יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
פורטל קהילתיהחיבור המושלם בין בחינת אחד עשר לבחינת עשר, אומר הרבי, החל בכ"ב שבט תשמ"ח.
בזכות העבודה של נשי ובנות ישראל בדור השביעי ובזכות העבודה מתוך עונג וחיות נזכה לשלימות הגילוי של אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי.
הגב' חיה הרשקוביץ, שליחת הרבי למושב ציפורי הרחיבה בדבריה הנפלאים ובשיתוף אישי.
שבסיומו הזמינה את משפחתה לנגן את הניגון' טאטע ביסטו שהיה חביב על הרבנית חיה מושקא, ובו בקשה לגאולה מעומק הלב.
ניתן להזמין לערבי נשים את הגב' חיה הרשקוביץ במספר
054-987-4204
בתחילת הכנס הוקרן קטע וידאו שנמצא בארכיון ובו מצולם הרב וילשאנסקי ע"ה שמסביר שהכוח להביא גאולה זה רק ממשה איש האלוקים שנותן לנו הכוחות לעשות כל שביכולתנו להביא משיח בפועל ממש.
נושא הכנס – והזמן גרמא ימות המשיח – זהו לשון קדשו של הרבי במענה לרב וולפא בי"א ניסן תנש"א, שבו עודד את הרב לחזור דברי אלקים חיים ברבים.
הספרים מלאים מאמרים תורניים בסוגיית 'ימות המשיח', אך בכנס "לקחו" את דבריו של הרבי, לפירושם המילולי – ימות המשיח – ימים של משיח – ימים של הרבי! ימי מלך!
ומעשה רב – הרבי בעצמו התייחס לתאריכים של הרביים כימים המעניקים כוחות נעלים.
בשנים האחרונות התבטא הרבי בביטויים מופלאים על תוכנם ועניינם של "ימיו שלו", ובהיותו ראש בני ישראל אלו הימים שלנו – ימים אשר בכוחם להביא את הגאולה.
בכנס חוה הקהל מסע מעמיק, מרגש ומיוחד בין ימיו של משיח – וקיבל כוחות וחיות לשליחות שלנו – להביא משיח בזמננו, ימות המשיח, בפועל ממש!
מצורף סרטון מהכנס על יד' כסלו – יום חתונתו של הרבי. בתשנ"ב אומר הרבי שיום זה מרמז על שלימות הייחוד והנישואין של הקב"ה וכנסת ישראל. ייחוד עצמי שלמעלה מגילויים – הכח לגלות את העצם! לחצי כאן לצפייה בסרטון
מצורף סרטון מהכנס על כח' סיון – יום שהרבי והרבנית הגיעו לארה"ב – יום שנותן כח לגלות כוחות דווקא במקומות מאתגרים. לחצי כאן לצפייה בסרטון
קייטנת חב”ד בהר חומה – הקייטנה הגדולה בארץ – פותחת את הדלת לשלושה שבועות של הדרכה מתוך שליחות אמיתית באווירה חוויתית.
אם את מתאימה ומחפשת קיץ עם משמעות – זה הזמן לעשות את הצעד♟️
מזמינות אותך למלא את השאלון ולהצטרף למעצמה🩷
👈להדרכה בקייטנת חב"ד לגילאי גן
את הבדיקות ביצעה ד"ר חיה זהבי, רופאת עיניים מתנדבת בעמותה, שמהווה חלק בלתי נפרד מצוות המסור של העמותה המגיע לשורדים בימים הכי קשים – עם ציוד רפואי, עם לב פתוח, ועם המון כבוד.
הפעילות בקריית גת היא חלק מהעשייה הרציפה של עמותת "למענם" שמגיעה לשורדי שואה בכל רחבי הארץ – עם מרפאות ניידות, ביקורי בית ו־1,500 רופאות ורופאים מתנדבים שפועלים ללא תשלום, כבר יותר מחמש שנים.
העמותה מזמינה את גולשות האתר שמכירות ניצולות שואה- אמא/שכנה/דודה/סבתא וכו' להפנות אותם או ליצור קשר ולהעזר בעמותה למענם.
לפרטים נוספים ניתן להיכנס לאתר העמותה או לחייג למספר 3191*.
בחורף לפני תשע שנים הוזמנו לדינר התרמה לכולל חב"ד בחיפה.
תמיכה במוסדות חב"ד היא זכות, במיוחד כשהיא באה עם קצת או דווקא עם הרבה קושי. התחייבנו לתרומה נכבדה למשך שנה, ושמחתי מאוד שקיבלנו דולר מהרבי, דולר שהוא נתן בכ"ח בניסן. ראיתי בכך סימן מהרבי שהוא שמח בפעילות שלנו, הקשורה לכ"ח בניסן המפורסם.
ההוראה של הרבי בשיחת כ"ח בניסן היא בליבי, מאוד.
הרבה זמן העסיקה אותי השאלה למה הרבי מתכוון בדרישה "עשו כל שביכולתכם" – מהו הדבר שעדיין לא עשינו. ובמיוחד שמדובר על 'אורות דתוהו בכלים דתיקון'. שאלתי הרבה שאלות, התאמצתי, עד שהבנתי שלבד איני מצליחה להבין מה עליי תכל'ס לעשות.
הרבי מדבר בשיחה על "לטכס עצה".
אחרי זמן רב נפל אצלי האסימון.
100% משיח
לטכס עצה אפשר כשיושבים יחד ולומדים את מה שהרבי אומר, ודנים מה לעשות ואיך לעשות. רצוי שזה יקרה במסגרת שיעור קבוע, ולזה צריך מסירות נפש.
