקדישה לו מחשבה, ולא צריכה לשכנע את הלב בנחיצותו. זו את. אם חלילה ייקחו לך את זה – תרגישי שלקחו את חייך.

מי ששיעור חסידות הוא חמצן בשבילה, תעשה כל מאמץ אפשרי וגם בלתי אפשרי להשתתף בו. ואם חלילה תיאלץ להיעדר, תרגיש שלקחו חלק מחייה. מי שיציאה ל'מבצעים' היא משהו חשוב במיוחד אצלה, לא תוותר על כך בעד כל הון שבעולם. וכך הלאה, כל אחת יכולה להוסיף דוגמאות מחייה.

זה נקרא 'חיים'.

משהו שמתעצם איתך, הולך איתך לכל מקום, ובלעדיו 'חייך אינם חיים'. אינך צריכה לשכנע את עצמך בחשיבותו. הכול ב'היסח הדעת', למעלה מן הדעת. זה פשוט חלק ממך, ממהותך, ולא נדרשת שום מחשבה והעמקה בעניין.

לחיות רבי   

לחיות רבי זה לא רק לסמן 'וי' על כל המשימות הנדרשות למשפחה חסידית. לחיות רבי פירושו להרגיש שהרבי הוא החיים שלך, חלק בלתי נפרד ממהותך. לשאול את עצמך 'מה הרבי רוצה?' ולא רק בנקודה מסוימת, אלא בכל תחום בחייך. בכל רגע ממש להתבונן: 'מה הרבי רוצה שאעשה עכשיו?' ו'איך הרבי רואה את זה?'

זה מבט חדש על החיים, שבא מעמקי הלב, מתוך הנקודה הפנימית ביותר, מהמקום שבו הרבי הוא חלק בלתי נפרד מחייך הגשמיים והרוחניים בכל רגע ממש, ולא רק בצמתים משמעותיים. כולנו יודעות לבקש ברכה כשאנו נזקקות לישועה, וודאי שצריך לפנות לרבי כשקשה, אבל לא רק אז. עליי להרגיש שהרבי הוא חיי לא רק 'כשאני צריכה עזרה', ולא רק בתאריכים חסידיים, אלא ליישר את עצמי בכל שלב בחיים לפי רצונו, לפי מה שלמדתי ולפי מה שעוד אלמד, כי כדי להיות מחוברים באמת, ולדעת מה הרבי רוצה, צריך ללמוד והרבה.

לחיות רבי זה לחשוב באופן אוטומטי לפני כל יציאה – האם הייתי עומדת ככה מול הרבי, בבגד הזה, בפאה הזו? האם הרבי מרוצה ממה שאני אומרת, רואה ושומעת? ממקום העבודה שלי? מהחברה המקיפה אותי?

לחיות מה שהוא חי

לחיות רבי משמעותו לחיות גאולה כמו הרבי, או לפחות להשתדל. הרבי מה"מ מדבר רבות על הצורך להכיר בכך ש'הנה הנה משיח בא' ומייד עכשיו, ולסגל לעצמנו חשיבה של גאולה, חשיבה שרואה את הפנימיות, את האלוקות בכל דבר.

בגאולה יוסר המעטה החיצוני, וכולנו נראה אלוקות, פנימיות. לחיות גאולה פירושו להתחיל כבר עכשיו להתבונן ולתרגל, לנסות להתבונן בפנימיות, להסיר את הכיסוי.

להביט בעצמנו ובעולם במבט אחר, לראות את הנשמה בכל יהודי ויהודי – החל בבחורה שכועסת כשמציעים לה נרות שבת, וכלה בשכנה שקשה לי איתה ועם התנהגותה. לראות את האלוקות בכל דבר ודבר – להפנים שהכול סביב צועד רק בדרך אחת, דרך הגאולה, גם כשנראה שהכול הפוך לחלוטין, גם כשאיני מבינה את האירועים.

אלו הם החיים, זו האמת, זו הדרך הנכונה להסתכל על היקום.

