לפעמים אני מוצאת את עצמי במקומות שלא ציפיתי להגיע אליהם, ואני תוהה למה הרבי שולח אותי למקומות כאלו.

כך היה באותו יום, כשמצאתי את עצמי יושבת בפאנל טלוויזיוני עם מגישה מערוץ 12, מול נשים נבונות, מרשימות, כאלה שיודעות ספר ומדברות רהוט. רבנית קהילה, מכשירת פוסקות הלכה ואחרות שהציגו את עצמן כנאמנות למסורת – אבל עם אג'נדה. ואני? האישה החרדית היחידה בפאנל. יושבת שם ומרגישה סערה פנימית, כמעט בלתי נסבלת.

הן דיברו על שינויים, על דור חדש עם צרכים חדשים. "השטח מבקש", הן אמרו. "זו לא פרובוקציה, זו שליחות. נשים חייבות להיות פוסקות הלכה, לקבוע את העתיד של התורה – כי הדור השתנה" רח"ל.

ישבתי שם, והלב שלי רתח. אכן אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בדור מיוחד, דור של 'עקבתא דמשיחא', וככל שאנחנו מתקרבות לגאולה, מרכזיות האישה תופסת יותר מקום. לא לחינם כתוב: "נקבה תסובב גבר". הרבי רוצה שנעמוד בחזית – שנלמד אחרות, שנשפיע, שנרצה. הוא נתן לנו את כל הכלים והעוצמות להיות מובילות ומנהיגות.

אבל דווקא בגלל זה עלינו להיות זהירות כל כך. לגשת לתפקידנו בענווה רבה, מכיוון שכל עוד אנחנו בגלות, האור והחושך משמשים בערבוביה.

מה עם הדור הבא?

בכל עוצמה יש סכנת טשטוש. מה שנראה לנו "שינוי לגיטימי" היום, עלול להפוך למשהו הרבה יותר מסוכן מחר.

אמרתי להן: "אני מבינה את הרצון שלכן להוביל, להיות חלק. אבל איננו מדברות רק על עצמנו. מה יקרה לדור הבא? אם אנחנו נזוז טיפה היום, הבנות שלנו יזוזו עשרה צעדים הלאה".

במהלך השיחה הקראתי להן את פסק ההלכה של הרב משה פיינשטיין זצ"ל, מגדולי פוסקי הדור האחרון. הוא התייחס בצורה ברורה וחד־משמעית לנושא הזה. הרב פיינשטיין הבהיר: התורה ניתנה בשלמותה. אין מקום לנסות "להתאים" אותה לצרכים משתנים או לדרישות עכשוויות. מי שמנסה לשנות את ההלכה בשם "רוח הזמן" – פוגע ביסודות התורה.

הרגשתי שהדברים האלה חדרו, אבל גם הם לא הצליחו לשבור את הטיעון: "השטח מבקש. הנשים רוצות. זה צורך של הדור".

"מה שאמרת נכון"

בסוף הפאנל ניגשה אליי אחת מהן. מבטה היה כן והיא אמרה: "אינני יכולה לשקר לעצמי. מה שאמרת בנוגע לבנות שלנו – נכון. אני רואה את זה בבית שלי. הרי אצלנו אנחנו נותנים לקרוא הכול, לשמוע הכול, להיחשף לכל דעה. ואחת מבנותיי אומרת לי בעקבות החשיפה הרבה וכשהיא רואה את העוצמה שלי – שכמה רבנים מתייעצים איתי בפסקי הלכה: 'שום רב לא יגיד לי מה לעשות', ואני מבינה שזה כבר יצא מהידיים שלי".

המילים שלה ננעצו בלב שלי כמו חץ. לא הצלחתי להתנער מהכאב הזה. הבנתי למה הייתי צריכה להיות שם. לפעמים מילה אחת, מבט אחד, יכולים לשנות משהו. אולי יצרתי סדק קטן, אולי גרמתי לה לעצור ולחשוב.

אנחנו חיות בדור שבו הכול מעורבב. אור וחושך מתערבבים זה בזה עד שקשה להבדיל ביניהם. הדור הזה מתקרב לגאולה – ולכן הוא מלא עוצמות, אבל גם סכנות! דווקא עכשיו תפקידנו להיות יציבות. הרבי מעניק לנו כלים להשפיע, אבל מבקש מאיתנו לשמור על ענווה עמוקה, לדעת טוב טוב איפה הגבולות שלנו המשורטטים על פי התורה.

