זאת השנה השלישית בהם התקיימו ימי עיון ונופש 'ללמוד לחיות גאולה' בצפת העתיקה.
בימי העיון ישתתפו כמאה נשים, אשר ספגו חיות מיוחדת בענייני גאולה ומשיח בהרצאות, בסדנאות ובהתוועדות מרוממת.
ימי העיון נפתח בהרצאתו של הרב יוסף יצחק וילישאנסקי ר"י חח"ל צפת במשא פתיחה, אחריו נשא דברים הרב שמעון ויצהנדלר ר"י חב"ד ראשון לציון בהרצאה מרתקת. לאחר מכן נהנו הנשים מארוחת צהריים. מושב צהריים נפתח בסדנא על-ידי הגב' רחל נוטיק, מטפלת אשר נתנה לנשים כלים לניהול ביתם בזמן הגאולה. הרב גילי שושן העביר סדנת התבוננות ולאחר מכן נערך סיור מחכים ומהנה בסמטאות העיר העתיקה. לאחר ארוחת ערב התקיימה התוועדות מחזקת עם גב' רחל קעניג שנמשכה אל תוך הלילה.
בבוקר השכימו הנשים לתפילה בציון רשב"י ומיד בחזרתן התקיים שיעור מעמיק עם הרב ישעיה מרנץ. אחרי ארוחת בוקר משביעה, התקיימה הרצאה סוחפת עם הרב חיים ששון, ולאחר מכן הרצאה מלאת כלים ותובנות עם הרב לירז בניסטי. לאחר ארוחת צהריים עשירה התקיימה סדנת סיכום שכללה סבב החלטות טובות מעשיות עם הגב' נעמי הדס קגן.

זיוה עוצמת עיניים ואומרת, ספק לעצמה ספק לי, ״תנשמי, תזכרי מאיפה התחיל הכול״.

ואז מאיר לפתע חיוך של תקווה את פניה. ״היום שבו הבנתי שאני לא חוזרת לגן היה היום המאושר בחיי״ היא אומרת ומוסיפה כדי לשכנע אותי ״אהבתי את עבודתי כגננת, אפילו הצלחתי בה, אבל פחדתי להיות כמו כולן. ידעתי שמצפה לי משהו גדול, וידעתי שכדי לראות אותו אני צריכה להתחיל קודם כול לשחרר את הישן״.

אך גם אחרי תקופה שבה זיווה ישבה בבית וחישבה מהלכים מחדש הציקו לה ייסורי המצפון. ״כל יום שבו לא נכנסו רווחים הרגשתי חסרת ערך, כי מה אני שווה אם אני לא מביאה הביתה כסף?״ היא נזכרת.

"גדלתי בבית שהכניס בי פחדים, ועדיין אני צריכה בכל יום לשכנע את עצמי בצדקת המהלך שאני עושה. להיות עצמאית זה לעבוד אצל הבוסית הקשוחה ביותר בעולם. בלי בטלה ובלי רגע חופש. התמסרות טוטלית לעבודה ולפעמים גם בלי תוצאה מרשימה", היא מסכמת.

בשיחה של פרשת חוקת משנת תנש״א מגלה הרבי מהו סדר העבודה של יהודי בכל העניינים בפועל: בכל יום צריכה להיות אצל היהודי עבודת השבוע (במציאות העולם) והחודש (מעל הטבע).

אפשר לראות את זה בכמה וכמה מישורים: ב"מודה אני" אנו אומרות בכל בוקר "שהחזרת בי נשמתי" – וזה מלמד על הסדר הטבעי בעולם, בכל יום הנשמה חוזרת. חותמות במילים "רבה אמונתך" – מלמד על גילוי למעלה מזה, האמונה של הקב"ה באדם שלמעלה מדרך הטבע.

וזה דבר שצריך לעורר גם בנו עבודה למעלה מהרגילות!

