הילדות הכריזו את 12 הפסוקים, שמעו דבר תורה מהרבנית זלטה הרצל שתחי'. נהנו מסדנת תיפוף וסדנת בלונים עם הגב' מושקא חיימוב, והשתתפו בהגרלת ספרי קודש ופרסים יקרי ערך. את הכינוס הנחתה הגב' שייני ליפש.

הכינוס נערך ב"ה בהצלחה רבה, וזכה לתגובות נלהבות מההורים.

במקביל נערכה תהלוכה למאה וחמישים בנים.

סך המשתתפים  באירועי ל"ג בעומר החבדיים בשכונה עומד על למעלה מ-270 איש.

את התהלוכה והכינוס ארגנו משפחת הרטמן הפועלים בשכונה בתיאום עם השליח ראשי לעיר הרה"ח שמשון הלפרין שי'.

לרישום מקדים👇

https://lp.vp4.me/tze3

לשליחת חיבורים לחצי כאן

"תורה!" קורא הילדון בעיניים בורקות.

"תורה!" משיבה מקהלה של קולות ילדותיים צלולים.

"ציווה!" ממשיך הילדון בביטחון, וכולם חוזרים אחריו בהתלהבות.

מכיכרות ערים ועד חצרות בניינים, מתהלוכות ל"ג בעומר ועד מסיבות שבת – המילים המוכרות מהדהדות במרחב. מהו סודם של הפסוקים ומאמרי חז"ל שליקט הרבי מה"מ בעבור ילדי ישראל, וכיצד נחבר את ילדינו לתוכנם העמוק?

מה מרוויחים משינון 12 הפסוקים?

הרבי מה"מ בחר את שנים־עשר הפסוקים כדי שילדי ישראל ישננו אותם בעל־פה. הרווח הראשון והפשוט ביותר מהשינון הוא היכולת לחזור על דברי תורה בכל מקום. לשינון של דברי תורה בעל פה באופן שנחקק בזיכרון יש עוד מעלה – שֵׂכל שדברי תורה חקוקים בו הופך למרכבה תמידית לדברי תורה, ובדרך זו כל אחד ואחת יכולים להיות מחוברים אל התורה. כך השכל מתקדש בכל רגע ובכל מקום, ולא רק בעת שינון או העלאת הדברים בזיכרון (מאמר "והדרת פני זקן" ליקוטי תורה).

שתי המעלות שהזכרנו (האפשרות לחזור בכל מקום והחיבור התמידי) נכונות לכל דבר תורה. ואולם לשנים־עשר הפסוקים מעלה נוספת – המשמעות העמוקה שלהם: עיקרי עבודת השם של יהודי. אם נבין את מה שאנו משננים, ניזכר באהבת השם אלינו, בירושה הנפלאה שזכינו בה, בכך שכדאי להתאמץ, ובעוד ממתקים טובים שיש בפסוקים, וזהו הנדבך השלישי של חשיבות ידיעת הפסוקים.

פסוקים בכל עת מצוא

אנחנו, חסידי הרבי מלך המשיח, כבר מורגלים לשנן את הפסוקים בהזדמנויות רבות, בכנסי ילדים, במסיבות ימי הולדת, בקבלת שבת, במוסדות ועוד. ועם כל זה, יש גם דרך לחיות את הפסוקים, ממש ככה, כפשוטו, בכל הזדמנות מתאימה.

איך? פשוט מחברים את הפסוקים לחיים!

כששושי הגננת סיפרה לילדים על גבורתם של החשמונאים, שאלה: "למה הם עשו את זה?" והסבירה שהם רצו לעבוד את השם באמת, כי "זה כל האדם ותכלית בריאתו", רק בשביל זה השם ברא אותנו, כדי לעבוד אותו! כשיהודי רואה שמשהו מפריע לו לעבוד את השם, מייד הוא קם ומתאמץ יותר.

כשדבורי טיפלה בתינוקת בתשומת לב ובאהבה, אמרה לה אימא: "ואהבת לרעך כמוך… זה כלל ג-דווול בתורה. איזו אהבה ואכפתיות יש לך! בטח רבי עקיבא בשמיים ממש גאה בך!".

לאביה בת הארבע 'לא בא' לברך ברכת המזון, היא מושכת בכתף, שולחת רגל לכיוון היציאה, ואומרת: "זה קשה, פעם אחרת אברך, כשאהיה יותר גדולה". אז אבא מושיב אותה על הכתפיים, ורוקד איתה בחדר: "כי קרוב אליך הדבר מאוד…" מוריד אותה ואומר: "לברך זה ממש קל. עכשיו הילדה החסידית שלי מתגברת ומברכת בשמחה", כי הפסוקים מדברים על החיים עצמם.

פסוק – מה הוא אומר?

יש דרכים רבות לסייע לילדים לזכור ולהבין את הפסוקים: מנגינות שהוצמדו למילים שלהם (וועלוועל מרנץ ע"ה, מנגינות של הקעמפים ועוד), סרטונים (באתר "ניצוצות של קדושה" וסרטוני אנימציה באתר "מעלין בקודש" ו"פני מלך") וספרונים הממחישים ומסבירים את תוכן הפסוקים.

לדעתי, סיפורים שאבא או אימא מספרים לילד הם אחד הכלים העוצמתיים ביותר לחנך ילדים. בלי לתת הוראות ובלי להרצות, הסיפור החסידי מעורר את ה'נקודה' בלב הילד, והיא קשורה אצלו למה שאבא ואימא מייצגים: אהבה, בית, קרבה, אמת.

הנה כמה סיפורים ומדרשים מעובדים לילדים בצירוף הסברים לכמה מן הפסוקים. ההסברים מותאמים לילדים בני 4-10. החומרים הללו יעזרו לנו להעניק לילדים את ה'דעת', את התחושה שבפסוק. ההורים היקרים מוזמנים למצוא סיפורים נוספים מעוררי השראה והסברים שיתיישבו על לב הילדים – שעוסקים בחיי היום־יום של הילדים ומנוסחים בשפה המובנת להם. בהצלחה ושנזכה לאהבת התורה באמת.

"שמע ישראל"

הפסוק הזה הוא הסיסמה הסודית של כל חייל בצבא של השם, כל יהודי! הפסוק אומר שאין בעולם שום דבר חוץ מהשם, ושיהודי לא מאמין בשום אליל ולא מתפלל לאף אחד, רק אל השם בלבד! כי השם הוא הכול.