איננו משנות את התורה. התורה היא שמשנה אותנו, שמשפיעה עלינו לטובה, כדי שנהיה טובות יותר מאתמול. התורה היא נצחית, ובנצח אי אפשר לגעת.

כשהאימהות נשמטות- הבנות עלולות ליפול ואפילו להתרסק; וכשהאימהות עומדות, חזקות, ענוות ויציבות, קשורות למשלח ולהוראותיו – לדור הבא יש סיכוי גדול יותר לעמוד יציב על מקומו.

אנחנו בונות את היסודות לדורות הבאים. מה שנראה לנו "קצת" היום, הופך אצלן ל"המון" מחר.

כשיצאתי מהאולפן, חשבתי לעצמי: 'למה ה' שלח אותי לכאן? למה הייתי צריכה לשמוע את הדברים האלה, להרגיש את הכאב הזה, לראות את השינוי הזה מול העיניים, ולשמוע את הקריאה שלהן – שעוד נשים יצטרפו אליהן, לשינוי ההכרחי והקיומי הזה, ובמיוחד נשים מהמגזר החרדי?'

אבל כשאותה אישה פתחה לפניי את ליבה, הבנתי. אולי הייתי שם בשביל הרגע הזה, בשביל הזדמנות אחת לגעת בלב.

אשרינו שדרך סלולה לנו

למה אני מספרת את כל זה כאן, בבמה חסידית? מן הסתם אין כאן קוראות המתיימרות להיות "פוסקות הלכה" או "רבנית קהילה"?

אני חושבת שהעיקרון נכון ותקף לכולנו. לפעמים אנחנו מרשות לעצמנו לוותר פה ושם, 'מעגלות פינות' וסולחות לעצמנו. חשוב רק שנדע ונזכור עד כמה הילדים מביטים עלינו, לומדים ומפנימים מתוך מה שאנחנו עושות ולא–עושות, ומכאן הם יקחו את זה הלאה…

ה' יעזור לנו לדעת תמיד את מקומנו, לשמור על גבולות התורה ולהעביר אותה הלאה – טהורה, שלמה, חזקה, פשוטה ועוצמתית כמו שהיא. נוגעת בלב פנימה – לא בקול סערה אלא בקול דממה דקה.

ככה, בשקט, כמו שאישה יודעת לגעת עמוק בנפש פנימה.

אשרינו שזכינו להיות חלק מהדור המיוחד הזה, שניצב על סף הגאולה. שיש לנו רועה נאמן – הרבי מה"מ שליט"א – שמתווה לנו דרך ברורה, סלולה וישרה היישר לגאולה.

גם אם אנחנו מועדות, לא נצדיק את המעידות שלנו, אלא "שבע יפול צדיק וקם" – נקום, נתנער ונמשיך הלאה. נזכור שהגאולה מתחילה מאיתנו.  כשהאימהות עומדות איתן בכל הניסיונות הפנימיים והחיצוניים, בצניעות, בכשרות, בטהרה ועוד – לדור הבא יהיו יותר כוחות לעמוד איתן.

ובעזרת ה', שתכף ומייד ממש ניגאל על־ידי משיח צדקנו ונראה במוחש ובבירור כיצד "נקבה תסובב גבר" ממקום טהור, אמיתי, בהיר ונהיר.

באדיבות מגזין עטרת חיה

אורות וכלים

המושגים החסידיים 'אורות' ו'כלים' יכולים לעזור לנו להבין בצורה טובה יותר את יחסינו עם הילדים.

'אור' מייצג מהות מסוימת כמו חוכמה, אהבה, חסד וכד'. והמהות הזו מתלבשת בתוך 'כלי' – אופן התגשמותה של אותה מהות בעולם המעשה.