דרך הלימוד

ולשם כך עלינו ללמוד והרבה. ב'דבר מלכות' לפרשת בלק אומר הרבי שהוספה בלימוד ענייני גאולה ומשיח אינה רק לשם סגולה אלא: "..גם ובעיקר כדי להתחיל 'לחיות' בענייני משיח וגאולה. על ידי זה שהשכל נעשה ממולא וחדור בהבנה והשגה בענייני משיח וגאולה שבתורה ומהשכל מתפשט וחודר גם ברגש הלב ועד להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה באופן המתאים לזמן מיוחד זה שעומדים על סף הגאולה ומראים באצבע שהנה זה (המלך המשיח) בא…אף שאמרו חז"ל שמשיח בא בהיסח הדעת אין זה בסתירה ח"ו למחשבה והתבוננות באופן של דעת בענייני משיח וגאולה, כי היסח הדעת פירושו למעלה מן הדעת…"

כשלומדים חסידות, לומדים ענייני משיח וגאולה, כי 'כל הספרים מלאים בדבר זה', כפי שאומר הרבי. ככל שלומדים יותר, הדברים חודרים יותר בפנימיות הלב. כך הגאולה הפרטית שלך מתחילה. את מרגישה לפתע שהעיניים נפתחות, ופתאום את רואה את המציאות אחרת, והיא מדברת איתך גאולה.

כמו פנס שמאיר פתאום חלקים מסוימים, שהיו אפלים וחשוכים. פתאום אינך מבינה איך לא ראית אותם עד עתה. הרי כשהכול מואר – הכול ברור כל כך…

כך חיים גאולה

לחיות גאולה פירושו שהגאולה היא חלק בלתי נפרד מחיינו. לא מדובר רק באיחול או בדרישה, אלא בתחושה קיומית שזו המהות, זו המציאות, זה המקום שאליו אנחנו מתקרבים בצעדי ענק, גם אם נראה לנו שאנו צועדים אחורה. לא משנה מה ההעלם של העולם הזה משדר, האמת היא שאנחנו בתוך רכבת שנוסעת בכיוון אחד, ואין דרך חזרה. הגאולה היא חלק מהחיים שלנו, ואין לנו חיים בלעדיה.

לחיות גאולה זה להיות מוכנה להתגלות הסופית בכל רגע ממש, אבל גם לגאול בכל שנייה עוד חלקים מהנפש. להיות ב'היכון', אבל ב'היכון' נעים, טוב ומשמח. לדמיין איך ההתגלות תיראה, מתי היא תתרחש ואילו בגדים נלבש. הדמיון הזה מכניס אותנו למקום נכון וטוב, הופך את הייעוד לחלק מחיינו, לחיים עצמם.

הגאולה היא לא משהו שצריך לחשוב עליו ולבקש אותו רק בגלל הצרות, הקשיים, הבעיות והטרגדיות. נתחבר למהות, למשמעות העמוקה שלה – השלמות של כל הדורות, תכלית כוונת הבריאה, גילוי אלוקי עמוק ונעלה ומענג כל כך, שלידו כל הדברים האחרים פשוט לא יהיו קיימים עוד.

כשלומדים חסידות, יכולים לטעום מהתענוג של הגאולה, להתחבר לנקודה הפנימית ואמיתית, לראות את הדברים במשקפיים גאולתיים, להתבונן על החיים מתוך נקודת מבט אחרת, גבוהה, שונה ומעמיקה יותר.

לחיות גאולה ולחיות רבי – שניים שהם אחד. אלו חיים שבהם אני מונחת במקום פנימי, עמוק ורוחני יותר, הופכת את זה לחלק בלתי נפרד ממני, לדבר שאי־אפשר לוותר עליו, למשהו שאני מאוחדת איתו, שבלעדיו חיי אינם חיים בפשטות.

כובשת חלקים

אכן, לא תמיד קל לזכור זאת, כשהילדים שוב רבים, כשהבוסית בעבודה מעירה הערה פוגעת, כשהשכנה מלמעלה מחמיצה לך פנים, וכשהבנק בולע את המשכורת לתוך קרבי המינוס המאיים. אבל אם את מסגלת את זה לעצמך יום־יום, שעה־שעה, מזכירה לעצמך בכל פעם קצת ועוד קצת, מכניסה לתוכך – לומדת, מתרגשת, מתפעלת, מתחברת – חלקי החיים שבהם את מצליחה לחיות גאולה מתרחבים בהדרגה. הגאולה הפרטית שלך הולכת וכובשת עוד ועוד חלקים מעולמך, ואת מתקרבת לרגע שבו נזכה לחיות את זה בשלמות עם הרבי מלך המשיח בראשנו בבית המקדש השלישי תכף ומייד ממש.

