Author Archive

מדליקות את השלהבת

פניתי לכמה נשים יקרות בניסיון לברר כיצד גורמים לשלהבת להיות 'עולה מאליה'? מוסיא מנדלסון – מחנכת בבית ספר יסודי, חני סטרולוביץ – מדריכה בארגון נוער ואורית יצחק – מורת נהיגה לנשים, יספרו לנו מהזווית שלהן איך נוכל להדליק את השלהבת.

 

איך גורמים לתלמיד להיות כמו שלהבת העולה מאליה?

חני: אני משתדלת לדבר עם החניכות בגובה העיניים, לתת להן להבין שכמו שהן מקבלות ממני גם אני מקבלת מהן, ושהן נותנות לי כוח. בסופו של דבר לכל אחד יש קשיים, זה שאני המדריכה לא הופך אותי למושלמת שיודעת הכול. כשהן מבינות את זה, הן יותר פנויות לקבל, ובסופו של דבר גם להפוך לשלהבת העולה מאליה ולהשפיע הלאה.

אורית: בשיעורי נהיגה אני מרגישה שזה קורה כשלא מלמדים רק 'לעבור טסט', אלא בונים ביטחון, אחריות ואמונה עצמית. בהתחלה תלמידות רבות תלויות מאוד במורה – הן מפחדות לטעות, מחכות לכל הוראה קטנה וחוששות להחליט לבד.

התפקיד שלי הוא לתת להן כלים לחשוב, להבין את הדרך ולסמוך על עצמן. כמו שלהבה קטנה צריכה הדלקה עד שהיא כבר בוערת לבדה, כך גם תלמידה צריכה הרבה הכוונה, רוגע וחיזוקים בתחילה, עד שמגיע הרגע שבו היא נוהגת מתוך ביטחון פנימי ולא מתוך פחד.

מוסיא: חיבור לחוזקות. עליי לתת לתלמידה לבטא את עצמה דרך הערוצים החזקים שלה כמו ציור, כתיבה, דרמה. כשהיא מרגישה שהיא מצליחה, המוטיבציה נבנית מבפנים. כשנותנים לתלמידה לנהל פרויקט כלשהו בכיתה, אפילו קטן, ונותנים לה תחושה שסומכים עליה, היא מקבלת מנוע אדיר לעצמאות.

 

תארי את המשמעות של זה בתפקיד שלך.

חני: בתור מדריכה אני צריכה לגרום להן לרצות להתנהג כמו בת חסידית בכל האופנים – ללמוד איתן שיחות, לעודד יציאה ל'מבצעים' ולהנחיל התנהגות צנועה וחסידית. אני מדריכה של כיתה י', ואני מרגישה שדווקא בגיל הזה הנושא הזה מאוד חשוב. פתאום יש הרבה אפשרויות, ולכן יש בנות שמתחילות להתלבש פחות ראוי.

אני חושבת שמה שהכי גורם להן להיות 'שלהבת עולה מאליה' בתחום הזה הוא הדוגמה האישית שלי בתור מדריכה. עם הזמן הבנתי כמה ההיבט החיצוני נתפס אצלן חזק, וכמה אני בתור מדריכה צריכה להיזהר בזה.

אורית: בתור מורה לנהיגה אני מבינה שהתפקיד שלי הוא לא רק ללמד טכניקה של נהיגה, אלא גם לחזק את האישיות של התלמידה. לפעמים תלמידה מגיעה מאוד לחוצה, חסרת ביטחון או עם אמונה שהיא "לא מסוגלת".

אם רק אתקן טעויות בלי לבנות לה אמון בעצמה, היא תישאר תלויה בי. אבל כשאני נותנת מקום לשאלות, מחזקת הצלחות קטנות ומאפשרת לה להתמודד לבד עם הרבה סבלנות – היא מתחילה "לנסוע בכוחות עצמה", גם בכביש וגם בחיים. זו בעיניי המשמעות של "שלהבת העולה מאליה".

מוסיא: כדי שלימוד תורה יהיה באופן של "שלהבת עולה מאליה", הוא צריך לעבור משינון יבש לחוויה חיה שנוגעת בלב. התפקיד שלי הוא לעזור לעורר עניין בתלמידות. לכן אני משתדלת לבנות מערכי שיעור המבוססים על סיפורים שהתלמידות מזדהות עם הדמויות שבהם, וחשות את הרלוונטיות של התורה לחייהן האישיים, ואפילו להכין חידונים ומשימות מאתגרות.

 

אחרי שנה של השקעה, את רואה את הפירות של ההנהגה?

חני: אני לא יכולה להצביע על משהו מסוים שראיתי, אבל אני מאמינה שמתחת לשטח קורים דברים. הן מאוד נהנות, ואף על פי שבדרך כלל 'נושרות' חניכות בדרך, כעת כבר כמעט סוף השנה ורוב הבנות מגיעות לפעילות. אז בטוח שמשהו חלחל והשפיע, ובכל מקרה לרבי בטוח יש נחת.

מוסיא: אחרי שנה שלמה שבה השקעתי את כל הלב, האנרגיה, התכנון והתפילות; הרגע שבו אני מסתכלת על הכיתה ורואה את הפערים נסגרים – הוא הרגע המרגש ביותר בעבודת החינוך. פתאום אני רואה שתלמידה שהייתה צריכה תזכורת לכל דבר, מגלה אחריות בעצמה; פשוט עולה מאליה. היא יציבה, חזקה ומאירה את סביבתה.

הפערים הללו שהצטמצמו הם העדות הכי גדולה לכך שההנהגה הפכה לחלק מהן. זהו האישור הסופי והמוחלט לכך שהאש הזו באמת עולה מאליה, כשהיא ממשיכה לבעור ולזרוח גם כשהמחנכת שהדליקה אותה כבר לא נמצאת בחדר.

ספרי על שינוי משמעותי שתלמידה שלך עברה.

אורית: הייתה לי תלמידה שבתחילת הדרך פחדה מאוד לנהוג. בכל צומת היא הייתה נלחצת, ממלמלת 'אימא, אימא' ואומרת שאין סיכוי שתצליח לקבל רישיון. בהתחלה הייתי צריכה לכוון אותה כמעט בכל פעולה – מתי להאט, מתי להסתכל במראות ואיך להחליט החלטות. לאט־לאט התחלנו לעבוד על ביטחון ולא רק על נהיגה. נתתי לה זמן, חיזקתי אותה גם על הצלחות קטנות ולימדתי אותה שטעות היא חלק מהלמידה.

אחרי תקופה היא פתאום התחילה להעז להחליט ולתקן טעויות לבד, לזהות מצבים בכביש בלי שאעיר לה ולנהוג ברוגע.

ביום שהיא עברה טסט היא אמרה לי: "בהתחלה חשבתי שאת נוהגת בשבילי, והיום אני מרגישה שאני מסוגלת לבד". בשבילי זה היה רגע של שלהבת העולה מאליה.

מוסיא: הייתה תלמידה שבתחילת השנה הייתה 'שקופה' בכיתה. היא הייתה שקטה מאוד, חסרת ביטחון, לא הביאה ציוד, החמיצה זמנים ובשיעורי קודש הרגישה שהיא פשוט לא טובה בזה. המחנכת החליטה שהיא לא מוותרת על הניצוץ שלה. יחד, בנינו אסטרטגיה הדרגתית של אחריות.

באספת ההורים אימהּ העידה שבתה מסרבת להפסיד יום לימודים, אפילו בשביל תור לרופא שיניים. זה אומר שהכיתה כבר לא הייתה עבורה רק מקום שהיא 'חייבת' ללכת אליו; הכיתה הפכה עבורה למקור של חיות, של זהות, של תחושת ערך ומשמעות. היא מרגישה שהנוכחות שלה קריטית, ושבכל יום שהיא שם היא מאירה.

האימא הזו לא רק שיתפה בסיפור טכני; היא בעצם אמרה: "הענקת לבת שלי מתנה לכל החיים. הפכת אותה ללומדת עצמאית שאוהבת את מה שהיא עושה".

עצה לאימהות הקוראות את הכתבה?

חני: הדוגמה שהכי משפיעה היא ההורים. ולכן הדרך הפשוטה והנכונה היא לגרום לילד להיות בבחינת 'שלהבת עולה מאליה'. בתור אימא, עלייך להתנהג בדיוק כמו שהיית רוצה לראות אותם מתנהגים, גם בפרטים הכי קטנים ונקודתיים. העיקר לתת ולהעניק מתוך אהבה וידיעה שזה מה שיעשה לרבי מלך המשיח הכי הרבה נחת.

אורית: לפעמים מתוך אהבה אנחנו רוצות לעזור לילדים שלנו בכל דבר, אבל חשוב גם לתת להם מקום לנסות, לטעות ולהצליח בכוחות עצמם. ילד או ילדה מקבלים ביטחון כשמאמינים בהם באמת. חיזוק קטן, סבלנות, מילים טובות ואמון יכולים להדליק אש פנימית גדולה.

כמו בנהיגה, גם בחיים: בהתחלה מחזיקים את ההגה יחד, אבל המטרה האמיתית היא שיגיע היום שבו הילדה תדע לנהוג בדרך שלה – בביטחון, באחריות ועם אמונה בעצמה.

מוסיא: העצה החשובה ביותר היא: סמכו על המערכת ושתפו איתה פעולה בצורה מלאה. צרו חזית אחידה ומעצימה. כשהבת שלכן רואה בבית הערכה עצומה לצוות החינוכי, למבצעים הכיתתיים ולמשימות שהיא מקבלת, היא מבינה שהדברים הללו באמת חשובים. שיתוף פעולה והדדיות בין הבית לבית הספר יוצרים קרקע יציבה ובטוחה עבורה לצמוח.

שחררו בהדרגה ותנו לה להוביל: לפעמים, מתוך רצון לגונן או לעזור, אנחנו נוטות לעשות במקומן – לארגן את התיק, להזכיר זמנים, משימות, לפתור כל קושי. סמכו על הכוחות שהמורה מפתחת בה בכיתה. תנו לה לשאת באחריות, גם אם זה אומר שהתוצאה לא תהיה מושלמת. שחררו בהדרגה ועמדו מהצד, מוכנות לעזור; לעשות איתה ולא במקומה.

תנו לה לנסות להוביל בעצמה, אך עמדו קרוב מהצד. כשהיא תיתקל באתגר ותצטרך את עזרתכן – תהיו שם כדי לכוון אותה, לתמוך בה ולעזור לה למצוא את הפתרון בעצמה. הסיוע שלכן כשהיא זקוקה לו, לצד החופש להתנסות, הוא החמצן המדויק ללהבה שלה.

 

 

באדיבות מגזין עטרת חיה

עומס או אושר?

גדלתי בשכונה דתית לאומית של פעם, והיינו המשפחה הגדולה ביותר בשכונה. בכל פעם שהשכנות היו רואות אותי, היו מנסות לברר כמה אני סובלת בתור בת למשפחה ברוכת ילדים (אינני יודעת אם היום זה היה נחשב חוקי). כבר בכיתה ה' הייתי מנסה למצוא תשובות שישכנעו אותן כמה זה טוב, ושאנחנו לא מסכנים בכלל גם אם אין לנו מחשב אישי לכל ילד ושני רכבים ועוזרת קבועה.

כשנישאתי, חלמתי על משפחה ברוכה. אני סובלת ממחלה כרונית, ועם השנים הופיעו סיבוכים, ואולם החלטתי שאיני מוותרת. כדי למנוע חילול ה', ש"לחרדית הזו לא אכפת מהמצב הבריאותי", תמיד הייתי שואלת רב, והרב היה שולח אותי לקבל אישור מרופא מומחה בתחום. בכל פעם מחדש הצלחתי להשיג אישור מהרופא, אחרי הדיון הקבוע "אבל למה את צריכה עוד ילדים?"

פעם אחת התנה הרופא את אישורו במבחן סיבולת לב־ריאה, מאלו שעורכים לחיילים. אני זוכרת היטב את השבועות שקדמו למבחן; התאמנתי בכל כוחי כדי לשפר את התוצאות ולהבטיח שאקבל את הציון שיאפשר לי להמשיך.

גידלתי את ילדיי תוך כדי עבודה תובענית, דלקת פרקים פעילה, עם אתגרים בשלל תחומים ובלי עזרה מהמשפחה. היו רגעים שבהם הקושי היה כבד מנשוא, והגוף אותת שהוא הגיע לקצה, אך גם אז הרגשתי שזו הזכות הגדולה ביותר בחיי. עם השנים למדתי כיצד ליצור לעצמי כלים שמקלים את ההתמודדות ומפנים מקום לשמחה.

מתוך המקום הזה, אני מבקשת לשתף אתכן בכמה תובנות שעזרו לי לעשות סדר, דווקא כשהעומס בגידול הילדים ובנשיאת המשפחה היה נראה ללא מוצא.

 

כשמעגל הילודה נעצר בפתאומיות

יש מאתנו שנוטות לחיות בתחושה של "מרוץ אין־סופי": ללדת, לגדל, לבשל, לכבס, לשטוף, לתחזק, לפזר, לאסוף – גלגל משימות שאין לו סוף. התחושה הזו, שעלולה להיות חונקת, נובעת לרוב מהמחשבה המוטעית שהמצב הנוכחי יימשך לנצח. ואולם, אחת התובנות העמוקות שקיבלתי מפסיכולוגית מנוסה היא ש"חייה של אישה הם אחד הדברים הדינמיים והמשתנים ביותר שיש".

למעשה, מעגל גידול הילדים אינו נצחי, והחיים שלנו מלאים בשינויים.

אני מכירה אם לסדרת בנים מאתגרים, שרק חיכתה לקצת שקט, והנה – היא מוצאת את עצמה פתאום בבית שקט מדי, כמה מהם בישיבות, כמה בשליחות ויש גם נשואים. ואני זוכרת אישה שלפני 13 שנה גידלה פעוטה ואחריה עוד שלישייה של תינוקות, וחייה היו עמוסים ואינטנסיביים. מאז נולד לה רק עוד ילד אחד, וכיום היא מצפה ומתפללת, כמהה לעוד ילד.