כך גם בברכות השחר – בהתחלה הברכות מדברות על הנהגת הטבע (הנותן לשכוי בינה, רוקע הארץ על המים וכו'), ואז בהמשך, ברכות התורה – שקדמה לעולם. וכן גם בעבודת היהודי: יש עבודה עם הגוף וברור חלקו בעולם וישנה העבודה לגילוי הנשמה. גם ילד מבין שיש לו גוף (גלוי) ונשמה (נסתרת) המחיה את הגוף, ולכן העבודה עם הגוף בהגבלה ועם הנשמה – ללא הגבלה.

ויותר מזה, שבנשמה יש שתי דרגות – חיצוניותה ופנימיותה (=רצון חזק) והעבודה איתה בהתאם ובעיקר עם הוספה בכוונת המצווה וקיומה לפנים משורת הדין, ובמיוחד בצדקה – כולל צדקה בדיבור.

אחרי לימוד ועיון בדברי הרבי לפרשת חוקת, חזרתי לזיוה. הדברים ששמעתי ממנה עזרו לי להבין טוב יותר את הבחירות שלה. ״יש לי בכל בוקר זמן מוגבל" היא אומרת, ״מודה אני שאני אומרת מדי בוקר עוזר לי להבין על מה אני רוצה "לבזבז" את היום שלי. ואני לא פראיירית" היא מסכמת, ״כל אחת צריכה להבין איפה הכוחות שלה ואיפה לנצל אותם!"

את קמה בכל בוקר ליום עבודה חדש, לאתגרים חדשים ולא תמיד התוצאות נראות כבר לעין. הקב"ה מאמין באדם, מאמין בך, ואת?

במרבית היום, הילד נמצא מחוץ לבית,  ועוברות עליו חוויות רבות, אך לא תמיד הילד יודע לשתף במה שעבר עליו,  הנה לכם כמה רעיונות, כיצד לעודד בכך:

1.שתפו אותו בעצמכם, איך עבר עליכם היום, אלו חוויות ורגשות חוויתם.
2.שאלו אותו איך עבר עליו היום,  ובקשו שיפרט במקרה אחד לפחות שהיה לו נעים או כואב. ניתן לעשות סבב בין האחים בזמן ארוחת הערב.
3.הזהרו מביקורת חוסמת! כאשר הוא מגלה את חוויותיו ורגשותיו נסו לא לבקר אותו מיד,  דבר זה עלול לחסום אותו מלהיפתח בפעמים הבאות.

אם תרצו לקבל עזרה או ליווי מעמיק במקרים אישיים שלכם,   צרו קשר ונתחיל השינוי 054-9404776

כל אחת מאיתנו רוצה להיות מי שהיא, לבלוט במיוחדותה ולא להיות "עוד מישהי", ועדיין להשתלב היטב בנוף החברתי. כדי להבין איך עושים את זה, שוחחנו עם יו"ר עמותה הצעירה בישראל, אסתר מלכה ריבקין, המיוחדת במינה על התחושה להיות חריגה בחברה, מבלי לסבול תדמיתית, ואיך נוצר השינוי בו היא אינה רק מקבלת את עצמה אלא גם תורמת ומעניקה רגעים קסומים לאחרים · דמות להשראה…

כשנולדתי הרופאים לא נתנו לי סיכוי לשרוד יותר מ-24 שעות.

אחר כך הם טענו שלא אחיה יותר משנה" מספרת אסתר מלכה ריבקין מכפר חב"ד, מנהלת עמותת "רגע קסום".

זו לא הכתבה הראשונה שנכתבת על אסתר, ומן הסתם לא האחרונה. היא סובלת מלידה ממחלה נדירה הנקראת "פרכת העצמות" או בקיצור o.i. המחלה מתאפיינת במחסור בחלבון הקולגן, הגורם למבנה עצמות שביר בו כל נפילה או מכה עלולה לגרום לשבר.