באדיבות מגזין עטרת חיה

מרגישות את השנה החדשה באוויר🌹

📆לוח השנה של נשי חב"ד צפת הוא חלק מהבית, הלוח מגיע לכל בית בקהילה ונשאר תלוי – כל השנה.

זו ההזדמנות שלך להכניס ברכה, שפע וזכויות ולהקדיש תאריכים חשובים, ימי הולדת יארצייט, נישואין 💐הצלחות וברכות💗.

בנוסף יש הגרלות מפנקות🎁:

הקדשה אחת – השפעה על 365 ימים!

📆בחרי תאריך מיוחד הקדישי אותו בלוח השנה ב-360 ש"ח.

והשתתפי בהגרלות שוות: חצי פאה תרומת אסנת, עוגה מפנקת, 2 לילות בצימר במירון, פגישות יעוץ, מארז קוסמטיקה טבעית ועוד.

📆בחרי 3 תאריכים חשובים להקדשה והשתתפי בהגרלות מיוחדות בתרומה של 770 ש"ח.

🏖️ חופשה משפחתית מפנקת של נופש בוטיק יבניאל, 3 לילות ל-15 בני משפחה.

🌟 חת"ת מפואר עם בד הרבנית חיה מושקא

📆 הקדישי התוועדות מיוחדת או חודש הקרוב לליבך ב-1800 ש"ח והשתתפי בנוסף בהגרלה על

🌟 כיסוי לחלות עם בד של הרבנית

🌟 ומטבע של הרבי משובץ בשרשרת מיוחדת

להצטרפות:

קישור לתרומה

נשי חב"ד צפת

כל אחת חוותה את הרגע הזה, שבו העדיפה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותה בו-במקום, כאשר לא הייתה מסוגלת להתמודד מול המבוכה הבלתי אפשרית.

מילה שנפלטה לא במקום, סוד שניסינו להסתיר ונחשף, כל דבר שבאותו רגע גורם לנו לחיוורון מיידי, לא מאפשר לנו לחשוב אפילו דקה אחת קדימה. ברגעים כאלו רוצים רק להיעלם ולברוח. לא להיות כאן יותר, ואילו יכולנו – היינו מחזירים את הגלגל אחורה.

לפניכן כמה סיפורים כאלו, של נשים רגילות (כמו כולנו) ואמיצות, שנקלעו לרגע שבו קיוו שהאדמה תבלע אותן. רגע או כמה רגעים אחר כך הן עשו חושבים. מקצתן רק לצורך הכתבה הזאת… מה קרה? מה אפשר היה לשנות כדי למנוע מקרים דומים? תובנות ששוות יותר מהסיפורים עצמם.

חינוך אמיתי

שמי רחלי, והייתי השנה מורה מקצועית בכיתה ד'. אני לא ממש משתלטת על הבנות, מן אופי רכרוכי כזה, אבל אוהבת אותן מאוד, וגם יודעת להעביר את החומר בדרכים מעניינות. אז יצרתי דרך לימוד המשלבת המון משחקים, הפתעות ופרסים. בכיתה יש כל הזמן רעש, ואין כמעט שום כלל שבאמת מקפידים עליו. אבל בסופו של דבר הבנות יודעות את החומר ועוברות בשלום את המבחנים, וזה בהחלט חשוב!

בהתחלה עוד הרגשתי לא נוח עם זה שאני לא באמת מנהלת כיתה כמו שצריך, אחר כך יצרתי לעצמי מין אידיאולוגיה. העיקר שהבנות יודעות ושמחות, ואני זורמת איתן בדרך שלהן וכו'.

בחודש אדר המנהלת הודיעה לי שהיא תיכנס לצפות בי בשיעור. זהו הליך פורמלי שכל מורה בשנה הראשונה שלה עוברת כדי לקבל הערכה לעבודתה בשטח. נכנסתי ללחץ. היה ברור לי שאני מלמדת נהדר ויש לי קשר טוב עם הבנות, אבל חוץ מזה? איני בטוחה שיש לכולן מחברת, ואיני יודעת היכן כל אחת יושבת, הן כל הזמן מחליפות מקומות. מה יהיה?

