לחוברת:

06-04-2025-18-03-58-חוברת-ויטמינים-ותוספי-תזונה-לפסח-תשפה

לצפיה באתר החדש של מכון הלכה חב"ד:
https://did.li/VitaminPesach

קמחא דפסחא למשפחות אנ"ש:

https://did.li/hdg6q

מכירת חמץ בהידור עם מכון הלכה חב"ד:

did.li/hametz5785

כל מה שצריך לפסח במקום אחד:

did.li/Pesach5785

זו עבודת אמנות מקורית שלי שזכיתי לצייר, לרגל יום הולדתו ה-89 של הרבי שחל ביום יא' בניסן שנת תנש"א.

זכיתי לצייר את הסקיצה ולהכין את הביצוע באמאייל חם. היה זה תנור מיוחד שהטמפרטורה שבו הגיעה עד ל- 1000 מעלות, ואבקת האמאייל היתה נמסה כשהחום הגיע ל – 850 מעלות.

התהליך ארך כמה חודשים טובים. וזאת במסגרת לימודי לקבלת תואר מדריכה מוסמכת באמאייל חם. לימודים שארכו למשך שנתיים בסמינר.

לשמחתי האמנים הבכירים בסמינר, שראו את התמונה שהכנתי , אישרו אותה מבחינת קומפוזיציה וצבע.

יש פה לוח נחושת מצופה באבקת אמאייל חם, כולל שילוב חוטי קלאוזונה מכסף טהור. עם עיטורי צבע זהב אמיתי, שמשמש בתכשיטים של זהב.

הכתר שציירתי מורכב מראשי התיבות של שם הרבי. והמילה משיח משולבת באותיות שמרכיבות את הכתר.

זכיתי לשלוח לרבי את העבודה המקורית הזו, עם מלמד בתלמוד התורה חב"ד "בני מנחם" בבני ברק, שנסע לרבי לרגל יום הולדתו בחודש ניסן תנש"א.

לאחר מכן הרבי הודה לכל היהודים ששלחו לו תשורה לרגל יום הולדתו.

התמונה הזו נמצאת למיטב ידיעתי בספריית הרבי הצמודה לבניין בית חיינו, 770, מרכז חב"ד העולמי בניו יורק.

טמה חורושוכין

היה מפגש מחמם לב, שבו שמענו סיפורים אישיים חזקים ופשוט היינו שם אחד בשביל השני. זה היה רגע של חיבור אמיתי, שהזכיר לנו כמה חשוב להיות ביחד, במיוחד בתקופות קשות.

גם אנו כואבים מאד  ומזועזעים עם הסתלקותו הפתאומית  הטראגית  של הבן, הבעל והאבא  המאד יקר, שליח הרבי המקושר בלב ובנפש לרבי מליובאוויטש   ולמבצע הקדוש "אות בספר התורה הכללי לאחדות ישראל",  הרב שניאור זלמן ע"ה אוירכמן.

זכינו שניבדל לחיים טובים ארוכים ולשלום,  לעזרה רבה מאד ממנו, לב זהב טהור,  לעידוד הרישום, מתוך שיתוף פעולה פורה. באמת היה לו לב זהב טהור.

בכל בעיה שהיתה לנו פנינו אליו והוא נתן את התשובה המתאימה ביחס לבבי ובמילים טובות היוצאות מהלב,  כדי שנתקדם ונירשום.

הוא היה חי את הנושא.  ידע את דברי הרבי לנושא, מתוך חיות  ואיכפתיות  כאילו  המילים של הרבי נאמרות  עכשיו ממש ב-770  ע"י הרבי.

הרגישו את הקשר שלו הנפשי שלו בלב ובנפש לרבי. זה חימם מאד את הלב וזה היה עידוד לפעילים להמשיך ולרשום עוד ועוד  יהודים.

החום האנושי החסידי הטהור שלו, הלבביות, הנעימות, –  איך אפשר בלעדיו??

כל מעשה טוב שיהודי עושה –  מאיר בשמים. ואנו בטוחים שהאותיות הקדושות שבספר התורה שהוא טרח כל כך שיהיו לזכות יהודים רבים כל כך, הן מאירות באור קדוש ומופלא,  מסביב לכסא הכבוד ומעידות כלפי הקדוש ברוך הוא. נירשמנו בזכותו!!!!!

המקום ינחם את כל המישפחה הרוממה בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ויהי רצון שירוו רוב נחת יהודי אמיתי חסידי מתוך בריאות איתנה ושפע  מכל בני משפחתם שליט"א. ואך טוב וחסד, יהי' מנת חלקם בטוב הניראה והניגלה בעיני בשר ודם למטה מעשרה טפחים, ושיהי' לכל המישפחה לנצח נצחים.

***           ***            ***

הרה"ח הרה"ת בנימין שלמה שיחי' גאנזבורג שליח הרבי באוברויליה שבצרפת,  הודיע לנו עכשיו, בהשגחה פרטית, ו' ניסן תשפ"ה, שמחודש אדר תשפ"ג ועד אתמול הצליח ב"ה לרשום 9,358  (בגימטרי'ה) =  *משיח* , *אותיות בספר התורה הכללי לאחדות ישראל.

ובלי נדר לוקח על עצמו להשלים  לרשום עד 10.000 אותיות,  וזאת , שיבדל לחיים טובים ארוכים ולשלום, לע"נ השליח הרה"ח הרה"ת ר' שניאור זלמן ע"ה אוירכמן.

אין ביכולתנו להביע במילים את הכאב העמוק ואת החסר שבליבנו.

שהשם ירחם!!! וניזכה כבר!!! שניזכה!!!

ל- "מחה השם דמעה מעל כל פנים",  בהתגלות הרבי בגאולה האמיתית והשלמה. אמן.

טמה חורושוכין

י"א ניסן הוא יום בעל משמעות כלל עולמית. זהו לא רק היום שבו קיבלנו במתנה את הרבי, אלא זהו יום ששינה את פני העולם. יום שבו כל היקום זכה בנשמה של הרבי מה"מ שירדה להשפיע על כלל המציאות, להכין את העולם לקבלת פני משיח, לתקן עולם לגאולה.

עוצרת!

בילדותי בצרפת אני זוכרת שביום י"א בניסן היינו עוצרים את כל ההכנות לפסח בהוראת אימי. עוזבים את הניקיונות, הקניות והסידורים, ויוצאים יחד עם אימא ל'מבצעים' לשכנע אנשים למכור חמץ. היום כבר עושים את זה דרך האינטרנט, אבל אז היינו עוברים בין אנשים ומחתימים אותם על טופסי מכירת חמץ. בכל שנה היינו מנסים להגיע, או לכל הפחות להתקרב, ליעד של מספר האנשים התואם למספר שנותיו של הרבי.