אני שומעת את זה שוב ושוב: נשים שהיו בטוחות שהמעגל לעולם לא ייפסק, ויום אחד הוא פשוט נעצר בהפתעה. הן מודות לה' על כל ילד שהספיקו להביא לעולם.

 

גלות מודרנית

אכן, ילדים הם ברכה, ואולם לא תמיד זה קל. בדורנו אנו חוות "גלות מצרים מודרנית". אימהות עובדות קשה מחוץ לבית, מציאות שלא הייתה קיימת בדור הקודם. רמת החיים עלתה, ועימה נסק גם יוקר המחיה, עד שהסתמכות על משכורת יחידה הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית.

לכך נוספת סוגיית הערך העצמי – החברה כבר אינה מעריכה את הבחירה להישאר בבית, ולכן גם נשים שיכולות לאפשר לעצמן לשבת בבית בוחרות לצאת לעבוד. אם בעבר ראו בילדים שחוזרים מהמעונות או מהגנים בארבע אחר הצוהריים תופעה מוזרה ויוצאת דופן, היום רוב המוסדות עברו ליום לימודים ארוך, ואימהות כמעט אינן יודעות מהי שנת צוהריים.

משהו שהיה טבעי הפך לקושי גדול. רוב האימהות עובדות כיום, והחיים נעשו מורכבים מאוד.

אבל כאן מגיע כוחה של האמונה: בדיוק כמו בגלות מצרים, גם היום יש נשים שמוסרות את הנפש. המסירות הזו מתבטאת כמעט אצל כל אישה שפגשתי:

בעלות תשובה הנאלצות להתמודד עם ביקורת וחוסר תמיכה מההורים, נשים עם קשיים בריאותיים העומדות מול רופאים שאינם מבינים את הרצון והזכות להביא עוד ילד, נשים הנדרשות לעבור טיפולים מורכבים, נשים קיסריות הבוחרות במתנה הזו שוב ושוב מתוך מודעות לקושי שמחכה להן אחרי הלידה. במצבי קושי מתעוררים תשוקה ורצון מעל השכל וההיגיון הטבעי.

במבט מעמיק, אני חושבת שאצל נשים שהקדוש ברוך הוא זיכה אותן בברכה באופן טבעי, הניסיון לעיתים אף גדול יותר. נדרשת מהן מסירות נפש רבה, כי כשהדבר בא בקלות, לפעמים מרגישים פחות את האושר ויותר את הקשיים שמסביב ואת הלחץ החברתי.

 

הילדים הם ההשקעה המשתלמת ביותר

כשאנחנו בתוך הקושי היום־יומי של המטלות והבלאגן, קל מאוד לאבד את הפרופורציות. אנחנו מרגישות שהבית מוכרח להיות מסודר, ורוצות שהכול יתפקד כמו שצריך בכל התחומים, וכן – התקופה שלפני הלידה ואחריה מוציאה את הבית מהאיזון הרגיל.

אבל החיים מראים לנו את המבחן האמיתי של סדר עדיפויות:

הקדוש ברוך הוא מעניק לנו את המתנה המיוחדת הזו, את האפשרות לזכות בילדים, לתקופה מוגבלת. אם אני יודעת שיש לי מספר מוגבל של שנים לכך, אני דוחה דברים דחופים פחות לשנים אחרות. עכשיו הילדים הם ההשקעה הגדולה שלנו!

כל מי שזכתה לשפץ את הבית יודעת כמה מאמץ, בלאגן וכאב ראש זה יוצר. ובכל זאת אנחנו מוכנות לזה כי אנו מבינות שאחר כך הרווחים יעלו על הנזק. כך גם כאן, אנו משקיעות כי אנו מבינות שהעושר היהודי הנצחי הוא לא בבתים ובממון אלא בהבאת ילדים ונכדים השומרים תורה ומצוות. (וכשם ששיפוץ מחולל שינוי, כך גם כל לידה "מזיזה" את בני הבית מהתפקידים ומהמקומות שלהם, ויוצרת גיוון ושינוי בריא במבנה המשפחה.)

כשאנו צריכות להגיש פרויקט גדול בעבודה, אנו מעלימות עין מהבית באופן זמני, כי ברור לנו שההשקעה בפרויקט תשתלם בהמשך. כך גם כאן – עלינו לראות בתקופת הלידה את ההשקעה הרווחית והגדולה ביותר. כשאנו רואות זאת לנגד עינינו, יש לנו כוחות אחרים להתמודד עם המציאות הזו.

 

יתרונותיה של משפחה ברוכה

למשפחה ברוכה יש לא מעט קשיים, אך לצידם יש גם יתרונות. ולא אחת התבוננתי בהם ברגעים קשים:

המשפחה כעוגן וכמרכז ביטחון: משפחה גדולה היא המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לילדינו. מי שבאמת רוצה ושמח להגיע לאירועים, מי שיתייצב בכל מצב ובכל תנאי – אלו האחים והאחיות, בני המשפחה. כפי שסיפרה חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, כשהיא גדלה והגיעה לפוליטיקה, הבינה מייד שמי שעומד לצידה בשעות חשובות – אלו בני משפחתה האוהבים.

שפע וסייעתא דשמיא: כל ילד שנולד מכניס עמו שפע חדש לבית. במשפחה שלנו, לפני שנולדה אחת מאחיותיי, אבי עמד בפני פיטורים. בצורה שמימית העניינים הסתדרו מעבר לרגיל, ואפשר לומר שמאז לידתה רמת החיים בבית עלתה. אומרים שיש נשמות מיוחדות שנולדות עם מזל לעשירות, והם מביאות זאת לכל המשפחה.

רכישת מיומנויות לחיים: במשפחות ברוכות נרכשות מיומנויות במגוון תחומים, כגון דחיית סיפוקים, התחשבות, ויתור, עצמאות ושיתופיות.

גם היכולות של האם משתכללות. היא לומדת לשלב יותר דברים ולהספיק יותר. אני מכירה רווקות שהרבה מהן תקועות בכל התחומים בחיים, לעומת נשים עם ילדים שמספיקות ולומדות. הן למדו להתארגן נכון.

מניעת עומס ציפיות:  כל ילד נותן לך נקודה אחרת של נחת. במידה מסוימת, העומס מכל אחד מהם יורד.

נוסף על כך, המשפחה הברוכה תורמת לעם ישראל כולו:

זירוז הגאולה: גלות מצרים הייתה אמורה להימשך 400 שנה, ובזכות הילודה התקצרה ל־210 שנה, כי כל נשמה עזרה לעבודת הבירורים. כך גם אצלנו, כל נשמה המגיעה לעולם מזרזת את התהליך ומקרבת את בוא המשיח – "אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות" שבאוצר הנשמות.

שמחה לאומית: כל לידה של תינוק היא אירוע שמח ומשמעותי בעבור כל עם ישראל, כל ילד תורם לגידול הטבעי של העם, במיוחד אחרי השואה והמלחמה האחרונה שעברנו.

 

התמודדות יום־יומית

לפעמים נדמה שהשגרה סוגרת עלינו, ואין אופק מעבר לערמות הכביסה. אך נראה לי שהתמודדות נכונה מתחילה בראייה של "כאן ועכשיו".

גב' דבורה גרינברג, שזכתה לגדל 17 ילדים בתנאים לא קלים, נשאלה פעם על סוד הצלחתה. תשובתה הייתה מעשית וצנועה: "מסתכלים על כל יום בפני עצמו, על כל ילד בפני עצמו, ועושים מה שצריך לעשות". התובנה הזו מלווה אותי תמיד; היא מזכירה לי שתפקידי אינו "לכבוש את ההר", אלא פשוט להיות נוכחת ברגע הזה, במשימה שמונחת כרגע לפניי.

אולם, המבט הממוקד הזה עמד למבחן בתקופה שבה קיבלתי לביתי תינוק בן ארבעה חודשים לאומנת חירום. בני הבכור היה אז רק בן שמונה, והתינוק החדש היה מאתגר במיוחד – בוכה הרבה וסובל מאלרגיות קשות ומאסתמה של העור שדרשו טיפול אינטנסיבי. באותם ימים דלקת הפרקים שלי הייתה פעילה במיוחד, וכל פעולה פשוטה בבית הפכה למשימה שדרשה מאמץ פיזי אדיר.

באותם לילות לבנים, כשהגוף דאב והעומס היה מוחשי כל כך, הבנתי דבר נוסף: הראייה הממוקדת היא קריטית, אבל היא חייבת להישען על תשתית של עזרה. אי אפשר להיות גיבורה ולעשות הכול לבד. כדי שהבית ימשיך לתפקד ושהשמחה לא תיעלם, חייבים לבנות כלי מעשי. הבנתי שהכנסת עזרה לבית היא לא ויתור על התפקיד שלי, אלא הדרך היחידה המאפשרת לי למלא אותו מתוך רוגע.

נשים רבות מוותרות על עזרה כי "חבל על הכסף", אך כדאי לזכור שהקדוש ברוך הוא שולח לנו את התקציב במיוחד בעבור המטרה הזו. העזרה נדרשת עכשיו, לא בעוד עשר שנים.

באותם ימים מאתגרים החלטתי לפעול לפי הדרכת הרבי לאישה מקראון הייטס – לצאת לרחוב ולשאול את האדם הראשון שיגיע אם הוא יכול לעזור. לה הרבי שלח כושי שעזר לה שנים. אני מצאתי בחורה נחמדה שסיפרה לי שאימא שלה הביאה עוזרות חדשות מאוקראינה…

עם השנים למדתי שכל אישה צריכה למצוא את העזרה המדויקת לה: לאחת זה גיהוץ חיצוני, לאחרת בייביסיטר בערב שבת או אוכל מוכן. בגלל אלרגיות לא יכולתי לקנות אוכל מוכן, ולכן העדפתי למקד את העזרה בניקיון. גיליתי שגם כשהעזרה אינה מושלמת, עצם הנוכחות של מישהי מבחוץ שמנקה – מדרבנת גם את הילדים לסדר את החדרים ולהתגייס למאמץ.

למדתי גם שסדר וניקיון אינם חזות הכול. לא הגעתי לדרגה שהבלגן אינו מפריע לי, אבל למדתי להניח אותו בצד כשיש דברים חשובים יותר. הבנתי שהעיקר הוא לא בית מבריק, אלא בית מתפקד שיש בו שמחת חיים. בסופו של דבר, העזרה היא לא פינוק ולא מותרות; היא הדרך שלנו לשמור על הכוחות כדי שנוכל להעניק לילדים את מה שהם באמת צריכים – אימא רגועה ונוכחת.

 

הילד היהודי – ילד נצחי

לפעמים יש תקופות קשות, אבל הקשיים חולפים והנחת נשארת.

הייתה משפחה שהתחבאה מהנאצים בזמן השואה, ותוך כדי מאבק ההישרדות נולד להם תינוק. הנכד שאל שנים אחר כך: "למה הסתכנתם כל כך?" התשובה הייתה חדה וברורה: "ילד יהודי הוא ילד נצחי".

כוחנו באמונתנו.

וגם זה מהזווית האישית שלי:

לפני כמה שנים הייתי מאושפזת בטיפול נמרץ בגלל תרופה לא מתאימה. הגיעה הרופאה הקבועה שלי, שהיא מנהלת מחלקה, ואמרה שכנראה אצטרך תרופה אחרת. מייד שאלתי אותה אם מותר עם התרופה הזו ללדת ילדים. היא הסתכלה עליי ואמרה לי: "אני לא מבינה, ברוך ה', יש לך ילדים, אז מה את צריכה עוד?" והיא ממשיכה, "העולם הולך להתחממות גלובלית, יש חור באוזון. את יודעת איזה עולם יהיה בעוד 50 שנה?"

כמובן עצרתי אותה מייד ואמרתי לה שהעולם מתקדם למציאות הכי נפלאה שהוא יכול להגיע אליה, אל הגאולה. היא הסתכלה בי בהלם. בתחילת המלחמה סיפרתי לה שברוך ה' ובניסי ניסים אני בהיריון. היא אמרה לי: "אני שמחה בשבילך, כי אני יודעת כמה רצית, אבל בעולם כזה ועם מלחמה, אני לא מבינה מה השמחה"… כמובן אחרי שנתתי לה הרצאה שנייה, היא אמרה לי: "טוב, אני מקנאה בך על האמונה".

הילודה היא ביטוי מעשי של אמונה, בפרט  שכל לידה מזרזת את הבאת הגאולה.

 

שלוש נקודות מעשיות לסיום

שאלי רב בכל צומת: כל דבר צריך סייעתא דשמיא, ולכן חשוב לשאול רב.

נסי לחשוב מה יכול לעזור לך בשלב הנוכחי, והתייעצי עם משפיעה.

אם את כבר לא במעגל הילודה, השליחות שלך היא לתמוך. במקום להסביר כמה זה קשה, הושיטי יד, התנדבי, תרמי, ממני לבתך היולדת ניקיון וסיוע.

שנזכה כולנו לעמוד מול מלך מלכי המלכים ולומר: "ראה גידולים אשר גידלתי".

 

 

 באדיבות מגזין עטרת חיה

היום: אולפנשי מיוחד

https://us06web.zoom.us/j/87433890784

קוד 770

 

 

ניתן להאזין גם דרך הטלפון

במספר 03-9786688

מקישים קוד פגישה: 87433890784 ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 , #

 

כדאי להגיע, לחזק ולהתחזק!!

 

 

‏להצטרפות לקהילה שלי ב-WhatsApp:‏ https://chat.whatsapp.com/IqqzpvaZRid0LUyEttgkMr?mode=ems_wa_c

 



יומיים אחרונים להצביע למועדון השנה???

שלב הגמר 🏆 מועדון השנה 🌹
👏 ההכרעה בידיים שלך 👏
הצביעי ל3 המועדונים במקומות הראשונים
הצבעה מועדון השנה












למה הדיבור הוא המנעול?