פניתי לדורון בעלי (שלצערי כבר לא איתנו) במסירות נפש ואמרתי לו: "דורון, אנחנו פותחים שיעור בבית וביחד נטכס עצה. ככה נבין מה לעשות ואיך לעשות כדי למשוך את הגאולה פנימה לבית שלנו. ודרך אגב, אתה מוסר את השיעור".
בהתחלה דורון לא היה מרוצה כל כך שבמסירות נפש גדולה מסרתי גם את נפשו על העניין. אבל גם הוא הבין שבמקרה הזה באמת צריך עוד יותר להתייגע על ההוראה של הרבי.
יצאנו לדרך, הקמנו קבוצה של "עקשניות", ולמדנו יחד ענייני גאולה ומשיח. השיעורים היו מלאים חיות והתרגשות. התחלנו להבין מה בעצם העבודה האישית שלנו, עבודה שהרבי לא יעשה במקומנו.
גילינו ששיחות ה"דבר מלכות" של תנש"א–תשנ"ב מלאות בכלים, ויש בהן הדרכה ברורה מה לעשות, איך לעשות, ואיך לחיות משיח וגאולה. לאט לאט השיעור הופך להיות מפגש שמחכים לו כל השבוע.
השיעור נתן לנו את ההרגשה שאנו מחוברים לגמרי לרבי, מלך המשיח, ועושים את הדבר הנכון ביותר, במקום הנכון, בזמן הנכון. תחושה של שלמות ואחדות מלאה.
בפשטות לחיות משיח, עם כל הלב ועם כל הנשמה. אנחנו אולי עוד לא חיים 100% גאולה, אבל אנחנו 100% בדרך.
מציאות או גלות?
כל אחת מאיתנו הגיעה לשיעור עם החבילה שלה, עם משקעים, עם חסימות רגשיות כמו דימוי עצמי נמוך, חוסר ביטחון עצמי, חרדות. היו לנו קשיים והגבלות עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. חשבנו שזו המציאות, שאין מה לעשות, שזה מי שאנחנו. זה הטבע שלנו, זה הגורל שלנו, זה מה שיש.
דווקא דרך הלימוד הבנו שזו לא המציאות, וזה לא הגורל שלנו, וזה לא מה שיש. להפך. זו הגלות שלנו! גלות שהיצר הרע הגלותי מצייר לנו, ואנחנו מזדהות ואומרות: "כן, נכון, זה מה שיש. לא אצליח לעולם, לעולם לא יהיה לי מה שאני רוצה באמת".
כל עוד אנחנו משוכנעים שזו המציאות, אנחנו לא מתקדמים, אלא נשארים בגלות הפנימית שלנו, מציאות בלי האל"ף.
אבל דווקא שם העבודה הפנימית של כל אחד ואחת! הרבי דורש שנצא משם ונכניס את הגאולה, את המציאות האמיתית, את המציאות האלוקית שתשנה את הכול בתוכנו ובסביבתנו.
רק אנחנו יכולים לעשות זאת. כל אחד עם עצמו ועם ההדרכה ועם הכלים שהרבי נותן לנו ב"דבר מלכות".
אז מה עושים?
מטכסים עצה!
כי הזולת רואה טוב יותר את מה שאנחנו מסתירים מעצמנו או את מה שהיצר מטשטש לנו.
כשבוכים על מר גורלנו, מתלוננים ומרחמים על עצמנו, ומבקשים מהשם שייתן לנו כוח להחזיק מעמד בגלות המרה הזו – ממשיכים לחיות את הגלות "בהידור".
כל עוד אין גאולה בפנים, אין גאולה בחוץ. ומתי מתחילה גאולה בחיים שלנו? ברגע שמתחילים לחיות אותה.
בפועל, השיעור בביתנו התקיים כארבע שנים, עד לקורונה, והכניס את כולנו לתודעה של "לחיות משיח".
ישיבה עם חברות שהן באותו הראש, עם אותה אמונה חזקה, עם אותה ציפייה לגאולה ונאמנות לרבי – חיזקה וקידמה אותי מאוד. תמיד קל יותר ושמח יותר ללכת נגד הזרם יחד.
הנס מתחיל
כשקיבלנו את הדולר שהרבי מה"מ העניק דווקא בכ"ח בניסן, שמחנו מאוד. הבנו שאנחנו בדרך הנכונה ובכיוון הנכון.
ועכשיו מתחיל הנס…
פסח לפני שמונה שנים, עם חב"ד במירון.
בעלי דורון מתוועד עם כולנו. אני שמה לב בשלב כלשהו שהוא נחלש, ומבקשת ממנו שיסיים. משהו לא נראה לי תקין.
מייד אחרי פסח בדקתי אותו באמצעות מכשיר ה"ביקום" שלי (אני נטורופטית), וראיתי שהנקודה של הלב צנחה מאוד. מייד קבעתי לו תור אצל רופא המשפחה. הלה בדק אותו וקבע נחרצות שהכול בסדר ודורון בריא. התעקשתי וביקשתי הפניה לקרדיולוג. הוא אמר שזה מיותר לגמרי, אבל בתור רופא המשפחה שלנו כחצי יובל שנים, הוא למד שאין טעם להתווכח איתי. הוצאתי ממנו הפניה לתור דחוף, ובאמת קיבלנו תור לכמה ימים אחר כך.