הצאר ניקולאי הרשע ציווה לחטוף ילדים יהודיים רכים לעבודת הצבא. היה עליהם לשרת עשרים וחמש שנים, בלי ללכת הביתה! החיילים האלה נקראו קנטוניסטים. אחד הילדים האלה, נאמר שקראו לו אלכסנדר, נחטף כשהיה קטן, וגדל להיות חייל מצטיין בחיל הים המלכותי הרוסי. הוא לא זכר כמעט כלום מהיהדות, אבל זכר לומר בכל יום "שמע ישראל", וידע שזה אומר שהוא עובד רק את השם ולא את הפסלים של הגויים. יום אחד התערבו הצאר ניקולאי, מלך רוסיה, והקיסר, המלך של פרוסיה – למי משניהם יש חיילים נאמנים יותר. כדי להוכיח את נאמנות החיילים, כל אחד מהם בחר את החייל המצטיין ביותר בצבא שלו, והם החליטו על משימה קשה מאוד, שעלולה, חס ושלום, אפילו להביא למות החייל שנבחר. מן הצבא הרוסי נבחר דווקא אלכסנדר, הקנטוניסט היהודי. הצאר ניקולאי הבטיח לאלכסנדר שאם יבצע את המשימה הקשה, יקבל כבוד גדול, יעלו אותו לדרגה גבוהה מאוד בצבא, ייתנו לו הרבה כסף, ואם ירצה, יוכל אף להשתחרר מן הצבא וללכת הביתה! גם מלך פרוסיה בחר את החייל הנאמן ביותר בצבאו. הגיעו שני המלכים אל המקום שבו עוגנות אוניות הקרב של הצבא. איתם הגיעו גם ראשי שני הצבאות ואנשים מכובדים רבים. בנמל הכינו לכולם מקומות ישיבה שצפו אל המעגן. על החיילים הוטלה משימה קשה במיוחד – לטפס אל ראשי התרנים הגבוהים של האוניות, ולקשור את המפרשים במהירות גדולה, לבד ללא עזרת איש. זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, כי בדרך כלל היו צריכים כמה חיילים כדי לבצע את המשימה הקשה הזו, ומרוב עייפות ובגובה רב כל כך הייתה סכנה שהחייל ייפול למים וימות. התחרות החלה. אלכסנדר טיפס בזריזות לראש התורן הגבוה ביותר, קשר שם את המפרש הכבד. לאט לאט ירד לאורך התורן, וקשר אליו את שאר חלקי המפרש. עכשיו נותרו לו שני התרנים הנמוכים יותר. אבל גם הם היו גבוהים מאוד! הוא טיפס גם על התורן השני, אומנם כבר לאט יותר, אבל בכל זאת הצליח לקשור בזריזות את המפרש השייך לו ולרדת בזהירות. קשירת המפרש השלישי כבר הייתה קשה מאוד. הוא הרגיש שקשה לו לטפס, ידיו כאבו ורגליו כמעט שלא נשמעו לו, ראשו הסתחרר ממאמץ. הוא חש שאו-טו-טו הוא עלול ליפול, אבל בשארית כוחותיו הוא המשיך, קשר וירד. הוא היה תשוש מאוד, ונשכב על הקרקע באפיסת כוחות. אבל הוא הצליח! ומה עם חיילו של הקיסר הפרוסי? החייל הזה ויתר על המשימה הקשה כבר בתחילתה.

הצאר ניקולאי היה גאה מאוד בחייל הזה. הוא קרא לו, ושאל אותו לעיני כולם: "מה שמך, חייל?" "אלכסנדר, אדוני הצאר". "ומניין אתה?" ואלכסנדר ענה. "כמה שנים אתה כבר בצבא?" שאל הצאר בקול רועם. "כבר חמש־עשרה שנה, אדוני הצאר", ענה אלכסנדר בגאווה. "חמש־עשרה שנה?" שאל הצאר בתמיהה, "זה סימן שאתה קנטוניסט!" "כן, אדוני הצאר, חייל נאמן לאדוני הצאר!" ענה אלכסנדר. "אם כך, תצטרך להפוך לנוצרי ולהשתחוות לפסל, כי לא אוכל לתת ליהודי בזוי סכום כסף גדול כל כך וגם דרגה גבוהה בצבא! מייד אקרא לכומר של הצבא, שנמצא פה איתנו, והוא יטביל אותך, וככה תהיה לנוצרי". ליבו של אלכסנדר החסיר פעימה. את זה הוא ידע שהוא לא יעשה בשום אופן! אבל אם ינסה לברוח, יתפסו אותו החיילים. אלכסנדר חשב על תוכנית במהירות, וענה לצאר הגאוותן והרשע: "אדוני הצאר, אשמח מאוד לעשות את רצון הצאר, אבל לפני שיבוא הכומר להטביל אותי, אני מבקש לעלות שוב לראשי התרנים, ולהתיר את הקשירות, כדי שידעו כולם עד כמה צריכים להיות מסורים לצאר הנעלה והאהוב שלנו, ולעשות גם את מה שהצאר עדיין לא ביקש!" נהנה הצאר מאוד, וחשב לעצמו שהיהודון הזה איננו כשאר היהודים, הוא איננו עקשן כל כך, והוא נאמן לו באמת! אמר הצאר לאלכסנדר: "כל הכבוד לך, חייל! יפה דיברת. לך ועשה כפי שאמרת!" ושוב עלה וטיפס אלכסנדר לראש התורן, בזריזות גדולה. כל העיניים היו נעוצות בו, ובמיוחד עיניו של הצאר. כשהגיע לראש התורן הגבוה, אחז בו, וזעק בקול גדול עד ששמעו כולם: "שמע ישראל ה' אלוקינו השם אחד!". ואז עזב את ראש התורן וקפץ למים העמוקים… כולם חיכו שיעלה מן המים, הם ידעו שאם יחיה, הצאר יעניש אותו. הצאר היה מבולבל ומבויש מאוד ממעשהו של אלכסנדר. הוא כעס, השתולל וצרח: "יהודי עקשן. אני רציתי להיטיב איתך, ואתה נשארת יהודי! אני שונא יהודים! רק תצא מן המים ואני אטפל בך!" אבל לא היה לצאר על מי לכעוס ובמי לטפל, כי אלכסנדר לא עלה מן המים.

"בכל דור ודור"

בכל הדורות יהודים צריכים לראות את עצמם כאילו הם יצאו ממצרים, כי גם כשמשתחררים מקשיים ומצרות, זו יציאת מצרים.

ברוסיה הקומוניסטית היה אברך אחד (איש צעיר) שסבל הרבה מאוד מהמשטרה החשאית, כי הוא למד תורה וקיים מצוות. עשו לו הרבה בעיות, הם היו עוקבים אחריו לכל מקום שאליו הלך, כדי לתפוס אותו מקיים מצוות. הוא היה כל הזמן שרוי בפחד גדול, שאולי יתפסו אותו וישלחו אותו לסיביר הקפואה לעבודות פרך… מרוב צער הוא החליט לנסות לברוח מרוסיה, לעבור את הגבול בלי רשות. הדבר הזה היה מסוכן מאוד, אבל הוא כבר לא יכול היה לסבול!