אני חושבת שהנקודה הזו של לעצור הכול ולהקדיש את היום לרבי, לצאת יחד עם הילדים להתוועדות או ל'מבצעים', זו נקודה משמעותית. גם לפני שאפילו עשינו משהו, עצם העובדה שהילדים יודעים שאנחנו עוצרים את הכול בשבוע שהוא אחד העמוסים בשנה ומפנים זמן להתוועד יחד, חורתת אצלם בנפש את המשמעות העמוקה של היום הזה. לפני שאמרת אפילו מילה אחת, הם מבינים שיום ההולדת של הרבי הוא יום מיוחד. יום שאי אפשר להעביר סתם כך. זהו יום שכל הלחץ של ערב פסח נדחה מפניו, יום שכל־כולו מהות אחת: רבי.

זוהי נקודת ההתחלה.

פנימה וחוצה

כמובן חשוב לבנות את תוכן ההתוועדות. לשבת ולדבר עם הילדים, לספר להם סיפורים על הרבי, לנגן ניגונים. ילדים בוגרים יותר יכולים גם לשתף, אפשר לשאול כל אחד מה הרבי בשבילי. לחשוב יחד על החלטות טובות לחיזוק ההתקשרות.

היום אנחנו בדור שבו מצד אחד הכול נגיש ויש אין־סוף קטעי וידאו של הרבי, אבל מצד שני צריך למצוא את הדרך לחבר אותם. אפילו כמה דקות של צפייה בפניו הקדושות של הרבי. להסביר מה הרבי אומר, לראות את הרבי מנגן ניגון, לאפשר להם להרגיש את החיבור. כל ילד מהמקום שלו, בהתאם לגיל ולרמה שלו.

בכלל, אני חושבת שביום כזה כדאי לשלב: מצד אחד התוועדות ולהבין מה הרבי נותן לנו בחיים, ומצד שני גם לצאת ל'מבצעים'. לא רק לחשוב מה אני מקבל מהרבי, אלא גם איך ומה אני נותן לרבי. זה מחזק מאוד את ההתקשרות.

במעגל החיצוני, כשלוחים, גם אם לא הצלחנו לארגן התוועדות ביום הזה, אנחנו משתדלים לפחות להביא את מעלת היום למודעות של המקורבים שלנו. לדבר איתם על חשיבות היום, שיבינו שהרבי הוא לא רק משהו ששייך לחב"דניקים, אלא הוא גם שייך אליהם. שהרבי הוא ראש בני ישראל והוא משפיע גם על חייהם. להבין שזה לא יום שבו החב"דניקים קיבלו את הרבי, אלא כל העולם קיבל את הרבי. וממילא גם הם באופן אישי מחוברים לרבי.

אולם יחד עם החיבור של המעגלים החיצוניים, חשוב גם לא לשכוח את המקום הפנימי שלנו. של כל אחת ואחת. ביום הזה אני חושבת שכל אחת צריכה לעשות את חשבון הנפש שלה עם עצמה. עד כמה אני מקושרת לרבי? עד כמה הרבי נוכח בחיי היום־יום שלי? איך אני יכולה לחזק את ההתקשרות? להיות יותר חסידית, יותר מחוברת, יותר מונחת בעניינים שהרבי רוצה ודורש? כי תמיד כשנעשה את חשבון הנפש הזה, נמצא כמה אנחנו עדיין לא מספיק מקושרות.

תודה שזכינו

באופן אישי, כשליחה,  זהו גם יום של הודיה. אני מדברת על זה גם עם הילדים שלי. תודה לה' ותודה לרבי מה"מ שבחר בנו להיות שלוחים. אני מרגישה שזו זכות עצומה וכלל לא מובנת מאליה. זו ממש מתנה לזכות להיות צינור לכל העניינים שהרבי רוצה לפעול בעולם. אם נעצור לרגע לחשוב איך חיינו היו נראים בלי הרבי, בלי השליחות (ולכל אחת שליחות משלה במקומה) נגלה עד כמה אנחנו צריכות להיות מאושרות ואסירות תודה מצד אחד, ומאידך להפנים עד כמה גדולה האחריות המוטלת עלינו לממש את רצונו של הרבי ואת פעולותיו בעולם.

בית חב"ד שלנו הוא מקום נחמד אומנם, אבל מצוי במבנה ישן ולא מאוד מפואר. ובכל זאת, כל אחד שנכנס בשערי המקום מציין "כמה נעים פה", "איזה מקום נחמד", "איזו אווירה נעימה" וכדומה. מדהים לראות איך בלי תיאום בין אחד לשני כל מי שנכנס לבית חב"ד אומר את אותם הדברים. אין לזה כל הסבר הגיוני מלבד העובדה הפשוטה שאותה אני מציינת לכל הבאים: כאן זה מקום של הרבי. הרבי בעצם פועל פה ואנחנו רק הצינור, משתדלים לא להפריע… אי אפשר להסביר זאת בדרך אחרת.

זו התחושה שאנחנו חיים יום־יום בבית חב"ד ומעבירים אותה לכל המבקרים: הרבי פועל פה. הרבי כאן איתנו. הוא מוכן וממתין לכולם שיתחברו, שיתקשרו ויקבלו את כל האור, החיות והשפע שלהם דרך צדיק יסוד עולם.

אז ביום י"א ניסן קחנה לכן פסק זמן לעצמכן. לחשוב, לעשות חשבון נפש ולחזק את הקשר לרבי, ואחר כך לצאת אל העולם. להתחיל מהסביבה הקרובה ביותר – הילדים שבבית, ומשם לסביבה הרחוקה יותר – ממקורבים ומושפעים קרובים ועד לכאלו שנחפש במיוחד כדי לתת להם מצה, נרות שבת או עלון גאולתי. לספר לכולם שהיום הזה הוא יום מיוחד בשביל כל עם ישראל. יום של חשבון נפש, יום של אמירת תודה ויום של חיזוק ההתקשרות של כולנו לרבי מה"מ.

