פרשת שלח

כולנו עוברים בימים אלו זמן לא פשוט. נראה שמעולם עד היום לא עבר על האנושות זמן שבו כל העולם כולו מתגונן מפני נגיף שאף אחד לא יכול אפילו לראות. המצב הזה היה יכול להיות תסריט מתאים לסרט בדיוני, רק שהפעם זה לא סרט… הדרך העיקרית להתמודד עם הנגיף הקטלני הזה היא להישאר בבית, וזה מה שכולנו עשינו בשבועות האחרונים. המצב שבו אנו סגורים הרבה בבית עם ילדינו הוא מצב שבאופן טבעי מעורר הרבה מתח בין ההורים לבין עצמם, ובין ההורים לילדיהם. זה לא משהו שהתכוננו אליו. בספר המפורסם של איש הבורסה האמריקאי נסים טאלב מצב כזה מכונה ״ברבור שחור״. ״ברבור שחור״ הוא רעיון שלקוח מתורת ההיגיון (הלוגיקה) שאומר, שגם אם ראינו כל חיינו עד היום עשרת אלפים ברבורים לבנים, הדבר לא מוכיח שלא קיימים בעולם ברבורים שחורים, אולם מספיק שנראה ברבור שחור אחד בלבד כדי שזו תהיה הוכחה שאינה ניתנת לערעור שקיימים ברבורים שחורים. התאוריה הזו מסבירה, שגם אם נדמה לנו שהחיים שלנו פחות או יותר צפויים, מפעם לפעם עשויות להיות בחיים הפתעות משמעותיות (טובות או רעות) שלא ניתן היה לצפות אותן מראש. גם בחיינו האישיים יש לפעמים ״ברבורים שחורים״, וחלקם עשויים להיות דווקא משמחים. אם נתבונן בחיינו אולי נראה שלפעמים קרו לנו דברים מאד טובים שכלל לא חזינו אותם מראש, ואין הכוונה בהכרח רק לזכייה בפיס…

איך אנו יכולים להתמודד עם המתח שהמצב הזה מעורר?

ראשית, כדאי לזכור, שזה לגמרי נורמלי, שאנו מרגישים לא נורמלי… כדאי לזכור שאנו לא היחידים שמתקשים להתמודד במצב הנוכחי, אלא שכל העולם כולו מתקשה להתמודד איתו. שנית, כדאי לזכור שהמצב אמנם קשה, אולם הקושי הזה כנראה לא הולך להימשך לנצח. עדיין לא ברור איך ישתנו חיינו ״אחרי המבול״ ואחרי שאפשר יהיה שוב ״לצאת מהתיבה״ לגמרי, אולם יש להניח שחלק גדול מהדברים כנראה יסתדרו בדרך זו או אחרת. עליות וירידות הן חלק בלתי נפרד מהחיים. עליות וירידות מצביעות על כך שאנו, ב״ה חיים, וזה סימן טוב!

אז איך מתמודדים עם המצב הלא פשוט בו אנו נמצאים? ראשית, תמיד כדאי להתבונן על החיים שלנו ממקום של אסירות תודה. בכל מצב בו נהיה יש תמיד גם את ״חצי הכוס המלאה״. צריך לזכור את כל הדברים בחיינו שהם כלל לא מובנים מאליהם. זה לא מובן מאיליו שקמנו בבוקר, וזה לא מובן מאליו שרובנו (למרות הטרגדיות הנוראיות) בריאים, וזה לא מובן מאיליו שיש לנו קורת גג מעל לראשנו, וזה לא מובן מאיליו שיש לנו מה לאכול, וזה לא מובן מאיליו שהשמש זורחת והציפורים מצייצות… כדאי תמיד להיות אסירי תודה לבורא עולם על כל מה שהוא נתן לנו, ולראות את הקשיים שלנו בפרופורציה נכונה.