החלטתי, בלית ברירה, להכין שיעור מעניין מאוד שלא דורש ספר, מחברת או מכשיר כתיבה. שלא ייווצר מצב שאבקש להוציא משהו מהתיק, ומישהי תכריז שאין לה. זה היה אתגר אמיתי, אבל הצלחתי. כשנכנסתי לכיתה בתחילת השיעור, גיליתי לבנות שקניתי ארטיקים, והם מחכים במקפיא. מי שתתנהג יפה כל השיעור, לא תקום מהמקום, לא תדבר בלי אצבע, תקבל ארטיק אחרי הצלצול.

בתוך רגע כולן ישבו למופת, זקופות ומשלבות ידיים. מזל שאני רק מורה מקצועית, ויש להן מחנכת שהסבירה להן ברור מאוד איך מתנהגים יפה, כי לא היה לי זמן ללמד את זה.

המנהלת נכנסה, והן קמו לכבודה. השיעור התנהל די בסדר, עם כמה הפרעות קטנות שאפשר להעלים מהן עין, אם רוצים. למשל כששאלתי איך פותרים משהו על הלוח, וכולן קמו בבת אחת, ואני הזכרתי להן לשבת, ומישהי אמרה:"אבל בשיעור שעבר כולנו עמדנו ליד הלוח!"

שרדתי ככה עשרים דקות, ואז המנהלת החליטה שראתה מספיק וקמה ללכת. כנראה גם למנהלות ארבעים וחמש דקות של שיעור הן יותר מדי… כבר הכנתי את ריאותיי לנשום לרווחה, ואז…

המנהלת אמרה: "תודה רבה לכיתה ד' החמודה ולמורה שלהן, נהניתי מאוד מהשיעור. כל הבנות שאמרו תהילים בשבת מברכים מוזמנות למזכירות בהפסקה, לקבל ארטיק".

הן צעקו "ייייששש!" בלי שמץ של נימוס, ואז קטנטונת אחת אמרה: "זה יהיה הארטיק השני שלנו היום, המנהלת, כי גם המורה אמרה שאם נתנהג נורמלי בשיעור היא תיתן לנו ארטיק…"

התפללתי שהאדמה תבלע אותי במקום, שם בכיתה ד'… הסמקתי כולי. המנהלת הבינה את הסיטואציה, וכדי לשמור על כבודי ברחה מהכיתה. אחר כך הייתה לנו ישיבה ארוכה־ארוכה, והיא דיברה איתי ברצינות רבה על חינוך אמיתי לכללים ולמשמעת, והדגישה שרואים מייד אם יש לכיתה הרגלים או אין.

מאז איני מחפשת חיים קלים, ואיני מסתתרת מאחורי רעיונות זמניים. אני וגם הכיתה שלי עובדות לאט וביסודיות על כללים.

יודעות מה? תפתיעו אותי! לא אכפת לי…

אהבה ללא תנאי

שמי אורית. אני ובעלי בעלי תשובה. הקמנו יחד בית חב"די. לשבעת הילדים שלנו נתנו את החינוך הטוב ביותר שאפשר – בהתלהבות של בעלי תשובה המאושרים בשביל הילדים שלהם שגדלים על תניא וחסידות, ולא על השטויות שעליהן גדלנו בעצמנו…

אני חושבת שהחינוך שלנו היה מעולה. התייעצנו המון עם המשפיעים ויישרנו קו עם מוסדות החינוך. לא היינו נוקשים מדי, נתנו לילדים המון, בגשמיות וברוחניות, והשפענו עליהם אהבה וחיבוקים. כמעט כל הילדים שלנו המשיכו בגאווה בדרך שבה חינכנו אותם, שמחים לשאת את שם המשפחה הנדיר ולספר על תהליך ההתקרבות שלנו.

יש לנו בת שכבר התחתנה ויצאה לשליחות, בחור חמוד ב'קבוצה' ועוד אחד בישיבה גדולה ועוד כמה בנות במגוון גילים ומצבי רוח. חיה מושקא שלנו בחרה דרך אחרת. בחרה, גם כן… ברחה, הייתי קוראת לזה. סוג של "לא טוב לי פה, ואני מחפשת את עצמי, אז בינתיים מותר לי הכול וכולכם אשמים." גם איתה השתדלנו לא לעשות שטויות. התייעצנו, הלכנו לטיפול זוגי, הבהרנו בבית כללים, הרעפנו המון אהבה ושתקנו אלף שתיקות מול כל הפרובוקציות שלה.