המושגים האלה יכולים לעזור לנו להבין ולהסביר טוב יותר תופעות שונות במציאות, ולגשת בצורה נכונה יותר למלאכה העדינה והחשובה של חינוך ילדינו. לדוגמה: אור חזק מאוד שעובר דרך כלי קטן שאינו מסוגל להכיל אותו, יכול לסנוור מאוד, ובמינון מסוים יכול אפילו לשבור את הכלי. כלומר, אור חזק יכול להיחוות כחושך, אם הכלי אינו בנוי להכיל אותו.

משוחחים בדרך למשיח 

במובן מסוים, חלק נכבד ממסע ההורות שלנו כרוך בליווי הילדים בתהליך עדין של 'הרחבת כלים' – תהליך הגדילה וההתבגרות שלהם שמאפשר להם להבין יותר, להכיל יותר וגם לעשות יותר בכל תחומי החיים.

אך נדמה כי התקופה הנוכחית שאנו חיים בה מאיצה את כל התהליכים וגם את תהליך גדילת ילדינו. לעיתים המציאות מטלטלת וקשה, ולעיתים טובה מאוד. מדי יום ביומו מתרחשים עוד ועוד אירועים. נראה שקצב האירועים הואץ מאוד; אנו 'דוהרים' לגאולה.

במצב כזה נדמה שאסטרטגיית ה'הגנה' על הילדים שלנו מפני החשיפה למידע, כבר פחות ופחות מתאפשרת. עוצמת האירועים היא כה חזקה, עד שסביר להניח שהם ישמעו על חלק ניכר מהם בסביבתם הקרובה והרחוקה.

אז מה עושים? משוחחים. וזו הזדמנות להיזכר ש'מָשִׁיחַ' זה גם אותיות 'מֵשִׂיחַ'.

בפועל זה אומר שממש כדאי לחפש את ההזדמנויות והזמנים הרגועים יותר שבהם אפשר לשבת בנחת עם הילדים, לדבר על המצב ולעזור להם להבין אותו דרך יסודות האמונה היהודית "אין רע יורד מלמעלה", ו"אין עוד מלבדו". נוכל גם להסב את תשומת ליבם לכך שאנחנו נמצאים בעיצומה של ה'לידה' שחיכינו וקיווינו לה, כולל 'צירי לחץ' כואבים מאוד, ללא ספק…

נבחר לספר להם את הסיפור בדרך מעצימה, נבחר לראות את גילויי מסירות הנפש והגבורה, את הניסים והנפלאות, את יופיו ועוצמתו של העם הזה שמתגלה כעת. ואז, גם את האובדן ואת החלקים הקשים יותר של ההסתרה במציאות, יהיה קל יותר לראות מבעד ל'משקפיים' כאלה.

מחרדה לעוצמה

השקפה מ'מבט על' על התהליכים ועל הדרך שבה אנו צועדים בדרך לגאולה, יחד עם הילדים, יכולה להקנות להם ידע שיעביר אותם (ואותנו) ממצב של 'קטנות מוחין' למצב של 'גדלות מוחין', ולהקל עליהם בהתמודדות עם המציאות המטלטלת.

זו גם הזדמנות להזכיר לעצמנו שהילדים שלנו הם ילדי דור הגאולה. הם אלו שעתידין לא רק לקבל פני משיח בעז"ה, אלא גם לכונן ולחיות את החיים החדשים של הגאולה השלמה בארצנו – בפועל ממש.

ההבדל בתוך מציאות שמשתנה בין חרדה לעוצמה, נובע קודם כול מידע ומהבנה, ומאיך אני בוחר להסביר את המתרחש; בעולם הטיפול זה מכונה 'הגישה הנרטיבית'. במקום שברי אינפורמציה של מידע מלחיץ, הילדים יכולים לשמוע את אותן עובדות, דרך סיפור שמספרים באור של גבורה, תקווה וגאולה.

בהצלחה רבה!

גליה אשרוב היא מנחת סדנאות ומנהלת קליניקה לטיפול רגשי בנשים ובילדים, מדריכת הורים ויוצרת הפודקאסט 'אתגליא' לנשים ולאימהות.

באדיבות מגזין עטרת חיה

שמי רונית ענבר, נשואה ואימא לשש נשמות קדושות, מיילדת אחראית במיון יולדות ב"לניאדו", עובדת במיון ובחדר לידה ומלווה נשים וזוגות לקראת לידה ואחרי לידה.