שנזכה לעשות לרבי נחת. והעיקר שנזכה תכף ומייד ממש להתגלות הרבי מה"מ בגאולה האמיתית והשלמה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

ויקרא/ אסתי פרקש

ויקרא

עם א' קטנה

צנועה וענווה

כמשה מנהיג האומה

תיקון לנזר הבריאה

שהגאווה הורידתו מדרגה

והביאה לחטא אדם וחוה

ככה זה שהנחש נכנס

הוא ממש לא חס

נותן תחושה שנמאס

את מרגישה ננס

ונמצאת בדיסוננס

ואז הוא שוב מגיע

דוחף ושולף תפוח מהיציע

ולך בקול מודיע

ויקרא עם א קטנה

כי את הקורבן בפרשה

על המזבח של כל השכונה

צאי, תרעישי, הרימי כרזה

והא' הקטנה

מתרוממת לאיטה

קולטת המזימה

מחליטה החלטה מהירה

מתנערת מעלי התאנה

לובשת שמלה חדשה

את הורודה במלתחה

את לא קורבן -את קרובה

לבורא, לעצמך לסביבה

את לא עבד- את עובדת ה'

שותפה פעילה בבריאה

וזו בהחלט סיבה למסיבה

הישארי כך… בענווה

כי זו הקטנה – גדולה!

ויקרא

עם א' קטנה

ויקר זה נראה

את הכי יקרה

את עולה ויורדת

ולפעמים מחפשת שלמים

לעיתים רוצה קצת מנחה

אך בוללת מהסולת בלילה

ובחורת תמיד בקורבן תודה

את – מנהיגה 👑

שבת שלום

אסתי

הרבי "מגלה" סודות

"הילדים שלנו", מספרת אהובה, "חיכו מאוד לעוד אח קטן. לא שאנחנו משפחה קטנה מדי, ברוך ה', יש לנו גדוד רציני, שובב ופעיל מאוד. אבל בכל זאת הקטן כבר היה בן כמעט שלוש, ובעבור ילדים חסידיים כמו שלנו זה היה נראה כמעט נצח.

איך אפשר בלי תינוק?

הם פנו אלינו ושאלו לא פעם, 'מתי יהיה לנו עוד תינוק? מענדי כבר ממש גדול!'

לא יכולנו לספר להם שכבר יש בשורות טובות בדרך, זה עוד היה מוקדם מדי, אז שלחנו אותם למי שהמפתחות בידיו, להתפלל אל ה', כי רק הוא הנותן ילדים, לא?

מושקי שלנו החליטה להיות מעשית. היא התיישבה וכתבה לרבי שהם מבקשים מאוד עוד אח קטן שיצטרף למשפחה. התשובה שהיא קיבלה השאירה אותנו, ההורים, המומים. הרבי בירך, וחבל שאיני זוכרת את המילים המדויקות, שיהיו בשורות טובות בחודש סיוון. זה אכן היה הזמן שבו הייתי אמורה ללדת, בעזרת ה', אבל עוד לא חשבנו לספר לאיש, כשלפנינו עוד שישה חודשי היריון.

אבל הרבי בחר לגלות לילדים שלנו את התאריך, ומי אנחנו שנאמר לא… הם היו מאושרים וחיכו בציפייה רבה ובאמונה שלמה. לרגע לא עבר אצלם הרהור של 'אולי… הלוואי… לו יהי…'

יומיים לפני חג השבועות הצטרף אלינו חי"ל חדש למשפחה, אבל עוד הרבה קודם התמלאנו המון אמונת חכמים. אנו, ההורים. לילדים הכול ברור ופשוט, לא כמונו….

'טיפ' של הרבי לשלווה נפשית

שניאור הוא ילד חסידי מתוק המתגורר באזור המרכז. כשפרצה המלחמה, בשמחת תורה, השתדלו הוריו, כמו כל הורה שפוי בארץ הזאת, למנוע ממנו מידע שלא תואם את גילו, שייחשף כמה שפחות לאירועים הקשים. אולם קשה מאוד להסתיר דברים, במיוחד כשנפגשים עם כל השכנים בכל לילה שני במקלט הבניין.

בשלב כלשהו התוודע שניאור לחטופים. המחשבה על אודות יהודים המוחזקים בידי האויב בניגוד לרצונם ואיש אינו יודע מה שלומם ומה מצבם הרעידה את נפשו.

הוא התקשה מאוד לישון בלילות, היה עצבני ומפוחד בשעות היום ובלימודים.

יום אחד החליט. לשתף את הרבי בדאגותיו.

הוא התיישב מול השולחן אחרי נטילת ידיים ונתינת צדקה, וכתב במילים תמימות: "אנא לעורר רחמים מרובים על נפש, רוח ונשמה של שניאור בן… אני לא מצליח לא לחשוב על כל החטופים".

המכתב של הרבי נפתח במילים מרגיעות: "במענה על מכתבו, בו כותב אודות חוסר השלווה הנפשית וכו'," במכתב מסביר הרבי איך כל המחשבות האלו באות מהצד שכנגד, וממילא יש לאדם כוח לבטלן לגמרי. הרבי כותב שאנשים אינם שווים, לזה נדרש יותר זמן ולזה פחות, וכל אדם והדרך הייחודית לו להתמודד, אבל בסופו של דבר כל אחד יכול להתגבר. הרבי גם מציע להתבונן בכך שהעיקר הוא הנשמה ולא הגוף, ושיש לכל אחד תפקיד בהשפעה על הסביבה, ובזה הוא צריך להיות ממוקד.

שניאור נשם עמוק ונרגע.

הוא הבין שיש פתרון לחוסר השלווה הנפשית שלו. הוא לא יודע כמה זמן יידרש לו להתגבר ובאיזו דרך, אבל בסופו של דבר יתאושש.

והחשוב מכול, הוא ידע שיש נשיא בישראל שנמצא איתו, מבין אותו יותר טוב מכל אחד אחר ומנחה אותו. זו לבד סיבה להירגע.

הרבי הרגיע: סוף טוב

"הייתי ילדה בשנים האחרונות של בית הספר היסודי", מספרת ברכי. "באותם ימים, לפני יותר מעשרים שנה, כל הנושא של כתיבה לרבי דרך אגרות קודש עוד לא היה נפוץ כלל. עמדתי אז לפני ניתוח, ולא הייתי מוכנה לגשת להליך הרפואי בלי לקבל את ברכתו של הרבי.

ישבתי וכתבתי לרבי במילים שלי על הטיפול שאני עומדת לעבור, וביקשתי את ברכתו הקדושה להצלחת הטיפול ולרפואה שלמה.

במכתב שקיבלתי כותב הרבי שהדרך לא תהיה קלה ואולי יהיו הסתבכויות, אבל בסופו של דבר הכול יסתיים בכי טוב. היה משהו מלחיץ במכתב, אבל הזכרתי לעצמי את העיקר. בסוף יהיה טוב.

ניגשתי אל הניתוח.

את הטיפול ביצעו בהרדמה מקומית בלבד, כשאני שוכבת ערה, מודעת לכל המתרחש סביבי, רק וילון מסתיר ממני את מעשי הרופאים.

