מורן קורס / / מגזין עטרת חיה
הוא שכב שם, כאבן שאין לה הופכין.
חיכה שמישהו ירים אותו, יקרא בו, ירקוד איתו בשמחת תורה, שגם הוא ירגיש ששמחים בו.
השקיעו בו כל כך הרבה ובסוף מה?
ככה ישאר גלמוד בתוך ארון הקודש?!
לפני 30 שנה, אביו נפטר ולמרות שבחיצוניתו הוא לא נראה כיהודי שירצה להשקיע בכתיבת ספר תורה לעילוי נשמת יקיריו, הוא הפתיע את כולם, ואולי גם את עצמו- וביקש מסופר סת"ם ידוע לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת אביו. ספר התורה הוכנס אחר כבוד לאחד מבתי כנסת שהיה קרוב לסביבת מגוריו.
היתה שמחה, סעודת מצווה, חגיגות.
אך לאחר תקופה קצרה, הענין נשכח מבני המשפחה.
בפסח השנה נפטר חמי ז"ל. בעלי נזכר בספר התורה שאביו הכניס לביה"כ לעילוי נשמת סביו,
ובמרץ החל לחפש מה עלה בגורל הספר. בסיועה של הסבתא היקרה ניסה לחקור ולגלות, היכן הוא שוכב? היכן נמצא האוצר?
פיסת מידע ועוד אחת עד שנמצא קצה חוט לאבדה!
עד לפני 7 שנים הספר היה בביה"כ בקרית גת . אך כשהם קיבלו מבעלי טלפון מפתיע בו הוא מברר היכן ספר התורה האבוד,
גבאי בית הכנסת סיפר בצער שספר התורה לא נמצא בידם, שכן ביה"כ המדובר ספרדי והם לא ידעו מה לעשות בספר התורה האשכנזי שהגיע אליהם.
"למען האמת", הוא המשיך ואמר- "לא נעים לספר, אך היו פותחים אותו רק לעיתים רחוקות לבדיקה, לרקוד איתו בשמחת תורה ותו לא."
יום בהיר אחד, הוחלט לחדש את פרוכת ארון הקודש בביהכנ"ס, ולצורך כך יצרו קשר עם מפעל בבני ברק לבדי קודש.
מין הון להון בעל המפעל שח את ליבו בפני גבאי ביה"כ וסיפר שכבר שנים הוא משתוקק לפתוח ביה"כ במפעל שלו, אך מכיון שאין לו רעיון מאין ישיג ספר תורה, במר ליבו כל פעם הוא גונז את רצונו.
מיד אורו עיניו של מיודעינו הגבאי, בשמחה ובגיל פנה לבעל המפעל ואמר לו-
"נראה לי שהיום ה' רוצה שתגשים את חלומך."
בעל המפעל היה מופתע עד מאד, התבלבל ולא הבין את פשר המשפט ששמע זה עתה.
הגבאי שמח להסביר: "שמע נא, יש אצלנו בביה"כ ספר תורה, שלמען האמת אין לי מושג של מי הוא. ייתכן ויום אחד תקבל שיחת טלפון ממי ששייך לו ספר התורה אך בנתיים אין לנו שימוש בספר התורה, תרצה אותו?"
שקט על הקו.
"מה?? אתה רוצה לומר לי שאתה מציע לי ספר תורה? אני לא מאמין למשמע אוזני !! " כמעט צעק בעל המפעל, "בזכות ספר התורה אני מקים מיד ביה"כ במפעל שלי! תודה לה' הטוב!! איזה חסד מה', מעולם לא חשבתי שכך תתמלא משאלת ליבי".
"תשמע," שח מיודעינו "לה' יש דרכים מאד יצירתיות ומפתיעות להראות לך כמה הוא אוהב אותך."
לפני כמה ימים בעלי התקשר לבעל המפעל לוודא שאכן נמצאה האבידה החשובה- וכך התברר לו גלגולו של ספר התורה.
בעל המפעל הודה לבעלי על כך שעד עכשיו הספר תורה שימש אותם בנאמנות, ובזכותו הוקם ביה"כ במפעל, ואמר שמבין שכעת עליו להפרד ממנו.
"רגע, אבל יש לכם עוד ספר תורה? " שאל בעלי כדי להבין את המצב לאשורו.
"לא."השיב בעל המפעל. "אבל אתה יודע- זה שלך.."
"אני מבין, " עוד לא עברה שניה, ומיד בעלי הוסיף- "אם כך,כנראה ה' רוצה שספר התורה ימשיך לפאר את המפעל שלכם. לא ניקח אותו מכם, העיקר שתשמרו עליו טוב. כל עוד קוראים וחפצים בו, כנראה הוא צריך להישאר אצלכם."
"וואו, אני מודה לך מאד!! פשוט אין לי מילים להודות לך."
"רק בקשה אחת קטנה" הוסיף בעלי.
"כן? מה שתבקש!" ענה המנהל ובעלי אמר: "אנא הוסיפו למעיל את השם של אבי- שיהיה גם לעילוי נשמתו."
23 שנים ספר התורה חיכה בסבלנות להגיע למקום המיועד לו, שבזכותו יפתח ביה"כ, אז בדקו אותו, תפרו לו מעיל, הכינו לו כתר יוקרתי.
התרגשו להכניסו לארון המפואר שבנו לכבודו כמו ההתרגשות כשמכניסים רך הנימול בבריתו של אברהם אבינו.
כשהתבררו לנו חלקי הפאזל חשבתי שזה ממש ממחיש את הפתגם "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל".
כל בן אדם הוא כמו ספר תורה, "אנא נפשי כתבית יהבית" – ה' מגלה לנו במפורש 'אני את עצמי כתבתי ונתתי בתורה',
כך גם בתוכנו ה' נמצא- חלק אלוקה ממעל ממש.
וכך גם לנו כמו לספר התורה, יש זמן מיוחד. מקום מיוחד שבו אנו צריכים להיות.
יש פעמים שאנו מרגישות תקועות, אך הרבי שליט"א מלמד אותנו שיהודי לעולם אינו 'תקוע'.
הוא תמיד יגיע למקום שבו הוא צריך להיות.
למסלול המיוחד שלו שקבע לו ה'.
לשליחותו האישית, לחלק שלו בהכנת העולם לקבלת פני משיח צדקינו.
שנזכה ללכת מחיל אל חיל במסלול המיוחד של כל אחת מאיתנו, שה' קבע במיוחד עבורה. נלך בבטחה ובאמונה ונשמח שזכינו שבתוכנו בחר ה' לשכון ונעשה הכל כדי להגיע כבר להתגלות!
נ.ב.
בהשגחה פרטית מופלאה, עבר זמן מכתיבת הטור עד לפרסומו, ובזמן הזה- התרחש מאורע שחשוב להוסיפו:
שבועות בודדים לאחר שספר התורה נמצא, מצבה של סבתא פסיה, התדרדר והיא נפטרה.
אם לא היינו מבררים לפני עם הסבתא, היכן ספר התורה – ייתכן ולעולם לא היינו מוצאים אותו.
לפני שנפטרה היא אמרה לבעלי-
"שייק'ה שלי, תדע לך שאני גאה בך שחזרת בתשובה. לי כבר לא היה כח לחזור לשמור תורה ומצוות אחרי השואה. אך בליבי התפללתי כל השנים, שאחד מילדי יחזור בתשובה ושזה לא קרה התפללתי על נכדי. והנה- אתה חזרת בתשובה! בשבילי זאת הנקמה הכי גדולה שיכלתי להחזיר לנאצים על מה שהם עוללו לשאר המשפחה. זאת הגאווה היהודית שלנו- לחזור לאבינו שבשמיים.
ימים בודדים לאחר מכן, בי"ט חשון. היא החזירה את נשמתה לצור מחצבתה.
יהי זכרה ברוך,
לעילוי נשמת פסיה בת משה זלמן.
ו"ת
