ללימוד הפרק הראשון ומאמרים קודמים לחצו כאן

במפגש השתתפו נשים מכל קצוות הקשת, ביניהן גם נשים משגרירויות שונות. כל אחת מהן שיתפה את סיפורה האישי: איך היא קיבלה את התורה בבית, אילו מנהגים מיוחדים קיימים במשפחתה, ואיך היא מעבירה את הערכים היהודיים החשובים לדור הבא.

המפגש היה מרגש ומעורר השראה.

יוסי וענת היו זוג די טרי, הם נישאו בשנת התשמ”א, חלפו כשלוש שנים של נישואים והם עדיין לא זכו לילדים. הם גרו בקרית טבעון השקטה. אז, בשנות המ”מים, היא היתה עדיין נספחת לחיפה, העיר הגדולה. יוסי עבד כאזרח עובד צה”ל וענת עבדה כפקידה בבנק לאומי. נפשו של יוסי חשקה להתחזק בתורה ומצוות, והמקום הטבעי ביותר עבורו היה בית חב”ד, שכן בצעירותו התחנך במוסדות חב”ד. הוא החל לפקוד את בית חב”ד המקומי, בהנהלת הרב מנשה אלטהויז שיחי’. הוא השתתף בשיעורים ובהתוועדויות, והפך לחלק מהנוף האנושי.

ענת מצידה, לא התנגדה, אבל גם לא התלהבה מההתחזקות שלו. היא הניחה ליוסי לעשות את צעדיו, בעוד היא מתקדמת בקצב איטי ממנו. מי שעמד איתם בקשר רציף וחם היה הרב גדעון (גידי) שרון שיחי’, טייס לשעבר, אחד מהחב”דניקים הפעילים בבית חב”ד שם. הוא היה מקדיש להם זמן רב וכששמע אודות דאגתם מכך שלא זכו עדיין לילדים, הוא הרגיע אותם, אך עודד אותם לכתוב לרבי. כשהתקבלה התשובה, ניגשו יוסי וענת בהתרגשות לרב גידי כדי שיסייע להם למצוא את דרכם בסבך ראשי התיבות והביטויים הלא מוכרים. הרב שרון התבונן במכתב, והפטיר בחצי חיוך: "הרבי רוצה שתהיו חב"דניקים…“ התשובה הייתה מפורטת מאוד בנושא אורח החיים היהודי, וכללה בין היתר הוראות לדייק בדיני טהרת המשפחה, מקווה כשר, וכשרות המאכלים. יוסי וענת קיבלו את התשובה, ומיד שאלו מה עליהם לעשות. הרב גידי הורה להם ללמוד את דיני טהרת המשפחה, ולרכוש תפילין חדשות ומהודרות. את ענת הנחה כיצד לנהל מטבח כשר למהדרין, והוא וצוות מכשירי מטבחים הגיעו להכשיר להם את המטבח. הם ממש “הפכו” את המטבח! חלק מהכלים זרקו, מה שהיה ניתן להכשיר, הכשירו, חלק מהכלים הם שברו. ולנגד עיניהם המשתאות – חוללו מהפיכה אמיתית! את ענת הפנה הרב גידי לרבנית וולוסוב מרמת ישי, כדי שתלמד איתה את הלכות טהרת המשפחה.

השנים חלפו, ענת ויוסי התחזקו בהדרגה, אבל ילדים – אין! היו הריונות, אך פעם אחר פעם הם הסתיימו טרם זמנם… הצער היה גדול. לאחר כשנתיים החליטו הזוג לעבור לגור בנתניה, ומייד יצרו קשר עם השליח והקהילה המקומית. התוועדות גררה התוועדות, סיפור רדף סיפור, והתשוקה לנסוע אל הרבי הגיעה לשיאה. בעידודם של השליחים, רב הקהילה הרב מנחם וולפא שליט”א, ור’ בנימין ניאזוב שיחי’, כך יצא שכשנה לאחר המעבר לנתניה, ההחלטה נפלה: נוסעים לרבי לחג השבועות!

בחצרות קודשינו

ביום בו הגיעו, הם ישבו על ספסל בצל האילנות בשדרת איסטרן פארקווי.

"יוסי, תכניס פתק לרבי, ותבקש ברכה לילדים“ ביקשה ענת.

"אין טעם, הרי כבר קיבלנו מכתב מהרבי מה לעשות, ועדיין עוד לא קיימנו את ההוראה בשלמותה… בשביל מה סתם לכתוב?“

“זה לא סתם, בכל זאת תכתוב!”

כשיוסי ראה את גודל רצונה, הוא נעתר לה, וכך, בתחושה קצת לא נוחה, התיישב עם אשתו לנסח בקשת ברכה נוספת לרבי מה”מ. את מה שכתבו הלך יוסי להפקיד בידי המזכיר הרב לייבל גרונר. ומעתה המתינו שניהם לתשובה. הם חשבו שהתשובה תגיע רק לאחר כמה ימים, היא כבר כל כך רצתה תשובה. מתי? היא כל כך רוצה כבר לחבוק תינוק משלה!

להפתעתו של יוסי, ולשמחתה של ענת, התשובה הגיעה מהר מהצפוי. לאחר כשעתיים בלבד כתובה על בדל דף בעיפרון בכתב יד קודשו של הרבי (הנוסח היה בערך כזה): "והרי כבר הוריתי להם מה עליהם לעשות…” הרבי זכר את שמם, את בקשתם מלפני כשלוש שנים ואת התשובה שנתן אז! הרבי אף ידע בבירור את מצבם ומעמדם עתה ועודד אותם להוסיף ולהתחזק. הם קיבלו על עצמם להוסיף, להתחזק ולדייק בטהרה וכשרות, ואכן, הברכות לא אחרו מלהגיע.

בי"ג בסיון, נערכה “יחידות כללית” לאורחים, ימים ספורים לאחר חג השבועות.

יוסי עמד בתור ברטט. הוא עדיין לא הספיק לעכל את גודל הרגע, וכבר הוא עובר מול הרבי ומגיש את המכתב עם בקשת הברכה לילדים (בין יתר הבקשות). הרבי הגיש לו דולר, בצרוף ברכת “ברכה והצלחה”, וחיש קל הוא כבר מצא את עצמו בחוץ. הגברים סיימו לעבור מול פני הקודש, ותור הנשים החל להתקדם. המזכירים מגישים בזריזות את הדולרים לרבי, ונשות הוועד המסדר דוחקות, כמעט דוחפות הלאה כדי לא להטריח את הרבי אף לא לשבריר שנייה נוסף. והנה הגיע תורה, והיא לא מוותרת. זו הייתה עבור אישה עדינת נפש שכמותה מסירות נפש של ממש. זו ההזדמנות! לשם כך היא באה. היא אזרה עוז ואומץ וביקשה ברכה לזרעא חייא וקיימא.

“בקרוב!” היא שמעה את הרבי עונה, תוך שהוא מושיט לה דולר. נרגשת, היא התקדמה לכיוון היציאה, כשלפתע קראו לה לשוב. הרבי הושיט לה דולר נוסף, ואמר: “זה עבור הבעל”. עוד רגע או שניים וכבר היא מצאה את עצמה על המדרכה שממול  770. בקרוב! בקרוב! הרבי אמר בקרוב! היא מיהרה למצוא את יוסי, נתנה לו את הדולר שנועד עבורו, ובישרה לו שאם־ירצה־ה’ בקרוב הוא יזכה להיות אבא!

בחזרה לארץ

הנחיתה חזרה לארץ היא הדרגתית. בהתחלה המטוס נוחת, לאחר מכן הרגליים דורכות על אדמת ארץ הקודש, ורק ימים אחדים לאחר מכן – נוחתת גם התודעה. מפרקים את החבילות והמזוודות הגשמיות והרוחניות. את הוראות הרבי צריך לקיים. במרץ מחודש חיפשה ענת הזדמנות מתאימה ללימוד דיני הטהרה.

עליזה אברמוב הייתה כלה בשנת הנישואין הראשונה שלה באותה תקופה. היא הגיעה לקהילה זה לא מכבר. את ענת היא פגשה באירועי נשות הקהילה, והן הפכו לחברות טובות. עליזה רצתה להעמיק את הידע שלה בטהרת המשפחה, וענת חפצה בכל ליבה לקיים את הוראת הרבי מלך המשיח. הן נדברו, והחליטו ללכת ללמוד יחד את ההלכות מפי הרבנית חוה בונה. הן למדו יחד כתשעה חודשים ובמשך הזמן הצטלצלו דיברי הרבי באוזני ענת: “בקרוב”… “בקרוב”… לקראת סיומם של חודשי הלימוד שידעו עליות ומורדות, וטלטלות נפש בין אמונה לייאוש. החליטו יוסי וענת להתחיל טיפולי פוריות. הם פקדו את משרדו של פרופסור חשוב בבית הרפואה תל־השומר. ענת עברה בדיקות מקיפות, שלאחריהן זימן הפרופסור את בני הזוג אליו למרפאה. בארשת פנים רצינית, הודיע להם הפרופסור, שקיימת בעיה גנטית, הגורמת לגוף של ענת לראות את ההריון כגוף זר, לכן המערכת החיסונית שלה יוצרת נוגדנים שדוחים את ההריון מהגוף שוב ושוב. סיכויי הקליטה של הריון אצלה עומדים על- 3%. וסיכויי ההישרדות של כזה הריון, הם – אפס.

לאחר דבריו הנחרצים כל מה שנותר להם הוא לבחור, בין הטבע, לדברי צדיקים, ובין סטטיסטיקה לביטחון בה’, בין ראיית א־לוקות לחיים מוגבלי חומר. יוסי וענת החליטו לכתוב שוב לרבי. הם חיכו בכיליון עיניים לתשובה שלא בוששה לבא, אך בדרך לא שיגרתית. כתשעה חודשים לאחר תחילת הלימוד וההתחזקות בשמירת דיני הטהרה וכשבוע לאחר שכתבו לרבי – ענת גילתה שהיא בהריון! ויחד איתה הרתה גם חברתה ללימוד.

“על הניסים”

בשמחה מהולה בחשש התקשרו בני הזוג לפרופסור, שדאג, להוריד אותם מעץ האשליות במהירות האפשרית. “זו וודאי טעות” הוא אמר. "אני ממליץ להיבדק בדיקה אמינה יותר במעבדה מסודרת.” גם הבדיקה הזו יצאה חיובית: יש הריון! “זה באמת מפליא” הודה הפרופסור הידען. והוסיף, נאמן לשיטתו "אבל איני צופה שההריון יימשך עוד זמן רב…” הוא לא צירף לדבריו שום ייחול, עידוד, או בדל של תקווה.

המסע בין גלי הרגשות הסוערים לא תם. אולי מוקדם מידי לשמוח? הפרופסור המלומד הצביע על אפס אחוזי הישרדות. כל יום היה מלא בתפילה… כל יום שעבר היה מתנה עם תקווה ליום נוסף. לאחר שמונה שנות המתנה! בתום כתשעה חודשי הריון טבעיים, בט’ בכסלו, נולד תינוק חמוד, (שנולד בהשגחה פרטית ביום הולדתה של מי שלימדה אותה טהרה). הפרופסור המלומד היה המום לחלוטין! והשמחה בקהילה הייתה גדולה מאוד.

כמה נחמד היה שבאותה מחלקה, יום קודם לכן, נולדה תינוקת מתוקה גם לעליזה אברמוב – החברה שהצטרפה ללימוד…

אחרי תינוק הפלא הזה, נולדו להם עוד שלושה תינוקות פלא נוספים בניסי ניסים. באופן טבעי לחלוטין, ללא שום תקלה או בעיה. תינוקות בריאים ושלמים. ניסיים. הבעיה הגנטית הקיימת כאילו נעלמה, ברכת הרבי התממשה על אף התחזיות הקודרות של הרפואה! ברכת נשיא הדור הרבי מלך המשיח, שברה כל מדע, כל סטטיסטיקה, כל הסתברות.

שנזכה שכן תהיה לנו – ברכת הגאולה האמיתית והשלימה, עליה ניבא והבטיח הרבי מלך המשיח, תיכף ומיד ממש!

הכתבה מוקדשת לעילוי נשמת ענת בת בנימין ולברכת זרעא חייה וקיימא במהרה לל. ל. בת ש.

בתמונה: הרגע ביחידות הכללית בו יוסי עבר אצל הרבי לקבל דולר והגיש את המעטפה עם בקשת הברכה לילדים

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

אנו עומדים בשבוע ה-39 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים.

אחד המאבקים המשמעותיים שמתנהל בארצנו הקטנטונת מזה 9 חדשים הנו הרצון העז של השבת החטופים אל חיק משפחותיהם בכל דרך אפשרית.

אחד הדברים המאוד משמעותיים סביב העיסוק בסוגיא רגישה עדינה ומורכבת זו הנו הרצון המשותף של כולנו לדבר אחד והוא שיבתם המהירה הביתה של כל בנינו ובנותינו אחינו ואחיותינו האהובים והיקרים!

הצד המורכב יותר בסוגיא זו הנו הדרך להשגת היעד הנכסף! אחד ההיבטים הנשקף והנחשף אל מול עיננו הנו מאבק בלתי מתפשר מצד אחד של כלל משפחות החטופים וכלל עם ישראל המעוניינים באמת ובתמים בכל ליבם בהשבת החטופים הביתה!

שלצדו ועל גבו מתנהל מאבק פוליטי שאין לו שום קשר להשבת החטופים אלא אך ורק לסלק את השלטון המקומי והעומד בראשו שגם זה מאבק לגיטימי לחלוטין.

רק שמאבק זה לצערנו הרב מלווה בחוסר גבולות משווע, הגובל באלימות מילולית ואף פיזית בוטה קשה ומסוכנת!

הבעייתיות הנה בעצם התרת הגבולות שכאמור מובילה לאמירות בוטות ומסוכנות כלפי גורמי שלטון כאלו ואחרים ואף אלימות המופנה כלפי גורמי אכיפת החוק העלולה להסתיים באסון חלילה!..

אך הדבר המסוכן באמת הנו האידאולוגיה ותפיסת העולם העומדות מאחורי התנהלות אלימה זו!

כאשר אני מעצב את דעתי ואת דעת הקהל באופן כזה שהמנהיגות השלטונית והעומדים בראשה מסוכנים עבורנו, אני מתיר את הגבולות סביב המאבק ועלול לייצר תרחיש מסוכן מצדם של אנשים העלולים לקחת את החוק לידיים ולפעול כהבנתם כדי לעצור את מה שבעיניהם מסוכן עבורנו!  

נכון ישנם ואף בריא וטוב שישנם חילוקי דעות ואפילו קשים מאוד ביננו, חילוקי דעות קוטביים ועמוקים, אך אין שום מציאות ואפשרות בעולם המתירה לפתור את המחלוקות אף הקשות ביותר באופן של התרת הגבולות האנושיים והמוסריים ולהשתמש באלימות כל שהיא ובטח שלא לעודדה!