לשיעור:

https://www.youtube.com/watch?v=tlM-sjy8QnE&list=PLbG0C23D3qyhcmPOkZuVry-4d9nvmJ7w8&index=73

לימוד התורה בבית

מאת הרב מנחם מענדל הראל, מו"צ בצפת עיה"ק, חבר מכון הלכה חב"ד

הגישה לדפוס: מנוחה רחל זקס

זכינו שהרבי ייסד את ארגון נשי חב"ד והעניק לנו זכות בלימוד התורה. בבואינו מחג מתן תורה, זהו הזמן להתחזק ולרענן את החיבור האישי שלנו כלפיי לימוד התורה של הבעל והילדים:

א. מה מצופה ממני בקשר לחובת לימוד התורה של בעלי?

ב. מבחינה הלכתית וחינוכית מה מצופה ממני כאמא בכל הקשור ללימוד התורה של

ילדיי? (האם חובתי גם לבחון אותם ולשבת ללמוד איתם, או שעיקר התפקיד מתבטא

באחריות ובדאגה לחינוכם במוסדות?)

ג. איזו אחריות נדרשת ממני ליישם כדי שהבית שלנו ישדר בית של תורה?

שאלות נוספות למדור: [email protected]

 

חידוש ופלא יש בנוסח הברכה אותו נוהגים חסידי חב"ד לברך בעת לידת בת "שתזכו לגדלה לתורה ולחופה ולמעשים טובים". "לתורה"?! מרימים השומעים שאינם חסידי חב"ד גבה, הרי נשים אינן מצוות במצוות תלמוד תורה?!

כמו בכל דבר זכינו שהקב"ה נתן לנו מתנה נפלאה – הרבי מלך המשיח, בתורתו הרחבה עוסק ומבאר כל עניין, ובפרט עניינים שיש בהם משום חידוש במנהגי חב"ד. בספרו הק' היום יום (ועוד) נתן מענה לתמיהה האמורה "שמעתי בשם כבוד קדושת אבותינו הקדושים זצוקללה"ה נ"ע זי"ע, שגם על בת צריך לומר "לתורה ולחופה ומעשים טובים", על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל: "נשי במאי זכיין? באיקרוי כו', ובאתנוי כו', ונטרין כו'", נשים כיצד זוכות הן לשכר תורה? בהבאת בניהן ללימוד בתלמוד תורה, בשליחת בעליהן ללמוד תורה בבתי החכמים, ובכך שמחכות לבעליהן שיחזרו מבית המדרש.

הרבי מבאר בדרכו הנפלאה, לימוד התורה של נשים שהן מחויבות בו (כפי שכתבנו בפעם הקודמת), אינו מצד מצוות תלמוד תורה, אלא מצד ידיעת המעשה אשר יעשון. אך ב"מצוות תלמוד תורה" כשלעצמה, הן זוכות דרך שותפותן בשידול הבנים, בעידוד הבעל ללימוד תורה ובציפייה לשובו, בזה הן מתחברות לגוף המצווה.

מי לנו גדולה מרחל אשת רבי עקיבא, בשכותה זכו הדורות כולם, ורבי עקיבא אמר והעיד עליה – שלי ושלכם (ובעצם של כל עם ישראל לדורות עולם) – שלה (של רעייתי רחל) היא. שותפות נצחית של רעייתו במצוות תלמוד תורה שלו, קניין התורה ובהנחלתה, שותפות נצחית במצוות תלמוד תורה של כלל ישראל.

מכאן נלמד שכל אשה יכולה להגיע לזכות ושותפות זו עם בעלה וילדיה, ובאחת משיחות קודשו מבאר הרבי על יסוד דברי חז"ל שזכותן ושכרן של הנשים על שותפות זו, גדול משל בעליהן.

לכן מברכים אותן בברכה המיוחדת הזו, שיזכו לגדלה 'לתורה'  – קיום מצות תלמוד תורה שהיא נוחלת בה בזכות השותפות עם בעלה וילדיה. שיהיה חלק במצוה הגדולה של תלמוד תורה כשלעצמה, שנעלית היא מלימוד התורה שהן מחויבות בה לצורך קיום מצוותיהן.

ומכאן נבוא לענות על שאלותיכן:

א. אכן זכותה וחובתה של האשה "'אשה כשרה עושה רצון בעלה", ליצור אצלו רצון גדול יותר וקביעות ברורה שלימוד התורה, שבזה זכותה עם זכותו. ובעניין זה עודד הרבי גם את הלימוד בחברותא של האשה עם בעלה, שבזה יש ברכה גדולה כשלעצמה, וזהו השדר הטוב ביותר לילדים שהדבר שחשוב לאבא ואמא כזוג וכהורים זה לימוד התורה וזה הדבר שאכן נמצא בראש מעייניהם.

ב. ילדים זקוקים מחד למסגרת ברורה ומאידך ליד מלטפת ומרוממת, והקב"ה הטביע בטבע האמא את החום המיוחד שבכוח העידוד שלה להגביר את הרצון והחשק של ילדיה ללמוד תורה ולעסוק בה לכן על האמא להתעניין ולכוון, ובזמננו שנשים ב"ה גם 'למדניות' ללמוד עם ילדיהן ולראות שאכן מבינים הם כראוי את התורה שלומדים.

ג. ילדים הרואים את אמם המסורה לענייני הבית, מקדישה את זמנה לשמור על הקביעות בשיעורים היומיים שלה, מתעניינת בכנות במצב הלימוד של בעלה וילדיה, מעודדת ומחזקת. תרומם את האוויר והאווירה בית שאכן יהיה בעהי"ת בית של תורה.

(מקורות: ברכות יז. סנהדרין פו. נדרים נ. הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק א, יד. שיחת פרשת לך לך תשי"א, י"ט כסלו תשכ"ד,  ו' תשרי תשכ"ח, אג"ק חי"ב עמ' שמ"ב ובעוד שיחות קודש בנדו"ד).

 

באדיבות מגזין עטרת חיה

פסיכותרפיה בראי החסידות: פרשת בהעלותך

השבוע נקרא בפרשת בהעלותך:

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח', ב').

רש"י על אתר מביא מדברי חז"ל:

"לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת הַמְּנוֹרָה לְפָרָשַׁת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשָׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים חָלְשָׁה אָז דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה, לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ! שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת".

לכאורה הדבר תמוה: מה גדול כל כך בהטבת הנרות עד שהיא עולה על קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן?

נראה שעומק העניין אינו רק בהדלקת אור פיזי, אלא ביכולת להיטיב את נפש האדם. להדליק נשמות. לעורר חיים. לגלות אור פנימי.

וזוהי אולי אחת ההגדרות העמוקות ביותר לחינוך, זוגיות, טיפול ועבודת ה': לא לכפות אור על האדם אלא להיטיב את הכלי כך שהאור יוכל להאיר מתוכו.

 

אמנות גילוף העץ משל לעיצוב נפש האדם

בכדי להבין את עומק "הטבת הנרות", נקדים פסוק נוסף מדברי הנביא ישעיהו:

"חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת" (ישעיהו מ"ד, י"ג).

רש"י מפרש: "כתפארת אדם היא האשה שהיא תפארת בעלה".

הנביא מדמה את מלאכת בניין הבית ואמנות עיצוב הנפש למלאכת הפיסול בעץ.

האמן אינו מכה בעץ מתוך כעס. הוא אינו מבקש לשבור אותו. להפך. הוא רואה בתוך חומר הגלם צורה נסתרת שעדיין לא התגלתה.

לכן הוא עובד בעדינות: מסיר שכבה ועוד שכבה, משייף, מחליק, ומגלה את היופי שהיה גנוז בפנים.

כך גם בחיי הזוגיות, ההורות והחינוך.

היכולת "לחרוט" בנפש האדם אינה נובעת מכוחנות או שבירה, אלא מאמונה עמוקה באור הטמון בו.

חריטה אמיתית בנפש נוצרת כאשר האדם חש שמאמינים בו, שרואים את ערכו, שיש לו מקום, שהוא ראוי לאהבה.

 

רחל ורבי עקיבא אמנות הטבת הנפש

סיפורם של רחל ורבי עקיבא מבטא אולי יותר מכל את אמנות "הטבת הנרות".

רחל רואה ברועה הצאן הבור ועם הארץ משהו שאיש לא ראה. בעוד העולם רואה אדם פשוט וחסר עתיד, היא רואה נשמה גדולה הגנוזה בתוך חומר גולמי.

רבי עקיבא עצמו אינו מאמין בעצמו. הוא מעיד: "כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור".

אך רחל אינה נשברת מול גסותו ובורותו. היא אינה מבזה אותו כדי להצמיח אותו. היא אינה מקטינה אותו כדי "לחנך" אותו.

להפך. דווקא משום שהיא רואה את ערכו, היא מצליחה לעורר בו אמון בעצמו.

וכאשר הוא עומד מול האבן שנשחקה מטיפות המים ואומר: "וכי ליבי קשה מן האבן?" אלו אינם רק מים. זו אהבת אמת המחלחלת לאט לאט אל לב האדם.

רחל אינה שוברת את האבן. היא מיטיבה אותה.

היא מבינה שעץ מגלפים באהבה. שאהבה אמיתית אינה מוחקת את האדם אלא מגלה אותו.

 

קבלת עול יסוד הכרחי או סכנה סמויה?

מכאן ניתן לעבור לעומק נוסף בעבודת הנפש ובעבודת ה'.

לעיתים אנו פוגשים אדם המשקיע את כל כוחותיו בשמירת סדרים, זמנים ומחויבויות רוחניות מתוך קבלת עול עמוקה.

מבחוץ הדבר עשוי להיראות מרשים מאוד. אך מבפנים מתרחש לעיתים תהליך כואב: החשק הולך ונחלש, השמחה מתייבשת, והלימוד הופך ממקום של מפגש למערכת של הישרדות.

מן ההיבט החסידי, קבלת עול היא יסוד עצום בעבודת ה'. היא מעניקה יציבות, נאמנות והתמדה גם כאשר אין התלהבות או רגש.

אך חסידות אינה מבקשת להישאר רק בקבלת עול. היא מבקשת לחבר אליה גם אהבה, רצון, תענוג, חיות ושמחה.

עבודת ה' שלמה נשענת על איזון: בין יראה לאהבה, בין מחויבות לתענוג, בין מסגרת לחיות.

כאשר האדם נשאר רק במרחב של כפייה עצמית ונוקשות, עלול להיווצר נתק בין ה"אני" לבין עבודת ה'.

ואז עולה השאלה: האם מדובר בקבלת עול בריאה, או שמא לעיתים קבלת העול הופכת למנגנון נפשי המסתיר פגיעה עמוקה יותר?

 

תחושת הראויות לב הפגיעה הנפשית

לא כל נוקשות או ויתור עצמי הם ביטוי למזוכיזם. לעיתים מדובר באמת ביראת שמים, במצפון מפותח, באידיאליזם, או בחינוך עמוק לערכים.

אך ישנם מצבים שבהם האדם אינו עובד את ה' רק מתוך מחויבות, אלא מתוך פחד עמוק יותר: פחד לאבד ערך, שייכות, זהות, או אהבה.

כאשר תחושת הראויות של האדם נפגעת, הוא עלול להתחיל לחיות מתוך ניסיון תמידי להצדיק את קיומו.

במקום לחוות: "אני ראוי ולכן אני עובד את ה' יתברך".

הוא חי מתוך: "אם אעבוד מספיק קשה אולי אהיה ראוי".

זהו הבדל נפשי עמוק מאוד.

כאן קבלת העול מפסיקה להיות מרחב של קשר, והופכת למערכת מבחנים תמידית.

האדם מתחיל לדרוש מעצמו ללא רחמים, להקטין את עצמו, להתבייש ברצונותיו, ולהרגיש אשמה סביב עצם הצורך בשמחה, מנוחה או עונג.

 

שפלות דקדושה או מחיקה עצמית?

חשוב להבחין כאן בין שלושה מצבים שונים:

1. שפלות חסידית אמיתית

שפלות הנובעת מביטול בריא מול גדלות ה', אך אינה מוחקת את ערך האדם ואינה יוצרת שנאה עצמית.

2. דימוי עצמי פגוע ומושפל

כאשר האדם הפנים ביקורת, בושה או תחושת "לא מספיק", והוא מתחיל לראות בעצמו אדם שאינו ראוי באמת לאהבה או למקום.

3. דפוסים מזוכיסטיים נפשיים

לא בהכרח כמבנה אישיות מלא, אלא כהסתגלות נפשית לפגיעות עמוקה, שבה האדם לומד להכאיב לעצמו כדי להימנע מפגיעה קשה יותר מבחוץ.

במצבים אלו הנפש עושה פעולה מורכבת: במקום להמשיך לחשוש מהשפלה חיצונית האדם הופך בעצמו למי שמשפיל ומעניש את עצמו.

כך נוצרת אשליית שליטה: "אם אני כבר מקטין את עצמי איש לא יוכל להפתיע אותי בפגיעה מבחוץ".

הטרגדיה היא, שהמנגנון שנועד להגן הופך למקור הפגיעה המרכזי.

ולעיתים דווקא משום שהדבר מתלבש בשפה של קדושה, קשה מאוד לזהות את הפצע.

האדם משכנע את עצמו שהמחיקה העצמית היא יראת שמים, שהיעדר רצון אישי הוא ביטול, וששמחה או אהבה עצמית הן גאווה.

 

הטבת הנרות לא לשבור את הנפש אלא להאיר אותה

כאן מתגלה עומקה של עבודת אהרון הכהן.

אהרון אינו "שובר" את הנרות כדי שיאירו. הוא מיטיב אותם.

הוא מנקה את הפיח, מסדר את הפתילה, מתאים את הכלי, עד שהשלהבת עולה מאליה.

וזוהי גם עבודת החינוך, הזוגיות, הטיפול, ועבודת ה' הבריאה.

לא למחוץ את האדם כדי שיהיה "ראוי". לא לבטל את עצמיותו בשם הקדושה.

אלא לעזור לו לגלות שהוא כבר נושא בתוכו אור אלוקי.

שפלות דקדושה אינה שנאה עצמית. היא אינה מחיקה של האישיות.

להפך. היא מאפשרת לאדם להיות קטן מול הקב"ה מבלי להרגיש חסר ערך.

וזוהי אולי השאלה המרכזית:

כאשר האדם מקטין את עצמו האם הדבר מוליד יותר אהבה, חיות, חיבור וצמיחה?

