אז מה קורה בתשרי תשע"ט? 

במהלך חודש תשרי הקרוב נערכים באחות התמימים לשינויים מערכתיים בכל נושא הרישום וההשתתפות במערך שיעורי הקודש, התוועדויות, דינר ואירועים נוספים.

מה זה אומר בפועל?

עד היום נחלקו האורחות ל:

• 'אחות אקסטרני',
• 'אחות  – דירות',
• כלל האורחות

כעת החלוקה שונה:

• כלל האורחות נרשמות במוקד הרישום/אתר אחו"ת ומצטרפות באופן אוטומטי ל'אחות איקסטרני' – מה שיעניק לכל אורחת את האירועים הייחודים של קבוצת אחות התמימים בנוסף לאלו של בית המדרש לנשים ובנות בהנהלת הגברת אריאלה בן חיון הכוללים התוועדויות, שיעורים, דינר, מפגשים, חברותות, מבצעים, שמחת בית השואבה ועוד.
• הדרכה ולינה במסגרת הדירות המיוחדות המיועדות לקבוצת אחות התמימים + כל התכנית שפורטה לעיל

לסיכום: 

כל האורחות נרשמות לבית המדרש המשולב עם אחו"ת אקסטרני וזוכות לתכנית ייחודיות ומפתיעה!

בנוסף, ניתן להשתתף גם בתכנית אחו"ת בדירות הכוללת: לינה, והדרכה במהלך כל החודש.

כהנ"ל בתיאום עם הכנסת אורחים – הממונה על הטיפול הגשמי והרוחני באורחי המלך.

השבוע הסתיימו בעיר קייטנות חב"ד הנפלאות לגילאי גן ויסודי, בהן השתתפו כ-200 ילדים מכל המגזרים בעיר, שנהנו מתקופה עמוסה חוויות והנאות לגוף ולנפש, חדורות בתוכן יהודי מסורתי מחבק.

הקייטנות קיבלו את השם צה"ל, תחת ראשי תיבות חדשים: צבא הכנה לגאולה, כאשר כל קבוצה קיבלה שם של אחד החילות הרומז לאחת מהמצוות, כמו חיל קשר – אהבת ישראל, וכו'.

הקייטנה לילדי היסודי התקיימה בבי"ס תומר, במהלכה נהנו הילדים מטיול בסופרלנד, בריכות והפעלות מרתקות, כאשר הקייטנות לילדי הגנים התקיימו בגני חב"ד.

 



























שא

הוא עמד שם, בתחנת הרכבת, תייר סיני עם מצלמה קטנה וצילם. נמל חיפה פרוס לפניו, כמה מכולות ומנופים.

צילם וצילם.

רציתי להגיד לו – האמת נמצאת מאחוריך. תסתובב! את זה אתה צריך לצלם.

חבורת תמימים מתוקים, על מזוודותיהם ותיקי התפילין שלהם, מעוטרים במדבקות יחי – בדרך לישיבת צפת.

עומדים בשמש והלחות החיפאית, לבושים בחליפות ומחזיקים פלאפונים קטנים ופשוטים. אני שומעת אותם מדברים על שיחות של הרבי, על כרטיסי טיסה לתשרי.
מנותקים מהבלי העולם הזה, מכוונים למטרה.

שעה מאוחר יותר יותר כבר הייתי בדרכי לצפת, מלווה בעצמי את בני לישיבה. בן ראשון שלי.
כל סיבוב בכביש, כל עץ וכל אבן רק הגבירו את דמעותי.

על מה אני בוכה? התייאשתי כבר מניסיונותי לעצור את הדמעות. הבדיחות של בעלי והקשקושים של הילדים לא הסיחו את דעתי הפעם.

מנסה לזהות את הרגשות. יש פה חשש, ויש געגוע תיאורטי לילד שיושב צמוד אלי כרגע, ויש התרגשות.

אבל לא. אלו דמעות של הכרת הטוב. של זכות.

לשלוח את בני לישיבה זה הרגע אותו דמיינתי לפני עשרים שנה – באותו לילה קר של טבת בו הגעתי לירושלים עיר הקודש.