בתחילה התנהלו העניינים כמו שצריך. בשלב כלשהו הסתבך משהו, וממש יכולתי לשמוע את הרופאים מתייעצים ביניהם, נלחצים. זה היה מבהיל מאוד, ולחץ הדם שלי עלה מאוד. הרופא העיר לי, 'תירגעי, את מבוהלת מדי!'

הזכרתי לעצמי את תשובתו של הרבי. הרי אני ידעתי מראש שמשהו יסתבך, הרבי הכין אותי, אז מה אני מבוהלת כל כך פתאום? הזכרתי לעצמי את סוף המכתב, בסופו של דבר הטיפול יצליח והכול יסתדר… ממש יכולתי לשמוע את פעימות הלב שלי, שנוטרו בעזרת מכשירים כל הזמן, נרגעות, מפסיקות לדהור. הסוף, כמו שהרבי בירך, אכן היה בסדר גמור, וחוץ מהבהלה במהלך הניתוח לא נשאר דבר ולא נגרם נזק כלשהו.

לאחר מעשה שמחתי שהרבי בישר לי על ההסתבכויות ולא רק בירך אותי ברפואה שלמה. אילולא הייתי יודעת מראש על הקשיים שאיתם אני עומדת להתמודד, היה לי הרבה יותר קשה להרגיע את עצמי בזמן אמת".

משפחה טהורה

באחד הימים, אחר הצהריים, רואה נעמי, שליחה של הרבי בארץ הקודש, את בנה נכנס לסלון ועימו בנם של השכנים, שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות. היא בודקת במה העניין, והוא מספר לה שפגש את השכן החמוד בוכה בחדר מדרגות, התעניין מדוע הוא עצוב כל כך, וכששמע את הבעיה שלו, הציע לו להיכנס לכתוב יחד לרבי.

נעמי התרגשה מאוד, ותהתה אם עליה להישאר ולעזור להם בכתיבה ובהסבר דברי הרבי במכתב. אולם היא הייתה עסוקה, ונראה היה שהילדים מסתדרים טוב יותר בלעדיה, לכן הניחה להם והייתה בטוחה שאם יצטרכו אותה להסבר או לתרגום, ודאי יקראו לה.

כעבור שעה קלה ליווה השליח הצעיר את ידידו לביתו, כשהוא נראה הרבה יותר מעודד.

"ספר לי מה קרה? מה ביקש הילד ומה ענה לו הרבי?" התעניינה האם. "ראיתי שהוא היה הרבה יותר רגוע אחרי שכתבתם לרבי!"

השליחון הנהן בראשו ברצינות. "הילד החמוד ישב על המדרגות ובכה כי כבר הרבה זמן הוא מבקש מאימא שלו לקנות לו כלב, והיא לא מוכנה. הוא כבר היה כמעט מיואש!"

נעמי מופתעת לשמוע על הבעיה ומייד מתעניינת: מה ענה לו הרבי?

"הרבי ענה שעליו לדייק בדיני טהרת המשפחה…" עונה השליח הצעיר בנחת.

השליחה מסתחררת. לדייק בדיני טהרת המשפחה? איך בנה המתוק יכול להסביר תשובה כזאת לשכן החמוד? הרי היא בעצמה לא יודעת איך להסביר זאת לבנה הצעיר לימים…

"מה עשית?" היא שואלת בזהירות, "איך הסברת תשובה כזאת לשכן?"

הבן מביט בה מופתע, "מה זאת אומרת? מה יש להסתבך? זאת תשובה ממש ברורה! הסברתי לו שהרבי כותב שמשפחה צריכה להיות טהורה. להכניס חיה טמאה הביתה זה ממש לא טהרת המשפחה. הילד החמוד הבין שאימא שלו צודקת. אם הם רוצים לשמור על טהרת המשפחה, אז כלבים צריכים להישאר מחוץ לבית."

היא חייכה, מופתעת. מה שנכון, נכון. מה באמת חשבה לעצמה? הקשר של הרבי והילדים טהור, נקי וזך כל כך. הם הכירוהו תחילה. רק אנחנו, המבוגרים, לפעמים מתבלבלים עם תשובות ומסתבכים…

ליווי בכל שלב

לוי יצחק הוא נער מתוק, בקושי חגג בר מצווה, הכובע עוד יושב על ראשו חדש ולא טבעי, וכבר הוא מתמודד עם תהליך הקבלה לישיבות. הוא ניגש לכמה מבחנים, מתלבט בין כמה ישיבות, ונלחץ ממש מכל העניין. בסופו של הדבר, ההחלטה שלו עכשיו תקבע את עתידו בשלוש השנים הקרובות, ובמידה רבה גם את המשך עתידו בישיבה הגדולה, בעזרת ה'.

בוקר מוקדם אחד, אחרי לילה של נדודי שינה, הוא מתיישב לכתוב לרבי.

הרבי כותב לו על העסקנות של התלמידים, "כבר גיליתי דעתי כמה פעמים שכל עניני תלמידי הישיבה צריכים להתנהג על־ידי הנהלת הישיבה ובהסכמתם…"

בהמשך כותב הרבי שגם הישיבה צריכה להתחשב בשונות ובאופי של התלמידים, וכן בעניינים שבהם צורך השעה הוא בגדר מצווה שאי אפשר לעשותה על־ידי אחרים, ואז מותר אפילו לבטל תלמוד־תורה, אבל כל זה הוא רק לאחר הידיעה הברורה שהכול מתנהל רק על ידי הנהלת הישיבה.

לוי המתוק הבין את המכתב, כי הוא היה, איך אומרים, נוגע לו מאוד… כי הוא דיבר על תפקידו כ'תמים', ובעיקר, כי את ההוראה הזו כבר קיבל כמה פעמים במכתבים קודמים, ככה שהוא יכול להיות רגוע. להרגיש בבית.

גם בישיבה אותו רבי, אותן התמודדויות, אותו ליווי צמוד…

קיבלתי ציור מהרבי

חני היא חיילת בצבאות ה' קטנטונת, קטנה כל כך שעוד לא הגיעה לגיל של קריאה ואפילו לא למדה לזהות אותיות.

ערב אחד היא רואה את אימא שלה יושבת וכותבת לרבי ברצינות. היא בוחנת את אימא ומחליטה לכתוב גם היא לרבי.

לוקחת דף, לוקחת צבעים, ומציירת לרבי ציור מתוק וילדותי.

אימא מסיימת את המכתב, ומכניסה אותו בחרדת קודש לאיגרות קודש, בודקת מה ענה לה הרבי.