בינתיים אנחנו מחכים לה שתחזור, אוהבים אותה מאוד ומפחדים לחשוב על הניסיונות שהיא עוד מתכננת לנו.

באחד מהימים המאירים של חב"ד התקיימה התוועדות לנשים בקהילה. הגעתי, עייפה ומשתוקקת לנוח קצת בגשמיות וברוחניות. מצאתי לי פינה שקטה, והתארגנתי עם כוס קפה וקרואסון יבש. הגעתי מוקדם, והרבנית עוד לא הגיעה, אז בינתיים נשים התכבדו ופטפטו.

ואז נכנסה אחת מהנשים המבוגרות יותר בקהילה. אין בינינו שום קשר, כי היא מדור אחר, כמו שאומרים. היא גם מהמשפחות המיוחסות, לא בעלת תשובה כמונו. היא יודעת עליי, אני עליה. אם ניפגש ברחוב נהנהן זו לזו, לא יותר.

היא חיפשה את החברות שלה, סקרה את האולם, ומבטה נפל עליי. פתאום היא ניגשת אליי ומתחילה לצעוק: "הנה את, יושבת פה כאילו הכול בסדר! מגיעים מרחוק והורסים לנו את הקהילה!" הייתי בטוחה שהיא מדברת על מישהי אחרת, מה לי ולה? הסתובבתי לבדוק על מי היא צועקת. היא התרגזה עוד יותר. "אל תיתממי, גברת אורית!" היא צעקה, ועכשיו כולם כבר ידעו מי הורס את הקהילה, לא רק אני. "אם אתם לא תעמידו את הילדה שלכם במקום, אני אזמין משטרה שתעשה את זה!"

לא היה לי מושג על מה היא מדברת, אם כי אפשר לומר שכבר ניחשתי לאיזו אחת מחמש הבנות שלנו היא מתכוונת. הכול הסתחרר סביבי. באתי לכאן לנוח קצת, חיפשתי פינה שקטה, ועכשיו מישהי שוטפת אותי בצעקות מול כולן. התפללתי בלי קול שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי. משום מה שום אישה לא קמה להגן עליי. אולי גם הן ניסו להבין מה בדיוק קרה, אולי פחדו לעמוד מולה.

תוך כדי הצעקות אני מבינה שהבן הקטן שלה, יהלום בפני עצמו, שכבר ישב במעצר פעמיים, לא משנה על מה, יצר קשר עם הבת שלי, וזה לא מתאים לה.

לא היה לי מה לומר. הלוואי וחיה מושקא הייתה מקשיבה לי. הדבר הראשון שהייתי אומרת לה הוא "אני אוהבת אותך", והשני "רק לא הבחור הזה"… ניסיתי להגיד משהו, לא היה אפשר להשחיל אפילו מילה קטנה. בסוף פשוט קמתי והלכתי. היא יצאה אחריי, עמדה בפתח והמשיכה לצעוק.

חזרתי הביתה בוכה, מתחמקת מהמתבגרות שלי, נכנסת לחדר. אחת מהן הזעיקה את בעלי. כששמע, דווקא צחק. "היא לא מסתדרת עם הבן שלה, לכן את צריכה לעצור את הבת שלך?"

למחרת נשארתי בבית, עשיתי חשבון נפש עם עצמי. למה בעצם הצעקות שלה הכאיבו לי כל כך? הרי אילו היא הייתה צועקת עליי שחנות המכולת אינה נקייה, הייתי צוחקת. מה הקשר אליי? האם ההתנהגות של חיה מושקא היא בגללי? ככה חינכתי אותה? היא בחורה גדולה, ומקבלת את החלטותיה בעצמה. החלטתי להפסיק להאשים את עצמי.

המסקנה השנייה הייתה שאני עדיין לא מספיק מקבלת את מושקא שלי כמו שהיא, באהבה בלי תנאים. החלטתי להתפלל עליה יותר, להתקשר אליה בכל יום רק לברר מה שלומה. לדאוג שיהיו בבית דברים שהיא אוהבת כשהיא קופצת לביקור.

בקשר לצעקות, הרבנית של הקהילה התערבה. היא דרשה ממנה להתנצל לפניי בפומבי בשבת, ואני הקלתי עליה וסלחתי לה מייד. מסכנה, נראה שהיא מתמודדת עם הנושא הרבה פחות טוב ממני.

