הני אלישביץ, עטרת חיה

שורשים של כיבוד

הסיפור שלנו נפתח לפני די הרבה שנים, מעל תשעים שנה למעשה.

הוא נפתח בבת הצעירה למשפחת וורקר, גיטא רייזל, שנשארה לבד עם אמה האלמנה בבית שבעיר העתיקה אחרי שכל שמונה האחים והאחיות האחרים התחתנו.

ולמה לא התחתנה גם גיטא רייזל כמו כל אחיה ואחיותיה?

כי היה לה תנאי מקדים לנישואין: "מי שמתחתן איתי צריך לקחת בחשבון שמגיעה אליו הביתה גם אמא שלי – לתמיד בעזרת־ה'. בשום אופן אמא לא תישאר לבד בבית אחרי שגמרה לחתן את כל הילדים והילדות".

ואמא שלה, חשוב לדעת, הייתה ב"ה אישה פעילה ונמרצת, עם עין פקוחה ומילה נחרצת על כל מה שקורה בסביבתה.

כך הגיעה גיטא רייזל בערך לגיל 24 – בשנים שבגיל עשרים כבר נדו בראש לבחורות שנשארו רווקות.

אבל 'לכל סיר יש מכסה', וכאן אנחנו מגיעים ליהושע–מרדכי ליפקין, יתום מאב, שידע מהי מסירות למען אמא – הוא חי זאת על בשרו מגיל צעיר ביותר עם אמו האלמנה. ושיע ליפקין, כך אומרים, לא חשב פעמיים לפני שענה "כן" על התנאי והשידוך קם והיה, כאשר הזוג הצעיר עובר לדירה בשכונת בית ישראל שבירושלים – עם הסבתא איתם.

הבת הבכורה שנולדה לזוג הצעיר ולסבתא שבבית – הלא היא אימי שתחי'.

עד גיל 17 זכתה אמי לחיות עם הסבתא בבית כמחנכת נוספת – כאשר אבא ואמא מכבדים כל מילה שלה (וכאמור – היה לה מה להגיד, ב"ה). מה הפלא שלבת הבכורה שלה היא קראה "בת שבע" כשם סבתה המנוחה? ובהמשך כל הילדים מכירים את הסיפור על הסבתא שגרה אצל סבא וסבתא ליפקין.

נדלג שנים קדימה: אני, ילדה קטנה, החמישית במשפחה, שסבא וסבתא שלה, משני הצדדים, גרים בירושלים, וההורים שלוחים של הרבי מה"מ בכפר חב"ד. פעם בחודש סבתא ליפקין מגיעה לביקור, אבל בכל מועד מגיעים אליהם, ועם כל שמחה מתקשרים, ובכל מוצאי שבת אבא מתקשר להוריו – גם אם הוא אחרי התוועדות ארוכה ושופעת 'משקה'. וכשזה קורה, אני נעמדת בצד לשמוע איך אבא מדבר עם הוריו כאילו לא נכנסה טיפת משקה לפיו, ורגע אחרי סיום השיחה – הוא נרדם תשוש…

מסקנה נחרטה בי עם השנים, בלי שאף אחד יגיד אותה: כיבוד הורים לא לוקח כח, הוא נותן כח!

כך הבנתי וקיבלתי בטבעיות – שנים אחר כך – את ביקוריה השבועיים הקבועים של אמא אצל הוריה שכללו לינת לילה בירושלים כשהם כבר היו מבוגרים וזקוקים לכך, את התורנויות של אבא אצל הוריו כשהיו זקוקים לו (עד כדי לקיחת חופשה של כחודש כשאביו היה חולה וזקוק לתמיכה צמודה), וכל מה שנדרש לעשות עבור ההורים – גם אם אלה כאילו 'נגסו' בשעות שהיו להורים להקדיש לנו – ושניהם עבדו במשרה מלאה ומעלה…

וזה כנראה גם מה שגרם לי (ובהמשך גם לילדיי) להתבונן בטבעיות על הצורך שהתעורר כשחמי ואחר־כך חמותי היו זקוקים לעזרה, ובעלי שיחי' סעד את הוריו בכל דבר וזמן בלי הגבלות של זמן או מסירות.

הרי אלו ההורים שלנו, נכון? ואם ההורים זקוקים לך – אתה שם. ומעולם לא שאלתי את הוריי: "למה אח שלך או אחות שלך לא יכולים לעשות את זה אם הם ממילא גרים קרוב יותר?"… מי מוכר זכויות בגלל נסיעות או אי נוחות אחרת?!

איך עשית את זה?

על הרקע הזה ישבתי לשיחה עם אמא שלי שתחי', כשהיום בעצם אני חווה את הצד השני של המטבע – כעת אנחנו, האחים והאחיות, בצד שמגיע לעזור להורים, להיות שם וגם להתמודד עם קשיים לא פעם, וכששואלים אותי – "לא קשה לך לנסוע לאמא כל שבוע, להישאר בלי יום חופשי?" אני תוהה לרגע: "מה הקשר?". ואז מבינה – אולי מי שלא ראה את זה בעיניו – מתקשה להבין, ואולי אני זו שמתקשה להבין אותם… ועם זאת, אם יש מישהו שחושב שזה לא כרוך בקושי, או שאין לי במה להשתפר בכיבוד הורים – כנראה לא הבין את הפואנטה…

אז שאלתי את אמא:

איך עשית את זה? עם קטנים בבית, עובדת במשרה מלאה…

"האמת היא שלא חשבתי לרגע על הקושי, למרות שבמבט אחורה – זה בהחלט היה מאד מורכב. מן הסתם את זוכרת שברבות הימים אמא (= סבתא שלי) גם הייתה אלמנה וסיעודית לחלוטין בכסא גלגלים, וגם אז ואפילו כשהיא נכנסה לבית אבות – המשכתי להגיע כל שבוע כי זו אמא שלי. לי היה תמיד ברור שאפשר לכבד הורים גם אם יש קשיים. אולי הידיעה המוחלטת הזו נתנה לי כח".

במה בעיקר התבטא הקושי מבחינתך?

"היו לו כמה פנים:

היה הצד הטכני: הנסיעות לירושלים היו ארוכות ומסובכות (בחזור למשל הם כללו ירידה בכביש המהיר שבין הכפר לכפר־חב"ד ב' וגלישה במורד הגבעה – בכל מזג אוויר שהוא…), או למשל פעמים רבות היה צריך כח פיזי כדי לעזור לאמא, להרים אותה מכסא הגלגלים שלה – ומבחינת הכוחות הפיזיים שלי לכאורה לא יכולתי לעשות זאת, אבל למדתי עם הזמן טכניקות שעזרו לי ומצאתי כוחות.

מעבר לכך היה את הצד הרגשי: בתקופה האחרונה לחייה אמא סבלה מאד מייסורים קשים, ההאכלה הייתה דרך הבטן, ולא היה פשוט. אני הייתי לצידה, וחוץ מאשר ללטף אותה לא יכולתי כמעט כלום לעשות בשבילה. זה קשה. מאד.

