ביום ראשון י"ט אלול, התקיים אירוע חגיגי לפעילות ומתנדבות נשי חב"ד צפת, בהשתתפות 70 מנשות הקהילה. כן, 70 נשים יצאו בזמן מלחמה, כשברקע יירוטים, כדי להקים ממלכה משלבת גוף ונפש שתתן כח, פינוק, מודעות גאולתית ומענה לכל מה שצריכה אשה בדור הגאולה.

הרבנית חיה רחל הנדל, יו"ר ארגון נשי חב"ד צפת, סיפרה על 50 שנות עשיה וחלקה עם הקהל ראיה לעתיד על שנות פעילות הבאות בהרחבה.

הגב' דבורה זילברשטרום, מנהלת הארגון, שיתפה את הנוכחות בבשורה מיוחדת: בשעה טובה, בשנת היובל של פעילות נשי חב"ד צפת, קיבלנו לידינו הזדמנות חד פעמית – מקום מרכזי לפעילות הענפה של ארגון נשי חבד צפת.

גב' זילברשטרום הקריאה מענות מפורטים שההנהלה קיבלו מהרבי: "לכבוד המשתתפים בחנוכת הבית של הבנין החדש . . מתחיל בכבוד אכסניה, והנני מביע הכרת תודה לכל העושים ומעשים אשר השתתפו בהקמת הבנין החדש, ובפרט ובמיוחד למשרדי הממשלה בעד הסיוע הכספי הכי חשוב . . וכל אלה שעשו ועושים לטובת המוסד, ובודאי עוד יוסיפו בזה כיד ה' הטובה עליהם, ישאו ברכה מאת ה' בכל המצטרך להם ולכל אשר להם בגשמיות וברוחניות גם יחד".

בהמשך למכתב המציין את משרדי הממשלה, כיבד את האירוע הרב שניאור ליפסקר, נציג חב"ד בעיריה וסגן ראש העיר, אשר בהשתדלותו יחד עם הרב יורם מעודה וראש העיר הרב יוסי קקון, קיבל הארגון את המבנה לפעילות השוטפת ותודת נשות הקהילה נתונה להם.

הגב' יהודית נפרסטק לימדה אותנו מתוך סיפורה של מרים הנביאה במצרים על הפסוק "ותתצב אחתו מרחק לדעה מה־יעשה לו". לכל אחת בזמן שלפני הגאולה, ישנה אפשרות לבחור האם היא מאלה 'שעומדות מרחוק' או לוקחות חלק בהבאת הגאולה 'לדעה-מתחברות' ועושות מעשה.

ב'מלכתא' יתקיימו סדנאות וקורסים להגברת תודעה נשית גאולתית וגילוי העוצמות שבאשה, סדנאות לעיצוב הבית, כלכלה וכדומה, שיעורי טהרת המשפחה, חינוך והשקפה, חוגי ספורט, תזונה ובריאות האשה.

הנשים התרגשו לחזות במשקפי תלת מימד בהדמיית המבנה שיוקם, שנערכה על ידי הרב יואל גאנזבורג.

במהלך השנים האחרונות עמד המבנה, הנמצא בלב שכונת חב"ד בצפת, שומם בשל מצבו שאינו מאפשר פעילות. לאחר התייעצות עם אנשי מקצוע, העלות המשוערת של הקמת הממלכה – שיקום ושיפוץ המבנה הינה בסך 1,500,000 ש"ח. שותפות כל אחד במטר תייצר לנו מלכות עבור האשה  – עקרת הבית, בית אחד שיבנה אלפי בתים.

לתרומה לחצי כאן

אחרי שהיא מניחה את התיק על המיטה, משחררת את הרגליים מהנעליים, ומחזירה את הקוקו למראה מהוגן, היא שמה לב לשלוש השיחות שלא נענו, ולהודעה שמחכה לה בפלאפון.

'יצאנו עם הקטנים לקניות, ואבא עוד לא חזר מהעבודה. מקווה שיש לך מפתח. אחזיר את הקטנים הביתה בשמונה וחצי, ואצא להתוועדות. תוכלי לשמור עליהם?' אימא, 17:39.

מרים נושפת באיטיות. לשמור על שניאור, דובי ודיני זו לא משימה קשה כל כך. תלוי באיזה מצב רוח הם נמצאים.

אבל מכיוון שבדרך כלל העייפות שמלווה אותם בחזור מהקניות גורמת להם, משום מה, לפעלתנות עודפת, היא מחליטה לפתוח עכשיו את העבודה הסמינריונית.

עשרים דקות אחר כך היא פוקחת עיניים בבלבול, כששיירה של שלושה ילדים ואין סוף שקיות סופרמרקט נשפכת בעליזות לתוך הבית.

קשה להתרכז כשסביבך רעש שמקימים שני בנים שובבים וילדה בת שבע שבאופן מפתיע שובבה עוד יותר מהם. מרים כותבת שורה וחצי לפסקה האחרונה של המבוא. מוחקת. מנסחת מחדש. בודקת. מחליפה שתי מילים. מוחקת הכול בעצבנות. מגלה שמחקה גם את המילה האחרונה של הפסקה הקודמת.

אוף.

"אם אתם משמרים, משמרים, משמרים!" שניאור אלוף בלהמציא סלסולים חדשניים לשירים, והצלילים שהוא מפיק צורמים לאוזנה המוזיקלית של מרים. דובי קופץ על הספה, עוטף את עצמו בשמיכה כחולה כמו בטלית, ודיני מעודדת אותו מאחור, מתחרה בקולניות של שניאור.

"שניאור! שניאור! שניאור ודיני!" הם מפנים אליה מבט תמים. "אתם יכולים להפסיק, בבקשה? זה מפריע לי. אני מנסה להתרכז ולא מצליחה."

"לכי לחדר שלנו." דיני מושכת כתף.

"אבל אני צריכה להטעין את המחשב, כי יש לו שבעה אחוזים!" מבהירה מרים. שלושה שקעים יש בחדר המשותף לה ולדיני, וכולם חסומים מאחורי הארון הגדול. "ואני צריכה גם לשמור עליכם."

"בסדר, אנחנו נהיה בשקט." אומר שניאור בטון של 'תעזבי אותנו'.

אוף. זה לא יעזור.

"אתם יכולים להיות בשקט?" היא שואלת שוב אחרי עשר דקות, בשרידי הסבלנות האחרונים. "אתם צריכים בכלל ללכת לישון עכשיו, אתם יודעים? אתם לא יכולים לעשות פה רעש כמו של גן חיות."

ודובי, שעד עכשיו היה השקט מבין השלושה, מחליק מהספה למטה בצהלה. "גן חיות! בואו נבנה גן חיות!"

אויש.

טוב, שקט כבר לא יהיה לה היום. היא סוגרת את המחשב הדק, משאירה אותו בטעינה. "דובי, אין עכשיו גן חיות. אתה בא איתי ללבוש פיג'מה. דיני ושניאור – לכו להתארגן לשינה".

המון סבלנות נדרשת בשביל להכניס את דובי למיטה. רק אחרי שהיא מגייסת לעזרתה את הפיל שבגן החיות שלו, הוא מוכן מצידו, לאט לאט, לשתף פעולה. היא מודיעה ש'הפיל הולך לצחצח שיניים' ו'הפיל הולך לקרוא קריאת שמע', ואחרי חצי שעה ארוכה מדי הוא נכנס למיטה מרוצה, והיא מרוקנת מטיפת האנרגיה האחרונה.

ורק אז היא קולטת שהשקט שעולה מהסלון מחשיד.

הכרית מקבלת אותה בשקיעה ספוגית רכה, וזרוע שמאל מגוננת על הפנים. הנשימות שלה מהירות, והלחיים אדומות.

'טיפשה', היא מסננת בשקט שאפילו הקירות אינם שומעים. 'טיפשה שכמוך, באמת לא יכולת להתאפק קצת? רק טעויות את יודעת לעשות?'

המוח משחזר את המשפטים שהתעופפו בסלון בדקות האחרונות, והיא מתחפרת עמוק יותר בתוך הכרית עם כל מילה, רק מחפשת דרך להשתיק אותו.

לא מוצאת.

די!

היא דוחפת את האף עמוק לכרית. נמאס לה מעצמה. נמאס לה שהיא עושה טעויות ואינה לומדת מהן. נמאס לה להיות אחת שמאבדת שליטה.

נכון, הם נגעו לה במחשב. ונכון, איננה אוהבת שמתעסקים לה בדברים יקרים כל כך, אבל היא באמת אשמה. היא בעצמה השאירה את המחשב במקום נגיש כל כך בלי שמץ של מחשבה, אז הנה התוצאה. וחוץ מזה – אסור היה לה להתפרץ כל כך. הם אפילו לא הפעילו אותו, רק הרימו את המסך. למה מגיעות להם צעקות כאלו? היא הגדולה, לא הם! ולמה, בכלל, היא השאירה לאימא להתמודד עם כל הבלגן מייד כשקצה הפאה שלה נכנס הביתה, וברחה לחדר אפילו בלי להסביר מה קרה?

שצף המחשבות המאשימות גרם לה להתכווץ עוד יותר לתוך עצמה.