אחרי בדיקת האק"ג הקרדיולוג אמר לנו בעדינות שדורון עבר כמה התקפי לב, ושהוא מתאשפז מייד. מצאנו את עצמנו מתפנים מהמרפאה ישר לרמב"ם. אפשר לתאר שהיינו בהלם.
תוצאות הבדיקה ברמב"ם לא היו הכי מעודדות בלשון המעטה. מצאו סתימות של 95% בכל ארבעת העורקים וגם קריש דם די גדול בתוך הלב.
כל החדשות האלה, שנחתו עלינו יחד, נתנו תחושה של שלב הסיכום של החיים, כפשוטו.
קבעו לו מייד ניתוח דחוף. ידענו שניתוח לב פתוח הוא ניתוח ארוך ורציני, ולא כולם שורדים, לצערנו.
הניתוח התחיל והייתי אופטימית מאוד, היו לי מחשבות חיוביות. אבל אחרי כארבע שעות פתאום הרגשתי שמשהו מאוד לא טוב קורה ונלחצתי. גם חמותי ז"ל, שהייתה תמיד "אשת ברזל", התחילה פתאום לבכות. שתינו פשוט ידענו שדורון נמצא בסכנת חיים כרגע, ושמשהו אינו כשורה. אחרי זמן קצר שתינו פתאום נרגענו, בלי לדעת מה בעצם קרה.
כעבור כחמש שעות המתנה המנתח יצא כשהוא מחייך חיוך ענק וסיפר לנו מה קרה: פתחו את בית החזה, החליפו עורקים, ובסוף, אחרי ארבע שעות, ניסו להוציא את הקריש מהלב, אבל הוא היה דבוק כל כך לדפנות הפנימיות בלב, שלא היה אפשר לשחרר אותו.
הרופא החליט להשאיר אותו בפנים, ולנסות להמיס אותו אחרי הניתוח באמצעות תרופות לדילול דם – הליך הכרוך בסכנה גדולה ושתוצאותיו אינן ידועות.
הם סגרו כבר את הלב והחלו בשלבי סיום הניתוח. ברגע האחרון, לפני שהוציאו את המצלמה, ראו שהקריש השתחרר! אילו לא היו רואים את זה, דורון לא היה שורד. הם פתחו שוב את הלב, והצליחו לתפוס את הקריש לפני שהתחיל לטייל.
אלו היו הרגעים שגרמו לחמותי ולי להיכנס ללחץ בלי לדעת מה קורה.
שני ניסים בבת אחת! גם ניתוח המעקפים שהצליח, ברוך ה', וגם הוציאו את קריש הדם ברגע האחרון.
אחר כך עברו עלינו שבועיים לא פשוטים של החלמה, אבל דורון עבר את זה בהצלחה ובלי סיבוכים, ברוך ה'.
כולכם כבר ודאי מנחשים מתי התקיים הניתוח.
נכון.
בכ"ח בניסן.
באדיבות מגזין עטרת חיה
להאזנה:
שעת צוהריים מוקדמת. המסדרון ריק מתלמידות. פינת הקפה המזמינה ריקה גם היא. זה הזמן לשתף אתכן איפה אני. סוף סוף פיניתי לי יום כדי לעלות צפונה, לחוות בעצמי את מה שאני שומעת כבר תקופה ארוכה: שווה להגיע לנוף. נוף גלילי יפה נפרש מול עיניי, ואני נושמת חמצן נקי מלוא ריאותיי. שניהם משרים עליי רוגע מיוחד. אבל אני כאן לא בגלל הנוף והאוויר, אלא כדי להכיר קצת את הסמינר האיכותי שצומח לו בצפון ומשמש פנינה חסידית אמיתית.
קול בעבוע המים במֵּחם העומד לרשות התלמידות בפינת הקפה מפר מעט את הדממה, מעניק תחושה ביתית. מחדרי הכיתות עולה קולם של הרבנים המלמדים בלהט. מדי פעם אפשר לשמוע גם פרץ צחוק משוחרר או שאלה מתעניינת של אחת הבנות.
כאלה הם זמני השיעורים בסמינר בית חיה מושקא בנוף הגליל. צוות המרצים החסידי של הסמינר מורכב מרבנים וממורות שיודעים לבנות הרצאה מרתקת, התכנים הנלמדים נבחרו בקפידה. הרבה מהנושאים בחרו התלמידות בעצמן.
אם תציצי לחדר המזכירות תמצאי את המזכירה שרי, חייכנית ומזמינה. אם תלמידה נמצאת אצלה לסדר עניין כלשהו, זה לרוב לא יסתיים בכך. בדרך כלשהי יפליגו השתיים בשיחה נעימה וידידותית, תמיד בגובה העיניים. הפשטות החמימה והאווירה המשפחתית הן חלק מאופיו של המקום שמושך אליו תלמידות איכותיות מכל הארץ. "פשוט כיף שתמיד אפשר לבוא לדבר עם המנהלת נחמי והיא מקשיבה, ובאמת עוזרת, מסדרת את העניין, זה כל כך לא ברור מאליו!" – "ביקשנו שינוי בעניין מסוים, ופשוט רואים שאכפת להם!" מספרות התלמידות בנוף הגליל.
בונות דור נשי
המנהלת נחמי מראיינת מועמדות, ובין ריאיון לריאיון מוצאת זמן להציג את הדברים מנקודת מבטה: "המטרה שלנו היא ליצור, בעזרת ה', דור של נשים ואימהות חסידיות ושמחות. ועל זה אנחנו שמות את הדגש. כשבת מתחתנת ונכנסת למרוץ החיים הבוגרים, אפשר לראות שהדברים הרוחניים והחסידיים שבזמן התיכון והסמינר היא הקפידה עליהם מאוד מתחלקים לשניים. יש דברים שלצערנו היא מורידה… ויש דברים שנשארים שלה והיא לא מוותרת עליהם.
אנחנו משתדלות מאוד שהלימוד בסמינר יהיה הכי פרקטי לחיים, ויופנם עד הסוף אצל התלמידות. כך גם כאשר התלמידה תעזוב את הסמינר, תתחתן ותהיה בביתה הפרטי מול הרי הכביסה, הכלים והבישולים, עדיין היא תהיה מחוברת לערכים החשובים שלמדה כהכנה לשלב הזה".
אני עוצרת רגע את המנהלת, ומבקשת להבין את הפרקטיקה:
איך עושים את זה? זה כל כך חשוב ונכון, אבל איך מחדירים את זה בבנות?
"זה קורה בעיקר בעבודה אישית עם הבנות – להשקיע זמן, לענות על שאלות, לקיים שיח פתוח – כזה המאפשר לתוכן לחדור לעומק ולהפוך לחלק מהאישיות. לשבת, ללמד ולהחדיר בהן את התכנים. לדוגמה, כשמגיע רב להתוועד וגם בשיעורים 'רגילים' בסמינר לא מדובר בהרצאה שהרב מוסר את דבריו והולך, חשוב לנו שהבנות יהיו שותפות, ישאלו את מה שלא ברור להן ולא יישארו עם עצמן בלי תשובה.
נוסף על כך, אנחנו מקפידות שאת התוכניות של הסמינר סביב תאריכים חסידיים ואת המבצעים של הסמינר יפיקו התלמידות עצמן. בכל פעם קבוצת תלמידות יושבת עם הרכזת החברתית, ובונה את התוכנית החל משלב התכנון ובחירת התוכן. כשאת בעצמך מארגנת, מסבירה ומפעילה – הרעיונות הופכים להיות חלק ממך, חודרים יותר מאשר במצב שבו את פסיבית ומגיעה למשהו מוכן, טוב ומרתק ככל שיהיה.
זו גם הסיבה שאנחנו מעודדים את התלמידות שלנו להתנדב ב'אחות התמימים' וב'צבאות ה". כשתלמידה מגיעה לבקש אישורים מיוחדים על היעדרות מסיבות אלו, אנחנו נבוא לקראתה ככל האפשר ונראה איך לעזור ולהקל. זה דבר שלא מקובל במקומות אחרים, אבל ברור לנו שחוץ מהעזרה של אותה תלמידה לארגונים החשובים, זה לגמרי אינטרס שלנו. זה תורם לה עצמה ומצמיח אותה להיות אישה חסידית פנימית שמקיימת בפשטות את מה שהרבי רוצה ממנה.
חשוב לנו גם להקדיש תשומת לב לגשמיות, שהרי היא הכלי שמאפשר לכל השפע הרוחני להתקבל. חשוב לנו שלתלמידות יהיה נוח בגשמיות, ולכן הצוות הגשמי עובד כל הזמן על שדרוג התחום הזה. למשל, אנו משתדלים לשפר ארוחות ולשנות את התפריט לפי בקשת התלמידות, להשקיע בפנימייה בעיצוב נאה ובנוחות הרהיטים. כל הזמן הבנות שותפות והן השחקניות הראשיות בתהליכים".
מגוון מסלולים
נראה שיש למנהלת עוד הרבה מה לחדד ולחדש, אבל תלמידה נוספת מגיעה עכשיו לריאיון. היא נראית נרגשת ומעט מתוחה, אך מתקבלת בחיוך ובמאור פנים שממיס אותה מייד.
בינתיים אני סוקרת את הסביבה, ומגלה תלמידות שכבר סיימו להתראיין. הבנות הוותיקות משנה ב' מקבלות אותן בחום, וממהרות לענות להן על אי אלו שאלות ותהיות בנוגע למכללה… אני הופכת לשותפה סמויה לשיחה המתנהלת, ולומדת על עוד מעלה חשובה מאוד בעבור התלמידות שבוחרות ללמוד כאן.
לסמינר בנוף הגליל יש שיתוף פעולה עם מכללת ירושלים. הדבר מאפשר מגוון עשיר של מסלולי התמחות שאינו קיים במקומות אחרים. או כפי שאחת הבנות היטיבה להגדיר: "איזה כיף שאפשר ללמוד בסמינר הכי איכותי וחסידי ועם זאת לא לוותר על התחום שאני אוהבת ושבו אני רוצה לעבוד בהמשך". בהמשך השיחה אני שומעת שתלמידה בסמינר בנוף הגליל יכולה לבחור תואר בהוראת תנ"ך, מדעים, מתמטיקה, לשון, אנגלית, מחשבים, חינוך מיוחד, גיל הרך, מוזיקה ומשאבי למידה. כל אחת ממש יכולה למצוא משהו שהיא מתחברת אליו.
האווירה במכללה מתאימה לבנות חב"ד, ואפילו חדר האוכל מספק אוכל טעים ברמת כשרות שמתאימה לאנ"ש. המכללה קשובה גם היא לצרכים ולבקשות של התלמידות, וכמובן כאשר מדובר במכללה דתית הדברים כשרים 'מלכתחילה', אין צורך להסביר או להתנצל על עקרונות יהודיים. הצוות דתי ורובו חרדי. יוזמות יוצאות דופן של "החב"דניקיות" מתקבלות בשמחה… אלה מנצלות כל הזדמנות "לעשות סביבה" – להתוועד עם התלמידות האחרות ולקרב אותן לרבי.