"עברתי בחיי למעלה ממאתיים שברים" היא מספרת, "אני זוכרת את עצמי מגובסת עוד כילדה קטנה. כל שנה הייתי מתמודדת עם בערך עשרים שברים. התחנכתי בגנים טיפוליים בהם למדו ילדים עם סוגים שונים של נכויות. היו שם ילדים שלא דיברו, היו ילדים שלא זזו והיו ילדים שלא תיקשרו. אני עשיתי את הכל ולא ממש הבנתי מה אני עושה שם. קיבלתי יחס של מלכה. היה לי כיסא מיוחד, הגננות השקיעו בי המון וכבר בגיל חמש ידעתי לקרוא ולכתוב גם בכתיב ובכתב. עליתי לכיתה א' לבית ספר רגיל ולא הבנתי שאני שונה. ניסיתי להוכיח לכולם שאני יכולה להיעמד וללכת אבל שילמתי על כך מחיר יקר – נפלתי ושברתי עצמות… אמא אסרה עליי לנסות וללכת".

מאסתי בחיי

"כשהייתי בכתה ג' עברתי טיפול פסיכולוגי שעימת אותי עם שאלות מאד קשות שקשורות להתמודדות שלי. עד אז כל פעם שגובסתי קיבלתי מתנות, חברות הקיפו אותי וקישטו לי את הגבס… פתאום בעקבות השאלות האלו הבנתי שאני נכה ונכנסתי לדכאון עמוק.

"היו כמה פעמים שבהם כמעט ונשברתי ברוחי. רציתי לשים קץ לחיי. אני זוכרת כמה רגעים מכוננים כאלו שבהם, דווקא מתהומות היאוש, הרגשתי שאני מתייצבת מול קולות שהתעוררו בי ושאלו אותי את השאלות הכי מהותיות של החיים: 'את יודעת שיש לך כוחות ויכולות – ואת מוותרת???' – אין לי מושג מהיכן ילדה בת עשר שומעת קולות כאלו בתוכה אבל החלטתי שאני נלחמת. התחלתי לחשוב איך לממש את עצמי. אך עדיין היו לי נפילות.

"כשהייתי בגיל בת מצווה עשו לי מסיבה מיוחדת מטעם ארגון 'יד לילד המיוחד'. הייתה הפקה מדהימה והרגשתי שהכל ורוד, אני עולה על דרך המלך. ארבעה ימים אחרי זה נפלתי ומצאתי את עצמי בבית רפואה עם סדק בגולגולת ועשרה שברים, בצלעות, בלסת ובחוליות. זו הייתה עבורי נפילה קשה תרתי משמע ונכנסתי שוב לדיכאון. אחרי מספר חודשים, כשיצאתי מבית הרפואה נראיתי ב'היי' – הייתי מאד מוחצנת, אבל בפועל הקפתי את עצמי בהגנות. חשתי חוסר ערך עצמי ושוב התעורר בי הרצון לשלוח יד בנפשי. הבנתי מה קורה לי אבל לא היה לי אמון באף אחד".

מה גרם לשינוי?

"כל פעם שהגעתי למצב קיצוני, משהו בתוכי התעורר ועצרתי את עצמי. כנראה שהרצון לחיים התגבר על יאוש. ואז, כשהתעוררה בי הבחירה הסיוע התחיל להגיע".

הכיסא לא מגדיר אותי!

"כשהייתי בכיתה ח' נוצר לי קשר משמעותי עם חברה שמאד תמכה בי ועודדה אותי לחשוב אחרת: 'את מוכשרת. תראי מה את כן יכולה לעשות. הכסא גלגלים זה לא את'. המילים הטובות שלה חילחלו לתוך מעמקי נפשי והשינוי החל להיווצר.