הוא ניגש אל החסיד ר' שמחה גורודצקי וסיפר שהוא החליט לברוח. ר' שמחה אמר לו שהוא לא יכול לעשות דבר כזה בלי לשאול את הרבי. בדרך סודית הם העבירו את השאלה הזו לרבי, וגם הרבי העביר את תשובתו בדרך סודית: "שיחזור הי"ב פרקים הראשונים של הלקוטי אמרים תניא בעל־פה, וה'׳ יצליח בידו". אכן האברך עסק בזה יומם ולילה במאמץ גדול מאוד (צריך לזכור שהוא לא גדל בארץ, כמונו, ולכן לשון הקודש הייתה קשה לו מאוד), עד שידע את כל שנים־עשר הפרקים הראשונים בתניא, ולאחר מכן יצא לדרך הבריחה. ניסים גדולים ונפלאים מאוד התרחשו לו בדרך, למעלה מדרך הטבע לגמרי, ולבסוף גם הצליח לעבור את הגבול בשלום, ולצאת מן הצרות ומן הקשיים של רוסיה.

(תניא קדישא וכוחו האלוקי)

"והנה השם ניצב עליו"

ה' מביט עלינו כל הזמן, ורואה איך אנחנו מקיימים את המצוות שלו, ולומדים את התורה שהוא נתן לנו במתנה. הוא גם רואה את הקשיים ואת הניסיונות שיש לנו, ואת המאמץ שאנחנו מתאמצים כדי לקיים את רצונו. הוא נמצא איתנו בכל רגע ורגע כדי לעזור לנו. הידיעה הזו עוזרת לנו להתגבר על הניסיון ולנצח את היצר הרע!

פעם הייתה נערה יהודייה קטנה ושמה מינדל פייגע. היא גדלה בארץ ששמה הונגריה. אימא ואבא שלה לימדו אותה שילד יהודי אוכל רק אוכל כשר, ולא אוכל אוכל שהשכנים הגויים נותנים לו לאכול. פעם אחת שלחה אימא את מינדל פייגע אל השכנים הגויים כדי לראות כיצד הם חולבים את הפרה, ולקנות את החלב הזה, כי יהודי משתמש רק בחלב שיהודי ראה כיצד חולבים אותו מן הפרה, להיות בטוח שלא יוסיפו לו הגויים חלב של בהמה שאיננה כשרה. באותו היום עשו הגויים חגיגה גדולה, ואכלו בשר טעים מאוד. הציעו לה הגויים להתכבד ולאכול מן הבשר איתם יחד. ענתה מינדל פייגע שהיא אוכלת רק בבית שלה. אמרו לה הגויים: "אנחנו יודעים שאתם, היהודים, לא אוכלים אצלנו. אבל עכשיו, הרי את כאן לבד, הנה, את רואה? יש כאן חומה גדולה שמסתירה. אף אחד לא יראה ולא ידע שאכלת!" מינדל פייגע ענתה: "נכון, שום אדם לא ידע, אבל השם רואה ויודע הכול!" והצביעה כלפי מעלה.

"בראשית ברא אלוקים"

ה' ברא את הכול!

כולם ידעו שרבי עקיבא הוא חכם גדול מאוד. פעם בא אל רבי עקיבא אפיקורוס אחד (אפיקורוס הוא אדם שלא מאמין שיש אלוקים) ואמר לו: "אתם הרי מאמינים שה' ברא את כל העולם. אני לא רואה אותו, אף אחד לא ראה שה' ברא את השמיים ואת הארץ!" ענה לו רבי עקיבא: "ראית פעם סנדל או נעל?" "כן", ענה האפיקורוס. "מי עשה את הסנדל?" שאל רבי עקיבא. "מה זאת אומרת?" שאל האפיקורוס, "ברור שהסנדלר עשה את הסנדל!" המשיך רבי עקיבא ושאל: "מי אמר לך? אולי פתאום הסנדל נוצר מעצמו?" "זה לא ייתכן!" אמר האפיקורוס, "הרי רואים שהסנדל מתאים לרגל, כדי שיוכלו ללכת בו בנוחות!". "תסתכל על העולם סביבך", אמר לו רבי עקיבא, "כל העולם מתוכנן בצורה מדויקת מאוד, לכן ברור שמישהו תיכנן וברא את העולם, והוא לא נוצר מעצמו!"

למה התכוון רבי עקיבא? הנה כמה דוגמאות: בחורף הרבה אנשים חולים בשפעת. ובדיוק אז יש לנו שפע של פירות הדר – תפוזים, אשכוליות, קלמנטינות… – שיש בהם הרבה ויטמין C, שמרפא את השפעת! בקיץ צריך לשתות הרבה מאוד, ובדיוק אז מבשילים האבטיחים, שיש בהם הרבה מים, וכיף לאכול אותם בקיץ! בדיוק כשהדבורים נולדות, גם הפרחים בשדה ובפרדס פורחים ונפתחים, וכך הדבורים אוספות מהם צוף ומכינות ממנו דבש. בשביל מי הדבש? בשבילנו!

"וזה כל האדם"

השם ברא את האדם ונתן לו חיים כדי שיעבוד את השם, יקיים את המצוות, ויתקן את המידות שלו.

כשעלה משה רבנו למרום כדי לקבל את התורה, ראה שם דברים נפלאים מאוד. הוא גם ראה שם את המלאכים. שאלו אותו המלאכים: "מה אתה עושה כאן? הרי אתה בן אדם, והמקום שלך בארץ, לא בשמיים!" ענה להם משה: "ה' הביא אותי לכאן כדי לקבל את התורה". המלאכים לא היו מרוצים מן התשובה הזו! הם רצו שהתורה תישאר איתם, ולא תינתן לבני-אדם. מייד פנו המלאכים אל השם ואמרו לו: "אדוננו השם, הקדוש והנורא, תנה הודך על השמיים! תן לנו את התורה, כדי שהיא תישאר בשמיים! התורה נפלאה כל כך, אנחנו מבקשים שתיתן אותה לנו, ולא לבני האדם!" נבהל משה מאוד, פחד, ולא רצה לענות להם. אבל השם אמר לו: "משה, תענה להם!" פנה משה אל המלאכים ושאל אותם: "כתוב בתורה לכבד הורים. יש לכם אבא ואימא שאתם יכולים לכבד?" "מה פתאום?!" ענו לו המלאכים. המשיך משה: "יש לכם יצר הרע שאתם צריכים להתגבר עליו?" "לא ולא!!!" ענו המלאכים. "אולי אתם עובדים בשדה ובפרדס, ואתם צריכים להפריש תרומות ומעשרות לכוהנים וללוויים, כמו שכתוב בתורה?" שאל עוד משה רבנו. "שדה ופרדס? לא, אין לנו!" "אם כך", ענה להם משה, "התורה לא נועדה בשבילכם, כי את המצוות אפשר לקיים רק בעולם הגשמי, שבו יש הורים, שדות ופרדסים, ויצר הרע שצריך להתגבר עליו".