היא תמיד מתנהגת ככה, בחוסר אחריות מינימלי. ויש לה מספיק דוגמאות רק ממחצית השנה האחרונה, שלא לדבר על זה שהיום היא הפסידה את האוטובוס רק משום שהיא עצרה לדבר עם רחלי בלי להקדיש רגע של מחשבה לאוטובוס, עד שהיה מאוחר מדי! מנחה היא הפסידה. הגיעה הביתה אחרי השקיעה. וזו בכלל לא פעם ראשונה.

היא רצתה רק לברוח. לברוח מעצמה.

למה נגזר עליה להיות מישהי שרק עושה טעויות, ועוד מישהי שלא לומדת מהן?

כמה פעמים היא יכולה לחזור עליהן שוב ושוב?

לפחות היא מבקרת את עצמה. ככה היא יודעת עד כמה ולאן היא צריכה להתאמץ.

השמש שקעה מזמן. והיא לא הדליקה את האור כשהיא נכנסה.

היא לא יכולה לשכב ככה יותר מדי. היא צריכה לקום, היא צריכה לעשות משהו, אבל מה?

היא לא אמרה חת"ת היום! היא נזכרת. כבר אחרי השקיעה, אוף. שוב היא שוכחת.

היא מושיטה, באוטומט, יד למדף, פותחת בעזרת הסימנייה.

אחרי שהיא סוגרת אותו, היא חושבת על זה שזו פעם ראשונה בחודש האחרון שהיא מפסידה חת"ת לפני השקיעה, ובכלל, בשלושת החודשים האחרונים אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שהיא מצאה את עצמה משלימה את השיעורים של אתמול.

פעם, כשעוד הייתה בתיכון, חת"ת היתה מלחמה רצינית.

היא שכחה מקיומו לפעמים, פעמים אחרות העדיפה לשכוח, ורוב הפעמים פשוט דחתה את המטלה הזו, עד שנזכרה מאוחר מדי. נקיפות המצפון שלה אז התחרו עם גובהו של האוורסט, וכובדן רק הלך והעיק עליה.

מה קרה פתאום? היא מנסה להיזכר.

זיכרון נושן, נשכח, צף פתאום אל הסינפסות במוחה, זורק אותה חמש שנים אחורה, לפעם הראשונה שהיא פגשה את חני.

איננה זוכרת על איזה נושא הן דיברו ואיפה הן נפגשו. רק שזה היה יום שלישי באמצע החורף, והגרב שלה הייתה קצת רטובה.

"תראי, לכל אחד יש קשיים," אמרה לה חני בהקשר כלשהו באמצע השיחה שלהן, "וזה בסדר, גם אם הם קשיים גדולים מאוד, והוא לא מצליח להתגבר עליהם. לי למשל קשה מאוד עם חת"ת. אני בקושי זוכרת לומר, וזה באמת קשה לי. יש אתגרים לכל אחת".

הווידוי של חני בלבל אותה קצת. משהו קצת הפריע לה בו, והיא לא ידעה להגדיר למה. "גם לי קשה עם חת"ת," היא גילתה לה. "אבל קשה ממש, קושי רציני. אני לא יודעת מה לעשות איתו. אני לא מצליחה לומר חת"ת ימים שלמים. אפילו שבועות שלמים. זה כבר יותר מדי. זה לא ממש נורמלי."

חני צחקה. "זה נורמלי מאוד. גם אני בדיוק ככה, מה חשבת?"

מרים הסמיקה כאילו גילתה סוד מביש.

"זה לא מצב תקין, אבל זה מצב נורמלי. זה בסדר. לומר חת"ת זה משהו שדורש, והגיוני שיהיה לנו קשה עם זה.

זו חובה בסיסית, אבל זה לא מובן מאליו."

"אבל את בת חסידית, ואת אמורה…"

חני לא קטעה אותה. מרים פשוט לא ידעה איך להמשיך את המשפט. "את מרגישה אשמה." היא אמרה בפשטות.

ההגדרה הממצה הפתיעה את מרים. "נכון," היא ענתה.

לחני היו עיניים יפות. ירוקות. צוחקות תמיד. אבל עכשיו היו העיניים רציניות. "למה, את עושה משהו רע בכוונה? את לא אומרת חת"ת כי את נהנית מזה? למה שתרגישי אשמה?"

"אבל זה לא אמור להיות ככה."

הצחוק חזר לעיניים של חני. "זה אמור להיות בדיוק ככה, חמודה, כי כל דבר נקבע מלמעלה, והתפקיד שלנו הוא לקבל אותו באהבה."

"א…"

"תביני, ניסיון הוא ניסיון, אבל ניסיון שלא עמדת בו והוא כבר עבר – עכשיו הוא חלק מההיסטוריה האישית שלך, שכל דבר שכתוב בה נמצא שם בהשגחה פרטית. כן, בהשגחה פרטית החליטו שאני לא אמרתי חת"ת כבר שלושה ימים אף שהתאמצתי. עכשיו – או שאני בטוחה שזו נפילה אישית שלי שאין דרך לשנות אותה, או שאני מבינה שככה ה' רצה, ואינני אשמה. באמת שהשתדלתי, באמת שהתאמצתי, זה כואב לי, אבל אשמה אני לא."

"את לא מקבלת אחריות למעשים שלך?"

"ודאי שכן. המעשים היחידים שאני יכולה להיות אחראית להם הם המעשים של הרגע הנוכחי. ואני משתדלת להיות אחראית להם כמה שרק אפשר, בלי לתת לטעויות שעשיתי פעם, או אתמול, להשפיע עליהם." היא עצרה לרגע, "מרים, תסלחי לעצמך. זה בסדר ומותר וכדאי. בכל רגע נפתח דף חדש, לא כדאי להכתים אותו רק מפני שהקודם מלוכלך".

זה לא קרה ביום אחד, וגם לא ביומיים, אבל בין כיתה י' לשנה א' המילים של חני חוללו בה, לאו דווקא באופן מודע, שינוי עצום.

היום חת"ת הוא כמעט חלק ממנה.

אשמה, ואת זה היא יודעת להגיד רק עכשיו, כשהיא מסתכלת אחורה, יוצרת מרחק בינינו ובין הרצון להשתפר. מרחק שבנוי מכישלונות. מאכזבות. מחרטות.

אז אולי… אפשר, וצריך, פשוט להשתחרר ממנה?

הרעיון היה זר לה. היא מעולם לא אהבה טריקים פסיכולוגיים.

אבל החיוך של חני דחק בה לנסות.

פשוט לסלוח לעצמה? גם על זה שהיא צעקה על האחים שלה?

מרים,

שתדעי ותזכרי חזק,

יש בך טוב שרק מחכה להתגלות. יש לך כוח, יש לך עוצמה.

לא משנה מה עשית,

יש בך נשמה אלוקית.

תזכרי רק אותה,

תסתכלי עליה חזק,

תזכירי לה למה ומאיפה היא הגיעה,

תזכירי לה שיש כוונה ותכלית, אז קדימה,

תמסרי לה סליחה ממני,

על כל הפעמים שלא הקשבתי,

והתעלמתי,

והשתקתי.

ממני,

מרים.

היא הניחה את העט, קמה. בחיוך שדחק בה לנסות את הרגע.

באדיבות מגזין עטרת חיה

לכתך אחריי במדבר – אז

העיר ויטבסק לבשה חג, היום הוא יום נישואי סטערנא, בת הגביר הנכבד ר' יהודה לייב סג"ל, עם רבי שניאור זלמן, בנו של רבי ברוך. שידוך טוב הוא, ור' יהודה לייב היה שבע רצון עד מאוד מחתנו החדש. הנער עול הימים היה מושא חלומותיו – תלמיד חכם מופלג ואמיתי, עמקן, חריף, בעל מידות יוצאות מגדר הרגיל, ובעיקר ירא שמיים גדול.

ואולם, כנראה ר' יהודה לייב לא ידע שלחתנו נשמה גבוהה, המחפשת את האמת לאמיתתה, ואחריה היא נוהה.

ואכן, מייד אחרי החתונה התגלה טיבו. רבי שניאור זלמן החל להשקיע את ימיו ואת לילותיו בלימוד, מתוך הקרבה עצמית מוחלטת, עד כדי כך שכמעט לא ירד מעליית הגג שהקצה לו חותנו.

מאוחר יותר, כשחבר אדמו"ר הזקן לדרך החסידות, כעסו עליו חמיו וחמותו וניתקו את הקשר איתו ועם בתם לחלוטין. לא פעם ולא פעמיים לחצו ההורים על הבת שתדרוש מבעלה גט, אבל הרבנית סטערנא עמדה איתן, וסירבה לדרישתם, למרות הסבל הנפשי והגשמי הרב שהסבו לה.

סיפור זה וסיפורים נוספים על התמסרותה של הרבנית סטערנא לבעלה ממחישים את הפסוק "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". כמה אומץ, שאר–רוח והקרבה היו לרבנית בעבור בעלה.