"ובנוסף היה את הצד המשפחתי: שכלל התארגנות מראש עם הארוחות בשבילכם, האחיות הגדולות לקחו יותר אחריות, והסתדרנו. אף אחד מהילדים לא התלונן. אף פעם.

גם כשאבא ז"ל היה נוסע להיות עם אביו ואחר כך עם אמו מתוך מסירות מדהימה, והייתי נשארת אתכם לבד – גם אז עם כל הקושי – זה היה מובן מאליו בשבילנו".

הפן המקצועי

בשלב הזה פניתי לראיין את אמא שלי מהכובע השני שלה – כפסיכולוגית:

מה אפשר להמליץ לאשה שלא ראתה דוגמא כזו, וההתמודדות לא פשוטה לה?

"אם אנחנו מדברים על הורים שזקוקים לסיוע בצרכי היום־יום צריך לחלק את זה לשניים:

אם באמת הילדים לא יכולים להגיע מספיק על מנת לסייע להורים, שידאגו להביא בתשלום או דרך התמיכה הממשלתית אדם מתאים ומהימן שייתן את הסיוע הפיזי־טכני להורים. ועם זאת חשוב מאד להיות כל הזמן ערניים ולבדוק שאכן טוב להורים עם הסיוע הזה, הם מקבלים מענה מכבד ונעים והם מעוניינים בדרך הזו.

אבל בכל מקרה, גם כאשר את המענה היום יומי מספק אדם אחר, הילדים צריכים שיהיה להם תכנון של זמן שמוקדש להורים. כמו שיש לכל אחד מאיתנו תכנית לכל תחום שחשוב לו: לקניות, לטיפול בילדים, להתארגנות לעבודה – כך גם צריך שיהיה חלק מלוח הזמנים של ילדים להורים מבוגרים את הזמן שמיועד להיות עם ההורים, לשמוע אותם, לתת להם עידוד, לספק צרכים.

זה יכול גם להתבטא בטלפונים, כאשר הילדים, ב"ה, שלוחים בקצה הארץ; אך כמובן שככל שניתן – גם להגיע פיזית".

איך עושים את החשבון של כמה להקדיש להורים על 'חשבון' הבית? הרי בסופו של דבר גם ההלכה קובעת שהאישה לאחר נישואיה פטורה מכיבוד הורים במידה וזה מתנגש בחיי המשפחה שלה וברצון בעלה, והתמרון לפעמים לא פשוט.

"אכן, ולכן צריך להכניס את הסיוע להורים בצורה מסודרת ללוח. ארוחות לבני הבית אפשר להכין מראש, לילדים צעירים יותר ניתן למצוא סידור קבוע מניח את הדעת, בני הזוג צריכים לשוחח ביניהם על העניין ולראות את הדרך הנכונה לעשות זאת.

אך במקרה והבעל לא מסכים להקדשת זמן שבועית קבועה (ומדובר על מקרה שההורים זקוקים לא רק להתעניינות בטלפון אלא סיוע פיזי) יש לשאול רב מה עושים.

בכל אופן, הרצוי הוא שהילדים ידעו שכאשר אמא אצל סבא וסבתא לא מפריעים לה. כך היא תוכל להקדיש את הזמן להוריה מתוך פניות נפשית, ומצד הילדים מדובר על חינוך – כמו כל דבר שמחנכים אליו את הילדים".

את זוכרת אמא, איך יום אחד, לאחר שהגיע אדם מבוגר מאד לקבץ נדבות אמרנו לכם אחי הצעיר ואני: "כשאתם תהיו זקנים, ותצטרכו (חס־ושלום) לקבץ נדבות, אנחנו לא ניתן לכם ללכת לעשות את זה, אנחנו נלך בשבילכם". די נעלבנו מהצחוק הבלתי נשלט שתקף את כל בני הבית… אבל באמת איך מחדירים בילדים את ההבנה וההרגשה שכיבוד ההורים הזה, שכאילו בא על חשבונם (בחשבון אגואיסטי פשוט של ילדים), הוא בעצם זכות ושמחה, ומקור לגאווה?

"הדוגמא האישית שלנו – כאשר אנחנו נחוש שמחה, תחושת זכות בתוכנו לקיים את מצוות כיבוד הורים ולהחזיר להם מעט על כל מה שנתנו לנו, החשק שיש לנו לעשות את זה ממילא יתבטא בהתנהגותנו – כשנראה משהו שיכול לשמח את ההורים בביקור – נשמור אותו עבורם, כשנדבר על כך עם הילדים נבטא את התחושות הללו בצורה לא מילולית. חשוב כמובן גם לתמלל את הדברים באוזניהם ולבטא את גודל הזכות, ב"ה.

בהחלט אפשר גם להציע לילדים להכין משהו שניקח איתנו לסבא ולסבתא כדי לשמח אותם, וגם להתקשר לעשות להם נחת כשהילדים הצטיינו במשהו בבית או במקום הלימודים".

שאלה אחרונה, שלמען האמת אני שואלת בשבילי, ולא רק לצורך קוראי העיתון… את עוברת כעת תקופה לא פשוטה מבחינה בריאותית, ואני כל כך מזדהה עם הקושי הנפשי שתארת קודם בעניין הטיפול באמך. מה הכלים להתמודדות עם הכאב הזה?

"אני חושבת שתמיד ניתן לעשות משהו בשביל ההורים. לפעמים לא יותר מאשר לתת כתף והבנה, להביע אכפתיות ואמפתיה. אין הרבה מה לעשות, אבל גם זה הרבה וצריך לזכור את זה, הידיעה שאנחנו עוזרים במשהו – גם היא נותנת כוחות וסיפוק. עצם הנוכחות שלנו ליד ההורים תורמת להם, גם אם לפעמים אנחנו לא רואים את זה.

יחד עם זה, כמובן שאפשר לשתף את הבעל ואפילו את הילדים בקושי (כמובן בצורה שמתאימה לגיל שלהם, ורק לילדים אחרי גיל עשר) השיח והשיתוף מקל לא פעם.

אבל חשוב ביותר למצוא דברי נחמה בתוכי, לעורר את האמונה בהקב"ה שהוא יודע מה הוא עושה, וגם אם אני לא מבינה – הרי הוא עצם הטוב, ובעזרת־ה' יהיה טוב. מה שלא סותר את הצורך להתפלל לטוב גלוי ולקוות אליו תמיד.

במקרים קיצוניים של קושי נפשי אפשר לפנות לאנשי מקצוע ולהיעזר באמצעי הרגעה שונים".

כשאני כאילו מחזקת אותך – למעשה אני מתחזקת בעצמי… וכל דבר שאני יכולה לעשות בשבילך – קטן או גדול, נותן לי כוחות והמון סיפוק.

"שנזכה לאריכות ימים מתוך שיבה טובה!"

סמינר חבד"י חדש יפתח במרכז אירופה בעיר פראג, לבנות המסיימות את הלימודים בתיכון, בראשות השלוחים הרב מאניס וזוגתו דיני ברש.

הסמינר יפתח בעזרת ה' לקראת שנת הלימודים הקרובה, תשפ"ג.