השם רוצה שבעזרת המצוות המעשיות היהודים ישכינו את שכינתו בארץ, והוא יבוא כביכול לגור איתנו כאן! בשביל זה הוא ברא הכול, אפילו את המלאכים, אבל דירה בשביל השם אפילו המלאכים לא יכולים לעשות, רק היהודים.

באדיבות מגזין עטרת חיה

זכיתי ללמוד שיחה מיוחדת ומענגת בתורת מנחם חלק א', שיחה לל"ג בעומר.

השיחה תעזור לנו להבין את הקשר של ל"ג בעומר לחיי היום־יום שלנו כחסידות של הרבי מה"מ.

הרבי פותח ואומר שעל פי חז"ל כל עניין בעולם רמוז בתורה. ל"ג בעומר רמוז בפסוק "עד הגל הזה" שמתייחס לגל האבנים שיעקב אבינו עשה בינו ובין לבן הארמי, וכן בפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". 'גל' – אותיות ל"ג.

בל"ג בעומר אנחנו מגיעים לספירת 'הוד שבהוד'. 'הוד' מסמל ביטול וקבלת עול, אלה הם הדברים שנותנים לנו את הכוח לציות המוחלט לדברי התורה ולהוראות הרבי.

מהפסוק הראשון הרבי לומד משהו נפלא. יעקב אבינו הקים גל אבנים בינו ובין לבן הארמי, חומה מיוחדת במינה. זו הייתה חומה חד־סטרית, בשביל שיעקב ישפיע על לבן, אך לבן לא ישפיע עליו.

ובהשוואה אלינו: בתור חסידות של הרבי בדור הגאולה, אנחנו צריכות שתהיה לנו הפרדה מוחלטת וברורה. חומה חזקה ביננו ובין העולם. עלינו להשפיע על העולם, באופן שהוא לא יצליח להשפיע עלינו.

איך יוצרים כזו חומה? 

כשנזכור שכל מגע שלנו עם העולם נועד כדי לברר אותו ולגלות את האלוקות שבו, נוכל להתמקד במטרה היחידה שבפגישתנו עם העולם, וממילא להישמר.

מדוע אני אוכלת? כדי לברר את ניצוצות הקדושה שבאוכל ולהעלותם לקדושה. הברכה שאני מברכת, לפני ואחרי האוכל, מזכירה לי מי נתן לי אותו. ובנוסף, כוח האכילה הזו ישמש אותי בהמשך לעבודת ה'. וכן הלאה…

גם כשאני פוגשת מישהי שלא נראית כל כך חמה לענייני 'אידישקייט' כלפי חוץ, אני לא נותנת לה לקרר אותי ומנסה להשפיע עליה. אם יש מצבים שבהם לא אוכל להשפיע, עדיף שאתרחק ואבנה חומה אטומה לגמרי. הכול לפי תנאי הזמן והמקום, ובהתייעצות עם ה'עשה לך רב', המשפיעה, בכל עניין של ספק. אך השאיפה היא תמיד להגיע למצב שבו אפשר להשפיע, ולא להיות מושפעת.

הכוח לכך מגיע מתורת החסידות; היא זו שמחדדת בנו את ההבנה שאין עוד מלבדו, שהכול אלוקות, ואם כך, אין מה להתפעל מהעולם. הקדוש ברוך הוא מחיה כל דבר בעולם בכל רגע מחדש, אז ממילא אין לרע שום מציאות, והעולם לא יכול להפריע לי בעבודת ה'.

גל החומה שלנו עשוי מאבנים אשר מסמלות קבלת עול. כלומר, ציות מוחלט לדברי התורה ולדברי הרבי. כן, גם כשזה למעלה מההבנה שלנו. כשפועלים מתוך קבלת עול ולא בכוח ההבנה שלנו, דווקא אז מגיעים הכי גבוה ולהצלחה הכי גדולה. כדברי הרבי בשיחה: "חייבים להתחיל בעבודה בכח עצמו, מתוך קבלת עול, ואז נותן הרבי לפי הכוחות שלו, שלא לפי ערך העבודה כלל".

כפי שמסופר במדרש על רבי חנינא בן דוסא שרצה להביא אבן יפה לירושלים, וה' שלח לו מלאכים בדמות אנשים שיעזרו לו. הם רק אמרו לו שישים את ידו כדי 'לעזור להם', ובפועל ברגע אחד כבר היו בירושלים,

מתוך חיבור לרבי בקבלת עול, נוכל להשפיע על העולם בלי שהוא ישפיע עלינו.

בכל פעם שאנחנו מול מצב שסותר אלוקות ומסתיר על הקדוש ברוך הוא, נזכור שאנחנו המשפיעות ולא המושפעות! אנחנו מצויות בניסיון הזה כי התפקיד שלנו הוא לגלות את הקדוש ברוך הוא, דווקא כאן, בפינה הכי נידחת מבחינה רוחנית.

כמובן שאנחנו חייבות את החומה החד־סטרית, כי בלעדיה נתבלבל.

מכאן מגיע הכוח של חסידי חב"ד להשפיע בכל העולם. ללכת למקומות הכי נידחים, אלה שנראים לא קשורים ליהדות, ודווקא שם להשפיע.

לסיום, נחדד:

לימוד החסידות שייך לכל יהודי ולכל יהודייה באשר הם, בכל גיל.

אי אפשר בלעדיו! הדרך להביא את משיח היא על ידי לימוד והפצת חסידות.

בכל דבר שלומדים, העיקר הוא לעצור לרגע ולחשוב: 'איך זה קשור אליי? לחיים שלי? לחינוך הילד המאתגר שלי? להתמודדות עם אתגרי החיים? לזוגיות? איך אני יכולה להפיץ את זה הלאה ולהשפיע על הסביבה? איך זה קשור לגאולה?

לחיים לחיים! בהצלחה לכל אחת בשליחות שלה. תזכרו תמיד להיות משפיעות ולא מושפעות. נזכור שאנחנו מעל העולם, ובזכות זה נזכה מייד ממש ל"גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך" בגאולה האמיתית והשלמה.

מיתר היא מנהלת הקו החסידי 'נסיכות' להעצמת נערות באתגרי הצניעות והמדיה.

טלפון: 073-3834644

באדיבות מגזין עטרת חיה

לב טהור ברא לי 

"שמי חני כדורי. גרה באורנית, ואימא לחמש בנות מתוקות. הסיפור שלי מתחיל בשנת תשע"ב. באותם ימים הייתי אם צעירה לשתי בנות, וציפיתי ללידתה של השלישית. הלידה החלה בליל ראש השנה. התארגנו והגענו לבית הרפואה 'לניאדו'. הלידה הייתה לידת בזק. בתוך רבע שעה התינוקת הייתה בחוץ. הרגשנו בעננים. תחושה של גאולה, נס מדהים. ממש חיכינו לצאת החג כדי לבשר לכל בני המשפחה.