 לכתך אחריי במדבר – היום

גרסת האומץ וההקרבה הנשית בדור שלנו שונה מאוד, אבל עוצמתית לא פחות. הליכה אחרי הבעל, בלי להתחשב כמעט בשום קושי שעלול לצוץ בנישואין – אינה פשוטה ומצריכה תכונות מיוחדות. בימינו במיוחד קשה הדבר מאוד מאוד, ולא רק משום שבחברה של ימינו מקובל כבר הרבה יותר לנטוש נישואין, גם במקרים שאין כל קושי אמיתי, ולא רק משום שהשינויים שבני אדם עוברים בחייהם הם רבים ולפעמים קיצוניים. סיבה נוספת, חשובה ועיקרית, היא סוג החינוך שקיבלנו ועדיין מקבלים. כל סרטון, פרסומת או תוכנית רדיו עוסקים באותו נושא בווריאציות שונות: המציאות חייבת לסבוב סביב הרצונות שלי וסביב השקפת העולם שלי. כי השקפת העולם שלי הרי מבוססת על היגיון צרוף, ומי שלא הגיע למסקנות זהות לשלי, דרך החיים שלו בהכרח מזיקה לו ולסביבתו.

אז איך מצפים מבית שעובר טלטלות גדולות כל כך להחזיק מעמד? מה הוא הדבר המשמש סם חיים לבית? מהו הדבק שיהיה חזק דיו להשאיר את בני הזוג יחד?

אומרים ששאלת חכם היא חצי תשובה. זה נכון גם כאן. מה שיחזיק את בני הזוג יחד הוא… היחד בעצמו. מהי בעצם תכלית הנישואין? ודאי לא שהזולת ימלא חיסרון כלשהו שיש לי. אולי התכלית היא קיום מצוות? נניח שכן. קיום מצוות. בתשובה הזו יש גם אמת, וגם נקודת תורפה. האמת היא שתכליתו של כל דבר היא קיום מצוות, עשיית רצון השם. אבל בניגוד לראייה השטחית של המציאות, שבה יש דברים 'טובים' ודברים 'רעים', בהשקפה החסידית כל מצב הוא מצב טוב. כל מצב הוא רקע לקיום רצון השם. אם שני בני הזוג רוצים לקיים מצוות, לא יקשה עלינו לזהות את הטוב הזה, אבל אם אחד מבני הזוג מתנהג באופן שונה ממה שציפה האחר, מה עושים אז? הידיעה שגם זו הזדמנות להתחבר אל השם, הטוב המוחלט, הטוב האמיתי, אבל באופן קצת שונה – זו התשובה.

חסד, גבורה ותפארת בזוגיות

אדמו"ר הזקן מבאר שמצוות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות, משום שהיא מזככת את הנפש הבהמית באופן נעלה לאין ערוך מכל מצווה אחרת. אדם שם בצד את עצמו ורותם את כל הכישרונות שלו להרוויח את הכסף, ומוסר חלק מן הכסף שעבד עליו קשה כל כך ליהודי אחר.

הרבי מלך המשיח פורש בעבורנו את היריעה: צדקה רוחנית אינה פחותה מצדקה גשמית ואף עולה עליה. כשמשפחות מורכבות משומרי מצוות ומכאלו שאינם שומרי מצוות, כדי לתת לזולת את המזון הרוחני שלו, את האהבה ואת הכבוד שנפשו זקוקה להם, את תוספת המצוות שהוא מקיים בזכות בן הזוג – בני הזוג צריכים לשים את עצמם בצד, ולהתעלות אל מקום שהוא מעל שניהם. למקום הזה קוראים 'ביחד', והוא מטרת הנישואין של כולנו: האחדות, הכבוד והאהבה.

הכבוד קשור במידת הגבורה: אינני נכנס לחיים הפרטיים של בן הזוג שלי. מה שהוא עושה בינו ובין השם אינו ענייני כלל. התפקיד שלי הוא לאהוב אותו ולכבד אותו, זאת אומרת שלעולם לא אשפיל אותו ותמיד אראה בו מישהו שראוי ליחס הטוב והמכבד ביותר. גם כשהוא שוגה!

האחדות קשורה למידת התפארת: הוא ואני אחד. מטרתנו המשותפת היא להתאחד, ולכן אימנע מכל דבר שעשוי להפריד בינינו. לא אתלונן עליו, לא אדבר עליו מאחורי גבו, שלא לצורך איחוד עמוק יותר. לא אלעג לו על חולשותיו, אפילו בצחוק, וודאי שלא אשפיל אותו בפני אחרים, בעיקר לא בפני הילדים. דיבור ציני הוא רעל טהור לנישואין.

תקשורת פתוחה ומלאת אמון בטוב שבזולת הכרחית מאוד כדי לשמר את האווירה החיובית ואת הקשר העמוק והאמיתי.

האהבה קשורה למידת החסד: להשתדל, כמה שאפשר – לתת, להעניק, להחמיא, לראות את הטוב, לשמוח בזולת, להודות, לחוות חוויות חיוביות משותפות, לצחוק יחד. לתמוך בזמן קושי, ולהיות אלה שמחזקים את הנפש.

הנה סיפור קצר שמופיע בספרו של הרב שלום ארוש 'חכמות נשים': אישה אחת באה אל הרב ארוש כדי לבקש ברכה לשלום בית. היא סיפרה שבעלה התדרדר מאוד ונעשה מכור לחומרים מסוכנים. הרב ארוש שמע את הדברים בכאב. מכיוון שיש ילדים שמעורבים בסיפור, יעץ לה שתתגרש. האישה לא רצתה בכך. היא באה לבקש עצה להציל את הנישואין, ולא לפרק אותם. הרב ארוש התפעל מעוז רוחה, ואמר לה שעליה להרבות בתפילה ובהודיה, ובוודאי יעזור לה השם. סוף דבר היה שהבעל נגמל מן החומרים המסוכנים אחרי שנתיים של התמודדות משותפת.

כוחה של אהבה, כוחו של כבוד אמיתי, כוחה של אחדות. וגם ההפך הוא נכון, בלי כבוד, אהבה ואחדות אין בסיס טוב ובריא לנישואין.

לכתך אחרי במדבר של זמן האשמורת האחרונה שלפני עלות שחר הגאולה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-50 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

בתקופה כל כך רגישה ומורכבת זו, אנו זוכים מידי יום רואים ניסים ונפלאות המעידים על אהבת ה' יתברך אותנו..

אנחנו יושבים בביתנו ובהתערבות מרחוק אויבנו נופלים ונגפים לפנינו אחד אחרי השני בעיתוי מדויק ומושלם..

ללא נפגעים ברוך ה' לכוחותינו, וללא צורך להיכנס פיזית למרחב האווירי, הימי או הקרקעי!

היכולת לראות את מערכת הניסים הזו המלובשת אמנם בדרך הטבע, אך שוברת את כל מוסכמות ואת חוקי המלחמה שידענו עד כה, יש בה לעורר אותנו לצאת בשירה ובזמרה ולהודות לה' יתברך על נסיו ונפלאותיו עמנו בשמחה ספונטנית, שמחה בטהרתה, הנובעת לה מעומק הלב ומעצם הנשמה זו המספרת את ועל הקשר המיוחד שלנו עם ה' יתברך..

אז איך עושים זאת? איך בשעה כל כך מורכבת וקשה אפשרי אם בכלל לצאת בריקודים ובשמחה ספונטנית, שמחה שאין בה שום טעם או היגיון?,

התבוננות וצלילה למעמקי פרשת השבוע תחשוף ותגלה לנו איך דווקא שמחה פשוטה וטהורה הנובעת מעצם הקשר שלנו עם ה' יתברך בכוחה להשפיע על המצב התודעתי שלנו ולהפוך אותו מקצה לקצה! ואיך בכוחה להשפיע אף על תוצאות המלחמה!

ננסה להתייחס לשמחה והשפעתה על חיינו ממבט יהודי תורני חסידי ופסיכותרפי..

על כוחה של השמחה והיעדרה בחיי האדם ובעבודת האדם את בוראו!

השבוע נקרא בפרשת כי תבוא

אחד הנושאים המשמעותיים הנידונים בפרשה עוסק במהות ובמשמעות השמחה בעבודת ה'!

התורה מסכמת עבורנו את כל פרשת הקללות האמורות בפרשה בפסוק מצמרר אחד ששופך אור ומשמעות על מהותה של שמחה והעדרה!

"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים פרק כ"ח פסוק מ"ז).

רש"י על אתר מפרש זאת כך: מֵרֹב כֹּל – בְּעוֹד שֶׁהָיָה לְךָ כָּל טוּב.

כלומר: למרות שהיה לך כל טוב, בכל זאת השמחה נעדרה מחייך ומעבודת ה' שלך!

אבל עדיין איך זה שהיעדר השמחה גורם או מביא את הקללות הנוראיות אשר כל שמעו תצלינה שתי אזניו (ירעדו אזניו מגודל החרדה) ותסמרנה שערות ראשו?!

הרמב"ם כותב על  השמחה כך: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב". (הלכות שופר סוכה ולולב פרק ח' הלכה ט"ו).

על הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". מפרש האריז"ל פירוש נפלא, שהתורה מדברת על מצב בו אדם לומד תורה ומקיים מצוות, אך אינו מקיימם בשמחה ובהתלהבות המגיעים מתחושת הדביקות בה' יתברך, כך שקיום התורה והמצוות לא מעורר בו רגש היקשרות ובדבקות בה' יתברך!