לגבי מושקא שלי והבחור שלה – אולי יום אחד עוד יקימו יחד בית חב"די בישראל, מי יודע?!…

לא מסתובבת אחורה

שמי שפרה והקמתי את ביתי בקהילה חמודה ומשפחתית. יש לי שכנות טובות וחברות טובות שגילן קרוב לשלי. אנחנו מגדלות את הילדים יחד, נפגשות בשבת בבית הכנסת, בגינה אחרי הצוהריים, מחוץ לחדר הכיתה באספות הורים.

בשבת אחת, אחרי הצוהריים, ישבנו יחד בגינה, משגיחות כל אחת על הילד שלה. מדברות כרגיל. מישהי הזכירה את ברכה, שם בדוי לגמרי. ברכה היא אישה מהקהילה שלנו, לא מהחברות הטובות שלי. יש בה משהו מתנשא מאוד, לטעמי, ואחרי כמה פעמים שניסיתי לשוחח איתה והיא לא זרמה, הפסקתי לנסות. יש לי מספיק חברות, ואיני מתכוונת להתחנן.

מה גם שהבית שלה שונה מאוד מהבית שלי. היא משקיעה מאוד בחיצוניות, הילדים שלה תמיד מסתובבים במותגים, בסטים כמובן, והפאה שלה שווה יותר מהרכב שלנו. גם המסכים שם לא באותה רמת סינון כמו שלנו. אז עדיף לשתינו שלא נוצר קשר קרוב.

מישהי סיפרה משהו שקרה במשפחה של חמיה של ברכה, השנייה הוסיפה משהו על הילד הגדול שלה. שתיהן דיברו בשקט, ואני לא התכוונתי בכלל להשתתף בשיחה. ואז מישהי העירה שברכה רוצה מאוד לקבל את משרת הגננת בגן חובה בשנה הבאה, במקום הגננת שרה האלופה שיוצאת לפנסיה בקיץ.

עכשיו כבר התערבתי. "מה? גננת?" דיברתי בהתלהבות ובכעס, "בשביל להיות גננת צריך להיות דמות לחיקוי, מחנכת! מה פתאום ברכה? אם היא תקבל את המשרה של הגננת, אני לא מכניסה את הילדה שלי לגן!" החברות שלי לא הסכימו איתי ולא התנגדו. רק שתקו שתיקה רבת משמעות, נבוכה. דקה לאחר מכן גיליתי שהיא יושבת על הספסל כמה מטרים ממני ושמעה הכול.

זה היה הרגע שבו הייתי מודה מכל הלב לאדמה, אילו היא הייתה מוכנה לפתוח את פיה ולבלוע אותי. אמרתי בקול כל מה שאני חושבת עליה, והיא שמעה. הסמקתי כולי. אחרי כמה רגעים שכולנו שותקות, החלטתי לא לדחות את התיקון והסתובבתי. לא שיש לי דרך להתנצל על מה שאמרתי, אבל אני חייבת. ברכה סובבה את ראשה לצד השני, כאילו לא שמה לב אליי, לא מוכנה לדבר.

ניסיתי להתקשר, היא לא ענתה. שלחתי מכתב, והיא לא הגיבה. מעולם לא היינו חברות, אבל לפגוע ככה במישהי לא הייתה הכוונה שלי. אלף פעמים מאז אני מתחרטת על מה שאמרתי. בשביל מה זה היה טוב?

המסקנה שלי אולי לא מקובלת כל כך בחב"ד, אבל מה לעשות? האיסור לדבר לשון הרע חל על כולנו; גם 'לא תשנא את אחיך בלבבך' שלא לדבר על החובה לדון כל אדם לכף זכות. התחלתי ללמוד בקביעות הלכות שמירת הלשון, ולחשוב אלף פעמים לפני כל מילה שאני מוציאה מהפה. פעם קראתי סיפור על צדיק שהבטיח לעצמו שלא יסתובב אחורה. מתי אדם מסתובב אחורה? כשהוא מדבר על מישהו ורוצה לוודא שאינו שומע במקרה. הצדיק דיבר תמיד רק דברים טובים, כאלו שלא אכפת לו שישמעו.

הלוואי עליי.

