היום בשעה 11:30 התקבל דיווח על שריפה גדולה מאחורי בית הספר בית רבקה שבכפר חב"ד ב'. צוות כיבוי אש של כפר חב"ד ביחד עם מתנדבי ארגון "מתנדבים בכפר" התחילו בכיבוי השריפה ופינוי התלמידות מהבית ספר לעבר אוטובוסים שהמתינו מחוץ למתחם בית הספר שהובאו על ידי המועצה.

במקום נשארו מספר צוותים על מנת לוודא שאין נקודות אש נוספות וחלילה לא תיפגע אף תלמידה.

פה המקום להודות שוב למתנדבים היקרים גם מהכפר וגם מצפריה בשיתוף פעולה עם ראש יחידת מתנדבי הכבאות – כפ"ח יואל בלניצקי ולמועצה שהגיעו ועזרו בפעולות כיבוי האש ופינוי התלמידות תוך שמירת הביטחון של כולם.

אני כותבת עכשיו אחרי שלפני כמה שעות טובות התכתבתי עם שדכנית והיא אמרה שאשלח פרטים שלי כדי שתעביר הלאה לקבוצת שדכניות – שאולי להן תהיה הצעה מתאימה בשבילי.

שלחתי פרטים בלי תמונה.

"מה עם התמונה? השדכניות לא מסתכלות בפרטים בלי תמונה" היא כותבת, "עניתי לה: "כשיהיה לאחת מהן הצעה מתאימה בשבילי, אז אדבר איתה על העניין". טוב….. זה (שוב) עבר בשלום.

לאחר חצי שעה שולחת אלי איזשהי שדכנית הודעה בוואטסאפ – פרטים ותמונה של בחור וביקשה פרטים ותמונה שלי.

היא סיפרה לי תוך כדי, שהבחור התקשר אליה ממש לפני כמה שעות וביקש שתעזור לו דחוף למצוא שידוך, הוא לחוץ להתחתן!

כנהוג – שלחתי לה פרטים שלי וכתבתי לה, שבאם הבחור יברר עלי ויהיה מעוניין ומאוד יתעקש על תמונה אז אשלח ב"ה. טוב, גם זה עבר בשלום.

חיכיתי כמה זמן, עברו ארבע שעות.

השדכנית שולחת שהבחור אמר שזה לא מתאים.

אוקי…. הוא בירר? הוא בדק? ברור לי שלא…

העיקר הוא לחוץ להתחתן… העיקר שיש לו יראת שמיים וקורות חיים מפוארים מפה ועד אילת..

עניתי לה שזה הזוי מבחינתי, שיהיה לו בהצלחה ותודה שחשבה עלי.

התגובה שלה היתה: "נורא ואיום פוסלים את כולם, ה' יעזור"

עניתי לה בחזרה:

"את מבינה מה שאני אומרת? העיקר מבקשים תמונה. ומה עוזרת תמונה אם הבחור כל כך מזלזל? למה שבחורה תשלח תמונה שתהיה בפלאפון של בחור, כשהבחור מחכה לאיזו נסיכה שטרם הגיחה לעולם וככה מסנן בחורות בלי לבדוק אפילו?!

ברוך השם אני שמחה מאוד שיש בעולם עוד כמה בנות ששומרות על הצניעות והכבוד הפנימי שלהן ולא מוכנות לשלוח תמונה כאילו זה איזה מכירה בשוק. מישהו חייב לתת על זה את הדעת ולהפסיק לדרוש מבחורות תמונות. זה פשוט היפך הצניעות, שבחור מקבל לסמרטפונו האישי תמונות של בחורות.. ויותר מזה, חלקם פשוט מזלזלים".

ככה כתבתי לה מילה במילה.

תשובתה היתה: "את צודקת 100 אחוז. צריך לשמור על כבוד הבנות"

הדבר הראשון שעלה במוחי לעשות, זה לשלוח את השתלשלות העניינים והבעייתיות הנוראית הזו לאתר של נשי ובנות חב"ד. כי לי זה מפריע ואני בטוחה שלעוד המון המון בנות זה מפריע גם, אך הן לא אומרות זאת בקול.

בנות יקרות, אם לא אנחנו אז מי ישמור על הכבוד שלנו?

כל אחת יכולה לחשוב עם עצמה על העניין ולהביע את דעתה כרצונה,

אבל העניין הזה חייב להתחיל מאיתנו ובמקביל, שהשדכניות היקרות ישמרו על הכבוד של הבנות כמו שהן שומרות על כבוד הילדים שלהן ולא שולחות תמונה לכל בחור שמכריז 'הנני!'

הלוואי והשדכניות יקחו את זה לתשומת ליבן, הלוואי והבנות יקחו זאת לתשומת ליבן גם, פשוט לשמור על הכבוד ועל הצניעות שלנו. בפשטות!

ושנזכה כולנו בקרוב ממש להקים בית נאמן חסידי בישראל עם בחור מכבד, ראוי וירא שמיים באמת!

לפני זמן מה נפגשתי עם זוג חביב, שבאו לקבל עזרה כיצד לשפר את חיי הנישואין. אחת הסיבות שבשלה הגיעו לייעוץ היתה קושי לפתח שיחה אישית ופתוחה, דבר שגרם לצבירת כעסים ומתחים מצטברים וממילא, ליחסים עכורים ביניהם.

**

בפרשתנו, פרשת וירא, מסופר שאברהם אבינו פתח פונדק דרכים, בו קיבל במאור פנים כל עובר דרכים והושיב אותו לארוחה דשנה עם מיטב המאכלים.

בסיום הסעודה, דרש אברהם מהאורחים שיברכו את ה', ויודו לו.

ומהסרבנים הוא דרש תשלום גדול בנימוק שעלויות הארוחה גבוהות עד מאוד, ולכן הבחירה בידם: האם לברך את ה' או לשלם עבור הארוחה.

כמובן שלא נותרה בידם ברירה וגם הם בירכו והודו לה'.

אך לא מובן:

מה הטעם להכריח אדם לברך את ה' אם הוא אינו מאמין?

והתשובה:

אצל כל יהודי פועמת בתוכו האמונה בקדוש ברוך הוא, בורא העולם ומנהיגו. אך בני האדם נחלקים לשני סוגים:

כאלו שניתן לגלות אצלם את האמונה באמצעות שכנוע והסבר.

וכאלו שרק מעשה של 'כפיה' יגרום לאמונה הפועמת בתוכם להתגלות ולהאיר.

ואת האנשים מהסוג השני, נאלץ אברהם אבינו להכריח לברך את הקדוש ברוך הוא.

**

אין זה סוד שחיי הנישואין הנם דינמיים, זזים ומתקדמים מיום ליום ומשנה לשנה, ואינם נעצרים.

במהלך החיים צובר כל אחד מבני הזוג תחושות רבות, חלקן חיוביות ומאירות וחלקן מאכזבות, מכעיסות ומכאיבות דבר שגורם לחוסר אמון בבן הזוג ולהשפעה שלילית על חיי הנישואין.

לעיתים הדבר המוביל לייאוש מוחלט מהשני מה שמוביל להסתגרות ולחוסר מוטיבציה לשוחח ולנסות לשפר את איכות חיי הנישואין.

במצבים כאלו, נלמד מאברהם אבינו ואורחיו הסרבנים:

נעשה מעשה חיובי לטובת הקשר הזוגי ומטלות חיי הנישואין, כך למרות הכעסים והמשקעים תיווצר
אווירה חיובית בבית שתאפשר לשבת ולשוחח וכך להביא לשינוי המיוחל.

הרב אבי זילברמן יועץ נישואין ומנחה קבוצות
054-2161528
https://lp.vp4.me/8fef

השבוע אנו קוראים את פרשת וירא. הפרשה מדברת על אחד מהאירועים הטראגיים ביותר בהיסטוריה – הפיכת סדום ועמורה.

אנשים ששנאת זרים הייתה מוטו חברתי, ונענשו על כך קשות. מבין כל תושבי המקום, רק שלושה אנשים ניצלו מהאסון – לוט ובנותיו. הטרגדיה לא פסחה גם על המשפחה הזו. אם המשפחה מביטה אחורה, ומוצאת את מותה כנציב מלח.