 ועל כך אומרת התורה שיחולו על האדם העונשים החמורים ביותר הנמנים בפרשתו פרשת כי תבא!

בספר ליקוטי תורה על חמישה חומשי תורה שכתב מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה 'אדמו"ר הזקן' הוא תוהה כיצד ייתכן שעל היעדר השמחה מגיע לאדם עונשים כל כך חמורים? וכי רק עקב כך שהאדם איננו בשמחה יחולו עליו עונשים כל כך חמורים?

אדמו"ר הזקן מבאר זאת כך: מכיוון שאין אדם מושלם בעבודת ה', כמו שכתוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואף שאדם זה ראוי לעונש על חטאיו ופגמיו, אמנם כאשר עבודתו היא מתוך שמחה, השמחה מגינה עליו והוא ניצל מהעונש היות והשמחה משמשת לו 'כתריס בפני הפורענות'.

 שמחת האדם למטה מעוררת שמחה למעלה אצל ה' יתברך ובכך מתבטלים כל הדינים מעליו!  

  משל למה הדבר דומה: לאב המחתן את בנו יחידו הנולד לו לעת זקנתו, ובאמצע סעודת החתונה אחד האורחים שופך בטעות אוכל או משקה המכתים את בגדי האב המאושר, אנו נראה בחוש שעקב השמחה לא יחוש האב כעס כלל על אותו אדם ולהפך, ייטיב אתו ויפייס דעתו ורוחו וירגיעו, כי הלוא עת שמחה היא אצלו..

לעומת זאת אם אדם ילכלך את בגדי האב שלא בעת שמחת חתונת בנו יחידו בעת שאין השמחה בגילוי אצל האב, הרי גם לכלוך קטן עלול לגרום לכעס גדול אצלו..

 וכך הם הדברים בעבודת ה' יתברך, השמחה למטה מעוררת את השמחה למעלה! לכן בעת השמחה אצל האדם למטה בעולם הזה מתעוררת השמחה גם למעלה אצל ה' יתברך בעולמות העליונים, ובכך נמחלים כל עוונותיו, מה שאין כן אם אין האדם בשמחה הרי גורם הוא בכך להיעדר השמחה למעלה, ובכך מעורר חלילה דינים על עצמו.

זו היא תוצאה והשלכה של מעשיו של האדם למטה ולא עונש מלמעלה חלילה!

הדרך להגיע לשמחה אומר אדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד רבי מנחם מענדל שניאורסון המכונה 'הצמח צדק' עוברת ב:   כאשר האדם יקפיד לשמור על חשיבה חיובית: לחשוב רק מחשבות משמחות.  כאשר האדם יקפיד על דיבורים חיוביים: לא לדבר על דברים המביאים עצבות ומרה שחורה.  כאשר האדם יקפיד על מעשים חיוביים: להתנהג כאילו הוא מלא שמחה מתוכו, שהתנועות בנפש ובגוף יבטאו שמחה, אף שאין הוא חש תחושה כזאת בפנימיותו.

על-ידי התנהגות כזו במחשבה, דיבור ומעשה האדם יעורר שמחה בעצמו והוא ירגיש את השמחה במוחו ובלבו. (אור התורה לאדמו"ר ה'צמח צדק').

הרבי מליובאוויטש מציין את גודל מעלת השמחה ואמר: "מהו גודל החידוש בעניין השמחה?

החידוש הוא בכך 'ששמחה פורצת גדר', הן למעלה, ועל ידי זה נמשך גם למטה, שמתבטלים כל ההגדרות וההגבלות שעל פי חוקי הטבע.

כלומר: שאפילו אם מצד חוקי הטבע יש כל מיני מניעות ועיכובים מתבטלים הם על ידי השמחה, כך שיכולים לקיים את כל מצוות ה' יתברך ללא מניעות ועיכובים.  (משיחת שבת פרשת תזריע, פרשת החודש, שבת מברכים חדש ניסן, ה'תשי"ז 1957).

ישנו סיפור נפלא על כוחה של שמחה עם הבעל שם טוב הקדוש. כשהיה הבעש"ט בן עשר, היה כבר חבר בחבורת הצדיקים הנסתרים, ובהיותו בן שבע עשרה הייתה דרכו בקודש לבקר בכפרים ובעיירות לחזק ליבותיהם של אחינו בני ישראל באמונת ה' יתברך.

 הבעש"ט היה מתהלך לבוש בבגד עליון של חצי פרווה, כמו אנשי הישובים הפשוטים.

פעם אחת הגיע הבעש"ט לישוב יהודי שהתעסקו בו בעבודת האדמה. היה זה באמצע הקיץ ושרר יובש. זמן רב לא ירדו גשמים, תבואות השדה והכרם התייבשו, הבהמות חלו במחלת הדבר והייתה עת צרה גדולה. אנשי הישוב היו יראי שמים והתעוררו בתשובה, וכשזה לא עזר החליטו להביא 'מגיד' מוכיח לעורר אותם לתשובה. הביאו מגיד, כל אנשי הישוב התאספו בבית הכנסת והמגיד לא קימץ בדבריו ושפך על האנשים הפשוטים 'אש וגפרית', עד שכל הקהל בכה בכיות ויללות בלתי רגילות.

מורנו הבעש"ט שנכח בבית הכנסת וראה בצרתם של ישראל, ובשמעו קולות הבכייה של האנשים והנשים, פנה אל המגיד המוכיח וקרא בקול אדיר: 'מה יש לכם מיהודים אלה? יהודים הם טובים'. וצעק בקול: 'בואו יהודים ונרקוד יחד ואחרי תפילת מנחה ירדו גשמים'. בתחילה הסתכלו עליו בחשד, אולי אין הוא ח"ו מאמין או שיצא מדעתו. אך כשמורנו הבעש"ט הביא ראיות ממאמרי חז"ל לחיזוק דבריו, החלו להאזין לדברי החיזוק באמונת ישועת ה', והתעוררו בחיזוק תקיף באמונת ה' יתברך, ויצאו בריקוד יחד עם הבעש"ט. באמצע הריקוד החל לרדת גשם שוטף, ומורינו הבעש"ט בירך אותם בברכת שובע. (מתוך ספר השיחות לאדמו"ר הריי"צ ה'תש"א, עמ' קי"ג).

האם ניתן לשנות טבעיים ותכונות מולדות בנפש האדם?!

תורת החסידות מסבירה שלשמחה יש כוחות והשפעה עצומים לא רק לשנות מציאות בעולם על ידי ביטול הדינים והקטרוגים מעל האדם אלא אף לשנות את מהות האדם מקצה לקצה!

במאמר נפלא ארוך ייסודי ועמוק שנאמר על ידי האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם רבי שלום דובער שניאורסון המכונה הרבי הרש"ב העונה לשם: 'המשך – שמח תשמח הגדול' משנת תרנ"ז שנאמר בשמחת החתונה לבנו יחידו רבי יוסף יצחק שניאורסון המכונה הרבי הריי"צ האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם.

מבאר הרבי הרש"ב: את הפתגם 'שמחה פורצת גדר' – השמחה מסייעת ופועלת שינוי על ידי הסרת מחסומים רגשיים ונפשיים ואף מחסומים פיזיולוגיים מסביבת האדם השמח!  

 מהותה של השמחה הוא 'גילוי ההעלם'.

על היין נאמר (תהלים פרק ק"ד, פסוק ט"ו) "ויין ישמח לבב אנוש" תכונת היין היא, לגלות את התכונות הפנימיות שבנפש האדם, וכמאמר התלמוד הבבלי (מסכת עירובין דף ס"ה, עמ' א') "נכנס יין יצא סוד".

 וזו מהות השמחה, גילוי הנפש, ועד לתכונות הנפש העמוקות והפנימיות ביותר. בדרך כלל אין אנו רואים את תכונות הנפש ואת הפנימיות ה’נעלמת’ שלה, יש מעין ’גדר’ המעלים על הפנימיות וכאשר האדם שמח מתגלה פנימיות הנפש.

יתרה מכך אומר הרבי הרש"ב: השמחה לא רק שבכוחה לגלות את תכונות הפנימיות בנפש האדם, אלא בכוחה אף לשנות את תכונות והרגלים בנפש האדם, אף המולדות שבו!

וכפי שנאמר במאמר: "טבע השמחה היא לפרוץ גדר, דהיינו כל הגדרה והגבלה שבנפש. ושני אופנים בזה.

אופן ה-א': שהשמחה פורצת את הגדרים שהוטבעו באדם מצד שהורגל כן, הגם שגדרים אלו נעשו אצלו כטבע (כי הרגל נעשה טבע שני).

 ואופן ה-ב': שהשמחה בכחה לפרוץ גם את הגדרים שבטבע תולדתו, ועד שבכח השמחה להפוך אותם ולשנותם מן הקצה אל הקצה.

 כלומר: מה ששמחה פורצת את הגדרים שבטבע תולדתו של האדם הוא לא רק שאותם המידות שהוטבעו באדם הם בריבוי והתגברות ביותר מכפי מידתם, אלא שעל ידי השמחה נעשה גם שינוי בטבע מידותיו ומן הקצה אל הקצה".