למחרת בבוקר התחילו הבעיות. אני רואה שמביאים לכולן את התינוקות, ולי לא. הלכתי לתינוקייה לחפש אותה, ומצאתי תינוקייה ריקה. לרגע נבהלתי, 'איפה התינוקת שלי?' שאלתי. האחות קראה לרופאה, וזו הסבירה לי כי בלילה התינוקת הכחילה. הם שמעו אוושה בלב, ומחכים לקרדיולוגים שיבואו לבדוק אותה. בשלב זה עדיין לא הבנתי שמדובר במשהו רציני. עדיין הייתי באופוריה מהלידה הקלה והמהירה מאוד. ביקשתי לראות את התינוקת, וכשראיתי אותה מחוברת כולה לצינורות שונים, הבנתי שהמצב רציני.

לאחר שעות מספר הזמינו אותי לשיחה עם הקרדיולוגים. בעלי לא היה במקום, הוא הלך לבית הכנסת להתפלל, ואימי הייתה איתי. נכנסנו לחדר שבו ישבו כמה רופאים, כל אחד הציג את עצמו בשמו ובתארו. ואז פתח אחד מהם ואמר: 'יש סוגים שונים של מומי לב. יש מומים קלים, ויש מומים קשים יותר. לבת שלך יש מום קשה מאוד מאוד מאוד'. בשלב זה התנתקתי ממה שקורה בחדר. לא הייתי מסוגלת לשאול שאלות, לעקוב אחר כל ההגדרות והמונחים הרפואיים. אימי עשתה זאת במקומי. בכל זאת הצלחתי להבין שהתינוקת שלי נולדה רק עם חדר אחד בלב, חדר ימני, ללא חדר שמאלי (בלי יצר הרע…). המשמעות הרפואית של המום היא שאין מה שיזרים את הדם לכלל האיברים בגוף. בעבר לילדים כאלו לא היה סיכוי להחזיק מעמד בכלל, אבל היום יש סדרה של שלושה ניתוחים שבהם מנסים ליצור מעבר מהחדר הימני, המקבל דם בדרך כלל רק מהריאות, אל הגוף. הסיכויים לא גדולים, ומדובר על 60 אחוזי תמותה. 'אנחנו ננסה', אמרו הרופאים. 'אבל הסיכויים לא גדולים. מוטב שלא תיקשרי לילדה, כי רוב הסיכויים שהיא לא תישאר בחיים'.

וכך, בבת אחת, הוטלתי לעולם אחר לחלוטין. עד עתה הכול 'הלך לי חלק', כמו שאומרים. התחתנתי בגיל צעיר, ובתוך פחות משנה ילדתי את בתי הראשונה. וכעת, כשאני בת עשרים ושלוש, באמצע לימודי הייטק ועם שלוש ילדות קטנות, התהפכו עליי החיים. 'ריבונו של עולם,' מצאתי את עצמי חושבת. 'איך זה קורה דווקא לי? אני, שכל כך סולדת מרופאים ומבתי רפואה, שאפילו ל'מבצעים' בבית רפואה מעולם לא העזתי לצאת? אני, שדקירת מחט מלווה אצלי בחרדה ממשית, איך אעמוד בדבר כזה?!'

בשל חומרת המצב הועברנו לבית הרפואה 'שניידר' בפתח תקווה, ושם הסבירה לנו הרופאה כי למעשה אנו עומדים לבלות מעתה במחלקה לאורך שנים, או כמו שהיא הגדירה את זה: 'חתונה לכל החיים' – חתונה עצובה מאוד"…

 חיים ברכבת הרים 

בהיותה בת עשרה ימים הוכנסה רבקה לניתוח הראשון מתוך סדרת שלושת הניתוחים. הפחד והחששות היו גדולים. אך חני ובעלה עשו הכול כדי להאמין ולקוות. הם הביאו 'משקה' וערכו התוועדות הודיה על כך שהניתוח עבר בהצלחה, בעוד בתם נתונה תחת אזמל המנתחים…

הניתוח עבר, ברוך ה', בשלום, אך היה רק הפתיח הראשון למאבק החיים של רבקה הקטנה.

"באותה תקופה", ממשיכה חני ומספרת, "פגשתי חברה מהעבר ששמעה על המקרה והזדהתה איתי על המהפך בחיי. 'החיים הם כמו רכבת הרים', אמרה לי. באותו רגע היה קשה לי עם המשפט הזה. אך לאחר מכן התבוננתי בו, והבנתי שאומנם החיים דומים לרכבת הרים, אך יש שני הבדלים בולטים בין רכבת ההרים של החיים לרכבת ההרים בלונה פארק.

ראשית, בלונה פארק אחרי כל הסיבובים, העליות, הנפילות וההתהפכויות את חוזרת לנקודת ההתחלה, ואילו בחיים זה לעולם לא יהיה כך. וגם אם נראה לך לפעמים שהניסיון חוזר על עצמו ו'כבר היית בסרט הזה', באמת זה כמו ספירלה. לעולם לא תחזרי בדיוק לאותה נקודה. בכל פעם את נמצאת במקום קצת יותר גבוה ממה שהיית בפעם שעברה.

שנית, ברכבת ההרים בלונה פארק המפעיל יושב במקומו למטה, ולוחץ על הכפתורים. ואילו ברכבת ההרים של החיים המפעיל, הלוא הוא הקדוש ברוך הוא, יושב איתך ברכבת. הוא איתך בעליות, בנפילות, בהתהפכויות ובשבירות. בכל מה שלא יהיה 'עמו אנוכי בצרה'

המחשבה על כך עודדה אותי מאוד. היא נתנה לי עוגן של אמונה להישען עליו. להבין שאני לא לבד אף פעם, ושום דבר לא קורה סתם. גם אם נראה לי שזה גדול עליי ואני תוהה מה לי ולזה, יש מי שקבע בעבורי את המסלול המדויק שלי, והוא נמצא איתי בכל שנייה ושנייה".

כשהייתה בת חצי שנה עברה רבקה את הניתוח השני, והניתוח השלישי נערך כשהייתה בת שלוש. בין לבין היו כמובן אשפוזים ארוכים, ביקורות והמון בדיקות. באופן כללי, הרופאים התפעלו מאוד מהתפתחותה של רבקה הקטנה. למרות האשפוזים והניתוחים היא התפתחה יפה מבחינה שפתית ומוטורית, ברוך ה', וזה היה נס ממש.

לקראת הניתוח השלישי היה קשה יותר. בכל אופן ילדה בת שלוש היא ילדה שמבינה את המתרחש סביבה, שואלת שאלות וזקוקה להסברים. לא תינוקת המוכנסת לחדר הניתוחים בלי שאיש יעדכן אותה מה עומד לקרות איתה.

