22-03-2026-21-13-56-ד ניסן

22-03-2026-21-14-15-ה ניסן

בתפילה, בהודיה ובעשית מצוה לזכות בנס הגדול

תוך כדי הליכה ברחוב , נישמעה אזעקה. "שאגת הארי" עדיין לא השתתקה… חשבתי להכנס לחנות ולהסתתר בתוכה , אבל אני מבחינה בנהירה המונית מהחנות החוצה, לכוון הרחוב. שאלתי לאן הם רצים ואמרו, שיש מרחב מוגן מאחורי החנות.

כשהתיישבתי במיקלט, התחלתי לעניין נשים במבצע הקדוש של הרבי:

"אות בספר התורה של ילדי ישראל". אשה אחת רשמה את הבוגרים במישפחה ל-"ספר התורה הכללי לאחדות ישראל". ובסיום היא אומרת לי; "אני למדתי בחב"ד ! והאחים שלי למדו בחב"ד ! ואבא שלי עזר לרב גינזבורג ! אני גדלתי בחולון. התלמוד תורה של חב"ד בחולון עמד להיסגר.

אבא שלי הלך להורים לשכנע אותם, שירשמו את הילדים לתלמוד תורה של חב"ד. וברוך השם, התלמוד תורה של חב"ד בחולון לא ניסגר"!

גם במיקלט, השם יתברך שולח לי בהשגחה פרטית, באופן מפתיע לחלוטין, סיפור חדש שקשור לרבי!

אשה נוספת, שהיתה במיקלט התעניינה מה המשמעות של : "אות בספר התורה של ילדי ישראל". הסברתי. שזו ה"תרופה הרוחנית" שהרבי הכין כדי להינצל מהאיום של שליט עיראק, סאדאם חוסיין ימ"ש. שרצה לפני 44 שנים להטיל עלינו פצצה אטומית, היו לא תהיה !

המשפט שהרבי אמר, שהאחדות של הילדים שרשומים בספר הזה, תהיה שמירה והגנה לכל עם ישראל, מהדהד במוחי וממריץ אותי לרשום ילדים וילדות לספר התורה המיוחד הזה.

היא אמרה שצריכה לשאול את בעלה. אחרי שקיבלה תשובה חיובית רשמה את כל הילדים.

לולא היתה אזעקה ברחוב, לא הייתי מגיעה למיקלט הזה. לא הייתי פוגשת את הנשים הללו. ולא הייתי רושמת את שתי המישפחות הללו. והבונוס המשמח מאד, מאד, מאד: לשמוע שוב על הקשר של המישפחה לרבי ולחב"ד.

נכנסתי לחנות קנות כלים חד פעמיים…. הקופאית אומרת לי: "ניגמר לך הכרטיס מועדון, האם תירצי לחדש אותו?". "ברצון רב" – אני עונה לה.

"מה מספר הטלפון שלך?" – היא שואלת אותי.

כשאני מקריאה לה את המספרים, היא מבחינה במספר 770. והיא אומרת:" אני רואה שיש לך את המספר 770…גם אני למדתי בחב"ד !!!

אשה שעמדה לידי בתור לקופה, ושמעה את הדו – שיח ביננו, אמרה לי; "אני הייתי אצל הרבי שנה וחצי לפני תמוז תשנ"ד" והרבי…."

ואז האשה מתחילה להתרגש…וכל הגוף שלה משדר, שהיא עכשיו לא כאן… היא עכשיו ניזכרת במיפגש המרטיט שהיה לה עם הרבי!

היא מתארת איך התרגשה מהמיפגש עם הרבי. היא אמרה לבעלה ; "הרבי הסתכל רק עלי"!!! ובעלה ענה לה ; "הרבי הסתכל עלי" !!!

ברחוב אחר, אני פונה לאשה ומציעה לה לקנות אות ב "ספר התורה של ילדי ישראל" לזכות ילדיה. היא עונה לי, שהיא השתתפה בתור ילדה בקייטנות של חב"ד, כשהתגוררה בקטנותה ב…סמרקנד ! ובארץ היא היתה מורה בבית ספר חב"ד!

האם השכל האנושי יכול לקלוט את היקף ההשפעה של הרבי בעולם? , את ההיקף העצום של הפגישות, שקיים הרבי עם יהודים מכל העולם? את היקף התשובות במענה על המכתבים שהגיעו אליו מכל קצוות תבל? את השיחות וההתוועדויות של הרבי במשך שעות במרכז חב"ד העולמי 770 שבניו יורק,? כשהוא מדבר בשטף דברי תורה וחסידות עמוקים, בלי דפים כתובים ומסוכמים מראש.?

האם השכל האנושי יכול לקלוט את המהפכה שחולל הרבי בכל העולם, על הצלת העם היהודי מהתבוללות, והנחלת מצוות התורה לכל חלקי העם, והנחלת שבע מצוות בני נח לגויים, ע"י שליחי הרבי המסורים?

אחד מהרבנים המפורסמים מהזרם הליטאי, החל לדבר על כך *שהגאולה בפתח*.

מי היה מאמין ?

שגם הוא הפנים את השיחות והנבואה של הרבי שניבא , שבדור הזה משיח בא, וצריך לעשות עוד מצוה כדי לזרז את בואו.

רעיונות חסידות חב'"ד מתפשטים בעולם, בכל החוגים, ועימם גם הוספה בפועל של החינוך של הרבי.

לימוד התניא קדישא הפך נפוץ בכל החוגים. נתינת כמה פרוטות לצדקה כל יום בבוקר, ע"י כל אחד מבני המישפחה, כולל ילדים קטנים.

אמירת הפרק האישי בתהילים לפי הגיל המתאים, הופך יותר ויותר לנחלת הכלל.

בנות קטנות מדליקות נר שבת בברכה, כחמש דקות לפני האם. – בהשפעת הרבי זה מתפשט ברחבי העולם, בכל החוגים.

דברי הרבי במילחמת המיפרץ: "ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם". משפטי החיזוק מהרבי מהדהדים באוזננו, כאילו נאמרו עכשיו. הם הנוסכים בנו כח, ורגיעת הנפש, ביטחון ואמונה לעמוד בכל הניסיונות כולל ההתקפות עלינו במלחמת שאגת הארי.

הבקשה מהקדוש ברוך הוא והציפיה להתגלות מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלמה, הפך לנושא המדובר בהא הידיעה הן בארצנו הקדושה והן בעולם.

כולנו בציפיה דרוכה בזמנים נישגבים שכאלו, ומתוך הודיה על הניסים שהשם מרעיף עלינו,

מחכים לשמוע קול שופר המכריז על התגלות מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלמה.