וכמו על דרך משל מי שהוא קמצן וכילי ביותר בטבע תולדתו, הנה בעת השמחה, כשהוא שמח בשמחה גדולה ביותר, יתהפך לבבו לגמרי מטבעו הקודם ונעשה פזרן וחסדן גדול, כמו מי שהוא פזרן וחסדן בטבעו, ועד שמתחסד גם עם שונאו.

זהו גילוי מרעיש ביותר! שכן עבור אנשים המתמודדים עם הרגלים שהפכו עבורם טבע שני, או אנשים הנולדים עם תכונות אופי מסוימות, זהו תרחיש בדיוני..

כיצד זה שבכוח השמחה לשנות תכונות מולדות או הרגלים שהפכו טבע שני לאדם ועוד ברגע אחד?

כפי שתמהה ושואל זאת הרבי מליובאוויטש במאמר זהה העונה לשם 'שמח תשמח' משנת תשמ"א (1981) שיצא לאור בקונטרס י"ג אלול תשמ"ז (1987) לקראת י"ג אלול, יום מלאת תשעים שנה לנשואי כ"ק אדמו"ר הריי"צ (תרנ"ז-תשמ"ז) .

צריך להבין ולא רק לפי האופן הא' ששמחה פורצת את הגדר שמצד ההרגל. מכיוון שכל הרגל נעשה טבע, אף שהוא רק טבע שני, הרי לכאורה צריך ריבוי זמן ועבודה לשנות טבע זה לאט לאט, ואיך בכח השמחה לשנותו ברגע אחד?. אלא על אחת כמה וכמה לפי אופן הב', איך בכוח השמחה לפרוץ את הגדרים שבטבע תולדתו, ועד שבכוחה לשנות ולהפוך טבעו מן הקצה אל הקצה?

והביאור הוא: (כמבואר במאמר שם) מה ששמחה פורצת גדר (אפילו באופן הא', ומכל שכן באופן הב') הוא דווקא בשמחה כזו שמגעת בעצם הנפש, שלמעלה מכוחות הגלויים!

 שמכיוון שעצם הנפש היא למעלה מגדר הגבלה (להיותה קשור עם עצמות אור אין סוף ברוך הוא), לכן, השמחה שמצד עצם הנפש, פורצת כל ההגדרות וההגבלות!

כלומר: ישנו סוג של שמחה העונה על משאלת לבו של האדם החפץ לשנות את טבע מידותיו וטבע תכונותיו הטבועות בו מעת לידתו!

זהו סוג שמחה שאיננו קשור ותלוי בשום גורם חיצוני המביא וגורם את השמחה אף לא הנעלה ביותר!

מדובר כאן על שמחה בטהרה!

שמחה הנובעת ופורצת ('פורצת גדר') מאליה מעצם הנפש!

שמחה שכזו מתכתבת עם הקשר הנפשי של האדם עם שמחה עצמית זו!

כפי שהובא במשל במאמר מאדם המחתן את בנו או בתו, השמחה פורצת אצלו מאליה וממעמקי נפשו, זו שמחה שמבטאת את הקשר העצמי של בעל השמחה אל השמחה עצמה!

העבודה העצמית של האדם לאפשר את ביטוי וגילוי השמחה העצמית בנפשו היא זו שתקבע את מידת הצלחת והשפעת השמחה על שינוי טבע ותכונות האדם הטבועים בו מעת לידתו!

עבודת האדם צריכה להיות מתורגמת בהיקשרות ובהתאחדות מוחלטת עם בעל הרצון על ידי מסירת הרצון אל בעל הרצון!

כלומר על האדם למצוא את הדרך בה הוא עובד את ה' יתברך אך ורק מתוך רצון לקיים את רצון ה' יתברך!

הוא צריך להיות משוחרר מכל טובת הנאה בדרך לקיום רצון ה' יתברך. קיום התורה והמצוות נשען על הרצון לקיים את רצונו של בעל הרצון.

אין ואסור שתהיה לי איזו שהיא נגיעה אישית או טובת הנאה שתצמח לי מקיום רצון הבורא יתברך!

משמעות הדברים הנה: לא אינני מבטל את עצמי או את רצונותיי לשווא!

כאשר אני מניח את רצוני ומתמסר לבעל הרצון אני מתאחד עם בעל הרצון ומגיע למצב נפשי רוחני בו אני לא קשור או מוגבל באיזו שהיא הגבלה פיזיולוגית או נפשית רוחנית!

הנפש זוכה לדרור וחופש לביטוי עצמי כפי שבא מבעל הרצון בכבודו ובעצמו. והביטוי העצמי כפי שבא לידי ביטוי בנפש האדם המקיים את הרצון כפי שהוא אצל בעל הרצון הנו גילוי השמחה העצמית כפי שהיא בעצם הנפש המאוחדת עם בעל השמחה הלא הוא ה' יתברך!

זוהי שמחה עצמית המשנה אף את טבע האדם מטבע תולדתו! שכן שמחה זו נובעת ובאה בדיוק כפי שהיא מבעל הרצון והשמחה בכבודו ובעצמו!  

זו שמחה בטהרה הפורצת גדר! 

שמחה בטהרתה הנה 'הקלף המנצח' והמינוף של המלחמה הקיומית הפזיולוגית והמלחמה הרוחנית על עתיד צביוננו כאן בארצנו הקדושה!

הרבי מליובאוויטש בשיחה מכ' מנחם אב תשמ"א (1981) ביאר כי הדרך לחינוך מוצלח עוברת בשמחה ובפנים מאירות. כאשר אנו באים לחנך את ילדינו את דור העתיד להיות מאלה הנמנים על צבאות ה', וכאשר אנו מתווים להם את הדרך לערכים ולעקרונות החיים בהם אנו מאמינים ועל פיהם אנו חיים. יש לזכור שלשמחה ולמאור פנים שלנו יש את מידת ההשפעה המרבית  והמכרעת על הצלחת חינוכם!

אדם השמח, מעביר אנרגיה חיובית לכל מי שנמצא בקרבתו. השמחה שלו מדבקת!  כאשר אנו רוצים לזכות לראות את מידת ההשפעה המרבית על הזולת נצטרך להביא אתנו את השמחה האמיתית הטהורה והפנימית השוכנת לה במעמקי לבנו אליו!

כאשר ילד מושפע ממחנך שמח, ומידי בוקר הוא פוגש פנים שמחות ומחויכות, הוא חווה אדם עם אנרגיה חיובית העוברת אליו, הוא נדבק אוטומטית ממנו ומאמץ את הדרך בה הוא מחנך אותו!

מידת השפעתה של האדם השמח מתוכו ומקרבו על הזולת עצומה! המסר העובר דרך שפת הגוף והאנרגיה הנוכחת במרחב כובשת את רוח האדם ומרוממת אותו ומעוררת גם בו שמחה טהורה!

אין צורך במילים מפוצצות או הרצאה כובשת לבבות, פשוט להביא את עצמך ולהנכיח את מי שאתה בשמחה טהורה וזכה, שמחה טבעית!

ההבנה שלשמחה עצמה כבדת משקל בדרך להעברת מסרים, ערכים, ודרך חיים, השפעה מכרעת על חיינו!

שמחה הנה הביטוי השלם והמושלם לדוגמא אישית!

הרבי מליובאוויטש מביא כדוגמא את דוד המלך שפיזז וכרכר בעוז לפני ה' יתברך בבואו ירושלימה עם ארון ברית ה' ההולך לפני עם ישראל.

וכפי שמתאר הכתוב: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ"..

"וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה". (שמואל ב' פרק ו' פסוקים י"ד-כ"ג).

דוד המלך נותן את הדוגמא האישית הכל כך משמעותית לעם ישראל הצופה בו ורואה בו את המנהיג הדגול מלך ישראל, דוד המלך מעביר מסר חד וברור מה משמעותו של הנחת הרצון האישי הצידה וההתאחדות וההיקשרות לרצון העליון, ומיד באופן ספונטני פורצת ממנו שמחה טהורה ללא שום סממן חיצוני כזה או אחר..  

"וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה"

רש"י על אתר מפרש זאת כך:

 "וּנְקַלֹּתִי עוֹד" – לפניו יותר מזאת שהקילותי בעצמי עתה 'עמם אכבדה' – אינם מבזין אותי אלא חשוב אני בעיניהם על זאת!

המלבי"ם מפרש זאת כך:

"וּנְקַלֹּתִי עוֹד" – באמת מה טוב היה אם לא הייתי רוצה בכבוד כלל ובורח ממנו.  "ונקלותי עוד מזאת" – כפי הכירי בגדולת הבורא ובכבודו ובשפלת האדם כי בשר הוא הייתי נקל בעיני עד שהייתי שפל בעיני באמת, אז אכבדה.

כי הרוצה בכבוד אינו נכבד באמת רק למראה עיניים לא מראה השכל, רק אם הייתי מואס את הכבוד, אז גם עם האמהות עמם אכבדה כי זה הכבוד האמיתי הנפשי, אשר אותותיו ישוו לפני שרים ופחותי העם!

התפיסה של דוד המלך עוברת בכך שלפני ה' יתברך כולנו שווים! כולנו בשר ודם האמהות, השפחות פשוטי העם, והמלך בכבודו ובעצמו!