"זה לא היה קל", מתארת חני. "זו הייתה תקופה לא פשוטה: הניתוח ואחריו אשפוז ארוך של כחצי שנה. אבל מי שנתנה לי את הכוח הייתה רבקה הקטנה. למרות כל הכאבים, הבדיקות, הזריקות והטיפולים היא הייתה ילדה מלאת חיים. המשפט 'בואו נעשה חיים' היה שגור על פיה. הייתי מתבוננת בה ומשתאה. איך היא עוברת בדיקות וטיפולים כואבים, וכל מה שהיא מבררת אצלי זה: 'מתי נפתחת המשחקייה בבית הרפואה?' בשלב כלשהו אמרתי לעצמי: 'גם אני ילדה, ילדה של ה' יתברך ששם אותי פה בתוך המקום הזה, בתוך הניסיון הזה. גם אני רוצה רק 'לברר מתי נפתחת המשחקייה' – להשליך את כל הדאגות, הכאבים והפחדים על הבורא יתברך, ולחשוב רק על הנקודות היפות ועל רגעי המשחק המשעשעים של החיים'. זה לא קל, אבל כשלצידי ילדה שכל מהותה קרנה את החיות והשמחה הזו, למרות כל מה שעברה, מי אני שאדבר? הרגשתי שהיא המנטורית שלי".

קטנה אך גדולה 

החיים נמשכו, והייתה חזרה כלשהי לשגרה. רבקה הוסיפה לבקר בבית הרפואה מדי פעם לביקורות ולטיפולים נוספים בעקבות כל מיני בעיות נלוות שהתעוררו עקב התרופות שלקחה ומצב הלב החלש שלה.

"בכל פעם שהיינו אמורים ללכת ליום ביקורת – היה לי קשה. הצוות אומנם היה מדהים, אבל זה היה יום מתיש שבו היינו צריכים לעבור בין כמה וכמה רופאים מכמה וכמה מחלקות, כשכל אחד בודק את התחום שלו. לא תענוג גדול, בלשון המעטה. רבקה, לעומתי, הייתה קמה לקראת יום כזה מלאת חיים ושמחה, מכינה לעצמה תיק. זרמתי איתה, לא בדקתי מה היא מכינה בתיק.

היינו מגיעות ל'שניידר', ולפני שנכנסנו היא הייתה עוצרת אותי בדשא, מוציאה מהתיק שמיכה, חטיפים, כדור. 'קודם כול פיקניק', נהגה להודיע לי. אחרי שאכלנו ושיחקנו, היינו נכנסות פנימה. היא הייתה שולפת מהתיק קופת צדקה – שנטלה מהבית ביוזמה אישית שלה – ושקית של מטבעות, ומתחילה בטבעיות להציע לאנשים לתרום צדקה בקופה. היא הייתה אולי בת חמש או שש כשהתחילה בזה. לא נרתעה ולא התביישה מאיש. עברה מאדם לאדם והציעה לתרום מן המטבעות שבשקית לקופה, ואנשים נענו לה. מקצתם אף הוציאו מכיסם מטבעות ותרמו אותם לקופתה. את הכסף שהצטבר הייתה רבקה תורמת לדוכן של 'עזר מציון' שהיה בבית הרפואה".

ילדה קטנה ותעצומות נפש גדולות…

בתקופת הקורונה נאלצה רבקה להישאר בבית. מצבה העדין לא אפשר להסתכן בהידבקות בקורונה. חני, אימה, לא יצאה לעבוד באותה תקופה ונשארה עם רבקה. חני הרגישה את הקושי לשהות בין ארבעה קירות, ואילו רבקה הקטנה הייתה קמה בכל בוקר במרץ רב ומחפשת רעיונות לתעסוקה. "היא הייתה בוחרת את המתכון המסובך ביותר בספר המתכונים ומבקשת להכין אותו. בטבעי לא ניחנתי בקלילות כמו שלה, והייתי מנסה להתחמק. 'יש כאן שמנת מתוקה במתכון. אין לנו בבית'. רבקה לא ויתרה לי: 'אז תלכי לקנות,' הציעה מייד. 'אני אחכה לך כאן'. 'בחנות המקומית בטח אין שמנת מתוקה בהכשר מהודר', ניסיתי מכיוון שונה. 'אז תקני שמנת פרווה. זה בטח יש להם בד"ץ'. לא ויתרה לי"…

לאורך כל הדרך בלטה רבקה בבגרות שלה. ביכולת המופלאה שלה לשבות בקסמה את כל מי שבא עימה במגע. "בתקופה מסוימת היא סבלה מאיבוד חלבון. הרופאים ניסו למצוא פתרונות שונים לבעיה, אך ללא הועיל. באחד הימים הודיעו לנו שמומחה חיצוני, שמגיע לבית הרפואה לצורך אחר, יוכל לבדוק את רבקה ולנסות להציע טיפול. המומחה היה אמור להגיע בתשע וחצי בבוקר, ורבקה נדרשה להיות באשפוז ערב קודם". ההורים כדורי, שכבר היו מורגלים באשפוזים, העדיפו להגיע בבוקר, ואחותה של חני ישנה עם רבקה באותו ערב בבית הרפואה. אלא שבאופן בלתי צפוי לחלוטין המומחה הקדים את בואו ב…שלוש שעות, והופיע בחדרה של רבקה בשש וחצי בבוקר!

"בעלי היה בתפילה", משחזרת חני, "כשלפתע אני מקבלת טלפון נזעם מהמחלקה: 'איפה אתם? המומחה פה!' מופתעת הגבתי: 'הרי דובר על תשע וחצי!' הם היו לחוצים. איכשהו התארגנו והגענו במהירות. אך הרופאים לא היו מרוצים.

למחרת, בעת ביקור הרופאים, מנהל המחלקה פנה אליי בחומרה: 'מה שהיה אתמול לא היה בסדר'. כמובן התגוננתי והבהרתי את עמדתי, והוא בשלו: 'לא הייתם בסדר'. כמה רגעים של ויכוח עברו עלינו כשכל אחד מתבצר בעמדתו. לפתע רבקה, שישבה ליד השולחן הקטן בצד וציירה, הרימה את ראשה ואמרה בנועם: 'אבל זהו, זה היה כבר, אז מה זה משנה?'

'אני לא יכול עליה', הגיב מנהל המחלקה והמשיך הלאה בדרכו. אבל גם אני הרגשתי שהיא נותנת לי כאן שיעור. גם אם את צודקת, למה לבוסס בעבר ולהתווכח על דברים חסרי תועלת?"

