הראשונה שהזמינה אותי לבדוק כמה אהבת ישראל יש בי היא חברתי-שותפתי-שאינה שומרת תומ"צ. זה היה כשייסדנו את קהילת נפלאו״ת. כבר בפעם הראשונה שפגשתי באימא שלה  – "מזמינת מרצים" ותיקה בארגון נשים ציוני בן מאה שנים, הרגשתי כמה טונות של אהבת חינם נדרשת, וכיצד היא משפיעה על חיינו.

באותה פגישה מכוננת נדרשנו שתינו לסבלנות ולסובלנות אחת כלפי רעותה. אימה של שותפתי היקרה רצתה לוודא שאני לא מ"החרדים ההם שזורקים אבנים על נשים לא צנועות", ואני רציתי שיאהבו אותי ויראו שאני נורמלית עם סיפור אישי של הצלחה, כישלון וחוזר חלילה. וכן, רציתי גם שהיא תראה שהפאה והגרביונים שלי אינם סתירה לכך.

אחרי שנה שבה עברתי מסניף לסניף וסיפרתי את סיפורי, צלחנו שתינו את משוכת השוני, עם קהל הנשים הרב שעימו נפגשתי מדי שבוע.

הצלחנו לראות מעבר ללבושים.

מצאנו את המכנה המשותף ולא את הגורמים המפרידים.

דילגנו בחן מעל נושאים בוערים כמו התנחלויות, שמאל-ימין וצבא לחרדים, ועסקנו באתגרים האמיתיים והנצחיים של חיינו כנשים.

בשיחות הסלון שבהן דיברנו על זוגיות, הורות, משפחה, קריירה ומימוש אישי, הצלחנו להתעלות ולגעת באמת.

ביום שישי לפני חודשיים ניגשה אלי בסוף שיעור הבוקר כוכי, משתתפת פעילה של השיעור, בולגרייה מלידה שכל קשר בינה לבין תורה הוא מקרי, ושיתפה בגאווה שאחרי 68 שנות עקשנות היא הולכת להדליק השבת נרות לזכות בעל הבית והמשפחה. מה שהדהים אותי עוד יותר היה כאשר ביום שישי הבא אמרה לי כוכי: "מה את חושבת, שזה חד-פעמי? התאהבתי בנרות ואני הולכת להדליק גם השבוע."

זה המסע המיוחד לנשות נפלאו"ת, לשלי, לכוכי, לי ולעוד עשרות נשים שהשבוע אף יצאו בצוותא למסע בירושלים כאקט של אחדות בתשעת הימים.

בפרשת השבוע מספרת התורה על פטירתו של אהרון בר"ח מנחם אב. כל העם, בלי יוצא מן הכלל, בכה וכאב את הסתלקו של כהן הגדול, וכל זאת משום שהיה משכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו.

כל אחת מאיתנו נדרשת להעפיל לרמה כזאת של אהבת ישראל העצומה של אהרון. אהבת ישראל היא אתגר קבוצתי, מעין תחרות חיובית שכולנו רוצים לנצח בה ולהגיע למקום הראשון.

ארבעים ושנים מסעות ערכו בני ישראל במדבר, כנגד המסעות של הגלות. עברנו ותיקנו את כולם ואנו אוחזים כבר בשלב ההתגלות. אם אנחנו רוצים להריח, לטעום, למשמש ולגעת בגילויי משיח – צריך להיות כמו אהרון, אוהב את הבריות בלי הבדל בין יהודי ליהודי. אהבת ישראל היא אהבה לניצוץ משיח בתוך כל אחת ואחד. וכך ננוע קדימה במסע לעבר הגאולה.

מכירות את המשפטים: "אני לא אעשה את הטעויות של אמא שלי", "אצלי זה בחיים לא יקרה", "לא אעביר את החסכים שלי לילדים שלי"?

הרבה אימהות אשר חוו בעבר רגעים של כאב, העלבות, חוסר תשומת לב מהוריהם, מבטיחות לעצמן שאת הקשיים שהן חוו על בשרם לא יעבירו לילדים שלהם, ויפיקו לקח מהם.