זוהי תפיסה מחייבת ויש לה משמעות אחת ויחידה: במה בא לידי ביטוי הקשר שלי עם ה' יתברך כאשר אני מבין משהו אחד אך עושה משהו אחר? אם אין ביטוי מעשי לקשר שלי עם ה' יתברך אז במה אני שונה מפשוטי העם? להיפך הם מקיימים את רצון ה' יתברך בפשטות ללא התערבבות שכלית או רגשית, פשוט מניחים את רצונם בפני רצונו יתברך? אז מה מייחד אותי מהם בכך שאני מלך?

את זאת מביא לידי ביטוי דוד המלך בכרכור בכל כוחו לפני ה' יתברך, הוא מניח הצידה כל שיקול ונותן לקשר שלו עם ה' יתברך לדבר בעד עצמו!

כאשר מדובר על כבוד ה' יתברך בעולם אני השגריר מספר אחת שלו, אני הייצוג המושלם שלו בעולם!

ושמחה טהורה עושה זאת הכי טוב שאפשר, בכך רואים עם ישראל את דוד המלך השלם והמושלם שלהם שאין לו שום גדר או מחסום שכלי או רגשי רוחני בפני ה' יתברך.

אף אנו בתקופה רגישה וקשה זו נדרשים לגלות את הקשר הטהור ביננו ובין בורא עולם, ואין לנו יותר 'משמחה בטהרתה' היכולה לבטא את הקשר העצמי הבלתי תלוי שלנו וביננו.

בשמחה המשותפת לנו יחד כשאין לה סיבה או גורם הנראה לעיין היכול להסביר 'ולשמחה מה זו עושה'? בטח לא בשעה כה קשה, דווקא אז כשאנו בוחרים להניח בצד כל שיקול שכלי או רגשי ומתאחדים לשמוח יחד ולהודות על כל הניסים והנפלאות שה' יתברך עושה עמנו מידי יום ומידי שעה,  ומסוגלים לראות את הטוב בתוך הכאוס הגדול והנורא בו אנו נתונים ומבטאים זאת בשמחה ספונטנית הפורצת לה מתוכנו מעצם נשמתנו, בכך אנו פורצים את הגדר והמחסום האישי שלנו ואנו צועדים בבטחה לניצחון על אויבנו!

כשאנו בוחרים להודות 'בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל' אנו מונעים את היפך הברכה הבאה לה בסיבת: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל"..

הרבי מליובאוויטש בשיחה מיוחדת בחדש אלול תשמ"ח (1988) בפרשת 'כי-תצא' ביאר את גודלה, כוחה ועצמתה של שמחה בטהרתה וכך הוא אמר בין היתר:

"שכשנמצאים בחושך כפול ומכופל של הגלות, שכל בני ישראל נמצאים בגלות, ו'השכינה (כינוי לה' יתברך השוכן ביננו) בגלות', הרי מובן, שמצד גודל צער הגלות לא שייך שמחה בטהרתה. אבל אף על פי כן, כיון שסוף כל סוף מוכרחים להביא את המשיח – לא נותרה ברירה אלא להביא את המשיח על ידי השמחה, שמחה בטהרתה.

ובנוגע לקושי לפעול רגש של שמחה בטהרתה בחשכת הגלות – הרי, מכיוון שמוכרחים להביא את משיח צדקנו, על כורחך צריך לומר, שבסוף זמן הגלות ממש – נותנים כחות מיוחדים לכל יהודי שיוכל להיות אצלו ענין השמחה בטהרתה.

 כיצד זה שדווקא בשעה כל כך קשה נותנים לכל אחד ואחת את הכוחות להיות במצב של שמחה ולא סתם שמחה אלא שמחה בטהרתה?

הביאור בזה הוא מכיוון ששמחה זו נעשית על ידי התבוננות שתיכף ומיד ממש בא משיח צדקנו, שאז תהיה בכל העולם שלימות השמחה, לכן ישנו כבר כעת רגש של שמחה בטהרתה אצל כל אחד ואחת מישראל (מעין ודוגמת שמחת הגאולה).

והרבי סיים את השיחה במילים אלו: "והעיקר שבמקום אריכות הדיבור אודות מניין הכוח לשמחה בטהרתה יתחילו במעשה בפועל לצאת בקריאה והכרזה על דבר הוספה מיוחדת בשמחה כדי להביא את המשיח ובוודאי שעל ידי זה יביאו את המשיח בפועל ממש ובזריזות הכי גדולה, ובאופן ש-'לא עיכבן כהרף עין' ואדרבה – ינסו ויווכחו"!!!

הרבי מליובאוויטש סיפר באחת ההזדמנויות את הסיפור הבא: מספרים על הרב הצדיק הקדוש רבי ישראל מרוז'ין כאשר עוד היה בקטנותו ממש בזמן שמנעו ממנו תפוח עץ, והוא מאוד רצה אותו, אמר את הברכה "בורא ברי העץ" ועל ידי כך הכריח את אביו לתת לו את התפוח.

              ובנוגע אלינו אמר הרבי: על ידי זה שיהודים ישמחו בשמחת הגאולה מצד הביטחון שה' יתברך יביא את המשיח בקרוב ממש, הרי זה עצמו כביכול ימהר ויזרז יותר את ביאת משיח צדקנו באופן של – 'אחישנה' שה' יתברך אבינו שבשמים – ימלא משאלות לבבם של ילדיו.

שנזכה כבר לשמוח בשמחה האמיתית והשלימה בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

הנופש  שהופק ברמה הגבוהה ביותר. ביום שלישי האחרון, י"ד באלול החל באיסוף היולדות מתחנות השכונה היישר לוילת נופש בנוף כנרת.שם צפתה להן חוויה עשירה, מהנה, מרפאת גוף ונפש בטאצ' היחודי לשפרה ופועה צפת. התינוקות התקבלו בחום בידיהן המיומנות של שבע נשות הקהילה ובתגבור בנות מבית חנה העניק ליולדת את התחושה שהפעם זה עבורה! קפה ומאפה, ארוחת בוקר עשירה מבית ר. אברהם, קינוחים ועוגות, שיקיים מרעננים  וצוות מטפחות מיומן  מחד ותכנית עשירה בתוכן מאידך גרמו לנופש לקבל צביון אחר.  בבחינת " מעט המכיל את המרובה".

המטרה אחת- חיזוק היולדת שהיא גם רעיה ואם , להעניק כוחות להמשך השליחות בהעמדת דורות ישרים וגידולם באופן בריא וחסידי עם יסודות איתנים.

זו ההזדמנות להעלות על נס את מיזמי הארגון הקבועים והמתחדשים מעת לעת במחלקות הארגון השונות. תודת הארגון לאחראיות מחלקת הבראנצ'ים: הגב' ר. מרציאנו, גב' ר.אסולין. גב' נ.כהן וגב' מ. רייכמן. כמו גם לסייעת חבד בעיריה, נבחרי הציבור החשובים: הרב מעודה והרב ליפסקר, כמו גם להנהלת "כולל מרקט" שנטלו חלק נאה בגיוס המשאבים ליום זה.

יהי רצון שנזכה לקבל פני משיח צדקינו עוד היום יחד עם הטף , צבאות ה' בבחינת" ליתן שכר למביאהן".

לתרומות/ הקדשות /שותפות קבע בזכויות הארגון –

0545770483 – אביטל

לפרטים נוספים:

http://bit.ly/47sttKb

או בווצאפ:

https://did.li/CPsZH

שלום לכולם

אנחנו עומדים בסוף השבוע ה-49 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים.

אנו נתונים קרוב לשנה במצב בו כל אחד ואחת מאתנו נמצאים במרחב ובמצב נפשי ורגשי שאין לנו פניות נפשית ורגשית לאף אחד, אף לא לעצמנו!

אנחנו מוצאים את עצמנו רודפים אחרי 'הצל' של עצמנו כדי לשרוד ולהתקיים בתוך הבלבול והמצב הנורא אליו הושלכנו.

אנו חשים אבודים ונדחים מעצמנו ומאחרים, כל כך רחוקים ממי שאנחנו עד שאנו לא יודעים כלל את הדרך חזרה אל עצמנו ואל מי שאנחנו.

איך במצב שכזה ניתן להתרומם מעט בכדי לראות את עצמנו ואת הזולת ולסייע לו ולנו לשוב אל עצמנו ואל מי שאנחנו? אל מה שאבד לנו, אל מה שאבד מאתנו בתקופה רגישה וקשה זו? איך ניתן לעורר ולהשיב אל חיינו את תחושת השייכות אל מי ומה שאנחנו? אל הזהות והערכים שהנם חלק בלתי נפרד מאתנו ומלווים את חיינו זה למעלה משלושת אלפים שנה עת נהיינו והפכנו לעם אחד?

בכדי לענות על שאלות נוקבות ורגישות אלו נחבור אל פרשת השבוע וננסה להתבונן על משמעותה של ראיית האחר הנתון במשבר פיזיולוגי או נפשי רוחני וכיצד נכון ומומלץ להתמודד עמו..

נתבונן מנקודת מבט יהודית תורנית חסידית ופסיכותרפית על התמודדות בשעת משבר ועל הכלים אותם מציעה לנו התורה בכדי לצלוח את המשבר.

להשיב לזולת את השליטה ואת תחושת השייכות אל מרחב החיים בדרך לעצמאות שלו!