 ילדה של אור ונתינה 

"בכלל, רבקה הייתה מלאת אור ונתינה לכל מי שבא עימה במגע. לאחר פטירתה סיפרה לי אחת הרופאות שרבקה הכינה לה – כמו להרבה אנשי צוות אחרים – ציור עם מילות תודה וברכה. אותה רופאה שיתפה אותי שהיא תלתה את הציור בארון במחלקה, ובכל פעם כשהיא מגיעה למשמרת ופותחת את הארון כדי ללבוש את חלוק הרופאה, היא נתקלת בציור ומתמלאת בכוח לעוד יום עבודה עמוס.

כשהייתה מאושפזת, אף בטיפול נמרץ ובמצבים לא פשוטים, אפילו בתקופות שלא יכלה ללכת על רגליה, הייתה תמיד נותנת דעתה על הסובבים אותה. בבית הרפואה יש, ברוך ה', הרבה מתנדבים ואנשי חסד הבאים לשמח את הילדים המאושפזים ובין היתר מעניקים מתנות וצעצועים שונים. כשרבקה הייתה שומעת ילד אחר בחדר בוכה, הייתה מבקשת ממני, 'קחי אותי אליו', ומעניקה לו את המתנה שקיבלה. כל זאת בלי להסס ובלי לעצור ולבדוק אפילו אם מדובר אולי בחפץ שהיא חושקת לעצמה!"

דאגתה לסובבים התבטאה גם בדאגה להוריה ששהו עימה. אם שמעה מחני שהיא רוצה לשתות, הייתה מבקשת מייד מהאחות שתדאג לאימא שלה לקפה ולחלב. באחד האשפוזים השתחררו זמן קצר לפני כניסת שבת, ובכביש האחרון ממש קרוב לבית היה פקק שאיים על הצלחתן להגיע הביתה לפני הדלקת נרות. חני פלטה בלחץ: "אוף, בא לי לבכות", ורבקה לצידה הגיבה: "תבכי, אימא, תשחררי, זה טוב".

"הייתי בהלם באותו רגע," מספרת חני, "שאלתי את עצמי 'מי פה האימא ומי הילדה? איך התהפכו היוצרות? מי דואגת פה למי?'"

מסיבת הגאולה 

בהיותה בת שמונה הודיעה רבקה יום אחד לאימה שהיא רוצה לערוך לבני הבית 'מסיבת הגאולה'. זו הייתה יוזמה אישית ומקורית שלה, ורבקה כמו רבקה השקיעה בהכנת המסיבה שלה. היא הכינה הזמנות, וכולם התבקשו להופיע בבגדי שבת. ביום המיועד קישטה את הבית. כל בני הבית הודרכו לצאת מהבית ולהמתין מעבר לדלת, ואז להיכנס עם כרטיסי הכניסה שהנפיקה בעבורם. כשהבחינה שאימה לא לבושה בבגד שבתי, רבקה לא ויתרה וזירזה אותה להחליף את בגדיה. במסיבה עצמה היא חשבה על הכול – דברי תורה, תוכנית וכמובן כיבוד. כשאת הכול הכינה בעצמה.

בשנה שלאחר מכן ערכה 'מסיבת הגאולה 2', והפעם גם חילקה תפקידים לבני המשפחה כדי לשדרג את האירוע. ושוב, שנה לאחר מכן, בהיותה בת עשר, ביקשה מאימה לערוך 'מסיבת הגאולה 3'.

"הייתי אז תקופה קצרה אחרי לידה," מספרת חני, "ולא היה לי פנאי וכוח לכך. ביקשתי לדחות את המסיבה. אחר כך הגיע ערב פסח עם הלחץ האופייני לו, ושוב דחיתי את רבקה לאחרי פסח. 'בספירת העומר פחות מתאים', אמרתי לה. 'בואי נקבע את המסיבה לל"ג בעומר'".

אלא שרבקה לא הספיקה לחגוג את 'מסיבת הגאולה 3', כי בד' באייר היא השיבה את נשמתה לבוראה.

 בוחרת להפיץ את האור 

"לאחר פטירתה הרגשתי שנותרתי כלפיה בחוב. החלטתי שאני חייבת לתת לרבקה את 'מסיבת הגאולה 3' ובגדול. פניתי לבתי ספר חב"ד בארץ ישראל, וברוך ה', גייסתי כעשרה בתי ספר שנענו ליוזמה.

היוזמה נקראת 'רוצות בפועל קול המבשר' – ראשי תיבות רבקה. במסגרתה יש חוברות לימוד יומי בענייני גאולה, חלוקת ממתקים יומית והגרלות פרסים לכל תלמידה שאוספת עשרה פרקי השתתפות בלימוד.

ברוך ה', אנחנו מצליחים להפעיל את התוכנית אף שההוצאות הכלכליות שלה גדולות, ומקווים להמשיך ואף להרחיב אותה. בכלל, בזכות רבקה שלנו, למדנו ש'אין דבר העומד בפני הרצון'. ילדה קטנה וחלושה זו הייתה בעלת כוח רצון אדיר, ופעלה מעל ומעבר ליכולותיה. הייתי מכנה אותה 'ריבק', וזה מושג שנכנס אצלנו במשפחה: 'בכוח הריבק'. לפעמים, כשיש כבדות ואין חשק לקום ולעשות, לצאת ל'מבצעים' ולפעילויות, אנחנו אומרים 'בכוח הריבק'. לרבקה היה כוח אף על פי שהיו לה כל הסיבות שבעולם לא לעשות כלום… על אחת כמה וכמה שאנחנו יכולים לקום ולעשות. רבקה מחייבת אותנו".

 הדרך ליצירת ניסים 

"היום אני מרגישה שאני מחויבת ורוצה להעביר את האור של רבקה הלאה. אם זה יגע אפילו בעוד מישהי אחת וישנה את חייה, את הסתכלותה על העולם, זה יהיה שווה. רבקה לימדה אותי את כוחה של המחשבה לשנות את ההתנהגות שלנו בפועל. זה לא רק שינוי תודעתי, זה שינוי שמביא למעשה. בסופו של דבר, אנחנו בוחרים את ההסתכלות שלנו על הדברים. היא יכלה להיות כאובה, עצובה, חסרת חיים ומדוכאת כל כך. ובמקום זאת, היא תמיד הסתכלה על הטוב, חיפשה את החיים, חיפשה איך לעשות טוב לעצמה ולסביבה שלה. התמקדה בחלקים הטובים, התמקדה במה שהיא יכולה לעשות ולא במה שלא.

זו בעצם בחירה שלנו. בכל ניסיון שיבוא, קל מאוד ליפול לדיכאון. אבל כשאת לומדת לשחרר, להסתכל על כך שאת בידיים של הקדוש ברוך הוא, את לא צריכה לנסות להבין, כי את לא יכולה להבין, רק להאמין ולהתמקד בחלקים החיוביים. זה משנה את המציאות שלך.