או שמא הוא מוליד כיווץ, פחד, אשמה והיעלמות פנימית?

שפלות דקדושה מקרבת את האדם אל הקב"ה מבלי להרחיק אותו מעצמו.

אך שפלות פצועה גורמת לאדם להיעלם תוך כדי שהוא משכנע את עצמו שזו קדושה.

 

“חכמות נשים בנתה ביתה” בניין הבית כהטבת הנפש

כאן מתחברים הדברים לעומק דברי הנביא: "כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת".

ולפירוש רש"י: "היא האשה שהיא תפארת בעלה".

בניין הבית היהודי אינו רק ארגון החיים המשותפים, אלא יצירת מרחב שבו האדם אינו צריך להוכיח ללא הרף שהוא ראוי לאהבה.

זהו מקום שבו אפשר: לצמוח, להיכשל, להתעייף, ולשוב ולהידלק.

זהו עומק דברי הרבי הריי"צ במכתבו הנפלא על חיי המשפחה:

"חיי משפחה דורשים הבנה, מאמץ, מסירות, סבלנות, טוב לב, ניקיון, נינוחות, הופעה מסודרת, מצב רוח שמח, הסברת פנים והנהגה ידידותית".

הבית נבנה לא רק באמצעות אחריות ומחויבות, אלא בעיקר באמצעות האופן שבו בני הבית מיטיבים זה את זה.

היכולת לראות את האור שבזולת גם כשהוא עצמו שכח שהוא קיים.

לא שוברים נר כדי שיאיר!

כעת ניתן להבין מדוע עבודת הטבת הנרות גדולה מקרבנות הנשיאים.

הקרבנות מבטאים את ההתמסרות למקום השכינה. אך הטבת הנרות מאפשרת לשכינה לשכון באמת בתוך נפש האדם ובתוך הבית.

היא מבטאת את היכולת להיטיב את נפש האדם, להדליק אותה, לקרב אותה, מבלי לשבור אותה.

וזוהי אמנותו הגדולה של אהרון הכהן:

"אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".

לא למחוץ את האדם בשם הקדושה. לא לגלף את הנפש באכזריות.

אלא להאמין שגם כאשר האור חלש, גם כאשר יש פיח, גם כאשר האדם שכח את ערכו עדיין יש בו שלהבת.

ולכן: לא שוברים נר כדי שיאיר מיטיבים אותו!

 

תחושת הראויות כציר מרכזי בעיצוב הנפש והחיים

תחושת ה"ראוי" של האדם אינה רכיב צדדי בנפש, אלא ציר מרכזי המארגן את מכלול חייו: את האופן שבו הוא חווה את עצמו, מפרש את המציאות, מגיב לדרישות החיים, ולבסוף גם את הדרך שבה הוא חווה עבודת ה', זוגיות, הורות ויחסים בין־אישיים.

כאשר אדם חי מתוך תחושת ראויות יציבה הוא מסוגל לשאת בו־זמנית גם קבלת עול וגם חופש, גם מחויבות וגם שמחה, גם גבולות וגם מרחב פנימי חי. אך כאשר תחושת הראויות נפגעת כמעט כל תחום הופך למרחב של מבחן: האם אני מספיק טוב, האם אני עומד בציפיות, האם אני ראוי לאהבה ולשייכות.

בתוך הקשר זה מתבארת באופן עמוק משמעות "הטבת הנרות". אהרון הכהן אינו רק מדליק את הנרות, אלא מיטיב אותם  כלומר, יוצר תנאים פנימיים שבהם האור יכול להופיע. זוהי פעולה של התאמה עדינה בין הכלי לבין יכולת ההארה שלו, ובמונחים נפשיים בין האדם לבין תחושת הראויות שלו להאיר בעולם.

מנהיגותו של אהרון הכהן, המתוארת כ"אוהב שלום ורודף שלום", אינה מתמצה בהשכנת שלום חיצוני בין אדם לחברו בלבד. היא פועלת בעומק פנימי יותר: השבת האדם אל עצמו, אל תחושת ערכו, ואל היכולת להיות בקשר ללא חרדה מתמדת של אי־ראויות.

במובן זה, השלום שאהרון מביא מתחיל בתוך הנפש עצמה בין הדימוי העצמי הפגוע לבין האור הפנימי הקיים באדם. זהו שלום המאפשר לאדם להפסיק להיאבק בעצמו ולהתחיל להאיר.

לכן ניתן לומר כי הטבת הנרות היא גם פעולה של השבת תחושת הראויות למקומה הבריא: לא ראויות המבוססת על שלמות, הישג או ביטול עצמי, אלא ראויות הנובעת מעצם היות האדם נר ה' נשמת אדם, שיש בו פתילה ושמן הראויים להאיר.

מכאן מתגלה עומק נוסף בדמותו של אהרון הכהן כמנהיג: לא רק מנהיגות של ניהול מציאות חיצונית, אלא מנהיגות של מרחב נפשי היכולת להחזיק אדם כך שיוכל לשאת גם קבלת עול וגם חיות פנימית, גם מחויבות וגם שמחה, מבלי להישבר פנימה.

במובן זה, תחושת הראויות אינה רק תוצאה של עבודה נפשית או רוחנית, אלא תנאי יסוד לעצם היכולת של האדם לעבוד, לאהוב, להתחייב ולהאיר בעולם.

שבת שלום

 

מה הכלי לברכה?

לשיעור:

https://www.youtube.com/watch?v=pPWHCd08ucA&list=PLbG0C23D3qyhcmPOkZuVry-4d9nvmJ7w8&index=72

מכתב מפנימיסטית נופית

רק בכיתה ט' קלטתי שבית מורכב מהרבה דברים.
זה קרה שהתחלתי לחפש בנרות פנימיית תיכון שתלווה אותי במשך השנים הבאות.
האמת, לא התלהבתי מהמסדרון הארוך, מהמנהלת, מצוות התיכון ולא מההווי. זה לא בשבילי.
הבנתי שאני רוצה פנימייה שהיא בית עם כל המשתמע, בתור שלב ראשוני.
אבל מה זה בית? קורת גג, אוקי. לא חסר ב"ה.
משפחה? וואו אוקי, זה כבר עולה רמה.. בניין ביתי. זה קיים? 

אווירה חסידית, הכי חשוב לי. תיכון חסידי וחם, כמובן.
הבנתי שהכל ביחד אולי לא התממש. אין. פשוט אין מקום כזה שבו אווירה חסידית ומשפחתית מגיעים יחד גם בפנימייה וגם בתיכון.
נדלג על כמה עניינים, בירורים ובדיקות.
והיום, כבר יש לי הגדרה-

אני פנימיסטית נופית.
פנימיסטית בכל רמ"ח ושס"ה איברי. הולכת פנימיסטית, אוכלת פמיניסטית וישנה פנימיסטית;)
הפנימייה שלי היא לא מסדרונות, חדרי כביסה, חדר אוכל ומנהלת קשוחה.
זה בניין שמוקף בחצר.
מכיל בתוכו עשר בנות, שלושה חדרים, שלוש ספות, שלוש מקלחות, שני מכונות כביסה, שני מיקרוגלים, מקרר, מגהץ ושולחן שבת.
ההגדרה של הפנימייה זה- משפחתי וחסידי.
משפחתי כי זאת פשוט משפחה. כולל המריבות, החברויות, הויכוחים והצחוקים שהולכים פה כמו משפחה, כפשוטו.
וחסידי- כי הרבי מונח פה. ללא ספק.
זוכרת את הקעמפ האחרון שהשתתפת בו?-
זה הפנימייה-
אווירה חסידית 24/7.
ושנדבר על התיכון?-
ההגדרה זה ממש כמו הפנימייה- חסידי ומשפחתי.
המורות, שנוצר איתן חברויות, המנהלת שכולן באמת אוהבות אותה, הצוות שמבין את הצורך שלך, המסדרון, ההווי. זה המתנה הכי גדולה שיכולה להיות- תיכון בית רבקה.
השורה הראשונה שכובשת את כולן,
הרף החסידי הגבוה,
ההתוועדיות שקורות גם אחרי שעות הלימודים,
התאריכים החסידים שמלאים בהשקעה,
השיח החסידי שהולך במסדרון,
וזה שהרבי מה"מ נוכח שם ללא פשרות, והאמונה בו חיה וקיימת בכל שעות הלימודים. גם בבגרויות!
אז זה בקצרה החיים שלי בתיכון,
צוברת חוויות בלתי נשכחות שיש רק פה!
פנימיסטית נופית חסויה.













סיכום חודש בנשי חב"ד צפת

חברות יקרות ושותפות לדרך,

 

איזה חודש של אור, אחדות ועשייה חסידית עבר עלינו! אנו נרגשות לשתף אתכן בסיכום הפעילות הברוכה של ארגון נשי חב״ד צפת – חודש שבו כל אחת מצאה את הפינה שלה לצמוח ולהתחבר.

 

💡 הנה הצצה למה שהלך כאן בחודש האחרון:

 

🔥 ל״ג בעומר: מסורת, התוועדות ושמחה

התכוננו ליום המיוחד כמיטב המסורת בהתוועדות העוצמתית עם הרבנית חיה רחל הנדל, יו"ר ארגון נשי חב"ד צפת. בנוסף, שמחנו לקחת חלק ושותפות בפארד המרכזי שהביא שמחה חסידית לכל משפחות הקהילה!

 

🌾 שבועות: מתחברות לקבלת התורה

שבת אחדות מרכזית: שבת שלפני החג הפכה לחוויה בלתי נשכחת בהשתתפות מאות נשים, לצד תוכניות ייחודיות ומותאמות לילדות צבאות השם וילדי הגנים.

 

נערכות לחג בסטייל: קיימנו אירוע הכנה מושקע, בשיתוף צוות מתנ"ס סקטר, שכלל הרצאה מרתקת מפי הרב גרייזמן וסדנה חווייתית ומלאת יצירה להכנת קישוט שולחן מרהיב.

 

🚀 שגרה בעוצמה גבוהה

התנופה הרוחנית לא עוצרת לרגע:

 

מערך השיעורים הקבוע ממשיך לפעול כסדרו וממלא את הלבבות.

 

המסלולים הייעודיים שלנו – צעירות, צעירות פלוס ומובילות – פועלות בשיא המרץ!

 

ממשיכות לומר תהלים ולפעול ישועות: כמובן שגם החודש נערכה ההגרלה השבועית המרגשת בין כל המדווחות על אמירת תהילים לכבוד שבת מברכים. ברכות לזוכה המאושרת הגב' מור נבון!

 

🏛️ הבשורה הגדולה: מרכז 'מלכתא' קורם עור וגידים!

ההתקדמות בהקמת מרכז 'מלכתא' – המרכז לאישה היהודייה – נמשכת בשיא העוצמה ובצעדי ענק. הבית של כולנו הולך ונבנה!

 

"מעלין בקודש ומוסיפין אור" – נמשיך יחד, יד ביד, להוסיף בעשייה, באחדות וברוחניות, ונזכה להכין את העולם לקבלת פני משיח צדקנו תכף ומיד ממש! 👑

 

שלכן ובשבילכן, נשי חב״ד צפת

 

 

סרטון טעימה מחודש אייר









הבית שלנו שווה השקעה



משפחות יקרות,

 

קהילת חב"ד בצפת היא חוד החנית של אנ"ש בארץ הקודש. קהילה חסידית, חיה ותוססת, המהווה דוגמא חיה ומאלפת לעשרות אלפי חסידי חב"ד בארץ ובעולם.

 

ברוך-ה' זכינו! מדי שנה, עשרות שלוחים יוצאים מכותלי קהילתנו לנחת-רוח הרבי; אלפי תלמידים מתחנכים במוסדות שקנו להם מוניטין לשם ולתהילה, ומחנכים את ילדינו ליראת שמיים חסידית; שיעורי התורה, התוועדויות בקהילה וההתמסרות למבצעים הקדושים נמצאים בצמיחה מתמדת!

 

כולנו תפילה, שנזכה לראות את דור העתיד ממשיך בדרך אשר הורו לנו רבותינו עד לגאולה השלימה במהרה ממש ובכך אנו משקיעים ללא לאות.

 

אך עם זאת, כולנו יודעים: הכל מתחיל מהבית!

כשהבית יציב, שמח ובריא – גם חינוך הילדים, עבודת ה׳ והגשמת השליחות, נראים לגמרי אחרת. דווקא בתקופה המאתגרת בה אנו חיים, התובנה הזאת בהירה יותר מתמיד – הבית שלנו זקוק להשקעה, תשומת לב וכלים נכונים, כדי שיוכל להגשים את ייעודו האמיתי.

מתוך ההבנה הזאת, נולד המיזם החדשני והמהפכני 'משקיעים בבית' – פרויקט זוגי-קהילתי מיוחד במינו שנועדה להעניק לכל משפחה מאנ״ש צפת – בלי יוצא מן הכלל – עוצמה, ידע וכלים מעשיים לבניית בית רגוע, מחובר ושמח הרבה יותר. בית של שפע וברכה.

 

מוזמנים להצטרף כעת לתכנית המושקעת,

ולשדרג את כל המשפחה שלכם,

כי לבית שלכם מגיע הרבה יותר!

 

📅 י"ז סיון | 2.6   🕢 19:30   📍 'ארמונות אור', צפת

 

חשוב: התכנית מתאימה גם ליחידים שאינם יכולים להגיע בהרכב זוגי.

מספר המקומות מוגבל.

 

להרשמה



ידיעה מרעישה ב"לחיים"

ב"ה הערב התקיים "לחיים" אצל קרובי משפחה שלנו. הבת העדינה והצנועה בת ה – 22, השתדכה עם בחור מצויין מישיבה יוקרתית בחו"ל!

 

הוזמנו להגיד "מזל טוב". נכנסתי כשמולי נשים חייכניות המקדמות את פני בבירכת : "מזל טוב" ! "מזל טוב" !.

 

והנה, אני פוגשת את אם החתן. אשה צנועה, עדינה, מאירת פנים וסימפטית מאד. הסתקרנתי ושאלתי מהיכן היא, היות והבחנתי שהיא בעלת מבטא זר…והאם ונולדה בחו"ל? היא ענתה, שהיא התגוררה במיאמי בארה"ב. שאלתי אם ראתה את הרבי מליובאוויטש?