לצד כל זאת מתלווה תפיסה מסוכנת אף יותר והיא: התפיסה של אותם אנשים הבוחרים להתיר את חוקי גבולות החוק האנושיים והמוסריים וכל זאת בשם הגנה על המותקף מפני התוקפן'!

לתפיסתם הם עושים מעשי חסד אנושי אצילי וגדול הם רואים בעצמם 'לוחמי צדק ו'חירות' העומדים לצד 'החלש' ו'חסר הישע' ואיך הם לא יעמדו לצדו כאשר  הוא זועק ומתחנן לעזרה?!

אז רגע לפני שיתירו אנשים אלו את חופש הפעולה, את רסן האלימות המילולית או הפיזית, את גבולות החוק וההיגיון המוסרי האנושי והתורני לפעול כראות עיניהם וכאוות נפשם בתפיסה מעוותת ובטענה של אלו הרוצים להגן על חסרי הישע בחברה..

 כדאי שנחדד את הסוגיא הזו ונבין מה באמת הצורך האישי והתוך אישי העומד מאחורי מעשים המלווים באלימות מילולית ופיזית ואיך הם קשורים או מתורגמים להגנה על החלש ועל חסר הישע?!

בכדי שנקבל מבט רחב, מתבונן ומעמיק יותר על סוגיא כל כך רגישה, עדינה ומורכבת שכזו כדאי שנעיף מבט אל עבר פרשת השבוע השופכת אור על סוגיא זו נראה מה יש לה לומר לנו ונרחיב אותה מהיבט יהודי, תורני, חסידי ופסיכותרפי.

לנופף בדגל 'הצדק והשוויון החברתי' כאשר כל רצוני האמיתי הוא לסלק את כל מי שעומד בדרכי!

השבוע נקרא בפרשת קרח

פרשת השבוע פותחת במחלוקת אותה ליבה קורח וכל עדתו. קרח בן דודו של משה קורא תיגר על מנהיגותו של משה רבינו ויחד עם דתן, אבירם, און בן פלת ומאתיים וחמישים מנשיאי העדה הוא טוען כלפי משה ואהרון: הרי כל העדה כולם קדושים ובתוכם שוכן ה' יתברך בשווה מדוע אם כן אתם, משה ואהרון, לקחתם לעצמכם את שרביט המלוכה והכהונה הגדולה באופן בלעדי?

משה שומע את הטענות מצטער צער רב ונופל על פניו ביודעו שהפעם יקשה עליו לסנגר על מעשיהם קרח ועדתו.

משה אומר לקורח ולעדתו מחר בבוקר, תראו במו עיניכם כי לא ביוזמתנו לקחנו על עצמנו את ההנהגה. אלא הייתה זו הוראה וציווי מפורש של ה' יתברך וממנו קיבלנו אותה על עצמנו!

משה רבינו מסביר להם כיצד ידעו זאת: קחו לכם מחתות בהם תתנו קטורת, כפי שעושים הכוהנים המשיך משה, והיו מוכנים לפני ה' יתברך מחר. האיש אשר יבחר ה' יתברך הוא יהיה המנהיג סיים משה את דבריו.

לעיני כל השבטים הוא מנסה לשכנע את קורח לחזור בו ממרדו ואמר לו: הלא גם לכם העניק ה' יתברך תפקיד חשוב ומיוחד, לעבוד במשכן העדות. מדוע אתם לא מסתפקים בכך ומבקשים להיות גם כוהנים? הוא גם מנסה לקרוא לדתן ואבירם כדי לשוחח עמם אך הם מסרבים להופיע בפניו בקריאות מרדניות. 'לא נעלה' הם אומרים למשה רבינו. הלא הבטחת להביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש ולא קיימת. גם אם תנקר את עינינו לא נופיע בפניך טענו הם בלהט!

בבוקרו של יום הקהיל קורח את כל עדתו מעם ישראל אל מול אוהל מועד במרד מכוון ומתריס כלפי משה ואהרון כאשר עמוד הענן של השכינה ניצב מעל המשכן והופיע לעיני כל.

ואז ברגע חד מצווה ה' יתברך על משה ואהרון 'הבדלו מתוך העדה הזאת, ואכלה אותם ברגע אחד. אך משה ואהרון נופלים על פניהם מבקשים ומתחננים לפני בורא העולם שלא להעניש את כל עדת ישראל בשל חטא של אדם אחד, כלומר: קורח!

לאחר שעם ישראל מתרחקים מאוהל קורח ועדתו על פי צו ה' יתברך מכריז משה:

'בזאת תדעון כי ה' יתברך שלחני לעשות את כל המעשים האלה. אם קורח ועדתו ימותו מיתה טבעית תדעו כי ה' יתברך לא שלח אותי. אך אם ה' יתברך יברא בריאה חדשה יעשה נס והאדמה תפצה את פיה ותבלע אותם ואת כל אשר להם, אז תדעו כי הם ניאצו את שם ה'!

אך סיים משה רבינו את דבריו והנה האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח, עדתו ואת משפחתם ורכושם .

סוף טראגי עצוב וכואב לקרח ועדתו ולכל עם ישראל המתאבלים על חבריהם לשבט ולמשפחה.

אם נתבונן מעט במהות המחלוקת עולה לה שאלה המתבקשת מאליה:  קרח טען לשוויון וצדק חברתי להסדר מעמד חברתי כדי לא לקפח את החלש אז מה רע בכך? מדוע נענש קשות על כך במיתה כה משונה?

בכדי להבין מה הייתה עמדתו של קרח ומה עמד מאחורי טענתו 'לצדק' 'ושוויון חברתי', כדאי שנקשיב למה שהתורה מספרת לנו על מה שהתרחש מאחורי ולפני הקלעים.

במדרש תנחומא מתואר הסיפור באריכות ובבהירות רבה:

 קרח היה אדם נבון ופיקח, עשיר מופלג, מיוחס למשפחתו של משה רבינו ושבט לוי, ובעל מעמד חברתי גבוה ואף נשא תפקיד בכיר בתוך בני קהת משבט לוי שנחשבו המובחרים בשבט לוי בעבודת המשכן ובאחריות שהוטלה עליהם למשמרת כלי המשכן.

התורה מספרת לנו שקרח לא הסתפק בתפקיד ובמעמד הייחודי אותו העניק ה' יתברך לו ולשבט אליו הוא שייך שבט לוי. קרח טוען לכתר, הוא מעוניין במעמד גדול וייחודי יותר ממה שהוא כעת וחושק בתפקיד המיוחד והמכובד כהונה, קרח רצה להיות כהן גדול!

וכפי שהתורה מעידה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה"?!

ומה רע בכך? האמת שום דבר! רק שמי שמייעד תפקידים כאלה משמעותיים לבני אדם הוא ה' יתברך בורא עולם ומנהיגו והוא חשב והחליט שאהרון הכהן מתאים לתפקיד!

מה גרם לקרח לערער על מעמדם של משה רבינו ואהרון הכהן הרי זה חסר כל היגיון ומשולל כל יסוד? משה ואהרון היו מנהיגים ראויים לכל הדעות בעם ישראל, מנהיגים משכמם ומעלה קדושי עליון שנבחרו על ידי ה' יתברך , אז מאיפה הגיע הטירוף הדעת הזה והביא את קרח למאבק ישיר במשה רבינו ואהרון הכהן? להילחם בה' יתברך ושלוחיו ובעצם בכל עם ישראל?

את מה שקדם לכך מתאר המדרש באריכות: אחיינו של קרח אליצפן בן עוזיאל משבט לוי אף הוא, קיבל תפקיד משמעותי וייחודי בעבודת הלוויים מבני קהת במשכן אותו חשק קרח בעצמו נשיא משפחות הקהתי!  כפי שמתואר במקרא: "וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֶלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל". אך לא ניתן לו על ידי משה ואהרון בשל חוסר התאמה לתפקיד.

הדבר ערער את קרח מתוכו וגרם לו לסערת רגשות פנימית, איך זה שאחיין שלי שקטן ממני בגיל בחכמה ובניסיון חיים מקבל את התפקיד ולא אני? הדבר כל כך ערער אותו מפני שהוא לא מצא את ההיגיון העומד מאחורי הבחירה באליצפן, מה שגרם לו לעבור למלחמה ישירה מול משה ואהרון שלתפיסתו נהגו בחוסר צדק משווע מולו וכלפיו ומאותו רגע המאבק הפך חסר היגיון וגבולות לחלוטין!

קרח  עצמו הבין שמה שהוא עושה כעת הנו חסר הגיון ודעת אך זה כנראה לא ממש לא עניין אותו, הוא היה עסוק אך ורק בדבר אחד ויחיד איך אני מתנקם במשה ואהרון שנהגו בי בחוסר היגיון וצדק משווע כאשר העדיפו את אחייני על פניי? וכעת כל הדרכים כשרות לכך מבחינתו!

הוא יוצא בהפגנה אלימה ותוקפנית מילולית ומתריס כנגד משה ואהרון. הוא מגייס 250 אנשים חשובים ומכובדים 'נשיאי העדה', ובכדי להפוך את הצורך הנרקסיסטי האישי והתוך אישי שלו להגיוני, לכזה שישמע אמיתי ומבוסס ולא תלוש מהמציאות, הוא טוען בלהט לשוויון וצדק חברתי!

קרח לא 'ראה בעיניים', אבל הוא ראה ולא סתם ראה אך ורק דבר אחד לנגד עיניו והוא איך אני משיג את התפקיד הנחשק!

שאדם עסוק באופן מעוות ובלהט ברדיפה אחר תפקיד שבעיניו הוא ורק הוא ראוי לו, ושהתפקיד בו חשק הולם אותו, והצורך בתפקיד נובע מחסך רגשי ונפשי עמוק המלווה בטירוף הדעת שלא יעזור כלום, הוא את התפקיד הזה ישיג ויהי מה!

האדם יוצר תקדים מסוכן ומעוות בו הוא עלול 'לדרוס' את כל מי שנקרה בדרכו ומנסה למנוע ממנו לממש את רצונו!

הוא נאחז בכל 'קש' מצוי בכדי לייצר את העמדה ואת המרחב בו הוא חושק, טוען טענות הגיוניות, חריפות ועמוקות, מוסריות, אנושיות ואוחז 'בקרנות המזבח' בכל כוחו בכדי לשכנע את כל מי שרק אפשר בצדקת דרכו ובצדקת טענתו!

קרח התעטף בצדקת דרכו 'בצעיף' הצדק החברתי, שוויון, ראית החלש, הצלת 'חסר הישע', מוסר, צדק, ועוד..

הוא רק שכח שאת ה'צעיף' הזה הוא 'טווה' במו ידיו, הוא זה שיצר את הטענה שצריך להתיר את הגבולות סביב המנהיגות 'העריצה והמתנשאת' של משה ואהרון!

וכל זאת לשם מה כדי שהוא יירש את המנהיגות בה חשק ויוביל את העדה תחת הכיסוי של המנהיג הדגול והנעלה הרודף צדק ושוויון חברתי?!

זהו תרגיל מסריח ובזוי שמאוד שלא 'מחזיק מים', מהר מאוד 'המסכה' הוסרה 'מעל הלוט' והעלתה את ריחו המבאיש של קרח בעיני כל רואיו!

הסכנה הגדולה בהתנהגותו ובמעשיו של קרח היו בכך שלא בחל בשום אמצעי כאמור בכדי להשיג את מבוקשו ומשאלת לבו הסמויה שהפכה גלויה מהר מאוד.

הסכנה העצומה הגלומה בכך הנה סביב העובדה שקרח חשב והאמין לעצמו!

כל מעשיו של קרח לוו בתפיסה הדמיונית אותה החדיר למוחו והפנים בלבו, עד כדי כך שהחל להתנהל ולהתנהג כאילו באמת הוא הולך להציל את עם ישראל כולו מעוול נורא ואיום של חוסר שוויון במעמד חברתי הזועק לשמים!

כאן כבר כל האמצעים והדרכים כשרים לפעולה כאמור ואכן קרח עשה הכל, אבל ממש הכל בכדי להשיג את מבוקשו!

הוא ערער על משה ואהרון, הסית את כל העם נגדם, הוא יצא בגלוי ובהתרסה כנגד החלטת ה' יתברך ובחירתו במשה עבדו ובאהרון אחיו לתפקידי ההנהגה!

והגרוע מכל גם כאשר הוא שומע שבגללו כל עם ישראל כולו הולך להיפגע קשות יחד אתו על ידי ה' יתברך, ולמרות שהוא רואה איך משה ואהרון מתחננים בפניו 'שירד מהעץ שטיפס עליו' וירחם על חפים מפשע, זה ממש לא עניין אותו, מבחינתו זה עיקרון המוות המקדש את עצמו בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים', רק הפעם זה היה מצדו השני של המתרס, זה שקובר אתו יחד אתו את אחיו וקרובי משפחתו ולא את אויביו, כי מבחינתו של קרח אין אפשרות אחרת זה או אני או אף אחד!

זהו רגע הרי אסון וגורל של אדם המתהלך עם ריקנות פנימית מתוכו ומעצמו המחפש להציל את עצמו מעצמו, וברגע של ייאוש הוא מחריב את כל מה שסביבו, את בני משפחתו הקרובים ביותר אליו, את אשתו וילדיו, את בן דודו היקר והאהוב המנהיג הדגול של עם ישראל הרועה הנאמן זה 40 שנה, שכן משה וקרח היו בני דודים כאמור, את בני שבטו שבט לוי, את 250 נשיאי העדה, ועוד 14,700 מעם ישראל שנספו במגפה בשל כך, ואת כלל ישראל שה' יתברך רצה להכליל בתחילה בעונש אותו ייעד לקרח ועדתו שכן היו מוסתים ומוטים אחרי קרח ועדתו, עד שברוב רחמיו וחסדיו לאחר תחנוני משה רבינו ואהרון הכהן איש של חסד, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, חס ה' יתברך על כלל ישראל והעונש הושת רק על קרח ועדתו בסופו של דבר!

אהבה אמיתית שהצילה 'מרדת שחת'!

היה זה לפני כשלושים שנה. הרב ישראל הגר, האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א שהה בקליפורניה במטרה לחזק את מוסדות החסידות. במהלך ביקורו התאכסן בביתו של יהודי מבוגר, אמיד ובעל נכסים.

תקופת הביקור עמדה להסתיים, והרב הגר הבטיח לעצמו כי בדרכו חזרה יעצור בניו-יורק, בתקווה שיעלה בידו להיכנס אל הרבי מליובאוויטש. כאשר שטח את תוכניותיו בפני מארחו, הגיב הלה בספונטניות: "אה, הרבי מליובאוויטש! עם הרבי צריך להיזהר. הוא יודע מה קורה אתך גם במרחקים. קל וחומר כאשר נמצאים בחדרו"!

שתיקה כבדה השתררה פתאום בחלל הבית. עשה רושם כאילו המארח התחרט על הדברים שאמר. אולם הרב הגר ביקש לקבל הסבר לאמירה לא שגרתית זו, והמארח, שלא יכול להשיב את מילותיו חזרה, נכנע והחל לספר.