אנו נמצאים בחודש ניסן, בשעת רצון מיוחדת במינה. "בניסן נגאלו אבותינו, ובניסן עתידין להיגאל". נחטוף עוד מיצוה ועוד נתינת צדקה. נעסוק כולנו במבצעי הקודש שהרבי ביקש מאתנו, ובמרץ , עוד יותר מהרגילות שלנו עד עתה. כדי לזכות ולהכריע את הכף לטובת עם ישראל, ולזכות סוף סוף להתגלות הרבי, בירושלים עיר הקודש, מיד עכשיו. אמן.

טמה חורושוכין

עולם המושגים של התינוק מתפתח לאט. נראה שהוא מבין מעט כל כך.

אז מה, בגיל ינקות הוא כמו עציץ, להבדיל? רק נאכיל, נשקה, נפתח חלון שהשמש תשזף אותו ושיקבל אוויר צח, ונדאג שישן (וכמה שיותר – טוב יותר)?

האם יש לנו אחריות חינוכית כלפיו בשלב הזה? האם משהו מהותי קורה שם? יש בכלל טעם להשקיע?

לכאורה הכול דומה, אבל רק לכאורה. בתינוק "הלא מבין כלום" הזה יש סוג של "תוסף" – נשמה יהודית, גנום יהודי שיש לו כל מיני תופעות לוואי, שעם הזמן יבואו לידי ביטוי: התמסרות מוחלטת, רדיפת אמת וצדק, אינטליגנציה רגשית גבוהה, חיבור אל האין־סופי והרוחני, עזות ואומץ משולבים עם אחריות ורחמנות.

כוחות הנשמה, המתגלים ביכולות השכליות, ומאפשרים שימוש מושכל בתכונות המולדות של האדם, כמעט אינם באים לידי ביטוי בגיל הזה. עם הגדילה באה הנשמה בהדרגה לידי ביטוי דרך הגוף, עד גיל 13, שאז זהו סוף וגמר כניסת הנפש האלוקית באדם.

ה"תוסף" הזה הוא שעורר כל כך הרבה שנאה, רדיפות וקינאה, ולהבדיל, הערצה, בכל עמי העולם. בעבור המן וחבר מרעיו שבכל דור ודור, התינוקות היהודיים היו חשובים דיים כדי לרדוף אותם, ולהשמיד, להרוג ולאבד. ואם אויבינו הכירו בעוצמה הטמונה בתינוק יהודי זעיר, גם אם אינו מבין דבר, על אחת כמה וכמה שעלינו להכיר בחשיבות החינוכית העצומה הטמונה בהווה הבראשיתי שלו.

אבל אם אינו מבין דבר, איך אפשר לחנך אותו?

שאלה זו נובעת מן ההנחה השגויה שחינוך הוא תהליך שכלי בלבד. לפי גישה זו, כל עוד פונקציות כמו השוואה, אבחנה, פיענוח מידע ומעבר מרעיון לדיבור עדיין אינן מפותחות – אין מקום לפעולה חינוכית משמעותית. והמסקנה המתבקשת היא שבשלב הזה מתייחסים אל הפעוט קצת כמו אל עציץ… נמתין שהוא יגדל.

כמובן זו טעות עמוקה בהבנת מהותו של החינוך. עניין החינוך הוא לקשר את היהודי עם אלוקיו בקשר כולל־כול ובל יינתק, כך שכל חייו יביא לפועל את התפקיד הספציפי שייעד לו ה' – שליחות חייו – בנאמנות. תפקיד ההורים הוא לאפשר זאת. שלב הינקות הוא ההכנה לחינוך.

הקשר של יהודי עם ה' הוא, קודם כול, קשר של ברית, קשר שעומד מעל ההבנה, מעל הפונקציות השכליות, ובלשון רבותינו נשיאינו – למעלה מטעם ודעת. הברית הזו היא הרובד הראשוני ביחסים בין ה' ליהודי, וזה כל מה שיש לתינוק הזה. החינוך בשלב זה מכוון לחזק, להעמיק ולחקוק את הקשר המהותי הזה בכל רבדי הנפש, גם אלו שטרם נתגלו, עד לחקיקה בגוף עצמו – ברית המילה.

לכן ילד יהודי נימול כשהוא בן שמונה ימים ולא בהגיעו לבשלות. דווקא כשהוא בן שמונה ימים, ללא בחירה והבנה, זה הזמן המתאים להתחיל לממש את הברית שלו עם אלוקיו – ברית עולם, שאינה תלויה בדבר, מעל לטעם ודעת ומעל לכל בחירה.

לחזק את הברית

איך מחזקים את העל־מודע, את הנשמה?

הוראות רבות ניתנו לנו בתורה שבכתב ושבעל פה. ברית המילה היא הראשונה והחשובה שבהן. אבל יש עוד הוראות רבות שנועדו לחזק את המקום הזה בנפש:

משתדלים להשמיע לאוזני התינוק רק דברים טהורים וטובים (ניגוני חב"ד, שיעורי תורה, כשם שעשתה אימו של רבי יהושע בן חנניה – והועיל לו), לדבר אליו ברוך ובמתינות, ולהקפיד שהדיבור יהיה נקי ועדין; נוהגים לשלם בעבור הרך הנולד לישיבה שמן הסתם ילמד בה, כסגולה לשמירה ולאריכות ימים בתורה ותפילה; להעמיד לנגד עיניו את תמונות רבותינו נשיאינו; ליטול לו ידיים בבוקר מגיל רך מאוד; כבר אחר לידתו לומר איתו "שמע ישראל" בכל יום; להביאו לנשק את המזוזה ואת שאר חפצי הקודש; להביאו אל צדיקים ועוד.

ובצד ההימנעות: שומרים על טהרת הראייה והשמיעה ועל כשרות המזון; לא נותנים לילד לשחק בדמויות של חיות טמאות או בצעצועים ובמשחקים שיש בהם חריגה מערכים כמו צניעות או דרך ארץ.

כל הפעולות האלה מחזקות את התודעה הכללית של הילד ואת הדרך שבה הוא רואה את העולם ואת עצמו. נוסף לכך שהן פעולות סגוליות (שמעצימות את הכוח של קיום המצוות עצמן), הן מעודדות מידות טובות, התקשרות לרביים וטהרה וקדושה.

במה מחזקות הפעולות האלה את ההתקשרות עם ה'?