אי-הסכמה היא חלק מהזוגיות

מה אפשר לעשות בקשר לוויכוחים שעלולים להתעורר ביתר שאת במצב שבו כולנו בבית ונמצאים ב-״סיר לחץ״ בלתי פוסק? כדאי לזכור שוויכוחים וחוסר הסכמות הם חלק בלתי נפרד מחיי זוגיות. אין יחסים זוגיים בלי וויכוחים ומריבות. רוב רובם של הזוגות רבים ביניהם, ואחר כך (לרוב) הם משלימים. המחקר מראה שרוב המריבות בין בני זוג בכלל לא מגיעות לפתרון… בדרך כלל, פשוט נרגעים וממשיכים הלאה. המחקר מראה שכנראה שנמשיך לריב בדיוק על אותם הדברים גם בעוד עשר שנים וגם בעוד עשרים שנה וגם בעוד שלושים שנה, לאורך-ימים-ושנים-טובות!… רוב הוויכוחים לא נפתרים, אלא שבמשך הזמן אנו לומדים להתייחס אליהם בפחות רצינות. אנחנו כבר לא חושבים שכל אי הסכמה בינינו היא באמת בעיה כל כך גדולה, ולומדים לקבל את חוסר ההסכמה בינינו ולא לתת לה להפריע לנו יותר מידי. אנו לומדים שחלק גדול מהוויכוחים נובעים רק מכך שאנו במצב ״עכב״ר״: עייפים, כועסים, רעבים, בודדים, ואנו מוציאים את התסכול הזה על בן או בת הזוג שלנו.

עושים pause

אפשר להציע תרגיל פשוט שיכול לעזור מאד להרגעת הוויכוחים בינינו. התרגיל נקרא פשוט ״פוס״ (פה מודגשת, ו׳ בשורוק) והוא אומץ מהמריבות/משחקים של הילדים. כאשר שני ילדים רבים, יש להם חוק שאומר שכל אחד יכול להגיד לשני ״פוס״ וברגע זה המריבה מוקפאת. באופן דומה, אפשר לסכם שכאשר מתעוררת בינינו מריבה כל אחד יכול בכל שלב להגיד לשני ״פוס״, וברגע זה שנינו מפסיקים מייד את הוויכוח. אף אחד לא יכול להמשיך להגיד ״רק עוד מילה״. ה-״פוס״ הוא לשלוש שעות, ואחרי שלוש שעות ניתן לחזור ולהמשיך את הדיון. אם הדיון שוב מתלהט, אפשר שוב להקפיא אותו לשלוש שעות נוספות עד שנהיה מספיק רגועים לדון על הנושא בנחת.

מה עוד יכול לעזור לנו? מובא בגמרא (מסכת חולין ס, רע״ב) על הפסוק ״ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול גו', ואת המאור הקטן גו'": אמר רבי שמעון בן פזי: רמי (נשאלת שאלה) כתיב ׳ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים, וכתיב ׳את המאור הגדול ואת המאור הקטן׳ (שזו סתירה: האם היו שני מאורות גדולים, או שאחד היה גדול ואחד היה קטן?), אמר ירח לפני הקב"ה: ׳ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?׳ (בתמיהה) אמר לה: ׳לכי ומעטי את עצמך׳״. והנה על הגמרא הזו שאל אחד המשפיעים שאלה מעניינת: מדוע דווקא הלבנה התאוננה על כך שהיא והשמש משמשים באותו כתר? למה המצב הזה הפריע לה ולא הפריע לשמש? וענה על כך המשפיע: הירח היה עסוק לקבל מהשמש, ואילו השמש הייתה עסוקה להאיר לארץ… כאשר נהיה עסוקים בנתינה לבני משפחתנו, ופחות עסוקים במה שאנו מצפים לקבל מהם, הרבה דברים פחות יטרידו את מנוחתנו.

משבר הקורונה אינו משבר פשוט, ויחד עם זאת ודאי שיש כוונה אלוקית מאחרי המשבר הזה. המשבר הזה יכול להוות הזדמנות עבורנו לשנות את סדר העדיפויות בחיים שלנו, וללמוד להעריך יותר את כל מה שיש לנו. המשבר הזה יכול ללמד אתנו שאפשר להאט את קצב החיים שלנו (בשפה טיפולית זה נקרא slowing down to the speed of life) ולהתרכז במה שבאמת חשוב. המשבר הזה הוא הזדמנות ללמוד איך להיות בני זוג יותר טובים והורים יותר טובים. שיהיה לכולם הרבה בריאות!