מקום שחי רבי
הסמינר בנוף הגליל הוקם לפני חמש שנים בידי הרב דוד נחשון יו"ר ניידות חב"ד בארה"ק ומוסדות חב"ד בנוף הגליל. הרב נחשון קרא לסמינר "בית חיה מושקא" על שם הרבנית, ואפשר לראות בחוש שהרבנית הצדקנית פועלת בעבור המוסד הקדוש הזה הן בגשמיות והן ברוחניות. הקמפוס הענק שקיבלנו מראש העיר מר רונן פלוט הוא אחד מהניסים שפועלים הרבי והרבנית בסמינר. זה הסמינר הראשון בארץ שחרט על דגלו את האמונה ברבי כמלך המשיח ובחייו הנצחיים. הסמינר עבר כמה שנים מאתגרות שהיו 'חבלי לידה' וכעת, ברוך ה', הוא התבסס ונמצא במגמת גידול ועלייה. הרב נחשון מסיים בדבר העיקרי – מאחל שנזכה בעז"ה להתגלות הרבי מלך המשיח, שם יעמדו התלמידות בשורה הראשונה ונפגוש את הרבנית שוודאי רווה נחת.
לסמינר יש הסכם שותפות עם הסמינרים בבני ברק ובירושלים, דבר המאפשר לתלמידות מהמרכז ללמוד שנה או שנתיים בפנימייה בנוף הגליל ואחר כך לסיים את התואר קרוב לביתן בקלות.
עוד ועוד מעלות טובות למקום הזה, ובהן המחיר הנמוך משמעותית מסמינרים אחרים ומלגות ייחודיות ועצמאיות של הסמינר, אך קצרה היריעה מלפרט הכול.
אז אם את נערה חב"דית איכותית ומחפשת סמינר חסידי, משפחתי ונעים שיוביל אותך להצלחה – זה המקום שלך! תכתבי לעצמך: רחוב הגבעה 2 נוף הגליל. לפרטים נוספים, צרי קשר עם מזכירות הסמינר במייל:
באדיבות מגזין עטרת חיה
לעבור דירה, זו חוויה לא פשוטה.
לפני שלוש שנים עברתי לגור בנחל'ה, תוהה ותועה ברחובות העיר, מגבשת דעה, מאששת ונפתרת מסטיגמות. כף רגלי מעולם לא דרכה בעיר הזו טרם שיטוטינו אחר דירה.
המעבר למקום חדש, היה כרוך בהרבה טלטלות, גוף ונפש, עם תחושה לא פשוטה. הרגשתי קושי בהתאקלמות. אלא שאז פגשתי את ימימה, אחת הנשים בשכונה. המפגש קרה באחד משיעורי התורה בו השתתפתי, והיא – כבקיאה ורגילה – זיהתה במהירות את הקושי שלי.
כשסיפרה לי את סיפורה, הרגשתי שאני עצמי צריכה לאסוף אוויר…
כך הגעתי אל המנוחה ואל הנחל'ה
ימימה מלכא היא אמא לחמש נשמות טובות, עובדת כקופאית ובשל תפקידה זה היא מכירה את כל מי שסביבה.
עברתם כמה וכמה דירות. נתחיל מהתחלה?
ימימה: במקור אני מבית א–ל. אחרי החתונה גרנו בירושלים, בחירה טכנית של מגורים קרובים לעבודה וללימודים. מהר מאוד הבנו שאין לנו אפשרות לממן שם דירה והעלינו את האפשרות לעבור לרחובות, שם גרה אחותי. הרעיון התקבל ברוב קולות. בדיעבד הבנו ששכרנו דירה במרחק רב מהריכוז החב"די, וזה הקשה עלינו את ההתאקלמות. אומנם גרתי בשכנות לאחותי, אך חיפשתי להכיר אנשים נוספים, להתחבר לחיי קהילה תוססים ולא מצאתי את מבוקשי, לא ידעתי למי לפנות ומאיפה להתחיל. מצאתי את עצמי ברוטינה קבועה של עבודה־בית־עבודה, הייתי בודדה מאוד. בשמחת תורה, כשהלכנו לבית כנסת חצי ריק וההקפות נגמרו מהר, הבנו שזה לא המקום שנרצה לגדל בו ילדים בעתיד. היו חסרים לנו שיעורים, התוועדויות, קהילתיות שבזמנו לא ידענו למצוא.
ארזנו את מעט החפצים שהיו לנו כזוג צעיר ועברנו לנחל'ה. לא היו לנו שם מכרים, אבל התחברנו די מהר. בשלב זה כבר ידענו מה חשוב לנו במקום המגורים. קהילה עוטפת, מלאת חיות ופעילות. מקום שבו נרגיש בנח לגדל את הילדים שלנו הן מהפן הרוחני והן מהפן הגשמי. לאחר מחשבות העלנו את קריית מלאכי כאחת מהאופציות. ביררנו ושמענו כמה שהקהילה מגובשת וחמה, מכניסת אורחים בזרועות פתוחות.
זאת קהילה כל כך גדולה בעיר כל כך קטנה, כך שבכל רחוב יש משפחות מאנ"ש וההיכרות קלה וזמינה מאוד.