לאחרונה גם סיימתי קורס הדרכת כלות, ואני מדריכה לנשיות בריאה מתוך ראייה ואמונה שמיילדות היא מקצוע הוליסטי שמלווה נשים בכל שלבי החיים.

מיילדוּת היא אומנות. ולכן, יש בי חלק אומנותי (שירשתי מאימי הצדיקה מיכאלה טאוב), ואני גם כותבת.

תמיד כתבתי, אבל בעיקר למגירה…

לפני כחמש שנים אבא שלי החסיד ר' אבי טאוב ע"ה, עזב את העולם כרוח סערה. בשנת האבל, שהייתה שנה קשה מאוד בעבורי, התחלתי לכתוב יומן – יומן אבל, סוג של ריפוי והבראה במקום שבו הייתי…

מהר מאוד הבנתי שאם אמשיך לכתוב רק על העצב הזה ארד לחושך… אז כדי להרים את עצמי התחלתי לכתוב על החיים, וכך נולד הספר "יומני המיילדת" – ספר שירים על חוויית לידה מזווית הראייה של המיילדת. כך שילבתי את עבודתי כמיילדת עם התחביב שלי לכתוב.

כך הגעתי למקצוע הנשי והמיוחד הזה

תמיד הייתה לי משיכה לתחום הרפואה והסיעוד, אבל כשסיימתי תיכון, כמו כולן, הלכתי למכללת "בית רבקה" בכפר חב"ד – כדי להמשיך את המסלול…

הבנתי מהר שההוראה אינה בשבילי. באמצע השנה הראשונה עזבתי, עבדתי בעסקים של אבא שלי והתלבטתי אם להירשם ללימודי סיעוד. כשביקשתי ברכה מהרבי מה"מ, קיבלתי ברכה מיוחדת על רפואה ולידה טובה ובריאה, ואז כבר לא הייתה שאלה.

למדתי סיעוד בבית הספר לסיעוד ב"לניאדו". אחרי הלימודים עבדתי במחלקה פנימית, ואחרי כמה שנים גם במחלקה כירורגית. אחרי לידת בתי הבכורה עברתי לאגף נשים ויצאתי לקורס מיילדות.

אתגרים וקשיים

לכל אישה יש סיפור, לכל לידה יש סיפור, לכל זוג יש סיפור.

לא הייתי קוראת לזה קשיים, זה פשוט משתנה מאישה לאישה.

ברמת העיקרון אישה יודעת ללדת. הגוף שלנו יודע איך לעשות זאת. לא צריך לעשות כלום, ולא צריך ללמוד יותר מדי, פשוט צריך לסמוך על עצמך ועל החיבור לגוף. לפעמים אנחנו מתערבים במהלך הטבעי, ואז יכולות להופיע כל מיני תקלות, שגם להן, ברוך ה', יש פתרונות היום.

בשנה האחרונה, בגלל המלחמה, הייתה לנו התמודדות עם אתגרים מטלטלים שלא פגשנו מעולם. חווינו עומס קיצוני, משום שהרבה נשים מהדרום ומהצפון באו אלינו, חלקן עם עומס רגשי נוסף נוכח נסיבות המלחמה ולא תמיד התאפשר למיילדות להקדיש לכל יולדת את מלוא תשומת הלב…

פגשתי לצערי אלמנות שבאו ללדת, נשים שהבעל שלהן לא היה יכול להגיע כי באותה העת הוא לחם בחזית ובעצמו היה בסכנת חיים, נשים שהבעל שלהן הגיע אבל לא באמת היה נוכח (כי הראש שלו היה אי שם בעזה או בלבנון)… נשים מפונות ללא בית שבאו ללדת.