––––––––––––

זאב קרומבי (MSW) הוא מטפל זוגי ומומחה להתמכרויות התנהגותיות, ודוקטורנט בתחום הטיפול הזוגי בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות [email protected] או 0547-822686

אריאלה דאשיף / מגזין עטרת חיה

ערבות הדדית

זו כבר לא הפעם הראשונה, בה אני פותחת כתבה בהתבוננות קלה בקסם הזה, הנקרא "לשון הקודש", מתנה נפלאה מה', עושה שמים וארץ במאמרו. אז הנה: ערבות הדדית מתחילה בעריבות הדדית. כשהזולת ערב לי, סוג של "טעים לי", יש לי ממנו תענוג, מעצם מציאותו (כל כולו טעים לי, כי גם אם יש בו תערובת חמיצות – מן האתגרים, ומתיקות – מן הנשמה, זה רק עושה אותו יותר טעים; חמוץ-מתוק. מכירים?), או אז מגיעים לזה, שקל להיות ערב לו, כלומר, שומר ונוצר אותו מכל רע, בבחינת: "אני אעשה כל שביכולתי כדי שיהיה לך טוב, אחי!".

אם כן פנינו לאימהות מנוסות, לשמוע איך מלמדים את הילדים לראות את אחיהם, וליצור ערבות הדדית ואחוות אחים. וכמו שמחלונות בית המקדש האיר החוצה אור המנורה, ככה יאיר האור הזורח בבית פנימה – החוצה. היה מאד מעניין לראות, כיצד לכל אמא שהצליחה בנושא, הייתה גישה שונה, אבל לכולן היה מכנה משותף אחד: הרבה אמונה בילדים, בטוב שבהם.

אם הבנים שמחה 

לא מצאתי תיאור טוב יותר מאשר זה עבור האישה המדהימה הזו; מורה, מארחת, בשלנית, ונזר הבית – הגברת מרים ביטון. כשביקשתי ממנה לתת לי כמה טיפים, נקודות, היא התוותה נתיב שיביא את הילדים לצאת מעצמם, לראות את הזולת ואת צרכיו, ולהשתדל לספק אותם עוד בטרם הביע אותם: "זו בעצם נקודת החינוך שלי – כל מה שיש לנו זה בונוס (לא שלנו בכלל), וצריך לחלוק את זה עם אחרים" היא אומרת.

איך מיישמים דבר כזה בפועל? קודם כל בדוגמא אישית! ביתה של מרים תמיד פתוח לאורחים – הדבר ידוע! והיא גם מספרת: "כשהילדים היו בישיבה או בסמינר, או במקום אחר מחוץ לבית, והייתי שולחת להם דברים: אוכל, עוגות, ועוד, תמיד הייתי נותנת להם הרבה יותר, כדי שיתנו לזולת, למי שאין לו. שיתרגלו להסתכל סביבם ויראו למי חסר, מי זקוק וצריך לתת לו, כל זה כדי להנחיל להם את הכוח והידיעה שמה ששלנו לא באמת שלנו".

נקודה אחרת, אך דומה, במילים של מרים: "אתה נותן לאחיך, אחיך מחזיר לך, והקדוש-ברוך-הוא מחזיר כפל-כפליים, ובדבר הזה אין חכמות!" – הווי אומר, לעולם אדם אינו יוצא מופסד מן הנתינה, ולא עוד – אלא ממש מרוויח. את הנקודה הזו מנחילה מרים בעזרת הרבה דוגמאות מן החיים, שהיא מצביעה עליהם בפני הילדים: "הנה, זוכר שנתת? תראה-קיבלת חזרה בכפל כפליים" – והם נותנים בשפע, בלי להרגיש מאוימים מן הנתינה – הרי ה' מחזיר!

דרך נוספת היא פשוט לבקש מהם לסייע כשצריך סיוע כלכלי. בשבילי זה היה ממש חידוש. בימינו זה ממש לא מקובל! ההורים "אמורים" לספק את כל צרכי ילדיהם, ואין מקום שהורה יבקש מילד, שיסייע לאח אחר בכסף! ומרים מביאה דוגמאות רבות מחיי המשפחה, על נתינה ביד רחבה.

תמיד צריך לזכור: יש דורות שבאים אחרינו – מה שננחיל במעשה בפועל – זה מה שיעבור!

לשלב כוחות!

"כל פעל ה' למענהו" – גם הקורונה, שמצמיחה לנו קרניים מרוב מתיחות בבית.