הרוח והקור הפתיעו אותי, חיפאית שכמוני. ישבתי על המדרגות ברחוב סורוצקין, דלת נעולה קידמה את פני. בנות המדרשה נסעו כולן במפתיע ללוות למנוחת עולמים את אביה של אחת מהבנות.

ואני ממתינה. טרום עידן הפלאפונים. לבד- לא יודעת עד מתי. שעה ועוד שעה.

הרחוב הקפוא, החשוך והריק זרח לפתע בעיניי. בחורי ישיבה יצאו מאחד הבניינים, צועדים בזריזות. תודה – הקב"ה. אני לוחשת. בשביל הרגע הזה הגעתי לפה. בשביל הרגע הזה הדלת נעולה בפניי.

בעלת תשובה טריה טריה. שבת אחת עוד לא שמרתי. השמלה הראשונה שלי נלבשה היום. השיער הבלונדיני והארוך שלי נאסף לראשונה היום לצמה צנועה.

תודה השם. שנתתי לי לראות אותם.

כזה בן אני רוצה. רץ לתורה ולעבודה.

הייתי טריה מידי, ולא מבינה כלום בענייני חב"ד/ליטאים/חסידים. וכזה בן רציתי.

למחרת, פניתי לקנות את הסידור הראשון שלי. ספק חנות ספק מחסן טחוב, אברך מזוקן קידם את פני. סידור – אני רוצה סידור. איזה נוסח את מתפללת? אפילו לא הבנתי את השאלה .אני רוצה שיהיה כתוב עליו חית, תו,תו. ראיתי כזה פעם אצל דודה שלי, ועליה אני סומכת.

אין כזה. הוא ענה בפסקנות.

אשכנזיה? את רוצה אשכנזי או חסידי? אשכנזי הזכיר לי רק גפילטע פיש.
חסידי, עניתי. הלב דפק.

בפעם הראשונה שפתחתי אותו, את הסידור בנוסח ספרד שפינותיו מוזהבות – התפללתי על בן חסידי. כמו אלו שראיתי אתמול ברחוב סורוצקין בטבת שנת תשנ"ט.

כמו אלו שראיתי אתמול – ר"ח אלול תשע"ח בתחנת רכבת חיפה מרכז.

רצים לתורה ולעבודה. נושמים את הרבי, מדמיינים את תשרי ע"ט, מדבקות משיח על תיקי התפילין שלהם. פלאפונים קטנים בכיסיהם. מכוונים למטרה. חיילי בית דוד.

תודה השם שזכיתי לשלוח גם את בני, תודה רבי שבחרת בי. בחרת בנו. תודה רבי.

לזכות בני מנחם מענדל בן ליאת – שיזכה להיות תמים אמיתי מחיילי בית דוד.

קראתי את הטור המרגש של מירי שניאורסון בעיון (באדיבות אשתי), את הסיפור הכואב אותו שיתפה ממסעה, על אשה צעירה שנטלה את חייה, את הכאב הרב העולה מן הדברים בעיקר בסיומם, אני מצטט:

"המעשה הוא העיקר: אל תתנו לחיים לנהל את עצמם. היו פרו־אקטיביות. קחו אחריות! כן. גם על הילדים הבוגרים שלכן. היו שם ואל תחששו להתעניין ו"להיכנס לפרטיות", אתן רוצות בטובתם ורוצות אותם בחיים לאורך ימים ושנים טובות עד מאה ועשרים. אתן חייבות לעשות זאת כי אין מי שיעשה זאת במקומכן."

שמחתי על כך שמירי (אני מבין גם, שמתוך ניסיונה עם נערות) מצביעה ומזהירה מפני הפאסיביות ואולי גם השאננות כאשר אנו נותנים 'לחיים לנהל את עצמם', ומפני החשש שלא להיכנס לפרטיותם של יקירנו אפילו הבוגרים, שמא, חלילה לא נאבד אותם.

לצערי לא אחת נקראתי להתערבויות טיפוליות שונות בתחום האובדנות, בעיקר בקרב בני ובנות נוער.

אני זוכר את תחילת דרכי כמטפל לפני שנים, עשיתי את הסטאז' שלי בביה"ח לבריאות הנפש איתני"ם שבהרי ירושלים.

עבדתי במחלקה האישפוזית הפתוחה, קיבלתי מספר מטופלים בני נוער ומעלה, אחד מהם בחור בן 23 במצב נפשי מורכב, שהיינו נפגשים על בסיס שבועי.

באחת הפעמים לאחר קשר של חצי שנה הוא סיפר לי שמחר הוא מתכנן לפגוע בעצמו, הוא סיפר זאת בטבעיות רבה, ואפילו שיתף אותי כיצד הוא הולך לעשות זאת, הוא תכנן את הכל מראש!

אני חושב שכפי שאני מציג את הסיפור כאן אולי זה נשמע מפחיד, אבל עבורי כמטפל שלו חשבתי שאני מכיר אותו כל כך טוב, זה היה נשמע לי מופרך לחלוטין שאכן הוא מתכוון למה שהוא אומר, הוא היה בחור כל כך חביב ונעים שיחה, אינטליגנט, שמח, כך שלא הייתי יכול לחשוב על כך שהוא אכן מתכוון למה שהוא אומר, אם כי לא יכולתי להתעלם מאותות המצוקה הכל כך משמעותיים .

כמטפל מתחיל פעלתי לפי הנהלים, לא לקחתי סיכון, הקשבתי לו בקשב רב ומיד בסיום המפגש נגשתי לפסיכולוגית הראשית במחלקה ושיתפתי אותה בדברים.

היה זה יום חמישי בו הוא היה אמור לצאת לחופשה לשבת, בעקבות הדיווח חופשתו בוטלה, הוא ראה פסיכיאטר והוחלט להעבירו למחלקה הסגורה לפיקוח צמוד יותר.

ביום ראשון שהגעתי לעבודה, חיכתה לי הפתעה, הוזמנתי לחדר הישיבות ובמעמד כל אנשי הצוות זכיתי לשבחים על ערנותי.

מנהל המחלקה שיתף אותי בכך שאכן חלה החמרה במצבו הנפשי והוא התכוון לבצע את תכניתו, הצלת את חייו הם סיכמו!

מנקודת מבטי לא ממש הבנתי את 'הרעש הגדול' שעשו סביב הסיפור, מה בסך הכל עשיתי?

בדיעבד לאחר מספר שנים שלצערי חלק משגרת תפקידי מלווה במקרים מסוג מורכב של איומים באובדנות, ניסיונות אובדניים וכד' הפנמתי את משמעות הדברים.

אותו בחור- מצא את המרחב המאפשר עבורו וראה בי את האדם הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון מבחינתו לשתף אותו במצבו הנפשי הקשה, הזעקה לעזרה הייתה כל כך קריטית מבחינתו, עד שהוא החליט לבקש ממני עזרה, אמנם בדרך שלו ובשפה שלו הוא שיתף אותי בתכנית המזעזעת שלו, אך מתוך דבריו שמעתי את הבקשה הזועקת מאחורי המילים: "בבקשה תעצור בעדי מלעשות את מה שאני לא רוצה לעשות" !

על פי הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) מנתוני משרד הבריאות הבוחנת את מקרי האובדנות בישראל ובעולם, ישנה מגמה ברורה המצביעה על כך שאנשים המשתפים במחשבתם או בתכניתם לבצע ניסיון אבדני, בדרך כלל מבקשים את עזרתנו ומבקשים בעצם למנוע מהם לבצע את תכניתם!

אני חייב לשתף גם, שלא בכל המקרים להם הייתי שותף הצלחנו למנוע את ניסיון האובדנות, לצערי נתקלתי במקרים בהם אנשים הצליחו לממש את מחשבתם!