יש חשיבות רבה לאופן שבו האדם רואה את עצמו – כלומר, לקטגוריה שהוא משייך את עצמו אליה. אדם, גם ילד צעיר, יפעל לעיתים קרובות בדרך המתאימה לאופן שבו הוא מגדיר את עצמו. אם הוא רואה בעצמו אדם טוב ביסודו, אדם שיש לו יחס חם עם ה', הוא ירגיש שקיום המצוות הוא הדבר הטוב לו ביותר. ואז, גם אם ייכשל במשהו, התגובה שלו תהיה: 'הפעולה הזו איננה מתאימה לי, היא רק סטייה קטנה וחד־פעמית. אתקן אותה מייד, ואשוב לדרך שלי, דרך ה". מובן שכל השיח הזה איננו מודע. ומאחר שהחלק הזה, הלא מודע, מתחיל להתפתח כבר בגיל הינקות, כבר אז חשוב שההורים ישקיעו בעיצובו.

אבא, אימא, ובורא העולם

בואו נחשוב רגע, מה הרוויחו ההורים מן העובדה שנולדו להם ילדים? חוסר שינה בלילות, הוצאות על מזון, על ביגוד, על הנעלה ועל ציוד נלווה, דאגות בענייני בריאות, ריצות לרופאים ולמעקבים רפואיים, דאגות חינוך, חילוקי דעות ביניהם בנוגע לגידול הילדים, כאבי גב ורגליים ועוד כהנה רווחים. גידול ילדים הוא מסוג הדברים שמצריכים השקעה גדולה של צער גידול, לפני שזוכים לראות פירות לעמל ולרוות נחת.

חסידים נוהגים לומר שבכל ענייני הקליפות, החל מקליפת נוגה, אנחת ההנאה קודמת לאנחת הקושי והמאמץ, אבל בענייני טוב וקדושה – המאמץ והקושי קודמים להנאה ולסיפוק. זו הראיה החזקה ביותר לכך שגידול ילדים בא מצד הקדושה…

אז מה מחזיק את ההורים בתפקיד?

האהבה הגדולה שנולדת בליבם מייד עם הולדת הילד, אהבה שאינה תלויה בדבר: גם אם נולד חולה, נכה או עם בעיה התפתחותית. הקשר ההורי, שאינו תלוי בדבר, נוגע בחלקים הלא מודעים שבנפש הילד, ונותן לו עוצמה לעמוד באתגרי החיים, כשיצוצו. כשתינוק חווה אהבה, רוך וחום אנושי, הוא לומד שהעולם בטוח, והאנשים שבו נאמנים ומאירי פנים. כשיגדל וילמד על קיומו של ה' בעולם, הנפש כבר תהיה בשלה ליחס חם ואוהב עם מי שהוא הסמכות הרשמית וההורה של העולם כולו בכבודו ובעצמו – ה' יתברך.

לכן, בפעם הבאה שאנחנו, ההורים, ניגש לילד הזעיר שלנו, נזכור עד כמה חשובים הפרטים הקטנים לשמירה על חינוך טהור בגיל הזה, ועד כמה חשובה האהבה הבלתי מוגבלת שלנו אל האוצר שהופקד בידינו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

21-03-2026-22-26-25-א ניסן

21-03-2026-22-29-07-ב ניסן

21-03-2026-22-26-28-ג ניסן

אימא שלי הטובה, אני על האוטובוס, בדרך הביתה. התפילין בתא האחסון למעלה, המזוודה הגדולה, מלאה בכביסה משומשת, נחה לה בתא המטען. יש לי עוד שעה של נסיעה לפחות, ואני מנצל את הזמן כדי לכתוב לך.

אין לך מושג כמה אני שמח ומתרגש לחזור הביתה. אני יודע שכלפי חוץ זה לא תמיד נראה, אבל רק אחרי שעזבתי את הבית בשיעור א' של ישיבה קטנה, הבנתי פתאום עד כמה אני קשור אליו ומתגעגע.

כשאני חושב על הרגע שבו אפתח את הדלת, את תמהרי אליי בפנים מאירות, שולם יטפס עליי בהתלהבות, מושקי תהפוך את המזוודה שלי לסוס, ושניאור ייצמד אליי במשך חצי שעה לפחות, עד שיסיים לדווח לי על כל משחקי הכדור, אוספי המדבקות לאלבום והמריבות שלו בחודש האחרון, אני מתחיל לחייך לעצמי, שמח שהאוטובוס חשוך…

למה אני כותב לך את המכתב הזה?

קודם כול, מגיע לך לדעת כמה הבית חשוב לי, גם אם אני לא תמיד מצליח לבטא את זה, ואולי לפעמים זה אפילו נראה אחרת,

וגם…

אני חייב לשתף אותך בכמה חששות שממלאים את ליבי כשאני נזכר ב'בין הזמנים' הקודם. ואני מתכוון לפסח או לקיץ, כי בתשרי אני אצל הרבי, ברוך ה'.

אולי תוכלי לעזור לי?

שמיים וארץ

בישיבה החיים שלי מסתובבים סביב תפילה טובה, סדר חסידות, "מבצעים", חברותות והתוועדויות. מהבוקר ועד מאוחר בלילה יש לי סדר יום עמוס וחסידי, ברוך ה'. זה עמוס ואינטנסיבי, ואני שמח להגיע הביתה ולהרפות קצת. אבל ההבדל הזה, בין הבית לישיבה, קצת מבלבל.

אני מרגיש לפעמים כאילו אני נוחת מהרוחניות שברוחניות אל הגשמיות שבגשמיות. אחרי רגעי ההתרגשות הראשונים, אני מייד נכנס אל הקלחת. לשפשף, לסחוב קניות, להוריד זבל, לרוץ למכולת בפעם המיליון, ולנסות להתארגן לארוחה מאולתרת במרפסת…

לא רק שאני לא לומד כל היום ומסיים בהתוועדות, אפילו את החת"ת אני בקושי מצליח לסיים. בקושי מתעורר, רץ לתפילה במניין בעלי בתים ישנוני, מתגייס עוד בדרך חזרה הביתה להשלים משימות ולהביא דברים מפה ומשם.

אני יודע שאת, מצידך, תפני לי אפילו את כל היום ללימוד ותוותרי על כל העזרה שלי, באמת! (טוב, חוץ משש שקיות זבל שיחכו לי עד שאגיע בערב…) הלימוד שלי חשוב לך, ואת משדרת את זה כל השנה בכל דרך. אבל אני עצמי לא כל כך מצליח להיכנס לתיבת נח ולפנות את עצמי ללימוד. זה אחרת כשאין משגיח וסדר יום ישיבתי… אני שוקע לתוך ספר חדש שמסתובב בבית ואני לא קראתי, יורד עם שניאור קצת לשחק כדור למטה, במסווה של כיבוד הורים כמובן. זה עוזר לך, נכון?…

ואז, בלילה, אני מתיישב לומר קריאת שמע שעל המיטה, ומרגיש כל כך…

את מבינה, נכון?