כולן טובות כל כך

שמי איילת, ואני עובדת במשרד קטן וחמוד של ארגון תורני. אני אוהבת את העבודה שלי. יש לנו צוות נחמד של ארבע עובדות, לכל אחת יש תפקיד ברור, ויחד אנחנו צוות יעיל מאוד. אחרי שנים של עבודה משותפת הפכנו להיות כמעט משפחה. גם המעסיקה שלנו, אישה מופנמת ועסוקה מאוד, שכמעט לא רואים אותה, היא אישה מתחשבת ויעילה.

הארגון עצמו עוסק בתחומים חשובים בעיניי ואף מצילי חיים, וזה מוסיף לעבודה שלי ממד של שליחות. המשכורת אינה גבוהה, אבל כרגע היא מספיקה לי, בדרך כלל.

בעלי ואני נישאנו לפני אחת־עשרה שנים, וברוך ה' אלף פעמים, נישואינו עלו יפה. הבעיה היחידה, האתגר, החסר, איך שתקראו לזה, היא העובדה שעדיין לא זכינו להרחיב את המשפחה. אני בטוחה שהכרתן נשים במצבי או קראתן עליהן, ואתן יודעות עד כמה זה קשה, ממלא את כל סדר היום, כואב כל הזמן.

כשאני מגיעה למשרד, אני אומרת לעצמי: 'איילת, תחשבי שהשארת את כל הילדים (כמה היו יכולים להיות לנו? חמישה?) במוסדות ואצל המטפלת. עכשיו את מפסיקה לחשוב עליהם, שוקעת בעבודה'.

לא זכיתי, ואני עדיין לא יודעת איך זה, אבל אני מאמינה שכאשר אימא יודעת שהילדים שלה בידיים טובות, היא מצליחה לא לחשוב עליהם. ככה לפחות אחותי מספרת. זה מוזר, אבל כשאין לאישה ילדים, היא לא מצליחה להפסיק לחשוב עליהם.

רוב הזמן זה בסדר.

בהפסקה תמיד מספרים על הילדים. כבר הסברתי לעובדות אצלנו בכל דרך שהילדים שלהן אינם מפריעים לי, מפריע לי ששותקים. כל כמה זמן מישהי אחרת מתקדמת לכיוון חופשת הלידה, וגם זה משהו שמרגישים במשרד, כולן חוות איתה, אבל בסך הכול בסדר.

אני נחמדה ונעימה, מקשיבה ומשתתפת. באמת נוח לי ומתאים לי. הדבר הגרוע ביותר שהייתי יכולה לחשוב עליו הוא הרעיון שיתחילו לשתוק לידי או לרחם עליי. ככה חשבתי לפחות.

כשאני כותבת שאתגר הפוריות ממלא את כל היום, איני מתכוונת רק למחשבות ולגעגועים. התכוונתי כפשוטו. הטיפולים, הבדיקות, הזריקות, המעקבים. מדובר בתקופות מסוימות ביומן רפואי. לא לפי ימים, לפי שעות. ועוד לא דיברנו על השפעות של כל מיני טיפולים הורמונליים, על המתח ועל האכזבה שאחרי.

לפני שנה בערך החליט הרופא שלנו, אחרי כמה ניסיונות שלא צלחו, לעלות דרגה. להתחיל טיפול חדשני יותר ואגרסיבי יותר. מבחינתי זו הייתה ירידה בדרגה. קיוויתי כל כך שלא נגיע לשם. אבל כשהגענו, לדעת הרופא, ניגשתי אל הטיפול כמו אל השליחות החדשה בחיי. הטיפול לא היה קל. הוא עצמו כאב, והיו לו תופעות לוואי רבות כל כך שכבר לא הצלחתי להתלונן אפילו. והתחושה המייאשת הזאת של הפרטיות שהלכה לה לבלי שוב. ממש. הנס הוא שאני עוברת את זה עם בעלי ולא לבד. לא יודעת איך הייתי מתמודדת אחרת.

את אימא שלי איני מרבה לשתף. היא כאובה מדי, ואין בה הכוח להיות המשענת שלי, וגם לי אין את הכוח להיות המשענת שלה. בקושי אני המשענת של עצמי. שבת פעם בחודש, ולראות את העיניים שלה ואת התהילים – בשבילי זה כיבוד הורים מעל ומעבר.