חני מרזל ובעלה מצאו את עצמם, כמו רבים מאיתנו, נתונים "בסיר לחץ", וכמעט ממש מתפוצצים! מה עושים??!! למשפחת מרזל יש כבר מתכון – מודל מוכן לפתרון בעיות בבית, והם פשוט יישמו אותו על "המצב". הנה הוא לפניכם:

1. זיהוי והבנת האתגר יחד עם הילד.
2. הגדרת היעד אליו רוצים להגיע.
3. מה יעזור לנו להגיע ליעד.
4. כמה זמן צריך כדי להגיע ליעד.
5. צ'ופר שיעזור לנו להתמיד.
6. האחריות לביצוע היא של הילד.

בבקשה שימו לב היטב היטב לכל מילה. כל מילה ברשימה הזו היא קריטית!!!

והנה מה שמספרת חני (ושוב – שימו לב לכל מילה!): "כשהקורונה התחילה ולא יצאנו מהבית התחלנו להרגיש שיש לחץ והמריבות גם גברו. ישבנו בישיבה משפחתית והגדרנו את הבעיה וכל אחד שיתף ברגשות שלו. הסברתי לילדים שזה כמו סיר לחץ וכדי להפחית את המריבות צריך לקרר את סיר הלחץ. כל ילד נתן את הרעיון שלו והחלטנו שהקוד בבית כשמתחילה מריבה זה לומר: 'מקררים את סיר הלחץ'. כל אחד לקח אחריות על העניין וברוך השם זה עובד.

כאן הצ'ופר זה ההנאה והכיף בבית, כשמצליחים להתגבר ולקרר את סיר הלחץ. את המודל הזה חני מעבירה הלאה גם לנשים אחרות. שווה!

רעיונות נוספים

השכנה התימניה שלי, שתחיה, יש לה בלי עין רעה יותר מעשרה ילדים – צפופים! (לא אזכיר שמות, כי היא לא רוצה…) והיא עושה המון בשביל העריבות ההדדית: היא נותנת לילדים אחריות ותפקידים כבר מגיל צעיר מאד. כשחוזרים הביתה מהקניות, שממלאות את הרכב, בלי עין הרע, מתחילה שיירה ארוכה של ילדים, כמו מלאכים בסולם יעקב, עולים ויורדים. רגליים קטנות, ידיים קטנות, נושאות שקיות גדולות. ילדים מגיל מאד צעיר עוזרים בחיוך!

כשהיא הולכת לנוח, הילדים שומרים אחד על השני, ובשום אופן אין מפריעים לאמא!

אמא שלי, שתחיה ותהיה בריאה, מאד מעודדת את כל ילדיה לזכור תמיד את ימי ההולדת – אחד של השני- ולפחות לצלצל לומר מזל-טוב.

סיפורי צדיקים עם הערות וציונים של אמא בשעת הסיפור לפני השינה, ושבח על מעשים טובים של הילדים, על מה שעשו לכבוד שבת – ועד כמה זה עזר לנו, לכולנו – מראים לילדים ולגדולים שהם אינם מיותרים! אלא בכוח מעשיהם – יש להם יכולת לשנות את העולם לטובה!

בהצלחה!

בצל מגבלות הקורונה הצלחנו לחגוג ולשמוח בל"ג בעומר, כפי שרבי שמעון בר יוחאי ביקש לציין בכל שנה את יום פטירתו כיום שמחה, הדלקנו מדורה בערבו של יום והובלנו תהלוכה עם חמורים ורכב מקושט:

פינוקי שבועות עם מוצרים שהוזמנו במיוחד מהארץ

חלב ישראל

את מדליקה 💥

"מתי כבר תהיה הפרשת חלה אמיתית" הן שואלות בתחינה, "מתי נוכל להיפגש ולקבל חיבוק?? זה כבר יותר מדי..הנשמה כל כך מתגעגעת"..
אחד ועוד אחד הם יוצאים מהבתים שבהם נסגרו לשלושה חודשים, ונכנסים לאולם הרחב. מתרגשים להתעטף בטלית, לענות אמן על הקדיש ולהקשיב לקריאת התורה. השמחה הגדולה שבמפגש המחודש עם אלוקים ואדם מסירה כל ספק. זה קולה של הנשמה. פתח קטן נפתח, ולהבה של אמת פנימית פורצת.
בחור יהודי צעיר יצא למסע לחפש את האמת. הוא חוצה נהרות ואגמים, צועד קילומטרים בעקבות חלומו. ימים, שבועות וחודשים הוא ממשיך במסע, מטפס על הרים וגבעות ולא נרתע משום מכשול. סוף סוף, בשארית כוחותיו, מגיע לראש 'הר האמת' ולנגד עיניו מחזה מדהים ביופיו: מאות אלפי נרות, כוסות עם שמן ופתילות דולקים.
חלק מהכוסות מלאים וחלקם פחות. והנה אדם זקן יושב ומחייך אליו. "ברוך הבא לעולם האמת"
‏
" מה קורה כאן?" שואל מחפש האמת "לכל אדם יש כוס מלאה בשמן, ברגע הלידה היא נדלקת. כשהשמן ייגמר, יסתיימו חייו." "ואיפה הנר שלי?" הוא שואל שוב "אני חייב לראות אותו!" "נר 75 בשורה 34 "עונה הזקן.
בזהירות רבה שלא להפיל שום נר בדרכו הוא ממהר לשם. בהגיעו לנר שלו, חשכו עיניו. רק טיפת שמן נותרה בכוס! הוא לא יודע אם יש לו מספיק שמן לחזור הביתה.. הוא מביט מסביב ורואה שהזקן רחוק ממנו, לוקח את הנר השכן שמלאה בשמן ובא למזוג לעצמו "רק עוד כמה שנים" הוא ממלמל לעצמו ברעד.. אך פתאום הוא מרגיש יד תופסת בו, הזקן עומד לידו, מחייך לתוך עיניו ושואל "האתה זה שמחפש את האמת?"..
אז מי ינצח במבחן האמת? הנר או הפתילה? הגוף או הנשמה?

פרשתינו פותחת בתיאור אחת העבודות החשובות ביותר של הכוהן הגדול – הדלקת המנורה במשכן. בכל יום היה אהרון הכהן מיטיב את הנרות ומדליק אותם, ואורם היה מתפשט לכל העולם.

החסידות מסבירה שיש קשר הדוק בין המנורה לעם ישראל, ואופן הדלקת המנורה מסמלת את הדרך להבנת הקונפליקט התמידי הפנימי שקיים בי ובכל יהודי אחר.
"בהעלותך את הנרות" ולא "בהדליקך", מדוע דווקא נבחרה לשון זו? בהעלותך- מלשון העלאה, למעלה. זהו סודו של הנר.

חשבתן על זה פעם? לכל מקום שתטו את הנר, הוא מיד יתנועע כלפי מעלה, תמיד שואף לעלות אל על. מדהים להתבונן באש שכביכול שואפת להשתחרר מהפתילה בעודה עולה מעלה מעלה, ויחד עם זאת נמשכת למטה לפתילה שמחזיקה את קיומה.
האנרגיות המנוגדות הללו, משתלבות יחד ויוצרות את האור.
האדמו"ר הזקן, מסביר שהאש והפתילה, מתארות את האנרגיות של קיום הנשמה בגוף. גם הנשמה שואפת למעלה, להשתחרר מכבלי הגשמיות והתאוות החומריות ולהתחבר עם המקור שלה, הקב"ה. אך יחד עם זאת, יש בה רצון להישאר כאן, בעולם הפיזי ולהשפיע באופן גשמי.
תנועה זאת מתוארת בתורת החסידות בשם "רצוא" ו"שוב". הרצון לרוץ אליו, להתקרב ולהתאחד איתו, בד בבד עם הצורך לשוב, לחיות, למצוא את הביטוי הפיזי של הנשמה בתוך הגוף עצמו.
"נר ה' נשמת אדם"- נשמת האדם היא המנורה של ה', שמטרתה להאיר את העולם באור רוחני, אלוקים מספק לנו את הדלק-התורה והמצוות שהם הכוח הרוחני שמדליק את הנר. הפתילה היא הגוף הגשמי שבו נאחזת האש
הרוחנית. השמן לא יכול להאיר ללא הפתילה, והפתילה לא תחזיק מעמד ללא השמן. כדי שהרצון האלוקי יתגשם בעולמינו, יש צורך ביד גשמית שתדליק את הנר ותפריש את החלה, פה שיאכל את המצה בפסח ורגליים גשמיות שיוליכו אותי לבקר את החולה.
יחד עם זאת, הגוף אינו יכול להתקיים ללא החיות הרוחנית שמהווה אותו, ומגלה לו את משמעות חייו.
‏
כאשר צו אלוקי וגוף פיזי חי מתחברים יחדיו כשמן, פתילה ומנורה, התוצאה היא להבה – מערכת יחסים עם אלוקים, שבה שני דחפים המתנגשים זה בזה: כמיהה להתקרב, יחד עם מחויבות לסגת. הווית החיים מעוררת
בנשמה תשוקה להשתחרר מה'פתיל' ולהתחבר עם היסוד הרוחני-אלוקי. אך ככל שהנשמה נמשכת לאלוקים, כך היא מכירה יותר בעובדה שביכולתה להגשים את הרצון האלוקי אך ורק בתוך הגוף הגשמי, ולכן היא חוזרת למטה ונאחזת בחיים הגשמיים.
"חסיד הוא פנסאי"- אומר רבי שלום דובער מליובאוויטש.
'פנסאי' הוא זה שבעבר היה נוהג להדליק את הפנסים ברחובות העיירה כאשר מחשיך. כך תפקיד היהודי, להדליק עוד ועוד יהודים ולעורר את הניצוץ היהודי שבהם.
האש היא של כל אחד, הפנסאי רק מגלה את קיומה.