מחפש מקום

עוד דבר שקצת מציק לי: אני מגיע הביתה ומרגיש כמו אורח. גם במובן הטוב של המילה, כולם מתלהבים שהגעתי, ואת מכינה לי משהו שאני אוהב, ולא מבקשים ממני לעזור ולהושיט יד כמעט חצי שעה, אבל בעיקר במובן הפחות נחמד של אורח.

כאילו הימים שלא הייתי ניתקו אותי, ואני כבר לא ממש חלק מהבית.

חצי מהדברים שמדברים עליהם בבית בסערה אני לא מבין, וכבר נמאס לי לשאול "מה? מה זה? על מה הוויכוח?" אז אני פשוט מקשיב לדיונים הסוערים ומנסה להבין על מה מדובר ומי נגד מי.

בערב אני רק רוצה להניח את הראש, ואני מגלה שבזמן שלא הייתי, המיטה שלי הפכה להיות המיטה של שניאור. תמיד יש הסבר, הגיוני בדרך כלל. "זה קרוב יותר לממ"ד" או "ככה אני לא צריכה לספר סיפור חסידי לפני השינה פעמיים"… אבל זה לא כיף.

כאילו זה לא ממש הבית שלי, רק פינו לי מיטה ומקווים מאוד ש"ארגיש בבית…"

אני מחפש סיכום של שיחה משנה שעברה, ומגלה שמושקי התחילה לאחסן את המחברות שלה במגירה שלי. את הסוודרים שלי העבירו למדף גבוה יותר, כי ככה יש יותר מקום לבגדי החורף של הקטנים. והשמיכה? איזו שמיכה הייתה שלך? זה משנה בכלל? קח מהמדף למעלה איזו שמיכה שתבחר, מאמי…

בישיבה יש לי מקום. מיטה שלי, מקום לימוד וארונית, וכמה מדפים בארון. דווקא שם לא הבית שלי, ובבית שלי אני צריך לחפש לעצמי מקום.

שנת חורף

אני מגיע עייף, אימא.

זמן חורף בישיבה הוא ארוך ותובעני, וגם אם אין התוועדויות (ומתי אין?), עדיין יום הלימודים נמשך עד השעות המאוחרות. גם יום שישי, שנחשב יום התרעננות בישיבות אחרות, אצלנו מלא ב"מבצעים", ברוך ה', עד הרגע האחרון. ובשבת משתדלים להתפלל באריכות, וללכת לבתי כנסת באזור כדי לחזור שיחה.

אני מגיע עייף וישן המון. לפעמים נראה לי כאילו התאווה היחידה שלי היא ללכת לישון בלי לכוון שעון מעורר…

אני מרגיש שאת סופרת לי שעות שינה, ומתחילה לחשוש להרעלת שינה. את תוהה כמה בחור אחד יכול לישון, ואיך הוא מסוגל להירדם שוב בצוהריים אם קם רק בשעה… לא משנה.

אני חושב שאחרי שלושת הימים הראשונים, שבהם אני באמת משלים שעות שינה, העייפות שלי בעצם נובעת מבלבול. זו הדרך של הגוף שלי לומר: אין לי סדר יום שאני רגיל אליו, ואני לא ממש יודע איך להגיב. זה דורש ממני מאמץ מנטלי רב כל כך שאני כבר מעדיף לחזור לישון.

אז השינה שלי הפכה לבדיחה של המבוגרים, וזה בסדר. בטח קשה לך להאמין שבישיבה אני מתייצב לסדר חסידות בזמן. אבל ככה זה, בית הוא בית וישיבה היא ישיבה. שני דברים שונים לגמרי, שני בחורים שונים לגמרי.

ואת חיכית כל כך שאחזור ואעזור ואתייצב מייד לכל הדברים שעושה בחור חזק וצעיר. סחיבות, שפשופים, ריצות…

בשמחה, אימא. תכנני את הניקיונות שלך כך שאת הדברים הקשים עושים אחרי הצוהריים ובערב. אז אני בשיא המרץ, כשאת כבר גמורה לגמרי…

המתיקות האמיתית

ובתוך כל זה יש גם אחים קטנים. אני רואה איך הם מסתכלים עליי בעיניים נוצצות כשאני נכנס הביתה, מחכים שאשחק איתם או שאספר להם משהו מהישיבה. אני יודע שאני הדמות שהם נושאים אליה עיניים, וזה מחמם את הלב, אבל זה גם אחריות כבדה כשאני בעצמי עייף כל כך. לפעמים קשה לי למצוא את הכוחות להיות האח הגדול, החייכן והכיפי שהם מצפים לו, בדיוק כשאני רק רוצה להניח את הראש ולשכוח לרגע מכל המחויבויות. אימא, בבקשה תעזרי לי לזכור שהחיוך שלי אליהם הוא השיעור הגדול ביותר שאני יכול לתת להם השנה.

אימא, בבקשה תעזרי לי למצוא את האיזון. תסתכלי עליי בעין טובה גם כשאני זקוק לשעה של שקט עם החת"ת שלי או למנוחה בתוך הבלגן. המילה הטובה שלך וההבנה שגם אני עובר תהליך של "נחיתה" מהישיבה, הן שייתנו לי את הכוח להביא את האור של "תומכי תמימים" אל תוך הבית שלנו.

ואני מצטער אם נשמע שאני מתלונן.

בבקשה, תקראי את התחלת המכתב ותזכרי כמה אני שמח לחזור הביתה וכמה אתם חשובים לי…

במחשבה שנייה, לא נראה לי שאני אתן לך את המכתב הזה בכלל, אבל הוא עזר לי מאוד לסדר לעצמי את הראש, ולהבין מה מלחיץ אותי כשאני חושב על "בין הזמנים" שחיכיתי לו כל כך.

אוהב ומתגעגע ברמות שאין לי מילים אפילו לכתוב, בטח לא להגיד…

ממני, מענדי.

נ"ב: כמעט שכחתי לשאול! זה יהיה בסדר אם אני אמצא עבודה ב"סופר" או משהו כזה? אין לי אפילו דולר אחד לנסיעה לרבי, ועכשיו זה הזמן לסגור את הכרטיסים הזולים, אימא!