המלחמה גם הציפה הרבה מצבי פוסט טראומה אצל נשים רבות – וזה מאתגר ודורש ליווי רגיש וקשוב…

אספר סיפור אחד:

הייתה יולדת שבאה עם בעלה. הם ביקשו לעשות זירוז משום שהיא רוצה שהוא יהיה בשטח בזמן הלידה ויראה את התינוק לאחריה, כיוון שהוא חייב למחרת להיכנס ללבנון, להצטרף ללחימה. כמובן עשינו זירוז בבוקר, ולקראת הערב האישה הגיעה למצב שאִפשר לידה. בדרך־כלל, בלידה חוזרת חולף זמן קצר למדי מהרגע שיש מוכנות מלאה ועד שהתינוק בחוץ. אבל כאן, מכיוון שכל תהליך לידה מחבר מאוד גוף ונפש, היא התאמצה והתאמצה אבל התינוק לא יצא, במשך כמה שעות… היא אמרה: "אני רוצה ללדת", אבל בפנים היא לא הסכימה… הנפש שלה הבינה שברגע שהיא יולדת, היא נותנת לבעלה אישור לצאת לחזית, והיא פשוט לא יכלה לשחרר…

בסוף כמובן היא ילדה, ושעה אחרי הלידה בעלה הלך.

המיילדות והיולדות

השבוע נקרא בפרשת השבוע על המיילדות העבריות. עבורך כמיילדת, יש הרגשה אחרת כאשר קוראים עליהן?

ודאי שיש חיבור. אני חושבת שמרים הייתה אישה שרואה גאולה. אישה אופטימית, מלאה בחיבור ועשייה נשית. זה מתחבר מאוד להיותה מיילדת. היא ליוותה יום–יום נשים ברגעי המעבר מגלות לגאולה.

כמו שהיא ראתה את הקושי ואת הכאב, כך היא ראתה את רגעי הקסם של הגאולה – החיבוק והחיבור של אם לתינוק שלה. לכן, כשכולם ראו גלות – היא כבר "ראתה את הנולד" והכינה תוף לגאולה!

האם יש יולדות ששומרות על קשר או מראות לך תינוק שהיית שותפה בהבאתו לעולם?

קודם כול, אני תמיד משתדלת לבוא לבקר את היולדת יום או יומיים אחרי הלידה, לדבר על זה, לראות איך היא מרגישה. לפעמים האופן שבו אני רואה את הדברים אינו חופף למה שהיולדת מרגישה. לפעמים יש דברים שהיא לא הבינה, ושיחה קצרה מנרמלת ומסבירה דברים שיכולים להתפתח למחשבות קשות. כך ששיחת עיבוד של כמה דקות פותרת את הכול. אם אלה נשים שעשיתי איתן את ההכנה ללידה אז מובן שאנחנו שומרות על קשר בהמשך, ויש מקרים מיוחדים שיולדת כותבת לי או רוצה שניפגש.

הייתה יולדת שליוויתי בלידה שקטה, לידה מרגשת ומטלטלת כאחד. אחרי הלידה אמרתי לה שבעזרת־ה' בלידה הבאה אני רוצה שהיא תתקשר אליי ונהיה יחד גם בלידה של חיים, וכך באמת היה. אחרי שנה בערך היא שלחה לי מייל שהיא לקראת לידה, ובאמת זכיתי ללוות אותה בלידה מרגשת במיוחד (וגם על זה נולד שיר).

יולדות קיסר 

מסר ליולדת בקיסרי?

גם אני עצמי ילדתי בקיסרי…

בלידה האחרונה שלי התינוקת החליטה שהיא רקדנית והייתה הפוכה (עד היום אגב היא רקדנית…), לידה קיסרית יכולה להיות קשה מאוד ויכולה להיות גם חוויה טובה ובריאה, זה קשור מאוד לשאלה איך מגיעים לחדר ניתוח, מה הסיבה ומה קורה בדרך.

כשנשים מגיעות לניתוח מוזמן – מכל מיני סיבות שבגללן אינן יכולות ללדת רגיל – אני אומרת להן שגם זו דרך ללדת. ליוויתי לא מעט נשים בניתוחים קיסריים ידידותיים, והם היו טובים.

כשנשים מגיעות לניתוחים באופן דחוף או בהול, הדבר בהחלט יכול להתפרש כחוויה טראומתית מאוד, לכן כדאי וחשוב אחרי הניתוח לדבר על הדברים, להציף הכול, כדי שבלידה הבאה ובחיים בכלל החוויה תלווה אותנו בצורה מחברת ומכילה.

לידה וגאולה

תני טיפים ליולדת העתידית ללידה קלה וגאולתית.