אז באנה נהיה 'מדליקות' , לא נתנהג כמו אותו מחפש אמת שוטה, ונחפש מסביב לראות מי מהפנסים זקוק לעוד שמן.
'נר לאחד נר למאה' – נר יכול לתת מאורו לאלפי נרות- ואף פעם לא יחסר לו לעולם- כך לעולם לא יחסר לי מנתינה רוחנית!

שבת שלום
נחמי בית חב"ד בבנגקוק

בהעלותך

מדברי הרבי: 

עד שכל ענייין הרי תולים זאת בעניני תורה – מתחילים לטעון – שעניין הלבושים הוא, ראשית כל, דבר שיכול

להידרדר לענין של תאוות הכבוד והלבושים, וכדאיתא ב"לקוטי תורה" שהקליפה שקשה להיפטר ממנה יותר

מאשר הקליפה הקשורה עם אכילה ושתי' – היא הקליפה הקשורה עם הלבושים.

אח"כ מתחילים הפלפולים, שכל ענין הלבושים אינו אלא הכרח – היות שהי' עניין חטא עץ הדעת, שכתוצאה מכך נתבטל הענין ד"לא יתבוששו", ועל ידי כן נהי' צורך בענין הלבושים – א"כ הדין בנוגע ל"מלאכת מחשבת אסרה תורה" – שזהו ענין של מלאכה שיותר טוב הי' אם לא היו צריכים להגיע אלי', "מלאכה שאינה צריכה

לגופה" – הוא, שאין זה בגדר "מלאכת מחשבת", זה לא בגדר 'דבר חשוב'.

עם פלפול או בלעדיו – בנוגע לפועל – כמדובר בהתוועדות הקודמת – כבר התחיל הזמן שצריכים להדגיש בעיקר את ענין הצניעות, ועוד יותר – את ענין הצניעות בנוגע ללבושים, בין בנוגע לאורך הלבושים, ובין בנוגע שלא יהיו עשויים מזכוכית או נייר; בדוגמא של נייר, או ענין אחר שדומה לזכוכית – אלא שיהי' "לבוש", שלבוש צריך להיות מכסה ומסתיר ומעלים.

עד כמה הענין נוגע, הרי זה מובן ממה שאומרים "קדושים תהיו כי קדוש אני" – שע"י שיש את הענין של צניעות – יש ליהודי את הכח שיוכל להשתוות עם "קדוש אני", לקדושת הקב"ה.

וכידוע שני הפירושים שישנם על "יכול כמוני תלמוד לומר קדושתי למעלה מקדושתכם", וגם לפי הפי' הפשוט שאין יכול להיות כמו קדושת ה' – אבל זה גופא מה שישנו קס"ד כזה – זה גופא מראה, שיש לזה קצת שייכות לקדושת "קדוש אני", והא ראי' – שהתורה נותנת טעם, מדוע "קדושים תהיו" – "כי קדוש אני".

שמזה הרי מובן ג"כ, שע"י הקיום של "קדושים תהיו", "פרושין" – שזהו הענין של צניעות – עי"ז מתקרבים ומתקשרים עם "קדוש אני".