באדיבות מגזין עטרת חיה

אם את רוצה את המגזין אצלך בבית או במייל הרשמי עכשיו בקישור

*שימי לב, בגרסה המודפסת הכמות מוגבלת, הזדרזי להרשם

שִׁיר שֶׁל יוֹם #255

ZOOM OUT

כְּתִיבָה: וועלוועל׳ה קריצ׳בסקי

בְּתֵשַׁע, תֵּשַׁע וּשְׁלוֹשִׁים

עֲיֵפִים וּמֻתָּשִׁים

בְּפִיגָ׳מוֹת הֵם חָשִׁים

אֶל הַזּוּם בַּמִּרְשֶּׁתֶת

רְקָעִים וּפִילְטֵרִים

וּמוֹרִים מְסֻחְרָרִים

אַרְבָּעִים דַּקּוֹת מַעֲבִירִים

שָׁם בְּזוּם בַּמִּרְשֶּׁתֶת

לֹא נָעִים כָּךְ לְהוֹדוֹת

אַךְ כְּשֶׁבְּאֶמְצַע אַזְעָקוֹת

יֵשׁ הֲקָלָה בַּלְּבָבוֹת

שֶׁבַּזּוּם בַּמִּרְשֶּׁתֶת

בֵּין שַׁאֲגוֹת הָאֲרָיוֹת

יִזְכֹּר עִמָּנוּ לְדוֹרוֹת

גְּבוּרַת מוֹרִים וְגַם מוֹרוֹת

בְּעֵת זוּם בַּמִּרְשֶּׁתֶת

עִם יַלְדֵיהֶם עֲלֵי צַוָּאר

וּמִסָּבִיב יָהֹם הַסַּעַר

יַם פַּרְצוּפִים כְּלָל לֹא מֻכָּר

עַל הַזּוּם בַּמִּרְשֶּׁתֶת

תְּפִלָּה נִשָּׂא וְנָאמָלָק

שֶׁיִּמָּחֶה זֵכֶר עֲמָלֵק

וְהַזּוּם גַּם יִסְתַּלֵּק

נִשְׁכַּח מִזּוּם בַּמִּרְשֶּׁתֶת

מתוועדות מקרוב!

בשבוע שעבר התקיימה התוועדות מיוחדת בהשתתפות הרב לוי הלל, הרב סנדי ווילשאנסקי שיחי' ממילאנו איטליה, המנהלת הגב' אפרת אדרעי, הצוות והתלמידות. ההתוועדות הסוחפת נמשכה ונמשכה, כאשר אחרונות המתוועדות ישבו עד לשעה 6:00 בבוקר! הדברים הסוחפים, התובנות החסידיות והכלים שכל אחת קיבלה היו יוצאי דופן! חלק מהתלמידות הצעירות אף סיפרו בהמשך שבתחילה לא ידעו כיצד יצליחו להתחבר לרוח ההתוועדות מרחוק, אולם לאחר שהיו בה, חוו את השיתוף ואת העוצמה שבדברים – הן חשות שדווקא ההתוועדות הזו שינתה אותן!!!

"מעמד ומצב" – מבצע השיא יוצא לדרך

כחלק מהעשייה וה"שטורעם" שנמשך גם בימי המלחמה, הושק בשבועות האחרונים מבצע "מעמד ומצב" להכנת העולם להתגלות. המבצע המושקע, שבתכנונו והפקתו מושקעים משאבים רבים וזמן לא מבוטל, מציע מספר מסלולים למשתתפות ופרסים יקרי ערך: טיולים, כרטיסי טיסה לרבי, מתנות שונות ובמסלול הפרימיום – קונטרס שהתקבל מידו הק' של הרבי מה"מ.

המבצע, שמבוסס במלואו על שיחות קודש ומאמרי חסידות של הרבי, מאפשר לכל אחת לקחת בו חלק, לרבות תלמידות שנה ג', כלות ואף בוגרות הסמינר וחברות הצוות עצמן! נקודת הרעיון – המבוסס על מדרש רבה למגילת רות בו נאמר כי כאשר אדם עושה מצווה "אליהו כותבה, ומלך המשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם" – היא שכל אחת, בכל מעמד ומצב בו היא נמצאת, יכולה להגיע למעמד ומצב של גאולה.

ההצטרפות למבצע סחפה בנות רבות וממש בימים אלה הן עוסקות בלמידה ובביצוע המשימות השונות, בתפילה שעוד לפני ר"ח ניסן נזכה לחזות בהתגלות מלך המשיח וככתוב בתפילה "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים".

במקביל לעשייה הרבה בחירום, נמשכת ב"ה שגרת הרישום בכל העוז וזה הזמן להזכיר כי הרישום נסגר בעז"ה כמתוכנן ביום חמישי הקרוב, א' בניסן. ניתן להירשם בקישור המצורף.

קישור לרישום:

https://rishum.app/bnot-seminar

מקווה שאת ומשפחתך בטוב ככל האפשר. אינני יודעת אם את עמוסה מהרגיל עם ילדים קטנים בבית, במצב של עייפות כרונית (כמוני), או דווקא משוחררת יותר כי אין עבודה או עובדים מהבית.

כך או כך, אחרי פורים כאן, וזה אומר שפסח עוד רגע מגיע, וכנראה את בכל זאת מתחילה לחשוב על זה…

הפעם אני רוצה לענות על שאלה שקיבלתי לא מזמן. היא רלוונטית מאוד לארגון ארון הבגדים (ולעוד תחומים בחיינו):

לפעמים אני יודעת בשכל שבגד מסוים כבר אינו מתאים לי, וכנראה לא אלבש אותו שוב, אבל קשה לי לשחרר בגלל כל מיני מחשבות:

אולי יום אחד אצטרך אותו ואתחרט שזרקתי?

אולי יום אחד הוא יחזור לאופנה?

לא חבל ששילמתי הרבה וכמעט לא לבשתי? ועוד שאלות כהנה רבות…

אז מה עושים במצב כזה?

אני רוצה לתת לך המלצה פרקטית וגם תובנה למחשבה:

מבחינה פרקטית, ההמלצה שלי היא לקחת את כל הבגדים שאינך לובשת ביום־יום אבל בינתיים חוששת להוציא, ולשים במרוכז במקום לא נגיש (כגון אריזת ואקום בארגז מצעים, קופסה במדף גבוה מאוד או אפילו מגירה שאינה נמצאת בשימוש בארון כלשהו), ולחזור אליהם בעוד כמה חודשים (שימי תזכורת ביומן!).

בדרך כלל אחרי כמה חודשים מתקיים בהם "רחוק מהעין רחוק מהלב". את תראי שפתאום קל הרבה יותר לשחרר. מומלץ בחום מהניסיון שלי ושל לקוחותיי!