אני זוכרת שכשרבקה עברה אירוע מוחי, הרופאים הוציאו לה סנטימטר וחצי(!) של קריש דם, ואמרו לנו שהם עדיין לא יודעים עד כמה המוח נפגע. ברגע הראשון זה כמובן היה מייאש מאוד, אבל ברגע הבא אמרתי לעצמי: 'תזכרי איך כשהילדה הזו נולדה אמרו לך לא להיקשר אליה כי היא לא תחזיק מעמד. אז מי מחזיק אותה עד היום? היא רק בידיים של הקדוש ברוך הוא, ולא בידי שום אדם. ובאמת פניתי אל ה' – דיברתי איתו, ביקשתי והתפללתי. שמתי את המפתחות אצלו.

למחרת היא התעוררה. המנתח הגיע למחלקת 'טיפול נמרץ' וביקש מרבקה: 'תרימי אצבע', והיא מרימה את כל היד. הוא כמעט התעלף… אחרי עוד יום היא כבר רצה במסדרונות ה'טיפול נמרץ'… שלחו אותנו לשיקום, איש מהצוות שם לא הבין – 'מה היא עושה פה?… היא לא זקוקה לשיקום'.

כשאת מרגישה אחראית על המציאות, הכול הרבה יותר קשה. כשאת משחררת ומבינה שאת לא מבינה, ולא שולטת בכלום, והכול בידיים שלו – את רואה ניסים. ההסתכלות הזו עוזרת גם בקושי הפרֵדה ממנה. גם בנקיפות המצפון ששכיחות מאוד במקרים כאלו. אולי היינו צריכים לעשות כך או אחרת, ללכת לרופא ההוא או לרופא השני…

יום לפני פטירתה הכנתי עוגיות. פתאום נתקפתי בחשק להכין כמות גדולה… רבקה הייתה בסלון, וביקשה שאשב איתה יחד לראות סרט במחשב. אמרתי לה: 'אני עסוקה עם העוגיות, עוד מעט'. בפועל לא הצלחתי להתפנות לזה. בלילה היא נפטרה, באופן פתאומי למדי. יכולתי להיכנס למקום של ייסורי המצפון – 'למה לא ישבתי איתה?'… אבל אני בוחרת לשחרר ולדעת שהקדוש ברוך הוא כיוון את הכול כך, ואולי זה דווקא היה לטובה. אילו הייתי יותר מדי איתה בערב הקודם, ייתכן שהיה לי קשה עוד יותר להיפרד. כך גם עם 'מסיבת הגאולה'. במקום לטבוע בייסורי המצפון של: 'למה דחיתי אותה?' ו'למה לא עשיתי כשביקשה?' וכדו', אני בוחרת לעשות, לעסוק בעניין שהיה יקר לליבה ולהפיץ את האור שלה באופן אחר. להביא את האור של מסיבת הגאולה הביתית והקטנה לכל בתי הספר המשתתפים בפרויקט.

כיום אני נפגשת עם נשים, מעבירה הרצאות וסדנאות שבהן אני משלבת את הסיפור האישי שלנו עם התובנות הללו, החשובות לכל מצב בחיים. החשיבה הזו משנה את ההסתכלות על המציאות וממילא את ההתנהגות. פגשתי למשל אישה מבוגרת שבעלה נפטר, בנה בוגר ואינו זקוק לטיפולה, והיא לא יוצאת מהבית מאז נפטר בעלה ושקועה באבל וכמובן בייסורי מצפון על מה שיכלה לעשות כדי להאריך את חייו ולא עשתה. היא לא מרגישה שיש לה בשביל מה לקום בבוקר.

אמרתי לה: 'אדרבה, תחשבי על בעלך המנוח, האם הוא היה רוצה שתשקעי כך בדיכאון? לא בשביל הבן, לא בשבילך, תעשי את זה בשבילו. תצאי, תשמחי, תמשיכי את החיים. במקום לשקוע בייסורי מצפון שאינם מקדמים אותך, תחשבי מה עכשיו את יכולה לעשות כדי להיטיב לנשמה שלו. הוא בוודאי לא שמח לראות אותך כך כבויה ועצובה'.

בסופו של דבר, החיים עם רבקה לימדו אותי שהמציאות היא מציאות, אך את בוחרת את ההסתכלות – אם להתמקד בקושי ובאין, או להתמקד בחלקים החיים, השמחים. להשליך את עצמך על ה' ולדעת שאת לא מבינה, לא עושה חשבונות. מחפשת את המקום החי, השמח והפעיל בתוכך ובמציאות סביבך. וכשהחשיבה שלך משתנה, גם ההתנהלות שלך משתנה. ואת המסר הזה של רבקה חשוב לי להעביר לכל אחת ואחת".

באדיבות מגזין עטרת חיה

נשמח לראותך עימנו

שימי ❤️

בשעה 20:30

https://us06web.zoom.us/j/87433890784

קוד 770

ניתן להאזין גם דרך הטלפון

במספר 03-9786688

מקישים קוד פגישה: 87433890784 ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 , #

נשמח לראותך עימנו

שימי ❤️

בשעה 20:30

https://us06web.zoom.us/j/87433890784

קוד 770

ניתן להאזין גם דרך הטלפון

במספר 03-9786688

מקישים קוד פגישה: 87433890784 ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 , #

פרשת אחרי-קדושים*/אסתי פרקש

"ואהבת לרעך כמוך"

גם אם הוא הפוך ממך

גם אם היא נודניקית וקיצונית

נראת זרוקה ואינה ריחנית

גם אם היא מעונבת

או זה שמכל דבר נעלבת

גם אם היא מצליחה ומשפיעה

ועליך לפעמים מעיבה

בעלת אף ארוך ,רכלנית

או שלא מדברת עניינית

*כאן מגיע הכלל הגדול בתורה*

*ואהבת-תהיי יהודיה פשוטה*

זה פשטות ענין היהדות

בלי אינטריגות ויומרנות

עליונות ושחצנות

פשוט לאהוב -בלי הגבלות

איך אפשר את שואלת?

היא ממש אחרת ומעצבנת

כי אב אחד לכולנו

נשמות מחוברות אנחנו

אחים מצד שורש הנשמה

ה' אחד לכל יצורי הבריאה

ואחים כמו אחים

אוהבים- האהובים

מחוברים, דואגים

מסייעים, מרוממים

והאהבה מכסה על הפשעים

מטשטשת חסרונות

מאירה את הפינות

מחממת את הנפש

מוציאה מהרפש

ומגלה את אור הנשמה

*והיא זורחת ומאירה…*

כן, התיחסי כמוך!

לא בערך- ממש כמוך

תקבלי אותה בחמלה ורוך

גם כשהסיפור נראה ארוך

הסירי הכפפות תחתרי למגע

בך זה בטוח לא יפגע

כי את חלק אלוק-ה

רדי מתחת האלונקה

תרחמי על המסכנה

תסירי הקליפה המכסה

תהיי – קדושה

תאהבי את השונה

*תאהבי עוד נשמה*

*כמוך, נשמה!*

שבת שלום