"אפילו החשיכה בתוכנו היא אהבה" / שושנית ליפו

תתארו לכם שהכול אהבה.
אפילו החשיכה בתוכנו
היא אהבה.
מה שמבקר אותנו,
הוא אהבה שהתחפשה.
מה שמתעלם מאיתנו,
הינו בקשה לקירבה.
מה שאנו חשים שהוא
לא ראוי,
הוא אהבה שעוד לא הגיעה
לכול המקומות בתוכנו.

תארו לכם
שהכעסים בין האנשים
היו נחווים כאהבה,
כרצון לקירבה ומגע.
תארו לכם שאי הבנה היתה
מתבהרת בחמלה.
שלחץ היה מידית מותמר לשלווה.
שהיינו חיים מסופקים.
שלווים.רגועים.

יודעים וזוכרים שכול מה שקורה
בחרנו.
בראנו.
שמה שיש, ביקשנו.
שמה שאין -יצרנו.
שאוהבים אותנו תמיד.
שאנחנו רצויים.
שייכים.

שגם הטעיות שלנו,
נסלחות.
שהכול בר תיקון.
ששום דבר לא
באמת נגמר.
שהכול ממשיך,
לעוד פרק.

שאין נקודת הגעה.
שאנחנו כבר ממש
מוצלחים.
שאנחנו יכולים להרפות,
כולנו.
ממש ככה-באי
מושלמות המופלאה של כולנו.

תארו לכם ,שזה לא בושה-
לפחד,
להיות חלשים,
להיות עצובים,
להרגיש שאנחנו לא יכולים.

ותארו לכם ,
שאפשר לסמוך.
על החיים.
עלינו.
על הייקום.

שממש ממש, אפשר
לקום כול בוקר,
לפתוח את העיניים
ולהודות-
מקסים פה.
מופלא פה כבר עכשיו.

זה בסדר כול מה שקורה.
כל מה ששבור,
ולא מתוקן,
ועוד לא הסתיים,
ועוד לא נפתר,
ועוד לא הושלם.
הכול מבורך.

ואז אולי, הלב,
היה סוף סוף נח.
מרפה אל עצמו.
נפתח.
הלב הזה,
לא היה צריך להתכווץ,
לפחד,
להינעל.

והחיוך היה עולה על שפתינו.
והיינו רואים שהכול,
הכול אהבה.

אנחנו אהבה,
וכול מה שסביבנו
אהבה.

וכול מה שעוד לא…
זה גם אהבה,
שפשוט שכחה שהיא
אהבה.

ותארו לכם שהיינו מבינים
בכול תא ותא בגופנו,
שאנחנו לא לבד.
אף פעם לא היינו.

נהפוך הוא.
אנחנו כול כך
מלווים.
כול כך אהובים.
כול כך מבורכים.

שאם רק היינו
מסכימים,
להיפתח
מעט החוצה.
ולא להיסגר ולסגור.

האהבה האינסופית
שקיימת כאן,
היתה זורמת אלינו,
ומאיתנו החוצה.
ופנימה.
ושוב החוצה.

נהרות נהרות
של יופי.
מעטפת ענקית
של אור,
שרוייה מעלינו,
מתחתינו, מסביבנו.

הנס של חסידי פולין בערב חנוכה

ב"ה ערב חנוכה תשפ"ב

הסיפור שלפנינו סיפור אמיתי,
מדובר במשפחה מהרחוב "שלי",
זוג חסידי פולין נחמדים,
העטירו וביקשו מבורא העולמים,
שיזכו ויפקדו בילדים בריאים.

כך, חיכו…וחיכו…וחיכו…ארבע שנים תמימות,
במילים חמות ובדמעות,
הביעו את הרגשות בתפילות.

ביתם מצוחצח, הניקיון שולט בכל פינה,
האשה עובדת והבעל בישיבה.
ברוך השם יש פרנסה.
ברוך השם יש גם דירה נאה,
אך היא ריקה,
מקולות ילדים משחקים בשמחה.

פגשתי אותה במקום עבודתה,
לא ידעתי את סודה.
הצעתי לה בתמימות לקנות
אות בספר התורה של ילדי ישראל, לזכות.

שתיקה רועמת את פני קידמה.
ובכאב לבה אותי שיתפה.
כבר ארבע שנים היא מתפללת ובוכה.
בילדים חפצו היא ובעלה,
אך הישועה טרם ניראתה.