מה בעצם היה השוני בין לוט לבין אשתו, עידית, ומה ניתן ללמוד ממקרה זה לחיינו?

אז ישנם מפרשים שאומרים כי אשת לוט נענשה על כך שעצם המבט אחורה מראה כי עצם הפרת צו המלאך מעיד שהיא אינה שלמה עם החלטת אלוקים להחריב את סדום ועמורה, אחרים אומרים כי היא הסתובבה לאחור בגלל בנותיה הנשואות שנותרו בסדום, ויש האומרים כי הפכה לנציב מלח בשל התנהגותה המבישה כלפי האורחים.

תהיה אשר תהיה הסיבה, העובדה כי הביטה אחורה מראה כי עידית עדיין הייתה תקועה על העבר, מסרבת להשתחרר מהרגליה, תקועה במחשבותיה, לעומת בעלה, לוט שהחליט להמשיך בחייו, להביט קדימה אל עתיד טוב יותר.

אין אנו צריכים להתעלם מעברנו, הוא חלק מאיתנו, אך מצד שני חשוב לזכור כי חייבים להפסיק להתקע בו. אחת השאלות שאני שואלת מתאמנים היא כאשר הם מסתכלים אחורה, האם היה משהו שהיו עושים אחרת?

זו אינה הבטה סתמית לאחור. המטרה היא קבלת אחריות על טעויות העבר, וקבלת החלטות נכונות להמשך הדרך. אז כן, לא צריכים לברוח מהעבר, להפך, יש למנף אותו בצורה טובה על מנת שנוכל להתנהל טוב יותר כעת, אבל גם לא להביט תמיד אחורה, להפסיק להאשים את העבר, את הילדות, את הכישלונות ולתלות את ההווה בהם.

המשיכו הלאה בחיים, קבלו החלטות חדשות, עזבו את מה שהיה, כי אם לא, תהפכו "לנציב מלח" שלא משתנה אף פעם.

הכותבת היא רויטל מרקוספלד – מאמנת ויועצת לכלכלת משפחה
מעוניינים באימון כלכלי? צרו קשר ב[email protected] או חייגו 054-4562647

לא בחרתי בכאב.
לא קראתי לו.
לא הצפתי אותו ממעמקים.
להפך.
ניסיתי לברוח. לעצום עין. להסב מבט.
אך הוא לא אמר נואש.
נצב שם על מפתן דלתי ודפק, והמתין.
שאפתח את ליבי אליו.
לעצמי.

וכשלבסוף, בזמן של חשבון נפש (מוגדר!) זה קרה, מצאתי עצמי מרוקנת.
לא שלימה במקום שלי. מתקשה למצוא בו חן ויופי.
החוסר ניבט, המשמעות דהויה.
ו- אפ אפ.

נושמת עמוק, מסובבת כיוון.
עוברת מן המשבצת הריקה אל זו המלאה.

הרי הרעבע השבוע בדיוק אומר, שהשאלה אינה מדוע נראה ה' רק לאברהם, כי המציאות של 'וירא אליו ה' קיימת גם אצלינו.
גם אצלי.
ה'. נראה. אלי.
כן, בדיוק שם. במקומות הנידחים והקטנים שלי ושבי, שעין אדם אינה שוזפת – הוא עצמו נראה. נוכח.
הוא נוכח ואיתי בכל פרט. בוחן הכל, ואינו מפספס אף חיוך. אף התגברות. אף הסבת מחשבה.
פשוט אין מקום משמעותי מזה.
ואנוכי, מוזרה שכמותי, לא רציתי לחזור לעולם מן הספר שקראתי אמש. (תופעה של אכולות ספרים. אחות של אכולות ווצאפ או אינטרנט וכהאי גוונא)
אמת, הרגשות והעלילה מאפילים על חיי היום יום של בחורה שכמותי.
אף אמת, שנחיתה תאלץ אותי להאמין בכוח שהוא נותן לי, ולעבוד איתו- לאט אך בטוח. מתוך ידיעה שלעולם לא אגיע למושלם. בקבלת מוגבלותי וחסרונותי.
אך זו בדיוק הבחירה בין האמת (הדהויה), לשקר (הנוצץ).

לרישום לחצי כאן או כאן