והנה תובנה שעוזרת לפעמים לשחרר בקלות:

בדרך כלל הפחד שלנו הוא שאחר כך, מכל סיבה שהיא, נתחרט ונצטער שלא שמרנו את הבגד. אז אני רוצה לומר לך שבהחלט יכול להיות שעל פריט או שניים תגידי לעצמך – חבל שזרקתי….

אבל, וזה אבל חשוב מאוד:

האם בשביל בגד או שניים כאלו שווה לך לחיות במאבק קבוע מול ארון עמוס, שמקשה עלייך להתלבש וגורם לך בכל בוקר תסכול, תחושה שאת לא מוצאת ידיים ורגליים, ובעיקר לא מתלבשת כמו שאת באמת רוצה?

זאת ועוד, בכל פעם שאת נתקלת בבגדים האלו, ש"שמרת ליתר ביטחון", את פוגשת גם את רגשות האשמה: על הכסף שבזבזת, על המשקל שהשתנה או על חוסר האונים מול הבלאגן. האם זה באמת שווה את זה?

נראה שאם נחשוב על זה רגע במודע, התשובה תהיה חד־משמעית: זה לא שווה את זה. וברגע שאת מחליטה זאת במודע, ההחלטה הופכת להיות קלה יותר!

טובה קצנלבוגן – מומחית לסטיילינג אישי / לדעת להתלבש כמו שאת אוהבת.

לקבלת מדריך הוידאו שלי עם כל הטיפים הפרקטיים שלי לבניית מלתחה מנצחת שתעזור לך להתלבש כל יום בדיוק כמו שאת אוהבת, שלחי לי מייל לכתובת:

[email protected]

מוזמנת לעקוב גם בסטטוס מלא השראה וטיפים! שלחי לי הודעה למספר: 052–4814409

באדיבות מגזין עטרת חיה

איפה אני תופסת אותך? בממ"ד? מנסה להשלים שינה?

אין ספק שזו תקופה של תהפוכות ומה שקראנו במגילה קורה לנגד עינינו ממש.

ועדיין, לצד כל הניסים, יש גם כאב, פחד, חרדה ואי־וודאות.

מה עושים?

לפני הכול, תזכרי שאת בסדר! נורמלי לפתוח שוב ושוב את המקרר או להיות עצבנית… נורמלי להיות מבואסת שהתוכניות משתבשות, או לבכות פתאום סתם באמצע היום "כאילו מכלום"…

קבלי את עצמך עם הנפילות. את בסדר!

ומה הלאה? איך נתקדם?

נבין את תפקידו של הפחד: לפחד יש מטרה טובה, להגן עלינו. הוא טוב כשהוא מניע לפעולת הגנה, אבל יש גם פחד שמשתק ומשבש אותנו, ואת הפחד הזה אפשר לשחרר.

נזהה את מקורו של הפחד: נדמה שהפחד נובע מהמצב – יש מלחמה, נפילות, אזעקות – ברור שיש פחד! אבל בפועל מה שמייצר את הרגש הוא הפרשנות שלנו: אירוע > פרשנות > רגש > תגובה.

על האירוע אין לנו שליטה.

על הפרשנות – יש, וזו בשורה טובה.

נפריד בין מה שבשליטתנו ובין מה שלא: בשליטתי – המחשבות, הרגשות והפעולות שלי. לא בשליטתי – כל מה שחיצוני לי – מלחמה, החלטות מדיניות, התנהגות של אחרים, העתיד.

אל תתעסקי בכל מה שאינו בשליטתך, גם לא במחשבה. חזרי למה שכן.

לא נילחם בפחד, נדבר איתו באהבה – במקום להילחם בו, אפשר לומר לפחד: "תודה שאתה כאן ורוצה להגן עליי, אבל כרגע, אחרי שסידרתי כל מה שבשליטתי, אינני זקוקה לך, אני משחררת אותך לעת עתה".

ההחלטה לשחרר את הפחד, אחרי שהבנתי שאינו משרת אותי, מביאה שחרור ורוגע.

נזכור שיש בנו כוחות ואיננו לבד – עברנו משברים רבים בשנים האחרונות. יש לנו ניסיון ומשאבים.

ועם זאת, אל תהססי לבקש עזרה כשצריך – טכנית, עם הילדים, נפשית. בקשת עזרה אינה חולשה, היא כוח. היא היכולת שלנו לקבל אחריות על המצב שלנו ולייעל אותו.

נצא מעצמנו כדי לחזור אל עצמנו – חרדה היא "לופ" פנימי שבו אדם עסוק בעצמו, בפחדים, בדברים שאינם בשליטתו – מקצתם מודעים ואחרים לא.

כל עשייה, נתינה, עזרה והתגייסות למען אחרים עוזרות לצאת מהלופים ולחזור לעצמי האפקטיבית.

נאמין בילדינו – אולי נדמה לנו שלילדים קשה יותר להתמודד, משום שאינם מבינים את המצב. אך למעשה, ההפך הוא הנכון. הילדים מסתגלים בקלות רבה יותר למציאות מאתגרת ומגלים גמישות רבה, וזאת משום שאין להם תפיסה מקובעת איך המציאות צריכה להיראות. לא צריך להיבהל מזה שילד פוחד, זה נורמלי ובריא.

רגרסיה זמנית, רצון לישון יחד, משחקי מלחמה – אלו דרכי התמודדות טבעיות ובריאות. עם זאת, הילדים מושפעים מהציפיות שלנו, מהאופן שאנו, ההורים, תופסים אותם. אם נאמין שהם חזקים, מסוגלים ויכולים להתמודד – זה מה שהם יגלו בעצמם.

לא ננסה "לשדר רוגע" – פשוט חבל על המאמץ. ילדים קולטים את מה שאנו מרגישות באמת. אז הכול בסדר, מותר גם לאימא לפחד, והילדים יכולים להתמודד עם זה. אפשר לומר: "אני קצת פוחדת, אבל אנחנו יחד ונעבור את זה". את אימא, לא מלאך, ואנושי לפחד.

ומעל הכול, נתאזר באמונה – אנחנו בתוך סיפור גדול מאיתנו. אנחנו רואות את התמונה החלקית – מתבוננות ברקמה מהצד ההפוך. לכאורה הכול קשרים ותסבוכות לא ברורות, אבל היצירה נרקמת מעל ראשינו ביד אומן.

נאמין, נתפלל ונראה יחד ישועות במהרה.

אלונה שפיגל – מלווה נשים לשינוי עמוק ומרפא במערכות יחסים ובחיים. לתגובות, או הצטרפות לרשימת התפוצה של אלונה שלחי מייל: moc.legiphsanola@sanolaאו בוואטסאפ – 3012599550

באדיבות מגזין עטרת חיה

כשאת לבד עם עצמך – תעני בכנות: כמה את באמת מעריכה את עצמך (בין 1 ל־01)?