החלטתי "להרים את הכפפה",
והצעתי לה לבקש ברכה,
מהרבי ב"איגרות קודש" – עבורה.

"אני לא יכולה" ! – כך ענתה
"לכל דבר, את רשותו של בעלי לקבל, אני צריכה"!

"בודאי"! –  עניתי לה.
מניסיוני ידעתי שזו תשובה מראש ידועה,
בעירנו בני ברק המעטירה,
להתחמק באלגנטיות מההצעה.

את מספר הפל שלי קיבלה,
מניסיוני שיערתי,
שלא תשתמש בו מכאן ולהבא.

להפתעתי הרבה,
היא אכן  התקשרה,
בעלה מעוניין ! להגיע לביתנו
מהרבי ב"איגרות קודש" לבקש ברכה!

מבעלי שיח' קיבל הדרכה,
לסיים שיעורי החת"ת לפני הכתיבה,
לתת כמה פרוטות לצדקה.
אף הסכים בשמחה לתת תרומה,
לבית חב"ד אבן יהודה,
כדי להיות כלי לברכה.
עיניו נעץ בתמונת הרבי הקדושה,
והמיית ליבו הורגשה.

את המכתב הכניס באקראי
לכרך "איגרות קודש" שבחר בעצמו.
את ברכת הרבי שמר בליבו.

זמן קצר חלף במהרה,
והתבשרנו (בסוד) בבשורה טובה מרנינה.
האשה ברוך השם ניפקדה בשעה טובה.

כ"ד כסלו, ערב חג האורים,
הפכו הם להורים מאושרים.
ב"ה נושעו בילדים נוספים,
בנם הבכור עתה בן שבע שנים,
לאורך ימים טובים ניצחיים.

שוב ושוב זוכים יהודים
בזכות "המבצעים הקדושים",
ובזכות ברכות הרבי הקדושות,
לראות בחייהם ניסים וניפלאות.

ריבון העולמים, שוכן מרומים,
אנא שמע זעקתנו,
ושלח לנו את הרבי משיח צדקנו.
יבוא ויגאלנו.

הרגע הזה ממש עכשיו!!!

בדידי הווא עובדא.

ציפי חסידה

התבקשתי לכתוב מאמר, לדמותה של אמא למופת ועל היותה הדוגמא האישית מול הילדים.

מצאו את מי לשאול. אני גרושה פעמיים.

אולי הכוונה זה כמו אצל האמהות, שלרוב גם לא לקקו דבש, אבל הצליחו לקחת את הלימון, ולעשות ממנו לימונדה. ולפעמים נקטו בעמדה לא פופולרית, ועשו הפוך על הפוך.

אז אצלי ניסיתי להראות שגם אמא יכולה לעשות קידוש, ולנהל שולחן שבת. אז בתי למדה ממני דוגמא אישית, ומחכה באדיקות לבעלה שי' שיחזור מההתוועדות של שבת מברכים ב- 4:30, ושיקדש לה, NO MATTER WHAT (בפעם האחרונה שנוכחתי בתופעה, הוא חזר יחד עם עוד איזה מנין של מתוועדים מכחישי קורונה, שהמשיכו בסוכתם לעסוק במרץ בהכנות מקדימות לשמחת תורה, וגם גזירה זו קיבלה עליה באהבה ובכיף, תוך כדי הפגנת דוגמא אישית למופת מול הילדים).

אולי הכוונה היא כמו אצל שרה אמנו, שגרשה את מי שהיווה השפעה רעה על בנה. אישית, אני אף פעם לא הייתי בטוחה, מי מהווה השפעה רעה על מי: רוב האמהות שהכרתי ממהרות לומר, שהבת שלי מושלמת, זה החברות שמקלקלות אותה. גברת יקרה, מי קבע: אולי זה הבת שלך, שמקלקלת את החברות. בין כך, להפריד אותם לא תצליחי – הרי, 'החברה' בגיל הנעורים זה משהו שתופס מקום קצת מעל אמא ומתחת לאלוקים. אז הרעפתי על החברות הרבה חום ואהבה ופופקורן. ככה, אם לא הצלחתי לשנות אף אחת, לפחות הבת כבר התביישה להתחצף, הרי כל החברות אומרות לה: יא, אמא שלך, מזה מגניבה!

