שימי ♥  יום שלישי ד' אדר

(היה מתוכנן ליום שלישי שעבר, ונדחה עקב בעיה טכנית)

זום מס' 11- הכתר שלך!

והפעם עם: הגב' מיתר ישראלי תחי'

מנהלת "קו נסיכות החסידי" לבנות שע"י נשי חב"ד

מחכות לך בשעה 20:00 בדיוק

קישור לזום:

https://us02web.zoom.us/j/87972500233?pwd=XZf5mUd4CJhYR51ObjENlNUwp5MV1M.1

סיסמה:77770

או דרך הטלפון –

במספר  03-9786688

מקישים קוד פגישה: 87972500233 ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 77770 ואז #

העבירי גם לחברות😃

בזכותך נגאל

"הצניעות היא המידה היפה ביותר, הכתר של הבת והאישה היהודי'ה" (הרבי מליובאוויטש)

קו בזכותך ניגאל לנשים 0733834197 – לימוד יומי קצר שיחות ואגרות קודש של הרבי מליובאוויטש בנושא צניעות, אשר מאיר את המצווה מזווית שלא הכרת!

קו נסיכות לבנות – 0733834644

*לקבלת חוברת לימוד/עזרה בהוצאה לאור/הפצה – ליבי [email protected]

"לנהל גמ"ח זו משימה שדורשת ריכוז, ארגון ותשומת לב", טוענת מירי קליין, מנהלת גמ"ח מוצצים ותיק. "לא משנה איזה גמ"ח החלטתם לנהל. צריך לייחד לו זמן, להחליט על גובה התקציב ועל מקורו, ולהקדיש לפריטי הגמ"ח פינה מסודרת בבית. חשוב לנהל רישום של כל מי שלקח והחזיר, לעקוב באופן שוטף אחר המלאי בגמ"ח ולחדש אותו בעת צורך. את מקבלת עלייך אחריות כשאת מפרסמת לאנשים שיש לך גמ"ח בבית, אינך יכולה להגיע למצבים שאת משיבה פעם אחר פעם אנשים בלא כלום כי לא התארגנת נכון עם הגמ"ח שלך.

"עם זאת", היא מבהירה, "אני חושבת שזה דבר שכל אחת שרוצה יכולה לעשות. יש כל כך הרבה סוגים של גמ"חים. את לא חייבת לנהל גמ"ח שדורש ממך הרבה השקעה או תקציב גדול, כמו גמ"ח כספים או גמ"ח של תיווך מוצרי חשמל, לדוגמה. את יכולה לבחור במשהו פשוט יותר וממוקד; כמו גמ"ח מוצצים, גמ"ח מטרנה, כלי עבודה ועוד. הביקוש הוא לדברים ספציפיים, וההוצאות שלך הן קטנות יותר, מה שמקל יותר על ניהול הגמ"ח. כמובן, את יכולה לבחור לשתף אחרים ולהתרים אותם כדי להעשיר את המלאי. אבל את חייבת לדעת מה הבסיס שלך ומה היכולות לפני שאת מתחילה.

"אני יודעת שיש כאלו שרוצות לעשות דברים גדולים, ומי שיכולה – תבורך. אבל חשוב לדעת שכל מעשה חסד הוא חשוב, ולפעמים דווקא הגמ"חים הקטנים הם שנותנים לך הרבה סיפוק. כשאת יודעת, למשל, ש'הצלת' אימא מבוהלת שהמוצץ האהוב של תינוקה נשכח בבית והם מתארחים אצל סבתא. אז נכון שזו לא הצלת חיים אבל זו בהחלט הצלת איכות חיים".

"גמ"ח הוא בהחלט חסד קל יחסית, שסיפוק בצידו", אומרת רבקה, בעלת גמ"ח למכשירי אינהלציה. "זה נמצא בבית שלך, אין צורך לצאת ולכתת רגליים מחוץ לבית, ואת עושה חסד לכל כך הרבה אנשים. את יודעת שחסכת להם זמן או כסף שלא לדבר על דאגה; הקלת להם על הנשימה (תרתי משמע בגמ"ח שלי…). נכון שזה כרוך במאמץ מסוים. אבל התוצאה שווה את זה".

עם זאת, רבקה מבקשת לחדד נקודה בעבור משתמשי הגמ"ח. "הקושי העיקרי שיש לי הוא בנושא ההחזרות. אנשים באים אליי לחוצים, הילד לא מרגיש טוב, והם חייבים את המכשיר ומבטיחים להחזיר ברגע שיסיימו את השימוש. אבל כשהכול נרגע, אנשים מסוימים – כמובן לא כולם – חוזרים לשגרת היום יום ואינם ממהרים להחזיר. הדבר מכביד במיוחד בתקופת עונות המעבר, בה יש דרישה גדולה למכשירים. קשה לי עם העובדה שאנשים מבקשים מכשיר ואין לי להשאיל להם רק משום שאחרים לא החזירו בתום השימוש. במקרים כאלה אני צריכה להרים טלפונים ולאתר את אלו שכבר לא צריכים, ברוך ה', את המכשיר, אבל משום מה הוא עדיין שוכן בביתם. לא נעים להם שאני 'מנדנדת', וגם לי לא נעים 'לרדוף' אחרי אנשים. במקום להשקיע אנרגיות בפיתוח הגמ"ח, אני טרודה בלשמר את הקיים. אז תחשבו רגע על האנשים שמרגישים עכשיו בדיוק כמו

שהרגשתם אתם לפני שבוע. תנהגו באהבת ישראל כמו שהייתם רוצים שיתנהגו אליכם ותשתדלו להחזיר בזמן".

שטערני, שבביתה גמ"ח לכלי עבודה, מוסיפה עוד נקודה בעבור המשתמשים. "אצלי לפעמים יש קושי בעניין של השעות. אני יכולה להבין אנשים שזקוקים בדחיפות בשתים–עשרה בלילה לתרופה או למוצץ, אבל למקדחה? ייתכן שרק עכשיו מצאתם רגע פנוי לטפל בתקלה, אבל בבקשה, תתחשבו גם בנו. לגמ"חים מהסוג שלנו בדרך כלל יש שעות פתיחה. אנחנו מתגמשים קצת כמובן, אבל בגבולות ההיגיון. זה שפתחנו גמ"ח לא אומר שאפשר לצלצל ולדפוק אצלנו עשרים וארבע שעות ביממה. יש לנו גם חיים פרטיים, תכבדו אותם, בבקשה".

נרתמים ונתרמים

איך משלבים את ילדי המשפחה בתוך המערך של הגמ"ח?

"הילדים שלי דווקא אהבו מאוד לנהל את הרישומים של הגמ"ח ולהיות אלו שמסדרים את המכשירים", אומרת רבקה. "היום הם כבר בגרו והם נשואים או בישיבות, ואני מנהלת את הגמ"ח לבד. אבל הם זוכרים את זה לטובה. בשבילם זה חלק בלתי נפרד מהבית ומחוויות הילדות שלהם".

שטערני: "הילדים שלי גאים מאוד בכך שיש לנו גמ"ח בבית. במיוחד הבנים שנהנים להתפאר לפני חבריהם בסוגי כלי העבודה שיש לנו… אני משתדלת מאוד שהם לא ירגישו שמשהו בא על חשבונם. ואם אנחנו באמצע משהו, ומישהו דופק עם בקשה דחופה, אני משתפת אותם בזה שהם שותפים למצווה גדולה בכך שהם מחכים לי".

"בסך הכול אני חושבת שילדים נתרמים מזה שיש גמ"ח בבית. הם גדלים לתוך מציאות של חסד, ואין להם תלונות בדרך כלל. הם אוהבים להתלוות אליי לקניית מוצצים חדשים, או לסדר את קופסאות הגמ"ח", אומרת מירי. "ובכלל אני משתפת אותם בהרבה סיפורים, כך שהם מפנימים את גודל הערך והחשיבות של הדבר ושמחים להיות חלק מזה. הכול תלוי במה שאת משדרת להם. אם את מאושרת מהזכות לעזור לעוד מישהו, זה עובר אליהם. בעיניי, חשוב מאוד לגדל אותם לחסד. מה גם שאני חושבת שבפן החיצוני זה מוסיף להם נופך של עניין לחיים. מה שבטוח, הם לא מפסידים מכך.

"כמובן שצריך להיות ברגישות ובאוזן קשבת לילדים. יש ילדים שחוסר הפרטיות מפריע להם, או העובדה שסדר היום בבית יכול להיקטע כמה וכמה פעמים מדפיקות על הדלת וצלצולים. אפשר תמיד לדבר על כך ולנסות למצוא דרך שכולם ירגישו איתה בנוח. מהניסיון שלי, כשאת משלבת את הילדים בתוך העשייה, מדברת איתם על חשיבות הנתינה והחסד, נותנת להם תפקידים בגמ"ח, בהתאם לגיל ולעניין, זה גורם להם להרגיש חלק מזה והם גאים ושמחים בכך. כמו בכל שליחות (ובגמ"חים לרוב אפילו קל יותר לשלב את הילדים מאשר בפעילויות אחרות ששייכות רק למבוגרים), כשהילד שותף ותורם הוא נהנה ומרגיש סיפוק. כמובן חשוב לזכור לשבח אותם על העזרה שהם מגישים בגמ"ח, ואפילו היא קטנה. לתת להם הרגשה שבלעדיהם זה לא היה קורה. כך מחברים אותם גם לעשייה, גם אלינו וגם לחיים של אהבת ישראל ושל התבוננות בצרכים של הזולת מתוך רצון לסייע ולתרום לסביבה".

באדיבות מגזין עטרת חיה

לאור ההתפתחות והצמיחה של הארגון,

והרחבת המעגל גם לנשות הגיל השלישי",

עשינו התאמות מיוחדות בתכנים ובאווירה,

על מנת להעניק תחושה של שייכות וחיבור,

וכמובן שיוכלו לצאת בידיים מלאות בשמחה וכח.

לקראת האירוע, האולם עוצב בצבעים נועזים המסמלים את זמן הגאולה,

והמשתתפות זכו לקבלת פנים צבעונית ומלבבת.

סביב שולחנות ערוכים ועמוסים בכל טוב,

נהנו הנשים מארוחה עשירה לצד שי אישי מפנק עם נגיעת בריאות.

אווירה של שמחה מילאה את חלל האולם בעוצמה רבה.

לחצי כאן לצפייה בסרטון הסיכום של האירוע

את אות הפתיחה נתן הרב ראובן שניאורסון,

שליח הרבי ברובע הבנים קריית גת,

שהיטיב להסביר את מהות המושג – תורה זו אורה,

עד כמה זה משפיע ומחלחל לחיי היום יום.

בדבריו הוא הזכיר היחס הנרחב של הרבי לאנשים ונשים בגיל השלישי,

וציין את הכולל לגברים שהרבי הקים המוכר בשם 'עטרת זקנים'

ולנשים בשם 'חכמת נשים'.

הסיק מכך את הייחודיות והמעלה של לימוד התורה דווקא בשלב הזה בחיים.

בסיום דבריו, הוקרן על המסכים סרט מפעים ומחזק מהרבי,

שעסק בכוח השמחה ובגודל השעה – כוחן של נשים בחודש אדר

ומעלת נתינת הצדקה.

באמירת פרקי תהילים של הרבי והרבנית

ופרקים נוספים למען חיילינו הקדושים, לשחרור השבויים, לרפואת הפצועים

ולהחלמת הלבבות של הרעיות והאימהות השכולות,

כובדה הרבנית סימה אשכנזי תליט"א.

בתום האמירה המשותפת, הרבנית סיפרה לקהל הנשים

על מפגש מרגש עם הרבי, בו הרבי עודד אותה להיות בשמחה בחייה.

הרבנית שיתפה על החוויה המסעירה והתחושות שהוצפו בה.

לאחר מכן, עלתה אל הבמה הסטנדאפיסטית יהודית אריה,

שהעלתה חיוך רחב על פני המשתתפות,

ואחריה הופיעה להקתה של שבי הולצברג יחד עם הרקדניות המוכשרות

והזמרת והאמנית יהודית בלוך.

בלוך ריגשה מאוד את הקהל בשירתה,

ואף הצהירה שזו זכות עבורה להגיע לאירוע שבו נשים נפלאות מכל המגזרים,

שחוו מצבים מאתגרים ברמה האישית, חוגגות יחד מתוך שמחה.

בסיום האירוע החלה הרקדה סוחפת,

וכל המשתתפות הצטרפו למעגלי הריקוד השמחים,

הניחו בצד לרגע את המאורעות השוטפים והתמסרו כולן לשמחה.

היה מרגש לראות כיצד נשים, רקדו בעליזות וקיימו למהדרין את מצוות 'עד דלא ידע'.

הדי האירוע נשמעים מרחוק ומקרוב.

עשרות תגובות מרגשות התקבלו מנשים שהתחזקו

והודו על ההזדמנות לחגוג יחד.

שיתפו כמה הדבר היה חשוב במיוחד השנה,

וכבר שואלות מתי יהיה המפגש הבא.

"הגעתי אל הכנס בסקרנות מהולה בחשש",

מספרת אחת המשתתפות מצפון הארץ,

"אבל כבר ברגע הראשון הכל התבהר לטובה.

האירוע יצק לי תוכן ומשמעות גם כיום בשלב הזה בחיים בו אני עומדת,

ואפשר לי להבין את היכולות האדירות שנמצאות דווקא כעת".

עין לא נשארה יבשה בסיפורה המצמרר של יפה שירה לארי

ששיתפה על פטירתו של בעלה לפני פחות מחודש

עין במר בוכה ועין אחרת צוחקת ושמחה.

לאחר שבועות של הכנה  שבהן הילדות למדו על מהות התפילה, הגיע הרגע המיוחד!

נושא המסיבה היו שלושת התפילות היומיות ותפילה לגאולה. לכל כיתה, קטעי קישור ומולטימדיה על מהות התפילה, וריקוד מרשים עם תפאורה ענקית ומושקעת. ‏

המופע הסתיים בתפילה משותפת  ברוב עם הדרת מלך של 96! בנות כיתה א כ״י, שבח והודיה לה׳ ובקשה לגאולה.

הסיפור שלי לא דומה לסיפורים הרגילים בסגנון 'תרמתי ונושעתי'. מעולם גם לא הבטחתי לפרסם את הסיפור הזה, אם אקבל את מה שביקשתי.

יותר מזה, קיבלתי הרבה יותר ממה שביקשתי.

הסיפור התרחש לפני כמה שנים, וחלק מן הפרטים שונו כדי לשמור על פרטיות המשפחה.

השגרה שלי

אנחנו נשואים כבר תקופה ארוכה באושר ומגדלים יחד חמישה ילדים טובים ובריאים, תודה לה'. מסיבות בריאותיות כאלו ואחרות, בעלי לא כל כך מתפקד ככל אדם מן השורה. הוא אוהב מאוד את הילדים ונותן להם את כל מה שהוא יכול במצבו ואפילו יותר מזה, והם מכבדים אותו ומחזירים לו אהבה. עול הפרנסה נופל כולו עליי, יחד עם ניהול הבית וגידול הילדים וחינוכם. אני לא מתלוננת. ברוך ה' שנתן לי בעל טוב, ילדים נהדרים וכוח לעבוד קשה ולפרנס.

במהלך שנות גידול הילדים תמיד נאלצנו להסתפק במועט. הייתי משתדלת לחסוך בכל מה שאפשר – להעביר בגדים מאחד לשני, לתקן תיקונים קלים וגם לקנות בגדים בגמ״חים. גם באשר לאוכל, כל מה שיכולתי להכין לבד בבית ולחסוך כסף, הייתי משתדלת לעשות. קניות של ירקות ופירות בשעות הערב המאוחרות בשוק 'מחנה יהודה' כדי ליהנות מהמחירים הנמוכים, היו דבר שבשגרה.

אני יודעת שזה יכול להישמע מתיש, אבל אהבתי את חיי כמו שהם ושמחתי בהם. הזכרתי לעצמי שיש בדורנו הרבה נשים יקרות וצדיקות שמתנהלות כך במשך שנים, כדי שהבעל יוכל להקדיש חייו לתורה, והן עושות זאת בגאווה ובשמחה. בעלי אומנם לא לומד הרבה, כי אין באפשרותו, אך הוא עושה כל שביכולתו ותמיד מעריך את מאמציי ומוכן לעזור לי בכל מה שהוא כן מסוגל. האווירה הנעימה והמכבדת שהוא משרה בבית שווה לי יותר מכרטיס אשראי טעון של בעל טרוד ועצבני.

איתותים מלחיצים

באותה התקופה שבה התרחש הסיפור שלי, הבת הבכורה שלנו, תמר, החלה לאותת איתותים מלחיצים. החצאיות שלה שקנינו יחד, התחילו לטפס למעלה. החברות שהסתובבה איתן לא מצאו חן בעיניי, וסגנון הדיבור שלה נעשה חצוף. לא משהו שהבית המתוק והרגוע שלנו רגיל לשמוע.

הייתי יוצאת מאוד מוקדם לעבודה, משאירה אחרי בית מאורגן, סנדוויצ׳ים וירקות חתוכים וארוזים וילדים לבושים טיפ־טופ. כל הדרך הייתי מתפללת שהיום הזה יעבור בסדר. שהיא תהנה בכיתה, שלא תסתבך, שלא תטעה בדרכים לא נכונות. קרוב לשעה חמש הייתי חוזרת עייפה ומותשת היישר אל שיעורי הבית, המקלחות, הסיפורים החשובים והמריבות. מגלה שתמר יצאה שוב בלי לומר לאן. ניסיתי לשתף את בעלי, אבל הוא לא הבין על מה אני מדברת. מנקודת המבט האוהבת והתמימה שלו, כל ילדינו היו נהדרים, נפלאים ונשמות טהורות. כשניסיתי להוכיח לו את הבעייתיות שבהתנהגותה של תמר, ראיתי שהוא נלחץ מדי ולוקח את העניינים עמוק מדי אל הלב. העדפתי לא לקלקל. אני מאמינה שכל עוד לפחות אחד ההורים מאמין בילדה שהיא מושלמת, הוא משאיר לה פתח לחזור בה, בית אוהב לשוב אליו.

יום רודף יום. השיער שלה התארך והתפזר, השפה הפכה 'רחובית' יותר, המורה הזמינה אותי לבית הספר לשיחת בירור. לא ידעתי מה לעשות ועם מי להתייעץ. רק לחשתי פרקי תהילים והתפללתי כל הדרך לעבודה וממנה, תוך כדי שטיפת הכלים וניקיון הרצפה.

לתת מתוך קושי 

יום אחד, כשחיכיתי עד מאוחר לראות אותה נכנסת הביתה בשלום, הבטחתי לקדוש ברוך הוא לתת צדקה לזכותה בכל יום. נקבתי בסכום של כמה שקלים. אולי לאדם מן השורה זה לא נשמע הרבה, אבל עבורי, שהייתי מוכנה להתאמץ מאוד כדי לחסוך כל שקל, היה מדובר במאמץ ובהתגברות לא קלים.

עמדתי בהחלטה שלי בכל יום. לפעמים הייתי צריכה לוותר על מצרך אחד או שניים בקניות. אני לא מדברת על התלבטות בין גבינה צהובה למעדן, שניהם הגיעו לבקר אותנו רק בחג השבועות; אני מדברת על לבחור אם לקנות השבוע חצילים או סבון כלים. על מה אתן הייתן מוותרות?

בכל בוקר, בשעה שהייתי תורמת את הכסף, הייתי לוחשת תפילות ובקשות על תמרי שלי. שתלך בדרך שבה מדריכים אותה, שתרגיש עד כמה אנחנו אוהבים אותה, שתמצא לה חברות טובות ובכללי, שה' ישמור עליה בכל מקום שאליו היא מגיעה. בעלי הצדיק היה מביט בי בזמן שלחשתי את התפילות, ותמיד איחל לי בחיוך: ״שה' יקבל את התפילות שלך באהבה וייתן לך מאיפה לתת״.

המילים הטובות שלו היו מלוות אותי בכל היום.

תמרי חדשה 

לא ארך הרבה זמן, אולי פחות מחודשיים, והתחלתי לראות שינוי. מורה חדשה נכנסה לתיכון, היא לימדה בכלל מתמטיקה. גם כן מקצוע…

תמרי העריצה אותה, החליטה לעשות הכול כדי להיות תלמידה טובה במקצוע הזה. פתאום נגמרו הטיולים מחוץ לבית. כבר לא היה לה זמן להקדיש לחברות שחיפשו רק לבלות ולעשות חיים, ומהר מאוד הן שכחו ממנה. בעלי, שדווקא טוב בכל המופשטים והריאליים האלו, היה מוכן לשבת איתה שעות – להסביר, לתרגל ולבחון. כמעט בלי להרגיש, היא החלה לחקות את סגנון הדיבור העדין שלו, המכבד, המתחשב. החלה לראות רק טוב בבית שלה, בחיים הפשוטים והשמחים שלנו, במאמצים שלי לדאוג לכולם.

המורה הזו הייתה דמות חסידית וטובה; הגעתי אליה במיוחד באספת ההורים כדי לראות מי היא ולהודות לה. כן, גם כדי לקבל מחמאות… תמרי התחילה להקפיד על כל מיני דברים שאצלנו בבית מעולם לא הקפידו עליהם (לא נולדנו בחב"ד). פתאום חת"ת, פתאום נש"ק, מועדון צבאות ה' ותהלוכות ל"ג בעומר, גם בלילה וגם ביום כמובן. ואני המשכתי לתת בכל בוקר את הסכום הקבוע, לחשתי מילים של תודה ושל תפילה. ובעלי מברך אותי בחזרה.

כולנו נושענו

את השינוי בתמרי ראיתי מאוד מהר, הוא ממש קרה מול עיניי. אבל היה עוד שינוי שגם הוא התרחש ברקע, ומרוב שהייתי שקועה בדאגה, בתקווה ובתפילה, אפילו לא שמתי לב אליו.

אחרי שנים של בירוקרטיה אין־סופית, פתאום אישרו לנו קצבת נכות לבעלי ובסכום הרבה יותר גבוה מזה שציפינו לו. התחלנו את התהליך הזה כל כך מזמן, כבר היינו כל כך מיואשים, ופתאום משהו השתחרר והסכום היפה שהתחיל להיכנס מדי חודש לחשבון הבנק נתן לנו אוויר לנשימה. הדרגה שבעלי קיבל אפשרה לו גם רכב מותאם לצרכיו, ופתאום הוא התחיל להתנייד יותר, לחיות יותר, לפגוש אנשים ולראות שמש. הוא מצא תפקיד שהתאים לו כמו כפפה ליד, מבחינת הכישרונות, היכולות והרגישות שלו לאנשים, והתחיל סוף־סוף לגלות את הכוחות שלו, לממש את הפוטנציאל שלו וגם, במידה מסוימת, להיות שותף בפרנסה.

אישרו לנו דירה של ׳עמידר׳, גדולה יותר מזו שהצטופפנו בה עד אז ומשופצת. חסכנו גם את שכר הדירה שלמרות צפיפותה, היה גבוה מאוד עבורנו.

פתאום גיליתי שיש לי אפשרות להוריד קצת שעות במשרה התובענית שבה עבדתי עד אותו יום, להגיע הביתה בשעה סבירה, לא גמורה מעייפות, ואפילו לערוך קניות בסתם סופר שכונתי בלי לחשב כל שקל.

נפתחו צינורות השפע 

הייתה שבת אחת שבה פתאום שמתי לב לשינוי במצב הכלכלי שלנו, גיליתי שהוא התחיל במקביל לנתינת הצדקה היום־יומית שלי. איך בעלי בירך אותי? שה' יקבל את התפילות שלי ושתמיד יהיה לי מאיפה לתת…

כתוב שיהודי יכול לתת צדקה כדי להתעשר. אפילו מותר לבחון את הקדוש ברוך הוא בזה. אבל מה שאני למדתי מהסיפור הוא שגם אם יהודי נותן צדקה מסיבה אחרת לגמרי, עדיין הסגולה הבסיסית של ההתעשרות והשפע נשמרת לו.

מעולם לא חשבתי להתפלל על פרנסה או על שפע. די היה לי שכולנו בריאים, שיש לנו קורת גג, לחם לאכול ובגד ללבוש ושיש לי כוח לעבוד קשה בחוץ וגם בבית. הצדקה שנתתי בשביל חינוך הילדים, פתחה לנו גם צינורות של שפע.

היום, ברוך ה', תמרי נשואה באושר. היא מכבדת אותנו ומרווה אותנו נחת ואושר כשהיא מגיעה עם שני הנכדים המתוקים לשבת. היא החב״דניקית האמיתית שלנו, עם פאה ובעל עם סרטוק ומענדי ומושקי… גם היא מורה היום, ואני בטוחה שגם היא מהווה מגדלור ודמות עבור התלמידות שלה כמו שהמורה ההיא הייתה בשבילה.

אני עדיין נותנת צדקה מדי בוקר, הסכום גדל כמובן, איך לא? אני מתפללת ומבקשת על הבן בצבא שה' ישמור עליו והוא יחזור בריא ושלם, על התיכוניסטית, על הבחור־ישיבה שלנו, על הקטנה וכמובן על תמרי והחתן והנכדים.

בעלי עדיין מברך אותי שה' יקבל את בקשתי ושיהיה לי לתת…

באדיבות מגזין עטרת חיה

נעים להכיר, בית חב"ד משפחת ווילשאנסקי

פריידא היא דור שלישי לשליחות במילאנו, בתה של הגב' סאשע שייקביץ, השליחה במילאנו. סבה וסבתה, הרב גרשון מענדל ע"ה ותיבדל לחיים טובים הרבנית בתיה גרליק, הגיעו למילאנו בשנת תשי"ט, והיו מהשלוחים הראשונים שהרבי שלח. באותה תקופה זוגות בודדים יצאו מחוץ לתחומי ארצות הברית בשליחות הרבי מה"מ. לאחר נישואיהם התגוררו הזוג שייקביץ במשך שנה וחצי בקראון הייטס, ואז הגישו לרבי כמה הצעות שליחות שקיבלו. הרבי בחר מתוך רשימת המקומות את מילאנו, ומאז הם שם, דור שני לשליחות. "הייתי בטוחה שהשליחות שלי תהיה במקום אחר לגמרי", משתפת פריידא הנכדה. "כתבנו לרבי וקיבלנו תשובה מפורשת על מילאנו. חשבנו שנהיה כאן רק בשנה הראשונה ומכאן נתקדם למקום אחר, אך כשכתבנו שוב לרבי בסוף השנה הראשונה, קיבלנו הוראה ברורה להישאר. בסופו של דבר אנחנו עושים את מה שהרבי רוצה".

מוסיא, בתה של פריידא בת ה־19, כבר נולדה לתוך השליחות. היא למדה במוסדות במילאנו עד כיתה ו', ובכיתה ז' נסעה ללמוד בעל־יסודי בארץ הקודש. לאחר מכן למדה שנה אחת בסמינר, וכעת היא במילאנו, מסייעת להוריה בכל המצטרך בשליחות.

דור רביעי ושלישי לשליחות 

איך נראה יום בשליחות?

"השליחות הספציפית שלי היא בסמינר", מספרת פריידא. יחד עם בעלה, הרב סנדי ווילשאנסקי, היא מנהלת סמינר לבנות חב"דיות מרחבי העולם המעוניינות ללמוד שנה שלמה לימודי קודש, תוך כדי חוויות והווי חברתי־חסידי. "בכל בוקר אני יוצאת לסמינר וחוזרת כשהילדים חוזרים מבתי הספר. בערב אני יוצאת שוב לסמינר כדי ללמד שיעורי ערב. בנוסף, יש שיעורים קבועים כמו שיעורי תניא בבית חב"ד לנשים צעירות מהקהילה – שיעורים הפתוחים לציבור הרחב, התוועדויות ואירועים הקשורים לתאריכים מיוחדים. בשבתות אנו עורכים סעודות לבנות הסמינר, ובליל שבת יש לנו סעודות שבת גדולות עם תיירים, אורחים ואנשים מהקהילה המקומית".

"אני מדריכה בסמינר", משתפת מוסיא בתה. "וכך אני בעצם דור רביעי לשליחות כאן: הסבתא רבה – גב' גרליק, סבתי – גב' שייקביץ, אימי ואני. כולנו עובדות יחד, יום־יום. זה די מרגש למען האמת. בתור מדריכה אני אחראית על ההווי החברתי בסמינר, ישנה עם בנות הפנימייה. פעמיים בשבוע אני לומדת בחברותא עם בנות מהקהילה. אני גם עוזרת להוריי להפיק אירועים של הבית חב"ד, זה דבר שאני ממש אוהבת לעשות".

מה מיוחד בחיי השליחות במילאנו?

"זו השליחות הכי מיוחדת", אומרת פריידא בהתלהבות ניכרת. "באחת הפעמים שבה סבתי נכנסה ל'יחידות', הרבי אמר לה שכשמשיח יבוא הוא יגיע קודם או למלבורן או למילאנו. אלו שני המקומות הראשונים שהרבי שלח אליהם שלוחים… סבתי יצאה נרעשת מה'יחידות' והתקשרה במהירות לסבי. היא שאלה אותו בפליאה, איך זה יכול להיות שהרבי אמר לה 'או מלבורן או מילאנו' ולא 'מילאנו או מלבורן'… או אז הוחלט לבנות במילאנו בית בשביל הרבי – בניין העתק ל־770.

"אני חושבת שהידיעה הזו, שהרבי יגיע אלינו למילאנו, מיוחדת מאוד וגם מחייבת. לא יודעת איך בדיוק זה יקרה, אולי בדרך לירושלים? הרבי כבר יראה לנו. כך הוא אמר לסבתי וכך יהיה. מילאנו מוכנה בהחלט לביאת משיח ומכאן ניסע כולם על עננים לירושלים".

מוסיא מתייחסת לקהילה שקיימת במילאנו ומבוססת כבר הרבה שנים. "בהתחלה לא היה כאן כלום. כשסבא וסבתא רבה שלי הגיעו למילאנו, הם היו צריכים להתחיל הכול מאפס – להכיר את האנשים, לבנות מוסדות, לבנות קהילה. אני נולדתי למציאות שכבר יש קהילה, והרבה מקורבים משתתפים בקביעות בפעילות בית חב"ד. כיום יש במילאנו שלושה בתי ספר: יסודי, תיכון וסמינר. אפילו מסעדות וחנויות כשרות יש כאן, אומנם לא תמצאו את כל המוצרים כמו בארץ, אך אין מחסור, ברוך ה'. בפעמים הנדירות שחסר בהן חלב – קונים חלב סויה. התיירים שמגיעים לכאן כמעט ולא באים אלינו לאכול במשך השבוע, כיוון שיש באזור הרבה אפשרויות להשגת אוכל כשר. הם באים לבית חב"ד בעיקר לסעודות השבת".

שליחות מגיל ילדות

נחזור להתחלה, ספרי על הילדות בשליחות. 

"יש לי זיכרונות מאוד נעימים מהשליחות, אבל היינו פחות מודעים אליה. מבחינתנו אלו היו החיים, פשוט לא הכרנו משהו אחר. עכשיו המושג 'שליחות' נכנס בתודעה הבין־לאומית כך שכולם מכירים ומכבדים. כינוס השלוחים וכינוס השליחות הופכים לאירוע מתוקשר המבליט את השלוחים. אצלנו לא הייתה ההרגשה המיוחדת 'וואו אנחנו בשליחות', ידענו שאנחנו כאן בשליחות הרבי כדי להפיץ יהדות וחסידות, זה היה הכי טבעי ומובן מאליו".

פריידא נותנת לנו טעימה מהשליחות 'של פעם': "כל דבר היה חוויה. בפורים עזרנו לאבי לארגן את סעודות פורים, הוא היה אחראי לארגן אותן מא' ועד ת'. בימים הנוראים היו מניינים בנוסח חב"ד, היינו באים לתפילות בבית חב"ד והיה כל כך מיוחד – המנגינות, האווירה…

"ראיתי אצל הוריי דוגמה להתמסרות לילדים בבית תוך כדי פעילות שוטפת עם הקהילה. אימי התמסרה לחינוכנו בלי ויתורים ופשרות. אבי התמסר לכל עניין בשליחות, תהלוכת ל"ג בעומר וארגון הפנינג לכל המשפחה, מחנה קיץ לילדים שאינם לומדים בחב"ד במשך השנה וחסר להם 'אידישקייט', התוועדויות בבית בכל תאריך חסידי".

"הזיכרון הראשון שלי מהשליחות", נזכרת מוסיא, "הוא של הרבה אורחים. היינו מארחים בשבתות הרבה יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות.

"הוריי הנגישו לנו את השליחות בתור דבר חיובי. עוסקים ב'מבצעים'? זה כיף. מוסרים שיעורים? תענוג. הפעילויות, האירועים, הקשר עם אנשי הקהילה – כל מה שקורה בשליחות – הוא חלק מחיינו. מעולם לא הייתה הפרדה בין חיי המשפחה לשליחות. אני זוכרת שהוריי עירבו אותנו בכל אירוע שעמד להתקיים, התייעצו, הקשיבו לדעותינו.

לפני יותר משנה, כשלמדתי בארץ ישראל, אימי שלחה לי תמונות של מרצפות לבחירה עבור בית חב"ד כדי שאביע את דעתי… גם כשלא נמצאים באזור – ממשיכים להיות מעורבים בשליחות".

נתקדם לזמן שבו החלטתם לצאת לשליחות. מה גרם לכם לצאת בפועל?

"כפי שאמרתי בהתחלה", משתפת פריידא, "לא רציתי להיות שליחה במילאנו. מבחינתי היה לנסוע לשליחות בכל מקום על הגלובוס חוץ ממילאנו וארץ ישראל, ואף אמרתי זאת לבעלי, עוד לפני סגירת השידוך. הוא אמר: 'היכן שהרבי ירצה'. גרנו שנה במילאנו ואז כתבנו לרבי באמצעות אגרות הקודש על מקום שליחות מסוים שרצינו לצאת אליו. הרבי כתב להישאר ג' או ד' שנים במילאנו. בהמשך כתבנו שוב, ותמיד קיבלנו תשובה שקשורה למילאנו או לתחום שבו אנו עוסקים בשליחות, הסמינר. בעצם לא יצאנו ביום אחד למילאנו, אלא נחתנו לתוכה ישירות מהחתונה, בלי לדעת שזו תהיה השליחות שהרבי קבע לנו. תכננו תוכניות, חשבנו שנהיה כאן לזמן מאוד מוגבל, אבל הקב"ה מסדר את התוכניות בצורה הכי טובה עבורנו".

באיזה שלב קיבלת תפקידים, יזמת בעצמך?

"אצלנו השליחות מתחילה בגיל אפס", מוסיא מחייכת. "בגיל צעיר מאוד כבר יש לכל אחד תפקיד. לדוגמה בליל הסדר מגיעים שלוש מאות אנשים ונדרשת הרבה עזרה, כל אחד מהילדים יודע במה הוא מסייע. מאז ומתמיד אנחנו חלק מהמארגנים, מביעים את דעותינו בנושאים שונים. הוריי תמיד מקשיבים לדעותינו. כמובן שלא הכול הולך לפי מה שאמרנו, אבל חשוב להם שנהיה מעורבים בפרטי השליחות. גם כשלא חייבים את עזרתנו, אנחנו משתדלים להושיט יד".

כיצד הדוגמה מהורייך וההרגל מגיל קטן מסייעים בשליחותך כיום?

"גדלתי בתפיסה שהשליחות היא לא חידוש אלא עניין פשוט ומובן, הרבה דברים הגיעו אליי בטבעיות", פריידא עונה. "כך גדלתי, אז כמובן שכך אגדל את ילדיי. אני מעתיקה את מה שראיתי וחוויתי כילדה, ומעבירה אותו הלאה".

החינוך לשליחות במשפחה עובר מדור לדור, כפי שמוסיא מסבירה: "בהנהגה של הוריי בהמון סיטואציות הם לימדו אותי לנהוג בוויתור והתמסרות. היום, כשיש לי התמודדות כלשהי, אני נזכרת בעניין דומה שהיה להוריי וזה עוזר לי לנהוג בצורה נכונה. דוגמה 'טריה' מאתמול; אחת מבנות הקהילה רצתה ללמוד איתי חברותא ולא ידעתי היכן להכניס את הלימוד בלו"ז הצפוף. אחר כך עדכנה שהיא לא יכולה ואני די שמחתי. בסופו של דבר היא התקשרה ואמרה שהיא יכולה, ומאוד רוצה ללמוד איתי. האמת שלא רציתי, הימים עמוסים, אבל הבנתי שכעת עליי לוותר על הנוחות שלי ולהתמסר. זה חלק מחיי שליחות. אינני רואה בזה קושי יום־יומי, אני רגילה להתמסר ולוותר מעצמי בשביל האחר, הרגל שקיבלתי במתנה מהוריי".

כל תקופה מביאה איתה אתגר כלשהו

ספרו על קשיים והתמודדויות בשליחות.

פריידא ובתה אומרות פה אחד שקשה לענות על השאלה הזו, כי הן כמעט ולא רואות קשיים קריטיים, ב"ה. ישנם אתגרים פה ושם, אך הם לא תופסים הרבה תשומת לב. לאחר מחשבה פריידא עונה: "אני לא רוצה להשתמש במילה 'בדידות' כי יהודי הוא לא בודד, אבל בהחלט חסרה כאן חברה כמו בקהילה חב"דית רגילה בארץ ישראל. אנחנו צריכים לעשות את הקהילה, ליצור סביבה. לא הייתי קוראת לזה אתגר, כי התרגלנו למציאות הזו.

"האמת, החיים בכלל מלאים באתגרים, כל תקופה מביאה איתה אתגר כלשהו, אבל בסופו של דבר ה' מסדר את העניינים. יש לנו ניסים על ימין ועל שמאל, אפשר לכתוב אנציקלופדיה על כך".

מוסיא מביאה גם את הזווית שלה: "כשהייתי ילדה קטנה למדתי בכיתה מעורבת וזה היה לי קשה. בנוסף, ראיתי את הוריי עסוקים מאוד בשליחות ולא רק סביב ילדיהם כשאר ההורים. לפעמים תהיתי 'למה זה צריך להיות כך?', אבל יותר ממקום של סקרנות, להבין למה אנחנו שונים, זה לא באמת הפריע לי. לא מרגישה שהיה חסר לנו משהו בילדות, היה לנו כיף וידענו שהוריי עסוקים בשליחות של הרבי וזכינו להיות חלק ממנה, גם אם זה אומר שאבא ואימא לא רק 'שלנו'.

"עוד עניין שהיה מאתגר, לפני הבית הנוכחי גרנו בבית קטן, שם המשכנו להתגורר גם כשכבר היינו תשעה ילדים. למה לא עברנו דירה? מסתבר שעל כל הצעה שעלתה הרבי השיב בשלילה, רק כשהוצע להתגורר ממש בסמוך לסמינר, קיבלנו תשובה על חשיבות המגורים ליד המושפעים… חיים בשליחות מזמנים הרבה אתגרים, אבל הם לא מכבידים מדי. תמיד ישנה התחושה שאנחנו שונים מכולם, אבל במובן חיובי, מיוחדים וטובים. תכל'ס, הכי קשה היה לקום מוקדם ללימודים בכל בוקר".

כמה שנותנים בשליחות, השליחות נותנת פי כמה

שליחות – מה אומרת לך המילה הזו?

"לעשות את רצון הרבי", אומרת פריידא. "פשוט ללכת להיכן שהרבי אומר, בין אם זה כפר חב"ד, ירושלים או קראון הייטס, ובין אם זה תאילנד, הודו או מילאנו. לא משנה היכן נמצאים, זה בטוח המקום שבו צריכים להיות – ושם לפעול כרצון הרבי".

"התמסרות", מוסיא עונה במילה אחת, ומוסיפה שהמילה הזו מעלה בה קונוטציה חיובית, של משהו טוב. "אני נזכרת במשחק ששיחקנו פעם בסמינר והייתי צריכה להגיד דברים נגד שליחות (בת אחרת הייתה צריכה להגיד בעד שליחות), ופשוט לא הצלחתי לומר… אני חושבת שכמה שנותנים בשליחות, השליחות נותנת פי כמה, בעיקר ברוחניות", עונה מוסיא ומדגימה: "למשל, מדברים בסמינר על צניעות, אני בעצמי צריכה להיות צנועה. השיח על התקשרות לרבי, אני צריכה להתקשר בעצמי לרבי. תמיד צריך להיות יותר טובים מדרישותנו כלפי אחרים. לאנשים בקהילה יש ציפייה מסוימת מאיתנו, אנחנו חב"דניקים אז אנחנו שונים, מקפידים יותר מהם.

אם נתייחס לגשמיות, יש לנו כלים וכוחות מהקב"ה וזכינו להשתמש בהם בכיוון חיובי. אימא שלי, למשל, מוכשרת מאוד בעיצוב. לדעתי היא יכולה לעבוד בתור מעצבת פנים, להפוך את הכישרון לתפקיד בחיים. אבל לא, היא משתמשת בכישרון הזה בשביל השליחות, לעצב את המבנה החדש של בית חב"ד, להכין מצגות מעניינות לשיעורים וכן הלאה. בשליחות רותמים את כל הכוחות הקיימים בנו ומרגישים שאף פעם לא נפרדים מרוחניות. אפילו לסדר ולארוז אוכל למטייל זה רוחני כי כך יהיה לו אוכל כשר".

השליחות משנה אותך?

"אני לא מכירה את עצמי 'לא בשליחות' כדי להגיד לך אם הייתי שונה", אומרת פריידא בחיוך. "אבל אני בטוחה במאת האחוזים שכאשר נמצאים בשליחות – מרוויחים את הכול. כי שליחות זה לא רק למסור שיעורים או לארגן אירועים, שליחות זה לא רק לענות לשאלות או להיות אוזן קשבת. שליחות כוללת הכול וזו זכות גדולה. בנוסף, בתור בונוס, מכל הבחינות וההיבטים – גדלים, לומדים ומשתכללים. אדם שנמצא בשליחות משתמש בכל הכוחות הגלומים והגלויים שיש לו. אף אחד לא יוצא לשליחות בשביל לגלות את הפוטנציאל שלו, אבל לאחר מעשה באמת מצליחים לגעת בכל הפוטנציאל הקיים אצלנו, גם בדברים שאינם ידועים לנו. כמובן ופשוט שמטרת השליחות היא לא כדי לממש את עצמנו, חשוב מאוד להדגיש זאת. זהו דבר צדדי מאוד, חיצוניות דחיצוניות. השליחות מביאה שינוי כלשהו, שינוי טוב שבהחלט קיים, אך זהו רווח משני וצדדי מאוד".

התשובה של מוסיא דומה לזו של אימה: "אם לא הייתי בשליחות – לא הייתי אני. אפילו האופי הגשמי שלי מושפע מהשליחות, זו מציאות חיים שמשנה אותך מבפנים".

לטובת השלוחים

הרבי מבטיח שיציאה לשליחות היא לטובת השלוחים. איך זה מתקיים אצלך?

"דבר ראשון", משיבה מוסיא, "בנות השלוחים הרבה יותר בוגרות. ההתחשלות בשליחות מביאה להן עומק, הבנה ויכולת להסתדר בכל מיני סיטואציות. את כל האישיות שלי קיבלתי מהשליחות.

בנוסף, חיים יום־יום עם האמונה שהכול של הרבי, לא שלך. הרבי רוצה שיהיה הכי טוב בשליחות – אז זה יקרה, גם אם לא תמיד נראה שכך יהיה. אני לא זוכרת שמדברים בבית על הוצאות כספיות. הוריי מאמינים שהמוסדות שייכים לרבי והרבי יעזור. בהסתכלות לאחור, גם בזמנים פחות קלים, לא הרגשנו זאת בבית, לא חשנו דאגה באוויר. בסוף תמיד הכול הסתדר בהשגחה פרטית מופלאה. פעם אמרתי לאבי: 'מפחיד להתחתן ולצאת לשליחות בלי לדעת איך נממן את הפעילות', ואבי ענה לי: 'מי שדואג לכסף שלי – ידאג גם לכסף שלך בעז"ה'. ביטחון אמיתי שהקב"ה יסדר את כל העניינים, וזה באמת קורה. בתנאי שהמטרה היא מאה אחוז בשביל הרבי.

אבי עוזר הרבה לחבריו השלוחים בענייני כספים. לשם כך הוא גם משתמש בחשבון הבנק שלו למטרות שלא קשורות ישירות לפעילות שלנו, אלא של אחרים. מעניין שהבנק מעולם לא עורר שאלות. הייתה רק פעם אחת שבה הוא ניסה לסייע בפעולה שלא הייתה קשורה בשליחות – והבנק עורר בעיות"…

את רואה את בתך ממשיכה בדרך שהתווית לה שתהיה בעצמה שליחה פעילה? 

"אין דבר יותר יפה מלראות את המשכיות השליחות, אצל מוסיא ואצל כל הילדים. הילדים שלנו שלוחים תמיד, מהרגע שהם נולדים. אפילו כשהם לומדים מחוץ לבית, בישיבות ובבתי ספר בארץ ישראל. שליחות זה דבר שתוקפו לא פג… היא מלווה אותם בכל מקום ואף אחד לא יכול לקחת אותה מהם. הכינוי 'שליח' לא מוגבל בזמן או מקום, הם חיים תמיד בתודעה הזו, בכל מקום שבו הם נמצאים".

שופר במעבר החציה

כשאני מבקשת לשמוע סיפורים על ניצוץ יהודי שנדלק, מוסיא ואימה נזכרות בסיפור הבא:

"הסיפור אירע לפני כמה שנים בראש השנה", פותחת מוסיא. "הלכנו עם הוריי לסעוד את סעודת ראש השנה עם תלמידות הסמינר. צעדנו בדרך מסוימת ובאמצעה עברנו במקום שאיננו רגילים לעבור בו, בלי סיבה מיוחדת. ראינו אישה הולכת לכיווננו ואבי שאל אותה אם היא מעוניינת לשמוע תקיעת שופר. לשמע השאלה התחילה לבכות, כך באמצע מעבר החצייה. לאחר שנרגעה קמעה, היא סיפרה שבעלה חולה פרקינסון ל"ע, וכיוון שכך הם לא יוצאים מהבית, ולכן היא לא מגיעה לבית הכנסת ולא שומעת שופר. אבי תקע בשבילה והיא התרגשה מאוד".

פריידא משלימה את חלקה בסיפור: "בעקבות המפגש האישה התחילה לשמור איתנו על קשר. לצערנו בעלה נפטר זמן לא רב לאחר מכן, בשעותיו האחרונות קראנו עם ילדיו פרקי תהילים ו'שמע ישראל'. לא יודעת מה גרם לנו לעבור באותה דרך לא מוכרת, מלבד השגחה פרטית, בעקבותיה זיכינו שתי נשמות יהודיות במצוות היום של ראש השנה, וקישרנו עוד יהודייה לבית חב"ד".

"סיפור נוסף", נזכרת פריידא, "התרחש בזמן סעודת שבת שערכנו לבנות הסמינר. היינו צריכים גוי שיעשה מלאכה שמבחינה הלכתית היה מותר לנו באותה סיטואציה לבקש. בעלי יצא לרחוב כדי לקרוא לאחד העוברים ושבים. רק אחרי המתנה מאוד ארוכה עבר שם בחור, בעלי קרא לו והסביר את העניין. תוך כדי כניסתם הבחור אמר שהוא מכיר קצת יהודים, וסבתו מצד האם יהודייה. הבחור הזה יהודי! כמובן שלא נתנו לו לעשות את המלאכה שהיינו זקוקים לה… מדהים לראות את ההשגחה הפרטית, אותו בחור הוא מעיר אחרת והגיע לכמה סידורים, הוא לא היה צריך להגיע לרחוב הסמינר אבל עבר פה בדרך… כך גילינו נשמה יהודית. קישרנו אותו עם השליח בעירו ועוד ניצוץ התקרב למאור".

מוסיא מוסיפה לנו סיפור קטן מילדותה המראה עד כמה הנשמה האלוקית קיימת תמיד, רק צריך לגלותה. "הסיפור קשור למבצע תפילין ונרות שבת. מאז ומתמיד אבי לקח אותנו ל'מבצעים'. הייתה תקופה שיהודי שעלה ממצרים היה מקשה על אבי בכל שבוע מחדש: 'בשביל מה צריך להניח תפילין?', הוא הצהיר שהוא יהודי בלב ואינו מאמין במעשים בפועל. למרות זאת, כשאבי הניח לו תפילין והלה המשיך בטענותיו, תוך כדי הוא תמיד בכה, בכל שבוע ללא יוצא מן הכלל. רואים כאן איך מתחת לכל הקליפות הניצוץ תמיד קיים, ואפילו מתגלה".

"סיפור שקשור אליי יותר", מוסיפה מוסיא, "כשהייתי בכיתה ו' הייתה לי חברה מבית הספר שבאה אליי פעם בשבוע להכין יחד שיעורי בית, היא באה מבית שאינו שומר מצוות לעת עתה ומאוד התלהבה מספר החת"ת שראתה אצלנו. קניתי לה לבת המצווה חת"ת עם שמה חרוט עליו והיא שמחה מאוד. עד היום היא שומרת אותו אצלה".

כיצד מילאנו מתכוננת לגאולה?

"מילאנו מוכנה לגאולה", אומרת פריידא בביטחון מוחלט, "מילאנו מורכבת מהמילים 'מי לה' אלינו'. זה המקום, כל התכלית שלנו כאן היא להביא לימות המשיח. בסמינר הדגש על משיח מאוד חזק. בבית חב"ד מובן ופשוט שמשיח מגיע וזהותו ברורה לכולם. גם אנשי הקהילה המורכבת מיהודים מקורבים שעדיין אינם חב"דניקים, נחשפים לנושא ומודעים לכך ש'הנה הנה משיח בא'. הם יודעים שאנחנו כאן כדי להביא להתגלותו".

"כל מטרת השליחות היא להביא לכאן את הרבי", מוסיפה מוסיא. "אנשים שואלים אותנו עד מתי אנחנו כאן, ואנחנו אומרים להם שזה זמני, רק עד שהגאולה מגיעה. ברגע ההתגלות כולנו עולים לארץ הקודש".

לסיום, מה תעשי ברגע ההתגלות? מה יהיה ברגע הזה?

"פתאום הכול יהיה מובן", מתארת מוסיא. "הבנות בסמינר, הקהילה במילאנו, כולם יבינו שהגאולה היא דבר אמיתי, ולא סתם דיבורים. לנו ברור שהגאולה מגיעה, אבל כל האנשים שהשפענו עליהם יבינו ויראו שזו האמת, הכול יהיה בהיר. ברגע ההתגלות אקלוט כמה דברים יכולתי לעשות ולא הספקתי. אני אשמח מאוד על כל מה שפעלתי, אבל לא אהיה מרוצה כי היה אפשר לעשות יותר".

"מה שהרבי יגיד לנו לעשות או מה שהוא ירצה שנעשה – זה בדיוק מה שנעשה", חותמת פריידא את הריאיון. "אנחנו מוכנים ומחכים לרגע הזה".

באדיבות מגזין עטרת חיה

נשים ובנות מוזמנות לזום מיוחד!

שימי ♥  יום שלישי כ"ז שבט

זום מס' 11- הכתר שלך!

והפעם עם: הגב' מיתר ישראלי תחי'

מנהלת "קו נסיכות החסידי" לבנות

(פרטים על הגרלה מיוחדת על תליון ממטבע הרבי ינתנו בזום)

מחכות לך בשעה 20:00 בדיוק

קישור לזום:

https://us02web.zoom.us/j/84927458957?pwd=5bpfL9AXm2Da6UOBScCtdyBROQENqC.1

סיסמה:770

או דרך הטלפון –

במספר  03-9786688

מקישים קוד פגישה: 84927458957  ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 ואז #

העבירי גם לחברות😃

בזכותך נגאל

לרישום לסמינר לשנת הלימודים תשפ"ו לחצו כאן

למען המשכיות חסידות חב"ד

זמן קצר אחרי קבלת הנשיאות על ידי הרבי, הרבנית אמרה לקבוצה של בחורים – ובהם הבחור לייבל גרונר – שמה שיש להם עכשיו זה הודות לה!

היא סיפרה כי חודשיים לפני קבלת הנשיאות אמרה לרבי שאם הוא לא יקבל את התפקיד, כל העבודה של הרביים – החל מהאלטער־רעבע ועד לאביה (הרבי הריי"צ) – תרד לטמיון ח"ו. כמו כן, ביקשה ממנו לומר שם של אחד שמסוגל למלא תפקיד זה במקומו, והרבי שתק.

הרבנית אמרה אז לרבי שהיא יודעת את התשובה, ושהוא היחיד שיכול לקחת את התפקיד על עצמו.

בספרו זאת, הרב גרונר אמר שייתכן שזו הסיבה לכך שהרבי קישר את כ"ב שבט לכל החסידים (אף שזהו לכאורה עניין אישי), כיון שהרבנית עמדה מאחורי קבלת הנשיאות.

לא להדאיג

"בדרך כלל", סיפר הרב גרונר, "הרבי סעד מדי ערב עם הרבנית. בימי החורף היה זה בשעה ארבע וחצי אחר הצוהריים, ובימי הקיץ בשעה שבע. אם אירע שהרבי נאלץ לעכב את צאתו, ולו ברבע שעה או אפילו עשר דקות בלבד – היה הרבי מבקש מאיתנו, המזכירים, שנודיע לרבנית שהכול בסדר, וכי חל רק עיכוב קטן. 'למה עליה לחשוב במשך עשר דקות מה קורה ולהיות מודאגת?' – נימק הרבי.

"אחרי שהרבי החלים מהתקף הלב בשנת תשל"ח, ההתוועדות הראשונה שערך בבית המדרש הייתה בי"ט בכסלו. טרם רדתו מהחדר לבית המדרש, ביקש הרבי שנתקשר לרבנית ונודיע לה שרק עתה הוא יוצא להתוועדות. לאחר שובו לחדר כתום ההתוועדות, שוב ביקש להודיע לרבנית כי עתה תמה ההתוועדות, וכי הרופא בדק אותו ואמר שהכול כשורה. הדאגה המתמדת הזו של הרבי לחסוך ממנה דאגה, הייתה מדהימה".

"האפ'קעדיקע חסידים"

דאגה זו לא הייתה חד־סטרית. גם הרבנית מצידה השתדלה בכל מאודה שלא תיגרם לרבי עוגמת נפש.

פעם התקשרה הרבנית אל המזכיר הרב גרונר ואמרה בצער, אשר "החסידים הם האפ'קעדיקע חסידים", כלומר שהם חסידים כאשר הרבי מעורר לשמחה – 'האפ'!… אולם אינם יודעים שמוטל עליהם למנוע מלכתחילה מצבים הגורמים עוגמת נפש לרבי, דוגמת פרסום שלילי בעיתונות על חב"ד.

היא הוסיפה ואמרה: "אני לא רוצה להאריך בזה, אבל חסידים צריכים להשגיח שלבעלי לא תהיה עוגמת נפש".

בפעם אחרת, בסיומה של אחת ההתוועדויות, הרבי ביקש שכל אחד יקבל על עצמו הוספה, הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות, ושכל אחד יכתוב על פתק מה הוא קיבל על עצמו.

כמה ימים לאחר מכן סיפרה הרבנית שבעת ארוחת הערב, אמר לה הרבי: "מעניין שכאשר אני מחלק לציבור 'כוס של ברכה', 'לעקאח' וכדומה – עומדים אנשים בתור כמה שעות, ובלבד שיקבלו ממני מה שאני נותן. ואילו כשאני מבקש שיתנו לי עניין מסוים, לא רואים את התור הארוך שמשתרך במזכירות כדי למסור את הפתקים" (מה שכל אחד קיבל על עצמו).

תה קר וספר חם

פעם אחת כשהייתי בחדר הרבי, הרבנית נכנסה והכינה כוס תה – בפינה שהייתה מיועדת לכך – בשביל הרבי, והניחה ליד הרבי.

באותה שעה הרבי ישב ולמד ולא שתה את התה. אחרי כמה דקות היא אמרה לרבי שהתה יתקרר, והיא רוצה שהרבי ישתה אותו בעודו חם.

הרבי הרים את מבטו מהספר, ואמר: "והלא אז הספר יתקרר…".

המזכירים מחפשים את הרבי…

מספר הרמ"מ גרונר, בנו של המזכיר:

במזכירות היה טלפון עם מספר סודי, 'הטלפון הצהוב' שאליו הייתה מתקשרת הרבנית, וכן משפחות המזכירים. איש מלבדם לא ידע את המספר. הסיבה לכך הייתה שקווי המזכירות היו תפוסים בלי הפסקה, ולכן נדרש מספר מיוחד זה כדי שיוכלו להשיגם בעת הצורך.

מדי יום הרבי הגיע בשעות הבוקר או הצוהריים (השעות עצמן השתנו עם השנים וגם היו תלויות ביום בשבוע), ונשאר ב־770 עד הערב. במשך כל היום הרבי לא אכל דבר מעבר לכוס תה ופרוסת מזונות. לקראת ערב היה הרבי נוסע לביתו לשעה, ובאותה שעה אכל את הארוחה היחידה ביום עם הרבנית. אך משום שלא כל יום הרבי יצא באותו הזמן, סיכמה הרבנית עם חברי המזכירות שבכל פעם שהרבי יוצא – יודיעו לה, כדי שתהיה מוכנה לקראת בואו.

יום אחד יצא הרבי למכונית, כשנהג המזכיר הרב קרינסקי, והמזכירים הודיעו על כך לרבנית.

למרבה ההפתעה, כעבור רבע שעה הטלפון הצהוב צלצל. על הקו הרבנית, מודאגת: "אמרתם כבר לפני רבע שעה שבעלי יצא, אולם הוא עדיין לא הגיע?!".

אבי והרב קליין חשו מייד לבית הרבנית וניסו להתקשר לטלפון שברכב, או לביתו של הנהג, אך אין קול ואין עונה. בכל אותו הזמן הרבנית ישבה על הכורסה כשהיא 'אויס מענטש' (לא בן־אדם, לא רגועה) לגמרי. חלפה שעה, ולפתע ראו את רכבו של הרבי עוצר ליד הבית ואת הרבי יוצא. המזכירים יצאו מהבית במהירות, אולם הרבי הספיק לראות אותם ונעשה רציני מאוד, וכך נכנס הביתה.

"למוחרת סיפרה הרבנית לאבי שהרבי רצה להיבדק אצל רופא, אולם הוא לא רצה שהרבנית תדע כדי שלא תדאג ממצב הבריאות שלו, לכן סיכם עם ר' יודל שלא יספר מאומה".

הרבי נעלם

כאמור, הרבי היה חוזר כל יום הביתה לזמן קצר: בחורף בשעה ארבע, ממש לפני השקיעה, ובקיץ בשעה שבע.

לא אחת לילות ה'יחידות' נמשכו עד לשעות הבוקר, ואפילו אז הרבנית הייתה מחכה לשובו של הרבי הביתה. כך למשל מתאר זאת הריל"ג בהזדמנות בה הוא עצמו לא היה נוכח ב־770, לפי שהיה בנאות דשא (בהרים), כמתואר ביומנו:

בח"י מנחם אב תשכ"ג, היה ליל 'יחידות' עד השעה 5 בוקר. בשעה 7 טלפנה הרבנית שתליט"א ושאלה איפה בעלה, ואמרו שלא יודעים, וחיפשו ולא מצאו…

אחר כך נודע להם שכ"ק אד"ש נמצא בחדרו ומתפלל, ורק בשעה 8:30 בבוקר חזר לביתו.

מבקשת להמעיט בטורח ה'יחידות'

כפי הנראה מתוכן היומן שכתב המזכיר, בשנת תשכ"ג הרבי לא חש טוב, והרבנית דאגה מאוד מכך שלמרות מצבו הבריאותי – הרבי לא הוריד מעצמו אף לא מעט עומס, וביקשה שהמזכירים יעשו זאת מצידם.

וכך מתאר המזכיר את השיחה שהתקיימה בב' באדר של אותה שנה:

בשעה 11:30 בבוקר טלפנה הרבנית לרב חדקוב, ותוכן השיחה היה על אודות ה'יחידות' של הלילה (בלילות), וביקשה לעצור (להמעיט) ככל שניתן, כי (הרבי) עוד לא חזר לאיתנו. בשעה 12 טלפנה שוב, וביקשה שבעוד עשרים רגעים (דקות) יבוא מישהו עם רכב כדי להביא את כ"ק אד"ש (ל־770).

חוסר השינה של הרבי

סיפר הרב בן ציון גרוסמן:

"הרב גרונר סיפר לנו פעם שלפני אחד החגים הוא קיבל שיחת טלפון מהרבנית, ותוכנה היה שהיא מודאגת וחוששת מאד מכך שהרבי כמעט ולא ישן בזמן האחרון (לפי שהיה מגביר את פעילותו לקראת תקופת החגים, כידוע). היא תיארה שהרבי מגיע מאוחר בלילה, נכנס לחדרו ומתחיל לעבוד, ולא פונה לישון. כך עד הבוקר, ואז הוא הולך ל־770…

"הרב גרונר לא אמר לנו מה ענה לה, אבל כדי שנבין אילו עיסוקים היו לרבי, הוא אמר לנו כך: 'אתמול בלילה הרבי יצא מ־770, לקח איתו מאות מכתבים, חלק מהם כדי להגיהם לפני המשלוח, וחלק מהם כדי לחתום עליהם. אחר כך כתב הרבי 'מכתב כללי' לקראת החג, ואחר כך עסק בהגהת שיחה' (הוא הוסיף, שהדבר שהרבי השקיע בו הכי הרבה זמן, הוא הגהת השיחות).

"נו, עם כאלה עיסוקים איך היה לרבי זמן לנוח?.

"בהזדמנות אחרת, הרבנית התקשרה למזכירות להודיע שהרבי ישן (רק) ארבע שעות בלילה, וסיפרה שכשניסתה לשכנע את הרבי לקחת הפסקה, הוא הצביע על כל המכתבים שעל השולחן ואמר: 'את רוצה שאני אנוח בזמן שכל אלו מחכים לתגובה?!'

"ואכן", אישר המזכיר, "הרבי היה יוצא הביתה בכל יום עם כמות גדולה של מכתבים, ולמוחרת מגיע ל־770 עם מענה מוכן לכל מכתב!".

הִנה זה עומד אחר כֹתלנו

מספר הרמ"מ גרונר, בנו של המזכיר:

"בחודש אדר תשמ"ו, הרבי סבל מכאבים עזים ברגל, והיה ניכר קושי רב בהליכתו.

"באותה תקופה הוחלט שבמקום שהרבי ילך בליל שבת לביתו, הוא ילון בספרייה בליל שבת, שם גם יסעד את סעודת השבת. כדי לאפשר זאת, בנו מאוחר יותר תוספת קטנה לספרייה שכללה מטבח וחדר מגורים, ובכל ערב שבת הייתה הרבנית מגיעה לספרייה.

"בליל שבת בחורף, כאשר תפילת ערבית התקיימה בשעה 17:30־18:00, הרבי נשאר בחדרו ללמוד אחרי התפילה, ויוצא לעשות קידוש רק כמה שעות אחר־כך.

"בזמן הזה הרבנית שהתה בספרייה, והמשב"קים (משמשים בקודש) הצעירים, בני משפחת יוניק, נשארו עם הרבנית כדי שלא תהיה לבד, ואף היו משוחחים עימה. כשהיו רואים שהרבי מגיע, היו יוצאים מהדלת האחורית, והשתדלו שהרבי לא יראה אותם.

"ליל שבת אחד הרבנית ישבה בחדר הקדמי כשפניה אל פנים הבית, ואחד המשב"קים ישב מולה עם הפנים לדלת. פתאום הרבי הגיע, אך לא נכנס, כי ראה דרך הדלת השקופה שהרבנית מספרת משהו למשב"ק, ולא רצה להפריע לשיחתה; הרבי נשאר עומד כשהוא מסמן למשב"ק באצבעו שלא לספר לרבנית שהוא הגיע.

"אך המשב"ק הצעיר היה לחוץ כהוגן כאשר הרבי הביט בו, ונהיה חיוור כסיד. הרבנית ראתה לפתע את החיוורון העז שתקף אותו, ונבהלה מאוד. היא החלה לשאול 'מה קרה לך?', תוך כדי הדברים הרבי נכנס, והיא הבינה מה קרה, ואמרה לרבי בחיוך: 'דו שרעקסט מענטשן' (הופעתך מפחידה אנשים)".

"הרבי נותן את כולו לחסידים"

חברי המזכירות שמעו פעם מהרבנית התבטאות יוצאת־דופן שאומרת הכול:

"הרבי לא משאיר לעצמו שום דבר" (הרבנית הדגימה באצבעות סימן לכמות קטנה), "את הכול הוא נותן לחסידים".

מאידך, אף היא עצמה קיימה זאת בנפשה עבור הרבי, כפי ששמעו ממנה בהזדמנות נדירה – שהיא ויתרה על כל מה שהיה לה בשביל הרבי!

איזו רבנית?

המשב"ק הרה"ת ר' מנחם יוניק סיפר כי בכל פעם ששוחח עם הרבנית, היה מדבר אליה בגוף שלישי.

פעם אחת נשלח על ידי המזכיר הרב גרונר בשליחות מסוימת, וכיוון שכך, השתמש במילותיו של הרב גרונר בהזכירו את התואר 'רעבעצן'.

"הרבנית נסערה על כך שחזרתי על ההודעה, וקראה: "וואס רעבעצין? ווען רעבעצין?! (= מה רבנית? איזו רבנית?) היא סלדה מאוד מהכינוי הזה ובדרך כלל הייתה מזדהה כ'מיסיס (גברת) שניאורסון'".

להיות עם הרבנית בהדלקת נרות

הרבי הקפיד להיות נוכח בזמן הדלקת הנרות של הרבנית. מקטע היומן הבא שכתב הרב גרונר, ניכרת השתדלותו לעשות כך גם בזמנים לחוצים מאוד:

ביום שישי י"ג בתמוז (תשכ"ו), כ"ק אד"ש התחיל לקבל ל'יחידות' בשעה 14:30 בצוהריים עד 19:50. כשנכנסתי, אמר לי שיש לטלפן לביתו, כי הזמן מאוחר כבר. אחר כך אמר לי שהדלקת נרות תהיה שש דקות אחרי השעה 8, אם־כן נשארה רבע שעה. אמרתי שיש מכונית, ואמר: "טוב. אסע לבית ואחזור מייד, ויש עניין בזה".

לא להטריח

סדר יומו של הרבי היה כידוע עמוס ביותר. לא הייתה פיסת זמן שלא נוצלה, ולא היה בזבוז זמן שהרבי לא השתדל לחסוך. אך עם כל זאת, דאגתו שלא להטריח את הרבנית הייתה כנראה חשובה יותר, כפי שמתעד הריל"ג ביומנו מתאריך ד' בשבט תשי"ט:

בלילה שאל כ"ק אד"ש עליי. טלפנתי, ואמר: "שאלתי אם אתה נמצא – כדי שאולי תאסוף מכאן עוד כמה מכתבים למסור בדואר, אז השולחן יהיה קצת יותר פנוי מדברים שנערמו עליו".

בעת כניסתי, טלפנה הרבנית שתליט"א, ושמעתי את כ"ק אד"ש עונה לה: "איצט גייט אריין הרב חדקוב, און נאכדעם באלד – גיי איך" (כעת עומד להיכנס הרב חדקוב, ומייד לאחר מכן אני יוצא). הרבנית כנראה אמרה שרוצה לבוא עם המכונית לקחתו, ואמר: "וואס נזיט אמאהל?!"(מה קרה הפעם?! כלומר – אין צורך).

מברק ליום ההולדת

בשנת תשי"ז, ביום כ"ה באדר ב' (יום הולדתה של הרבנית), הרבי ביקש מהמזכיר לשלוח אליה מברק ברכה.

וכך הוא מספר ביומנו:

היום יום ההולדת של הרבנית, וכ"ק אד"ש כתב נוסח ברכה ברוסית, והוסיף משפט שתרגומו הוא: "תנחשי מי שולח לך את המברק ובשביל איזו מטרה…".

כשמסר לי את הנוסח כדי לשולחו, אמר לי: "תמסור את זה דרך הטלפון לחברת המברקים, ותאיית את המילים" (כלומר להקריא את האותיות ולא את המילים, כי הטקסט הרוסי נמסר באותיות אנגליות ולא יבינו במברקה מילים ברוסית).

למנוע דאגה מהרבנית

בריאיון שנתן פעם הרב גרונר, נשאל אם נכון שהרבי דאג להעלים דברים מסוימים מהרבנית כדי שלא לצער אותה.

הרב גרונר אישר זאת, וסיפר:

ראינו כמה פעמים עד כמה הרבי דאג שהרבנית לא תצטער אפילו לרגע אחד. כך היה כאשר הרבי עבר התקף־לב בשמיני עצרת תשל"ח. כשנכנסתי אחר כך לרבי (לאחר שהרבי הסכים שהרופא יבקר אותו), הזהיר אותי הרבי שלא להודיע מאומה מכך לרבנית ששהתה אז בבית, כדי שלא לצער אותה.

והינה, אף על פי שלא הלכתי בעצמי אל הרבנית וגם לא שלחתי אף אחד אליה הביתה, הרבנית הגיעה מייד מעצמה ל־770, רגע לאחר שהרבי הזהיר שלא להודיע לה… כשהרבי ראה אותה, גער בי ואמר: "הרי הזהרתיך שלא להודיע לה אודות מצבי". אמרתי שלא העברתי שום הודעה לרבנית.

בכל אופן, היה ניכר שלרבי נגרם צער מכך שהרבנית מצטערת בשל מצב בריאותו.

שיחת הטלפון המוזרה

כיומיים לפני כ"ב שבט, התקשרה הרבנית לרב גרונר בהיותו בחדר המזכירות, והודתה לו על כך שהוא מסור ודואג כל כך לרבי.

היא התבטאה כך:

"אני כל כך רוצה להודות לך על מה שאתה עושה במסירות למען בעלי". והוסיפה וביקשה, שגם להבא יעשה זאת ככל יכולתו.

הרב גרונר לא הבין מדוע הרבנית מתקשרת להודות לו דווקא עכשיו. הוא לא היה רגיל לשיחות תודה מסוג זה.

לאחר כמה ימים, הובן הכול למפרע…

הגברת שטרנברג שהייתה עם הרבנית בבית הרפואה בעת פטירתה, אמרה לימים כי היא משערת שכבר ביום שני, כשלא חשה בטוב, הרבנית ע"ה שיערה את מה שהולך לקרות, ולכן היה חשוב לה להתקשר למזכיר ולהודות לו.

הרבי ביקש להפסיק לענות למכתבים

מייד אחרי ה'שבעה', נוכח הריל"ג לראות שהרבי הפסיק לענות על מכתבים, גם לא בענייני שידוכין. הרב גרונר אזר עוז ושאל את הרבי: "מה יהיה?! מה אומרים לאנ"ש?".

בתגובה, אמר לו הרבי להביא גמרא מסכת סנהדרין, ופתח בדף כ"ב ע"א, ואמר לו: "איך אתה רוצה שאכתוב פתקים? תראה מה כתוב בגמרא!", והראה לו באצבעו את כל מה שכתוב שם על "אשת נעורים":

"ואמר רבי יוחנן כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו שנאמר 'בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה לא תספד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך'; וכתיב 'ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב', וכתיב 'הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם'.

"אמר רבי אלכסנדרי: כל אדם שמתה אשתו בימיו עולם חשך בעדו שנאמר (איוב יח, ו) 'אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך'.

"רבי יוסי בר חנינא אמר: פסיעותיו מתקצרות שנאמר 'יצרו צעדי אונו'. רבי אבהו אמר: עצתו נופלת שנאמר (איוב יה, ז) 'ותשליכהו עצתו' . . אמר רבי שמואל בר נחמן לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים שנאמר 'ואשת נעורים כי תמאס".

נענה הרב גרונר ואמר: "אבל החסידים צריכים תשובות מהרבי". והרבי הגיב קצרות: "תביא את המכתבים", ומאז שב לענות…

כעבור שנה, בעת התוועדות ההילולא, בש"ק כ"ב שבט תשמ"ט, הרבי הזכיר שוב את הסוגיה הזו עם התבטאות כואבת: "כפי שידועה הסוגייה האיומה בעניין אשת נעורים…".

כוחה של הרבנית

סיפר אחד המשבקי"ם:

כשבועיים אחרי כ"ב שבט, המזכירים הרב גרונר והרב קליין עמדו במטבח של הרבי, כשלפתע התיישבה מולם המנקה והחלה לבכות. לר' לייבל זה היה נראה סביר, שהרי היא איבדה את מי שהעסיקה אותה בעשר השנים האחרונות. אבל המנקה הסבירה שיותר משהיא בוכה על אובדן הרבנית, היא בוכה בשביל הרבי; היא אמרה שהזמן שהרבי היה יושב עם הרבנית, היה הזמן היחיד ביום שהוא היה נראה רגוע לחלוטין ללא שום טרדות (בעיניה).

הרבנית הייתה היחידה שהשפיעה כך על הרבי, וכעת היא בוכה בשל המחשבה: מי יגרום עכשיו לרבי את הרוגע הזה?".

"שולחן יהא ערוך במקומו"

בשבת הראשונה בעת שהותו של הרבי ב־770, ביקש הרבי מהמשב"ק, הרב שלום בער גאנזבורג, שכאשר יסדר עבורו את שולחן השבת – יכין כלים ומקום מיוחד גם עבור הרבנית. הרב גאנזבורג העיד שהנהגה זו שבה על עצמה במשך שלושת השבועות הראשונים הסמוכים להסתלקות, גם בעת סעודות הרבי בביתו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

קורס ייחודי ומעשי מותאם לנשות הקהילה עם כלים פרקטיים שיאפשרו לך לקחת שליטה על העתיד הכלכלי שלך!

📍 4 מפגשים | מרצה מקצועית | תוכן יישומי

🔗 להרשמה >> https://forms.gle/o4skPsobTZWj63fx9

📢 מספר המקומות מוגבל – הבטיחי את מקומך עכשיו!

הרבנית הצדקנית, מרת חיה מושקא ע"ה, מלכותית, אצילית וצנועה. מסתתרת הרחק מעין כל, מוותרת על פרסום ושררה. כמה אופייני לרבנית שלא רבות הן הנשים שזכו להיכנס בדל"ת אמותיה. מעטות הן, נדירות, יחידות סגולה בלבד.

בריאיון מיוחד ומרתק שוחחנו עם הגב' מרים סברדלוב מקראון הייטס, היא שיתפה אותנו בקשר הייחודי והמרגש שזכתה בו. הגברת סברדלוב היא נושא לכתבה בפני עצמה; היא אישה רבת פעלים, מרצה ופעילה בנשי חב"ד, מנהלת 'קעמפ' מצליח לנערות וזוכה לארח אורחים רבים, אך מעל הכול היא זכתה לקשר מיוחד במינו.

כששאלתי את גב' מרים על הקשר שלה עם הרבנית היא שיתפה שהיא זכתה בזכות אבות כפשוטו, והקשר המיוחד הוא קשר משפחתי. "סבא שלי וסבא של הרבי היו אחים", היא אומרת ומפרטת: "סבו של הרבי מה"מ מצד אביו, ר' לו יצחק, הוא ר' ברוך שניאור שניאורסאהן. לאחיו קראו ר' מ"מ שניאורסאהן, והוא סבי. אימי, מרת יהודית בוטמן ע"ה, היא בתו של ר' מ"מ שניאורסאהן שהיה רב בצ'רניגוב ומסר את נפשו על הפצת יהדות ברוסיה הקומוניסטית. בנוסף, סבי הוא נינו של הצמח צדק. אבי הוא ר' שניאור זלמן בוטמן, הרבי פנה אליו במכתבים בתואר 'מחותני'".

זכות אבות

בעונת הקיץ אני מפעילה 'קעמפ' בארץ הקודש, קעמפ לנערות אמריקאיות. באחת השנים בסיום הקעמפ התכוננו לטיסת חזור, הטיסה הייתה מתוכננת לשעה 8:30 בבוקר. בשלוש לפנות בוקר היינו באמצע באנקעט. שאלתי את השותפה שלי אם היא דיברה עם הנהג שאחראי לאסוף את המזוודות. והיא ענתה שעוד לא.

בשעה 4:30 לפנות בוקר יצאנו לכיוון שדה התעופה. הגענו לשדה. הייתה צריכה לחכות לנו שם משאית עם כל המזוודות, אבל הנער איננו… התקשרתי לאחראית והיא אמרה שתתקשר לנהג. אשתו ענתה לטלפון ואמרה: "אוי לא, הוא קודח מחום, הוא לא נסע לקחת את המזוודות!". השעה כבר 5:30, בעוד שלוש שעות יש לנו טיסה. היינו קבוצה של שישים טסות ללא מזוודות. האחראית הציעה שנבקש מנהג האוטובוס שהביא אותנו לחזור ולקחת את המזוודות, אבל זה היה בלתי אפשרי כי לא היה די מקום באוטובוס, מדובר על למעלה מ־120 מזוודות וזה ייקח המון זמן. בינתיים לא רציתי לספר דבר לבנות כדי לא להלחיץ אותן.

הלכתי לחפש את האחראי על הטיסה והתחלנו לדון. הוא אמר לי: "אתן תפספסו את הטיסה". אבל יש לי שישים בנות, אני לא יכולה לפספס את הטיסה. הוא שאל אותי מתי אני חושבת שהמזוודות יגיעו, ולא הייתה לי תשובה. הוא אמר שוב: "אתן תפספסו את הטיסה, אני לא יכול לעכב אותה אפילו שמדובר בשישים נוסעות, כי זו טיסה עם חניית ביניים באוקראינה, ויש לכן טיסת המשך לאמריקה". ואז הוא הציע: "אתן חב"דניקיות, כן? תגידו לכל חב"דניק שייקח איתו מזוודה לתשרי". אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

ניסיתי להתקשר לאחי, ר' שלום בער בוטמן. הוא אמר לי ללכת למטה לבית חב"ד, אולי יש להם קשרים. התקשרתי לרב מיידנצ'יק. "מרים סברדלוב? לך יש קשרים יותר ממני… את צריכה לעשות את זה". מה אני עושה?! תוך כדי טלפונים והמזוודות אפילו לא בדרכן. השעה כמעט שבע! בשמונה וחצי טסים. אנחנו לפני בידוק ביטחוני, בלי מזוודות. איך נספיק?

קראתי שוב לאחראי, ושאלתי אותו: "מאיפה אתה באוקראינה?", הוא אמר: "מנייעז'ין". "יפה, סבא שלי היה הרב של סבא שלך". "כן, איפה?", שאל, והסברתי: "סבא שלי היה רב ראשי של צ'רניגוב". "מי זה היה?", מתחתי את כל גובה קומתי ואמרתי לו: "מ"מ שניאורסאהן". הוא התבלבל בשנים, הסתכל עליי פתאם בכזה רעד. "מ"מ שניאורסאהן? את בטוחה?", "כן!", אמרתי. רגע אחד הוא נכנס פנימה, חזר ועדכן שנתן לי הארכה של שעה נוספת. הוא התבלבל בשם, הוא לא הכיר את סבי, הוא הבין שזה הרבי ובשבילו זה הספיק. והוא עיכב את הטיסה!

בסוף המזוודות הגיעו איכשהו, אמרתי לבנות שכל אחת תתפוס שתי מזוודות גם אם הן לא שלה כדי שלא נתעכב עד שכל אחת תמצא את שלה. הבנות רצו והספקנו!

בזכות הרבנית הכול

היא לגמרי מסרה את חייה בשבילנו. לגמרי. היו לה כמה חברות בודדות ואת אחותה. אחרי משפט הספרים גם אחות לא הייתה לה. היא הייתה לבד כל יום, כל היום. לעת זקנה כמעט לא יצאה מהבית. היא מאוד שמרה שהכול יהיה של הרבי, לא שלה. התודה על זה שיש לנו רבי, היא לה. לגמרי שלה. בזכותה הכול והיא הכול.

לאחר הסתלקות הרבי הריי"ץ, הרבי לא רצה לקבל עליו את הנשיאות. עברה שנה שלמה עד לקבלת הנשיאות. פעם אחת כמה מגדולי החסידים נכנסו לרבי להפציר ולהתחנן, והרבי בכה. הרבי לא רצה לקבל את הנשיאות. אבא שלי, ר' זלמן בוטמן, כתב בפריז יחד עם החסידים בברינואה מכתבי התקשרות. חסידים מכל העולם צמו, כתבו כתבי התקשרות ושלחו אותם, אבל הרבי סירב.

עד שהרבנית הכריעה את הכף. היא שידעה מה דורש להיות 'בית רבי'. היא אמרה לרבי שאם אינו מקבל על עצמו את הנשיאות, שלושים שנות עבודה במסירות נפש של אביה, ילכו לתהום. ובזכותה הרבי נענה והסכים לקבל את הנשיאות.

שימת לב לכל פרט

היה לנו קשר קרוב עם הרבנית, בזכות הקשר המשפחתי של אימי. נהגנו לבקר את הרבנית כמעט לפני כל אירוע משפחתי: בת מצווה, בר מצווה, 'אפשערניש'. כשסגרו שידוך היינו באים עם החתן והכלה, וכמובן עם כל ילדינו, גם אחותי לאה כהן שתחי' תמיד באה איתנו.

הרבנית אף הייתה מעורבת בפרטי ההכנות לשמחות.  הסיפור הבא ממחיש את דאגתה ושימת ליבה לפרטים הקטנים: היה זה בערב בר המצווה של בננו, החגיגה תוכננה להיערך בביתנו. היה זה יום חורפי קר. הרבנית התקשרה בסמוך לאירוע ושאלה "האם הכנו מקום להניח בו את המגפיים…" יבואו הרבה אנשים לבית וצריך להכין מקום שבו יוכלו לחלוץ ולהניח אותן. אני לא חשבתי על זה. אבל הרבנית, בדאגתה לכל פרט, חשבה אפילו על מגפי האנשים שיבואו לבר מצווה.

מלכות נכנסה

אימי היקרה, מרת יהודית בוטמן ע"ה בת ר' מנחם מענדל ע"ה, נפטרה בח"י באדר תש"כ. כשהיא נפטרה באו כולם לניחום אבלים אצלנו: הרבי מה"מ, הרבנית חיה מושקא, הרבנית חנה. הם לא באו יחד, אבל כולם הגיעו לנחם.

גרנו אז ב־763 איסטרן פארקווי, בבניין גדול מול 770. אנחנו גרנו בקומה השלישית, ואחי, ר' שלום בער, גר אז בקומה הרביעית. מלאו לי אז חמש עשרה שנה בכ"ב באדר, במהלך ימי ה'שבעה'. כיוון שהייתי הכי צעירה במשפחה, ביקשו ממני לעלות רגע לדירה שלו ולהביא משהו. כשירדתי ראיתי שהדלת של דירתנו נפתחת וכל הנשים שהיו בה רצו החוצה מהדירה מבוהלות ומתרגשות כמו בורחות משרפה. שמעתי שאישה אחת שאלה: "מי זו שנכנסה"? הבנתי מייד מי הגיעה, הרבנית חיה מושקא. אחת מהנשים אמרה: "אני לא יודעת מי זו, אבל כשהיא נכנסה, מלכות נכנסה יחד איתה".

החסידה הכי גדולה של הרבי

את הסיפור הבא והחשוב ביותר בעיניי, אני מספרת בכל 'שבע ברכות' של כל נכד שמתחתן. שמעתי אותו מפיי, העוזרת הגויה שעבדה בבית הרבי והרבנית. אני מיודדת איתה והזמנתי אותה לדבר ולספר על הרבנית בכ"ב שבט. רציתי לשלם לה, אבל היא אמרה שהיא לא לוקחת כסף על זה כיוון שהיא חברה של הרבנית.

בשנים האחרונות פיי הייתה מגיעה בלילה לבית של הרבי והרבנית למשך 12 שעות, כדי להיות לעזר לרבנית. בכל לילה היו מצלצלים ממזכירות הרבי לעדכן לקראת שובו של הרבי הביתה, כרבע שעה קודם. הרבנית חיכתה למטה, ולפני שהרבי הגיע היא הייתה מתארגנת, מסדרת את עצמה. פיי אומרת שהיא עצמה הייתה מסתכלת מהחלון ורואה את הרבי עולה ונאחז במעקה, הרבי היה כל כך עייף עד שהיה צריך להרים את עצמו במדרגות. "ראיתי את כל העולם על הכתפיים של הרבי", תיארה. והרבנית? היא הייתה נעמדת לפני שהגיע, וכבר לפני שהדלת נפתחה, חיכתה ועמדה עם חיוך שמביע 'חיכיתי כל היום'. פיי מספרת: "ברגע שהרבי ראה את הרבנית, הכתפיים של הרבי התיישרו והעול שהיה עליו כמו נעלם. היא נתנה לו בחזרה את החיים ואת הכוח".

הרבי אמר לרופא שחמש עשרה הדקות שבהן הוא שותה תה עם הרבנית, יש להן אותה חשיבות כמו התפילין שהוא מניח בבוקר.

וזו נקודה שאני רוצה להעביר, את המסר החשוב הזה:

אנחנו נשואות לגבר טוב. חסיד, ירא שמיים, כל אחד לפי ערכו. אבל גם על הכתפיים שלו יש עולם מלא. וכשהוא בא הביתה, בעלך, אל תשפכי עליו את כל הצרות שעברו עלייך במשך היום: "יוסי לא הרגיש טוב, חני שפכה את האוכל על הרצפה, ואל תשאל כמה שאני לא מסתדרת, ובדיוק אחותך התקשרה אליי תוך כדי ו…".

אנחנו צריכות לעמוד שם עם חיוך כדי לתת לו כוחות להמשיך.

וזה שלנו.

רק את יכולה להקל על בעלך את משא החיים ולתת לו כוחות!

באדיבות מגזין עטרת חיה

בכ"ב שבט ה'תש"נ, שחלה בשבת פרשת יתרו, נשא הרבי נשיא דורנו שיחה מיוחדת ובה אמר בין היתר:

“כדאי להוסיף ולהרבות בצדקה בקשר עם היארצייט, ומה טוב – במספר ע”ת (470), גימטריא דשם הנפטרת. וכל המרבה הרי זה משובח – לא רק “עת” מטבעות קטנות, מטבעות של נחושת, אלא “עת” מטבעות גדולות . . ועד למטבעות של זהב, כפי שמצינו בנדבת המשכן וכו'".

עלון התוכן החגיגי והמרתק של עדי עד,

בסימן "לשמֵח ולצמוח"

על הצמיחה המדהימה של עדי עד,

ואיך הפך הארגון מאילן צעיר לעץ רב פארות,

שולח ענפים חדשים ומצמיח פירות ופרי – פירות מתוקים

של עשייה ונתינה לדורי דורות סביב מצוות הכנסת כלה,

"פירותיהם בעולם הזה, והקרן… לעולם הבא"

עוד בעלון: שו"ת הלכתי, טור מקצועי, קומיקס, שעשועון נושא פרסים ועוד…

לקבלת העלון לחצו כאן

תהנו מהפירות!

בברכה,

ברכה טברודביץ וצוות ההנהלה