חני לוקחת גם היא את הספר, ומכניסה את הציור שציירה במיוחד לרבי אל בין דפיו. היא פותחת בזהירות ובהתרגשות את הכרך, בודקת בין אילו דפים נכנס המכתב שלה. המכתב נכנס צמוד לכריכה, שם שני דפים ורודים במרקם של שיש שמדביקים את הכריכה לספר.

"אימא," היא קוראת בהתלהבות ובהתרגשות, "אני ציירתי לרבי ציור, אז גם הרבי החזיר לי תשובה בציור!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

בנות אחות התמימים קונות כרטיסים ביציע האולם

שימי ❤️

ברכישת 10 כרטיסים כקבוצה- 10 אחוז הנחה!

לרישום👇

https://tickchak.co.il/28nissan

בדבר מלכות השבוע הרבי נותן לנו כוחות אדירים להתחיל להתנהג בהנהגה ניסית ! הרבי 'מנער' אותנו כמו שצריך… התנהגתם עד היום בטבע, ברגילות , ברף מסוים ,

מהיום – קפיצת מדרגה ! הנהגה ניסית בכל התחומים. זה מתחיל בהחלטה נחרצת שהחיים שלי הם לא חיים רגילים, הם חיים של יהודי, הם חיים של חסיד, הם לא מתנהלים בתוך הטבע, אלא הם למעלה מהטבע, כי אני קשור להקב"ה!.

ממשיך בכך שהחיים שלי עצמם משתנים ואני מתחילה להכניס ביום יום הנהגה ניסית , למעלה מהטבע הרגיל שלי. עד אשר חיים באופן של נס הופכים להיות הטבע והרגיל שלי!!

הרבי ממקד אותנו לשתי דוגמאות : לימוד הלכות הפסח בהשקעה גדולה הרבה יותר ממה שהיתי רגילה, ומצוות צדקה בלי הגבלה הרבה הרבה יותר ממה שרגילים עד עכשיו, והקב"ה ישלם בכפלי כפליים! משתלם!!

עוד דוגמאות? נקיונות לפסח בשמחה בלי הגבלה, לימוד חסידות למעלה מהרגילות, לא להתחשבן בצורכי החג מתוך שמחה – השם ישלם! וגם…לא לשכוח לדאוג לאחרים.

אז…יאלה לעבודה בשמחה 🙂

שלולית מים מזדחלת באיטיות מתחת לדלת החדר, בוחנת בעיון את רצפת הסלון, בולעת בדרך נייר אחד מסכן שנקלע לתוכה, מתלבטת אם להמשיך אל הספה. פתיחה מהירה של הדלת, בלוליינות, שלא להחליק במים, מגלה חצי מדף בגדים שכבר מתפלש ברטיבות, מיטה מלאה בספרים, חלקי לגו על הכרית, והילדון שקיבל את התפקיד הנשגב לנקות את מגירת הצעצועים שקוע בספר… מחליטה בפעם המיליון: עושה הכול לבד בבית! מהר יותר, נקי יותר, בריא יותר ללב.

חג הפסח כבר בפתח, ואיתו אין–ספור משימות שעלינו לצלוח בדרך אל קיום מצוות ביעור חמץ. כמה וכמה משולהבים מבריקי עיניים כבר מוכנים לקחת דלי מלא מלא מים ולהתיז לכל עבר. "כיף לנקות!" איך אפשר לשתף ילדים בעבודות הבית בלי להתחרט אחר כך? איך נדע שאיננו דורשות יותר מדי או פחות מדי? מתי נפסיק להעמיס הכול על עצמנו? ומה לעשות שבאמת אנחנו עושות את זה הכי מהר, הכי נקי והכי טוב?

זיכרונות ילדות מתוקים

חדווה: כשהייתי ילדה קטנה, הייתה לי שכנה, בת גילי, שמעולם לא ניקתה לפסח. מייד עם היציאה לחופשת הפסח היה אביה לוקח את כל הילדים וגם כמה מזוודות, ונוסע לבית הוריו במושב. הם היו נהנים בשדות ובפינת החי, אוכלים חמץ בלי פחד ומשתזפים. אם המשפחה הייתה נשארת לבדה בבית הגדול, מנקה אותו מן המסד ועד הטפחות, בלי לדאוג שמישהו ילכלך, בלי להעסיק קטנטנים, בלי להפריד מריבות, לדאוג לארוחות שמונה פעמים ביום ולפחד מהפירורים. בבוקר לפני בדיקת חמץ הם היו חוזרים הביתה, ממהרים להתקלח. המזוודה הייתה עוברת ניקיון יסודי וזהו. פסח בא.

כילדה הייתי משפשפת את רגלי המיטה, ויורדת בפעם המאה לזרוק זבל, ומקנאת בה כל כך. כשהתחתנתי, קנאתי רק גברה. יום אחד נפגשנו בשכונת הורינו, ושאלתי אותה בחיוך אם גם בעלה מוזמן עם הילדים למושב של סבא וסבתא שלה מדי חודש ניסן. היא מיהרה לענות: "חס ושלום, לא אעשה לילדים שלי את העוול הזה!" אחר כך סיפרה לי שבילדותה הרגישה מנותקת לגמרי מכל ההכנות לחג. אימא שלה רק התלוננה שהם מלכלכים את מה שהיא ניקתה. בכל שנה כשלמדו על ההכנות לפסח היא התכווצה במקומה, מקנאת בכל הבנות שמספרות בהתלהבות מה כבר ניקו, מה ינקו מחר. "לילדים שלי אני אתן חוויית פסח אמיתית", הבטיחה. "כזאת הכוללת ניקיונות וארוחות מאולתרות על המדרגות או בגינה. בלי זה, אי אפשר ליהנות מפסח!"

תמר: הייתי בת אחת עשרה כשקיבלתי לראשונה משימה מוגדרת לפסח. במרפסת הסגורה בבית הוריי היה ארון צעצועים ששימש את התינוקות שאימי טיפלה בהם בשעות הבוקר. באותו פסח, יומיים לפני התקדש החג, מינתה אותי אימא לאחראית על הארון הזה. בחרדת קודש ניגשתי אליו, רוקנתי את כל הצעצועים לתוך האמבטיה ומילאתי אותה מים. בתחילה זה היה נחמד ממש ונרטבתי כולי. לאט לאט התחיל הגב לכאוב ועור הידיים התקמט מהשהות הארוכה במים. חלקי משחקי ההרכבה נראו כאילו אין להם סוף.