השבוע נקרא בפרשת כי תצא

אחד הנושאים המשמעותיים מבין שלל הנושאים המרתקים בפרשה עוסק בהתעלמות!

התורה הקדושה פותחת לפנינו צהר ונקודת מבט ייחודיים על אדם הנתון במשבר, המתמודד עם קושי אובייקטיבי כל שהוא בחייו, כיצד עלינו להתנהג ולהתנהל כאשר אנו פוגשים ונפגשים עם מציאות זו.

וכפי שמתארת זאת התורה:

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ." (דברים כ"ב פסוקים א'-ד').

ורש"י על אתר מפרש זאת כך:

וְהִתְעַלַּמְתָּ – כּוֹבֵשׁ עַיִן כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֵהוּ. לֹא תִרְאֶה וְהִתְעַלַּמְתָּ – לֹא תִרְאֶה אוֹתוֹ שֶׁתִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ.

וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם וּפְעָמִים שֶׁאִי אַתָּה מִתְעַלֵּם. הָא כֵּיצַד? הָיָה כֹּהֵן, וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלָאכָה שֶׁלּוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם.

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם – לִכְבֹּשׁ עֵינְךָ כְּאִלּוּ אֵינְךָ רוֹאֶה אוֹתוֹ.

רבינו בחיי בן אשר מפרש זאת כך:

השב תשיבם לאחיך – צוותה התורה שנהיה זהירים בהשבת אבדה לבעלים. ומכפל ההשבה דרשו רבותינו ז"ל אפילו מאה פעמים, וכל זה מדרכי החסד והרחמים, ללמד שכולנו עם אחד ראויים שיהיה לנו אב אחד ושירצה כל אחד בתועלת חברו ושיחמול על ממונו!

הרמב"ן מסביר זאת כך:

מדוע התורה הוסיפה כאן את המילה 'נדחים' בהשבת אבדה לבעליה בניגוד לתיאור שנאמר בספר שמות בפרשת משפטים בה נקטה התורה המתארת את האבדה במילה 'תועה'. וכפי שנאמר שם:  "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ"?

מסביר הרמב"ן: "תועה" מתאר מצב של בעל חיים שתעה וסטה מדרכו, אמנם ניתן ואפשרי להטותו ולהחזירו אל הדרך בלא עמל גדול. אמנם "נדחים" מתאר מצב של בעלי חיים שברחו ממנו והרחיקו עד שהם אבודים ממנו!

ועל זאת מצווה התורה למרות שהם במצב של נידחים ואבודים ממנו, ממנו הם אבודים ונידחים אבל לא ממך ולכן עליך מוטלת החובה להשיבם אליו!

הכלי יקר לעומת זאת מסביר זאת כך:

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם– יש לפתרו בדרך שאמרו רז"ל בפרקי אבות (פרק ד' משנה י"ח) "וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ", ואין חילוק בין 'קלקול' בנפשו גופו או בממונו הכל אחד!

אם המצב אבוד באופן שאי אפשר להצילן ולהשיב את אשר נדחו ממנו, על זה אמרה התורה 'לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים', כשהם נדחים ואבודים לגמרי ממנו, עליך להתעלם מהם, כלומר: צריך אתה לעשות את עצמך כלא רואה, כדי שלא תראה את חברך בשעת קלקלתו! 

הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ – אמנם אם יש עדיין סיכוי להצילו שאינן נדחים ואבודים ממנו אלא אפשר לך להשיב אותן אליו, אז 'השב תשיבם לאחיך' – חייב אתה להשתדל לראותו כדי להצילו!

הרבי מליובאוויטש מסביר שהתורה מדברת כאן על כוחות הנפש הנדחים והאבודים מהאדם המשולים לשור או שה. כוחות המבטאים תנועה בנפש אם של שור- הבועט והנוגח כל אשר נקרה בדרכו וחש חוסר שליטה ואבוד במרחב החיים. או תנועת נפש עדינה של שה התועה בדרכו המחפש את עדרו, את השייכות שלו בעולם!

ותפקידנו כלפי אחינו שכוחות אלו נדחו ואבדו ממנו הוא לסייע לו להשיב אליו חזרה את השליטה אל מרחב החיים כאשר מודבר בתנועה של 'שור' שאיבד שליטה על וממרחב החיים!

וכאשר מדובר על 'שה' המחפש את שייכותו בעולם עלינו לסייע לאחינו למצוא את המרחב המאפשר כדי שיחוש בו שייכות בדרך להבין אל מי ואל מה הוא שייך!

והתורה מוסיפה: "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ".

כאשר 'אחיך לא קרוב אליך' – כלומר כאשר אין ביניכם קרבה נפשית ורגשית כזו שתגרום לך להתגייס ולסייע לו..

וכאשר 'לא ידעתו' – כלומר החיבור בינכם איננו מעורר את לבך לצאת אליו להרגיש ולחוש אותו ואת מצבו בכדי לקום ולעשות למענו..

אז 'אסוף אותו אל תוך ביתך'- תגרום לו להרגיש 'בן בית' אצלך בתוך הלב כדי שגם הוא ירגיש ויחוש את קרבתך אליו ובכך תגרום גם לו להתקרב אליך נפשית ורגשית!

פעולה זו דורשת יגיעה וטרחה גדולה בכדי  לגרום לזולת להתקרב אלינו! אמנם אם נשתדל מאוד להתעניין להביע דאגה ואכפתיות כלפי הזולת וכאשר מצבו של הזולת ייגע בנפשנו באמת והזולת יחוש זאת, הדרך לקרבה ההדדית קצרה!  

והתורה מסיימת בהוראה: "וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" – גם אחרי שהתקרבת אל הזולת ואספתו אל תוך ביתך והוא כבר חש כבן בית אצלך, אל תסתפק בכך אלא הישאר לצדו והיה עמו לתמוך בו לעבור את כברת הדרך הדרושה לו בכדי לעבור למצב שהוא עצמו דורש ומשיב אליו חזרה את אותן כוחות נפש אבודים ונידחים ממנו.

 תמוך בו, הדרך אותו וסייע לו עד 'דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ'- עד שהוא זה שיבקש וידרוש את הכוחות שאבדו והודחו ממנו, כלומר: עד שחברך יתחיל לעבוד להשבת הכוחות שאבדו והודחו ממנו על מנת שהם ישובו ויהיו חלק מחייו, השליטה תשוב למרחב חייו ותחושת השייכות תפעם בו בדרך לעצמאות שלו!

 ואז: "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" – שחרר אותו לדרכו ואפשר לו לצמוח חזרה בכוחות עצמו בדרך למימוש עצמי!

ישנם רגעים בהם 'ההתעלמות' הנה הראייה האמיתית את הזולת!

רש"י מבאר את המילה התעלמות כך: 'וְהִתְעַלַּמְתָ'ּ – כּוֹבֵשׁ עַיִן כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֵהוּ!

ואת המילה לא תראה הוא מבאר כך:  'לֹא תִרְאֶה וְהִתְעַלַּמְתָּ' – לֹא תִרְאֶה אוֹתוֹ שֶׁתִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ!

כלומר: אדם הבוחר להתעלם מחברו נוקט בפעולה פיזיולוגית הוא: 'כּוֹבֵשׁ עַיִן'- הוא בוחר שלא לראות את חברו באותו רגע על ידי הסטת המבט ממנו כאליו לא ראה אותו כלל!

ועל כך מוסיף רש"י את המילים 'לֹא תִרְאֶה וְהִתְעַלַּמְתָּ' – לֹא תִרְאֶה אוֹתוֹ שֶׁתִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ!

כלומר: בכדי שאדם יתעלם מחברו הוא צריך להיות בעמדה נפשית בה הוא לא רואה את חברו!        ועל כך מצווה התורה: 'לֹא תִרְאֶה וְהִתְעַלַּמְתָּ'!

אל תהיה בעמדה של 'לֹא תִרְאֶה' כדי שלא תגיע למצב של 'וְהִתְעַלַּמְתָּ'!

אין אפשרות להתעלם ממישהו אלא אם כן אתה לא רואה אותו!

ושאומרים 'לא רואה אותו' – כאן אין הכוונה שאיננו רואה אותו פיזית, אלא הוא אינו 'רואה אותו' מעמדה נפשית ורגשית!

כלומר: חברו לא תופס מקום במוחו ולבו כזה שיניע אותו לראות אותו.. להרגיש אכפתיות כלפיו, אמפתיה, חמלה, רצון וחשק לסייע לו! 

ישנו ביטוי דומה אך המתאר סיטואציה שונה לחלוטין: 'כובש עיניו בקרקע'- המתייחס לאדם המשפיל מבטו, בדרך כלל מבושה או מבוכה וחוסר נעימות מלראות את הזולת במצב לא רצוי ולא נעים.

כאן אנו פוגשים באדם אכפתי החש את הזולת ואת כאבו, האו חש חמלה בלבו כלפיו, כואב את כאבו, אך חש בושה להישיר אליו מבט ולראות אותו בשעת קלקלתו!

אדם זה 'רואה את חברו' בהחלט, הוא מאוד מכוון אליו, לבו יוצא אליו והוא כאן בכדי לעשות כל מה שיידרש ממנו בכדי לסייע לו, אך הוא איננו מסוגל להביט עליו באותו רגע נתון בו הוא ראה אותו!