בסמינר הושקעו כוחות רבים כדי ליצור תכנית לימודים מושקעת וברמה גבוהה, בשילוב חווית שליחות ייחודית ובאווירה חסידית חמה והתוועדויות חסידיות.

במהלך השנה תהיה לבנות גם הזדמנות לבקר בהרבה ציוני דרך של יהודי אירופה, בטיולים מיוחדים, מאורגנים ומהנים.

תשומת לב מיוחדת תינתן לצרכי הבנות, שיישמרו בקבוצה בת 25 נפשות על מנת לוודא שכל אחת תקבל יחס אישי.

אלומה שמלי, עטרת חיה

זוג יוצא לשליחות. בהחלטה הלא קלה הזו הם לוקחים בחשבון את הריחוק מבני המשפחה, את הקשיים בתפילות במניין, לפעמים אפילו בחגים. קושי בהשגת מוצרי מזון כשרים, הגעה למקווה וכן קושי כלכלי. אבל אין ספק שההתמודדות המאתגרת ביותר היא בנוגע לחינוך הילדים. כי חסיד מקושר מוכן לוותר על הרבה נוחות ומותרות, אבל על חינוך הוא לא יתפשר.

איתנו שלוש שליחות מסורות שהן גם אימהות אוהבות, השמחות לשתף אותנו בקשיים, בהתמודדות, בהרבה טיפים ותובנות וכמובן בנחת.

הגב' חנה בקרמן, שליחה במשך שנים רבות בשכונת גילה הירושלמית, הגב' אלישבע רוסו, מהודו, מנהלת בית הספר האינטרנטי "משיח קידס", והגב' מאירה תחי', שמבקשת לעת–עתה להישאר חסוית–שם.

יעקב ואני

יעקב אבינו נמצא בחרן, רחוק מהקדושה ומהצדיק. דווקא שם הוא מצליח לגדל שנים עשר שבטי י–ה, שממשיכים כולם את עם ישראל. ספרי על ההצלחה הזו מהזוית האישית שלך:

חנה בקרמן: "אימא שיוצאת לשליחות צריכה להיות שלמה עם עצמה ולדעת שלהיות שליחה של הרבי מה"מ זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. כאשר היא מרגישה את זה וחיה את זה, זה עובר בדרך ממילא לילדים. אבל זה צריך להיות משהו פנימי מאד אצלה, ולא רק מן השפה ולחוץ. אם היא מרגישה את זה והילדים חווים את זה כמוה, הכל נראה אחרת. הילדים נמצאים בעמדה של השפעה וזכות, וגם היא נמצאת שם. הקשיים מתגמדים מול האושר ואז יכולים לחזור לארץ כנען עם משפחה שלמה שכולה מקושרת לרבי, למשלח, למרות האתגרים וההתמודדויות".

אלישבע רוסו: "כאשר יוצאים לשליחות, במיוחד בארץ רחוקה ונידחת, ישנו קושי טכני גדול בכל מה שנוגע לחיים הבסיסיים ביותר. ברמה של לחם וחלב. אי אפשר לנסוע ל'סופר' הכשר הקרוב ולהצטייד בשימורים ופסטות… לומדים לחיות ככה, ולהתארגן עם שחיטה וחליבה ואפייה, ועדיין חסרים ביומיום המון מוצרים בסיסיים מאוד שהתרגלנו עליהם. כשמדובר בילדים, המחשבה הראשונה שלנו כהורים היא על המחסור שלהם בכל סוגי הממתקים והחטיפים שאין בנמצא במקום השליחות. צריך לזכור, שלנו – הדברים האלו חסרים, כי גדלנו עליהם ונראה לנו קשה מאד לוותר עליהם. אבל הילדים שלנו גדלים אחרת ולכן מה שלא התרגלו אליו גם לא חסר להם. כאשר יעקב חוזר מחרן ופוגש את אחיו עשיו הוא אמר לו: 'יש לי כל'. ליעקב לא היה חסר דבר בשליחות. יש עוגיות שאימא אופה בבית, (עם הלחם) יש מעדן שוקולד נחמד שמכינים מקקאו, סוכר וחלב קוקוס. כשלא התרגלו ליותר, זה גם לא חסר. בואו לא נרחם עליהם, כי הרחמים האלו מיותרים ורק מחלישים אותם".

מאירה: "אני לוקחת מהסיפור של יעקב אבינו דווקא נקודה אחרת. אני מהשליחות שלא זכו בינתיים לראות את 'מיטתם שלמה'. שלא זכו לראות עדיין את ה'עליי ועל צווארי' שהרבי הבטיח. שניאור שלי (שם בדוי כמובן) עזב את הדרך שבה חינכנו אותו, וכולי תקווה ואמונה שהוא יחזור בקרוב. בתחילה, כשפנו אליי, סרבתי. מה קשורה אליי הכתבה אם לא זכיתי לראות את כל ילדיי יוצאים חסידיים ושלוחים כמוני? אחר כך חשבתי על כך שגם ליעקב אבינו לא הייתה מיד נחת מכולם. גם הוא התמודד עם המון אתגרים בחינוך הילדים שלו. ראובן שבלבל את יצועו, שמעון ולוי שהלכו והרגו עיר שלמה בלי להתייעץ, עשרה אחים שמכרו את אחיהם לעבד(!), זה לא בדיוק מצטלם יפה… בסוף, הייתה לו נחת. בסופו של דבר, מיטתו הייתה שלמה. ברור לי שגם שניאור שלי יחזור. גם לי תהיה נחת, בדיוק כמו יעקב אבינו. המון בלגן בחיים עצמם, אבל נחת שלמה בסוף… יש לצערי הרבה שמתמודדות כמוני עם הניסיון הלא קל הזה, והן חס ושלום לא שליחות פחות טובות או פחות מקושרות".

כך נשלב: שליחות וילדים

איך באמת משלבים בין הילדים והשליחות? מה עלינו לעשות כדי שהילדים לא ייפגעו מעומס התפקידים המוטלים עלינו במסגרת השליחות?

חנה בקרמן: "הילדים צריכים להיות במקום הראשון בסדרי העדיפויות שלנו. לאו דווקא שנהיה איתם יותר שעות ממה שאנחנו משקיעים בשליחות. זה לא עניין של זמן אלא של מקום בנפש. את יכולה להיות בשליחות החינוכית שלך משמונה בבוקר עד ארבע בצהריים, ועם הילדים רק שעתיים אחר כך, אבל אם הילד נמצא ומרגיש שהוא במקום הראשון מבחינתך, זה מספיק. הוא יודע שאת זוכרת מה חשוב לו, מתעניינת מה עבר עליו היום, יודעת מה מעניין אותו ומי החברים שלו ומה החדשות הכי חמות בחיים שלו. כשאימא משאירה פתק לילד, או מכינה לו את האוכל שהוא אוהב למחר באהבה היא מראה לו מי חשוב לה באמת".