בשלב מסוים אפילו בכיתי, היה לי קשה מדי. אבל ידעתי שאני אחראית לניקיון הארון, עוד יומיים פסח, ואי אפשר שיישאר בו חמץ. כשכל החלקים התייבשו בשמש במרפסת, ניקיתי את הארון עצמו ואת קופסאות האחסון. בערב, אחרי הפסקה קלה וארוחת ערב, כשישבתי למיין את החלקים המבריקים ולהחזיר הכול לקופסאות, כבר התחלתי להתמלא בהתרוממות רוח. שעה אחר כך, כשהבטתי בארון המסודר, התמלאתי סיפוק כזה שלא הייתי מוותרת עליו".

מדוע אינך מאצילה סמכויות?

האצלת סמכויות, בהגדרתה הלשונית, היא נתינת סמכות למי שנמצא בדרגה נמוכה יותר. במקרה שלפנינו, לילדים. אין ספק ששיתוף ילדים בניקיונות לפסח יחבר אותם לחג ויגרום להם לחוש חלק מהמאמץ המשפחתי. גם הסיפוק של הילד, הממלא בהצלחה את התפקיד שניתן לו והיודע שהוריו סמכו עליו ומסרו בידו חלק מהניקיון, חשוב מאוד. וכמובן, כשהילדים מקבלים תפקידים בבית ומושיטים יד, יש בכך סיוע ממשי.

אז מה באמת מונע ממנו לתת להם לנקות את הבית, להקל עלינו ולהיות שותפים בהכנות לפסח?

המון דברים.

פחד לשעבד אותם

שלומית: לא גדלתי בחב"ד. הצטרפתי בעל־יסודי נלהבת מאוד, ובחנתי הרבה את חברותיי החדשות, חב"דניקיות מבית. למדתי מהן דברים רבים, החל בסגנון הלבוש וכלה בביטויים ובבדיחות חסידיות. מקצתן, בנות גדולות במשפחות ברוכות, היו נראות לי כאילו הן מעמיסות על שכמן קצת יותר מדי מעול הבית. היו כאלו שקמו לאחים קטנים בלילות או רצו איתם לרופאים, ואחת מחברותיי הייתה אחראית לכביסה בבית, ולא היה אפשר לדבר איתה יומיים אחרי חג או תשעה באב. גדלתי במשפחה אמידה, והייתי בת זקונים מפונקת, שרק שני אחים מעליה. המציאות הזו הייתה חדשה לי. הייתי שואלת את עצמי איך אימא שבחרה באהבה ובמסירות לגדל משפחה ברוכה, מטילה את המשימות שהייתה אמורה לבצע בעצמה על הבת שלה? מתי הבת שלה תנוח קצת אם גם לה יהיו הרבה ילדים? או אולי גם היא תיתן לבנות הגדולות לנהל את הבית במקומה?

כשזכיתי להקים בית חב"די בעצמי, רציתי כל כך משפחה ברוכה, והתפללתי על כך. הבטחתי לעצמי לגדל את הילדים באהבה, במסירות ובעצמי. הבנות הגדולות מוזמנות לעזור מדי פעם, אבל לא אקח מהן את הנעורים שלהן. היום אני, ברוך ה', אימא למשפחה ברוכה. מבשלת, מנקה, מחתלת וסוחבת קניות כמעט לבד. רק לעיתים נדירות אני מרשה לעצמי לתת תפקיד לאחת הבנות, מפחדת לשעבד אותה. ברור לי שקצת הגזמתי לכיוון השני, מה אעשה שאני חוששת להיסחף?

חצי עבודה…

חדווה: השיחה ההיא עם החברה שנסעה למושב גילתה לי עד כמה חשוב לשתף ילדים בהכנות לפסח, אבל באמת לא עזרה לי להבין איך. הבעיה מתחילה כבר מהרגע הראשון. איפה ההתלהבות ההיא שאני זוכרת מהילדות? אני מדברת על ניקיונות, והחבר'ה מועילים בטובם, אחרי כמה בקשות שלי, להרים את האף מהספר או מהגיימבוי. כשאני מחלקת תפקידים, הם מהמהמים משהו, במקרה הטוב זה "עוד מעט" מייאש. גם כשהם כבר מתחילים לנקות, הם לא עצמאיים כלל ומסכנים ממש. "אימא, איך לנקות את זה?", "איפה יש סמרטוט?", "אוי, נשרטתי…" בסוף משהו קורה, אבל ההתקדמות מועטה כל כך ואיטית כל כך, ואני מתעצבת פעמים רבות כל כך, שאני כבר תוהה אם לא עדיף היה שאשלח אותם למושב ואעשה הכול לבד… לא שלעשות לבד באמת עוזר לי, כי אני מייד הופכת גם למשרד התעסוקה, "אימא, משעמם לי!"

צורך בשליטה וקושי לשחרר

תמר: חוויית הסיפוק שלי אז, מהניקיון לפסח בהיותי ילדה, היא חוויה שהייתי שמחה להעניק לילדיי, ובכל זאת קשה לי. אני מתארגנת לפסח הרבה זמן מראש, ואוהבת את הבית נקי ומסודר. בכל פעם שאני מחליטה לתת לילדיי אחריות לאזור כלשהו בבית, אני מרגישה קושי של ממש לשחרר ולוותר על ניהול הניקיון. מדף המשחקים – אולי יאבדו חלקים או יערבבו ביניהם? חבל על משחקים טובים ששמרתי שנים ולא נוכל עוד לשחק בהם. מדפי הבגדים? הניקיון לפסח הוא ההזדמנות למיין הכול ולהחליט מה להעביר הלאה ומה לשמור. זו בטח לא מלאכה שאוכל לתת לילדים… אולי המדפים של המקרר? אבל איך אהיה רגועה שאכן ניקו בכל הפינות, ובכלל, הם עשויים זכוכית. אם מדף כזה ייפול בטעות, השגה של מדף חדש כרוכה בהוצאת סכום גדול ובכאב ראש. לפעמים אני מצטערת שאינני מטפלת ואין לי בבית ארון משחקי תינוקות כמו שהיה אצל אימא שלי, מקסימום הייתי מוכרת לגוי, אם לא היה יוצא נקי די הצורך…

לפעמים אני חשה קושי בלסמוך על כך שהילדים ינקו כמו שצריך, יגיעו לפינות וימרקו את המקום כמו שאני חושבת שצריך להיות.

ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שהבעיה היא כנראה אצלי. יש בי צורך כלשהו בשליטה, וצורך זה אינו מאפשר לי לשחרר ולתת לעוד מישהו (גם לא לעוזרת, אגב) לנקות את הבית לפסח.