אזרתי אומץ והלכתי לבדי לשיעור שהתקיים בסמיכות לביתי, פקדתי את בית הכנסת מידי שבת והתחלתי להכיר את סביבתי. קיוויתי שהגענו למחוז חפצנו ואכן כך היה – אך לא להרבה זמן. בשלב מסוים קיבלנו הצעה לצאת לשליחות. ארזנו בהתרגשות מעט יותר ארגזים מאשר בפעם שעברה.
למרבה ההפתעה, יומיים לפני שעזבנו את הדירה, כשאנחנו 'על הקרטונים' – ההצעה נפלה וכך נותרנו קירחים מכל הכיוונים. היינו חייבים לפנות את הדירה מהיום למחר.
וואו. עוד מעבר, לא פשוט. חששת?
בוודאי! בעיקר כי לא ידענו לאן ללכת ועוד יותר כי לא הייתה לנו שליטה וזמן לחפש. נותרו לנו יומיים בלבד לחיפושים.
אובדי עצות, ארוזים, אבל בית – אין.
בלית ברירה הדרמנו למצפה רמון, בעלי, שהיה המפרנס היחיד בזמנו, עבד באזור ומצא שם דירה בקלות. התאים לו טכנית להיות קרוב למקום עבודתו, והוא לא צריך לשרוף זמן בכבישים. אבל שוב חוזר אותו הניגון – אני בודדה והעצבות נותנת אותותיה.
יצאתי מהבית ופגשתי יעל, לא החברה, הבעל–חי… חולות ויעלים בכל מקום. המצב הכניס אותי לעצבות, מה עושים? כותבים לרבי.
במילים כאלה ואחרות הרבי דיבר על חשיבותה של אישה שמחה. בעלי לא התלבט ושוב ארזנו. חוזרים לנחל'ה! הרגשתי שהריאות התמלאו שוב באוויר. הודעתי לחברות שאיתן עוד שמרתי על קשר, שאנחנו חוזרים. ברגע שהגענו המשכנו מאותה נקודה…
אגב, אחד הדברים שהתגלו כנכונים ביותר היה לשמור על קשר גם אחרי שעזבנו את הדירה. זה הוכיח את עצמו לא פעם ובמיוחד כשחזרנו לנחל'ה.
התברגתי מהר במקומי, כאילו מעולם לא עזבנו. לא התעצלתי ולמרות העייפות, פקדתי שיעורים, הגעתי להתוועדויות, השתתפתי בכנסים ובכל מפגש חברתי. הסתחררתי מחיים תוססים עם חברות תומכות, ארגונים מעודדים שמהם נהניתי כמתנדבת מעניקה ומוענקת. מצאתי את שחיפשה נפשי.
ובכל אופן, עברתם שוב…
"נכון". קולה של ימימה נעצב לרגע.
"בעקבות כמה אירועים משפחתיים וכואבים החלטנו לעזוב את הארץ, ללא תמיכת המשפחה. לרדת מהארץ זה צעד משמעותי שלא בא ברגל, תרתי משמע. זה הרבה יותר מפחיד. לעומת מעבר בתוך הארץ, אז את יודעת שתמיד יש לך את האפשרות לחזור ולשנות בקלות יותר. מעבר לארץ אחרת מצריך קבלה והבנה שזאת הולכת להיות תקופה ארוכה מאוד; הרי לא נעשה את כל הצעד הזה בשביל כמה חודשים.
זאת הייתה החלטה כבדה, מלווה בהתלבטויות ויצירת סימולציות להתמודדויות בהן אנחנו יכולים להיתקל ואיך נתמודד. (מה שבסופו של דבר התגלה כמיותר כיוון שכלום לא היה כמו שחשבנו)
בדקתי ואמדתי יתרונות מול חסרונות; המרחק, השפה, ההתמצאות, המוסדות ובכלל, חששתי ללכת לאיבוד רוחני כשאני לא במקום הבטוח שלי; פחדתי מהמתירנות "והחופש" האמריקאי. והעיקר – אני בסופו של הריון שלישי ללא משפחה וללא החברות סביבי.
וכמובן שאלות ברמה הטכנית: איך זה הולך להתבצע? מי ילווה אותי? מי ישמור על הילדים?
אך למרות כל הקשיים והחסרונות, היתרון היחיד ניצח: מתחילים דף חדש.
נחתנו בניו יורק כשאני לא יודעת מילה באנגלית, אבל זו הייתה הבעיה הקטנה. לא מצאנו דירה. היה ברשותנו סכום כסף שהספיק לשבוע אחד בלבד במלון. בליל שבת התארחנו אצל משפחה יקרה, וכמו בסיפורי ניסים פגשנו שם גביר שבבעלותו הייתה דירה שהוא משתמש בה לעיתים נדירות בלבד. הוא פשוט הפקיד בידינו את המפתח…
הלם.
להפתעתי התאקלמנו מהר יחסית והתחלנו פשוט לחיות.
לרדת מהארץ זה לא פשוט. מה היו הקשיים שנתקלת בהם?
בכלל לא קל, אבל באותה תקופה זה התאים לנו מאוד. בהחלט לא באנו מוכנים מספיק לקשיים שהזדמנו לנו.
כאמור, הייתי לקראת לידה שלישית ללא ליווי. אנשי צוות 'הצלה' הצדיקים לקחו אותי לבית הרפואה ועזרו בכל העניינים הטכניים, אבל כן, ילדתי לגמרי לבד.
גם שם חוויתי קושי במציאת חברה. אני לא אישה ביישנית מטבעי, בכלל לא, ולמרות הכל, לא מצאתי את עצמי בין הישראליות וכמובן לא בין המקומיות. רגע לפני ייאוש לקחתי את עצמי בידיים והחלטתי שכאן יתבצע שינוי. פה יהיה לי טוב!