אלישבע רוסו: "יש בעייתיות מסוימת בעצם השאלה. איך לשלב בין הילדים לבין השליחות? הילדים הם השליחות שלנו! הטיפול בילדים הוא השליחות שלנו. צריך לזכור שהילדים הם המגדלור שלנו שמאיר ללב ים ומראה לספינות טועות את הדרך. אם המגדלור לא יאיר – מה השליחות שלנו? לדעתי, אימא צריכה להשקיע בילדים שלה לפחות תשעים אחוז מהזמן ומהכוח שלה. בצרכים הפיזיים שלהם, בהכנת האוכל הטעים והביגוד המתאים והמעקב אחרי הגדילה התקינה שלהם. בחינוך הכשר שלהם, בין אם הם בבית ספר חב"די ובין אם היא מחנכת אותם בבית, כמו שלוחים במדינות נידחות. אחרי כל ההשקעה הזו, היא יכולה לתת את עשר אחוז הנותרים מהזמן והכוח שלה לשליחות. אחרי כל ההשקעה הזו גם לא צריך הרבה יותר כדי לתת ליהודי נוסף את כל הטוב שאנחנו יכולים להאיר לו".

מאירה: "בתור התחלה, תמיד כדאי לנסות לשלב את הילדים כמה שיותר בשליחות. קודם כל, זה מחבר אותם מאד חזק לשליחות, יותר מאשר כשהם בבית לבד ומחכים רעבים ועייפים שאימא תחזור מעוד ערב נשים… בתחילת דרכי כמורה, חינכתי פעם כיתה בה היו שלוש בנות שלוחים. ההבדל ביניהן פשוט זעק לשמיים. אחת נכנסה ללחץ לפני כל חג. 'אוף! שוב אני אצטרך לשמור על כל הילדים כי אבא ואימא יהיו עסוקים כל היום וכל הלילה'… אחת הייתה מרוגשת מידי יום שלישי. היום זה היום של השיעור השבועי והיא תלך עם אימא לערוך את השולחנות יפה ולהכין את הכיבוד הטעים. השלישית לא ידעה הרבה על התפקיד של אבא שלה, חוץ מזה שהוא אף פעם לא בבית… צריך לחבר את הילדים לשליחות. לתת להם תפקידים מגיל צעיר ולא לנסות רק לחשוב איך להעסיק אותם כדי שנהיה פנויים לשליחות. ואם לא? ואם אי אפשר לשלב אותם בכל דבר? אז אולי צריך לוותר. אין סוף לדברים הטובים שאנחנו יכולים להשפיע על הסביבה שלנו, אבל לא על חשבון הילדים שלנו. נכון שאם תמסרי שיעור כל ערב יותר נשים ילמדו תורה, אבל יש תקופות שבהן תמסרי רק שיעור אחד בשבוע ויש תקופות שגם זה לא. אסור לנו כשליחות לשכוח את הילדים שלנו. יעד השליחות הראשון שלנו".

יוצאים ברווח!

מה לעשות כדי שהילדים שלנו לא ירגישו מופסדים מכך שהם בשליחות?

חנה בקרמן: "הילדים צריכים להרוויח כמה שיותר מהשליחות שלנו. לא רק רווח רוחני, שזה אין ספק שהם מרוויחים. גם רווח גשמי פשוט שהם מרגישים אותו, עם הנפש הבהמית… אם מכינים כיבוד מיוחד לערב נשים או מסיבה, הילדים הם אלו שיכינו איתנו ותמיד נכין יותר שישאר גם להם. אם בלזכות לנסיעות מיוחדות או התוועדויות או 'מבצעים' מסוג כזה ששאר החברים שלהם לא זוכים להם ורק הם, כי הם שלוחים, נהנים מהם. הילד צריך ללכת עם גב זקוף שהוא שליח, לדעת שיש לו דברים שהוא מרוויח מהשליחות שלו. כשקורה ואני צריכה לנסוע אחר הצהריים לפגישה חשובה או לסדר משהו דחוף הקשור לענייני השליחות שלנו, אני אקח איתי שני ילדים והם ירוויחו זמן אישי עם אימא. ככה אני לוקחת עניין שהיה יכול לעורר אצל הילדים מרמור והופכת אותו לחוויה, לרווח אישי שלהם".

אלישבע רוסו: "ילדים לא צריכים לסבול ולהרגיש רע בגלל שהם בשליחות. מבחינת הזמן, הם צריכים לקבל זמן איכות עם אימא שלהם ועם אבא שלהם. במקומות של מטיילים הם יכולים ליהנות מהאווירה ומהפינוק שהם מקבלים מהמבקרים הרבים. צריך שתמיד יהיה בבית משהו טעים וכשר למקרה שמציעים להם משהו שאין לו הכשר, שתמיד יהיה תחליף מתוק בבית. וגם בלי שיציעו להם ממתק לא כשר, הבית צריך להיות מקום נעים ומתוק ומפנק. צריך לדאוג להם לחינוך הכי טוב, לחיי חברה עשירים על פי תנאי המקום וגיל הילד. להשקיע בהם ובחינוך שלהם".

מאירה: "קודם כל, אנחנו צריכים לא להרגיש מופסדים מכך שאנחנו בשליחות… אם האימא ממורמרת מכל הדברים שהיא מפסידה, מהקושי להשיג דברים כשרים וחיי חברה ואירועים, הילדים ירגישו ככה גם. ודבר שני, באמת לדאוג שלא יהיו מופסדים! אם צריך להסיע אותם לחברים או לחוגים, לעשות את זה. לקנות דברים בהכשרים מהודרים שיהיו תמיד בבית, לפנות להם זמן, לצאת איתם לטיולים בחופשים. הילדות שלהם היא חלק מהשליחות שלנו. כמו שברור לנו שלא נוותר על הכשרים ועל מקווה מהודר בגלל המרחק – כך לא נוותר על כל מה שהילד זקוק לו: שיעורים פרטיים, חברים, הסעה ל'קעמפ', לפעילות ב'צבאות ה" או לחוג. ומה אם פעם בכמה זמן הילד באמת נאלץ לוותר על משהו? לא נורא. גם ילדים בקהילות חב"דיות מבוססות מוותרים על כל מיני חוויות מסיבות אלו ואחרות. אימא רופאה או מוכרת בחנות יכולה לצאת עם הילד לכל מקום שהוא מבקש בחופשים? לא. כל עוד זה לא קורה יותר מידי, לא צריך להתייסר כאשר הילד מוותר מידי פעם. הוא עוד עלול לקלוט את הרחמים שלנו ולתלות את כל ה'קשיים' הרגילים שלו בעובדה שהוא בשליחות. מה שממש לא נכון".

חממת השליחות

איך אפשר להגן על הילדים שלנו מההשפעות הזרות שהם עלולים לקלוט בשליחות?

חנה בקרמן: "הילדים יכולים לחזור מהרחוב וגם מבית הספר עם הנהגות, מילים ורעיונות לא מתאימים. במקרה כזה תמיד נזכיר להם את המקום המיוחד שלנו, את המעמד שלנו. אנחנו שלוחים של הרבי, לנו זה לא מתאים. כמו כן, צריך תמיד להשתדל שהילד שלנו יהיה בעמדת השפעה. מי שמשפיע לא מקבל. כאשר הילד שלנו מדריך ב'צבאות ה", מארגן מסיבות שבת, מקהיל קהילות, כל אחד בגיל המתאים. הוא לא פנוי לקבל מן הסביבה ח"ו".