ההפתעה הגדולה 

אך לא פעם אנחנו מוצאים את עצמינו, אחרי כל ההבטחות והרצונות הטובים להיות הורים מוצלחים יותר, חוזרים על אותן התנהגויות של ההורים שלנו. אם כל כך רצינו לקבל חום, אהבה, הבנה, יחס חיובי, הערכה, פתאום אנחנו מגלים שאנחנו באופן לא מודע, הרבה מבקרים, כועסים, מאשימים ומחכים לשעת ההשכבה של הילדים כדי להנות מהשקט.

באחת השיחות ייעוץ שלי, פגשתי אמא בשנות החמישים, שבתור אימה צעירה הבטיחה לעצמה שאת הטעיות של אמא שלה היא לא תעשה: היא לא תצעק ותגער בהם, היא תהייה קשובה ואמפטית, תקדיש הרבה זמן ליחס אוהב וכדומה. עם השנים, ילדיה גדלו והיא נשאבה לתוך חיי העבודה האינטנסיביים והעמוסים, ואחרי עשרות שנים היא נדהמה לגלות, שהיא מתנהגת בדיוק אותו דבר כמו אמא שלה ע"ה.

כעת אנחנו בעיצומו של החופש הגדול, זה הזמן לעצור רגע ולחשוב: מה אני עושה בזמן הפנוי שלי? איך אני ממלא אותו? איך הייתי רוצה שהוא יראה? האם הזמן שלי בבית מלא בקטטות ומריבות, עצבים, מתחים וביקורת או בצפייה למלא אותו בחוויות מהנות, רגעים עמוקים ואיכותיים, שיחות נפש ואווירה טובה?

ידיעת המחלה חצי תרופה

אז איך בכל זאת נוכל להיות הורים טובים יותר עם למידה מניסיון העבר מבלי לחזור על דפוסי התנהגות קודמים?

אם הנך מזדהה עם מרבית הדברים שנכתבו לעיל, יש לי בשורה טובה בשבילך, יש בידך את חצי מהפתרון והוא: מודעות.

אם את מודעת לכך שהנך מבלה הרבה מזמנך עם ילדייך בדברים שאינם רוצה ולא מצפה אליהם, אז את כבר במקום של הבנה ורצון לעשות שינוי. ותשמחי על כך, שניתנה לך ההזדמנות להבין ולתקן את מעשייך.

והחלק השני להורות מוצלחת היא : שינוי הרגלים.

ההתנהגות שלנו בנויה מהרגלים שרכשנו במשך כל חיינו.

מטבע הדברים, לשנות בין רגע הרגלים, ודפוסי התנהגות שלנו, דורש מאמץ רב, תמיכה והכוונה ויחד עם זאת עקביות. למה הדבר דומה? לאדם שאחרי תקופה ארוכה חוזר למכון כושר להתאמן, בתחילה יצטרך להתאמץ וירגיש קושי להפעיל את שריריו, אך בהדרגתיות , אם יתמיד באימון, האימון יהפוך להיות יותר קל ואף חוויתי, וגופו יתחזק.

הרגל נעשה טבע

לסיום, אתן לכם כמה נקודות ליישום, על מנת שהחופש שלנו יראה יותר חוויתי ונעים עם הילדים.

1.     רשמי לעצמך בדף, רצוי בשיתוף עם הילדים, אלו חוויות היית רוצה לחוות בחופש עם ילדייך: יציאה לברכה\לים, יצירות משותפות, בישול ואפיה וכדומה.

2.     בנו סדר יום קבוע: (שעת גג לקימת בוקר, ארוחות, ניקיון וסדר, מנוחה..) כמובן שבצו בו את החוויות לתוכן. השתדלי שיהיה לך באופן קבוע זמנים איכותיים עם הילדים, שבו תהיי 100% בקשיבות עם הילדים שלך.

3.     השתדלו לשמור על אווירה נעימה ועל אנרגיות חיובית, הדליקו מוזיקה, שירו שירים וכדומה.

התמדי בפעולות מהנות מתוך מודעות, שיגרמו לך להיות מרוצה וגאה מעצמך, וכך ילדייך ילמדו ממך דוגמא חיובית להרגלים בריאים.

הכותבת: חיה גילר

מרצה ומנחת הורים מומחית להקניית הרגלים והעצמה,

מייסדת שיטת "שביל הזהב לחינוך"

לשיחת ייעוץ וסדנאות, צרו קשר ל054-9404776

קישור להרשמה לסמסרים החינוכיים https://bit.ly/2LuFo40

הכל התחיל בקיץ תשע"ח. כ"כ רצינו לשלוח את בתנו הגדולה לקעמפ "אורו של משיח", אך הוצאות הקיץ היו כבדות, ונאלצנו לוותר על התענוג. האכזבה הגדולה שנראתה על פניה הדהדה חזק בראשי. ברגע ההוא גמלה בי ההחלטה: הילדה הזו תסע שנה הבאה למחנה הקיץ, ויהי מה.

ידעתי פחות או יותר מה תהיה ההוצאה, התחלתי לאסוף שקל לשקל, וחסכתי מהמשכורות. כשקיבלנו החזר כספי חד פעמי, בעקבות שכר לימוד של בעלי, מייד ייחדתי סכום בצד לטובת העניין. כך הצטבר לו הסכום הדרוש.

אייר תשע"ט, נפתחת לה ההרשמה לקעמפ. אני, עם חיוך מאוזן לאוזן, מבצעת העברה בנקאית על כל הסכום (אפילו הייתה לנו הנחה קטנה). בלי תשלומים ובלי הלוואות.

חזרתי הבייתה, והודעתי לבתנו הבכורה: "חנה, השנה את נוסעת לקעמפ". כמובן שהיא קפצה משמחה למשמע הבשורה המפתיעה.

בלילה לפני אורזים מזוודה. דואגים שאף פרט  לא יישכח.

כא' תמוז, היום הגדול הגיע. קמים בהתרגשות גדולה. ההסעה מגיעה לקחת את חנה לדבר שכ"כ ציפתה לו בכיליון עיניים מזה שנה שלמה. אני, עם דמעות של אושר, נותנת חיבוק אחרון, רגע לפני העלייה לאוטובוס. כן, עשינו וויתורים, היו קשיים, אבל תחושת הניצחון בלראות את ילדתי שמחה ונרגשת,  הייתה שווה את המאמץ לאורך השנה.

לעולם אל תוותרו על אף חלום בגלל המצב הכלכלי. הציבו מטרה, וילחמו למענה עד הסוף, למרות המהמורות שבדרך, כי לא ניתן לתאר במילים את התחושה של הנפת הגביע   הפרטי שלנו. מאחלת לכן שתצליחו תמיד להגשים כל חלום, ולכבוש כל יעד שהצבתן לעצמכן. אתן אלופות רק בזה שבחרתן לצאת לדרך פתלתלה מבלי לדעת בוודאות מה יהיו התוצאות, וכשזה מגיע בענק, עלו לפודיום.זה שלכן, ב"ה.

רויטל מרקוספלד, מאמנת ויועצת לכלכלת משפחה 054-4562647 ליווי אישי, סדנאות והרצאות

"אמא, הוא לקח לי"… "הוא הרביץ לי"… "א מ מ מא תגידי לו"… 

מכירות את הקריאות? דומה שאין בית שבו הן לא נשמעות במינון ובתדירות כזו או אחרת. מריבות בין ילדים הן חלק מן החיים. איך להגיב? איך להתייחס אם בכלל? ובעיקר, איך נשכין שלום? * "עטרת חיה" יצא בעקבות כמה נשים שאחרי תקופות של נתק וריב בביתן, החליטו להתעלות על עצמן והביאו את הסאגה המתמשכת לסיומה! * וגם: קבלנה הדרכה בסיסית בגישור

מאת: יעל שניאורסון

מריבות בין ילדים הן דבר מצוי ואפילו נורמלי. ילד לומד לתקשר עם הסביבה שלו והסביבה הראשונית – המשפחה, ובהמשך גם החברה במסגרת החינוכית או בשכונה, היא מעין הכנה ב'קטן' למה שמצפה לו בעולם הגדול: דרך המריבות הוא לומד איך לתקשר עם אנשים, מה עושים כשהשני לא מסכים לדעתי ואיך מתמודדים כשאני והחבר/האחר רוצים את אותו הדבר.

לשרשה של מריבה

אז מה עושים כשהטונים עולים?

"כל עוד אין אלימות ממשית, עלינו לא להתערב". אומרת חיה, אמא מנוסה. "הילדים ילמדו להסתדר ביניהם טוב הרבה יותר כאשר לא נתערב במריבות שלהם. אחרי ככלות הכל, לא לעולם נלך אחריהם ונלמד אותם איך מתנהלים במקרים של סכסוך. כאן, בבית, זו ההזדמנות שלהם להתנסות במקום בטוח. הרי בסופו של דבר, אחים משלימים וסולחים זה לזה".

"לדעתי, מריבות בין הילדים מתחלקות לכמה סוגים" סוברת אפרת, אמא למשפחה ברוכה, וגננת במקצועה. "ישנן את המריבות הקלות, אלו שאם אנו נתערב בהן רק נחמיר את המצב. יש מריבות שכל המטרה שלהן היא למשוך את תשומת הלב שלנו, ההורים, כדי שנתערב, ננסה לשמוע, לפשר ולתווך. ואז הילדים הרוויחו כמה דקות של 'צומי' מאמא. אלו מריבות שבהן באמת מוטב שלא נתערב. אז הילדים יפסיקו מהר מאד לריב, כי אם אמא לא מתייחסת – המריבה לא השיגה את מטרתה.

"לעומת זאת, יש לשים לב למקרים בהם המריבות חריפות וממושכות יותר. או למקרה שבו יש ילד אחד או שניים שתמיד רבים. במקרה כזה, צריך להתבונן מה קורה עם הילד הזה. האם הוא מחפש תשומת לב נוספת? אם כן, כדאי לתת לו אותה בדרכים אחרות על מנת למנוע ממנו להגרר למריבות. בפעמים אחרות, יתכן שנגלה שלילד המסוים הזה יש קושי חברתי. ישנם ילדים המתקשים לוותר, חושבים שכל דבר שייך אליהם. לא מסוגלים לחלוק עם האחר. זה אופייני לגילאי שנה–שנתיים, אך אם ילד עדיין ממשיך בהתנהגות הזו, צריך ללמד אותו איך מתקשרים עם ילדים אחרים.

"כמו כן, צריך לשים לב לכך, שבדרך כלל נבקש מהגדולים לוותר לקטנים. לפעמים זה יוצר מצב שבו הגדולים מרגישים מקופחים. ו'למה תמיד אני צריך לוותר לו?' בעוד הקטנים מתרגלים שהכל מגיע להם. ואז, כשהם מגיעים לגן, בין ילדים בני גילם הם יתקשו לחלוק עם האחרים, שהרי התרגלו שכולם מוותרים להם תמיד… כל אמא צריכה ללמוד לאזן ולדייק בכמות הוויתורים שהיא מבקשת מכל אחד מילדיה.

"כמובן, שאם המריבה נגררת חלילה למקום של אלימות מילולית או פיזית, נתערב מיידית ונפסיק את המריבה. זה כלל שצריך להיות ברור לילדינו. גם אם אתה צודק – אתה לא משתמש בדרך הזו כדי לקבל את המגיע לך".

כך נמנע אותן

"מנסיוני האישי, ניתן למנוע חלק גדול מן המריבות אם נלמד את הילדים כללים של התנהגות ותקשורת. לימוד הכללים ייעשה לא בשעת הכעס והמריבה. ככלל הידוע של חז"ל 'אל תרצה את חברך בשעת כעסו'. בזמנים של נחת ואווירה רגועה נדבר עם הילדים, בצורה תאורטית על כללים. איך מבקשים? מה עושים כשאני והאח/החבר רוצים בדיוק את אותו משחק/ ספר וכדו'? חשוב לתת לילדים לחשוב ולנסות למצוא בעצמם פתרונות. לדבר על הפתרונות ולהבין מה נכון ומה לא נכון. לילדים צעירים אפשר גם לעשות משחק סימולציה שימחיש להם יותר כיצד לנהוג כדי לא להגיע למריבה.

"השיחה הזו אינה שיחה חד–פעמית" מבהירה אפרת, "צריך לחזור עליה כמה וכמה פעמים בהתאם לגילם, רמתם והבנתם של הילדים. אחר כך, בשעת מריבה או וויכוח, לפני שהוא מתחיל להתלהט, אפשר לעצור ולהזכיר בעדינות 'אתם זוכרים מה דברנו אתמול? מה עושים כששני ילדים רוצים את אותו משחק? מי יכול לחשוב על פתרון?' אחרי שהילדים התאמנו על כך קודם, יהיה להם קל יותר לעבור למצב הזה ולהטמיע אותו בתוך הפעילות שלהם.

כמו אהרון

"ילדים גדולים יותר ניתן ללמד טכניקות של גישור. הגישור הינו בעצם הגרסה החדשנית של מה שקיים ביהדות כבר אלפי שנים. עוד מימי אהרון הכהן שנאמר עליו 'אוהב שלום ורודף שלום'. בגישור ישנו צד שלישי שאינו מעורב במריבה המסייע לשני הצדדים למצוא פשרה ופתרון שישביע את רצון שני הצדדים.

"המנגנון העומד בבסיס תהליך הגישור מבוסס על שלוש שאלות: מה לשנות? לְמה לשנות? איך לשנות?

בתחילה המגשר שומע את הרצון של כל אחד מן הצדדים – במעמד הצד השני, מה שמאפשר לכל אחד לשמוע מה מרגיש השני.

בשלב הבא מנסה המגשר להבין מה הצורך העומד מאחורי הרצון של כל אחד מהצדדים (לדוגמא, אני רוצה את העט הזה דווקא, כי איתו הכי נוח לי לכתוב ואני צריך כעת להכין שיעורי בית. אני רוצה את העט הזה כי אני צריך לצייר ציור כדי לפתח את כשרון הציור שלי), מהשלב הזה מגיעים לשאלה של: מה לשנות?

כאן אנחנו מבינים שלכל אחד יש צורך להשתמש בעט, אבל היות שלא הגיוני ששניהם ישתמשו בו באותו רגע. צריך לבדוק מה לשנות כדי שעדיין שני הצדדים יצאו מרוצים.

בשלב הבא כל אחד מעלה רעיון למה לשנות? איזו דרך חלופית אפשר למצוא כדי לדאוג ששנינו נצא מרוצים?

בשלב השלישי: איך לשנות? מוצאים את הפתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים. לדוגמא: שנינו מסכימים שהכנת שיעורי בית קודמת ודחופה יותר, לכן, אתה תכין קודם את שיעורי הבית ואחר כך תיתן לי את העט לציור.

"הדוגמא שהובאה לעיל היא דוגמא פשוטה, אך הרעיון עובד גם בסכסוכים מורכבים הרבה יותר.

התפקיד של המגשר הוא לעזור לצדדים על ידי הקשבה ושאלות מכוונות להגיע לפתרון. בלי לשפוט, בלי לבקר, ובלי להכריח אף אחד.

אפשר ללמד ילדים גדולים את הטכניקה הזו ולתת להם לשמש כמגשרים בסכסוכים בינהם. כך הם לומדים כיצד לפתור בעיות בכוחות עצמם, כיצד להיות קשובים לצרכים ולרצונות של האחר וכיצד להגיע למטרה בדרכי נועם ובדרכי שלום" היא מסכמת.

ובעזרת השם, בזכות השכנת השלום ביננו ובין ילדינו נזכה לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש ונזכה אשר מי "שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום".

*המידע המופיע לגבי הגישור בכתבה נלקח מהספר: פתרון קונפליקטים בחיי יום יום, זוכים בלבד, ויס, נ' , גלטר ג', (1999)

עפרה בדוסה, עטרת חיה

ברור לכולם שמריבה היא לא דרך מיטבית לפתור בעיות. הריב גורם לכל אחד להתבצר בעמדותיו וגם מרחיק אותנו מעצמנו… ובכל זאת הדרך לריבים היא חלקלקה, לא תמיד יש לנו את הכלים והויסות לעצור, לזכור. אספתי לכן אותות אזהרה שיתייצבו כתמרור להראות שהנה… אתן בדרך לשם. כדאי להקשיב לאיתות ולבחור ערוץ אחר, טוב יותר. רוצות גאולה?! אז צריך בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, להמנע ממריבה גם כשממש כועסים!

את צוברת ואוגרת בבטן יותר מידי תחושות לא טובות?…

סימן היכר: כשמתחילים לעבור לך בראש משפטים כועסים או תחושות לא טובות כלפי אחד/ת מבני המשפחה. זכרי שמתי שהוא זה יפרוץ החוצה! עדיף לדבר על מה שמרגישים מאשר לאגור. חשוב ליצור מערכות יחסים שיש בהן מידת שיתופיות ופתיחות. כלומר לדעת לדבר על הקשיים שלכן ועל מה שכואב לכן. כשלא יודעים לדבר על מה שמפריע וכמובן גם לשמוע את השני, יהיו בבית הרבה יותר ריבים דרמטיים וסוערים.

יש לך נטייה לציניות, לעוקצנות?

עצרי, שייפי את הציפורניים לפני שאת ממשיכה לדבר! נטיות אלו פוגעות ומתי שהוא התוצאה תחזור אלייך כהתנגדות או כריב.

את מוצאת את עצמך מאיימת או מפזרת אולטימטומים?…

דעי לך, כי זה מסלול בטוח להגיע לריבים, בעיקר עם מתבגרים. במקום זה, מצאי ערוץ אחר של הידברות. נסי להבין את 'הסיפור' של מי שמולך, למה הוא מתנהג ככה? האם יש דרך להגיע אליו, לשאול, לעזור?

את מדברת בבית באופן מתלהם?…

אם את שומעת את עצמך נלחמת על הצדק שלך. "אני אמרתי", "אני ביקשתי", דעי שאת לא בכיוון הנכון. דיבור כזה מביא למקום של התבצרות. במקום הזה את מקשיבה רק לשיקולים, לסדרי העדיפויות, לצרכים ולרצונות שלך. האם תוכלי לעצור ולנסות לפתוח את המבט שלך לילד שמולך, לבעלך??? האם יש דרך טובה יותר להגיע אליו בצורה הנכונה והטובה בשבילו?! הרי בסופו של דבר (ולא רק בסוף…) זה יהיה גם לטובתך את.

אפשר להגיד במקום: "אולי אתה יכול…", "היה משמח אותי כל כך אם…." ועוד.

אם את בטוחה במאה אחוז שהשני הוא האשם והטועה.

סטית שוב מהדרך… נורות האזהרה מהבהבות… זו דרך בדוקה להגיע לריב. מאז ימי שלמה המלך אנחנו יודעים ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

אם כבר נגררתם בבית למריבה, עדיין יש המון אפשרויות מילוט.

אפשר לעצור ולהחליט לדבר כשהרוחות ירגעו, לא להגיע לשבירה. זו אמנות להשהות דין ודברים, לעשות 'אתכפיא' ולא לתת ליצר להרוס…

אם לא הצלחתם לעצור אז בתוך המריבה שמרו על כבוד. יש נטייה במריבה 'לשפוך' את כל הטענות שיש. אלו בדרך–כלל לא רלוונטים לסיבה של הריב. עצרי, היי יותר עניינית, תגידי מה הצד השני גורם לך להרגיש ונסי להגיע להבנה.

חשוב לעשות בבית חוק לא כתוב… שלא הולכים לישון עם כעס בלב. אפשר לסגת, לבקש סליחה ולהמשיך את השיח למחרת.

הבסיס של אהבת ישראל, שכה יקרה לרבי שליט"א מה"מ, היא בביתנו. המטרה היא להחדיר אהבה וחיבור על אף כל הניסיונות. ב"דבר מלכות" פרשת שלח תנש"א, הרבי נותן לנו כלי מדהים. בשיחה הרבי מביא שתי רמות בעבודת ה', הרמה של האחדות והרמה של ההתחלקות. ברמה של ההתחלקות יש את הפירוד, השוני. אבל בכל סיטואציה לא משנה כמה שהיא נראית מפורדת, העניין הוא להתחבר ולחפש את הרמה של האחדות. זה מקום שקיים בנפש של כל אחת מאתנו רק צריך לגלות אותו. אחרי הגילוי אפשר להתחבר לשני. לימוד חסידות לעומק מאפשר להיות במקום הזה ודרכו להתחבר אל העולם. זה עולם של גאולה, עולם בלי ריבים. ואם זאב יוכל לגור עם כבש אז בטח שמריבות ובעיות שלום בית גם ייעלמו… מה שמיוחד הוא שהרבי מראה שזה אפשרי כבר היום, הגאולה כבר פה רק צריך למשוך אותה פנימה.