בשנות הארבעים המאוחרות, כאשר הרבי מליובאוויטש הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסון, הנהיג את חסידות חב"ד בברוקלין, התגוררתי בניו-יורק. בהזדמנות, בעיקר מתוך סקרנות, הגעתי לביקור בחצר החסידות. באותו ביקור הכרתי את חתנו של הרבי, שהיה בעתיד לממלא-מקומו הלוא הוא הרבי הנוכחי. אישיותו שבתה את לבי. היה בה משהו פנימי ועמוק, שמשך אותי כבמטה-קסם כבר ממבט ראשון.

למרות שלא הייתי חב"דניק, נהגתי לשאול בעצתו לעתים קרובות והמשכתי בכך גם לאחר שעלה על כס הנשיאות. לימים, עברתי מניו-יורק לקליפורניה. נכנסתי לעסקים, בעזרת ה' יתברך הצלחתי והפכתי לאדם עשיר. תרמתי סכומים גדולים לצדקה ובכלל זה לחב"ד. הקמתי בית עם אורח-חיים חרדי וירא-שמים וחיי התנהלו על מי מנוחות.

במשך הזמן לא התעוררו אצלי שאלות מיוחדות וכמעט שחדלתי לפנות אל הרבי. כך עד שנות השבעים המוקדמות. לקיתי אז בהתקף לב חמור ומסוכן. הובהלתי לבית-הרפואה ומיד כשהתאפשר לי, ביקשתי מאשתי להתקשר למזכירות הרבי ולדווח על מה שקורה עמי. זכיתי לקבל את ברכתו של הרבי לרפואה שלמה ואכן התחלתי להחלים. אבל לפתע הופיע סיבוך מכיוון בלתי צפוי.

בכורח הנסיבות, נאלצתי לשהות בבית-הרפואה כשלושה שבועות. באותם שבועות קרה לי מאורע, שעד היום אני לא מצליח להסביר אותו. אחת האחיות במחלקות החלה לרקום עמי קשרים אפלים. כנראה נודע לה שאני אדם אמיד והיא חמדה את כספי. לאט לאט היא טמנה לי פח ואני נפלתי ברשתה.

הייתי חלש בעקבות התקפת הלב שעברתי והיא הצליחה לגרור אותי אחריה. החל מהיום הראשון שהגעתי היא התמסרה אליי, טיפלה בי ודאגה לי, ועם הזמן הלכו הקשרים בינינו והתהדקו. מדי יום היינו משוחחים באריכות. ביום שישי אחד ארבעה ימים לפני מועד שחרורי המתוכנן החלטנו שלמחרת, בשבת נעזוב יחד את בית-הרפואה ונתחתן במדינת נוודה.

הייתה זו שעת צהרים. תפסתי תנומה קלה ופתאום התעוררתי מנקישות על דלת החדר. בעודי ישן למחצה, נכנסה אחת מאנשי הצוות לחדרי וביקשה את סליחתי. 'הגיעה עבורך שיחת טלפון דחופה, אדוני. אינני יודעת מי נמצא מעברו השני של הקו. אמרתי שאתה ישן', הוסיפה בטון מתנצל, 'אבל הקול עמד על כך שאעיר אותך מיד'.

מיהרתי לגשת לטלפון, כשאני תמה מי זה יכול להיות. קרבתי את השפופרת לאוזני ואמרתי 'הלו'. לתדהמתי, שמעתי את קולו של הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, מזכירו של הרבי מליובאוויטש. 'זה עתה הייתי בחדרו של הרבי. הרבי היה מאוד רציני והורה לי לצלצל אליך לבית-הרפואה ולהודיע לך, כי אתה מוכרח לעזוב את המקום ולחזור מיד לביתך'!

הייתי המום ומבולבל כולי, ניסיתי להתווכח עם הרב חדקוב ראשית, הסברתי, הרופא אמר שעליי להיות מאושפז עד יום שלישי הבא. שנית, טענתי, המרחק מבית-הרפואה לביתי עולה על מאה וחמישים מייל ואני חושש כי לא אוכל להספיק להגיע לפני שבת.

אולם הרב חדקוב היה נחרץ 'אל תשחק משחקים!' אמר בתקיפות. 'אתה מכיר את הרבי. אני רוצה שתבטיח לי כאן ועכשיו שאתה אוסף את חפציך, מזמין מונית ועושה בדיוק מה שהרבי אמר לך'!

הרגשתי חסר-אונים, 'טוב', מלמלתי חלושות. הרב חדקוב ניתק את השיחה, ואני ניגשתי להתלבש. אספתי את חפציי האישיים לשקית ניילון ופשוט נמלטתי מבית-הרפואה. למטה, על אם הדרך, תפסתי מונית והאצתי בנהג לנסוע במהירות מטורפת. הגעתי הביתה דקות ספורות לפני כניסת השבת. אשתי לא הבינה מהיכן אני נוחת פתאום, ואני, מה בדיוק יכולתי להסביר לה…

כשישבתי בבית ליד שולחן השבת, חשתי כמי שהתעורר מחלום רע. הרגשתי כאילו יצאתי מדעתי והרבי השיב אותי אליה. במבטו הפולח, הוא ראה מה שקורה במרחק אלפי מילין מחדרו והציל אותי מרדת שחת. כעת, מבינים אתם את פשר אמירתי? סיים המארח את וידויו!

כאשר גבולות ההיגיון מטשטשים ומתעוותים בחיינו והאמון שלנו נפגע  אף שלא באשמתנו אנו עלולים למצוא עצמנו מגנים על החלש וחסר הישע עם אותה התנהגות מעוותת שערערה את גבולות ההיגיון ופגעה באמון שלנו, המתירה את כל גבולות ההיגיון המוסריים והאנושיים!

הספרות הטיפולית נוגעת במהות ובלב לבה של התופעה בה אנשים מתעסקים בלהט ונאבקים למען החלש וחסר הישע, כאשר האבסורד הגדול הוא שהם עצמם מלווים את ההגנה על החלש בתוקפנות חסרת רסן המוסברת בכך שהם מגנים על החלש וחסר הישע ובכך מצדיקה את התנהגותם כביכול!

תופעה זו מוסברת בכך שאותם אנשים חוו במשך חייהם ולרוב בילדותם התנהגויות מעוותות מצד הקרובים ביותר אליהם, הורים, אחים ובני משפחה, מורים, דמות סמכות קרובה, התנהגויות מעוותות אלו הולידו משבר פנימי ועמוק אצלם בדמות משבר אמון חריף כאשר הם חיפשו ולא מצאו את 'ההיגיון שבשיגעון'!

 ההתנהגויות באו לידי ביטוי בתוקפנות ואלימות מילולית ואף פיזית כלפי אנשים חסרי ישע וחלשים שלא יכלו להגן על עצמם לעיתים היו אלו בני משפחתם ולעיתים אנשים זרים, ואותם אנשים שנחשפו להתנהגויות מעוותות אלו לא קבלו הסבר 'המניח את הדעת' ולרוב כלל לא קבלו הסבר להתנהגויות מופרכות וחסרות היגיון אלו ונותרו בעצמם חסרי אונים ומתוסכלים בשאלה המהדהדת בליבם ובמוחם המלווה אותם לאורך שנות ילדותם ובגרותם איזה עולם אנו חיים? איפה גבולות ההיגיון? היכן גזרת המוסר האנושי ? ובכך הפך העולם עבורם למרחב חסר היגיון וגבולות!

מה שהוליד בבגרותם התנהגויות מעוותות הנובעות מתוך רצון אמיתי וכנה, אך מתוך מצוקה עמוקה פנימית נפשית ורגשית לא פתורה להגן ולשמור על החלש וחסר הישע בכל מחיר! כך שאף הם פרצו באופן לא מודע ומבלי משים לב את גבולות ההיגיון שכבר אבד להם ונשחק לו יחד עם האמון בבני אדם בילדותם!

התנהגויות המוסברות על ידם באופן רציונאלי לכך הנה שחסר הישע זקוק לעזרה מפני התוקפן המנצל את חולשתו ובכך לא הותיר להם ברירה אלא להגן על חסר הישע מפניו, אף אם לשם כך ידרשו הם לנהוג באלימות מילולית או פיזית!

נוכל גם לצפות באלימות מעוות מילולית ופיזית קשה יותר מאדם הפגוע ו'הפצוע' נפשית ורגשית שעבר חוויה דומה בילדותו המגן כעת על חסר הישע, שכן הגנתם נובעת כאמור מתוך המצוקה האישית והתוך אישית שלהם הלא פתורה הבאה לידי ביטוי בעיוות ההתנהגותי ובאלימות המעוותת הקשה היוצאת מהם!

לצערנו הרב הגדול והנורא המצב בו אנו עומדים היום ומתמודדים יחד כתף אל כתף בשעת מלחמה, כאשר מיטב בנינו ובנתינו בחזית, מתינו מוטלים לפנינו, פצועינו מיוסרים במכאובם בנפשם ובגופם, אלמנות ויתומים מבכים את מר גורלם ואת אובדנם העצום, אחינו ואחיותינו אבדו את ביתם, ובתוך כל זאת כאשר אנו צריכים ומחויבים לעמוד זה לצד זה לתמוך האחד בשני, לעודד האחד את השני, לקום ולסייע האחד לשני, לעשות כל אשר לאל ידינו לצאת מהמצב הנורא הזה!

דווקא בעת הזאת קמים אנשים מתוכנו ובשם הצדק והשוויון החברתי, טוענים הם בלהט שמכיוון שהמנהיגות החברתית שלנו והעומד בראשה מושחתים, והדבר העיקרי והיחיד שצריך לעמוד אל מול עיננו כעת הוא כיצד לסלק אותם מהשלטון שזה לגמרי לגיטימי, רק שהדרכים בהם בוחרים לבצע את רצונם עוברות דרך אלימות מילולית ופיזית קשים מנשוא!

גם כאשר עסוקים בלרדוף אחר צדק ושוויון חברתי כדאי שנשים שם לב לצורך הלא מודע העומד מאחורי הזעקה לצדק ושוויון חברתי ונשאל את עצמנו איך הגנה על 'החלש' ו'חסר הישע' מלווה בהתנהגויות מעוותות וחסרות גבולות והגיון אנושי ומוסרי כאחד?!

אנשים המונעים משנאה תהומית המלווה באלימות ובתוקפנות מילולית ופיזית לאדם אחד העומד בראש המנהיגות החברתית כיום, לא מספרים סיפור של אדם אכפתי הנלחם עבור העם שלו, ועבור הצדק והשוויון החברתי עליו הם מדברים, הם מספרים על מצב ועמדה נפשית לא פתורה כאמור המתורגמת להפלה לחורבן והרס של כל מה שנמצא סביבם מבלי לחשוב לרגע על משמעות הדברים ולתוצאות הרות הגורל ולאסון שלחילה עלול להתרגש עלינו בעקבות כך!

אין ולא תהיה לעולם שום אפשרות ושום הצדקה לכך ש'מלחמה' על שוויון וצדק חברתי תתורגם לאלימות מכל סוג שהוא!

מי שחושב שבשם המוסר והצדק החברתי הוא נאבק ובכך מתיר ומכשיר את האלימות כחלק ממאבק צודק ומוסרי, טועה ומטעה את הרבים!

 טועה בעיוות המחשבתי הנורא שפיתח במוחו ולבו ודבק בו והולך אחריו כסומא בחשיכה! ומטעה בכך שפועל בשם עיוות מוסרי ונפשי כאחד כאשר הוא מדבר בשם עצמו ובשם הצרכים הלא פתורים שלו ומתרגם אותם לנושא העומד ברומו של עולם 'צדק ושוויון חברתי'!

כאשר אתה רוצה לפעול לשינוי אמיתי מתוך אכפתיות ושאיפה לצדק ומוסר חברתי אתה חייב לראות ולהניח את טובת הזולת לפני טובת עצמך!

לחשוב על העם שלך, על אחים ואחיות שלך, על חברים וחברות שלך, על כלל הציבור כולו! לא על שום  אינטרס עצמי זה או אחר חשוב ככל שיהיה 'כי אהבה מקלקלת השורה'!

ומסיימים בטוב

והעיקר שנזכה כבר לראות בממשלתו של ה' יתברך בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

שבת שלום ומבורכת!

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

לדעת שהרבי עומד ומשמש את צאן מרעיתו בתוככי כל ישראל.

והרבי מדריך אותנו להתיחד במחשבתנו עם הרבי.

להיזכר בו ובעניניו. והמשכה במעשה בפועל בעולמנו זה הגשמי והחומרי ללכת בדרך ישרה אשר הורנו בדרכיו *…

כשזקוקים לישועה – לברכה, לנס. כשנמצאים במצוקה, מגלים שהנשמה נמשכת בעוצמה לכיוון אחד: כ"ק הרבי מליובאוויטש !!!

אברך ליטאי אחד נכנס לחנות פרחים בבני ברק. הוא לא התעניין בקניית עציץ או בלון מקושט לרגל יום הולדת.

הוא לא הביט במוצגים השונים, גם לא בחבילות פרלינים יוקרתיים שהיו בחנות.

הוא נעמד ממול לאשה חב"דניקית שקנתה בחנות. האשה הזו היתה שכנה של הוריו. כשהוא היה עובר במעי אמו, הוא היה בעצם מועמד ל"ע ל…הפלה בגלל מצב מסוכן, שבו אמו נמצאה באותה תקופה. השכנה ביקשה בחודש שבט תשנ"ב את ברכת הרבי עבור אמו. ברוך השם, הרי הוא – העובר שנשאר חי במעי אמו ונולד בשעה טובה. עברו מאז כשלושים ושתיים שנים. והרי הוא כאן. ברוך השם חי, בריא ושלם. גם נישואיו היו בזכות ברכת הרבי וגם עצם העובדה, שזכו הוא ואשתו להיפקד, אף זאת היה בברכת הרבי.

הוא נכנס לחנות ומספר לשכנתו, שחייו התהפכו בארבע השנים האחרונות. הוא הולך למיקוה בבוקר לפני התפילה. אומר חת"ת. לומד שיחות ומאמרים של הרבי. הוא בקשר עם שליח הרבי בעיר מגוריו. והוא רוצה ליסוע לרבי!!!

המוכרות שמות לב למפגש הלא שיגרתי שקורה במפתיע בהשגחה פרטית. כבר מתחיל להיות מאוחר. הן סיימו את המישמרת.

והנה לנגד עיניהן המשתאות, הן שומעות על נס שקרה לאברך הליטאי מכלי ראשון. כן. זה הוא בעצמו שניצל מהיפך החיים. הוא זה שזכה בברכת הרבי להינשא וגם הוא זה שזכה בברכת הרבי להפוך לאב.

האברך מעדכן אותי שסבתו ( הליטאית), נסעה אף היא לרבי !

סבתו ניצלה מל"ע גידול בראשה, בזכות ברכת הרבי, שניתנה לקרוביה שנסעו לבקש את ברכתו הקדושה. הם זכו והגיעו לחלוקת הדולרים וגם למעמד "כוס של ברכה" במוצאי אחרון של פסח, לפני למעלה משלושים שנה.

התיזמון המפתיע של שני השכנים לשעבר – באמצע רחוב רבי עקיבא בבני ברק, הוא למעלה מכל דימיון.

צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.

תודה עמוקה להשם יתברך, שזכיתי לקיים את השליחות לגביו. לבקש מהרבי את ברכותיו הקדושות עבורו.

מוסבר בתניא, ספרו הקדוש של האדמו"ר הזקן, שמשביעים את הנשמה לפני שהיא יורדת לעולם בגוף יהודי – לקיים את השליחות שהשם מטיל עליה.

נמצאים עכשיו במצב שבארץ ישראל עברנו טלטלה שלא היתה מאז השואה ל"ע.

כואב הלב מאד על החטופים, על חיילנו הפצועים. למעלה משש מאות (!) חיילים קדושים וטהורים מסרו את נפשם ונהרגו על קידוש השם.

נתאמץ במבצעים הקדושים של הרבי. נשמור על ארץ ישראל. ארץ הקודש. לא נוותר על אף שעל מהאדמה הקדושה, שניתנה לנו כמתנה ניצחית לעם ניצחי.

"ותשובה ותפילה וצדקה. מעבירין את רוע הגזרה" (מתוך תפילת מוסף בימים הנוראים).

בתפילה שניזכה כבר להתגלות הרבי בגאולה האמיתית והשלמה, בחסד וברחמים. דאלאי לגלות המר הזה.

טמה חורושוכין

___________

* מתוך מכתב הרבי ב"אגרות קודש" כרך כה עמוד פז.

המכתב:

האוטובוס שהיה פעם מבריק ומרשים, דוהר חזרה לכיוון בית הספר. הספסלים והרצפה, למרות כל האזהרות, זרועים בפירורים ואריזות חטיפים. המורים יושבים קדימה, מנסים להתאושש מהטיול המתיש, לנמנם, לפקוח חצי עין על התלמידים המותשים, להשלים עוד פרק ברמב"ם…

על הספסל האחרון יושבים שלושה ילדים. מענדי, יוסי ושניאור. הילדים של חני ומושקי ושרה ואהובה, של כל אחת מאיתנו בעצם. הם שוקעים לשיחת חברים חסידית מתוקה, ששווה להקשיב לה!

תודה למושקי ומושקא, חנה ונחמה ודבורה, וכל האמהות החסידיות, הגיבורות, שמגדלות דור של חיילים נאמנים בחושך כפול ומכופל, על ששיתפו בדרכים ותובנות שלהן, איך מחנכים ילדים חיים, מאושרים, חדורים שליחות, בדור בו רואים ושומעים את הרבי לרוב באמצעות המסך. ילדים שעומדים הכן, מוכנים להתגלות, ללא ספקות ובשמחה גדולה.

תודה לכל הילדים המתוקים ששיתפו ובעיקר שרו, סיפרו ואישרו את השיחה המתוקה הזו.

המלצת המערכת: לקרוא את הכתבה יחד עם ילד שיודע לשיר את כל השירים, מובטחת לכם חוויה שמיימית!

עוד רגע שלושים שנה

מענדי: מזל שתפסנו ת'ספסל מאחורה.

יוסי: למה מזל? אמא שלי אומרת שמאחורה עלולים לקבל בחילה.

שניאור: אולי, אבל זה המקום היחיד באוטובוס שאנחנו יכולים לשבת שלושתנו יחד. הרב מקפיד לא להצטופף יחד בספסל!

מענדי: כי זה לא בטיחותי.

יוסי: נשאר לכם איזה חטיף?

שניאור, שולף שקית ציפ'ס גדולה שאיבדה בטלטולי הדרך את כל הנפח שלה: זה בטח יעשה בחילה…

שקט, לעיסות. רגליים מתנדנדות בקצב הנסיעה.

שניאור: עוד רגע ג' תמוז.

יוסי: וואי, נכון! איך הזמן טס! אני מקווה שיקחו אותי השנה לכינוס בבת ים.

מענדי: נראה לכם שתהיה תוכנית שווה בחיידר?

משיכת כתפיים.

שניאור: אני חושב על היום הזה, וקולט פתאום שאנחנו עוד רגע שלושים שנה לא רואים את הרבי במציאות, זה הזוי!

מענדי: לא אמיתי. אבא שלי היה בגילי כשהתחיל ההעלם והסתר, הוא בטח לא חלם שיהיה לו ילד באותו גיל ועדיין לא תהיה ההתגלות!

יוסי: הוא סיפר לך על הימים ההם? כשאני חושב על זה, להם בטח היה עוד יותר קשה מאשר לנו. אנחנו גדלנו ככה, שרואים את הרבי רק בוידאו. הם היו רגילים להיכנס ל–770 ולראות את הרבי, להגיע להתוועדות, לדולרים.

מענדי: בטח שהוא מספר. אמא שלי ואבא שלי לא מפחדים משאלות. להיפך, הם אומרים שזו הזדמנות לדבר ולהסביר דברים שככה ביום יום לא יוצא להסביר, וזה חשוב.

שניאור: אני לא יודע אם תבינו מה שאני אומר עכשיו, כי אני בעצמי לא ממש מצליח להסביר את זה לעצמי, אבל… אם אמא שלך לא נבהלת מהשאלה, אז פתאום כבר פחות בוער לך לדעת את התשובה, נכון?

יוסי: זה נכון. הגדרת את זה מצוין! אני כאילו אומר לעצמי, אמא שלי רגועה, סימן שיש תשובה. אז כבר לא כל כך משנה אם אני אשמע אותה או אסמוך על אמא שלי…

מענדי: ולפעמים כל המצב הזה נראה ממש מבלבל, במיוחד כשילד אחר מתחיל לשאול שאלות…

יוסי: או להתקיף, זה יותר גרוע…

מענדי: בדיוק. אבל אני לוקח אוויר, מזכיר לעצמי שבעצם אני יודע הכל כבר, אז ממה אני נבהל? אני שומע את אבא שלי מסביר בנחת למי ששואל, אמא שלי בכל פעם מספרת סיפורים על שיחות שהיו לה עם נשים, על האמונה הטהורה שרק צריך לגלות אותה.

יוסי: אם היינו חלק מקליפ של 'אורו', עכשיו היה המפקד מתיישב לידי, מניח ידו על כתפי ומסביר משהו…

מענדי, צוחק. אחר כך מניח ידו על כתפו של שניאור, מתחיל לשיר:

"כמו גוף שראש חייב

תלויים בו כל חייו"

החברים צוחקים, מצטרפים בהתלהבות:

"כך בעם ישראל יש ודאי

נשיא גם עכשיו

משה בכל דור מוכרח

בלעדיו מופרך

בגוף גשמי

דווקא כך נצרך"

שניאור עוצר פתאום, נתקע: הי, אתם מקשיבים למילים? זה בדיוק על מה שדיברנו! נראה כאילו מי שכתב את השירים של 'אורו' פשוט הכין לנו תשובות לשאלות שלנו!

יוסי: מן הסתם זה בכוונה, לא בכאילו…

מענדי: אבל זה מגניב, כי זה נשאר אצלנו בכיף, לא כאילו אתה לומד חומר למבחן! אנחנו שרים לעצמנו את התשובות לשאלות שלנו כמעט בלי לשים לב…

שניאור: למשל ההמשך של השיר הזה, זה משהו שאמא שלי מדברת עליו המון, כל הזמן, אם אנחנו מחדירים לעצמנו שהמציאות זה מה שהתורה אומרת ולא מה שאנחנו רואים בעיניים, אז מה מבלבל בכלל בתקופה הזו?

יוסי, מחייך, עוצם עיניים:

"אמת אחת ברורה,

בלי שינוי נותרה

את האמת קובעת התורה"…

שניאור: עכשיו אני מתחיל לנחש למה כל כך חשוב להורים שלי לרשום אותי כל שנה ל'אורו' למרות שזה עולה כל כך הרבה כסף…

יוסי: כשנחזור הביתה, חבר'ה, נגיד לאמא תודה על הטיול וגם על 'אורו' של שנה שעברה…

מענדי: ושל השנה הזו, נרשמתם כבר?

שניאור: ברור! כתבתי אותך איתי בשיבוץ חדרים, אל תגיד לי שלא כתבת אותי!

מענדי: כתבתי, תרגע…

עצם מסנוור

האוטובוס צופר צפירה רמה, עוצר בבת אחת. הילדים כמעט עפים קדימה.

יוסי: וואי וואי וואי! איזה פקק! מעניין מה קרה שם?

שניאור, ממצמץ: אי אפשר לראות, המכונית שם עומדת מולנו ומסנוורת ממש.

מענדי: דווקא כשמסתכלים על הפנס, לא רואים כלום… איזה קטע זה!

שניאור: הי, זה משהו שאמא שלי פעם סיפרה לנו, לפני השינה. עכשיו, כשהמשיח כל כך קרוב, אנחנו כל כך קרובים לאור, שלא רואים כלום. זה לא סתם שלא רואים את הרבי.

יוסי: פפעעע, עוד רגע תגיד שזה טוב שלא רואים את הרבי!

שניאור, מהסס: זה סימן שמתקרבים לטוב. (תופס אומץ.) בטח! יש אפילו "דבר מלכות" כזה, על שכשקרובים יותר, פחות רואים! תסתכל מהחלון ותראה בעצמך… אתה מסונוור לגמרי!

מענדי, מהורהר: גם מרגישים את זה. אמא שלי כותבת לרבי על כל דבר ומקבלת תשובה ברורה. כשהיא הייתה ילדה קטנה היו צריכים לשלוח את זה בדואר אוויר לאמריקה, ועד שזה הגיע, ועד שהגיעה תשובה חזרה… היום כותבים לרבי על כל דבר, הרבי כאילו ממש איתנו פה!

יוסי, מחייך עוצם עיניים:

"בהתרגשות, בלב פועם,

מכניס ברעד המכתבים.

דרך האיגרות,

אמונה יוקדת שואבים"…

הניסיון האחרון

שניאור: ממש מחזמר עשינו הערב…

יוסי: הזמרים הצרודים…

מענדי: החסידים הצרודים!

שניאור: חסידים? החיילים הצרודים!

יוסי, נחנק מצחוק: יש לי… לא תאמינו… יש לי אפילו שיר לזה…

"ופתאום חיל נושא עיניו

הרבי שליט״א מביט באושר בפניו,

ידעתי בני שתעמוד בניסיון

איתך הייתי עד הניצחון!"

שניאור: כשמבינים שזה רק ניסיון, זה באמת נהיה יותר קל! מה הבעיה לעמוד בניסיון אם הודיעו לך מראש שזה רק ניסיון?

יוסי: אבל זה ניסיון ארוך! חזרנו לתחילת השיחה… אבא של שניאור היה ילד בגילנו כשזה התחיל!

שניאור: זה נכון, אבל גילו לנו מראש, אז זה יותר קל. כשבני ישראל היו ביום הארבעים לפני חטא העגל וראו את המיטה של משה בשמיים, הם לא ידעו שזה ניסיון!

מענדי: אבל הם, היו צריכים לעמוד בניסיון רק יום אחד בקושי… אנחנו כל כך הרבה שנים!

שניאור: אבל גילו לנו, יוסי. זה כמו כשהמדריך בצבאות ה' משחק איתך מחבואים. בוא, אתה לא דואג, אתה לא לבד. אתה יודע שהוא פה, רק צריך למצוא אותו, נכון?

מענדי: מזל שיש את צבאות ה', שם יש לנו כאילו טעימות של 'אורו' כל השנה, חברים שלומדים איתנו וחיים איתנו את אותו נושא, מאמינים באותם דברים…

יוסי: שרים אותם שירים…

שניאור, צוחק: יש לך איזה שיר לתת לנו?

יוסי: ברור. את ההכי מרגש והכי מתאים…

"ברור לי שהרבי חי וקיים בפשטות

רק הסתר ולא יותר שאין בו ממשות!"

מענדי: לפעמים אני מקנא באחי הקטן. הכל אצלו כל כך פשוט. הרבי הרבי הרבי. כשנסענו ל'הקהל' והוא לא ראה את הרבי הוא בכה: "הסתירו לי את הרבי!" לך תסביר לו שזה ה' שמסתיר לו את הרבי כבר כל כך הרבה שנים…

יוסי: כל החסידים היו פעם כמו אח שלך הקטן, ראו את הרבי, שמעו את הרבי, קיבלו מהרבי, עכשיו מבקשים ממנו להיות ילדים גדולים, ללמוד, לחזק את האמונה שלנו אפילו שלא רואים, לכתוב לרבי, לנסוע לרבי, להיות מקושרים.

מענדי: כמו כשאבא שלך אומר לך בגיל שבע "קדימה, מורידים את הגלגלי עזר", תתפוס אומץ לנסוע לבד…

שניאור: גיל שבע? איזה אומץ… אני לא העזתי עד כיתה ב׳!

יוסי, מתגלגל מצחוק: גיל שבע זה כיתה ב'!

מענדי: ואם כבר המשפיע הגדול הרב החסיד יוסי התוועד איתנו על להיות ילדים גדולים ולפעול בכוחות עצמנו, אז לא תאמינו, יש לי שיר בדיוק לקטע הזה!

"מבטיח שאני אהיה עקשן"

שניאור ויוסי מצטרפים מיד:

"לא אנוח, לא אשכח, לא אישן

כל כוחותיי לך ארתום

יכולותיי, מבטיח, אנצל עד תום

הבטחתי לא תופר

עד אשמע קול שופר!"

שניאור, מהורהר וחולמני: כשאני אהיה גדול, אני חושב שאני אחנך את הילדים שלי בדיוק כמו אמא שלי. אני בעצמי, הכל יהיה מאוד ברור לי, בלי שום ספקות. ובגלל זה, אני גם לא אפחד מהשאלות שלהם, כי מה אכפת לי? יותר טוב! עדיף שישאלו! ככה אני אוכל להסביר להם על האור, שמתקרבים אליו רואים פחות, על בני ישראל בחטא העגל שהתבלבלו, על הרבי שהוא הראש…

מענדי: כשאני אהיה אבא, אני תמיד אדבר איתם על הרבי בלשון הווה, כמו אמא שלי! זה הכי מכניס ישר לראש שהרבי חי וקיים, פה עכשיו, בגוף גשמי!

שניאור: וגם אלמד אותם שהמציאות היא רק לפי מה שהתורה אומרת, מה אכפת לנו מה רואים? אני אדגיש להם שזה רק ניסיון!

יוסי: חחחח….

שניאור ומענדי יחד: מה אתה צוחק? זה סופר רציני!

יוסי, דומע מרוב צחוק, לא מצליח לדבר: אתם… שניכם… ליצנים…

שניאור ומענדי: אנחנו?

מענדי: אנחנו הכי רציניים בעולם!

יוסי: אתם ליצנים! חחח…

הרבי מתגלה עכשיו, מה הדיון בכלל על איך תגדלו את הילדים שלכם? הם כבר יהיו ילדים של גאולה!

הילדים צוחקים יחד…

הצ׳יפס נשפך,

סוף.

באדיבות מגזין עטרת חיה