מטרת הכתיבה שלי כאן הנה בשתיים:

1. אלינו הקרובים ביותר אל יקירנו – מחשבות אובדניות, או ניסיון אובדני לא מתרחשים בין יום.  קדמו להם רצף אירועים קשים בחיי יקירנו שהובילו בסופו של דבר למחשבות אלו או ניסיונות אלו.

ישנם גורמי סיכון רבים לאובדנות: בד"כ מתייחסים לשלוש קבוצות אפיון עיקריות- א. גנטית-ביולוגית, ב. פסיכולוגית, ג. סוציאלית.

• גנטי-ביולוגי: היסטוריה משפחתית-הפרעות נפשיות, מאניה דפרסיה, אימפולסיביות בדמות התקפי והתפרצויות זעם בלתי נשלטות, שינוי/פגיעה בתפקוד ה- נוירוטרנסמיטרים-מוליכים עצביים במח (סרוטונין, מונואמין, אוקסידז, קטכולאמינים), ועוד.

• פסיכולוגי: פסיכופתולוגיה והפרעות פסיכיאטריות שונות, מצבי דחק קשים- התעללות מתמשכת, משבר זהות, פרפקציוניזם קיצוני, פוסט טראומה מתמשכת, היעדר תקווה וייאוש, הפרעת שליטה בדחף, הפרעה בבוחן מציאות, ועוד.

• סוציאלי: משבר משפחתי קיצוני, אובדן יקירים, התרסקות כלכלית, גירושין, הגירה, דחייה חברתית מתמשכת וקשה, בדידות חברתית, קבוצות מגדר שונות, תרבותיות, ועוד.

בדרך כלל מצב דכאוני מתמשך ועמוק (קליני- מז'ורי) מוביל למחשבות אובדניות.

כך שלא כל משבר מוביל למחשבות אובדניות ובטח שלא לניסיונות אובדניים! 

חשוב להדגיש זאת כדי לא ליצור בהלה בקרב הורים מודאגים, אולי הילד שלי בסיכון אובדני! 

זיהוי סימני מצוקה ותסמיני אובדנות מוקדם ככל האפשר יהוו עזרה משמעותית לטיפול ושיקום נפשי. הקריאה אלינו הקרובים:- גשו לאנשי מקצוע, פנו להתייעצות אולי יקירכם זקוק לעזרה מיידית!

2. פתיחות ושיתוף רגשי: הנם חלק משמעותי ביותר לזיהוי מצבי משבר. ככל שהקשר עם קרובנו יתבסס על שותפות רגשית ואינטימית על בסיס קבוע ומתמשך (בד"כ מילדות), כך נוכל להפחית מצבי משבר, ולגלות סימני מצוקה מוקדם יותר!

בעבר התייחסתי כאן באתר במאמר תחת הכותרת: "מדוע ילדי לא משתפים אותי?"

השאלה סביב סוגיית השיתוף הרגשי בין בני משפחה, שיתוף כזה יכול להתרחש כאשר אנו בעצמנו משתפים את ילדינו במרחב הרגשי שלנו ובכך מלמדים אותם שפה רגשית, שפת השיתוף. לעומת מצב בו אנו נמנעים מכל סיבה שלא תהיה מלדבר את שפת הרגשות והשיתוף הרגשי, ילדינו פשוט לא יהיו שם בכדי לשתף אותנו כאשר הם יהיו במצב נפשי זה או אחר הדורש שיתוף.

ילד שלא נחשף לשפת הרגשות, ולשיתוף רגשי בעיקר, מפנים שברגשות לא משתפים, הילד מבין מכך שהוריו לא נוהגים כן משום שרגשות הן דבר אינטימי ואישי שלא אמורים לשתף בו!

אז בכדי שיקירנו יעזרו לנו לעזור להם, נצטרך להשקיע בקשרים משמעותיים איתם, בעיקר סביב שיתוף רגשי!

אני אסיים כפי שהתחלתי, תודה לך מירי שהעלית את הקריאה הכל כך חשובה להורים, ואני אוסיף למורים, חברים, ולכל דמויות משמעותיות בחיי יקירנו:

אנא שימו לב לסימנים למצבי משבר, לכל שינוי או פגיעה בתפקוד, שינויים קיצוניים במצבי רוח, סימני דיכאון, התכנסות, סגירות, שינויים קיצוניים בהרגלי אכילה, בדידות, חוסר חשק לקום, ירידה קיצונית בלימודים, חוסר מגע ובילוי עם חברים, קרובי משפחה ואנשים בכלל, 'בילוי' בשינה לאורך שעות היום, חוסר יציאה מהבית, ועוד…

כל שינוי קיצוני זה או אחר הפוגע בתפקוד היום יומי של יקירנו הנו נורה אדומה הקוראת לנו להתבונן, לשוחח, לברר עם יקירנו מה עובר עליהם, במידה ואין שיתוף פעולה מצדם אפשר לפנות לגורם חיצוני שאנו סומכים עליו, שהוא קרוב ליקירנו, על מנת שהוא ינסה לדובב אותו.

השלב השני היעזרו והיוועצו באנשי מקצוע, אם אתם לא בטוחים מה משמעות התנהגות זו או אחרת של יקירכם, אל תהססו לפנות להתייעצות, היא יכולה להיות משמעותית עבורו!

והעיקר זיהוי מוקדם יכול למנוע את האסון הבא!

ר' מישאל אלמלם

פסיכותרפיסט מוסמך וחבר באגודה הישראלית הרב תחומית לפסיכותרפיה, מדריך מטפלים מוסמך, אחראי על מערך הנשירה בצפון ירושלים חט"ב וחט"ע מטעם עיריית ירושלים, מנהל מכון להדרכת הורים ולטיפול בנוער בסיכון בירושלים, פסיכותרפיסט לטיפול בנוער עובר חוק למניעת פגיעות בהוסטל בירושלים, ומוסמך בטיפול בפוסט טראומה, בהתמכרויות, בייעוץ החינוכי ובחינוך המיוחד.

במהלך השבועיים נהנו החיילות במסדרים עוצמתיים, למדו בחיות מתוך חוברת הלימודים המרתקת 'הרבי שלי', נבחנו מאות שורות תניא והשתעשעו בשלל פעילויות אטרקטיביות ואתגריות.
בנוסף, השתתפו החיילות במבחר הפעלות: הכנת יצירות, יציאה לימי כיף בבריכה, פעילות בגן המשחקים, יום ספורט ותחרויות בפארק, סדנא לכבוד שבת קודש, פעילות סימני דרך משעשעת ועוד. כמו כן, החיילות קיבלו חולצות.

חיילות 'גן ישראל' מגדל העמק בולטות בקידוש שם השם וליובאוויטש רבתי וכל תושבי העיר נפעמים מעוצמת החינוך של חיילות צבאות השם – 'משיחי'.

יישר כח לרכזת מנוחה זלמנוב, לגנרלית רחלי קמל ולמפקדות המסורות: מושקי פבזנר, מושקא קזצקוב ואיטה פרידמן.

דיי קעמפ 'גן ישראל מגדל העמק', מאורגן ע"י תנועת הנוער 'צבאות השם' בארץ הקודש סניף מגדל העמק, בהנהלת הרה"ח הרב משה זלמנוב, משלוחי הרבי שליט"א מלך המשיח למגדל העמק.

הדיי קעמפ מתקיים לזכרון נשמת – הרה"ח ישראל יצחק ומרת יוכבד ע"ה זלמנוב, הגה"ח הרב זלמן טוביה הכהן ע"ה אבלסקי – שליח הרבי ורבה הראשי של מדינת מולדובה.

היי חברות! הנה..הזמן טס, וקיצו של החופש הגדול והמיוחל מתקרב. את חלקינו זה דווקא משמח, את חלקינו פחות..

אבל אין מה לעשות, נרצה או לא נרצה, שנת לימודים חדשה ניצבת בפתח, וכבר מתחילה להציץ.

וזה גורם לי להיזכר בתקופה הזו, בדיוק לפני שנה..