אולי זה כמו אצל רבקה, שיודעת מי המועמד המתאים יותר להמשך העם, ועובדת בנחישות ובבטחון עצמי לעקוף את יצחק, תוך כדי שהיא מרגיעה בכיף, "עלי קללתך, בני".

אגב, אותה בת מתקשרת אלי כל יומיים, ומתחננת שאבטל ממנה את הקללה שלי. "חס ושלום, בתי היקרה, לאיזו קללה את מתכוונת?" "אמא, את לא זוכרת? אמרת, "אני מאחלת לך, שתהי בחודש העשירי, עם הילד העשירי, וכשתשאלי את בת ה- 16 שלך, מתי היא מתכוונת לעזור לך, גם היא תענה לך שאני לא יודעת, וגם אני לא יודעת מתי אני אדע, ושאם תשאלי אותי עוד פעם אחת, אני לא אעזור לך בכלל". והיא ממהרת להוסיף בלחש: "הוי, אבל אמא, תודה לה', היא באמת כל כך מקסימה, רק שה' יברך אותה, אמן!" ואני מתנצלת על חוסר השפיות הרגעית של אז, ומרגיעה אותה, שאם היא תצליח לסגור עיניים ולהיכנס להקפאה במשך חמשת השנים הקרובות, אז יבוא יום וגם בת ה- 16 שלה תחזור אליה על ארבע עם פרחים ועם התינוקת, ותתחנן לעצות.

או אולי זה כמו אצל אברהם אבינו, ששמע מעפרון, בדיוק כמה כסף הוא לא צריך לשלם עבור מערת המכפלה, ודאג לשקול לו את כל הסכום, עובר לסוחר.

פעם קיבלתי עבור אחת הבנות שלי, הצעת שידוך מבטיחה: מכל הצדדים שמעתי שהוא בחור חכם. אינטלגנטי. מבין ענין. ידען. לא פרייר. אז הסכמתי, וחיכיתי שתחזור מהפגישה, והושטתי יד, נו? והיא רק הושיטה סנטר וציקצקה בלשון: ניעט. ואני עם פרצוף של "מהההה?" במילרע, כאילו עד שמצאתי משהו. "כל מה ששמעת נכון, הוא באמת מאד חכם. יודע הכל, ויודע הכל על כולם. על ההוא, וההוא, וההם. וההוא דפוק, וגם ההוא דפוק, וההם דפוקים…" כולה בת 18, נהניתי משיקול הדעת והתובנות הקולעות.

בהזדמנות אחרת הוצע לה, שליח מצליח למדינה אקזוטית. בעלי כמעט ארז לה את המזוודות.

במקרה הזה, אודה בכנות, דווקא כן שמחתי שלבסוף לקחה דוגמא אישית, ממני ומהאבות, והחליטה שלא כל מה שנוצץ בחו"ל זהב, ושבסך הכל יש מספיק יהודים גם בארץ, ושהיא רוצה להישאר בארץ ישראל…

זו הייתי אני. ואיזו דוגמא של אמא את?

הדילמה: האם ננהג כהרמ"א או כבית יוסף?
הני אלישביץ 

"אמא, מאיזו עדה אנחנו?" שאלתי את אמי שתחי' במוצאי שבת אחת.
הייתי אז בכיתה ז' או ט' כמדומני.
גדלתי בכפר חב"ד, וקצת מידע על עדות כן היה לי (אפילו נכנסתי פעם עם חברה לשמוע את תפילות השבת בבית הכנסת של התימנים. ומאד התרשמתי מהייחודיות והשונות של סגנון התפילה) – אבל מבחינתי ה'עדה' שלי הייתה "חב"ד" ותו לא. מעבר לכך? זה מעולם זה לא העסיק אותי, וממילא לא טרחתי לברר ולא ידעתי לאיזו עדה 'נוספת' אני משתייכת…את אמא שלי זה שעשע: "בשביל מה את צריכה לדעת?"
"האורחות שהיו אצלנו השבת שאלו אותי." (בנות שהגיעו במסגרת אירוח בנות הקיבוצים לשבת בכפר)
"נו, ומה ענית להן?" אמא, עסוקה כבר בניקוי הפמוטות משבת.
"לא ידעתי מה להגיד, ולא היה לי נעים שאני לא יודעת, לכן שתקתי, אבל אז האורחת של השכנים אמרה להם שכמו שנראה לה אני מרוקאית, אז אמרתי להם שנכון."
"אנחנו אשכנזים…"
"אה. טוב."