לתת מקום של כבוד

אביגיל היא אימא למשפחה ברוכה, ברוך ה'. היא עובדת ומנהלת את ביתה ביד רמה, ובערב פסח כוווללללם מנקים את הבית. היא בהחלט מבינה את כל הקשיים שהועלו בכתבה, ושמחה לתת כמה טיפים מניסיונה העשיר:

בואו נתחיל מכך שאני לא אשת מקצוע, וכל מה שאגיד עכשיו – למדתי מניסיון ומעצות טובות שאספתי ויישמתי במשך השנים. כל אחת מוזמנת לאמץ או להתנגד, וכמובן להתייעץ עם המשפיעה שלה אם הרעיונות מתאימים לה ולמשפחתה.

ראשית, הייתי מחלקת בין ילדים קטנים, בני שלוש עד תשע בערך, ובין ילדים בוגרים, בני עשר ומעלה, אף על פי שרבים מהכללים שלי תקפים לכל גיל שהוא.

כאשר אני משתפת ילדים קטנים ונותנת להם תפקידים, עליי לזכור שני דברים חשובים: ראשית, ילדים יכולים לעזור ואוהבים לעזור. שנית, כל דבר שילד עושה דורש הרבה יותר זמן. לכן, כאשר אני נותנת תפקיד לילד צעיר, עליי לתת לו משהו שהוא יכול לעשותו לבד והרבה זמן. הכי טוב לעבוד עם הילדים יחד. לדוגמה: אם החלטת לנקות כרגע את חדר הילדים, בזמן שאת מנקה ארון בגדים שלם, ממיינת, מקפלת, מחזירה, אחד הילדים מוריד את הסדינים לכביסה, מוציא את המזרנים החוצה ומנגב בסמרטוט את בסיס המיטה. הילדה הגדולה יותר מנקה את חלקי הלגו בעזרת סמרטוט רטוב או עוברת על ספרי הילדים דף דף ומנערת פרורים דבוקים.

כך חוויית הניקיון הופכת להיות משפחתית ומהנה ונותנת לילדים תחושה שהם מועילים ושותפים, מה שבאמת נכון. את בחדר ויכולה לתת עצה או לפקח שהם אכן עובדים כראוי. אומנם את היית עושה כל אחד מהתפקידים האלו ברבע מן הזמן, אך בינתיים ניקית ארון שלם, והידיעה שהדברים נעשו במקביל מקלה עלייך בסופו של דבר, גם אם נדרשו שעתיים ולא רבע שעה.

עוד דוגמה מן המטבח: את משפשפת את התנור או מחטטת בקרביו של המקרר, בזמן שאחד הילדים משפשף את דלתות הארונות הנמוכים בסמרטוט רטוב, וילד אחר מנקה את דלת המקפיא מבחוץ. עוד ילד ממיין קופסאות פלסטיק ומוצא להן את המכסים המתאימים. כאשר תסיימי את המקרר, תגלי על הדרך ארונות תחתונים נקיים מבחוץ או מדף כלי פלסטיק מאורגן. רווח נוסף – לא היית צריכה להעסיק אותם במקביל לעבודתך או לחשוש שהם מעוללים בינתיים משהו בחדר אחר.

זו גם ההזדמנות לפטפט, לשיר ניגון כלשהו עם המערכת או לספר בדיחות. אין דרך מתוקה יותר לנקות…

כאשר אנחנו נותנות תפקידים לנערים ולנערות גדולים יותר, עלינו תמיד לזכור לתת את המקום, את האימון ואת הכבוד. איך אנחנו היינו מעדיפות לעבוד, להרגיש שמנחיתים עלינו תפקידים כמו על שפחות או לקבל תחום אחריות? השאלה ברורה. ילדים בני עשר ומעלה יכולים לעשות כמעט הכול, תני להם להיות שותפים בתכנון ובחלוקת התפקידים. אל תשלחי אותם רק לשליחויות קצרות: תזרוק את הזבל, תחליף לי מים, תיקח מפה את הקטן, תביא לי סמרטוט…

שבו ערב קודם עם דף לבן ועטים. תכננו יחד את המחר. דוגמה: "מחר אנחנו מנקים את הסלון, וזה כולל את כל ארון הספרים, הספות, הוויטרינה וכמובן השולחן והכיסאות. מה תעדיפו לנקות?" כאשר ילד בוחר לעצמו את התחום שהוא מעדיף, "אני ת'ספרים כי לא בא לי להתעסק יותר עם מים…" – הסבירי לו בדיוק מה כולל התפקיד שלו. מיון, ניעור הספרים, ניקוי המדפים, סידור כל הדברים הלא שייכים שנמצאו על המדפים… כדאי אפילו לכתוב את כל הפרטים, ואחר כך למחוק בהנאה כל סעיף שבוצע.

הגדירי יעד ברור לכולם: עד מחר בערב הסלון נקי!

גם עם ילדים בוגרים כדאי לעבוד במקביל, ולנקות חלק אחר בסלון בזמן שהם עובדים. נקו יחד, השמיעו מוזיקה, ניגונים או שירי 'אורו' ישנים. סיפורים מהילדות שלך או בדיחות יתרמו לאווירה כייפית במיוחד. אל תזכירי יותר מדי, תני אמון בילד שיעמוד במה שקיבל עליו.

עוד טיפ חשוב, אל תתגמלי ילד על העבודה! הוא היה שותף בניקיון הבית שלו עצמו לפסח, ונהנה מהעבודה המשותפת, למה עליו לקבל על כך שכר? יותר מזה, כאשר אני נותנת לילד משהו תמורת עבודתו, כסף או ממתק, הוא מאבד את היכולת ליהנות מעבודה משותפת ומתחיל לעשות חישובים של רווח מול הפסד. "כל הארון תמורת חצי חבילת שוקולד? עזבי, לא שווה". לקחת לילד את ההנאה הנובעת מנשיאה בעול ומעשיית דברים יחד בהנאה משותפת. מה כן אפשר לעשות? לצ'פר את כולם יחד. "וואו! הסלון נקי! מדהים! אחרי כזאת עבודה אני חושבת שמגיעה לנו יציאה לפיצה, במיוחד שהעבודה גרמה לנו להיות רעבים"…

בצורה כזאת לא הבטחת שכר אלא המשך הנאה משותפת מהעבודה יחד.

כשאת משתפת בעבודה ילדים קטנים או בוגרים, זכרי כלל חשוב: כבדי. הם יכולים ורוצים לעזור לך, אבל הם אינם צוות עבדים כנעניים לאלפי משימות קטנות ומשמימות. הם רוצים להרגיש שותפים בניקיון, בהכנות, ולדעת שהם תורמים, מועילים וחשובים לך!