פעמים רבות אנחנו בטוחות שהבחירות שלנו ענייניות, שקולות, מבוססות על בירור אמיתי, אבל אם נרד לשכבה עמוקה יותר נגלה שלא הבירור מנהל אותנו אלא הצורך – צורך עמוק באישור, בביטחון, בתחושת שייכות.

לא מזמן שמעתי משל יפה מהפסיכולוגית שרי ברלינסקי: כשאנו יושבים בבית ודופק מישהו ומציע לקנות בקבוק מים, נחייך ונאמר "תודה, אין צורך". אם אנו ברחוב וצמאים, אולי נקנה. אם אנו באמצע טיול בלי קיוסק בסביבה, נהיה מוכנים לשלם יותר. ואם אנו במדבר, רגע לפני התייבשות, כל מים ישמחו אותנו, גם כאלה שבמצב רגיל לא היינו מתקרבים אליהם. כי ככל שהצורך גדל, מתפשרים יותר, והסטנדרט יורד.

הדפוס הזה קיים במערכות יחסים שיש בהן פוטנציאל לניצול ולפגיעה. לדוגמה: אם מישהי זקוקה מאוד לעבודה או להכרה בערך שלה, היא עלולה להסכים לעבוד גם אצל מעסיק שאינו משלם כראוי ואפילו מנצל אותה.

אחרי שיחות רבות עם בחורות ונשים ועם אנשי מקצוע שליוו תהליכי שידוכים ונישואין, אני מרגישה צורך להעלות כאן כמה נקודות שחשוב לשים לב אליהן בתקופת הפגישות (ואם יש עוד נקודות שלא הזכרתי, אשמח תמיד לשמוע).

ככל שהערך העצמי נמוך יותר, וככל שהכמיהה להתחתן הופכת לצורך בוער, כך גובר הסיכוי להתעלמות מסימני אזהרה. אם בחורה איננה מכירה בערך שלה ובדברים הטובים והמשמעותיים שהיא מביאה איתה לחיי הנישואין, היא עלולה לשכנע את עצמה ש"זה רק עכשיו", שהוא "לא באמת כזה", וש"אחרי החתונה הכול יסתדר".

ובתוך המקום הזה היא גם עלולה להסכים לפיתויים רגשיים, מחשבתיים או מעשיים שלא באמת מתאימים לערכיה, רק כדי שלא תאבד את הקשר.

אז איך נראות נורות אדומות בפגישות?

נורות אדומות לא תמיד מלוות באזעקה, ולא תמיד הצבע שלהן בוהק.

מושקי יצאה מהפגישה בתחושה שקשה להסביר. על הנייר הכול היה נכון: בחור רציני, חסידי, רקע טוב, שיחה זורמת. ובכל זאת, משהו צרם לה. במהלך השיחה הוא הזכיר אולם מסוים ואמר בחיוך: "מי שסומך על ההכשר שלהם כנראה לא ממש מבין בכשרויות".

אחר כך דיבר בזלזול עדין על רב שמלמד אותן בסמינר, בעוד היא דווקא מעריכה אותו מאוד. בהמשך העיר על בן דוד שלה, בחור רציני וירא שמיים שהיה בעבר שליח בישיבה שלו, ש"אף פעם לא באמת קולט עניינים".

לא בחריפות, לא בצעקות, רק בטון שמקטין ומבטל.

אפשר להעדיף הכשר מסוים. אפשר להחזיק בדעה ברורה בסוגיה. זה לגיטימי. אבל כשהשיח על אחרים חוזר שוב ושוב למקום של ביטול, של הקטנה, של תחושה שרק הוא מבין וכולם קצת פחות – זה כבר לא עניין של הידורים ועקרונות. זו גישה.

וכאן בדיוק נכנס המקום הפנימי שלנו: מושקי יצאה מהפגישה ולא ידעה להסביר מה מפריע לה. הרי הוא לא צעק, לא העליב אותה ישירות, הוא לא פסל את דעותיה ולא אמר משהו "אסור". על הנייר הכול היה תקין.

ואז התחיל אצלה הדיאלוג הפנימי: אולי אני סתם רגישה? אולי אני מחפשת שלמות? אולי הוא פשוט בחור עם דעות ברורות? אולי אני צריכה ללמוד להכיל?

ככל שהרצון להתחתן חזק יותר, כך הקול הזה נהיה משכנע יותר. ככל שהלחץ (הפנימי או החיצוני) גדול יותר, גוברים הסיכויים שמושקי תסביר לעצמה למה זה לא באמת חשוב, למה זה שולי, למה לא צריך לעשות מזה עניין.

אבל רגע, מושקי, השאלה היא לא רק מה הוא אמר, השאלה היא איך את הרגשת ליד זה. האם הרגשת מכובדת? האם הרגשת שיש מקום ולגטימיות גם לדעות שלך? האם הרגשת בנוח לומר: "אני דווקא מעריכה את הרב הזה"? לפעמים הנורה האדומה היא לא במשפט עצמו, אלא בכך שאינך מרגישה חופשייה להיות את עצמך.

כאן הקשר לערך עצמי נהיה חד וברור. ככל שאנו בטוחות פחות בערכנו, כך נגן עליו פחות. אם אינך בטוחה שמגיע לך יחס מכבד, תתפשרי על טון מקטין.

אם אינך בטוחה שהקול שלך חשוב, תשתקי כשהוא מתבטל. ואז לאט־לאט, בלי ששמת לב, את מתרגלת להצטמצם, והתרגלות להצטמצמות בתקופת הפגישות אינה נעלמת אחרי החתונה; היא בדרך כלל רק מתבססת.

גבולות שנבדקים בשקט

יש נורות אדומות שאינן קשורות למה שהוא חושב, אלא לחדירה לפרטיות שלך. לפעמים חדירה כזו מתבטאת בשאלה שנשמעת תמימה: "כמה את מרוויחה?" או: "כמה פגישות היו לך לפניי?" ובהמשך אולי גם: "ולמה ההצעה הקודמת ירדה?"

יש שאלות שבאות ממקום ענייני, ויש כאלה שיוצרות תחושה של בדיקת גבולות. בהתחלה אולי זה אפילו מחמיא לך שהוא רוצה להכיר לעומק, שהוא מתעניין. אבל אם שמת לב שאת נלחצת לענות, שאת משתפת בדברים שעוד לא נכון לך לשתף, שאת חורגת מהקו הערכי שלך רק כדי לא להיתפס כסגורה, כדאי לעצור.