 

היא ענתה שהפנים שלו מוכרות לה בוודאות משנות ילדותה. היא לא בטוחה שראתה אותו אישית, או שראתה את פניו הקדושות בתמונות.

 

וכאן היא מוסיפה משפט מרטיט, שאביה, הגיע לרבי מליובאוויטש עם האדמו"ר מבעלז !!!

 

וכך, הערב, הגעתי בשעה 11 בלילה לאחל "מזל טוב" וקיבלתי "בונוס" במתנה. שמעתי בהפתעה ובהתרגשות חדשות מרעישות שכאלה. אני מודה להשם יתברך על המיפגשים המדהימים הללו, שמגיעים אלי בהפתעה גמורה, בהשגחה פרטית מופלאה. כל פעם מחדש אני שומעת סיפורים מכלי ראשון על הרבי, ברכות שיהודים קיבלו מהרבי, עדויות של יהודים מכל רחבי העולם כפשוטו. יהודים מברזיל, רוסיה, ארגנטינה, אודסה – אוקראינה, מרוקו, צרפת, סמרקנד.

 

אחת מקרובות הכלה, הסכימה לפני כשנתיים להענות לבקשתי, ורשמה את כל בני מישפחתה על כל ענפיה, לשני המבצעים של הרבי. כולל כל הנכדים והנכדות כו-ל-ם, ל "ספר התורה של ילדי ישראל" . ובנוסף, הגדילה לעשות, והתאמצה ורשמה את כל ילדות הגן שהיא מנהלת ואחיותיהן למבצע של הרבי. הקטנות שביניהן, ל "ספר התורה של ילדי ישראל" , ו"הגדולות" מביניהן- ל"אות בספר התורה הכללי לאחדות ישראל".

 

הייתי מגדירה את השידוך הזה, עינבי הגפן בעינבי הגפן. יהי רצון שיבנו בניין עדי עד לחיים מאושרים בכל. וכל הברכות שיברכו אותם מתחת לחופה יתקיימו בהם, ויהי רצון שירבו השמחות בכל בתי ישראל. עד לשמחה הגדולה, התגלות הרבי בגאולה האמיתית והשלמה!

 

טמה חורושוכין

מי יזכה להיות מעדון השנה????

שלב הגמר 🏆 מועדון השנה 🌹
👏 ההכרעה בידיים שלך 👏
הצביעי ל3 המועדונים במקומות הראשונים
הצבעה מועדון השנה

 













המפתח שפותח הכל

לשיעור:

https://www.youtube.com/watch?v=4Yv11AqUp3I&list=PLbG0C23D3qyhcmPOkZuVry-4d9nvmJ7w8&index=71

ה"ערֵבים" שמסרבים

המדרש מתאר כיצד הקדוש ברוך הוא חיפש ערובה לכך שהתורה תישמר מדור לדור. האבות והנביאים לא הספיקו, ורק כאשר עם ישראל הכריז: "בנינו ערבים בעדנו" – ניתנה התורה. הילדים שלנו הם החוליה המקשרת, העתיד של המסורת ושל החינוך.

המעבר מהאידיאל המרומם של מעמד הר סיני אל בוקר שגרתי של חול, הוא לעיתים חד וכואב. השעון מתקתק, ההסעה עוד רגע מתחת לבניין, וה"ערב" הקטן שלנו מסרב בתוקף להתלבש. סרבנות הגעה למוסדות החינוך היא תופעה שהולכת ומתרחבת. זה מתחיל ב"כואבת לי הבטן" בלתי מפוענח, ועשוי להגיע עד כדי בכי קורע לב, היצמדות לדלת הבית וחרדה של ממש.

כדי להבין איך מתמודדים בבוקר הלחוץ ואיך פותרים את הבעיה מהשורש, עלינו לצלול אל מניעי הנפש של הילד, ולשאוב כוחות ופרקטיקה מתוך הכלים החינוכיים ביהדות ובחסידות.

 

המניעים – מה מסתתר מאחורי הסירוב?

הצעד הראשון בפתרון הוא ההבנה שילד אינו מסרב ללכת לבית הספר מתוך רצון להכעיס, מ"רוע" או מעצלנות גרידא. ה"לא" שלו נובע ממצוקה פנימית, מחוסר איזון או מהיעדר כלים להתמודדות עם סיטואציה מסוימת.

בחסידות אנו לומדים להסתכל תמיד בפנימיות ולא בחיצוניות. כשילד "מפריע" לסדר היום השגרתי או מתמרד נגד המסגרת, זו פעמים רבות הזעקה שלו, הדרך שלו לומר: "התבנית הזו צרה לי מדי עכשיו", "אני לא נראה", או "העומס גדול עליי". במקום להשתיק את הזעקה ולדחוף אותו לכיתה, מוטב להקשיב ולזהות את המצוקה שמאחוריה.

 

מה באמת עוצר אותם?

הסיבות הקלאסיות והמוכרות מגוונות, ומתחלקות לכמה סוגים:

1. פחד מבושה וכישלון: פעמים רבות הסיבה היא נקודתית ופשוטה לכאורה. הילד לא סיים עבודה שהיה צריך להגיש, שכח להכין שיעורי בית, או לא התכונן כראוי למבחן שיש היום. הפחד מתגובת המורה או החשש מתחושת הבושה מול חבריו לכיתה גורמים לו לבחור בדרך הקלה: פשוט לא להופיע. הסרבנות היא מנגנון הגנה מפני כישלון פומבי.

2. חוסר ודאות ושבירת שגרה: בעבור ילדים רבים, המחנכת או הגננת היא העוגן המוכר והבטוח. כשהם יודעים שהיום ה"יום החופשי" ויש מורה מחליפה, או כשיש שינוי פתאומי במערכת השעות, תחושת הביטחון נסדקת. חוסר הוודאות של "מי יהיה שם" ו"מה הולך לקרות" מייצר חרדה, וזו מתורגמת מייד לסרבנות.

3. "משבר של אתמול" וקשיים חברתיים: ילדים לא תמיד יודעים להפריד בין ימים. אם אתמול בהפסקה קרה אירוע מביך, אם הילד רב עם חבר קרוב, או אם ספג נזיפה, מבחינתו החוויה השלילית עדיין נוכחת בין קירות בית הספר, והוא פשוט חושש לחזור לזירת האירוע. נוסף על כך, לעיתים יש קשיים חברתיים סמויים ("מיקרו־הצקות") שהמבוגרים אינם רואים, אך הילד חווה אותם כמלחמה יום־יומית.

4. הצפה חושית ורגשית: בעבור ילדים מסוימים בית הספר הוא זירת קרב של רעשים, צלצולים, מעברים חדים בין שיעור להפסקה ודרישות בלתי פוסקות. ה"כלי" שלהם קטן מלהכיל את כל זה, והם פשוט קורסים מעומס.

5. סוגיית ההוגנות: לעיתים הסרבנות נובעת דווקא מהדינמיקה בבית, ובייחוד מתחושת ה"צדק" וההוגנות של הילד מול אחיו. ילדים מנהלים "פנקסנות" רגשית ענפה. אם אחד האחים נשאר בבית באחד הימים – האח האחר רואה, מפנים, ומתכנן את המהלך שלו. הוא אומר לעצמו: "למה שהוא יקבל חופש וייהנה בבית, ואני אצטרך ללכת להתאמץ? אז מחר אני אקח חופש!" סרבנות במקרה כזה הופכת למדבקת. ברגע שהורה מאפשר שחרור לא מבוקר לאחד הילדים, הוא למעשה נותן לגיטימציה לשאר האחים לדרוש את אותה "הטבה" ביום שלמחרת.

 

פתרונות נקודתיים – התמודדות בבוקר לחוץ

הבוקר הגיע. הילד מסרב לצאת מהמיטה, או גרוע מכך – יושב ליד הדלת ובוכה. הלחץ גובר, ההסעה ממתינה, והאינסטינקט ההורי הטבעי הוא להפעיל סמכות נוקשה וכוח. הגמרא מתארת שבמעמד הר סיני הקדוש ברוך הוא "כפה עליהם הר כגיגית". לעיתים אכן נדרשת מאיתנו נוקשות. יש בקרים שבהם ההליכה למסגרת היא הכרחית, ואי אפשר לוותר ולהשאיר את הילד בבית.

השאלה הגדולה היא איך כופים. נאמר: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". הרעיון הוא שהרצון הפנימי, האמיתי והטהור של הילד הוא תמיד לעשות טוב – ללכת, ללמוד ולהיות חלק מהחברה וליהנות מהלמידה. ההתנגדות והבכי של הבוקר הם רק "קליפה" חיצונית של פחד, קושי או עומס רגשי. לכן ה"כפייה" שלנו לא צריכה להיות מלווה בצעקות, באיומים או בגרירה כוחנית שמכניסה את הילד לחרדה ולמאבק ששואב ממנו את כל כוחות הנפש.

 

איך כופים בצורה נעימה?

1. הנמכת ווליום וצמצום מלל: כשהילד בסערת רגשות וצועק, תגובת הנגד שלנו חייבת להיות שקטה ואיטית יותר. דברו פחות. זה לא הזמן להרצאות חינוכיות על חשיבות הלימודים. השתמשו במשפטים קצרים ומקרקעים, הורידו את העיניים לגובה שלו, ופשוט שדרו נוכחות בטוחה.

2. תיקוף ללא ויכוח: אל תנסו להוכיח לו ש"כיף בגן" או ש"אין ממה לפחד". משפטים כמו: "אני רואה שאתה ממש לא רוצה ללכת היום, באמת לפעמים זה קשה" – מחוללים פלאים. ברגע שהילד מרגיש שאתם מבינים את הקושי שלו ואינכם נלחמים בו, הצורך שלו להוכיח לכם שקשה לו (על ידי בכי והשתטחות) פוחת.

3. הפיכת הבית ל"משעמם": אם בסופו של דבר הילד נשאר בבית (כי החלטתם שהיום נכון לשחרר, או שהוא סירב בתוקף), חשוב מאוד שהבית לא יהפוך ללונה־פארק חלופי. אין זמן מסכים, אין זמן איכות או פינוקים מיוחדים. האווירה צריכה להיות של יום חול שגרתי, עם סדר יום חסידי, וחוץ מזה משעמם. זה קריטי כדי לנטרל את האפקט של "מגנט ביתי", כדי שהילדים יבינו שלהישאר בבית – לא חגיגה. עם זאת, זמן איכות וקשר הם חיוניים, אך כדאי לשמור אותם לשעות אחר הצוהריים, כדי שהילד לא יקשר בין ההישארות בבית לחגיגה של הטבות.

4. תמריצים וממתקים: אחת הדילמות בבוקר היא אם לתת לילד משהו מתוק או להבטיח לו פרס כדי שיסכים ללכת. האם זה שוחד? אי אפשר לצפות מילד קטן ללמוד תורה מתוך מודעות לערכה הנעלה. הוא זקוק למשהו מוחשי. לכן הרמב"ם מנחה את המלמד לומר לילד: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים…". תמריץ אינו שוחד – אם הוא נעשה נכון. ההבדל הוא בתזמון. אם אתם שולפים את השוקולד כשהילד כבר שוכב על הרצפה וצורח, נתתם לו פרס על התקף זעם. אך אם אתם רואים שהבוקר מתחיל לקרטע, או שאתם יודעים שיש היום מורה מחליף שגורם לו לחשש, אפשר לומר ברוגע: "אני יודע שהיום קצת מאתגר כי יש מורה מחליף. הכנתי לך הפתעה קטנה (או משהו מתוק) בתיק, וכשתצליח להיכנס לכיתה ברוגע תוכל לאכול את זה". התמריץ הוא גשר זמני שנועד לעזור לו לחצות את משוכת החרדה של הבוקר.

 

פתרונות לטווח רחוק – ממרד ל"נעשה ונשמע"

היעד הסופי שלנו, ההורים והמחנכים, אינו רק "לשרוד את הבוקר". המטרה היא שהילד יצעד למסגרת מתוך חוויה של ביטחון, בחינת "נעשה ונשמע" – התמסרות הנובעת מתוך קבלה, בחירה ואמון במערכת ובעצמו. בניית האמון הזה היא עבודת עומק לטווח הרחוק, והיא דורשת שותפות ויצירתיות.

תוכנית הפעולה מורכבת מכמה שלבים:

1. לגייס את ההנהלה והצוות: אי אפשר לפתור סרבנות לאורך זמן ללא שותפות מלאה של המערכת. לעיתים קרובות יש מתח בין ההורים להנהלה; ההורים חשים שהמערכת קרה ואטומה לקשיי הילד, והצוות לעיתים חש שההורים מתקשים להציב גבולות. אך ביהדות, חינוך הוא תמיד משולש של הורה, מחנך וילד.

קבעו מיוזמתכם פגישה רגועה עם המחנכת, היועצת ואפילו מנהל המוסד. המטרה היא לא להאשים, אלא לחשוב יחד איך בונים לילד "חליפה למידתו". המדרש על מעמד הר סיני אומר שקול ה' נשמע לכל אחד ואחד לפי כוחו ולפי יכולת הקיבול שלו. תפקידכם הוא לעזור למערכת למצוא את התדר המדויק שבו הילד שלכם מסוגל לשמוע ולהשתלב.

2. להעניק לילד "שליחות" בתוך המסגרת: אחד הכלים החינוכיים החזקים ביותר בחסידות הוא ההבנה שלכל אדם, בכל גיל ובכל מצב, יש שליחות ותפקיד שרק הוא יכול לבצע. ילדים שמסרבים להגיע סובלים לעיתים קרובות מתחושת חוסר נראות או חוסר ערך.

שבו עם הצוות וחשבו: איזו אחריות מעשית אפשר לתת לילד הזה? ברגע שהילד מקבל תפקיד – להיות אחראי לחלוקת ציוד מיוחד בבוקר, העוזר של אב הבית בסידור מסוים, עוזר של מורה מחליף או חונך של ילד צעיר יותר – כל המבט שלו משתנה. הוא מתעורר בבוקר ויודע שהוא כבר לא סתם תלמיד שצריך "להעביר את היום" ולסבול, אלא אדם נחוץ ומשמעותי שהמערכת זקוקה לו.