כאמור את לא ביישנית ועדיין חווית קושי בהתמצאות חברתית. מתוך הניסיון העשיר שלך: איך מישהי שהיא כן ביישנית או מופנמת, יכולה להתערות בקהילה חדשה?
שאלה מעולה! לדעתי, בשביל לקבל, צריך קודם לתת.
לכל מקום חדש אליו הגענו, אחד הדברים הראשונים שהייתי עושה, היה להתנדב ל'שפרה ופועה'. ככה יצרתי קשר עם הממונות, המשנעות ואפילו עם היולדות. מחד גיסא – זה לא דרש ממני לצאת מהבית, או לצאת מאזור הנוחות שלי. מאידך גיסא – הצלחתי להכיר את סביבתי במתינות, וכשהתחברתי עם מישהי מסוימת, כבר התעניינתי לגבי שיעורים ויצאנו אליהם ביחד.
הבה נחזור לקראון הייטס. איך התמודדת שם עם הקושי הגדול?
כמו שאמרתי, בשביל לקבל צריך לתת.
התחלנו לארח את הבחורים של ה'קבוצה' לסעודות שבת, מה שגרם לי לשמחה גדולה. פשוט חייתי משבת לשבת. כל מהותי סבבה סביב הסעודות שהכנתי בעבורם. ביום ראשון כתבתי תפריט, בימי שני ושלישי ערכתי קניות, וברביעי כבר התחלתי לבשל. שרה ורוקדת כל הדרך אל המקרר, קוצצת, מטגנת, אופה והכול מתוך אושר טהור. כל הקושי התגמד; המאמץ היה שווה לכבוד שולחן השבת לבחורים.
הצדיקים האלה היו מגיעים לעזור מדי פעם, וכשראו שלשתי כמעט עשרה קילוגרמים של בצק בידיים, הם קנו לי מיקסר ששימש אותי נאמנה עד לאחרונה, ויצאו בו החלות הכי טובות. הסביבה חגגה איתנו שמחות כמו 'תספורת' לבכור וברית לשלישי. עטפו אותנו באהבה. הבחורים היו לנו למשפחה.
העיניים שלך בורקות מדמעות אושר כשאת מדברת על אותה תקופה, ניכר שסוף סוף הייתה לך נחת.
חד משמעית. אבל הדמעות הן גם מגעגוע עז לתקופה טובה שנגמרה.
מגפת הקורונה פרצה, 770 נסגר. הבחורים ברובם שבו לארץ ישראל, והכנסת האורחים פסקה באחת. אין לארח ואין להתארח. שוב הבדידות השתלטה והסכנה הייתה עצומה.
ושוב ארזנו את עצמנו ויצאנו למקום חדש – לטובת פלורידה, שם הגבלות הקורונה ורמת התחלואה היו קלות יותר. גם שם, ב"ה, מצאנו את עצמנו מהר מאוד. התחברנו לקהילה בקלות, נשאבנו למשפחה אחת גדולה, היינו שם אחד בשביל השני. טוב שכן קרוב מאח רחוק כפשוטו.
בעוד שאת השפה עדיין לא רכשתי, בני הבכור כבר תיקשר כמעט רק באנגלית. ובכלל, עם הזמן שמתי לב שהוא מסגל לעצמו אופי אמריקאי ומאבד את הזהות הישראלית שלו. הרגשתי שהוא הפך להיות יותר מאופק ופחות שמח. במקביל, חיפשנו דירה בקרבת מקום לקהילה. כשהיא נמצאה וכמעט עברנו, הסתבכו העניינים והדירה נתפסה. הרגשתי שזהו סימן מהקב"ה. נזכרתי שכאשר הגענו לקראון הייטס, הקב"ה הגיש לנו דירה על מגש מזהב, ועכשיו נלקחה מאיתנו דירה באותה קלות…
באין ברירה, החלטנו שחוזרים לארץ הקודש.
חלפה תקופה ארוכה יחסית מאז שהייתם בארץ. לאן פונים?
הצפנו לצפת הקרירה. כמו מזג האוויר, ככה הרגיש ליבי… קר ולא מחובר. גם לשם הגענו בלי להכיר אף אחד. והתיישבנו בשכונה רחוקה מהקריה החב"דית. לא ידענו איך ומאיפה נתברג בקהילה. את האמת, גם לא מאוד ניסינו.
החלטנו לארוז שוב, ולעבור בחזרה לנחל'ה. למה לא הגענו לשם מלכתחילה? אין לי תשובה…
התעייפתי רק מלשמוע על המעברים… המעבר הפעם הוא כבר עם ילדים גדולים. יש שינוי בך, כאימא, במעבר שכזה?
בוודאי. אם המעבר היה תלוי רק בי, לא היה אכפת לי לעבור שוב ושוב. אך כשמדובר בילדים, זה סיפור שונה לחלוטין. הפחד הטבעי מתעצם; אי אפשר לדעת איך המעבר ישפיע עליהם. לעיתים הם עוד לא הספיקו להתאקלם, וכבר נתלשו שוב ממקומם. רגשות האשם צפים וגועשים.
בזמנו, כשהגענו לצפת והבנתי שזה לא מקומנו, העדפתי להסיר את הפלסטר מהר. לעבור מיד ברגע שהרגשנו שזה לא זה. התפללתי לקב"ה שהכול יעבור בשלום. עם זאת, שמחתי שהילדים מספיק מבינים ויכולים לאשר לי שהדבר נכון להם.