בחורה אחת סיפרה שבפגישה השנייה, תוך כדי שיחה נעימה, הבחור ביקש לראות תמונות מהטלפון שלה. "סתם מסקרן אותי איך נראה היום־יום שלך", אמר בחיוך. הוא לא דיבר באופן מלחיץ, אפילו להפך, אולי היה אפשר לפרש זאת כמחמאה. ובכל זאת היא מצאה את עצמה גוללת ומראה, אף שמשהו בפנים ביקש לעצור.

מישהי אחרת תיארה איך כבר בתחילת ההיכרות הוא ביקש לדעת עם מי היא מתייעצת על הפגישות. "אני פחות אוהב שמעורבים יותר מדי אנשים," הסביר. רק אחר כך הבינה ששאל לא רק כדי להכיר, אלא גם כדי לבדוק עד כמה היא מושפעת מאחרים.

מישהי נוספת הופתעה כשכבר בפגישות הראשונות הוא ביקש לדעת פרטים מדויקים על סדר היום שלה, מתי היא חוזרת הביתה, עם מי היא נפגשת ואיך נראים הערבים שלה. הכול נאמר בטון מתעניין ואכפתי, אבל התחושה הייתה כאילו היא נבחנת.

והנה סיפור נוסף: בסוף פגישה הוא ביקש שתעדכן כשהיא מגיעה הביתה. "רק שאדע שהכול בסדר." דאגה יכולה להיות יפה ומרגשת, אבל כשהיא הופכת לציפייה קבועה או לבדיקה חוזרת – היא כבר גובלת בשליטה.

זכרי, כבוד אינו נמדד רק במה שהוא אומר על אחרים, אלא גם ביכולת שלו לשמור על המרחב שלך.

פעם ישבה מולי בחורה ואמרה: "הוא שואל הרבה שאלות אישיות, אבל אולי טוב שהוא פתוח?" שאלתי אותה שאלה אחת: "את מרגישה פתוחה, או מרגישה חשופה?"

זה הבדל עצום.

יש בחורים שבודקים גבולות מוקדם בנושאים רגשיים ואישיים, לפעמים אפילו בתחום הצניעות או החשיפה לתכנים שאינם מתאימים לרמה החסידית שהם מציגים. הם לא עושים זאת בבוטות, אלא בהבלעה, בחצי חיוך, כאילו זה רק "שיח כן". אבל אם מישהו דוחף גבול קטן בתחילת הדרך, בלי רגישות, בלי להרגיש את הקצב שלך, סביר להניח שהוא ימשיך לדחוף גבולות גם אחר כך.

ושוב, כאן נכנס הערך העצמי. אם את מרגישה שמגיע לך לקבוע את רמת הפתיחות שאת מוכנה אליה, ולשתף רק במידה מסוימת ולא יותר, לא תתביישי לומר: "את זה אני מעדיפה להשאיר להמשך." אם אינך בטוחה בערך שלך, תעני, אבל אחר כך תצטערי.

מילים טובות בעיתוי לא מתאים

לפני שנים, כשהייתי מדריכה בפנימייה, אחת החניכות שלי חזרה יום אחד נרגשת במיוחד. היא שיתפה את כולנו במחמאות שקיבלה מאישה שפגשה.

"אתן לא מבינות איך היא דיברה אליי", סיפרה. "היא אמרה שרואים עליי שאני אחראית, שיש לי לב טוב, שאני נראית אחת שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות".

היא חזרה שוב ושוב על המילים. הן ריגשו אותה ומילאו אותה.  רק אחרי זמן מה התברר מה היה שם: האישה שהחמיאה לה גם ביקשה ממנה טובה גדולה, להעביר חבילה כבדה למקום כלשהו. בהתחלה היא לא קישרה כלל בין הדברים. רק בהמשך היא התחילה לתהות: מאיפה היא ידעה עליי את כל זה? היא הרי לא באמת מכירה אותי.

מהר מאוד התברר מה באמת קרה. האישה רצתה לבקש ממנה טובה לא קטנה, והמילים הטובות הכינו את הקרקע. הן פתחו את הלב, ריככו, יצרו תחושת קירבה והערכה, ואז הבקשה כבר נשמעה טבעית יותר.

הנערה לא הייתה תמימה, היא פשוט הייתה זקוקה למילים טובות. וכשהן הגיעו, הן קנו אותה לפני שהיא שמה לב. כשיש צורך עמוק באישור, בתחושת ערך, בהכרה, המילים חודרות ישר פנימה.

כך גם בתקופת הפגישות. מילים יפות וחמות הן דבר יפה. מותר לשמוח בהן. אבל כשמילים גדולות מגיעות מוקדם מדי, לפני שנבנה קשר אמיתי, לפני שנוצרת היכרות עמוקה, חשוב לעצור ולשאול: האם המילים האלה נולדו מתוך תהליך, או שהן יוצרות אותו במהירות?

לפעמים אנחנו לא נסחפות אחרי האדם, אלא אחרי התחושה שמישהו רואה אותנו.

אדם עם ערך עצמי בריא אינו מבטל מחמאות, הוא פשוט אינו מקבל החלטות חיים על בסיסן.

נחזור לערך העצמי

רוב האנשים מעריכים את עצמם סביב 6–7. יש כאלה שיותר, ויש שפחות. אם הציון שלך נמוך יותר, אינך צריכה להמתין שמישהו אחר יעלה לך את הערך. אפשר להתחיל בצעדים קטנים: למשל, בכל ערב לפני השינה תוכלי להזכיר לעצמך שאת שווה מעצם מהותך. את בת של מלך, ומגיע לך הטוב ביותר שאפשר. לא כי מישהו בחר בך, אלא כי כך נבראת.

ואז תוכלי לשאול את עצמך: על מה אני מעריכה את עצמי היום?

ולמצוא שלושה דברים, למשל: ההחלטות שקיבלת, האופן שבו התנהלת, הדרך שבה דיברת, הגבול ששמרת, המעשה שבחרת שלא לעשות, וכן הלאה. כי בסופו של דבר, ערך בריא אינו נשען על מחמאות מבחוץ אלא נבנה מבפנים.

ולסיום, אני נזכרת בשיעור על נורות אזהרה, שלמדנו בקורס הבית היהודי בסמינר. אחת הבנות שאלה את המורה: "אז אם נלמד להוריד את כל האנשים הבעייתיים האלה… מי יתחתן איתם?" המורה חייכה וענתה בפשטות: "אין לי מושג. אבל לפחות לא אתן".

באדיבות מגזין עטרת חיה