תסמכי על עצמך. תסמכי על הגוף שלך. תקשיבי לעצמך. תנקי את כל הרעשים מסביב –  כי רק אימא יודעת מה נכון וטוב לה ולתינוק שלה.

הגאולה משולה ללידה, איך את רואה את ההקבלה?

לנו, הנשים, יש מתכון מדויק. אנחנו יודעות את הסוד. אנחנו יודעות איך עוברים מגלות לגאולה. אנחנו חוות את זה על הגוף שלנו. והגאולה באה דווקא מהגוף, מהגשמיות.  כשאת משחררת את השליטה באופן מושלם ומלא לקדוש ברוך הוא וסומכת על הגוף שלך – זה קורה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

יש כלה?

אצלנו השמחה כפולה!

חתונה היא אירוע משמח במיוחד, אם לא המשמח והמרגש מכולם. הדרך להקמת בית חדש בישראל עוברת במסע ארוך מאוד של הכנות נפשיות וטכניות, ולצד האירוע הגדול נדרשת המשפחה להכין עבור הזוג הצעיר את ביתם החדש ולאבזר אותו בכל הדרוש לחיי היום יום.

כדי לסייע לזוגות הצעירים בנושא זה הקמנו בכולל חב"ד צפת את גמ"ח הנדוניה – "בואי כלה". בגמ"ח, שאותו מנהלת ביד רמה גב' שרה לייטר שתחיה, מוצע מגוון רחב של מוצרי נדוניה במחיר עלות: מגבות, מצעים, שמיכות וכריות, ועוד – בעלות נגישה במיוחד. החיסכון של כל כלה המבקרת בגמ"ח יכול להסתכם באלפי שקלים!

בנוסף לגמ"ח, אנו מעניקים לכלות ממשפחות נזקקות גם שובר קנייה מיוחד בסך 500 שקלים, כדי שלכל זוג תהיה האפשרות לפחות לרכוש את המוצרים הבסיסיים ביותר ולהתחיל את חייהם בשמחה.

כל אחת היא

"אמא לדוגמא"

במגוון דוגמאות.

בתפילה, במסירות,

במילה חמה ובצניעות,

באוכל מזין, בבית נקי,

בהקשבה וביחס אישי.

בגבולות עם אהבה,

באורך רוח ושמחה,

והרשימה עודנה ארוכה…

💖

בואי,

פרגני לעצמך על הההשקעה היומיומית

ותפני לך ערב

שכולו הצדעה

ל'אמא לדוגמא' שאת!

💖

כנסי לקישור להגרלה:

https://docs.google.com/forms/d/1pgLtJy3CbNgPVXfv0tLrm7ytZKtdr350TYQ1fzQg5V0/preview

מחכות לך💗

בואי והביאי חברה!

לכניסה לזום לחצי כאן

סיסמה:770

או דרך הטלפון –

במספר  03-9786688

מקישים קוד פגישה: 84927458957  ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 ואז #

העבירי גם לחברות😃

בזכותך נגאל!

יוסי ורחלי, בני זוג בשנות השלושים לחייהם, הורים לחמישה, הגיעו אליי לקליניקה וביקשו הדרכה בנוגע לבנם, שמוליק בן השתים–עשרה. הם הורים אחראים ואכפתיים, וחשוב להם לקבל כלים בעוד מועד, בתחילת גיל ההתבגרות, לפני שמשהו יסתבך, חלילה.

יוסי פתח וסיפר על מחלוקת שנתגלעה בינו ובין רחלי: "לפעמים אני כועס על שמוליק. אני מבקש ממנו לעשות משהו, למשל לעזור בבית, והוא מתעלם. אשתי אומרת שעליי להסביר לו יותר למה הבקשה שלי חשובה או למה אני מבקש דווקא ממנו. האומנם לא די שההורים אומרים משהו, הם גם צריכים לתת הסברים?! גרוע מכך, כשהוד רוממותו נפגע כי הרמתי את קולי, אשתי אומרת לי להתנצל ולהסביר לו שאינני כועס עליו, רק הייתי עייף אחרי העבודה… אינני מבין מדוע עליי להתנצל, להסביר, להיזהר שמא אגרום לילד נזק, ורק בגללי הוא בסוף יעזוב את הדרך, חלילה… אינני יכול לחיות בלחץ הזה"…

אמרתי ליוסי שאני מסכימה איתו לחלוטין. הורים אינם אמורים 'ללכת על ביצים', לחיות בתחושה של מתח, ולשקול בזהירות כל בקשה שהם חושבים לבקש; הורים גם אינם אמורים להתנהל כאילו הם בתנאי מעבדה, כי הם לא. החיים אינטנסיביים וטובעניים, ולא תמיד אנחנו במיטבנו. עם זאת, יש עוד דרך להסתכל על הדברים.