אלישבע רוסו: "ילד בשליחות צריך לקבל חינוך לא פחות טוב ואפילו יותר טוב מילד שגדל בקהילה מסודרת בארץ הקודש. זו אחת הסיבות שהניעו אותי לקחת על עצמי את תפקיד הניהול של 'משיח קידס'. הוא צריך לקבל מעטפת מושלמת של שלושת הח' – חינוכי, חסידי וחברתי".

מאירה: "ילד שליח, שחי בשכונה, עיר, ארץ שתושביה אינם שומרי תורה ומצוות, יודע בדיוק מה ההבדל בינו לבינם. הוא נולד וגדל לשליחות ובטבעו עושה את ההבדל הברור בינו לבין הסובבים אותו. ילדה בשליחות לא מתגרה משכנה שמסתובבת עם טייץ, זה רחוק מידי ממנה ומעולמה. ברור לה שהיא זו היודעת איך צריך להתנהג והם לא. הבעיה מתחילה דווקא מול החברה בבית הספר החב"די. מניסיוני המר, חברים ממשפחות חב"דיות שמביאים רעיונות זרים, חושפים לתכנים לא מתאימים ואינם מקפידים על הנהגות חסידיות כמונו, מהווים פיתוי הרבה יותר קשה לילדים שלנו. לילד שלי לא הייתה אפילו תאווה לטלוויזיה של השכנים או לכלב שלהם – זה היה זר ורחוק. אבל חברים מהכיתה שהביאו שירים לא מתאימים והערצה לדמויות שלא מהעולם התרבותי שלנו היוו ניסיון קשה. 'הם גם חב"דניקים! אז למה להם מותר ולי לא?' ילדה בשליחות לא מקנאה בחולצה שלא מכסה דיה – זה לא מתקרב אליה; אבל חברה בכיתה עם גרביים מתחת לברך בהחלט מעוררת בה קושי להקפיד על צניעות מהודרת. אנחנו צריכים להסביר לילדים שלנו שהשליחות לא נגמרת בשכונה. היא מלווה אותנו לכל מקום, אפילו ל…'כינוס השלוחים'".

סיפורים של נחת

חנה בקרמן: "כשרואים את הילדים שלנו ממשיכים אותנו בשליחות, אין נחת יותר גדולה מזו. כשהבת אחרי החתונה משקיעה מהונה ומאונה ויוצאת עם בעלה הצעיר מידי ערב חנוכה לביקורי בית, כשהבנים בישיבה מקפידים 'להקהיל קהילות', כשהבנות מדריכות ב'צבאות ה", זו הנחת האמיתית שלנו".

אלישבע רוסו: "שני סיפורים קטנים־גדולים:

יום אחד הילדים יצאו עם אחת המטפלות לטייל למקום של מתנפחים וחוויות. כאשר שאלתי ממה נהנו, הם סיפרו על חוויה של הכנת שוקולד. נבהלתי מאד! הודו היא לא מקום שבו את יכולה להרגיע את עצמך שאולי הרכיבים היו כשרים. בדקתי את העניין עם המטפלת והתברר שכשהיא ניסתה להרחיק אותם מהסדנא, הם לא הבינו. 'אנחנו הרי לא נטעם מזה, אנחנו רק רוצים להנות מהחוויה של ההכנה'. הילדים ידעו להנות מההכנה בלי להתמסכן שהם לא יכולים לאכול את זה. ובאמת, הם לא נגעו בכלום.

וסיפור נוסף: בעלי הלך עם הילד הקטן בן השנתיים לטפל בעניין חשוב אצל פקיד נחשב. הפקיד נהנה מהילד הקטן והעניק לו שוקולד. 'אין לך מה לנסות', אמר לו בעלי. 'הוא לא ייקח. הוא כבר יודע…' וככה היה. הילדון הקטן הזה לא נגע בשוקולד כאילו הוא לא רואה אותו בכלל! ילדים של משיח"…

מאירה: "אני חושבת ששליחות במצבי, יש להן מטבע הדברים, יותר רגעים של נחת…. קודם כל, כל מה שאצל שליחה אחרת נחשב סתם רגע רגיל, אצלי זה נחת. הבן חוזר מהישיבה בחיוך עם ציונים טובים? יוצא ל'מבצע תפילין' ביום שישי וחוזר שיחה בשבת? זה לא ברור מאליו, זו נחת אמיתית. מי כמוני יודעת שזה יכול להיות כל כך אחרת? דבר שני, יש לי נחת שאין לאף אחת אחרת: כששולחים לי תמונה שתפסו את שניאור מניח תפילין בדוכן של חב"ד, זה מרעיד משהו עמוק בלב. כשמתברר לי ששניאור בילה כל הלילה במקום מפוקפק, אבל לא ויתר על הדלקת חנוכיית פס ברוב עם בתחילתו, זה מעלה לי דמעות. וזה עוד לפני שאני מתחילה לדמיין את ה'היינו כחולמים' כשהוא יחזור לגמרי!"

וואו, אחרי כל השפע שהושפע כאן אין מה להוסיף עוד. רק לקחת לעצמנו ולבתינו מן המסרים והתובנות המדהימות, ולאחל המון־המון נחת חסידי, בטוב הנראה והנגלה, שתזכנה יחד עם כל השליחות לעמוד בשורה הראשונה עם ילדיכן, ולקבל חיוך אמיתי של נחת מהרבי שליט"א מלך המשיח!

ציבי פרקל – יועצת שינה מוסמכת

אולי נתחיל מהשאלה – למה בכלל חשוב לזהות סימני עייפות?

אז ככה – כל צורך פיזי מובע בתחילתו ע"י סימנים בשפת הגוף. גם אצל מבוגרים, אבל כמבוגרים יש לנו שליטה על התנועות שלנו, ואצל תינוקות זה ממש נקי. אם אנחנו מדברים על עייפות, אפשר לראות חוסר נוחות באיזור הראש ולכן נראה אצל התינוק עיניים בוהות, מבריקות, גבות ורודות, צורך בשפשוף וחיכוך של הפנים, משיכה של שיערות והאוזניים. אפשר לראות גם צורך במילול של דברים והתעסקות עם האצבעות.

לכל תינוק יש את הסימנים המיוחדים לו מתוך הרשימה הנ"ל. בשלב מסוים, העייפות מתגברת, הצורך בשינה עולה ואז כבר נראה סימנים מאוחרים יותר כמו שפשופי עיניים, התינוק יהיה נודניק, עד שיגיע לבכי.

כשתינוק מגיע לבכי זה אומר שהצורך כבר אקוטי והוא צריך מענה כאן ועכשיו. בעייפות, אם הגוף לא מקבל שינה בזמן שהוא זקוק לה- הוא יגיב בהצפה של אדרנלין. אדרנלין הוא הורמון נוגד שינה ולכן לתינוק יהיה קשה להרדם, וגם אם הוא כבר יהיה מותש ויירדם- השינה לא תהיה עמוקה והוא יתעורר הרבה במהלך השינה.

זיהינו סימני עייפות, מה עכשיו? פשוט לשים את התינוק לישון?

אז דבר ראשון נדבר אל התינוק, נגיד לו – אתה עייף, בוא נלך לישון. בשלב הזה נתחיל בהדרגה להוריד פעילות, לסלק משחקים מסיחי דעת, ננמיך טון דיבור. עכשיו אפשר להעביר לחדר, ולהחשיך בהדרגה.

יש תינוקות שבשלב הזה עדיין צריכים עוד קצת הרפיה. אפשר לעזור להם עם חיבוק או טפיחות לאורך הגוף. עכשיו זה הזמן לטקס שינה קבוע, ואפשר להניח את התינוק לישון במיטה 🙂

בהצלחה!

לפרטים על סדנאות קרובות וייעוץ שינה:
054-8484498
או במייל [email protected]

26-12-2021-09-24-10-02וארא 26-12-2021-09-24-11-וארא-מוגה

התרגשות

"…מה השם שלה?" ביקשה הבת שלי לדעת.
רגע, רגע, ניסיתי להוריד ממינון ההתלהבות הבלתי נשלטת,
"התלהבות" זו אולי מילה מועטה ביחס לאותה התרגשות.
מירי היקרה ילדה בת
ודאי אתן שואלות על מה השמחה הגדולה? מירי ילדה אחרי 12 שנות ציפיה!.
באמת אי אפשר להכיל את ההתרגשות,
כרגיל, מאורעות שאני חווה מתחברים לי לפרשת השבוע.

פרשת שמות
הפרשה מתחילה בשיעבוד בני ישראל, הם יורדים לגלות מצרים..
מאיפה יש לנו כוחות לשיעבוד? לקושי? קודם כל- הכח מגיע מהתורה! לפני פרשת שמות, מגיעה פרשת ויחי, לפני שפוגשים בקושי, לוקחים חיות (י' עם שורוק).
אנחנו בדור שמצד אחד אפשר להשיג כמעט הכל ברגע, בלחיצת כפתור, ומצד שני מאמץ ויגיעה הם חלק (כמעט) נפרד מאיתנו.
חינוך הילדים הופך לשיעבוד, אולי בגלל שאנחנו מונחים באין ספור עבודות.
לפעמים, אני בתחושה של רצון לדלג על המקומות שקשה לי בהם, ולהגיע ישר לפרשת בשלח.
אין אנחות, אין הנחות.
כדי להגיע לגאולה- ללידה המיוחלת, חייבים לעבור את הקושי.
(תשאלו את מירי, מהו קושי?)
לא באתי להפיל אותך ברוחך.
כן באתי לחדד: אם יש לך קושי שמפריע לך להמשיך הלאה, דעי שה' הוריד את אבותינו לגלות ובסוף הוציא אותם ברכוש גדול.
גם את תעברי את הקושי והמכשול ותזכי לחיות גאולה כבר עכשיו בפרשת שמות.

איך מצליחים? במאמץ ויגיעה.
לא סתם אמר הרבי הרייץ: שחובת ההורים לחשוב לפחות! חצי שעה ביום על חינוך הילדים.
מחשבה יוצרת מציאות
כבר בקושי, תאמיני! ותראי גאולה,
אני צריכה לסיים, רצה לממש את מחשבותיי על הילדים.
ואת? גולה איתי למקום תורה?

הניצוץ שידליק את האש

ב"ה  ט"ז טבת תשפ"ב

באחת הפעמים, כשחילקתי נרות בקניון רמת גן במבצע נש"ק, הצעתי לאשה שפגשתי לקבל את ערכת הנרות שבידי.

היא סירבה בנחרצות, כך שלא ניסיתי להשפיע עליה בשנית, להדליק נרות לכבוד שבת.

בתה כבת החמש, ראתה שאני מחזיקה את ערכת הנרות, קופסא קטנטנה, סגלגלה, מעוצבת ומעוטרת באותיות נאות.
נראה היה כאילו עיניה מתמגנטות על הקופסא. היא נעצה בה את מבטה, והושיטה אלי את ידה.

אמה שאלה אותה; "את רוצה להדליק נרות שבת" ?
-"כן" – ענתה הבת.
נתתי לה את ערכת הנרות והסברתי לאם;
"אם את עובדת במקום מסויים – וטוב לך שם? – את נשארת.
אם לא טוב לך שם ? – את עוזבת, ומחפשת מקום עבודה טוב יותר.
אם את גרה במקום מסויים – וטוב לך שם? – את נשארת.
אם לא נוח לך שם? – את בודאי תחפשי מקום חדש עם כל המעלות. גדול. מרווח. קרוב למקום העבודה וכו'.

אבל יש תחום אחד בחיים, שהוא המשמעותי  ביותר לכל אורך חיינו : חיי הנישואים!!!

אנחנו זקוקים לאהבה הדדית. חיי נתינה,  כבוד הדדי ומסירות. חיים הגונים מתוך יושר, אמון ונאמנות הדדית וכמובן טוב לב הדדי.

וגם לעת זקנתנו, כשהיופי והחן יהיו קצת מאחורינו, נרצה שהקשר ימשיך ויהיה קשר של אהבה אמיתית, קשר איכותי, ערכי וניצחי. לא קשר זמני…

זמן הדלקת נרות  השבת,  זה הזמן שמאיר את מזלה של הבת והאשה היהודיה. כך מלמד אותנו הרבי מליובאוויטש. זו הזדמנות ללמד את בתך הקטנה, שלאחר הדלקת נרות השבת, תתפלל על עצמה, על בריאותה ובריאות ההורים, על הצלחתה בלימודים והצלחתה בחיים…

ושתתפלל כבר  מעכשיו (!)  שתזכה לבעל הטוב והמתאים עבורה. כי זה הדבר המשמעותי  ביותר עבורנו, שאיתו נשארים הרבה שנים".

סיימתי את המונולוג שלי.
האישה הסתכלה עלי במבט חד וענתה לתדהמתי,  שהיא גרה עם גוי !

דבריה הדהימו והכאיבו לי.  נשארתי דוממת ללא מילים.
היא שילבה את ידה ביד בתה – ושתיהן התרחקו ממני עד שנעלמו מעיני.

חשבתי בליבי. בבית הזה אין קידוש. בבית הזה אין שבת. בבית הזה לא חוגגים את חגי עם ישראל. אין את  ראש השנה ואין את יום כיפור. אין חנוכה ואין פסח…

אבל בזכות המבצע הקדוש, חובק קצוות עולם, מבצע נרות שבת קודש של הרבי מליובאוויטש. שבו פנה הרבי וביקש לא רק מאישה יהודייה, אלא גם מילדה קטנה מגיל שלוש, שתדליק נר של שבת.

בבית הזה, אני מאמינה, יאיר נר שבת בודד, שיאיר את חייה של ילדה קטנה יהודיה,
ויצית בקירבה להבה גדולה, את אש האמונה.

בדידי הווא עובדא

אלומה שמלי, עטרת חיה

נגישות היא מילה שכמעט זרה למי שלא זקוק לה, למי שזקוק לה היא כמו אוויר לנשימה. לנו, אלו שזכו ומסתדרות מצוין בעזרת רגליהן ההולכות ועיניהן הרואות זה כל כך מובן מאליו עד שאנחנו כמעט לא מקדישות תשומת לב לדרך ולמכשולים העומדים בפנינו כשלא מדובר ביותר משישים מדרגות… יש אנשים, שמדרגה בלתי מורגשת עבורינו, יוצרת להם סיבוב ארוך או אולי אפילו מונעת מהם השתתפות באירוע!

שליחה, מנהלת ואדריכלית משוחחות על נושא ההנגשה וחשיבותו. ואם בזכות הכתבה הזו עוד אישה תזכה להשתתף בעוד אירוע – המטרה של הכתבה הושגה.

כך הפכנו לבית חב"ד מונגש

אפרת כהן, שליחת הרבי שליט"א מה"מ באחת הערים בארץ ישראל משתפת ברגע בו הבינה עד כמה אנחנו לא מודעים לצורך:

"בשנותיה האחרונות הייתה אימי מרותקת לכיסא גלגלים. נפשה עוד הייתה צעירה והיא הייתה מלאה חיות ואהבה לשמוח ולהנות. אולם אז גילינו עד כמה העולם מוגבל כאשר את יושבת בכיסא גלגלים.

האהבה העיקרית והראשונה שנאלצה לוותר עליה הייתה הביקור השבתי בבית הכנסת. אימא הייתה מהמקדימות להגיע לתפילה ונשארה עד סוף ההתוועדות. אבל כדי להגיע לבית הכנסת שלנו יש לעלות שני טורי מדרגות צפופים ומסתובבים – לא שייך".

"התחיל מסע חיפושים אחרי בית כנסת מתאים. לא בדקנו מרחק ולא נוסח. התנאי היחידי היה האפשרות להגיע בצורה נגישה. אימא עברה להתפלל בבית הכנסת המרוקאי. זה לא היה נוח בשום צורה. המרחק היה גדול, התפילה התחילה מוקדם והסתיימה עוד לפני עשר! המתפללים, לשבחם יאמר, קיבלו את הוריי בסבר פנים יפות. הם אפילו כיבדו את אבי לחזור שיחה של הרבי מה»מ לפני קריאת התורה. אבל אימא נשברה. המאמץ היה גדול והמנגינות והנוסח – שונים מידי. ולצערה, היא פשוט ויתרה על אהבתה לתפילות שבת. את הזכות להתפלל שם שמרנו לקריאת עשרת הדיברות".

"היו גם שמחות קרובות וכנסים שאימא נאלצה לוותר עליהם. אמנם אחיי המסורים היו מוכנים להרים אותה עם הכיסא אפילו ארבע קומות, אבל היא לא רצתה ואפשר להבין למה. זו הייתה אימי. ולא לכל נכה יש בנים מסורים שמוכנים לסחוב אותו לכל קומה שירצה! באותה תקופה היה בי ממש כעס כלפי מקומות ציבוריים שלא מנגישים את עצמם למוגבלים. איך אדם יכול להיות כל כך אדיש לצרכים של אדם אחר?! כל מקום נמדד אצלי לפי מידת ההנגשה שלו לנכים. כשלא היה מונגש הוא נפסל ואיתו האחראים עליו…"

"עברו שנים, הקמנו בית חב"ד משלנו ושיפצנו את השטח היפה שקיבלנו. דאגתי להמון פרטים קטנים שהיו חשובים מבחינתי במקום: זרימה טובה של אוויר, עיצוב נקי, מערכת שמע מובנית. דבר אחד שכחתי לגמרי: הנגשה. לרגע אפילו לא עלה הנושא ברעיוני".

"לפני ארבע שנים התארגנו לליל הסדר הציבורי, כשלפתע נודע לנו כי אחד המקורבים שלנו, מהמשתתפים הקבועים של ליל הסדר, שבר את רגלו בצורה רצינית. הוא היה מרותק לכיסא גלגלים והתקשר לברר אם בית חב"ד שלנו מונגש. השאלה הייתה עבורי כמו סטירת לחי. שאני לא אדאג לנושא ההנגשה? נזכרתי בכעס שהיה ממלא אותי בתקופה בה הייתה אימי תלויה בחסדי המנגישים. מיהרנו להנגיש את בית חב"ד שלנו. ב"ה שזה לא היה קשה. בסך הכל היה צריך לבנות רמפה מעל לשלוש המדרגות שבכניסה לבית חב"ד שלנו".

"מאז אנחנו מונגשים. המקורב זכה להיות איתנו בליל הסדר ואיתו עוד מוגבלים שונים.

מאז שבית חב"ד מונגש מגיעים עוד אנשים רבים לתפילה, לשיעורים ולפעילויות. חלקם, כי תמיד רצו להגיע לחב"ד ולא הייתה להם אפשרות עד היום, חלקם כי זה בית הכנסת היחיד באזור אז הם הגיעו אליו כמו שאימא שלי הגיעה למרוקאים. על הדרך הם מכירים חב"ד שלא הכירו וכבר נשארים בלי קשר לכיסא הגלגלים".

"מה למדתי מכך? קודם כל, לא לכעוס! להבין שמי שלא במצב הזה, לא במצב הזה. הוא ממש לא רואה את הצורך, זה לא שהוא מתעלם בכוונה ובאכזריות. דבר שני, להשתדל לעורר את המודעות להנגשה. כאשר אני שומעת על שליחה שמשפצת או מחפשת לקנות מקום לפעילות, אני מעוררת ומזכירה לה לשים לב גם לפרט הזה. הרבי רוצה את כל עם ישראל בפעילות שלנו. אני בטוחה שזה לא לנחת לרבי כשנשים רוצות להגיע לפעילות שלנו ולא יכולות".

החוק והביצוע

תמר חן היא אדריכלית המתעסקת בעיקר בתכנון ועיצוב בתי כנסת. היא משתפת אותנו בידע ובנסיון שלה בתחום חוק ההנגשה:

"חוק ההנגשה הוא חוק המחייב כל מבנה ציבורי להיות מונגש לבעלי מוגבלויות. כאשר אנחנו מדברות על הנגשה אנחנו מדמיינות לעצמנו קודם כל רמפות, שמאפשרות להעלות כיסא גלגלים במקום מדרגות. אך יש לדעת שהנגשה נוגעת לכל בעלי המוגבלויות! בחוק ההנגשה כלולה גם ההקלטה במעלית ובאוטובוס המדווחת באיזו קומה או תחנה נמצאים. סימונים של תחילת וסוף גרם מדרגות באמצעות טבעות, עבור כבדי הראייה וכן פס מונע החלקה על המדרגות. לכבדי שמיעה נתקין מערכות אקוסטיות המגבירות את הקול. ולתלויים בהתניידות בכיסאות גלגלים נדאג ליישור המדרגות ולמרווח נוח".

"מה חוק ההנגשה בבית הכנסת נוגע לנו כנשים? הוא מחייב אותנו שכל אישה תוכל לשבת בעזרת נשים ולהשתתף בתפילה. במידה ועזרת הנשים שלנו גבוהה, עלינו לדאוג למעלית שבת שתאפשר לאישה בכיסא גלגלים לעלות. במידה ואיננו מעוניינים או יכולים להתקין מעלית שבת, יש לדאוג שבקומת הקרקע תהיה עזרת נשים נוספת, מופרדת במחיצה מן הגברים ובה תוכל הגברת שלנו לשבת".

"החוק קשוח מאד בכל נושא ההנגשה. יש צורך לעבוד בתיאום עם יועץ נגישות ולקבל את אישורו לתכנית. אי עמידה באיזה פרט הקשור להנגשה מונעת טופס ארבע ואי אפשר להיכנס ולהשתמש במבנה עד השלמת כל ההסדרים הדרושים".

"אתן דוגמא לקשיחות החוק, באחת הפעמים תכננתי עבור בית ספר חדר מחול. בכניסה לחדר היו שתי מדרגות – ועליהן פסלו לי את התכנית. ניסיתי לטעון שמי שלא יכולה לעלות שתי מדרגות לא נרשמת לחוג מחול… אולם טענתי לא התקבלה: אם אחת החברות בכיתה תרצה לצפות בחזרות להופעה והיא מוגבלת בכיסא גלגלים? – נאלצתי ליישר את הכניסה לחדר".

"כאשר אני מתכננת בית כנסת, תמיד יהיה הבדל בין מבנה המיועד מלכתחילה לבעלי מוגבלויות, כמו בית כנסת בבית אבות או במוסד רפואי, לבין בית כנסת המיועד לציבור הרחב אולם עליו להתאים גם לבעלי מוגבלויות. בבית כנסת מהסוג הראשון אשתמש בהרבה טכניקות הנגשה קבועות: בימת קריאה המתכווננת בגובהה לפי מי שעומד לידה, אדם בריא או יושב בכיסא גלגלים. רמפות מובנות וקבועות לבימה ולארון הקודש. גם ארון הקודש יכול לרדת ולעלות לפי הגובה הרצוי.

בבית כנסת רגיל, לעומת זאת, מספיק שהכניסה תהיה מונגשת. לבימה נכין בדרך כלל רמפה ניידת שתאוכסן בחדר ותבוא לידי שימוש במידה ויהיה צורך. כך נוכל לחסוך את המקום הרב שתופסת הרמפה בחלל בית הכנסת".

חוק ההנגשה במבנים חדשים הוא רציני וקשוח, וזו בשורה טובה עבור בעלי המוגבלויות. הבעיה העיקרית מתחילה כשמדובר בהנגשת מבנים ישנים. שם לא תמיד רוצים או רואים את הצורך בהנגשה לציבור בעלי המוגבלויות. גם כאשר מעוניינים, לא תמיד ניתן לעשות זאת בקלות. מבנה שלא נבנה על מנת להיות מונגש, קשה מאד להנגיש אותו. לפעמים מדובר בהוצאה יקרה מידי או במאמץ רב מידי ויש גם מקרים בהם הדבר ממש כמעט בלתי אפשרי.

כאשר שליחה או רבנית עסוקה בהקמת מרכז יהודי מכל סוג שהוא, עליה להיות מודעת לנושא של חוק הנגישות. הוא מחייב אותנו! אבל עוד לפני החוק – אהבת ישראל והשותפות ההדדית בינינו מחייבות אותנו לדאוג גם לאלו שלא יכולים לדאוג לעצמם.

ישנם יועצי נגישות שלמדו את המקצוע ויודעים כיצד להנגיש מבנה ישן, ובטח מבנה חדש. יש ליצור קשר ולשמוע מה החוק מחייב אותי וכיצד אני יכולה להנגיש את המקום שלי לעוד אנשים».

קשה ההנגשה

הדס מיכאלי היא מנהלת בית ספר בדרום. הניסיון שלה עם חוק הנגישות לא שמח כל כך…

"זכינו וקיבלנו לבית הספר שלנו תלמיד עם קשיי שמיעה" היא פותחת. "פנינו וביקשנו עזרה בכיתה אקוסטית מיוחדת לכבדי שמיעה. אני לא אגיד שמדובר בחודש ולא בשנה, אולם בסופו של דבר, אחרי הרבה מאבקים ונידנוד לרשויות קיבלנו את השיפוץ ומאז זכו כבר עוד תלמידים לקויי שמיעה להנות מלימודים בכיתה האקוסטית".

"כמה שנים אחר כך הצטרף אלינו תלמיד בכיסא גלגלים. הפעם כבר היה מדובר בסיפור מסובך הרבה יותר:

בית הספר שלנו ממוקם על צלע הר ומשום כך הוא בנוי בצורה מדורגת ואפילו הכניסה לבית הספר כוללת כמה גרמי מדרגות. פנינו לרשויות ונכנסנו לתהליך שאין לו סוף. משרד החינוך שלח אותנו למועצה המקומית וזו חזרה אליו. גם בתוך  משרד החינוך מעבירים אותך ממחלקה למחלקה וממפקח למפקח".

"וברשות המקומית? מדפנה לגבי ומגבי לאורנה… ההורים כעסו. הם הרגישו כאילו אנחנו לא מעוניינים מספיק. בית הספר הצליח להגיע למצב בו הכניסה לקומת הקרקע מונגשת לפחות, בכל גרמי המדרגות. כך יכול היה התלמיד להגיע בבוקר וללמוד בכיתתו שהייתה כמובן ממוקמת בקומת הקרקע".

"לאחר מאמצים רבים הצלחנו להנגיש גם את אולם הכנסים שלנו וכך לפחות יכול היה להשתתף איתנו באירועים של בית הספר".

"המאבק ממשיך. החוק מחייב שהתלמיד יוכל להגיע לכל מקום בבית הספר ולא יצטרך להישאר תמיד כלוא בקומת הקרקע. התחילו לדבר על מעלית, הויכוח היה לגבי מי משלם את ההתקנה שהייתה אמורה לעלות הון – כי מדובר על מעלית חיצונית. מבנה בית הספר אינו מאפשר הקמת מעלית רגילה. אני כשלעצמי לא אהבתי את הרעיון של מעלית בבית ספר יסודי, אולם בטח לא הייתי מעמידה רגל בדרכו של התלמיד שלי".

"מה היה הסוף העצוב של הסיפור? התלמיד שלי כבר עזב את בית הספר עם תעודה טובה והמשיך לישיבה ולא זכה לראות את בית הספר שלו מונגש לכבודו… ההורים ממורמרים ונשארו עם טעם רע בפה. מרגישים שבית הספר לא עשה די כדי להנגיש את המבנה לבנם".

"מה המסקנה שלי? חוק הנגישות מעולה במבנים חדשים, אך כושל ביותר במבנה ישן. אם אתם הורים המנסים להנגיש את בית הספר למען הילד שלכם. אל תשאירו להנהלת בית הספר לעשות הכל לבד ותביטו מהצד בביקורתיות. מדובר בבלגן ובכאב ראש גדול, ואף אחד לא ממש יוצא מגדרו לעזור – לא הרשות המקומית ולא משרד החינוך. זה מאבק שיש לאחד בו כוחות של ההורים ושל הילד כדי לראות פרי, עוד כשהילד שלכם במוסד"…