האמור לעיל שייך בין בנוגע לאנשים בין בנוגע לנשים, משום שדיני צניעות ובגדים ארוכים וכו' – כתוב גם בנשים וגם באנשים. אבל אעפ"כ, בזה גופא יש חילוק – ודווקא מצד המעלה שבדבר;

מכיון שהגמרא אומרת "לא ניתנה אשה אלא ליופי", וצריך להיות "כבודה בת מלך פנימה", ודוקא משום כן – ישנו אצלה ענין היופי, כמבואר הטעם על זה בחסידות ובקבלה והעיקר שזהו הרי "מעשה – רב" – זה הרי הענין בפועל – לכן, מזה גופא מובן, שענין הצניעות נוגע בעיקר לנשים. ועל כן, בשעה שרוצים לספר למה יכולים לזכות שיהי' "ראתה שבעת בניה שמשו בכהונה גדולה" – אומרים שזה לא מצד הצניעות שהיתה אצל האב – ודאי גם הוא הי' צנוע – רק מצד ש"לא ראו קורות ביתי שערות ראשי" – "כבודה בת מלך פנימה". (ספר הצנע לכת עמ' קפא, =תורת מנחם חלק לז עמ' 154)

הלכה למעשה מתוך חוברת של הרב ביסטריצקי שליט"א:

בגדיים גבוליים – שקופים מעט, או מתרוממים במקרים מסויימים וכדומה, האם ניתן ללבשם?

אין צורך כלל לומר שיש בכל אלה איסור הלכתי, לא רק בבגד שקוף ממש (רחמנא ליצלן), אלא אף בבגדים דקים מאוד או בעלי גוון גבולי. אך מחמת ה"אופנות" המתחלפות המכשילות רבות במציאת היתרים מפוקפקים – נביא כחיזוק לתוספת הקפדה בעניין,כפי שהבאנו את דברי הרבי בנושא הלבושים, שלא יהיו מחומר שהוא בדוגמת נייר או זכוכית וכו'.

כלומר: אין להשתמש בבגד העשוי מאריג גס בדומה לנייר, שבתנוחות מסוימות עשוי להתקפל ולהישאר כך זמן מה כאשר הבשר גלוי, אלא בבד רך הנופל כל הזמן כלפי מטה ומכסה. כמו כן אין להשתמש בבגד שקוף או דק מאוד, בדומה לזכוכית. אלא אריג ארוך ורך, במרקם צפוף המכסה היטב.

חולצה, חצאית או שמלה וכדומה הנצמדים לגוף ומבליטים את צורתו, אם בשל גזרתן ההדוקה ואם בשל סוג הבד הנצמד, נוגדת את יסודות הצניעות ואסורות בלבישה מן הדין. כבר בפרק הראשון הבאנו את הטעמים והמקורות לכך – משום פריצות ו"עוברת על דת יהודית"; משום הליכה בחוקות הגויים; ומשום "לפני עוור לא תתן מכשול", שכן גורמת לאנשים שיסתכלו בה. בכמה מן הפוסקים אף דנו, כי ייתכן והדבר אסור מן התורה ממש, ונחשב כאילו האבר מגולה לגמרי, בדומה לאשה ההולכת בגילוי ראש (אה כבודה בת מלך פ"ב הערה 39 , עמ' קמד סוף הקטע "ועוד הרי מבואר").

יישר כח, זכית ללמוד הלכה! בזכותך תבוא הגאולה!

תעשי אהבת ישראל ותקרבי את הגואל! ספרי לעוד חברה על הכתבה ועל הקו..

ואם את רוצה לשמוע עוד הלכה והשקפה מדברי הרבי, תחייגי ל-0733824197, (נשים, או ווטסאפ למספר 0526761787), 0733834644 (בנות יסודי,ז'-ח') וכולנו ביחד נזרז גאולה!

חדש! מכתבים מעודדים של הרבי בנושא שידוכים בשלוחה 4 (בקו הנשים)

לקבלת חוברת הלכות ופרטים על קבלת ספר ’’הצנע לכת’’ במתנה אפשר לשלוח מייל ל-[email protected]

י' סיון.. אנחנו כבר בחצי הדרך ארוזים. נשאר לנו עוד יומיים לחזק את האריזות, את הסחורה, על הסוסים ולצאת לדרכה של שנת התורה, משבועות לשבועות.