למה נזכרתי בזה כעת?

כנראה בגלל תשומת הלב שהקדשתי לכוכבית של הערה 113.
לקראת סוף השיחה, הרבי מה"מ אומר שצריך רק לפקוח את העיניים ולראות "את המציאות בפועל ממש" שאנחנו בעצם כבר יושבים עם הקב"ה ב"שולחן ערוך" לסעודת שור הבר והלווייתן.
ההתבטאות הזו מרעישה בפני עצמה, ואני זוכרת היטב את ההפתעה שבה היא התקבלה והניסיון להבין אותה לאשורה, אבל מעניינת מאד גם ההערה, בה הרבי מתייחס למושג "שולחן ערוך" כשם של ספר, ומציין שכבר הושלמה העבודה של קיום השולחן ערוך – שכידוע נכתב על ידי רבי יוסף קארו, כולל המפה שעליו (=הגהות הרמ"א על השולחן ערוך).
כשיש הבדלי פסיקה, הספרדים הולכים לפי ה"בית יוסף" והאשכנזים לפי הרמ"א (רבי משה איסרליש).
אבל בהערה הרבי מציין שהפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – רומז על הרמ"א "שלאורו הולכים כל בני ישראל עד סוף כל הדורות".
רגע, ומה עם אלו שפוסקים לפי ה"בית יוסף"?

זה מזכיר לי טענה של תלמידה השבוע: "המורה, אכפת לכם רק מהמנהגים של החב"דניקים!" לשמחתי לא לקח לה מדי הרבה זמן להיזכר בשלל התייחסויות גם לתאריכים או מנהגים של עדות ספרד, וגם להבין ש.. כן, זה בית ספר חב"ד. אבל הוא מיועד לכל מי שרוצה להתעלות בדרך שחב"ד מציעה, בלי הבדלי עדות ומגזרים!
ובאמת בדיוק כאן באה הכוכבית, ופשוט מסבירה שהאשכנזים והספרדים גם יחד עסוקים בברור העולם לקדושה, והכל בסדר, אין פה פילוג ואין בדלנות:
בנר חנוכה למשל "שגם אחינו בני ישראל הספרדים .. נוהגים כהרמ"א,
וכן לאידך, שהאשכנזים נוהגים כהספרדים, כמודגש בפסק הרמ"א כדעת הרמב"ם ולא כדעת התוספות".

יתרה מזאת, כפי שכתוב בהפטרה, גם גלות צרפת (שנקראת אשכנז) וגם הגלות שבספרד עוסקים יחד בעבודה הכי עיקרית שיש לנו כעת: 'לרשת את ערי הנגב' – "החיבור והאיחוד דאשכנזים וספרדים בבירור וירושת אדום".
אז למרות שיותר מפעם אחת שמעתי מאמא שלי את ההוראה שקיבלה מהרבי להתייחס בשיעורי הלכה לקיצור שולחן ערוך בגרסת "מקור חיים", כיוון שבבית הספר בכפר ישנם גם בנות מעדות ספרד, הרי נכון להיום אפשר לומר בברור שכולנו שייכים כעת לעדה אחת מאוחדת – עדת מביאי הגאולה!

28-11-2021-08-38-21-10מקץ

28-11-2021-08-38-23-מקץ-מוגה

הבחירה החופשית
הלכה לה לטייל
בשדות זרים לרעות
הלכה לי לאיבוד.

לא מצאתי אותה
לא חיפשתי אותה
והיא הרגישה כל כך בודדה.

ופתאום ברגע של אמת
עם עצמי
עם נפשי האלוקית
נזכרתי בה, בכח הבחירה.

ושוב חשבתי לעצמי
שהיא לא קיימת
ו'שמה לעשות'… אלו הם חיי
כך ולא אחרת.

אך פתאום שוב נזכרתי בה
ונשמתי נצנצה
ונזכרתי בה
בכח הבחירה.

ושוב היתי חופשיה, עצמאית
כי שוב מצאתי את הבחירה החופשית.

והבנתי
שגם כשזה נראה
שהמצב לא בשליטתי
אין לי בו שום בחירה
בכל זאת-היא תמיד קיימת ונמצאת!
מחכה לי שאחפש אותה ,
שאבדוק להיכן היא הלכה
ואיך היא יכולה כאן לבוא לי לעזרה.

כדי שאהיה משוחררת עוד ועוד
עד לשחרור שלם
מההגבלות המעיקות ששמתי לעצמי,
בבחירתי החופשית.

מאת: חני דישראלי

שבנו יחד בליל הושענא רבה בביתנו שבראשון לציון. חיה, בת העשר פנתה אלי בנחישות שהדהימה אותי: "אמא, היום אנחנו נוסעים לכותל. אני בטוחה בזה אמא!" חייכתי והבהרתי לה שזה לא שייך בשום אופן. "אבא לומד היום ואני מאוד עסוקה מותק. עם כל הביטחון שלך", הדגשתי, "אנחנו נשארים פה". אבל חיה לא וויתרה. "אמא יש לי בטחון הכי חזק שאנחנו ניסע".

ונסענו. חברה שלי שבדיוק הגיעה לבקר, שמעה את המשפט העיקש של בתי, הביטחון המוצק של הטהורה הזאת, והחליטה שהיא רוצה לקחת אותנו לכותל ברכבה. ואני רק חשבתי לעצמי – איילת, מי צריך אותך בסיפור? את חושבת שאת האחראית הבלעדית על ביטחון ילדיך? תני להם לייצר ביטחון. תני להם לחיות את החסידות שאת מחדירה להם, לייצר בעצמם מציאות של גאולה.

כשהייתי ילדה, אני זוכרת שחשבתי שהכל בחסידות זהה. הכל מדבר על עניין אחד. (מה שנכון בסופו של דבר- הכל על דירה לו יתברך..) לא הבנתי את עומקיה ורבדיה של החסידות, החיים. כשראיתי את אמי לומדת חסידות, הבריקה בי הידיעה, שיש פה משהו מיוחד. עצום. אמא שלי פשוט ישבה והתענגה על חסידות. על האושר והחיות שהיא מביאה לנו, השינוי המהותי בהסתכלות, שהוא אמיתת מציאות העולם. אך אז עדיין לא התחלתי ללמוד.

כשהתבגרתי ונישאתי, יצא לי להגיע לשיעור ספורט בעיר השליחות שלי, ופתאום בגמר השיעור פנתה אליי המארגנת: "איילת, בואי תמסרי שיעור תניא בקהילה". סירבתי בתמיהה – "אני? איני יודעת תניא!" הייתי ממש צעירונת. כשהגעתי לבית הכנסת שלנו לאחר מכן, פגשתי באסתר רוכברגר, שמלמדת תניא שנים רבות, וסיפרתי לה על ההצעה ללמד תניא, הבהרתי לה כיצד זה לא שייך אלי לכאורה ואני לא מתאימה לזה בכלל. אבל היא לא חייכה. היא רק אמרה לי "ודאי שאת הולכת ללמד תניא". ככה פשוט.

כשלימדתי בשיעור הראשון, הרגשתי כל כך קטנה. כל כך לא ראויה. סמוקה כולי. לא הבנתי עד כמה החסידות היא שלי! של כל אחד ואחת. ללמוד, ללמד, וליישם. בעיקר ליישם. ועם כל שיעור נוסף שלימדתי, החסידות חדרה בתוכי, בסביבתי, ובמשפחתי.

אני זוכרת שגונב לאוזניה של בתי השניה בת השמונה, שאנו מתכננים לנסוע לאמריקה לסדר שם עניין מסוים, וכמובן גם שנגיע לרבי שליט"א מלך המשיח. היא ניגשה אליי יום אחד ואמרה לי: "אמא, אני נוסעת איתכם לרבי". ושוב, כבתי הראשונה, הבהרתי לה שלא. "אנו מסדרים עניין פורמלי שלא קשור אליך, ואת לא באה איתנו. אין על מה לדבר!" זה היה כל כך לא ריאלי. אבל הקטנטונת הזאת רצה לסלון והתקשרה להתרים את סבתא שלה. "סבתא, את יכולה לשלם לי כרטיס?" וכשהסבתא האוהבת נרתמה בשמחה, היא הודיעה לי בקול מאושר: "אמא יש לי כבר כרטיס".. ושוב אמרתי לה: "חמודונת, אני אפילו לא אישרתי לך, ואת הולכת לגייס סבתות?".. אבל היא כבר נהייתה סגורה על הרעיון. יום אחד מצאתי בחדרה יומן אישי שלה, שהיא כתבה שם: "רבי, אני מגיעה אליך!" תמימות וביטחון כזה..