לעבודה השתדלתי להגיע מדי יום. ראשית, כי כל נושא הטיפולים הוא מחוץ לתחום שם. ואם איני רוצה להסביר למה אני מבקשת להחסיר, עדיף שאגיע. שנית, וזה ייאמר לזכות הקולגות שלי, היה לי טוב שם. אי של שפיות ויום–יומיות רגילה בתוך כל הבלגן.

אחרי תקופה של חודש, חודש וחצי, בשיא ההתמודדות, אני מתחילה לחוש ריח של סוד במשרד. בתחילה לא הבנתי שהוא קשור אליי, הסוד. חשבתי שאולי קורה משהו עם אחת החברות, ומרוב שאני עסוקה בעצמי לא שמתי לב. אחר כך ראיתי את המבטים, הבזקים כאלו, הבנתי שמדובר בי. רציתי לבכות. למה? כבר חשבתי שהסברתי מספיק עד כמה טוב לי שטבעיים סביבי! והמשרד, המקום היחיד שבו אני עוד מרגישה טוב, שאליו אני בורחת…

החלטתי להתעלם, להתנהג כרגיל. אבל זה הלך והתחזק. אמירות מסוימות שלי, סתמיות, גררו מבטים או שתיקות. אפילו לא הצלחתי לשים את האצבע על משהו שגורר תגובות. התעלמתי.

באחד הבקרים יצאתי למרפסת לנשום אוויר. היה לי חם נורא, עוד תופעה שקשורה לטיפול. בחדר דלק חימום, ובצדק. היה יום קר, וגשם דקיק טפטף עליי. כשנכנסתי חזרה, מנסה לאסוף איתי אוויר וקור לעוד חצי שעה מול המחשב והטלפון, הביטו בי כולן. אחת, נקרא לה אהובה, ניגשה אליי. היה לה שוקולד וחיוך גדול. לפי כל העיניים שעקבו אחריה, הבנתי שהיא שליחת ציבור.

"איילת," היא הייתה מרוגשת. "רק רציתי להגיד לך שכבר הבנו, אנחנו רואות ומתרגשות איתך. את בטח עוד רוצה להסתיר את הבשורות הטובות, אבל החלטנו לגלות לך שאנחנו יודעות, כדי שתרגישי נוח להתלונן על הבחילות, להתרגש, לבקש עזרה כשצריך להרים משהו כבד"…

רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי! הן באמת התרגשו ושמחו בשבילי, סתם. התנפחתי קצת בגלל התרופות שלקחתי, סבלתי מבחילות. אבל סתם. הלוואי והייתה לי בשורה טובה לבשר להן.

שתקתי דקות ארוכות. היא חיבקה אותי באהבה גדולה, גם שלוש העובדות הנוספות ניגשו אליי, מלאות אהבה, שמחות איתי.

"אני לא," אמרתי בסוף. בכיתי. "אין לי בשורות טובות בשבילכן, בשבילי, הלוואי. סתם סובלת מתופעות לוואי של תרופות שאני לוקחת".

זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מולן, שהעלינו את הנושא הזה בכלל. אין לי מושג מה הן עשו, איך הגיבו. אני הלכתי לשירותים, ונדרשו לי דקות ארוכות להירגע. אחר כך התקשרתי למעסיקה, אמרתי לה שאני לא מרגישה טוב והולכת. היא מייד אמרה שהכול בסדר. שאחזור רק כשיהיה לי כוח. כנראה מישהי כבר הספיקה לשתף אותה במה שקרה.

חזרתי אחרי יומיים, כאילו הכול רגיל. אהובה ניגשה לבקש סליחה. אמרתי לה שהכול בסדר, באמת. זה בדיוק מה שהייתי רוצה שתעשה בעדינות וברגישות כשזה באמת יקרה.

מה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה שוב? אין לי מושג. הן היו נפלאות, לא סתם 'בסדר', עדינות ורגישות כל כך. גם אני הייתי בסדר, לא? מזל שהאדמה לא באמת פתחה את פיה, כי גם הן התפללו להיבלע בה. מה היה עוזר לנו להיבלע יחד? אני חושבת שהמסקנה היחידה היא שה' צריך לעזור, לברך אותנו בילד ולמנוע את האי־נעימות הבאה. לא ככה?

באדיבות מגזין עטרת חיה