ההסבר מחבר

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית. בפרשה קוראים על פטירת יעקב אבינו כשהוא בן מאה ארבעים ושבע, לאחר שבע–עשרה שנות שלווה שזכה להן במצרים, מוקף במשפחתו המורחבת, וכל צאצאיו דבקים בה' ומנהלים אורח חיים יהודי, שאינו מושפע מתרבות מצרים הקלוקלת. לפני פטירתו יעקב מבקש מיוסף להישבע שיקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל.

למה יעקב מבקש מיוסף שיישבע? הייתכן שאינו סומך עליו?

יעקב אבינו יודע שיוסף ימלא את בקשתו בכל מקרה. אך הוא רגיש לנפש בנו, ומשער שהבקשה תציף אצלו כאב ותרעומת על שאימו רחל לא זכתה למעלה המיוחדת הזו ונקברה על אם הדרך. משום כך חשוב ליעקב להסביר לבנו מה קרה – "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה. וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת – הִוא בֵּית לָחֶם".

רש"י מסביר: "ולא הולכתיה אפילו לבית לחם… וידעתי שיש בליבך עליי. אבל דע לך, שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה, ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: 'קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, כי איננו'. והקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם'".

יעקב אבינו אינו ממתין שבנו יפנה אליו וישאל: "למה את אימי לא טרחת לקבור במערה?", הוא עצמו פונה לבנו ופותח בשיחה: "וידעתי שיש בליבך עליי", ומדבר על מעלתה של אימו, רחל, על הערכתו כלפיה ועל גדלותה – שמוותרת מבחירתה על הקבורה במערת המכפלה, ומוסרת נפשה בשביל צאצאים שיחיו בעוד דורות רבים, למען בנים חוטאים.

יעקב אינו מתנצל לפני בנו, אלא מסביר. הוא רוצה למנוע מיוסף צער הנובע מפרשנות שגויה ושואף לחבר אותו רגשית לבקשתו. חשוב לו שבנו יבין את מניעיו ואת פעולותיו.

מרחיבים את זווית הראייה

כשאתה מסביר לילד למה אתה מבקש ממנו לעשות משהו, אתה עושה זאת משיקולים חינוכיים. אתה מבין שהוא עלול לראות את הדברים אחרת – לחשוב שאתה פונה אליו כי אחרים יסרבו, לחוש מקופח כי ממנו מבקשים יותר מאחרים, ואולי לסבור שהדבר שביקשת סובל דיחוי (הרי ההורה הוא שנושא בעול הבית, והילדים אינם רואים את התמונה הכללית ואינם מרגישים את כובד האחריות, וכך צריך להיות). כשאתה מסביר בביטחון ובאופן ענייני, בלי להתנצל ובלי להתחנן, אתה מחבר את הילד לבקשה שלך.

גם להתנצלות תפקיד חשוב בחינוך. כשאתה מתנצל לפני בנך שצעקת עליו, אינך עושה זאת כי אתה חושש ממנו, אלא כי אתה מחנך אותו שלא לבטא כעס או עייפות בצורה פוגענית. אתה מספיק בטוח בעצמך, ויודע להפריד בין התנהגות חינוכית–ערכית ובין התרפסות – מקום של חוסר ביטחון הורי שצריך לעבוד עליו.

לסיכום:

כוח – כשאת פותחת בשיחה עם בנך כשהוא פגוע ממך, את מגלה את הכוח שלך.

חיבור – כשאת נותנת הסברים לילד שלך, את מחברת אותו לערך שאת רוצה להקנות לו.

בחירה – ׳הורה שיודע להפריד בין חינוך להתרפסות הוא הורה שיש לו ביטחון עצמי.

באדיבות מגזין עטרת חיה