הצלחה רבה בניקיונות!

באדיבות מגזין עטרת חיה

"מה טוב בזה שאני עדיין רווקה? אחרי עשר שנים של אכזבות הבנתי את כל מה שהניסיון הזה יכול ללמד אותי בחיים, התקדמתי, מה עכשיו?"

"כבר הייתי מספיק זמן בין עבודות, למה אני לא מצליח למצוא את מה שאני רוצה לעשות?"

"התגלגלתי בדירות רבות, למה אני לא מגיעה לקהילה שמתאימה לי?"

"מה העצירה הזאת עכשיו? היא רק מעכבת אותי מלהתקדם למה שאני באמת צריכה לעשות בחיים שלי"…

הרבה פעמים נראה לנו שהזמנים של המנוחה, ההמתנה ולפעמים התקיעות והדשדוש הם בזבוז זמן. אנו מתוסכלים ולא יודעים כיצד להתמודד עם המצב.

"וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא" – השכינה שרתה במשכן, הבטחת ה' "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" התממשה בפועל ממש.

כשבני ישראל חנו, שרה הענן על המשכן. עליית הענן הייתה אות לצאת לדרך, להמשיך במסע, ככתוב בסוף פרשתנו: "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם". ואולם בפסוק החותם את הפרשה מתואר: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם… לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". ולכאורה תמוה, אם הענן "על" המשכן – הם בחנייה, לא במסע, מדוע אפוא כתוב "בכל מסעיהם"?

רש"י: "בכל מסע שהיו נוסעים, היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חניתן אף הוא קרוי מסע… לפי שממקום החניה חזרו ונסעו. לכך נקראו כולן מסעות".

חניה היא חלק מהמסע

כל חניה היא הכנה למסע שלאחריה, ולכן היא מצטרפת אליו והופכת לחלק ממנו. עצירות בחיים שלנו הן חלק מהמסע שלנו בעולם הזה. עם זאת, יש בנו רצון להתקדם, קול פנימי בתוכנו דוחף קדימה – מתי כבר נגיע לארץ ישראל ונתיישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו? מתי נהיה רגועים יותר, בטוחים יותר בעצמנו?

לא נעים לנו לחוות רגעי ספק וחוסר ודאות, אנחנו רוצים לזוז משם. היציאה ממצרים הייתה תהליך רוחני מרובה שלבים, וכל שלב קידם את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ והפיכתה למקום של קדושה.

התורה אומרת: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", אף שבפועל היה רק מסע אחד שהוביל לצאתם מארץ מצרים. בכך התורה מלמדת אותנו שהיציאה ממצרים היא תהליך מתמשך, הבנוי מתחנות רבות. כל תחנה נחשבת מצר לעומת המסע והתחנות שאחריה, ובכל תחנה יש מרחב וגאולה לעומת התחנה שלפניה, ואפשר להרגיש את ההתקדמות על ציר המסעות.

 תפיסות אישיות שמעצימות את הקושי

מדוע קשה לנו לראות את הטוב שבכל העצירות, ההמתנות ומצבי הביניים? מדוע האי–ודאות מקשה עלינו כל כך? מכיוון שלאורך השנים, בעקבות משברים או טראומות שחווינו, דבקנו בנו כל מיני תפיסות, והן נעשו מעין חותם לכך שאכן "לנצח נישאר תקועים", "לא נצליח להגיע אל הארץ המובטחת", "אין לנו כלים לצלוח את זה, אנו חסרי אונים" ועוד.

נוסף על כך, גם חוסר סבלנות לתהליכים יכול להשפיע לרעה על השהות שלנו בחניות בחיינו, בייחוד אם אנו שאפתנים ואוהבים לדהור קדימה, או אם סף התסכול שלנו נמוך ואנו רוצים הכול עכשיו ומייד. ובהיותנו בשר ודם, הצורך שלנו בוודאות יכול להוביל אותנו למחשבות כמו: "אצל אחרים הדברים מתנהלים אחרת", "זה לא אמור לקרות", "אם זה קורה לי, סימן שאני לא מספיק טוב".

כדי לעבור דרך שער הביטחון בהשם בין המסעות, עלינו להשליך את השכל ואת התוכניות ורק להישען, לזכור שכל עיכוב לטובה. כל חניה, בכל תחום, מביאה תועלת. למשל, במערכות יחסים, במצבי קונפליקט או משבר – כאשר ממתינים ומאפשרים לדברים לחלחל, מגלים שההמתנה מובילה בסופו של דבר להעמקת הקשר בין הצדדים.

התשובה לכל אותן תפיסות שמקשות עלינו רמוזה בדבריו של "דגל מחנה אפרים". הוא כותב בשם סבו, הבעל שם טוב הקדוש, כי מ"ב המסעות הללו קיימים ברוחניות גם ברמת המיקרו, אצל כל אדם מישראל, מיום לידתו ועד בואו לארץ החיים העליונה.

 החניה שייכת לבעלי הדירה

חניות, כמו שאמרנו, מסמלות מצב סטטי, מצב של דריכה במקום וחוסר התקדמות. ברוחניות מצב סטטי מוביל בהכרח לירידה, משום שטבעה של הנשמה הוא להתקדם, להיות במצב של תזוזה ושינוי, כפי שכתוב: "ילכו מחיל אל חיל". אך החסידות מלמדת אותנו שחניות הן חלק מהמסע. יתרה מזו, הן שמאפשרות את ההתקדמות. לבסוף החניה עצמה מתעלה והופכת לחלק מההתקדמות שלנו, היא עצמה בפנימיותה גאולה, והיא מקדמת אותנו בצעד נוסף לגאולה הפרטית והכללית בקרוב ממש.

לסיכום:

כוח – כשאת שוהה בחניה ובעצירה שהחיים מזמנים לך, את מאפשרת לעצמך התקדמות טובה יותר במסע.

חיבור – כשאת מפתחת סבלנות לתהליכים, הדרך נהיית קלה יותר.

בחירה – כשאת בוחנת את התפיסות שלך שמתנגדות לשהות, את יכולה למצוא את התפיסה שתוביל אותך אל הגאולה שלך.

*

יפה רייניץ היא מאמנת אישית ויועצת זוגית, מטפלת בשיטת CBT ומדריכת הורים, M.A. בייעוץ חינוכי ובחינוך מיוחד.

כל הדוגמות מהקליניקה המובאות במדור זה שונו לחלוטין בפרטיהן ובתוכנן.

לתגובות וליצירת קשר: 050-993-0770  [email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה