"להיות!" הילדים צועקים בהתרגשות ועיניהם נשואות לשלוקים הקפואים, הדביקים, אולי לחמצוצים.

"לו יתברך!"

"דירה זו!"

"בתחתונים!"

מי מאיתנו אינה יודעת שזו תכלית בריאתנו ובריאת כל העולמות? רובנו עוד צעקנו בעצמנו כשהיינו קטנטנות… הרבי מגלה לנו שהעובדה הפשוטה שהאישה אחראית לעשיית הדירה בגשמיות מגלה לנו שהיא גם בונה את הבית ברוחניות. כמו שהדירה הגשמית שלנו בשום פנים ואופן לא תהיה רק ארבעה קירות ומיטות כמספר המתגוררים, אלא יהיה בה כל מה שצריך כדי להפוך אותה לדירה נאה ומעוצבת, עם כל האלמנטים העיצוביים והאקססוריז, ככה גם ברוחניות.

אימא יהודייה אינה מסתפקת ב"חיה", קיום מצוות בפועל. היא תדאג גם ל"מושקא" – לניחוח הערב, למתיקות, לשלווה ולרוגע שנלווים לזיכרונות מתוקים.

אז הנה כמה טיפים מנצחים מ'מעצבות פנים רוחניות' שלמדו במכללה של החיים. איך לדאוג לדירה נאה, ולהחדיר יופי בכל ענייני היהדות גם ברגעים מאתגרים…

רגעים של בוקר

שבע וארבעים. אני רואה את המחוגים בשעון הגדול של הכניסה לועגים לי. אני עומדת ליד דלת הבית הפתוחה, התיק של העבודה על הכתף, המפתחות של הרכב ביד, ושואגת: "נו, מה קורה? למה אף אחד עוד לא מוכן?" שנייה אחר כך אני נזכרת שיש לנו שכנים, מסמיקה. סוגרת אותה.

"מושקי? את עדיין מחפשת נעל? מענדי, הסנדוויץ'! ותיקח מעיל, כפור!"

הילדים אינם מתרגשים. רגילים כל כך לפלייליסט של הבוקר, זה כבר לא נכנס לאוזניים. חני מסתובבת יחפה עם שיער פזור, דובי מארגן משהו בתיק הקטן שכבר תקתקתי, שופך את החבילה של הקורנפלקס. פרצופיהן של המורות המצקצקות על האיחורים פלוס הפגישה שיש לי היום בתשע אפס–אפס גורמים לי להתחיל לצעוק מחדש.

כ"ב שבט כבר מגיע. יום של חיות ונעימות ושיחה מיוחדת כל כך של הרבי על "דירה נאה" – על הכוח המיוחד שיש לכל אֵם בישראל להשרות בביתה רוגע, נעימות ושלווה.

ואני, אנה אני באה?

פעמים רבות כל כך למדתי את השיחה הנפלאה הזאת וגם לימדתי. התוועדנו והתרגשנו ושרנו שירים מתוקים מעוררי געגועים ותעצומות נפש, אבל הרגעים האלו, בבוקר, שבהם צריך לארגן משפחה שלמה של ילדים מתמרחים ולצאת בזמן, הם, איך לומר? לא בדיוק התגלמות השלווה אצלנו.

אז מה עושים?

שולמית: הרגעים של הבוקר הם ללא ספק קשים… גם לנו קשה להיפרד מהשמיכה ומהכרית, וכשאנחנו סוף–סוף מצליחות לקום, הרבה אחרי השעה שבה תכננו, אנחנו מתחילות את התהליך עם הילדים. להם הוא קשה פי כמה, כי להם, בשונה מאיתנו, אין מחויבות שלוחצת. הם באמת אינם מבינים למה אי אפשר לישון עוד קצת. אימא, הרי בלילה התחננת שנישן כבר!

אחת הדרכים ליצור אווירה רגועה יותר בבוקר היא כמובן דרך השירה. הרבי בעצמו מדבר בשיחה על אימא ששרה לילדיה, נכון?

אני ניגשת להעיר את הילדים בשיר של "מודה אני". כשהם היו קטנים יותר, הוספתי גם את: "בוקר טוב, התעוררתי, מודה אני מייד אמרתי…" כשהם כבר מתחילים להתארגן, אני מפעילה ניגונים ברקע, שרה איתם יחד. זה מעיר ומרגיע ומכניס את כולם לקצב של עשייה. על השולחן אני מכינה משהו חם ומנחם, ומי שכבר מוכן, יכול לבחור איזה ניגון נשים עכשיו…

הכנת שתייה חמה והפעלת מוזיקה אינן גוזלות יותר משלוש–ארבע דקות, וחוסכות בסופו של דבר הרבה עצבים, מריבות ומריחות זמן.

הדסה: בוקר במשפחה ברוכת ילדים הוא באמת משימה מאתגרת, במיוחד בגלל העובדה שכולם צריכים לקום, לשפוך את מי נטילת הידיים, להשתמש במקלחת ולהסתרק באותו זמן. זה יוצר פקקים מיותרים סביב השירותים ותאונות של שלוליות בפרוזדור…

המעלה בבוקר כזה הוא שאנחנו יודעות עליו מראש. הוא מעולם לא הפתיע אותנו. כבר מאתמול בערב ידענו שעוד כמה שעות הוא יגיע, וזה נותן לנו את האפשרות להתארגן אליו בהתאם.

כדאי לבחון את ההתנהלות שלנו בבוקר, ולהכין מהערב כל מה שרק אפשר. בזמן ארוחת הערב, כשאנחנו ממילא מתעסקות באוכל, נברר אצל הילדים מה הם רוצים למחר ונכין כבר מהלילה. גם המפונקים האיסטניסטים, שאינם מוכנים לאכול אוכל מאתמול, בטוח יכולים להכין לעצמם מראש את הבגדים. אין שום סיבה להתחיל לחפש ברגעים העמוסים של הבוקר גרביים…

מה עוד? חתימות על מבחנים, פתקים שידענו כבר מאתמול שנצטרך לחתום עליהם, כסף…

בבוקר יישאר לנו רק להעיר את הילדים, ולדאוג שיתלבשו וישתו משהו. למאורגנות מאוד – אפשר להכין מראש את הכוסות על השיש, כף שוקו בכל אחת… בבוקר נשאר רק לשפוך מים וחלב ולערבב. עכשיו תיהני מבוקר רגוע ותשלחי ילדים רגועים ומחייכים לבית הספר!

בלה: בוקר רגוע הוא עניין של סדרי עדיפויות. אני יודעת שלא כל אחת תאהב את מה שאני אכתוב, אבל הכול עניין של החלטה, מה חשוב לי יותר. האם חשוב לי שהצבע של הגומייה יתאים לגרב ויתאים לסוודר, ובשביל זה שווה לשגע את כל המשפחה בחיפושים ולעצב תסרוקת במשך עשר דקות? או שאני מעדיפה ילדה רגועה עם סוודר שאינו תואם לגרביים, קוקו שאספתי מהר באצבעות ונשיקה חמה על הלחי מאימא רגועה?

אותו הדין בכל הנוגע לקופסאות האוכל. אני יכולה להשקיע בחיתוכי פירות ובטיגונים, ואני יכולה לפרוס לחם טרי ולמרוח עליו רק גבינה או שוקולד, משהו שהילד שלי ישמח למצוא שם. פעמים רבות, אם נביט אל עצמנו פנימה, נגלה שהקופסאות מלאות האוכל והתסרוקת הנאה לא נועדו רק בשביל להיטיב עם הילד שלנו, אלא גם כדי לאשר את כרטיס הכניסה המוזהב לחיים שלנו.

מי שמספיקה הכול, אשריה! מי שזה בא לה על חשבון הרוגע בבית, שתעשה חושבים…

רגעים של ערב

לילה. שוב שבע ארבעים. מה השעון הזה רוצה ממני? למה הוא תמיד לועג לי? ומחר הם יהיו שוב עייפים. היום החלטתי להשכיב אותם ברוגע, אבל נראה שזה לא עושה להם טוב. הם רק רבים ומורחים את הזמן. אני מנסה לאסוף אותם בחיוך, בקול עליז, ממוטטת. "בואו, נכנסים למיטות! בואו נראה מי ראשון מתחת לשמיכה, מוכן להגיד 'שמע'?"

על מה אני מדברת בכלל? מענדי קורא, נמצא בעיצומה של הרפתקה כלשהי במדבריות, חני מפוררת את הסנדוויץ' של ארוחת הערב על פני כל המטבח. מושקי נהנית מהמים במקלחת, אינה מתכוונת לצאת.

"למיטה, עכשיו!" כל הנעימות פרחה–ברחה לה. "הרגע! מי שלא ייכנס למיטה בתוך עשר דקות לא יקבל את הממתק של בית הכנסת!" איפה ההחלטה? איפה הנעימות? הם במיטה בסוף, אחרי עשרים ומשהו דקות. בוכים. מענדי ודובי מתכתשים בלחש, מושקי מכווצת. חלי לא ברכה ברכת המזון… אף אחד מהם לא איבד את הממתק של בית הכנסת רק כי אני אכולה ייסורי מצפון.

שולמית: שעות הערב קשות במיוחד, כי אימא כבר עייפה וגם הילדים עייפים. מתכון בטוח לצרות. כשהערב מגיע, אני צריכה לקחת נשימה עמוקה וממש להסביר לעצמי שמדובר במשימה קשה, אבל קצרת טווח. שעה מקסימום ואני אחרי הכול. אפשר להבטיח לעצמי משהו נחמד כשאצליח לצלוח את הרגעים המאתגרים. אולי קפה ועוגה משבת? אולי פרק בספר שאני קוראת עכשיו?

בזמן ההשכבה, ממש כמו בשיחה של הרבי, כדאי לשיר לילדים שיר לפני השינה. אני יודעת שהיום לא הרבה אימהות עושות את זה, אבל זה חשוב מאוד ונישאר איתם לכל החיים, גם כשהם גדלים. כדאי לכן לנסות, גם ילדים גדולים, בני עשר ואחת–עשרה, נהנים משיר לפני השינה… עוד כמה דקות עם אימא רגועה לידם ואהבה אמיתית שזורמת ביניהם בלי שיחה.

גם לאימא העייפה, שעד עכשיו תקתקה ערב, ומרחה וקילחה והרימה ואספה וכיסתה וסירקה, כמה דקות של ישיבה רגועה בחדר חשוך ושירה שקטה יעשו רק טוב להמשך הערב.

הדסה: הסוד לערב רגוע הוא להתחיל אותו שעה קודם, ואם צריך, אפילו שעה וחצי. אם את רוצה לראות את הילדים במיטה בשעה שבע וחצי, אי אפשר לקרוא להם מהחצר או מהפליימוביל בשעה שבע. תתחילי כבר בשעה חמש וחצי מקלחות. זה לא מוזר, זה כיף. כך נכנסים להשכבה מתוך רוגע ונחת. פתאום מגלים שאפשר ליהנות במקלחת ולשחק קצת בסבון וקצף, כי אין עוד ארבעה ילדים בתור ובקושי עשרים דקות. אוכלים בנחת, תוך כדי פטפוט, צוחקים וקצת מתווכחים.

ומכינים את האוכל למחר, כמובן…

ומה יקרה אם נהיה מוכנים מוקדם מדי? כלום. נוכל להרשות לילדים לקרוא במיטה או על הספה. איזו השכבה רגועה!

בלה: הסוד להשכבה רגועה הוא אימא רגועה. אין פתרון אחר. אי אפשר לקחת אימא שכמעט לא ישנה בלילה ועבדה כל היום, שלא אכלה ארוחה נורמלית מאז ליל הסדר, ולבקש ממנה להיות רגועה. זה בערך כמו לדרוש ממכונית בלי דלק להמשיך לנסוע. מה נגיד לה? עוד קילומטר אחד, את תשרדי?

מי שרוצה להשכיב ילדים ברוגע, הולכת לישון לפחות חצי שעה אחרי הצוהריים. אפשר להזמין בייביסיטר או לשלוח לשכנה טובה. לבקש מהבעל להשגיח עליהם או להרשות להם לצבוע בשקט בצבעי מים ולא לקחת ללב אם כל הבית מלוכלך. העיקר שתנוחי. אם נצא מנקודת הנחה שזה מחויב המציאות, נמצא את הפתרון המתאים לנו.

אחרי המנוחה לא שותים קפה על רגל אחת ומתחילים לרוץ, אלא אוכלים בנחת ארוחה טובה. אומנם אנחנו מעדיפות לאכול רק כשכולם ישנים, שלא נצטרך לקום כל רגע וגם כדי שלא יושיטו ידיים קטנות ויגמרו לנו הכול, אבל כשאנחנו רעבות, אנחנו לא נחמדות.

ובלי ייסורי מצפון על הילדים שאינם רואים את אימא שעה בצוהריים! עדיף להם מעט שעות עם אימא רגועה מהרבה שעות עם אימא מפחידה ועצבנית.

רגעים של ערב שבת

עוד עשר דקות שבת, אאאההה! רק לחשוב כמה דברים עוד נשארו לי לעשות… יידרשו לי יותר מעשר דקות! הנרות, לסדר אותם, עכשיו, דחוף! והפלטה, אוי, והמקלחת. "מענדי, תעזוב אותה! מושקי, קחי את זה, זוז כבר. מה אתה חושב שאתה עושה?"

"אימא! המחם רותח!" נשמעת קריאה מהמטבח. אני בדיוק במרפסת שרות, מחפשת חולצה לבנה למוישי וסוגרת את הברז של המים החמים, מרגישה שאני רותחת כמעט כמוהו.

בסוף הנרות דולקים, ואני מתפללת ולוחשת, קצרת נשימה. מסתובבת אל הילדים שלי, המלאכים שלי. הם קצת מתחמקים, עדיין מפוחדים. מקווה שאינם אומרים "יהי רצון שגם בשבת הבאה יהיה כן…" איפה הנשים האלה שמצולמות על הפרוספקטים של נש"ק, יפות ורגועות בשלוות–עד, מחובקות עם הילדה המחייכת שלהן? מי הן בכלל? אצל מי נכנסת ככה השבת?

שולמית: הדקות האחרונות לפני שבת באמת מאתגרות מאוד. אנחנו חייבות להספיק דברים רבים כל כך ואין לנו כאן אפשרות לאחר ולקבל גערה מהבוס. לשבת לא מאחרים.

ביום שישי אני מקפידה לשים שירי שבת וניגונים מיוחדים לערב שבת. יש לנו ממש פלייליסט קבוע. זה מכניס אותנו לאווירה של שבת ולקצב, מעורר געגוע לשבת שעוד רגע נכנסת וגם מעמעם קצת את הצעקות.

גם עוזר מאוד להזכיר לעצמנו כמה טוב לנו שאנחנו בלחץ נורמלי של שבת. ממש לראות את הרצפה הדביקה ולהריח את הסיר שכמעט נשרף ולהגיד לעצמנו: 'יש נשים שיושבות עכשיו ליד מיטת ילד חולה במחלקה, יש בחורות מבוגרות שעדיין לא מצאו את זיווגן, נשים רבות מקנאות בך והיו רוצות כמוך בית דביק ומלוכלך ולחוץ וצרות בריאות כל כך'. זה ממש גורם התרוממות, וכל ילד שרב או שופך גורם לך לתת לו נשיקה של אושר.

הדסה: טוב, בשלב הזה נראה לי שאתן כבר יכולות לכתוב את התשובה שלי בעצמכן… בדיוק כמו הבוקר, ידענו מתי תגיע שבת מאז בריאת העולם. אין שום סיבה להיכנס לשבת בלחץ, אפילו בשבתות הקצרות של החורף. הכול כמעט אפשר להכין מראש.

רק לפני שנה היה לנו ערב פסח שחל בשבת. והנה, למרות האי–אמון של כולנו, הגענו אליו מוכנות יום קודם. בי"ד בניסן עצמו, אחרי שביערנו את החמץ, ישבנו לנו בניחותא, הכנו את ההגדה, אכלנו מלפפונים ונחנו…

נעשה לנו כלל שמתאים לבית שלנו ולמציאות שלנו: אולי עוגות וסלטים מכינים יום קודם? אולי מסיימים עם כל הכביסות בחמישי? אולי לא מגיעים ליום שישי בלי שכל הקניות בבית? כל דבר שנכין מראש יחסוך לנו עוגמת נפש רבה ביום שישי עצמו.

תבנו לכן חלום. לנוח ביום שישי כדי לא להירדם בסעודת שבת? להתפלל מנחה של ערב שבת עם "הודו" ו"ידיד נפש"? להכניס שבת עשרים דקות קודם?

אחרי שאתן יודעות מה החלום שלכן, תתחילו לאט לאט להתקדם לעברו. תשטפו בחמישי בלילה, תוותרו על יציאה מהבית בשישי, מה שתחליטו. העיקר שהבית יהיה רגוע ושמח ומואר כמו שמגיע לכן.

בלה: הכנסת שבת ברוגע, כמו כל דבר בחיים, היא עניין של סדרי עדיפויות. בהלכה כתוב שיש לכבד את הבית לפני שבת, לרחוץ את גופו וללבוש בגדים נקיים. וכמובן, מכבדים אותה במאכל ובמשתה. מה זה מאכל ומשתה? אנחנו מחליטות.

אין שום בעיה להגיע לשבת עם צנצנת גפילטע פיש וסלטים קנויים ועוף מחולק בתנור. רק מה? יצרנו לעצמנו דוגמה של שבת מושלמת הכוללת השקעות בעוגות שכבות וסלטים מרובי שלבים וחומרים.

אישה צריכה לשאול את עצמה למה למען תבשילי השבת, שהיא טורחת כל כך להכין, היא מוכנה לוותר לפעמים על מקלחת נורמלית ומדליקה נרות ברגע האחרון ובבגדי חול, ולמה הילדים אינם מבינים את משמעות המילים "וקראת לשבת עונג".

אם רק נחליט שהאווירה הרגועה והמוארת בבית חשובה לנו יותר מכול, נמצא את דרך האמצע בין השקעה בהכנות לשבת ובין שלווה.

כ"ב שבט עוד רגע מגיע, ואני בלחץ. עליי להכין את הסלט של העלים והמנגו שהתחייבתי להביא להתוועדות וגם לדאוג לחולצות לבנות למושקי ולחני למחר. אה, חטיף לכל אחד מהילדים להתוועדויות הכיתתיות, שכחתי! ומושקי, נראה לי שהתחייבתי על ירקות חתוכים?

רגע, עצור. נשימה עמוקה.

כ"ב שבט הוא יום של נעימות, חמימות ואווירה טובה ומוארת.

אני נושמת נשימה עמוקה, חושבת על הרבנית. אחר כך אני שולחת את הבנות בחיוך לבדוק שיש להן חולצה לבנה, מזמזמת לעצמי את "נעלמת מסתתרת מכולם," בזמן שאני בוחרת ירקות מהמקרר, גם לסלט של הנשים וגם למגש של מושקי. בלילה, כשאחזור, אעבור על הכתבה. אבחר לי החלטה טובה לבית רגוע ומואר.

"אוי בטל נא כבר את הגולה, והבא משיח גאולה!…"

באדיבות מגזין עטרת חיה

להרשמה http://forms.gle/tfgY5JpSLWa8iVNf8

לרישום לסמינר:

https://seminar-nofgalil.com/

לפני שנים התמודדתי עם מצב כלכלי מאתגר. בעקבות מכתב מהרבי מה"מ, שדיבר על חיזוק הביטחון בה', הבנתי שזו הדרך לצלוח את הניסיון, והחלטתי שזהו, מרגע זה אני בוטחת בה' לגמרי, באמת. דמיינתי לעצמי שהנה אוט–אוט–אוט נפתחת הדלת של הבית, ודוור עומד שם ובידו מכתב של דואר רשום, ממוען אליי! כשאני פותחת את המעטפה, כך הפלגתי בדמיוני, אני רואה צ'ק על לא פחות מאשר 10,000 ש"ח, עם מכתב מצורף שבו מודיעים לי שמעתה ועד סוף ימיי זה הסכום שאקבל פעמיים בחודש, רק כי מצאתי חן בעיניהם… (של מי?). ככה בערך דמיינתי לתומי במשך כמה ימים, אבל דבר ודוור לא קרה… לעצמי אמרתי שאולי לא דמיינתי כראוי את כל פרטי המאורע, או אולי לא הייתי שמחה כנדרש… אבל האמת היא שמה שעשיתי לא נקרא כלל לבטוח, כי ביטחון הוא עמדה נפשית ומצב רגשי, ולא סתם דמיונות.

יש כמה מרכיבים חשובים בעמידה בניסיון – העצירה וההתמדה, אך פעמים רבות מרכיבים אלה אינם מובאים בחשבון.

העצירה: כשמבינים שנמצאים במצב לא פשוט, הנפש הבהמית נוטה להיבהל. הבהלה היא רגש עוצמתי, וכולנו יודעים שכשרגש עוצמתי משתלט על המערכת, המוח אינו עובד – ולכן פתרונות יעילים לא נוכל למצוא בתוכנו בזמן כזה. העצירה אומרת: דעי שאת בניסיון, ודעי שה' איתך ורוצה בהצלחתך ומחויב לה. עשי את שלך, והוא יעשה את שלו! כך מרגיעים את הנפש הבהמית ופותחים פתח להמשך יעיל של התהליך.

בניסיון הספציפי הזה היה דרוש ביטחון, כהוראת הרבי. רגש הביטחון נראה אחרת בנפש, לא מדובר בדמיון של מציאות שאינה קיימת, כי לא תמיד זה עובד לפי החלומות והתקוות שלנו. אם נלך לפי העקרונות שדיברנו עליהם בכתבה הקודמת, אחרי שעצרנו והחלפנו לחץ ובהלה בנינוחות ובמחשבה שקולה, המשך התהליך ייראה כך:

שלב א' – פעולות בדרך הטבע, ועל פי ההלכה: האם יש דרך להוסיף הכנסה? האם יש חריגות גדולות בהוצאות, מעבר לנורמה? האם כדאי להחליף מקום עבודה? האם אני מפרישה מעשרות כראוי? האם קיים פן הלכתי בעבודתי שצריך תיקון או שיפור, שעלול לחסום את ברכת השם?

שלב ב' – הנחיות הרבי מה"מ ואיגרות קודש: לדבר עם משפיעה – האם האופציות מתאימות למצבי, לשליחותי בעולם וכדומה, או אולי זה מסוג המצבים שאין לשנות בהם דבר?… אחרי בירור הסיטואציה והסקת המסקנות אפשר לבנות תוכנית עבודה, שבעזרת ה', תביא את המסקנות לפועל.

שלב ג' – לבדוק את הלב שלי פנימה – הפן הניסיוני, במקרה הזה – עבודה על רגש הביטחון: האם יש בי פחד או דאגה? האם אני מרגישה עצבנית ולחוצה? אלו רגשות שעולים כשאני רואה בעולם דבר נפרד מה', חס ושלום, ובליבי אני "תופסת" מן העולם יותר ממה שאני אוחזת מגדלות הבורא. אני בניסיון, כדי לעורר את רגש הביטחון צריך להתבונן (בינה) ולחוות (דעת) שהקדוש ברוך הוא הוא המנהל והבוס היחיד כאן, כשאחיה עם ידיעה זו – תתעורר בי תחושת רוגע ושמחה, אהיה בטוחה שהישועה בוא תבוא. התחושה הזו של השמחה והרוגע צריכה ללוות אותי גם כשבגשמיות אינני רואה שום פתרון או ישועה ברגע זה. זו היא תחושת הביטחון.

עומדת בניסיון

אף שהביטחון מתבטא בתחושת רוגע, קיים שלב שקודם לתחושת הרוגע, והוא בכל זאת עמידה בניסיון. זהו שלב ההתמדה שבו האדם דבק ומתמיד בדרך שבחר בה, כי ברור לו שהדרך הזו היא רצון ה', אבל התחושה היא של קושי, חושך, אולי דאגה. הוא יודע שהתחושות האלה נובעות מן הנפש הבהמית, אין בהן ממש, אבל עדיין אין בו די עוז וביטחון לגרש אותן לחלוטין, כי אחרי הכול אנחנו אנושיים, וצריכים לעבור תהליכי נפש הדרגתיים, בבחינת "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ".

בינתיים יש לדבוק בתוכנית ההתמודדות עם הניסיון – יש להתמיד בעבודה, כמו אדם שיודע שאם יחצוב בהר ימצא אוצר. החציבה כרוכה במאמץ, בקושי ובלבטים, אבל אין בחוצב ספקות. אומנם לא רואים בינתיים את ההצלחה, אבל בראש לפחות יודעים שהיא תגיע.

יש מקרים שעלינו להתאמץ שלא להתפתות ליצר, שינסה לומר לנו להיכנע לדרכי הטבע, להנחות העולם, ל"מה יגידו?" או למצב רוח מייאש ולחוץ, ואף יתאר בצבעים קודרים את מה שיקרה "אם לא תעשה מה שה'גוי אשר בקרבך' מייעץ לך (או ליתר דיוק, מאיים עליך)".

המחשה יפה לתהליך הפנימי הזה אפשר למצוא בסיפור שלפנינו (שמעתי אותו מפי הרב ברוך וילהלם): אחד משליחי הרבי מה"מ בארצות–הברית קנה אחרי מאמצים רבים חלקת אדמה סמוכה לבית חב"ד שהיה לו. ברישומי העירייה, השטח הזה היה מיועד לתעשייה, אבל צמוד לאזור מגורים, ולכן למגרש לא היה ביקוש רב ומחירו לא היה גבוה. הקושי היה בהשגת אישורי בנייה, כי האזור לא היה מיועד למוסדות. לאחר מאמצים רבים מול הרשויות, הוסב השטח להיות מתאים לבניית בית חב"ד. תיכנוני בנייה שנעשו העלו את הצורך ברבע מיליון דולר, והשליח ערך קמפיין תרומות כמקובל, אבל ללא תוצאות משביעות רצון. עם כל זה הוא האיץ בקבלן להתחיל לבנות, כשהוא משלם את הכסף שנתרם, בתקווה ששאר הכסף יגויס תוך כדי בנייה.

למרבה הצער, לאחר זמן לא רב הכסף אזל והבנייה נעצרה. והנה באחד הימים התקשר לשליח גביר כלשהו. הוא ביקש לתרום את כל סכום הוצאות הבנייה, אבל בתנאי אחד.

"מה התנאי?" שאל השליח.

"התנאי הוא שעל הבניין יתנוססו שמי ושם אשתי", אמר הגביר.

נו, זה דבר מקובל ונפוץ. ששון ושמחה, הישועה באה! השליח הסכים, והם סיכמו שיהיו בקשר בנוגע להמשך התהליך. בינתיים נודע לשליח שאשתו של אותו גביר היא גויה למהדרין. מה לעשות?! האכזבה גדולה מאוד, אבל היה ברור לשליח שהוא לא ייענה לבקשת הגביר בעד כל הון. מעתה, בכל פעם שהגביר חיפש את השליח כדי לממש את ההסכם ביניהם, התחמק השליח ולא ענה לשיחות. כל שיחה שנדחתה הייתה עמידה תקיפה כנגד מחשבות לא פשוטות – 'מה תעשה? איך תתמודד עם הקבלן? העיכוב הזה כבר עולה לך בבריאות!' אבל הוא התמיד בנחישות, עד שהגביר התייאש, הבין מעצמו לאן נושבת הרוח והניח לשליח.

השליח אומנם שמח על שעמד בניסיון, אבל נקל לדמיין את הלחץ שחש… שוב מחשבות מציפות את הראש: 'האם יעזור ה' בקרוב? מה יהיה על הבנייה?', "לאו כל יומא מתרחיש ניסא"', היצר לוחש בלשון חכמים, "מי יודע כמה מאמץ תצטרך להשקיע כדי לגייס את רבע מיליון הדולרים הנחוצים?!" אבל הוא חיזק את עצמו שבוודאי הכול לטובה, גם אם עכשיו הדבר אינו ניכר, ושמעשיית רצון השם אין מפסידים… ואכן, לאחר זמן לא רב הצליח השליח למצוא גביר אחר שנתן לבנייה… 3 מיליון דולר! ובית חב"ד שהוקם היה מפואר ורחב ידיים במיוחד. הסיפור הזה ארך זמן רב, וללא הדבקות, העיקשות וההתמדה גם בזמנים הקשים, הדברים היו נראים אחרת. ההתמדה היא ממידת הנצח. כדי לנצח את הניסיון דרושות עקביות והתמדה… דידן נצח!

באדיבות מגזין עטרת חיה

האם יש ספר תורה קטן בעבור הרבי?

המשב"ק ר' מענדל נוטיק שיחי' סיפר שבערב שמיני עצרת תשל"ח שאלה אותו הרבנית לפתע אם נותנים לרש"ג ספר תורה קטן כאשר הוא רוקד בהקפות עם הרבי, והוא השיב בחיוב.

ואז היא הוסיפה לשאול, כאילו בדרך אגב, אם גם בעבור הרבי יש ספר תורה קטן שאיתו הוא רוקד בהקפה שלו. והוא שוב ענה שבוודאי, וכך נהוג כל השנים, שהרבי רוקד עם ספר תורה קטן.

אבל הרבנית לא הייתה רגועה, וזכור לו שהיא ביקשה ממנו להזכיר שוב לרב גרונר שיוודא שהרבי רוקד עם ספר תורה קטן…

הוא לא ישן שבוע שלם, מה אתם רוצים ממנו?

הרב יצחק וולף שיחי' מספר בשם אביו ז"ל אשר בשנים הראשונות, שנות היו"ד (כנראה תשט"ז או תשי"ז), הוא נסע פעם ממונטריאול לרבי לתשרי. אחרי שמחת תורה, במשך כמה לילות, נהג הרבי לקבל ליחידות את כל האורחים.

בליל היחידות השני אחרי שמחת תורה הוא עמד בגן עדן התחתון וחיכה לתור שלו להתקבל ליחידות, ולפתע ירדה הרבנית הצדקנית נ"ע מהקומה השנייה, ואמרה: "הוא כבר לא ישן שבוע שלם (כידוע, הרבי היה ער כל הלילות של חג הסוכות), מה אתם רוצים ממנו? תעזבו אותו". וכל הקהל שחיכה ליחידות עזב את גן עדן התחתון, כולם הלכו הביתה (כנראה זה היה מקרה חד–פעמי שהרבי לא הרגיש טוב באותה שנה, ורק הרבנית ידעה זאת, כי  בכל השנים הרבי היה מקבל ליחידות במשך כמה לילות אחרי שמחת תורה, עד שכל האורחים זכו להיכנס ליחידות).

הרבי הורה לקנות פאה בחנות שהרבנית הייתה קונה בה בהיותה בפריז

בשנת תש"ז, כשהרבי נסע לצרפת להביא את אימו, הרבנית חנה נ"ע, השתהה בפריז כשלושה חדשים עד שסידרו את כל הניירות הרשמיים. במשך כל התקופה הזאת מרת טייבל ליפסקר ע"ה, אשת הרה"ח ר' יענקל ליפסקר ע"ה, היא שבישלה את האוכל בעבור הרבי, ובעלה ר' יענקל היה מביא את האוכל למלון ומכניסו לחדרו של הרבי.

פעם, באחת השיחות שהיו לרבי עם ר' יענקל על מצב היהודים בפריז בכלל ומצב אנ"ש בפרט, אמר לו הרבי שכדאי שיקנה שייטל (פאה) יפה לזוגתו, כדי להראות לנשים המתביישות לכסות את ראשן במדינה מודרנית כמו צרפת שאפשר לחבוש פאה יפה וכך לכסות את השיער.

הרבי נתן לו כתובת של חנות פאות בפריז, ואמר: "דער ארט וואו די פרוי פלעגט גיין", היינו זו החנות שהרבנית נ"ע הייתה קונה בה פאות בתקופה שהרבי והרבנית התגוררו בפריז, בשנות הצ'.

הרבי הוסיף שאף שזו חנות יוקרתית, והפאות הנמכרות בה יקרות מאוד, כדאי מאוד לקנות בה, מכיוון שהפאות יפות מאוד, וזה יפעל על הנשים היהודיות בצרפת וגם על כמה מנשות אנ"ש, שעניין כיסוי הראש נהיה אצלן ניסיון גדול, וקשה להן ללכת עם מטפחת במדינה מודרנית כמו צרפת. בוודאי הן ישמחו לחבוש פאה יפה.

ר' יענקל ליפסקר מספר שרעייתו אכן קנתה שם פאה, ושזו הייתה פאה יפה כל כך שאנ"ש שלא היו רגילים לזה נבהלו שאשתו הולכת בלי כיסוי ראש, חלילה, ורעייתו הייתה מראה לנשים שזו באמת פאה, ועודדה אותן לקנות פאות כאלו לעצמן.

(מפי נכדו, השליח הרה"ת ר' מענדל (בר"א) שיחי' ליפסקר מקליפורניה)

[אגב, שני חסידים מצרפת, ר' דניאל סנדר ור' מסעוד בן שושן, קיבלו תשובה דומה בתחילת התקרבותם ליהדות. הם סיפרו לרבי ביחידות על הניסיונות הגדולים שיש להם בנוגע לחבישת כיפה במקומות העבודה שלהם, בבנק וכדומה, וביקשו עצה.

לר' מסעוד ענה הרבי: "בקשר לנשיאת כיפה (הרבי אמר 'כיפה' בצרפתית) יש לדעת שבזמן לואי ה–14 האנשים היו נושאים על ראשם פאה נכרית, אשר על כן תבחרו פאה נוכרית שמתאימה לצבע השערות שלכם", ושילבש זאת במקום כיפה.

לר' דניאל סנדר אמר הרבי לקנות פאה ונקב בשם החנות לפאות בפריז.

(מפי השליח הרב שמואל לובעצקי)]

הרבנית דיברה אלינו מהחלון כשעל ראשה מטפחת המכסה את כל המצח עד העיניים"

מאז הביקור בשנת תש"ז היו בני משפחת ליפסקר מקורבים לרבנית וזכו להיות מבאי ביתה. השליח הרה"ת ר' מענדל (בר"א) ליפסקר שיחי' מספר שבהיותו בן 11 הלך פעם עם אחותו בשליחות אביהם לבית הרבי להביא משהו בעבור הרבנית.

הם דפקו על הדלת, אבל הרבנית לא ענתה. הם חיכו ושוב דפקו על הדלת, ושוב לא ענתה. ולפתע הם שמעו את החלון נפתח, וראו את הרבנית באופן שמעולם לא ראו אותה קודם. הרבנית חבשה מטפחת שכיסתה את כל המצח עד לעיניים. הרבנית התנצלה ואמרה שהיא לא לבושה בשביל קבלת אורחים, ושיחזרו בעוד כשעה. כשהם חזרו, הרבנית חבשה פאה.

הפאנית של הרבנית בשנים הראשונות, מרת זיסל קליין, מספרת על המנהג המיוחד של הרבנית בעניין כיסוי הראש

מרת זיסי קליין ע"ה (אשת הרה"ח ר' אהרן קליין ע"ה) זכתה להיות בשנים הראשונות הפאנית של הרבניות בבית הרב, הרבנית חנה נ"ע, אם הרבי, והרבנית נחמה דינה נ"ע, אם הרבנית ואשת הרבי הריי"ץ. וכן הייתה הפאנית של הרבנית חיה מושקא נ"ע.

מרת קליין סיפרה על פאות הקאסטם היוקרתיות שהיו הרבניות לובשות אז, ושהיו תופרים אותן שערה–שערה, פאות שהיום יימכרו בעשרת אלפי דולר אם לא יותר.

כשנכדתה, השליחה מרת חני פרידמן, התחתנה, נכנסו אז לשוק פאות קאסטם, ואימה, השליחה מרת דבורה גודמן תחי', השקיעה ורכשה לה פאת קאסטם, וכשסבתה של הכלה, מרת זיסי קליין, הגיעה לחתונה והראו לה את הפאה, היא צחקה ואמרה: "זה קאסטם? זו עבודה בעיניים… בואי אראה לך איך אנחנו היינו מכינות פאות", ותיארה לה איך שהיו תופרים שערה–שערה.

מרת קליין גם סיפרה שבבית הרב היו רבניות שנהגו לחבוש תמיד כיסוי נוסף על הפאה, וכמו שרואים בתמונות של הרבנית חנה נ"ע וכן של הרבנית חיה מושקא נ"ע, שתמיד לבשו כובע או מטפחת או כיסוי אחר מעל הפאה, ושזהו מנהג אך ורק לבית הרב (כמו מנהגים אחרים שהיו רק בבית הרב, כמו למשל שזוג ההורים ליוו את החתן ואת הכלה ועוד).

(מפי נכדתה, השליחה מרת חני פרידמן לבית גודמן)

 הפאנית מרת פרידה קוגל מספרת על הביקורים בבית הרבי ועל עבודתה עם פאות הרבנית

מרת פרידה קוגל זכתה להיות הפאנית של הרבנית במשך שנים רבות, ואחת לכמה שנים היא הייתה באה לבית הרבי בפרזידנט, להכין פאה חדשה בעבור הרבנית.

היא סיפרה שהפאות שהרבנית הזמינה היו יוקרתיות מאוד (בדרך כלל בצבע אפור או בלונד).

היא גם סיפרה בריאיון לעיתון נשי חב"ד בניו–יורק, לרגל יום ההילולא כ"ב שבט תשס"ב, שהרבנית חבשה אותו סגנון של פאה משנת תשכ"ז ועד להסתלקותה בכ"ב בשבט תשמ"ח.

הפאנית מרת קוגל הוסיפה וסיפרה שלרבנית היה מצח שניאורסוני גבוה, כמעט בלי שיער, וכשהמצח גבוה הפאה יושבת יפה מאוד על הראש, עד שנראית כשיער טבעי.

באחת השנים היא ביקשה רשות מהרבנית להביא איתה עוזרת לבית הרבי, שתעזור לה בסידור הפאה של הרבנית, והרבנית הסכימה. וכך בכל פעם שהייתה מגיעה אל הרבנית לסדר את הפאה, הייתה מטלפנת ומבקשת רשות מהרבנית להביא את העוזרת שלה.

פעם אחת, בתחילת שנות המ"ם, שכחה לטלפן ולבקש רשות מהרבנית להביא את העוזרת, והגיעה עם העוזרת לבית הרבי בלי רשות. מרת קוגל הבחינה מייד באי–שביעות רצון על פני הרבנית, ואכן זו הייתה הפעם האחרונה שהרבנית הזמינה אותה לבית הרבי, ומאז הרבנית התחילה לשלוח את הפאות אליה, לחנות הפאות שלה, כדי לחפוף ולסדר אותן וכו', עם אחד המשב"קים בבית הרבי או לפעמים עם אחד המזכירים.

מדברים ביטול ביטול, אבל כשמגיע למעשה, שום דבר 

הרה"ת ר' יהודה גורביץ שיחי' מארץ הקודש מספר:

כידוע עד שנת תשל"א הרבי והרבנית היו עורכים את ליל הסדר למעלה, בקומה השנייה של 770, בבית הרבי הריי"ץ נ"ע.

כמובן המקום היה צר מלהכיל את כל אנ"ש והתמימים, וכולם ניסו להידחף ולזכות להיות בפנים בעת עריכת הסדר.

בפסח של שנת תשכ"ח (או תשכ"ט) היו דחיפות נוראות. הבחורים נכנסו לסדר למעלה בלי רשות, ונדחפו מכל מיני מקומות. טיפסו דרך החלונות, נכנסו מהמטבח, וקפצו על הרהיטים ושברו אותם וכו', והיה בלגן עצום.

הרבנית הצדקנית נ"ע ניגשה אל הבחורים והוכיחה אותם באומרה: "מדברים ביטול ביטול, און אז ס'קומט צו זיך, איז גארנישט". (–לומדים בחסידות ומדברים רבות על אודות ביטול היש, ביטול במציאות וכו', אבל כשזה מגיע למעשה, לעצמו, אז שום דבר, ולא רואים שהלימוד פעל עליו.)

[סגנון תוכחה זה של הרבנית דומה להפליא לסגנון התוכחה של הרבי במכתבו הידוע מט"ו במנחם–אב תשי"א. המכתב מוען לבחור שהייתה לו בעיה רפואית ופחד מאוד וחשש לגורלו, והרבי הוכיח אותו על כך, וזו לשון קודשו:

"מ'לערנט, מ'לערנט – און אז עס קומט לפועל, וואו איז דער ביטחון?" (=לומדים, לומדים – אבל כשמגיע לפועל, איפה הביטחון?)]

גם במשך כל השנה אינכם לומדים קשה מדי

הרב נח הולצמן שיחי' מספר שבאחד הביקורים אצל הרבנית הצדקנית נ"ע עם אחיו השליח הרב יצחק הולצמן (בתשמ"ב או בתשמ"ג), אחיו סיפר לרבנית שהוא שמח שעוד מעט מגיע הקיץ וכולם הולכים להיות מדריכים בקייטנות וכו', און מ'לופטערט זיך אויס אביסל (ומתרעננים קצת). ועל כך הגיבה הרבנית:

"אויך א גאנץ יאהר לערענט מען זיך ניט איבער". (גם במשך כל השנה אתם לא לומדים קשה מדי, ולכן אין צורך להתרענן… ולהעיר משיטת הרבי הידועה נגד החופש של בין הזמנים בישיבות. הרבי הסכים שיצאו מהישיבות רק בשביל העבודה הקדושה של חינוך בני ישראל בקייטנות הקיץ או הפצת היהדות במרכז שליחות, אבל לא חלילה כדי לצאת לחופש).

שמעתי שהניגון "בך ה' חסיתי" הוא מיוחד במינו

החזן הנודע הרה"ח ר' משה טלישבסקי ע"ה סיפר שלאחר ההתוועדות של י"א ניסן תשל"ב פנתה אליו הרבנית הצדקנית נ"ע, וביקשה ממנו את התקליט של הניגון "בך ה' חסיתי" שהושר בהתוועדות, באומרה שהיא שמעה "שזה ניגון מיוחד במינו…" (ולהעיר שאחרי שניגנו את הניגון הזה בהתוועדות הנ"ל במשך זמן רב, בחוזקה ומתוך חיות מיוחדת, אמר הרבי שהוא רוצה להתחיל מבצע חדש, אלא שחיכה להתעוררות של הקהל וגם להתעוררות בגלוי. אחרי שניגנו את הניגון הזה בהתעוררות גדולה, הרבי התחיל לדבר על הקמת ע"א מוסדות בקשר לשנת השבעים.)

בעלי אוהב הרבה סכך

הרה"ח ר' לייבל טורק ע"ה סיפר שבהיותו בחור ביקשו פעם ממנו ומעוד כמה בחורים לעזור בבניית הסוכה של הרבי בבית הרבי ובהנחת הסכך על הסוכה. כאשר הם עמדו על הסולם מחוץ לסוכה והניחו את הסכך, הרבנית יצאה אליהם עם מטאטא ונכנסה לתוך הסוכה. היא הרימה את המטאטא בתוך הסוכה, כדי להצביע על מקומות שבהם נדרש עוד סכך, באומרה: "מיין מאן גלייכט א סאך סכך" (בעלי אוהב הרבה סכך).

רבים השיבה מעוון – הנער שחזר בתשובה והפך לחסיד בזכות המזוודה של הרבנית

ר' הירשל פרידמן מספר:

דודה רבתא שלי, מרת לאה (אליזבט) יהילוביץ (שהאריכה ימים), זכתה בעבר לעבוד בבית הרבי והרבנית, ובעקבות כך היה ביניהן קשר הדוק.

הרבנית גילתה אמפתיה רבה לדודה שלי, שאיבדה את כל משפחתה בשואה (גם הרבנית, כידוע, איבדה את אחותה הרבנית שיינא הי"ד בשואה).

בשנת תשמ"ז, כשהנסיעות לברית–המועצות נעשו מסובכות פחות, דודתנו רצתה מאוד לבקר אותנו ברוסיה בעיר גומל (או הומל ביידיש), לאחר שלא ראתה את הוריי וסבי וסבתי במשך עשרות שנים.

כאשר דודתי סיפרה לרבנית על תוכניתה לנסוע לבקר ברוסיה, הציעה לה הרבנית להביא איתה ספרי יהדות. הדודה כמובן חששה מאוד להביא איתה ספרי יהדות, כי זה עדיין היה מסוכן, אבל הרבנית אמרה לה שבעלה, הרבי, תמיד מנסה לשלוח ספרות יהודית ליהודים ברוסיה, וזה בדרך כלל לא נעשה בצורה חוקית במיוחד, ואילו כאן זו הזדמנות מצוינת, שכן דודתי תיירת חוקית, ויכולה לקחת איתה כל מה שהיא רוצה ולתת לבני משפחתה.

הייתי אז בן שלוש–עשרה, והתרגשתי מאוד וחיכיתי בקוצר רוח לבואה של דודתי האמריקאית. במוחי המתבגר חשבתי שהיא תביא לי נעלי ספורט או ג'ינס אמריקאי, ואני אהיה הילד ה"מגניב" ביותר בבית הספר שלי.

ביום הגעתה הלכנו לקבל את פניה בשדה התעופה, וראינו אותה יוצאת עם מזוודות. כמובן הייתי בטוח שהן מלאות במתנות בעבורי, ואני אהיה באור הזרקורים בין החברים שלי בגלל כל הטוב האמריקאי שהיא הביאה לי.

כשהגענו לביתם של סבא וסבתא שלי, היא אכן נתנה לי מזוודה גדולה שהביאה בעבורי. בהתרגשות רבה פתחתי את המזוודה, והתפלאתי למצוא בה עשרות ספרי קודש. היו שם סידור "תהילת השם" והגדה של פסח ברוסית, וגם רבים מהחוברות והמגזינים של F.R.E.E. שעסקו במצוות כשרות, מזוזות ועוד נושאי יהדות רבים.

למען האמת, הספרים האלה עוררו בי עניין רב, ומהר מאוד שכחתי מהג'ינס ומהסניקרס.

אף שגדלתי במדינה קומוניסטית, שבה עיסוק ביהדות היה מסוכן, המשפחה שלנו הייתה מסורתית מאוד. לסבא שלי היו סידורים וספרי יהדות אחרים בביתו, אבל כולם היו בלשון הקודש, כך שלא הבנתי מה נאמר בהם. עכשיו היו לי סידור וספרי יהדות נוספים עם תרגום והוראות ברוסית, שאפשרו לי להעריך את משמעות המילים שאמרתי והאירו לי תחומים רבים ביהדות.

הייתה לזה השפעה עצומה עליי. עד עתה היה לי ידע מוגבל מאוד ביהדות, כי שום דבר לא היה נגיש לי. עתה, כשקיבלתי את הסידור החדש שלי, קראתי את כל ההערות ברצינות רבה, למשל באילו קטעים בתפילה צריכים לעמוד ואיפה מותר לשבת, ויישמתי מייד את מה שלמדתי. עם הזמן למדתי עוד ועוד ונהייתי די בקיא ביהדות.

ואכן בזכות מזוודת הספרים הזו, שהרבנית הצדקנית נ"ע שידלה את דודתי להביא לי, הפכתי ליהודי שומר מצוות ולחסיד. כשיצאנו מרוסיה והגענו לניו–יורק שנתיים אחרי הביקור ההוא, בשנת תשמ"ט, התעורר אצלי רצון ללכת ללמוד בישיבה, ובזכות הספרים שהיו לי ברוסיה לא היו פערים גדולים מדי ביני ובין נערים משכבת הגיל שלי בישיבת ליובאוויטש אושן–פארקוויי. בעקבות כך התאקלמתי היטב בישיבה.

באותו שלב הכרתי את האחים אוקינוב באופן אישי, והם עזרו לי ולמשפחה שלי מאוד, והפכתי לחסיד מן השורה.

אכן, הרבנית הצדקנית נ"ע הגיעה אליי ממרחק של עשרת אלפים מייל, והשאר היסטוריה!

באדיבות מגזין עטרת חיה