לאט לאט העניין שבשלו התכוונו לנסוע, התחיל להסתבך ונראה היה שתוכניותינו לא תתממשנה בסופו של דבר. האבסורד היה, שלא ידעתי אם אנחנו ניסע אבל הייתי בטוחה שהיא תיסע 🙂 כי הביטחון שלה, ניצח את כל הספקות. היא לא הותירה קמצוץ אחד של אפשרות שהיא לא תיסע. בשלב כלשהו מחירי הכרטיס עלו, והבת שלי שקיבלה הבטחה מהסבתא למימון כרטיס בארבע מאות דולר, התקשרה לסבתה השנייה שתשלים לה את הפרש עליית המחירים..

ובאמת, ב"ה נראה שמשאלתה הולכת להתממש, ובזכותה ממש – גם אנו נטוס.

היא פשוט לקחה את החסידות שאנו מנחילים וחיים בבית, ומימשה רצון עז שלה, להגיע לרבי!

בכל מצב שיש בבית, אנחנו מדברים על זה. נושמים חסידות. כשמשהו קורה שלא כמתוכנן / אני בלחץ ממשהו / יש ניסיון – זה לא משנה. יש לנו את החסידות, שהיא כלי חיוני בשני רבדים שונים:

מחד גיסא, באופן בלתי מפתיע, החסידות היא גלגל ההצלה של דורנו. לא ניתן לשרוד את ניסיונות החיים, את מכון האימון של הקדוש ברוך הוא שמעביר אותנו בו מידי יום ביומו, בלעדיה! ואני שומעת זאת גם מהנשים שאני לומדת איתן את התניא מידי יום ביומו. זה מה שאני מרגישה בעצמי.

ולאידך, החסידות היא פשוט זרקור אדיר שמאיר לנו ואומר 'את הולכת לצמוח מהניסיון הזה'. לא רק לשרוד אותו, אלא להפוך את הניסיון לנס. להתנוסס ממנו ולקחת אותו כתנופה אדירה, על מנת לעוף כמה רמות קדימה בגאולה הפרטית שלי.

כשאני שומעת את הילדים שלי רבים ואחד אומר 'תתעלם, זהו רק ניסיון', אני מפנימה יותר ויותר את הצורך החיוני של החסידות בביתי. ובכל מקום בעולם.

הרבי שליט"א מלך המשיח מכריז שאנו כעת בעידן חדש בהיסטוריה האלוקית. וכולנו רואים וחשים כיום את השינויים ההזויים שמתרחשים בעולם.

ועכשיו, הדיבור והחשיבה שלנו הם כבר לא המלצה של הרבי, הם לא הצעה לחיים טובים יותר, הכל חייב להיות חדור בנקודה היחידה של משיח! אם עשינו משהו, ולא משנה מה, גם דבר הכי גשמי וחומרי, בלי להחדיר, לחיות ולהחיות בו משיח, אין לדבר ההוא זכות קיום. אם אנו רוצים שמשהו יצליח, זה רק אם זה קשור למשיח. וכלשונו הקדושה: "צריך כל אחד ואחד מישראל להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהדגשת העניין ד"כל ימי חייך להביא לימות המשיח", על ידי זה שכל מציאותו, תיכף כשניעור משנתו, חדורה בהחיות דמשיח (שזוהי עצם מציאותו של כל אחד ואחד מישראל, משיח שבו) שמביאה לימות המשיח… וכל זה – לאו דווקא בעניינים נעלים הקשורים עם בחינת היחידה, כמו לימוד והפצת תורת החסידות הקשורה עם יחידה שבתורה, אלא גם (ובעיקר) בעניינים פשוטים, כמו נתינת צרכיו הגשמיים של יהודי.." (דבר מלכות תולדות). פשוט לחיות את זה על פי המפה שהרבי נותן לנו – החסידות בכלל והדבר מלכות בפרט.

מכון כושר לנשמה

תודה להשם, אני הולכת עכשיו לממש חלום ישן של שנים: לפתוח 'מכון כושר לנשמה'. לאחר זמן רב שבו אני לומדת ומיישמת תניא. לאחרונה ישבתי עם הנשים שעוזרות לי להגשים את החלום הזה, בישיבת צוות, ואמרתי להן: 'המשפט הראשון והאחרון שלנו כאן, ושל כל המכון הזה בכלל, יהיה חדור במובהק איך כל זה מוביל לקבלת פני משיח. אם לא – אין לזה זכות קיום. אנו לא נעשה שום דבר אם הוא לא מתאים לעידן החדש של ימות המשיח שאנו נמצאים בו. הדיבור. המחשבה. המעשה.

הפתיחה של המכון הזה היא אמצעי לפרנסה, אך הנקודה העיקרית כאן היא אך ורק איך לקחת אותו לקבלת פני משיח. הכל מתכוונן לתקופה המיוחדת שלנו, מתאים לעידן ימות המשיח. איך אנו מגלים כאן את הקב"ה בפשטות.

והטיפ שלי בשביל להתחיל לחיות את זה ממש, צריך לצאת מעצמי! להפסיק להגיד אני לא מסוגלת. אני לא יכולה. לשאול רק שאלה אחת את עצמי בכל דבר שהוא: מה הצעד הבא שלי לגאולה? איך אני מתקדמת עכשיו הלאה, בכל דבר שהוא. עם הרחבת הפרנסה, בגידול ילדיי, בחיי הפרטיים, פשוט לגדול ולצמוח. ואני לא רוצה לומר ללמוד חסידות – כי לעיתים זהו אזור הנוחות שלנו, כי כולנו כבר לומדות חסידות. וללמוד זה תענוג אלוקי. זה כיף וזה נעים. אך עכשיו אנו במצב שאנו לא יכולים בשום אופן להישאר בתענוג הזה, צריך להתחיל לחיות איתו. וכמובן שלא פותחים יום בלי ללמוד חסידות, אבל השורה התחתונה היא לעשות חסידות. לקום ולעשות. להתמודד עם מה שקשה לי. עם הניסיון. לשפר את המצב. להפשיל שרוולים על מנת לקחת את החסידות ולהתמודד ברגע זה ממש בפועל עם מה שהקב"ה מביא לי עכשיו, ולכבוש את החלק האחרון בתוכי, בשביל להגיע לרגע הזה ממש, רגע ההתגלות של משיח!

אני זוכרת ששמעתי מהרב נוטיק – המשפיע שלנו, (שבזכותו שיניתי את תודעתי לחלוטין כאשר הנחיל והחדיר לנו את החיות, המסרים והאוויר של משיח) איך הכל צריך להיות קשור למשיח וגילוי אלוקות, גם אם אני עכשיו מוכרת גרביים! זה לא משנה מה אני עושה, כדי שיהיה לזה זכות קיום, צריך לראות איך זה מוביל למשיח! זה עידן חדש. העולם משתנה מבפנים. אנחנו עוד יותר עמוק בימות המשיח, בכל יום ויום אנחנו בתוך הגאולה באופן של מוסיף והולך. של עליה שלא בערך למצב הקודם, ועלינו רק לפקוח את עינינו ולראות את זה (כלשון הרבי שליט"א מלך המשיח).

תיישמו את זה. תגלו בתוככם. ניפגש נאו על הענן.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

מירי שניאורסון

נפלאות בפרשת חיי שרה

את חלי הכרתי כשנה לפני פרוץ הקורונה, אבל את השפה של נפלאו"ת היא חיה ונושמת ולכן בחרתי בה לתוכנית הראשונה של ׳נפלאה שכזו׳. רציתי להבין איפה היא מרגישה כמייצגת את היהדות שלה וזה מה שסיפרה לי. ״במבצע 'שומר החומות' החלטנו לאמץ את לוחמי ולוחמות "כיפת ברזל". זה היה תוך כדי הלחימה. ארגנתי להם משלוח ענק שיחגגו את ערב חג השבועות בבסיס תחת הטילים המאיימים עלינו, ויתרחב ליבם. כאשר הגיעו לביתי חיילים לקחת את המשלוח ובירכו אותי בברכה "ישמור עליכם אלוקים ואנחנו גם שומרים עליכם" מאוד התרגשתי. כך בכל המשלחות שלנו כעמותת "פני"ם חדשות" (פרלמנט נשים ישראליות מנהיגות) התרגשתי מאוד לחלוק עם אנשי הקהילות היהודיות את הצורך לשמור על זהותם ועל היהדות, ואני מוטרדת מאוד מעניין ההתבוללות.

לימדו אותנו שאנחנו עם משוסע ומפולג. בכל מסע בחירות לכנסת אנחנו נאלצות לבחור מי אנחנו ובעיקר מי אנחנו לא, התרגלנו לראות את השונה בעין זהירה ומרוחקת, ויש כל כך הרבה ניכור ברחוב הישראלי, זרמים ומחלוקות… מה קרה לנו?

החזון שלי בתוכנית נפלאה שכזו הוא לתת את תשובת המשקל למצב העגום הזה. להסתכל בעין טובה וקרובה לאחות שלנו, שאולי מגיעה מקצה אחר של החברה הישראלית, אבל הנשמה היהודית שלה מחוברת כמו כולנו לשרשרת החזקה ביותר שקיימת לאורך האנושות – שרשרת העם היהודי!

יעקב אבינו דואג לבניו שיצאו לרעות בשכם וטרם חזרו, ומבקש מיוסף לחפש אותם ולראות מה שלומם.

יוסף מוכן ומזומן לעשות שליחות זו בשמחה ובטוב לבב, מתוך כיבוד אב ומתוך אהבת ישראל – אהבת אחיו, במיוחד שזוהי הזדמנות עבורו לפגוש את אחיו ולפייס אותם. יוסף רק בן שבע עשרה שנה ויוצא לדרך שאינו מכיר כדי לחפש את אחיו ששונאים אותו. הוא מגיע לשדה רחוק מיישוב של אנשים ותועה בדרך. אולם לפתע בהשגחה פרטית מיחדת מגיע לעזרתו מלאך. "וימצאהו איש" הוא המלאך גבריאל. המלאך פונה אל יוסף ושואל אותו: מה תבקש? מה מטריד אותך? יוסף עונה: את אחיי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים. רק דבר אחד מענין את יוסף, שלומם של אחיו וקרבתם אליו. האחים עצמם מקנאים בו על חלומותיו ועל יחסו המיוחד של יעקב אליו ולכן שונאים אותו. והמלאך מזהיר אותו: "נסעו מזה, כי שמעתי אומרים נלכה דותינה", כלומר אחיך הסיעו עצמם מן האחווה, ומחפשים דרך להיפטר ממך. אולם יוסף דבק במטרה. הוא רוצה את אחיו שהם עצמו ובשרו – הוא חפץ באהבה ואחווה שלהם, והולך לדותן בתקווה למצוא אותם, לפייס אותם ולהשלים עימהם.

כאשר יוסף מוצא את אחיו הם זורקים אותו לבור. לאחר מכן מצפונם אינו שקט והם מוכרים אותו לישמעאלים ומאז אין הם רואים אותו. אחים בטבעם אוהבים זה את זה, אולם כאשר האהבה נעלמת בתוך רגש הקנאה, נדרשת עבודה קשה כדי לזכך ולטהר את הנפש עד שתתגלה האהבה הטבעית המסתתרת.

אחי יוסף זכו לגלות את אהבתם ליוסף רק אחרי שנים רבות של עמל וייסורים. כל סיפור בתורה הוא הוראה בעבודת השם. צריך להבין שאחים לעולם נשארים אחים וכל ישראל אחים הם. צריך לאהוב כל יהודי כי הוא אחינו ממש. ואפילו ובמיוחד מי שלא נהג עימנו כשורה, אסור להתנקם בו ולא לכעוס עליו, אלא דווקא להתנהג עימו בחיבה יתרה ולהשיב לו טובה כדי לעורר את אהבתו אלינו; כי אם נותנים לאדם אהבה הוא מחזיר אהבה, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט) כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בספר התניא (סוף פרק יב).

הכותבת: מירי שניאורסון-מנטורית ברוח יהודית, נשיאת נפלאו"ת.
מרצה מנחה ושליחה בתקשורת  לכניסה לאתר לרכישת הספרים "פרשה באהבה" לחצו כאן    mail: [email protected]   טלפון 054-9292901