הוא חש קושי עצום נפשי ורגשי להישיר מבט אל הזולת הנתון במשבר בעצמו וקשה לו לראותו במצב שכזה!

הדיוק בדברי רבי שמעון בן אלעזר "וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ" (פרקי אבות פרק ד' משנה י"ח) הנו: כאשר נוגע לך באמת ממצבו של הזולת ואכפת לך ממנו, עליך להשתדל שלא לראותו באותן רגעי משבר בהן הראיה שלך אותו תגרום להעצמת המשבר!

הדרישה מהאדם הנה להשתדל 'לראות את הזולת' – כלומר: ברגעים בהם נדרש ממני להושיט יד לסיוע, אז כדי שהזולת יכנס ויגע בליבי ואתעורר ברגש של חמלה ואמפתיה כלפיו וכלפי מצבו נדרש ממני לראות אותו תחילה כאמור! ואם זה לא מצליח לי, אני צריך להשתדל מאוד בכדי לגרום לזה לקרות ואוכל 'לראות אותו'!

על ידי יגיעה והשתדלות גדולה המכונה 'ידיעה' בלשון התורה והחסידות. התבוננות מעמיקה על ידי 'תקיעת 'המחשבה בחוזק מעוררת ומולידה את המידות בנפש האדם ובלבו ואז הוא חש את הזולת, מצבו נוגע לו ובו והוא פועל לסייע לו עד כמה שהוא יכול!

זה מה שמתארת התורה בדבריה: 'וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ' – כאשר חסרה 'ספירת הדעת' -שהנה החוליה המקשרת בין המח לבין הלב, בין המחשבה על.. לבין הדרך ל-איך..!  בין הכוונה לבין המעשה!

הדעת פועלת התעוררות רגשית בלב המניעה לעשייה ופעולה עבור וכלפי הדבר שהרגש בלב התעורר אליו!

ואז נפעלת הפעולה אותה ובה רואה התורה את הדרך להתקרבות אל הזולת והתעוררות הרגש כלפיו " וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ"! תגרום לו להרגיש 'בן בית' אצלך בתוך הלב כדי שגם הוא ירגיש ויחוש את קרבתך אליו ובכך תגרום גם לו להתקרב אליך נפשית ורגשית!

אמנם כאן התנא רבי שמעון מורה לנו דרך ומצווה אותנו: "וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ"!

כאן הדרך להביע את השתדלותך לראותו עוברת בחוסר ההשתדלות לראות אותו!

כאשר אני משתדל שלא לראות את הזולת במובן הטכני של הראיה 'כבוש עיניך בקרקע' – השפל מבטך ממנו, 'בשעת קלקלתו'- בפעולה זו מגלה עד כמה אכפת לי ממנו באמת! הוא ומצבו נוגעים בי ולבי יוצא אליו ולכן אני נמנע ולא משתדל 'לראותו' בשעת קלקלתו!

ישנם רגעים בהם 'ההתעלמות' הנה הראייה האמיתית את הזולת!

כשהרבי מליובאוויטש בחר 'להתעלם' ולראות את אשתו הרבנית חיה מושקא!

בשנים האחרונות לחייה הרבנית חיה מושקא אשתו של הרבי ליובאוויטש סבלה מייסורים גדולים ברגליים היא שברה את הרגל ועד סוף ימיה היא סבלה מאוד מכאבים ברגליה. היו זמנים בהם היו צריכים להרים אותה עם כיסא מכיוון שהיה לה מאוד קשה ללכת!

ערב שבת אחד היא סבלה מייסורים איומים ברגליה היא לא יכלה לעמוד על הרגליים אבל היא לא רצתה לספר על כך לרבי כדי שלא לצערו.

הרבי ישוב תיכף הביתה מ-770 בית המדרש של חסידי חב"ד בברוקלין ניו-יורק מתפילת השבת היא אמרה לעצמה. מצד אחד אני לא רוצה לספר לו על הייסורים האיומים שאני עוברת כדי לא להדאיג ולצער אותו, מצד שני אני צריכה לקום בשעת הסעודה להגיש את האוכל ולפנות את הכלים כפי שאני עושה כל שבת, אם לא אעשה זאת השבת הרבי יידע מיד שמשהו לא כשורה אצלי!

היא הרהרה בינה לבין עצמה והחליטה להתיישב בכיסא לפני שהרבי נכנס, במקביל היא בקשה מהשמש שהיה עוזר להם בעבודות הבית השונות הרב חנניה סיני דוד הלברשטם המכונה חס"ד שיסייע לה להביא את כל הדגים והסלטים ולהניחם על השולחן כדי שכשהרבי יכנס הכל כבר יהיה מונח על השולחן והיא לא תצטרך לקום וכך הוא לא יראה שהיא סובלת מכאבי רגליים עזים.

 הרבי נכנס הביתה וברך את הרבנית בשבת שלום ואת חס"ד הלברשטם. הוא החל לשיר את הניגונים המסורתיים לפני אמירת הקידוש בליל שבת: 'שלום עליכם', ו'אשת חיל', ואז הוא החל באמירת  הקידוש בעוד הרבנית יושבת על מקומה. הם החלו בסעודת השבת, סיימו את הדגים את הסלטים ותיכף צריך להגיש את המנה השנייה המרק ואת המנה העיקרית עוף ובשר ומה יהיה עכשיו?

 ר' חס"ד הלברשטם העוזר נדרך, הוא היה במתח רב מה יהיה עכשיו? הרי הרבנית לא יכולה לקום ומישהו צריך הרי לקום כדי לפנות את הכלים ולהגיש את האוכל?

ואז לפתע הרבי לוקח את הברכון ומתחיל לשיר את הניגון 'אזמר בשבחין', פיוט שכתב האר"י הקדוש רבי יצחק בן רבי שלמה לוריא ששרים אותו בליל שבת כמו כל זמירות שבת. הרבי לוקח את הברכון לשיר את הפיוט ופתאום הוא עוצם את העיניים ומתחיל לנגן בדביקות את הניגון. בדרך כלל הרבי היה מסתכל בברכון וקורא את המילים מתוכו, כעת הוא עצם את עיניו ומנגן בדבקות שכזו כאילו הוא לא בעולם הזה..

 ר' חס"ד הלברשטם העוזר ראה שהרבי עם עיניים עצומות והחליט לנצל את הרגע, הוא רץ למטבח במהירות הביא את סיר המרק ואת המנה העיקרית והניח על השולחן וכך הסעודה עברה 'בשלום'..

 אז הרבנית לא סיפרה לרבי על ייסוריה והרבי בחר 'להתעלם' כאילו הוא לא יודע או לא רואה את סבלה ואת צערה של אשתו ובכך מנעו שניהם צער ועגמת נפש האחד מהשנייה..

זו המשמעות של דברי התנא רבי שמעון בן אלעזר "וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ"!

בכדי שלא לראות את האדם בשעת קלקלתו לא צריך השתדלות יתירה, להיפך אין צורך בהשתדלות! פשוט תן לדברים לקרות מאליהם כפי שהם מבלי לאפשר ולגרום למבטך להיתקל בעיניו ובמבטו המושפל של הזולת ולהעצים את סבלו!

אומר לנו רבי שמעון: אל תשתדל לתפוס את מבט חברך בשעת קלקלתו בכח ולהכריח כביכול את חברך להיפגש במבטך אליו ולאלץ אותו להחזיר אליך מבט ובכך להעצים את סבלו!

השתדל לראות את חברך שלא בשעת קלקלתו, שלא בשעת צערו, שלא בשעת כעסו, שלא בשעת סבלו!

כשנשתדל לראות את חברנו בשעה שהוא זקוק לנו וכשנשתדל שלא לראות את חברנו בשעת קלקלתו או אז נוכל להיטיב עמו כפי שהוא צריך אותנו ורוצה מאתנו!

בהשתדלותנו לראות את הזולת בשעה שנעים לו ונח לו ובהימנעותנו מלראות אותו בשעת קלקלתו, אנו מגלים את אהבתנו אליו ומביעים אותה כלפיו בצורה המדויקת לו וכפי שהוא זקוק לה מאתנו!   בכך נגרום לאהבה חוזרת אלינו מהזולת ולהערכה עצומה ממנו על רגישותנו כלפיו!

לפעמים כל מה שצריך זה לא לראות את מה שלא חייבים לראות!

זה הזמן לגלות את הרגישות שלנו אחד כלפי השני כלפי ולהבין מה הוא צריך מאתנו ברגע נתון זה!   דווקא בשעה כל כך קשה ומורכבת בה כולנו נמצאים באותו מצב מורכב ומטלטל שעת מלחמה  נדרש מאתנו לחדד את רגישותנו כלפי הזולת בניסיון להבין:

מתי כדאי להשתדל 'לראות אותו'-בניסיון להבין מה הוא צריך מאתנו כעת? כדי שנצליח לשמח אותו! ומתי כדאי ועדיף להימנע ולהשתדל שלא 'לראות אותו'? – כדי שלא לראותו בשעת קלקלתו!  וכך במקום לשמח אותו נסב לו צער מיותר ונעצים את סבלו.

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה