יעל שניאורסון / מגזין עטרת חיה

"כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הגיע לאמריקא, לפולין וכיותא-בזה, היו כאלו שחששו וטענו שאם ילכו בדרך זו (= הקפדנית – י.ש.), לא יהי' אף אחד… ובמילא צריכים לילך בדרך של פשרות. ובסופו של דבר התברר שדוקא דרכו של הרבי, לא להניח פשרות וקולות, דוקא דרך זו הצליחה, לא רק באיכות, אלא גם בכמות – שהיו ריבוי תלמידים.

והסיבה לכך היא – שכאשר הולכים בדרך של פשרות, רואים התלמידים שנותנים להם לא חינוך אמיתי מצד עצמו, אלא מתנהגים עמהם לפי רוח הזמן; אבל כאשר לא מניחים שום קולות, אזי מרגישים התלמידים שנותנים להם ענין עקרוני, ענין אמיתי שאינו משתנה לפי רוח הזמן. וענין זה גופא מביא תנועה של קירוב מצדם של התלמידים. (משיחת אסרו חג השבועות, ה'תשט"ו)

ילדים ללא גבולות – אבודים!

בחינוך צריך ללכת בלי פשרות אומר הרבי מה"מ, להקפיד עם הילדים ולעמוד על הגבולות. מהם, איפוא, הגבולות הנכונים אותם נציב לילדינו/תלמידינו, ואיך נשמור עליהם?

"באופן כללי, הייתי מחלקת את הגבולות לשני חלקים" אומרת יהודית, מחנכת בבית ספר במרכז הארץ. "ישנם הגבולות הכלליים, המקובלים בכל מקום. גבולות מינימליים אם אפשר לקרוא להם כך, כמו למשל: לא להתחצף, להגיע בזמן לבית הספר, להתפלל, לשמור על צניעות ברמה מסויימת. וישנם גבולות מורחבים יותר, היחודיים לקהילות שונות, בתי ספר שונים ומשפחות שונות. כך לדוגמא, דרישות הצניעות בביגוד יכולות להשתנות מבית ספר לבית ספר. בדרך כלל, ההורים וגם הבנות המגיעות לבית הספר, מודעים לכללים הנהוגים באותו המקום ולרמת הדרישות והגבולות המוצבים, כך שהצוות החינוכי יצפה שהגבולות הללו יישמרו".

"לדעתי, הגבולות שומרים על הילדים שלנו, ובתת המודע שלהם הם מודעים לזה", אומרת חיה, גננת בחינוך המיוחד. "אצלינו בגן יש גבולות מאד ברורים, ואנחנו מקפידות עם הילדים מאד על העמידה בכללים ובגבולות הגן. אמנם, מטבע הדברים, ילדים תמיד מנסים לבדוק את הגבולות ואצלינו לפעמים יש קושי בהפנמה של הגבולות, או בשמירה עליהם בגלל קשיי עיבוד, קשב אימפולסיביות, או בעיות התנהגות. אולם דווקא משום כך, חשוב לנו מאד לשמור על הגבולות. ילדים ללא גבולות, הם ילדים 'אבודים'. הסביבה לא מספיק ברורה ובטוחה להם. וכאשר אפשר לנסות בכל פעם להתנהג באופן אחר ולא תתקבל שום תגובה. זה גורם להם לבלבול. כי הם שואלים את עצמם: 'איך בעצם אני אמור לנהוג? מהו הדבר הנכון לעשות?'…

הגבולות בעצם משקפים להם מראה לעולם. ודרכם הם לומדים כללי התנהגות נאותים וראויים בחברה. זה חיוני במיוחד עבור ילדים שההבנה החברתית שלהם לקויה והם מתקשים ללמוד מן הסביבה את כללי ההתנהגות הנאותה".

מרחב בגבול

גם שלומית, אמא צעירה לשני קטנים, מסכימה עם הדברים. "גבולות צריך להציב לילדים החל מגיל צעיר מאד. כך הם יכולים לגדול באופן נכון ולדעת איך להתנהל בעולם. כשהגדול שלי היה בן שנתיים, הוא היה מתעקש על כל דבר. לא מוכן להתקלח, לא מוכן להסתרק, לא מוכן ללבוש את הבגדים שהכנתי לו. על כל דבר היו וויכוחים. מנחת ההורים שעימה התייעצתי, הציעה לי לתת לילד מרחב בתוך הגבול. אך לא לוותר עליו. כמו למשל: לתת לו בחירה בין שתי חולצות שאני בחרתי. ולא לאפשר לבחור מכל הארון. או לתת לו להחליט אם להתקלח אחרי ארוחת הערב או לפניה. אך לא לוותר על המקלחת.

זה עבד מצוין. ולמדתי מכך, שמצד אחד הגבולות עוזרים לילד למקם את עצמו מול העולם. אך מצד שני, יש ילדים  שזקוקים לתחושת שליטה, ולכך אנו כאמהות צריכות לגייס את היצירתיות שלנו, ולאפשר בחירה בתוך הגבול".

נציב גבול איתן

"ועוד מעלה בזה, טבע האדם הוא שכאשר יודע שלא יוכל לפעול מאומה – אזי מלכתחילה לא יתווכח" (שם)

יהודית מסכימה עם הדברים ואומרת "ילד צריך לדעת ולהפנים במשך הזמן שלא בכל דבר יש אפשרות בחירה. כיהודים שומרי תורה ומצוות אנחנו יודעים שבתורה ומצוות אין פשרות. אין יותר מדרך אחת לשמור שבת או לאכול מצה בפסח. נכון שכל בית יכול לקחת על עצמו הידורים נוספים. אך על הבסיס אין פשרות.

"כך גם ישנם דברים נוספים בחיי היום יום שלא נתפשר עליהם. ומנסיון, כשילד מרגיש שאני בטוחה עם הגבול הזה ושלימה איתו לחלוטין, הוא יפנים אותו ללא ויכוח. ישנו סיפור מוכר, על אשה יהודיה שהסתובבה במרכול בחו"ל וראתה אשה גויה עם בנה. הילד, כדרך הילדים, ביקש ממתקים שונים והאם ענתה לו 'זה לא כשר' והילד וויתר מיד. האשה היהודיה התפלאה, שכן הם לא היו נראים כלל כיהודים. היא פנתה אל האם ושאלה אותה: 'האם אתם יהודים?' הגויה השיבה בשלילה, וכשתהתה היהודיה בפניה על פשר ה'לא כשר' שהיא אומרת לילד. הסבירה לה הגויה, שלמדה מהכרותה עם היהודים, שכאשר אומרים לילד משפט כזה, הוא לא מתווכח… כך לגבי כל גבול. אם הוא ברור לי במאת האחוזים הוא יהיה ברור גם לילד".

ובכל זאת, המציאות מוכיחה שלא תמיד הגבולות נשמרים. ובמקרים רבים, צריך לאכוף אותם שוב ושוב. איך זה קורה? אני שואלת.

"זה מצב שקורה מכמה סיבות" עונה יהודית. "קודם כל, ילדים מנסים תמיד לבדוק את הגבולות שהמבוגרים מציבים להם. מעצם היותם ילדים… לכן, תמיד יהיו ילדים שינסו לעבור את הגבול. נוסף לכך, כיון שלא כל גבול אפשר וצריך להסביר, לפעמים יש קושי בקבלת עול, ישנה התמרמרות, למה צריך לנהוג כך ולא אחרת?"…

בראש אחד

"נקודה נוספת, לא קלה, קיימת אמנם במעט מן המקרים" מוסיפה יהודית, "אך לצערנו היא קיימת. ישנם הורים שאינם מסכימים עם גבולות מסויימים שמציבה הנהלת בית הספר, והם מעבירים לילדיהם את המסר שגבול מסויים הוא מיותר, לא נכון ולא צריך להעשות. כשילדה מקבלת מסר כזה מן הבית, היא תתמרד כנגד הגבול – כי אם אפילו ההורים שלה – שהם בעיניה הסמכות הכל יודעת – חושבים שזה לא נכון, אז למה היא צריכה לשמור על הכלל הזה?!".

ואם באמת מדובר במשהו שלדעת ההורים הוא מיותר, או לחילופין קשה או מכביד מדי עבור ילדים בגיל או במצב מסוים?" אני מאתגרת את יהודית.

"הורים ששולחים את ילדם למסגרת חינוכית צריכים לדעת שהם צריכים ללכת ב'ראש אחד' עם הנהלת בית הספר בכל הנוגע לחוקים, לגבולות ולכללים שהיא מציבה לתלמידים. אני לא אומרת שבית הספר תמיד צודק, וייתכן שיש מקום להעיר ולשנות דברים. אבל זה לא יכול להעשות בשום אופן דרך הילדים" עונה יהודית נחרצות. "אפשר לפנות למורה, למנהל, להביע את הדעה, לבקש לשקול מחדש דברים מסויימים ואולי אפילו להענות. אבל אי אפשר להעביר שדר לילד שהדרישות בבית הספר אינן נכונות או מוצדקות".

גבול תואם 

חיה מבהירה נקודה חשובה נוספת: "צריך להתאים את הגבולות לרמת ההתפתחות וליכולת ההכלה של הילד. אי אפשר לדרוש מילד בן שלוש לחכות שעות ארוכות עד ל'קידוש'. אך מילד גדול יותר, בוודאי שנדרוש זאת ואף נצפה שיעמוד בכך. בנושאים הלכתיים ישנה התייחסות ל'גיל חינוך' וליכולת ההבנה של ילדים, אך בנושאים כלליים. כל אם וכל מחנכת צריכה לבחון היטב את יכולת העמידה בגבולות של ילדיה. את מידת ההתאמה לסביבה, לאפשרויות ולהתנהלות הבית באופן כללי.

"צריך לשים לב לא 'ליפול' משני הצדדים" מסכמת חיה. "לא לתת לילדים מצד אחד גבול שהוא מעבר ליכולת העמידה שלהם, אך מצד שני, לא להקל יותר מדי. הקב"ה חנן כל אמא ביכולת האינטואציה, שאם תפעיל אותה, תוכל בעזרת השם לדעת להעמיד את הגבולות הנכונים והבריאים לילדיה. וכמובן, תמיד אפשר להתייעץ עם אנשי חינוך ועם משפיעה על מנת לוודא שאת בדרך הנכונה".

בהצלחה!

האינטנסיביות בבית מעמיס עלייך? הילדים סביבך ולא מרפים?  הנה מספר רעיונות ישימים שיעניקו לך זמן איכות קצר ומרגיע לעצמך, לבד, כאיש אחד, כדי שתוכלי להיות אמא ואישה רגועה יותר – עם כל הלב לכל אחד · אי של רוגע בים הסוער /  אריאלה דאשיף

מנוחת הנפש – מעל הכל

התקשרתי לחברה. היא טיפוס סבלן. מעולם לא שמעתי אותה מרימה את הקול… והנה בזמנים אלה זה ממש קרה! מעבר לקו שמעתי אותה… אז אם קרה לך דבר כזה – לא להילחץ.

ובכל זאת יש מה לעשות כדי לשפר את האווירה. דמייני לעצמך שאחד הילדים נכנס הביתה עם ערימה של לכלוך ביד ושופך אותה באמצע הסלון, בא אחיו וממש כועס עליו, אז גם הוא שופך מנה משלו – באמצע הסלון. ואז את מגיעה, רואה את כל הלכלוך וממש יוצאת מן הכלים (והכללים), ושופכת מנה משלך…לא נמשיך את הספור הזה, כי ההמשך ברור. ככה ממש קורה עם מריבות וקטטות. ואופן ההתמודדות הזה לא כל כך יעיל. אז מה עושים? קודם כל, נדאג שלא להוסיף ללכלוך את המנה שלנו. גם אם הילדים רבים ומעליבים – אנחנו לא נרד לוויכוחים (מצב שבו אנו, האמהות, מנהלות משא ומתן קולני עם הילדים), התפקיד שלנו הוא להיות "הקובעות", להיות הקברניט. לומר את מה שיש לנו לומר בנימוס, בדרך ארץ, בבהירות ובאופן חד משמעי, ואפילו עם חיוך… כן, גם דברים לא נעימים!!! דבר שני, ננסה להביא אותם "לנקות את הלכלוך"… להתחשב, להתנצל ולאהוב, אבל לא על ידי גערות בציבור, אלא בחדר לבד, בשיחה נעימה, אוהבת ומבהירה.

הברקה נוספת היא להתעלם… לא לראות את הלכלוך וה'בלאגן' (הגשמי הפעם), אלא אם כן הוא בלתי אפשרי לחלוטין!!! לעשות את מה שצריך, לא את מה שלא הכרחי. הלכלוך וה'בלאגן' לא שווים את העייפות והעצבים המרוטים שלנו, ואת האומללות של ילדינו. על זה אמרו דורשי רשומות "ילדים (והורים) לא אמורים לגדל קרני קורונה…".

מה הדבר הכי כיפי 

לכל אחת מאיתנו יש מתנות מיוחדות שה' נתן לה. מתנות מתוקות, יפות, תכונות אופי, כישרונות, שהן הן הכלים שבעזרתן היא מבצעת את השליחות שה' הועיד לה בעולם. כשמביאים תכונות אלה לפועל, מתמלאים המצברים, הנפש מתענגת. בימים המוזרים ועמוסי הרגשות (והרי רגשות הן כמו ים: לעיתים סוער, לעיתים רגוע, אבל כל הזמן משתנה, לא צפוי, לא קבוע…) שאנחנו עוברים, באופן טבעי אנחנו מחפשות את השקט הפנימי, שממנו נשאב את הכוחות להמשיך להשיט את הספינה בים הסוער הזה. אז בשלב ראשון, כדי להשיג את המנוחה והכוחות שאנחנו מחפשות- נחשוב מהם אותם דברים שאנו נהנות לעשות – כל אחת לפי תכונות אופיה. נעצום עיניים ונדמיין את המקום הכי כיפי בעולם…ומה אנחנו עושות שם? נחות? קוראות ספר? מפטפטות עם הבעל? מכינות פטיפורים? עכשיו ננסה להגשים את הדמיון הזה.

לזמן את הזמן

אז נראה שזהו המשאב שהכי חסר למימוש התכנית, כשכל הילדים צריכים המון דברים ובעיקר 'צומי' מאמא, ומייצרים, אגב אורחא, עוד ועוד עבודות ניקיון… אז קודם כל (אני הולכת לומר כאן משהו ממש בנאלי…) מי שיש לה ילדים גדולים (גיל 6 + בגדול) – יכולה לתת להם את הצ'ופרים היומיים אחרי שעשו את חובותיהם (תפילה, אוכל, לימוד, תפקיד [תפקיד חשוב הוא ילד א' מסייע לילד ב']). אם אין להם עדיין כאלה צ'ופרים, לדעתי כדאי לייצר אותם. צ'ופרים מן הסוג שבהם הילדים יעסיקו את עצמם, כגון: זמן מחשב או טטריס, סיפורי דוד החקיין בטלפון, ציור ויצירה (למשל בישול, הכנת סרט וצילומו), טיול עם אבא (אם הוא בקטע) או אח, פגישות 'זום' (לא עם דבורים…), בניית אוהל ואכילת ארוחת צהריים בתוכו, ועוד כיד הדמיון. ואז, כשהם עסוקים, להקדיש זמן לעצמינו…

והנה עצה לאמהות לתינוקות ופעוטות (זו עצה בשביל אמהות של…): אם הגיע זמן המנוחה שלך, ואת חוששת שיהיה פיצוץ, והפצפון יצפצף דווקא אז – יש מה לעשות: לעשות לו אמבטיה חמה (זהירות לא לבשל!) וקצת ארוכה, סמוך ונראה, ואולי קצת אחרי זמן האוכל שלו, ואז – להאכיל אותו סעודה דשנה, סעודה ד'שינה… ולהרדים אותו. הוא אמור לישון הרבה וטוב…

אימון לאמונה 

בים הסוער הספינה מטלטלת, אבל יש פתרון שעוזר לה להישאר יציבה במקומה – העוגן! העוגן הוא אותו חפץ שקושר את הספינה, ששטה בים סוער ולא יציב, אל הקרקע היציבה שבתחתיתו. כן, אי-שם מתחת למים הסוערים ישנה קרקע יציבה – ה' נמצא מאחורי הסערה. אמונה צרופה ביוצר כל. השהייה בבית היא הזדמנות נפלאה ללמד ילדים אמונה.

סיפור שקרה אתמול: הבית 'על גלגלים', השכנים מבלים אצלך את הזמן עד שיתאפשר להם להיכנס הביתה אחרי הריסוס (4 שעות), הילדים נלחמים האחד בשני בסלון, בסילוני מים לא קונבנציונליים בטעמים, ובמטבח באמצע הטיגון, נוצרה שלולית משמן שנשפך – את לא יודעת איפה לשים את הידיים קודם! זה הזמן להטיל עוגן. זה הזמן לצחוק!!! לצעוק לה' "תודה, תודה!!!" איזה מן מצב מצחיק זה!!! (אגב, אם את מצטערת על הרהיטים, אולי זה הזמן להבהיר שעד שהילדים יגדלו, לא כדאי לקנות סלוני יוקרה. זה או הילדים או הרהיטים!).

שנעבור את ההפלגה הזו בשלום עם עצמינו ועם אחרים, ובשלווה ומנוחה עד שנגיע אל היעד!

והשנה תוכנית משודרגת, מרתקת וחוויתית!

לכניסה לחצי כאן