כשאת נותנת מתנה למישהו.. לפעמים הוא מקבל מיידית ומגיב בהפנמת המתנה ולפעמים לוקח למקבל זמן קבלה. הן מצד הדואר והן מצד ההפנמה של עצם הנתינה (המתנה)..

הרבי אומר שיש הבדל בין מתן תורה לקבלת התורה. מתן תורה היה בו' סיון, קבלת התורה מתרחשת בימי התשלומין, ז'-י"ב סיון, עד כדי כך שהרבי אומר שי"ב סיון (יום הקבלה הסופית) נעלה במובן מסוים מו' סיון (יום הנתינה).

אדמו"ר הצמח צדק שאל את האדמ"ור הזקן, מפני מה חוגגים את חג השבועות שבעה ימים עד י"ב בסיון (שאין אומרים תחנון וכו'). וענה לו האדמו"ר הזקן, שזהו כמו הסוחרים שנוסעים ליריד גדול לשני ימים וקונים שם הרבה סחורה, ואחרי היריד, כשצריכים לנסוע הביתה הם שוהים עוד כמה ימים כדי לארוז היטב – 'גוט איינפאקן' – את הסחורה מפני שצריכים ליסע לדרך רחוקה אשר יש חשש שלא יגנבו או יאבדו.

הרבי אומר "כך גם בזמן מתן תורתנו, אשר בוודאי כל אחד קנה לעצמו איזה קניין מגילויי החג הזה, צריך להיות משך זמן עד שאורזים זאת, וזהו עניין שהיית כמה ימים אחר החג. לארוז היטב שלא יאבד בטרדות הזמן…" אנו מוצאים גם את אותו עניין בראש השנה שבזמן תקיעת השופר יורד אור חדש שלא היה כמותו מעולם ויחד איתו יורדים כוחות ואורות לכל השנה. וגם בעשרת ימי תשובה עד ליום הכיפורים זה הזמן לפתוח ולהשתמש בכוחות ואורות אלו ולהורידם לכלים בעשי"ת כדי שלא ישאר בהעלם אלא בגלוי בחיי היום יום שאז עניינים אלו מגיעים בקלות כי פתחנו כבר את הפתח.

כך גם בימי תשלומין אלו שבהם ניתנה לנו אפשרות להשלים את פעולת מתן תורה בקבלת התורה ביתר שאת וביתר עוז. להוריד ולגלות את מה שקיבלנו בחג השבועות בכלים רוחניים וגשמיים בשביל שיסייעו לנו בעבודת לימוד התורה וקיום מצוות במשך כל השנה.

איך עושים זאת?

מנצלים את ימים אלו ליישום ההחלטות הטובות שקבלנו בחג השבועות בתוקף גדול, עושים פתיחה חדשה בנוגע ללימוד התורה, אופן הלימוד, הוספת שיעור, רצון עז ללימוד הלכות פסוקות כדי לעשות את רצון ה' בשלימות ובשמחה. אפילו בלימוד רש"י של החת"ת באופן של הבנה ולא קריאה בפה.. להתעקש להבין ולהתייגע..

"בימי התשלומין צריך האדם לבחון את עצמו האם אמנם קיבל את התורה באופן שכזה שיהיה נוגע בנפשו ממש. והבחינה היא האם שנתו נודדת הימינו על שאינו מבין עניין כלשהו בתורה והאם הוא בוכה לאבינו שבשמיים העדר הבנת העניין. כל עוד לא הגיע לדרגה, הרי זו הוכחה שעדיין לא לקח כדבעי את ענינו של זמן מתן תורתנו.."

בקיצור,

יש לנו עוד זמן מועט להספיק הרבה!

לארוז, להפנים, להוריד ולהלביש את התורה האין סופית, את המתנה העצומה, אל תוך חיינו באופן ש"אנוכי" עצמות ומהות יסייע לנו לעשות שהוי' יהיה "אלוקיך" כוחך וחיותך!

אנחנו עדיין בתחתית ההר כפי שסיפר החסיד הנודע הרב יחזקאל פייגין שנכנס לאדמו"ר הריי"צ אחר חג שבועות לדבר באיזה עניין. וראה שהרבי מקשיב באוזן אחת ואמר לחסיד 'עדיין לא ירדתי מההר , נדחה זאת לעוד כמה ימים…'

יהי רצון שנזכה באמת לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות עד ל'תורה חדשה מאיתי תצא' בקרוב קרוב ממש!