זהו..נגמרו כל הקעמפים והקייטנות, ובית ספר היה הנושא המרכזי בראש שלי. הייתי כל כך נרגשת, וכל כך חוששת. עוד לא ידעתי מה הולך להיות, איזה בנות יהיו שם, מי יהיו המורות, מה יהיה החומר הנלמד, איך בכלל יראה המקום? איך זה להיות חדשה? לשנות מקום, לשנות מזל..?, לשנות אווירה.

בוא נאמר שזה דווקא ממש קרץ לי, בעיניי זה היה נראה כך: אני אבוא לביה"ס החדש, כולם יתנפלו עליי, ישאלו שאלות, ואני אהיה במרכז העניינים.. דיי נחמד. אבל דווקא בגלל שלא עברתי שום חוויה דומה קודם, לא ידעתי שכך זה עובד רק בסיפורים.

התחלתי לספור את הימים.. הזמן לא נענה לבקשתי, וכמו תמיד כשרוצים שהוא יטוס הוא דווקא נהנה מהליכה איטית ללא שום לחץ. אבל בסופו של דבר זה הגיע 🙂 כל הדרך לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות, או אולי מרוב פחד, לא יודעת..

והנה הגעתי. נכנסת לבית ספר עם חיוך ענק מאוזן לאוזן. נכנסת לכיתה, והופ.. מה קורה פה? שינוי בתסריט? כמה בנות בודדות אכן אמרו לי שלום עם חיוך קטן, אך כל זכר לחלומות שלי, לא נראה באופק… לקחו לי כמה שבועות, כדי להבין באמת, שזה פשוט לא עובד ככה. מסתבר, כך הבנתי, שבתור חדשה, את זו שצריכה לדאוג לעצמך, לגשת לכל ילדה וילדה ולספר לה מאיפה באת, ולאן את הולכת. לנסות למצוא חן בעיניי אחת מהן. להראות למה את מסוגלת, ובמה את טובה.

זה תהליך ארוך, ומפרך, כי אחרי שהשנה הזו נגמרה אני עדיין לא מרגישה שבאמת מכירים אותי. זו היתה שנה מאתגרת במיוחד, אבל לא ויתרתי ואמרתי לעצמי, שאני הולכת להרגיש פה בבית ויהי מה.

זאת היתה השנה הכי קשה בחיי… אבל אני הצלחתי!!! הכרתי מלא חברות חדשות! עברתי המון חוויות נעימות! היה לי כל כך כיף!

אני חייבת להודות שהרבה בזכות החברות שלי, אבל עוד יותר בזכות כח הרצון! והנה לכם התוצאה:  אני כבר מתגעגעת לחזור!

אני לא סתם משתפת אתכן בזה, יש לי מסר להעביר לכן.

אז ככה.. בנות יקרות!

אין לכן מושג עד כמה זה חשוב לתת הרבה יחס והרגשה טובה לכל תלמידה חדשה בכיתה, זה נותן כח רצון להתקדם. (וגם בשבילכן, אין לכן מושג מה היא טומנת בתוכה, ויכול להיות שהיא החברה שחיפשתן כל החיים) בתור תלמידה חדשה, כל חיוך שנשלח לעברי היה גורם לי לאושר, ומילה טובה? בכלל אין לתאר.

אז יאלה, תתחילו לחייך! זה לא קשה, ובאמת שאין לכן מושג איך זה מעודד, תאזרו אומץ, תגשו, תשאלו במה אתן יכולות לעזור, אין לכן מושג עד כמה זה כיף!

סומכת עליכן!

ובנות שבאות לבית ספר חדש.. כן, זה יהיה קשה, יהיו דברים לא הכי נעימים, אבל הכל תלוי בכן, אם תחליטו שזה כיף, זה יהיה כיף!

ועוד משהו..גם אם ה"כתבה" הזו לא השפיע על הבנות בכיתה החדשה שלכן, או שהן פשוט לא קראו אותה, תדעו שזה לא בא מרוע לב, הן פשוט אף פעם לא היו חדשות.

מקווה שעזרתי, וגם אם לא, תודה על ההקשבה.

מישהי שרוצה לעזור