בנחל'ה, הילדים פרחו במסגרות החינוכיות ואני חזרתי למקומי בשיעורים המרתקים בהתוועדויות ובערבי נשים. התארחתי ואירחתי – שזה עוד טיפ מוצלח להכרות קלילה למי שקשה להגיע לבית זר – תארחי שיעור! גם תכניסי אלייך ברכה הביתה, וגם תכירי בסביבה הכי בטוחה לך חברות חדשות.
בינתיים מצאתי עבודה כקופאית בסוּפּר במרכז השכונה, שם הצלחתי להכיר כמעט כל משפחה בקהילה. קשרתי קשרים חברתיים שיקרים לי מאוד, וב"ה גם בגזרה המשפחתית דברים באו על תיקונם. כל שפיללתי לו, צלח.
יש יתרונות במעברי דירה רבים?
מטבעי, אני אדם שמסתדר עם שינויים, אבל לא חושבת שהייתי ממליצה לכל אחת. זה לא פשוט מבחינה פיזית ומנטלית. זה לא רק לארוז בגדים בקרטונים. זה לקפל חיים שלמים למסע לא ידוע. זה להיפרד שוב ושוב מחברות, מבית שטיפחת והשקעת. זה הרגעים הקטנים האלה שאת חוגגת אירוע ולא יודעת את מי להזמין… חברות מהעבר? כבר לא שייך. חברות חדשות? אתן לא מספיק קרובות…
מצד שני, אני מכירה מקומות רבים, ומכל מקום שמורות אצלי נשים מקסימות שאני בקשר איתן. למדתי להיות ממוקדת. להבדיל בין עיקר לתפל, מה חשוב לי לשמור ומה אני מעבירה הלאה בשמחה.
איזה טיפ את יכולה לתת ל'עוברת המתחילה'?
לתכנן דברים מראש! לא להשאיר לרגע האחרון. רשימות, רשימות, רשימות. לנהל מסודר את המעבר זה המתכון לשלווה נפשית.
לתגובות, הארות והערות:
באדיבות מגזין עטרת חיה
מנהלות פעילות: מושקי זילברשטרום ומושקי כהן 
הכל התחיל כשאבא שלי נפטר.
אמא שלי הייתה אז בת 63
ונשארה לבד, פשוט לבד.
יש לה ילדים, נכדים, נינים,
אבל הלבד לא עזב אותה.
מאיפה לאישה בת 63 את היכולת
ליצור קשרים חברתיים?
ופתאום הבנתי,
אם זה קורה לה, זה קורה לעוד המון
נשים נפלאות, מיוחדות,
עשירות בבית, בנכדים, ילדים,
אפילו בפרנסה, בהרבה עיסוקים.
אבל לבד.
הבדידות הזאת אוכלת כל חלקה טובה.
ואז הקמתי את נפלאו"ת.
נשים פועלות למען אחדות וקרוב לבבות.
הקמתי ארגון שהוא כל
כולו לנשים אלמנות בגיל השלישי,
לנשים בודדות בגיל השלישי.
וזה גדל, וגדל, והתרחב,
והגיע לעוד מאות נשים ברחבי הארץ
ועכשיו זה תופס עוד איזשהו טוויסט…
זה עולה רמה, זה עולה קומה
זה הולך להגיע גם אלייך, כן אלייך!
יכול להיות שבעלך בבית,
יכול להיות שאת עובדת ועסוקה,
אבל הלבד, בתוך הנפש פנימה
חוצה כל מגזר וחוצה כל אישה.
אז אם את שומעת אותנו
תצטרפי אלינו,
כי בכל גיל, בכל מצב בכל עניין –
כל מה שאת צריכה זה שייכות.
יש לנו בית בשבילך-
בית נפלאו"ת.
ועכשיו יש לנו בשורה נפלאה ממש עבורך:
הכנס הגדול ובו מיטב המרצים יתנו לך יידע
שחשוב עבורך, כדי שהחיים שלך בגיל השלישי
יהיו יפים שמחים ואיכותיים יותר
אני מזמינה אותך
להרשם ל"נפלאות בגיל ובשמחה" –
כנס ייחודי שמחבר נשים בגיל השלישי
ליומיים של השראה, כלים פרקטיים, וחוויה מרגשת
עם מיטב המרצים והמרצות בארץ.
נדבר על נושאים רבים וביניהם –
שמחת חיים ואמונה וביטחון בגיל השלישי
בריאות ואורח חיים נכון
התנהלות פיננסית חכמה
ייפוי כוח מתמשך, למה ומה
סיפורי השראה מרגשים
ואיך את יכולה לפרוח דווקא עכשיו
הכנס פתוח ללא עלות וכולו מוקדש רק לך.
מזמינה אותך להמשיך לעקוב אחרינו:
מירי שניאורסון
דג סלומון בירקות וברוטב אדום (אפשר גם דג אחר)
1 בצל +מעט שמן – לאדות
3 עגבניות חתוכות לפרוסות – לאדות מעט
ירקות חתוכים לקוביות / חצאי עיגולים:
1 בטטה, 1 קולורבי, 2 קישוא, חתיכה דלעת, 1 דלורית, 2 גזר.
חצי כוס מים
סוכר
מלח
כשכל הירקות רכים והרוטב מבעבע להוסיף את חתיכות הדג – שיטבעו בתוך הירקות
לבשל יחד על אש נמוכה (אם זה סלומון – לא לבשל את הדג יותר מרבע שעה)