3. יצירת "ערי מקלט" בבית הספר: ילד הנוטה לחרדות וחווה קשיי הגעה זקוק לוודאות שיש לו לאן לסגת בתוך המוסד כשקשה לו. סכמו עם ההנהלה על מקום בטוח ומוגדר מראש שאליו הוא יכול לגשת בלי שישאלו אותו שאלות מיותרות או יבקרו אותו – חדר היועצת, הספרייה או פינה שקטה אחרת. הידיעה שהאפשרות הזו קיימת בעבורו ושהיא לגיטימית מורידה פעמים רבות את מפלס החרדה לרמה כזו שהוא בכלל לא יצטרך להשתמש בה.

4. לחפש את הנקודות הטובות: הזמן לעשות זאת הוא לא בבוקר הלחוץ, אלא בשעות אחר הצוהריים או הערב. שבו עם הילד בזמן רגוע, שתו משהו יחד, ופשוט דברו, ללא ביקורת וללא ניסיון לחנך אותו באותו רגע. חפשו יחד את הנקודות הטובות שהיו לו היום: "המורה אמרה לי שהיום הצלחת לשבת עשר דקות שלמות בריכוז, זה דורש המון כוח!", או "ראיתי איך התארגנת יפה בערב כדי שהבוקר יהיה קל יותר". כשאנחנו בונים לילד "קורות חיים" של הצלחות קטנות, אנחנו מחזקים את עמוד השדרה הפנימי שלו וממלאים את המצברים שלו לקראת הבוקר הבא.

 

"אל תקרי "בָּנָיִךְ" אלא "בּוֹנָיִךְ"

חשוב שנזכור שחינוך אינו פס ייצור של ילדים צייתנים, אלא מלאכת מחשבת של צורפות הנפש. כשהילד שלנו מסרב ללכת למסגרת, הוא למעשה עוצר את השגרה כדי לבקש מאיתנו, המבוגרים, עזרה בפענוח הדרך המדויקת בעבורו לקבל את התורה ואת הלמידה.

הנביא ישעיהו מבטיח לעם ישראל נחמה עתידית במילים: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ". התלמוד מביא דרשה מופלאה על הפסוק הזה: "אל תקרי בָּניך אלא בּוֹניך".

תורת החסידות מאירה את הדרשה הזו באור יקרות ומסבירה: ילדים שלנו אינם רק "דור המשך" פסיבי שאנחנו צריכים "להעביר" בדרך כלשהי במסלול הלימודים המקובל. הילדים הם הבנאים של העתיד. הבל פיהם הטהור, ההתמודדויות שלהם, הניצחונות הקטנים בבוקר והלימוד שלהם – אלו הלבנים שאיתן נבנה העולם.

אם נשכיל לזהות את המצוקה במקום להילחם בה, לנהל את הבוקר בחוכמה ומתוך סמכות מיטיבה, ולרתום את הצוות החינוכי למציאת הייעוד והמקום הייחודי של הילד – לא רק נפתור משבר נקודתי של בוקר, אלא נסייע לילד להתחבר ללימוד התורה ולמצוא את הדרך שלו בעולם.

שנזכה לתת ל"בונייך" שלנו את הכלים לבנות בעבור כולנו את הגאולה האמיתית והשלמה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

הדרך המפתיעה לישועה

לשיעור:

https://www.youtube.com/watch?v=afXxqGDNqv8&list=PLbG0C23D3qyhcmPOkZuVry-4d9nvmJ7w8&index=70

כך נהפוך את הבית ל"מקום תורה" ביום יום

ברוסיה הסובייטית: כשהיה ר' יחזקאל (חצק'ל) ברוד ילד צעיר, נאלץ אביו להסתתר מפני השלטונות, ואימו נאבקה להשיג פת לחם לילדיה. בוקר אחד, לאחר לילה שבו נאלצו ללכת לישון ללא ארוחת ערב, ביקשה אימו שילך ללמוד תורה ב"חדר", אף שלא אכל. "אני אלך למצוא עבודה ואביא לך אוכל", הבטיחה. חצק'ל הסכים.

באמצע התפילה הוא חש ברע, והמלמד שלח אותו לביתו, אך בדרך הוא התעלף מחולשה. הזיכרון הבא שלו היה בבית, כשאימו מטפלת בו במסירות. באותו רגע נכנסה שכנה ונזפה באם: "איך העזת לשלוח ל'חדר' ילד שלא אכל כלום?!"

תשובתה של האם נחרטה בליבו של חצק'ל הקטן וליוותה אותו כל חייו: "יש היום כל כך מעט ילדים יהודים ברוסיה שלומדים תורה. אולי על לימוד התורה של הילד שלי העולם עומד, איך יכולתי שלא לשלוח אותו?"

בבית חב"די בימינו: שעת ערב מאוחרת. הכיור מלא, הילדים דורשים תשומת לב ואינם ממהרים להיכנס למיטות, והעייפות מורגשת היטב. הבעל חוזר מותש גם הוא, מיום ארוך ומאתגר של עבודה או שליחות. כשהאישה בוחרת להתעלות מעל הקושי, לוותר על העזרה ולעודד את בעלה לצאת לשיעור או לשבת ללמוד – היא ממשיכה את מסירות הנפש האגדית של גב' ברוד ושל כל הנשים הגיבורות שמסרו את נפשן על התורה. המסירות היום אינה מתבטאת ברעב כפשוטו, אך היא דורשת עמידה איתנה מול שחיקת היום־יום. כשאנו מוקירות את הלימוד של הבעל, אנו הופכות את הבית שלנו למקום של תורה, "בית שמגדלים בו תורה", כלשון הרבי.

הזכות להציב את התורה במרכז חיינו מסורה בידינו, עקרות הבית. אנו גם מקבלות שכר עליה, כי הרי "נשים במאי זכיין" – נשים זוכות לגן עדן בזכות הסיוע בנפש חפצה ללימוד התורה של הבעל והבנים, והשתדלות שלימוד התורה יעמוד במרכז העשייה הרוחנית בבית.

אחד מגדולי רבני ירושלים ואשתו הרבנית חיו בצעירותם בעוני רב. היא עבדה והוא למד, אך דבר אחד מעולם לא הגבילו: קניית ספרי קודש. כששכנה תמהה כיצד האישה הצעירה מאפשרת לבעלה לקנות ספרים כשבבית יש מחסור כבד, ענתה לה בפשטות: "לו הייתי תופרת, הייתי קונה חוטים ומחטים ככלי עבודה. התורה היא ה'עסק' שלו, והספרים הם כלי העבודה".

 

איזה יופי שאבא מתעכב

כיצד "נגדל" תורה כרצון הרבי? על ידי יצירת הילה של כבוד ללימוד של אבא, ואף של הילדים. בימינו הם חשופים לגירויים מהירים, ולא קל להם להתייגע מול גמרא. אך כשיוצרים אווירה של שמחה והוקרה ללומד, סוללים להם את הדרך.

כדי שהילדים יפנימו את מעלת לימוד התורה שלהם כדאי לערוך חגיגה או "סיום" בבית על כל פרק שנלמד, לפאר התמדה ושקידה, ואף לקשר מחמאות ללימוד התורה, כמו שעשתה אחת מנשות זקני החסידים – כאשר ביקשה מבנה לערוך תיקונים בבית, הפטירה בגאווה: "מי שלומד תורה, מה הפלא שהוא יודע לעשות הכול…"

חשוב לזכור שלא התמנינו לפקח על הלימוד של הבעל. גם השתתפות בהתוועדות ו"שיחת רעים" חסידית הן בגדר "תורה". לפעמים שיחה שקטה עם חבר מעניקה לבעל את ה"חמצן החסידי" שהוא זקוק לו. כשאנו מקבלות זאת בעין טובה ואומרות: "איזה יופי שאבא מתעכב בבית הכנסת. כשיחזור, יהיו לו בוודאי סיפורים חסידיים בעבורנו", אנו מרבות שלום וחסידישקייט בבית.

אבות רבים עמלים בימות השבוע להשגת פרנסה או עסוקים בשליחות, ובהגיעם לסעודת השבת לא תמיד נותר בהם הכוח לבאר באריכות רעיון יפה לפרשת השבוע. גם כאן בכוחה של האישה לרומם את קרנו של אבא בעיני הילדים ולהאיר את השולחן בעין טובה: לייקר כל ווארט קצר שאמר וכל מאמץ לבחון את הילדים, ולהביע את אושרה ואת העונג שלה גם כשהילד מספר סיפור מהגן – הרי גם זו תורה! מתוך האווירה המכבדת הזו התורה נעשית למים חיים המפכים בלבבות כל בני המשפחה.

זאת היא קבלת התורה שלנו: ההחלטה לתת לבעל ולבנים את המרחב ואת הפניות הנפשית ללימודה, מתוך אהבה והערכת כל רגע של קדושה. כך נבנה מקדש מעט, ונקרב את הגאולה השלמה!

 

באדיבות מגזין עטרת חיה

לא למלאכים

לנינגרד, תשל"ב

דלת החדרון נסגרה. המפתח הסתובב פעמיים בחור המנעול. ריחו החמצמץ של הכרוב הכבוש וקולות הוויכוח של השכנים נותרו מעבר לסף. וולודיה כרע על ברכיו ליד המזוודה. ידיו רעדו מעט כשנבר בין בגדים מקופלים ברישול ושרטוטים מקומטים. אולגה עקבה אחריו בסקרנות דרוכה. נשימתה נעתקה כששני ספרים קטנים וחוברת נגלו לעיניה. זיהתה מייד אותיות אנגליות. לצידן היו אותיות זוויתיות שלא הכירה. לבסוף שלף וולודיה שקיק קטן והושיט לעברה. היא הציצה פנימה, גילתה שברי מאפה דק, חרוך קמעה. מייד היכה בה זיכרון ילדות נשכח, מצות. רק פעם אחת טעמה מהן, אצל סבא.

"וואו, אוצרות ממש הבאת מלייפציג", לחשה.

"מתנה ממהנדס יהודי־אמריקאי נחמד", השיב בחיוך, והחל לגולל את חוויותיו ביריד. דווקא שם, על אדמת גרמניה הספוגה בדם יהודי, נפתח צוהר לעולם שלא הכיר. בין דוכני המכונות וחידושי הטכנולוגיה, במקום היחיד שבו נציגי המזרח והמערב העזו להחליף מבטים, התנהלה שיחה שלא עסקה בחישובים הנדסיים, אלא בנשמות.

הניצוץ ניעור. וולודיה חזר הביתה כשבעיניו אור, והוא נחוש לצאת למסע.

תחילה לא ידעה אולגה כיצד להתייחס לתחביב החדש והמסוכן של בעלה. אך עד מהרה נדבקה בהתלהבותו, הצטרפה אליו. הם חגגו שני לילות סדר בחדרון הצר שב"קומונלקה" (דירה משותפת לכמה משפחות), מאחורי דלת נעולה. המכתבה הצרה פונתה מערמות הניירת, הפכה לשולחן חג. הם קראו חרש מתוך ההגדה, ניסו להתרומם מעל המקום, ולהתחבר לזמן, בגרסתו היהודית, הנצחית.

"היום יום אחד לעומר", ספרו בצוותא בלילה השני, לאחר שקראו על המצווה בחוברת על חגי ישראל והתרגשו ממשמעותה. קולם בקושי נשמע, ועיניהם ברקו. נשמו יחדיו את ניחוחה המשכר של החירות, מתוק כמו מיץ הענבים שסחטו במו ידיהם.

"זו רק טעימה, אולה", הבטיח וולודיה, "עוד נצא לחירות אמיתית".

בטרם זכו לספור שבוע אחד לעומר, הקרקע רעדה תחת רגליהם. וולודיה זומן ל"בירור קצר" במשרדי ההנהלה. כששבה מהלימודים, גילתה שטרם חזר. תחילה הניחה שהוא מתעכב בעבודה כהרגלו, עובד מצטיין שכמותו, חביבו של המנהל. בהמשך הדאגה השתלטה עליה.

אחרי יממה מורטת עצבים התמונה התבהרה קמעה. סוכן ערני במזרח גרמניה או מישהו מהמשלחת הסובייטית הבחין במשהו חשוד, ומיהר להעביר את המידע הלאה. אף שוולדימיר אלכסנדרוביץ' רוזנבלום לא העביר שום סוד מדינה לסמואל פרידמן האמריקאי, המפגש הלא מפוקח בין השניים עורר חשדות כבדים. הטענה כי שני המהנדסים הצעירים, נציגיהם של גושים יריבים, שוחחו על ענייני תרבות, נתפסה בעיני החוקרים כמגוחכת. בעידן ברז'נייב, כשהמלחמה הקרה הייתה בעיצומה, החשדנות המשיכה להיות דרך חיים. לא הועילו לוולודיה ציוניו הגבוהים ותרומתו לפרויקטים הממשלתיים; הוא נבלע במרתפי המעצר, מותיר את אולגה לבדה בתחילת תהליך.

השקט בחדרון הפך למעיק, והקירות, שרק לפני רגע ספגו את לחישות הסדר, כעת סגרו עליה. החרדה לפתה את ליבה כמעט בכל שעות היממה, אך היא החליטה שלא תישבר. באותם ימי אי־ודאות החלה להשתתף בחשאי במפגשים של "סירובניקים", יהודים שביקשו לצאת אל מעבר למסך הברזל, והפכו למנודים בן לילה. שם, מאחורי וילונות כבדים, היא למדה להכיר את האותיות העבריות וגם טעמה יהדות, שהעניקה משמעות לסבלה.

יום רדף יום. היא תמרנה בין התייצבות באולמות ההרצאות ובמסדרונות בית הרפואה ובין התרוצצות במשרדי ממשלה בעניינו של וולודיה. כששבה מותשת אל חדרה הקטן, נאבקה עם שמורות עיניה. בטרם הרשתה לעצמה לשקוע בשינה טרופה, לחשה ברטט את נוסח הספירה מתוך הסידור. "ברוך אתה ה'… על ספירת העומר"…

ואז הגיע היום השלושה ועשרים, שלושה שבועות ושני ימים לעומר. כמעט שלושה שבועות מאז נעצר וולודיה. באותו בוקר זומנה אולגה למשרד הרקטור. ללא גינונים מיותרים הונח לפניה מכתב, היא מסולקת. המאבק להתקבל למרות המכסה, כמעט ארבע שנים של לימודים מפרכים, חלומות על חלוק לבן והצלת חיים – הכול נמחק ברגע אחד. כשצעדה החוצה, אל הרחוב הלנינגרדי האדיש, הרגישה שחרב עליה עולמה.

שבורה ורצוצה היא עלתה על החשמלית. בהתה בנוף העירוני החולף בחלון, חשה כבתוך חלום בלהות. מסוחררת טיפסה במדרגות העץ החורקות של הבניין המוכר, ונקשה על הדלת המגולפת, דלת בית הוריה.

"אולינקה, מה קרה?" נבהלה אימה, מביטה בדמעות הזולגות על לחייה ללא מעצור.

"הסתבכנו", מלמלה אולגה, וצנחה אל תוך הכורסה הישנה. האם מיהרה לכבות את הפטיפון, שהשמיע יצירה של צ'ייקובסקי, והגישה לה כוס תה.

"ספרי לי הכול", דרשה.

בקול שבור תיארה אולגה את המעצר של וולודיה, את החקירות ואת המכתב האכזרי מהמכון ללימודי רפואה.

"אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן", התייפחה.

פניה של האם האפירו. היא בהתה באדים העולים מהתה ושתקה. אולגה הכירה את השתיקה הזו; היא ביקרה בבית מאז ילדותה, בכל פעם שזיכרונות ה"בלוקדה" (המצור על לנינגרד בשואה) איימו לצוף אל פני השטח.

לאחר שעה ארוכה נשמעו צעדיו של אביה במסדרון. הוא נכנס לטרקלין, משדר סמכות כתמיד, פרופסור מכובד ומנהל מחלקה בבית רפואה, אדם שכל חייו הפגין נאמנות מוחלטת למערכת. כשאולגה חזרה על דבריה, הופיע על פניו זעזוע עמוק.

"את תגישי בקשה לגירושין", פסק מייד. קולו היה נטול רגש, קר כמו מימי הנייבה בעת הפשרת השלגים. לרגע דימתה לראות זרם אדיר של מים כהים שסוחף עימו גושי קרח, המאיימים לרסק כל מה שנקרה בדרכם. "תקשיבי לי, אולה, את עוזבת את כל האמונות התפלות שלמדת מוולודיה שלך וחוזרת הביתה. אולי אם נכה על חטא עכשיו, לפני שהקה־גה־בה יפתח לך תיק, עוד נוכל להציל משהו מהקריירה שלך. ובכל מקרה, לא אתן לקלות הדעת של וולודיה לגרור את כולנו לתהום".

היא יצאה מביתם בטריקת דלת, פגועה עד עמקי נשמתה. שעה ארוכה עמדה על הגשר, אוחזת במעקה הברזל, ודמעות זולגות מעיניה. מתחתיה זרם נהר הנייבה, כהה ועמוק. בהתה בארמונות המפוארים המשתקפים במים, חושבת על מלכויות אדירות שקרסו במהלך ההיסטוריה, על שליטים עריצים שהיו ואינם. גם יומו של הקומוניזם בוא יבוא.

לבסוף הפנתה את גבה להוד המלכותי המתפורר, וצעדה לעבר שכונת הפועלים האפורה. שם, בין קירותיה המתקלפים של הקומונלקה הטחובה, תחפש בעצמה את דרכה בעולם. תאחז בכל כוחה באמונה, כי חוץ ממנה לא נותר לה דבר.

מהאמונה הזו שאבה כוח להמשיך להיאבק על חירותו של בעלה, וגם להתחיל לחפש עבודה. כשספרה חמישה ושלושים יום, שהם חמישה שבועות לעומר, אזרה עוז והחלה לשטוף רצפות בבית חרושת. זה היה עיסוק משפיל למדי לצעירה משכילה כמוה, וריח שמן המכונות עורר בה בחילה, אך היא חשקה שפתיים ועשתה את מלאכתה. כפות ידיה החלו להתחספס מהעבודה הקשה וגבה כאב, אך היא הזכירה לעצמה את המטרה: היא חייבת להתפרנס וגם לשלוח חבילות מזון לוולודיה. שם, בתאו האפל, מנסה בעל נעוריה לשמור על כשרות, ורק היא יכולה לסייע לו בכך – לשלוח סוכר, פירות ולחם.

בדרך לא דרך הועברה אליה בקשתו, והיא החלה לחקור את עניין הכשרות במפגשיה עם צעירים יהודיים. שם התוודעה לראשונה לעניין השחיטה, והחליטה שמעתה גם היא תתנזר מבשר טרפה.

באחד הערבים עמדה בכניסה למטבח והמתינה שאירה תסיים לבשל את תבשיליה, מנסה להתעלם מריח השומן המטוגן שממלא את החלל. כשהתפנו הכיריים, הניחה עליהם אולגה מרק ירקות פשוט, בסיר החדש שקנתה. אין לה תיאבון, ודי לה בכמה כפות מרק, רק כדי להחיות את נפשה. בעוד המרק מתבשל, חמקה אל חדרה, מבקשת להימנע ממפגשים מיותרים עם שכניה לדירה, שמביטים בה בחשדנות מאז המעצר. כשחזרה למטבח, ריח שונה קיבל את פניה. היא הציצה לתוך הסיר, וזעקה חנוקה פרצה מגרונה. במרק צפו כיסוני בשר, כשקוביות תפוחי האדמה והגזר מסתחררות סביבם…

"אולינקה, אל תביטי עליי ככה," אמרה אירה בחיוך רחב, מנגבת את ידיה בסינר המוכתם. היא נראתה מרוצה מעצמה. "ראיתי אותך מבשלת רק מים וירקות, נהיה לי עצוב בלב. חשבתי שזו דרך מצוינת לבשל את הפילמני שלנו ועל הדרך להעניק קצת טעם למרק הדל שלך. עכשיו הוא סוף־סוף ראוי למאכל".

אולגה יצאה מהמטבח, כובשת את הדמעות.

האתגרים היו רבים מספור, אך הספירה המשיכה להאיר את דרכה אל הר סיני גם ברגעים חשוכים במיוחד.

הימים התארכו והלכו. תיירים מכל רחבי ברית המועצות נהרו אל העיר כדי לחזות בפלא הלילות הלבנים, אך בעבור אולגה, האור החיוור הזה היה מקור למבוכה. היא צעדה לאורך הנהר בשעת דמדומים אין־סופית, שהיא לא יום ולא לילה, תוהה מתי תוכל לספור כדין. אפילו לא ידעה את מי לשאול.

לא יום ולא לילה. ערבוביה חסרת פשר של אור אפרפר, דל ומתעתע. האם אלו הם חייה?

אף על פי כן, היא סירבה להרים ידיים. היא תהיה חזקה, למען וולודיה בעלה, תדבק בבורא שגילתה זה עתה והכניסה אל חייה. דף ספירת העומר שבסידור התמלא בסימוני עיפרון עדינים; "וי" הצטרף ל"וי", עדות יום־יומית לניצחון הרוח. והנה הגיע היום השישה וארבעים, שישה שבועות וארבעה ימים לעומר. נצח שבמלכות. קו הגמר קרוב כל כך, עוד רגע תוכל להושיט יד ולגעת בלוחות הברית, להביט בסיפוק בדרך שעברה ולהתענג על קרבת הבורא.

אך למחרת בערב הכול יצא מהשליטה. הנקישות הרמות על דלת הקומונלקה הבריחו את כל השכנים לחדריהם. ואולם, חששם היה לשווא; חיפשו את אולגה. הצעירה המבוהלת נלקחה אל מרתפי הקה־גה־בה. באותן שעות ארוכות, עת עיניה התקשו להתמודד עם האור המסנוור של המנורה בחדר החקירות, התנפצו אחרוני האלילים. שום שמץ של אמון בשלטון הסובייטי לא נותר בה; רק זעם גדול. כששוחררה לבסוף, חזרה אל הקומונלקה באפיסת כוחות וקרסה אל מיטתה. היא שקעה בשינה, נשאבה לבאר עמוקה, שכחה הכול.

הקיצה מאוחר מדי. דילגה על יממה.

טעם הכישלון היה צורב כל כך. היא צעדה אל הר סיני, חצתה מדבריות של בדידות ומחסור, וצעד לפני הפסגה – מעדה… המצווה שאחזה בה כבחבל הצלה, חמקה מבין אצבעותיה. לפי הדינים שלמדה, מעתה לא תוכל עוד לברך. מה תספר לוולודיה כשישתחרר? האם ייתכן שזהו אות משמיים? האם ההשקעה שלה אינה רצויה? דמעות חמות זלגו מעיניה עת שטפה את רצפת בית החרושת, זלגו ונתערבבו במי הסבון העכורים.

היא גררה את רגליה הביתה, תוהה כיצד תחגוג את חג מתן תורה הקרב, כשידיה ריקות.

חג השבועות פרש כנפיו על היקום. אולגה הדליקה נרות בחדרון הקטן והדל שלה, ובירכה בהתרגשות. אחר פתחה את הסידור היקר של וולודיה והחלה להתפלל, קוראת באיטיות את המילים, מעיינת בתרגום האנגלי, מגששת אחר המשמעות: "קדשנו במצוותיך, ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך, וטהר ליבנו לעבדך באמת"…

צרחות מעבר לקיר פילחו את הדממה. סטיופה השיכור שוב בזבז את משכורתו על וודקה, ווֶרה אשתו צרחה בהיסטריה, בעוד בניהם הקטנים בוכים בכי מבוהל. אולגה עצמה את עיניה בכוח. "וטהר ליבנו…" מלמלה שוב, מנסה להיזכר במדרש ששמעה שלשום במפגש הסירובניקים: כשניתנה תורה, שרר שקט מוחלט בעולם. ציפור לא צייצה, המלאכים לא עפו. שקט של קדושה. לו היה לה עתה מעט מן השקט ההוא…

למחרת, בדחילו ורחימו, צעדה אולגה למניין מחתרתי. היא ישבה מאחורי מחיצה מאולתרת, והאזינה ליהודי מבוגר שתרגם מתוך ספר עב כרס את הוויכוח של משה עם המלאכים. "כלום למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם?" הדהדו המילים בחלל החדר. "יצר הרע יש ביניכם? קנאה יש ביניכם?"

כשקרא הבעל קורא את עשרת הדיברות, הרגישה אולגה לפתע שהיא מבינה. "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"… התורה לא ניתנה למלאכי השרת, וגם לא למכונות הממושמעות שוולודיה עמל לפתח. היא ניתנה לבשר ודם. היא ניתנה ליהודים שנדכאים תחת שלטון הכפירה הסובייטי, שמצטופפים במְצַרי הקומונלקה בין שכנים נבערים. היא ניתנה לאלו שדעתם נטרפת מרוב דאגה, שתבשיליהם נטרפים בגלל שכנה, שמחפשים תחבולות לשמור שבת, ושגבם משתופף לפעמים תחת כובד המשא. היא ניתנה לבת שאביה הפנה לה עורף ועדיין תנסה לכבדו, לצעירה נבוכה שהותשה בחקירות הקה־גה־בה, ונאחזת באמונה בשארית הכוחות.

שם, מאחורי המחיצה, חיוך קטן עלה על שפתיה. היא הבינה שגם ה"וי" החסר בדף הספירה הוא חלק מהמסלול אל הר סיני. ה' אינו מחפש מלאכים, ולא בחר לתת הודו על השמיים; הוא רוצה בני אדם מוגבלים, שיתאמצו, ולפעמים יכשלו.

היא תשתדל ככל יכולתה. תיפול ותקום.

וולודיה עוד יהיה גאה בה.

 

***

 

כפר חב"ד, תשפ"ו

דינה מביטה סביבה ונאנחת. הבלגן חוגג שוב, לועג לכל המאמצים שהשקיעה אתמול בערב. חבורת השובבים הנמרצת שלה אינה נחה לרגע; אולי לא היה כדאי לאפות עוגה בתוך כל המהומה, ובטח לא לאפשר להם "חגיגה" חופשית בסלון. עכשיו הכול דורש סידור מחדש, והיא אחרי עוד לילה לבן עם חני הקטנה, שהחליטה להוציא שיניים דווקא השבוע. מה יהיה?

היא מתלבטת אם לטאטא את פתיתי הטישו שפוזרו בנדיבות על הרצפה, או להפריד תחילה בין יוסי לשניאור שנלחמים על מכונית צעצוע חסרת גלגל. שוב חני בוכה. היא מאכילה אותה, נשענת על הספה ומתנמנמת לרגע, רק כדי להתעורר בבהלה מריח חרוך. העוגה!

למה קיוותה שהפעם תצליח להוציא תחת ידיה עוגת גבינה אוורירית ומפוארת כמו של אחותה ביילי? לבעלות ידיים שמאליות כמוה נועדו מתכוני גבינה, פודינג וביסקוויטים, לא יצירות אומנות אפויות. בעודה מתרוצצת בין המטבח לסלון, חשה לפתע צביטה של כאב: היא נזכרת שלא פתחה ספר, לא למדה שום שיחה. היא מתגעגעת לימי נעוריה, להתוועדויות הסוחפות, לחברותות, לשיעורי החסידות. בשנה שעברה עוד הספיקה ללמוד משהו בגינה, בחברותא מאולתרת עם אחת השכנות, והשנה – כלום. בקושי ספירת העומר, רוב הימים בלי ברכה… כבר לא השנה הראשונה שזה כך… היא מרגישה שהיא מגיעה למתן תורה בידיים ריקות לגמרי.

דפיקות על הדלת קוטעות את מחשבותיה. סבתא עלקא עומדת בפתח עם מגש בידיה, כמדי שנה.

"וואו, סבתא, עוגיות הגבינה שלך יצילו לנו את החג!" דינה מתרגשת, ומספרת לסבתה האהובה על הפער הצורב שבין הרצוי למצוי. תכננה הרבה כל כך, והספיקה מעט מדי.