"זה היה  אחרי תקופה שבה לא העזתי להסתכל במראה. שנאתי את הכיסא שייצג את המוגבלות שלי ופשוט לא רציתי לראות אותו. ואז, יום אחד, החלטתי שאני מתייצבת ומביטה בעצמי ומבינה שהכסא הוא לא מה שמגדיר אותי. אני  מה שאני בוחרת להיות. התחלתי לבכות. החלטתי להסתכל על הכיסא בתור אמצעי שמאפשר לי להתנייד ממקום למקום ושכך אני מוגנת מנפילות ושברים.

"עליתי לתיכון, שם נפגשתי עם המחנכת שלי – הגב' גיטי ברוד, שמהרגע הראשון שידרה כלפיי אמון מלא. אני, שעדיין שמתי על עצמי הגנות מחשש להיפגע, הפרעתי והתחצפתי, אבל היא בחרה לראות רק את הטוב שבי ולא את הנכות. זו הייתה פעם ראשונה שהרגשתי שרואים אותי מבפנים. כתוצאה מכך התחלתי להשתנות. הבנתי שאני כבר לא צריכה להתריס כדי לקבל תשומת לב. השתדלתי להפסיק להציק לה והתחלתי לראשונה לבנות יחסי אמון עם דמות משמעותית".

פותחת עמותה

"בכיתה י' כל בנות הכיתה השתתפו בפרוייקט 'התנדבות בקהילה' של משרד החינוך. לי לא היה היכן להתנדב, חשבו שאני לא אהיה מסוגלת לעזור למישהו אחר. באותו זמן עשיתי עם עצמי חשבון נפש והבנתי שכתוצאה מכך שלא קיבלתי את עצמי, פגעתי פעמים רבות בילדים נכים שפגשתי בארגוני סיוע ובתי רפואה… לא פעם ליגלגתי, עקצתי והתעלמתי. הבנתי שאני רוצה לשנות את המקום הזה בתוכי ושיש לי את הכוח לסייע לילדים שמתמודדים עם נכות, כמוני. חשבתי שזה יקרה 'יום אחד, כשאהיה גדולה'. אבל אז, כשכולם יצאו להתנדב ולי לא היה היכן, מצאתי את עצמי אומרת לרכזת למעורבות חברתית: 'אני פותחת עמותה'".

הפתעת רק אותה או גם את עצמך?

"האמת שהפתעתי בעיקר את עצמי. אף אחד לא האמין שאצליח, אבל דווקא מכאן התעורר בי צורך להוכיח שאני יכולה. החלטתי שאני מתחילה מפעילות אחת ואחר כך נראה הלאה.

"ארגנתי פעילות לחנוכה. הגיעו ששה ילדים שנהנו מאד. לי היה מאד קשה – איך אני שמעולם לא קיבלתי את עצמי – פתאום מפעילה ילדים אחרים… חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי שזה נגמר. אבל הסיפור התפרסם והמשתתפים בפעילות דרשו שתהיה פעילות נוספת. הפקתי פעילות נוספת לפורים אליה הגיעו שנים עשר ילדים. זו הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי שכאשר אני נותנת אני מרגישה משהו אחר לגמרי בתוכי.

"בחרתי לקרוא לפעילות שאני עושה 'רגע קסום' כי הבנתי שברגע קסום אחד השתניתי ואני עושה מה שטוב לי ולילדים. פעילות הובילה לפעילות נוספת ובגיל שבע עשרה הפכתי להיות יו"ר עמותה הצעירה בישראל".

"אין בן-אדם שלא יכול משהו!

"היום אנחנו מונים קרוב ל100 משפחות. העמותה מיועדת לילדים הסובלים מנכות פיזית אך אינם מוגבלים קוגניטיבית. השנה הרחבתי את הפעילות ופתחנו קבוצת תמיכה למשפחות שמתמודדות עם מחלת ה-.o.i."

על מה את חולמת?

"להגדיל ולהרחיב את הפעילות לאזורים נוספים בארץ ישראל. להקים מרכז טיפולים ותמיכה לילדים המתמודדים עם נכויות פיזיות.

עד היום שום דבר ממה שעשיתי לא היה ריאלי ובכל זאת, ב"ה, זה הצליח. אני כבר יותר מאמינה בעצמי ובאחרים. למדתי שאין בן אדם שהוא לא טוב במשהו. אין בן אדם שלא יכול משהו. לכל אדם יש שליחות יחודית שעליו להעז ולמצוא, ולא משנה היכן הוא נמצא. מכל מדרגה ניתן לטפס ולעלות".

"לא כל מה שאני חולמת עליו מצליח אבל אני מנסה" היא אומרת לסיכום, "מי שלא חולם ולוחם – לא יוצא במחול"

היום, ברוך השם, החברה הועשרה בקורסים להעצמה אישית ושיטות רבות ומגוונות לטיפול בנפש. גלי'ה אשרוב התברכה בכושר ייחודי להתאים רעיונות מקוריים ויצירתיים בעבודתה עם נשים וילדים ובסדנאות שהיא מעבירה וזוכה להצלחה רבה. בכך היא מגשימה את חלום הילדות שלה וממלאת את שליחות חייה.

ילדות בצל ה'פצע הלאומי'

גלי'ה מספרת, "גדלתי בכרמיאל בבית ישראלי טיפוסי. אבי ע"ה היה ניצול שואה שבילדותו היה במרדף תמידי לחפש מקלט עד שהגיע לארץ ישראל בעליית הנוער. אמי תחי' עברה המון קשיים בילדותה בתקופת הצנע, כמו מגורים בפחונים ובמעברות. 'הפצע הלאומי' השתקף בבית ילדותי ותמיד הרגשתי את המטען הכבד שהוריי נשאו בליבם. במידה מסויימת המסע האישי שלי כמטפלת רגשית התחיל כשהייתי בת שמונה, כשמתוך מה שחוויתי במשפחתי פיתחתי רגישות רבה לזולת".

תשובות לנשמה

"כשהתחלתי את חיי הבוגרים הלכתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, ולאחר מכן עבדתי כיועצת ארגונית. הקמתי פרויקטים עבור ארגונים וחברות גדולות ועזרתי לאנשים רבים לבנות ולשפר את העסק שלהם. למרות המעמד והתנאים הגשמיים הגבוהים לא הייתי יכולה להתעלם מהתחושה שמשהו מאד בסיסי חסר בחיי.

"בגיל שלושים וארבע עצרתי את הקריירה המצליחה בכדי לחפש תשובות עבור הנשמה שלי. יצאתי לטיול של שנה וחצי להודו ולאחר מכן לארה"ב. עשיתי את המסלול לבד וכמו צעירים רבים הוקסמתי מבתי חב"ד הפרוסים בדרכי – בהם התארחתי. השלוחות כיוונו אותי להגיע ל"מכון חנה" (בקראון הייטס). ברוך השם מיד כשהגעתי, הרגשתי שמצאתי את המעיין שממנו כה השתוקקתי לשתות עוד ועוד… מעין החסידות".

המשולש: שכל, לב ונשמה

"לאחר כמה שבועות הייתי חייבת לחזור ארצה אבל חיי השתנו לחלוטין. עזבתי את הקריירה הנוצצת והתחלתי מסלול לימודים בכדי להיות מטפלת רגשית. למדתי C.B.T. בבית הרפואה "תל השומר" ושיטות טיפול נוספות שנתנו מענה למערך המשולש של השכל, הלב והנשמה שהרגשתי שצריך לקבל מענה. הידע שצברתי בתורת החסידות השלים את הכלים המקצועיים ואין לתאר את התרגשותי כשגיליתי ורכשתי כלים חדשים אלו. למדתי ב"בית הספר לתורת הנפש" אצל הרב יצחק גינזבורג והתחלתי ללמד אימון חסידי ב"אור חיה" בירושלים.

"התחלתי לעבוד כמטפלת רגשית לנשים וילדים ולהעביר סדנאות. היום אנשים מחפשים להתחבר לידע של החסידות לא רק באמצעות השכל, אלא גם דרך הלב ואפילו דרך הגוף. לכן אני מלמדת טכניקות שונות של עבודת גוף–נפש וביניהן עבודה עם נשימות ארוכות ומודעות המביאות רוגע וחיבור פנימה. בנוסף אני משלבת אמנויות שונות כמו נגינה, ריקוד ותנועה בטיפול הרגשי. אמצעים אלו מזרימים חיות חדשה לכוחות הנפש. למשל, פעם הייתה לי פגישה טיפולית עם אישה שדיברה מאד לענין אך המבט בעיניה היה קפוא. בעשר הדקות האחרונות השמעתי לה ניגונים וכיוונתי אותה להזיז את הגוף יחד איתי. עשינו נשימות וכשלפתע היא החלה לבכות הבנתי שהמטען הרגשי שלה מתחיל להשתחרר".

פרק ב' חב"ד

לפני שש שנים גלי'ה בנתה בית פרק ב' והצטרפה לקהילת חב"ד החמה ברחובות. גלי'ה מסבירה, "תהליך זיווג שני, במיוחד כשהוא כולל התמודדות של ילדים המסתגלים לבית החדש, הוא מאד מורכב. הכלים שרכשתי מלווים אותי כל הזמן כדי לצלוח את הרגעים הקשים ולצמוח". היום גלי'ה מהווה כתובת לחיזוק, הכוונה וריפוי לנשים וילדים העוברים משברים שונים בחייהם.

הגיע זמן גאולתך!

כמו מעיין נובע, גלי'ה ממשיכה להתחדש ולהעשיר את הסדנאות להעצמה אישית שהיא מעבירה. "אני עומדת לפתוח קורס, 'אימון * אמנות * אמונה', המיועד לנשים שרוצות לעשות מסע פנימה בכדי לזהות ולהתגבר על החסמים הרגשיים ולהתקדם צעד אחד קדימה לגאולתן הפרטית. השיעורים מבוססים על תורת הנפש לפי שיטת הרב גינזבורג בשילוב כלים אמנותיים וטיפוליים מגוונים כמו דמיון מודרך, ציור, ריקוד, תנועה, ביבליותרפיה ועוד. רעיון זה הגיע מהמסע האישי שעברתי במשך חיי. ברגעים של הצפת רגשות תמיד חיפשתי כמה דקות של שקט ושמעתי ניגונים, רקדתי או כתבתי שירים, וכך ליבי נפתח לשיחה זורמת עם הקב"ה".

גלי'ה מסיימת, "חז"ל אומרים שבזכות הנשים תבוא הגאולה. בימים אלו, ספירת העומר, אנו במיוחד מסוגלות לעשות עבודה פנימית ולהדליק את האור שבתוך נפשנו… הגיע זמן גאולתנו!".

אמרה חסידית המלווה אותי: עיני השכל של היהודי כבר מזמן רואות את הגאולה האמתית והשלימה. עכשיו כל שנותר זה לפקוח את העיניים הגשמיות ולראות שהגאולה כבר כאן. (תוכן שיחת הרבי מה"מ פרשת בא, ו' שבט תשנ"ב)

צידה לדרך: בכוח שלך את יכולה לבחור בכל יום מחדש להכניס גאולה לחייך, למשפחתך ולכל הסביבה.

מאת שרה יוטא גופין

פרשת שלח מתארת את אחד הפרקים, אם לא הפרק, העגומים ביותר בכל שנות מסעם של עם ישראל במדבר. הרגע הגורלי ההוא שגזר עליהם 40 שנות נדודים. משה שולח את טובי הבנים, ראשי שבטים, מלח הארץ לתור את ארץ ישראל. שניים עשר איש, השופרא דשופרא, יוצאים למשימה עם חשש לא קטן, אבל רק שניים מצליחים לעמוד בפיתוי, להתגבר על הפחד, וניצבים מול המון זועם המוסת ע"י עשרה מרגלים שנכנעים למציאות, מעדיפים את אזור הנוחות במדבר, ונמנעים מלהסתכל לאתגר בעיניים, ולהתעמת איתו. הם מוציאים דיבה רעה על הארץ המובטחת, והופכים רבבות של אנשים לחגבים בעיניי אויביהם. רק השניים הבודדים הללו, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, מנסים להפיח שביב של תקווה כי עלה נעלה, אבל העם העדיף להקשיב ל-10 אנשים שחיים את המציאות העכשווית במקום לבחור להגשים חלום עתיק יומין- השיבה הבייתה לא"י.יהושע וכלב מלמדים אותנו שיעור חשוב לחיים- להיות מאותם 5% של האוכלוסייה שפועלים אחרת מאחרים. ללכת עם הלב, להפסיק להקשיב לרעשי הרקע, גם כאשר החיים מזמנים לנו אתגרים לא פשוטים. ואכן, יהושע בן נון, בזכות תושייתו, הופך להיות לסמל ואגדה כאשר מצליח לבקוע את חומות יריחו, מכניע שבעה עמי כנען, וכובש את הארץ. חברו הטוב לריגול ולנשק, כלב בן יפונה, היה זה שהצליח לעמוד כנגד עם שלם, ולומר באומץ  וגילוי לב, ללא חת, ללא כחל וסרק את אשר על ליבו, כי הארץ טובה מאד מאד. הוא מקים את היישוב היהודי הראשון, בגיל 85,  בחברון.
בחיינו הפרטיים נקראים בדרכנו אתגרים לא קלים. אנו נאלצים להתמודד עמם במציאות היומיומית. הרוב המוחלט יעדיף את אזור הנוחות כמו להתקע בעבודה שאינה מספקת אותנו, להמשיך לחיות במציאות כלכלית נתונה כי ככה כולם חיים, ועוד כהנה וכהנה מצבים. בעלי התעוזה ישמעו מכל עבר עד כמה הם כסילים, חולמים באספמייה, כמה מסוכנים הצעדים שהם נוקטים, אך יחד עם זאת, הם מוכנים לצאת מהחזון שלהם, לשבור כל פעם את תקרת הזכוכית מחדש. רק אנשים כאלה נוחלים הצלחה לצד הכישלונות, והופכים עצמם למושא הערצה בעיניי אותו רוב.
אז פעם הבאה כשנקרא לכן אתגר בדרך, אל חשש. לכו עם החלום הגדול. המציאות, היא כבר תסתדר ממילא. זכרו שיהיו פיתויים של נטישה, עיקרון ההסתה יינסה בכל עוצמתו למנוע מכן להתקדם. המשיכו הלאה
ואם אתן עדיין לא מאמינות, או קצת חוששות, פשוט תפנו למומחים: כלב בן יפונה ויהושע בן נון.
רויטל מרקוספלד
מאמנת ויועצת לכלכלת משפחה
[email protected]

19-06-2019-09-53-50-שלח

בשבת האחרונה זכיתי להתארח אצל משפחת השליחים האהובה עליי – משפחתו של בני, הרב ראובן שניאורסון, ולחוות שבת שליחות עם כלתי ונכדיי, השליחים הקטנים.

זאת הייתה ממש עבודה מאתגרת לכל אורכה של השבת. כבר בערב שבת הגיעו ילדי השכונה לאמירת פסוקים וסיפור לשבת, לפני שיעור של הרב בין קבלת שבת לערבית, שיעור לפני התפילה בשמונה בבוקר, שיחה בין קריאת התורה למוסף וקידושא רבא בבית הכנסת הצמוד לבית בתום התפילה.

ואם לא די בכל אלה, בקומנו משנת הצהרים הקצרה בשבת הארוכה ציפו לי נשות השכונה לשיעור בפרקי אבות, כשבחדר הסמוך התכנסו ילדי השכונה ל״מסיבות שבת״. אחר כך הגיעו הגברים לסעודה שלישית, סדר ניגונים, ואיך לא? גם שיעור.

זו הייתה שבת שכולה שליחות, אבל לא נשמעו בה אף תלונה, קיטור או טרוניה. הכול בנחת וברוח טובה. באותה שבת זכיתי לשמוע מאחת הנשים סיפור יפה, בהקשר לדבריו של שמאי במסכת אבות – ״והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות״. היו שתי נשים שסיכמו ביניהן שמי שנפטרת ראשונה תבוא לחברתה ותספר לה מה קורה בעולם האמת. לאחר זמן מה נפטרה אחת מהן, והחברה חיכתה לה בכיליון עיניים. לקח זמן והחברה הגיעה. היא אמרה לה: ״אסור לי לספר מה שקורה למעלה, אבל האם את זוכרת שהיינו באיזה מקום ופגשנו חברה?״ ענתה לה ״בטח זוכרת״. "האם את זוכרת שבירכנו אותה לשלום״ שאלה הנפטרת. השיבה החברה ״ודאי״. "אם כך", אמרה הנפטרת "דעי לך ששכרך גדול יותר, בזכות זה שנוסף על ברכת השלום גם הרמת את היד ונופפת לה לשלום, ואילו אני אמרתי רק שלום…"

כן, יש חשיבות לא רק לאמירת שלום אלא גם לנפנוף, לסבר פנים יפות, ולא רק לעשייה מתוך שליחות אלא גם לדרך שבה הדברים נעשים, בשמחה ובאהבה וללא טרוניה. והמסר הזה מתחזק דווקא בשבת הזו, שבה נקרא את פרשת המרגלים – בפרשה ובהפטרה.

כדאי לשים לב שבכל אחד מהסיפורים מתוארת דרך שונה בעבודת ה':

בפרשה, משה שולח את המרגלים בהתאם לדעתו האישית. הוא בוחר את 12 נשיאי השבטים, ומצווה אותם לתור בגלוי את הארץ כולה במטרה לבדוק את טיב הארץ ומעלותיה.

והתוצאות עגומות עם סוף ידוע.

ואילו בהפטרה, יהושע שולח מרגלים לפי ציווי ה׳ שמנחה אותו לשלוח שני אנשים אנונימיים, במטרה לבדוק את העיר יריחו בלבד ושליחותם נעשית בסתר כדי לבדוק איך לכבוש את הארץ.

ומה בסוף? סיפור נפלא עם סוף שמח!

שני האופנים האלו מתבטאים בעבודתנו בעולם: התורה מסמלת את האחדות – תורה אחת לכולנו, חוכמתו של ה' אחד. המצוות מסמלות את ההתחלקות לפרטים וציוויים רבים, המדריכים אותנו איך לברר ולתקן את העולם. והתכלית היא לשלב את שתי הדרגות יחד: כל אחד ואחת נדרשים למלא את תפקידם הפרטי והייחודי להם ויחד עם זאת לעשות זאת מתוך קבלת עול וביטול לה'.

המשימה הלאומית היא להוסיף באהבת ישראל ובאחדות, על אף שדעותינו אינן שוות. להתבונן בעומק הדעת בצרכיו של הזולת ולעזור ולסייע לו בסבר פנים יפות בגשמיות וברוחניות. האחדות מתקיימת סביב התורה, וכמו שמופיע בסוף ההפטרה נזכה שייתן ה׳ בידינו את כל חבלי הארץ ופחדינן ייפול על כל הגויים שחיים (כרגע) בארץ הזו, ותכף ומייד נזכה להגיע לארץ ישראל בשלמותה עם משיח!