סבתא מביטה בה בעיניה הטובות, שראו לא מעט במהלך החיים, ומבקשת לשבת לרגע. דינה נבהלת, מתנצלת שלא הציעה זאת בעצמה, ומחפשת במטבח ההפוך כוס נקייה, כדי למזוג לסבתא מים קרים.

"דינה'לה," אומרת סבתא עלקא בקול שקט, בעוד נין שובב מטפס אל ברכיה, "את נהדרת, ולא משנה כמה הספקת". היא לוגמת מהמים ומלטפת את ראשו של הילדון. "גם סבא זאב־וולף ע"ה, שהשתדל כל ימיו לעלות מחיל אל חיל, הזכיר לי לא פעם שהעיקר הוא המאמץ, הלב, לא השלמות".

עיניה מצטעפות. "את יודעת, היו לי פעם לילות לבנים מסוג אחר לגמרי, אי שם בלנינגרד… הכול היה לוט בערפל, הרגשתי רחוקה כל כך מהיעד, ואז הבנתי לפתע שהתורה לא ניתנה למלאכים, אלא לבני אדם בשר ודם, עם כל האתגרים והחולשות… שנבנה בכוח התורה הקדושה משכן לו יתברך דווקא כאן, בתוך השברים, בעולם התחתון שאין למטה ממנו…"

 

באדיבות מגזין עטרת חיה

חג השבועות ומאכלי חלב

מאת הרב מנחם מענדל הראל, מו"צ בצפת עיה"ק, חבר מכון הלכה חב"ד

הביאה לדפוס: מנוחה רחל זקס

המנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות עלול להכניס אל שגרת ההכנות והסעודות אתגרים. ערב החג, זהו הזמן לעשות סדר בעניין:

א. אני מגיעה לחג עמוסה, וקשה לי להשקיע בבישולים חלביים וגם בשריים. מתוך כלל המטלות והמנהגים, על מה הכי חשוב שאתאמץ?

ב. מתי נהוג לאכול את מאכלי החלב? אם אנו שבעים ונהנים מהחלבי, האם ניתן מראש לוותר על ארוחה בשרית בחג?

ג. לאילו דגשים חשוב שאשים לב כאשר אני מכינה "פרווה" לסעודה חלבית? והאם יש גבינות שהזמן המתנה שלהם לבשרי הוא יותר משעה?

 

הפניית שאלות למדור: [email protected]

 

מנהג ישראל לאכול מאכלי חלב בחג השבועות יסודתו בהררי קודש, ומנהג אבותינו תורה הוא וטעמים רבים נאמרו על שבח מנהג זה בספרי הפוסקים. עם ישראל מקיימים מנהג זה בחדווה ובשמחה גדולה. יש לתת את הדעת על הסדר והאיזון בין עיקר החיוב והמצוה ב'יום טוב' בכלל ובחג השבועות בפרט, לבין ההוספה והמנהג, ולקיים את שניהם כראוי וכהלכה.

ביחידות האדמו"ר מבעלז אצל הרבי מלך המשיח, אמר לו הרבי בין הדברים:  מאכלי חלב צריכים לאכול בחג השבועות, שכן זהו מנהג ישראל. מאידך צריכים לאכול מאכלי בשר בחג השבועות, מצד מצות שמחת יום טוב. והאם לקיום שתי מצוות אלו שייכות עם האיסור של לא תבשל גדי בחלב אמו?!

דברי הרבי מלמדים אותנו:

א – את מנהג ישראל צריכים לקיים  – לאכול מאכלי חלב בחג השבועות.

ב – את מצות שמחת יום טוב צריכים לקיים – לאכול בשר בחג.

האי, יש איסור אכילת בשר בחלב?!

ג הנהגה בסדר נכון, תאפשר את קיום שניהם, מבלי להיכשל חלילה באסור אכילת בשר בחלב.

יש פוסקים שהציעו דרכים שונות לפשר בין המנהג של אכילת מאכלי חלב, לקיום מצוות שמחת יום טוב באכילת בשר, ומהם -לנהוג קולא מסויימת בדיני ההרחקה בין חלב לבשר, בשינוי סדרי הסעודות וכהנה.

כמו בדברים רבים, גם כאן זכינו ל'אשרינו מה טוב חלקנו' שאנו חסידים של הרבי והולכים לאורו הגדול ובדרכו הסלולה.

הרבי שלל הנהגה של 'קולות' בקיום ההלכה ובפרט בחג השבועות, ובלשון קדשו: במתן תורה, ישנה הדגשה מיוחדת בנוגע לעניין הכשרות, כידוע אחד הטעמים לאכילת מאכלי חלב בחג השבועות, כדי להדגיש שבני ישראל שומרים על ההפרדה שבין בשר לחלב, ומזה מובן שאין להקל חס-ושלום בהפסק שבין אכילת מאכלי חלב בחג השבועות לאכילת בשר, כי איפכא מסתברא, מכיון שאחד הטעמים לאכילת מאכלי חלב בחג השבועות הוא כדי להדגיש שבני ישראל שומרים על ההפרדה שבין חלב לבשר".

הרבי הראה בהנהגתו כיצד ניתן למצוא את הסדר והאיזון הנכון, כפי שחסידים מספרים על מנהגו: לאחר תפילת מוסף של חג, עשה קידוש ואכל מאפה מזונות חלבי וכעבור שעה אכל סעודת חג.

מכאן לשאלותיכן:

א. הכנה מראש: אכילת מאכלי החלב חשובה לקיום המנהג, אך יש לנהוג בה במידה הראויה והמכובדת וללא שבירת הכלים (תרתי משמע).

נשים האופות לחם חלבי לסעודה זו יקפידו לשנות את צורתו מלחם רגיל, כדי שיהיה ניכר בשינוי הצורה שהוא חלבי.

מצוות שמחת יום טוב היא באכילת בשר (בהמה) דווקא, לכן יש להכין מנה בשרית לסעודת היום.

ב. סדר הסעודה: מומלץ לנהוג כפי שנהג הרבי – קידוש חלבי לאחר מוסף, ולקיים סעודת יום טוב בבשר וכו' לאחר המתנה של שעה.

לפני אכילת הבשר יש להחליף את המפה שעליה נאכל החלבי.

בבחירת גבינות קשות, יש לשים לב כי סוגים מסוימים (כגון פרמזן) דורשים המתנה של שש שעות לכל הדעות; החכם עיניו בראשו ויעדיף גבינות שאינן מצריכות המתנה כה ארוכה.

ג. הקפדה על כשרות:  ההכנות צריכות להיעשות בתכלית הדקדוק, ללא ספקות הלכתיים בכשרות. בהכנת וחימום המאכלים יש להקפיד על שימוש בכלי הכנה ובישול חלביים בלבד למאכלי החלב. גם מאכלי הפרווה הנלווים לארוחה החלבית, יבושלו בכלים פרווה כדי למנוע שאלות של עירוב בשר בחלב.

 

תזכורת כללית: השנה חג השבועות חל בערב שבת, יש לעשות עירוב תבשילין לפני כניסת החג, זו חובה בכל בית גם לאשה הגרה בגפה.

 

באדיבות מגזין עטרת חיה

לימוד תורה לנשים

מאת: הרב מנחם מענדל הראל, מו"צ בצפת עיה"ק, חבר מכון הלכה חב"ד

לימוד תורה לנשים

הרבי הרבה לדבר בכוחה של אם יהודיה, ואף אמר כי מנהג נשים לשיר לילדיהן הקטנים את השיר: "טובה תורה מכל סחורה" וכי אין לזלזל במנהגן. וזאת כאשר התינוק עדיין לא מבין מאום… בהתקרב חג מתן תורה, על האישה ולימוד תורה…

א. האם יש לי חיוב בלימוד תורה?

ב – האם יש עניין ללכת להשתתף בשיעורים, או מספיק לימוד עצמאי?

ג. אני משתדלת להשתתף בשיעור תורה שבועי, אך לעיתים הדבר בא על חשבון הזמן הנדרש לניהול הבית והמטלות השוטפות. כיצד עליי לנהוג במצב כזה?

 

אפתח בסיפור שיתן רקע כללי להשקפתו של הרבי בעניין לימוד התורה לנשים. מספר הגה"ח הרב יקותיאל שי' פרקש, כאשר נכנסתי עם רעייתי ליחידות אצל הרבי בפעם הראשונה, פנה הרבי לרעייתי ואמר לה "כיון שמסרו לי שאת נכדה של ר' עמרם בלוי, והוא התכתב איתי. הוא למד חסידות, תניא לקוטי תורה וכו'. שיטתו היתה שהוא הלך בתוקף והצליח. זה שהיתה לו הצלחה בביתו – רואים זאת. אבל גם ברחוב, היתה לו הצלחה. ומכיון שאת נכדתו, עלייך לפרסם ובתוקף שנשים חייבות ללמוד חסידות. הרבי הטעים את דבריו בדרך הלכתית: מכיון שישנם את המצוות התמידיות שנשים חייבות בהן, כמו שכתוב בהקדמה לספר החינוך, ואחת המצוות היא אהבת ה' ויראתו, והרמב"ם כותב שכיצד יבוא האדם לאהבת ה' ויראתו? זה על ידי שיתבונן בדברים המביאים לידי כך. ואדמו"ר הזקן פוסק, שמצוות והלכות שנשים מחויבות בהן, עליהן ללמוד את העניינים הקשורים לזה. לכן את צריכה ללכת ולפרסם בתוקף, שנשים צריכות ללמוד חסידות – מאמרים המביאים לאהבת ה' ויראתו, וזה יוסיף עוד יותר בכל הברכות".

סיפור משלים לכך, אירע בעת ביקורו של האדמו"ר מבעלז אצל הרבי מלך המשיח. הרבי דיבר עמו בחיות גדולה על כך שיש לראות שהבנות תלמדנה את כל ענייני התורה במוסדות הלימוד, לא רק ההלכות הקשורות להנהגת הבית והן מחויבות בהן, אלא אפילו משנה וגמרא. שאל האדמו"ר מבעלז, ומה עם מה שאמרו חז"ל: כל המלמד ביתו תורה כאילו לימדה תפלות, ענה הרבי, אכן בזמן חז"ל שהבנות קיימו כל כבודה בת מלך פנימה וישבו בביתן וקיבלו מאמם את כל היראת שמים והידע הנצרך לאשה יהודיה, היה בזה משום תיפלות, אבל כיום הבנות יוצאות לרחוב, שם התיפלות לגריעותא מצויה לרוב, אם כן עלינו להעמידן על דרך הישר בידיעת התורה כראוי. ועוד, פעם היו מקבלות כל תשובה והנהגה בדרך של קבלת עול, כיום (וזה היה לפני 45 שנה) רוצים להבין כל דבר, לכן עלינו ללמדן שיקימו את המצוות בשלימות וכראוי, ובפרט המצוות שהן מצוות בהן והמצוות התמידיות, שהן אהבת ה' ויראתו".

כעת נענה על שאלותיכן:

א. אכן על אשה ללמוד תורה. לכל לראש המצוות וההלכות שהיא מחויבת בהן ובפרט אלו השייכות להנהגת הבית, סדר היום היהודי, שבת, כשרות וטהרה. כמו כן לימוד החסידות באופן של הבנה והשגה, שזו הדרך לקיום המצווה התמידית של אהבת ה' ויראתו, ובזמננו נוסף עניין עיקרי בלימוד – ענייני הגאולה ומלך המשיח, המכניסים את הלומד לאווירה של ימות המשיח.

ב. ישנה מעלה בכל אחד מאופני הלימוד, הלימוד העצמאי נותן מרחב תפיסה אישי ולימוד במקום שליבה חפץ ונמשך, ויש לזה תועלת גדולה מאד. יחד עם זה יש עניין גדול להשתתף (הייתי אומר אחת לשבוע בקביעות) בלימוד תורה ברבים במסגרת שיער וכדומה, ויש לכך לפחות שתי מעלות. ראשית, כאשר אדם לומד לבד, לפעמים יש לו טעיות בלימוד ורק כאשר שומע בשיעור מתיישרת טעותו. שנית, כאשר לומדים הרבים יש ללימוד ערבות ומתיקות הנוספת מהלימוד המשותף, שלישית (ועיקר), על לימוד התורה ברבים נאמר שהוא מזרז ומביא את הגאולה "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

ג. כמו בכל דבר טוב בחיים יש לתת את הדעת על סדרי העדיפוית, ההכרח, החובה, הרצוי והמצוי. אכן חובתה הראשונה של האשה, הלכתית והנהגתית הוא ההתעסקות בענייני הבית וטובת היושבים בו, יחד עם זאת לפי היסודות שהוסברו לעיל וגם מבחינת הטובה של הבית, עליה לתת חמצן לנשמה מפעם לפעם בהשתתפות בשיעורי תורה או בהתוועדויות בהן מעוררים לעבודת השם וכו'. במובן ה'זוגי' (כפי שזה נקרא היום), על הבעל לתת ולאפשר לה את היכולת לקיים את חובתה זו.  אך יחד עם זאת הדבר צריך להיות בחכמה ובהשכל, כתבלין המשבח את התבשיל, באופן המרומם ומביא תועלת, ולא בדרך המביאה לשיבוש מחויבותה העיקרית כעקרת הבית, ועליה אמרו "חכמת נשים בנתה ביתה".

מקורות: לשון החינוך בהקדמתו:"שש מהן שחיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו, ואלו הן: א) להאמין בשם. ב) שלא להאמין זולתו. ג) ליחדו. ד) לאהבה אותו. ה) ליראה אותו. ו) שלא לתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, סימנם "שש ערי מקלט תהיינה לכם" . רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ב,א. שו"ע אדה"ז או"ח סי' מז. הל' תלמוד תורה פרק א הי"ד, לקו"ש חי"ד שי' ב' לפ' האזינו, דבר מלכות ש"פ בא ה'תשנ"ב סט"ז, ובעוד ריבוי שיחות קודש. ספר 'בצל החכמה', הסיפור שלי ג'מ).

 

באדיבות מגזין עטרת חיה