הרישום מתבצע בסדר הבא:

*•שלב א-*

יש להרשם במוקד העמותה *2344

או בטלפון- 039748287

יש להרשם בזוגות.

*•שלב ב-*

השלמת הרישום

באתר טיק צאק

של נשי ובנות חב"ד

https://tickchak.co.il/63125

*הרישום נסגר ב15.6 בדיוק!!!*

עמותת 'נפלאות מתגברות' שפועלת לטובת אלמנות בכלל ואלמנות בגיל השלישי בפרט, משיקה את קמפיין השותפות השנתי שלה לאחר שבשנה הקודמת גייסה מעל 770 אלף שקל שנוצלו עד תום לטובת האלמנות. להערכת גורמים בעמותה, יושג השנה סכום גבוה יותר בעזרת ה'.

הקמפיין שמלווה את ימי השותפות ייחשף ביום חמישי הקרוב, ערב ראש חודש סיוון. כבר עכשיו ניתן לומר שמדובר בקמפיין שונה, מרענן ומפתיע שמעורר עניין רב בקרב מי שנחשפו לו. הקמפיין כולל סדרת מודעות שמעלה למודעות את עניינן של אלמנות הגיל השלישי שנותרו בגפן גם כשיש להן לא מעט בני ובנות משפחה.

עמותת נפלאות מתגברות מסייעת בשנים האחרונות למאות אלמנות למצוא נחמה, עניין, חברה ועיסוקים שמשפרים את איכות החיים ותורמים רבות לבריאותן. בראש העמותה עומדת אשת התקשורת מירי שניאורסון שהצליחה, יחד עם צוות איכותי של אלמנות חרוצות, להקים סניפים בערים רבות כדי לא להותיר את אלמנות הגיל השלישי לבדן.

שניאורסון: "אלמנות צעירות זוכות לתמיכה נרחבת מההורים ומהקהילה. אלמנות מבוגרות משמשות בעצמן כמשענת תמיכה למשפחותיהן, אך מי מעניק להן תמיכה ועידוד ברגעים של בדידות?".

השבוע, כאמור, יעלה הקמפיין השנתי של עמותת נפלאות מתגברות, שצמחה בשנה האחרונה והכפילה את פעילותה. "בזכות השותפים של קמפיין השנה שעברה" אומרים בעמותה ומקווים לחזור על ההצלחה של השנה שעברה. מעוניינת לתרום לעמותה, היכנסי לכתובת https://shutaf.im/niflaot או חייגי 058-521-7700, כל תרומה, גם התנדבות, תתקבל בברכה.

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-34 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

אחת התופעות היותר מעניינות בקרב ובחברת בני אדם בה אנו נפגשים בעת הזו בעצמה רבה הנה המפגש שלנו עם חלקים שונים שבנו שאנו פוגשים ומגלים בעצמנו, חלקים שלא הכרנו אותם לפני כן, מי זה אנו שואלים את עצמנו ? זה אני ? אני לא מכיר את החלקים האלה מאיפה הם צצו להם פתאום?

אני מדבר על סיטואציות שונות אישיות ובין אישיות שאנו נפגשים איתם כאשר אנו מחליטים להשמיע את קולנו ולהביע את דעתנו בנושאים חמים העומדים על הפרק מלחמה, חטופים, ולהבדיל פוליטיקה.

אנו מגלים לפתע שאנו נמצאים במרכז דיון או וויכוח אליו נקלענו, מדברים בהתלהבות והינף ידיים, דוחים בשאט נפש כל דעה הפוכה מדעתנו, ומרגישים על גג העולם…

אנו שואלים את עצמנו מאיפה זה בא? הרי אנחנו אף פעם לא מעיזים לדבר, או להשמיע את קולנו ודעתנו ברבים שלא לדבר על להיות במרכז המעגל, אז איך פתאום הפכנו ל'כוכבי הערב'?

אם נתבונן לרגע בתופעה נגלה בעצם שזה הדבר הכי טבעי והגיוני כאשר אנו נחשפים לדיון בנושא חם הבוער בנו ונוגע לנו בעצם הנפש! כן, גם אנשים שלא נשמע אותם מתבטאים או משמיעים את קולם בפומבי בדרך כלל, כאשר יעלה נושא שבוער ונוגע בעצם נשמתם יופיעו מול כולם ישמיעו את קולם ברמה והדברים שיצאו מפיהם יהיו קולחים ושוטפים ובעוצמה רבה הם יתלהבו ויפרצו החוצה כמו טיל בליסטי שפרץ לו מלוע של תותח..

אחד הנושאים החמים והרגישים ביותר הנו סוגיית החזרת החטופים! אנו מתחבטים בשאלה סביב הדיון בעם ובחברה איזה מחיר נכון לשלם עבור החזרתם הביתה? האם בכל מחיר? ואם כן אז במידה והמחיר עלול לפגוע בשלומנו ובטוחננו כתוצאה מהמחיר שנשלם האם נכון וראוי שנסכים לשלם כל מחיר?

לאמיתו של דבר השאלה המעסיקה אותנו באמת הנה: האם יש בכלל מחיר לנפש האדם? האם ניתן למדוד בכלל מה הערך והמחיר של נפש האדם? והתשובה ברורה מאליה אין ולא באמת יש איזה שהוא מחיר בעולם שיכול באמת להעריך את יוקר נפש האדם!

זה שאנחנו בכל זאת מתחבטים כעם וכחברה האם נכון לשלם כל מחיר או לא עבור חטופינו היקרים והאהובים? לא נובעת מערך נפשם המסולא בפז, אלא האם נכון כאמור שבשל מחיר שנשלם עבורם ונרוויח אותם מצד אחד, עלולים אנו להפסיד נפשות יקרות אחרות שעלולות להיפגע כתוצאה משחרור מחבלים רוצחים ושפלים? והאם אנו יכולים להעריך ערכה של נפש אחת אל מול נפש חברתה?

בכדי להבין לעומק את נקודת המבט המופלאה על יוקר וערך נפש האדם, כדאי שננסה להביט בה מנקודת מבט תורנית יהודית חסידית ופסיכותרפית.

רק מי שמבין ומביט אל לבו ונפשו של האדם ונותן דעתו עליו לסייע לו  ממקומו ראוי הוא שיעסוק בהערכת שווי נפש האדם!

השבוע נקרא בפרשת בחוקותי

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה.

כִּי יַפְלִא – יַפְרִישׁ בְּפִיו.
בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת – לִתֵּן עֵרֶךְ נַפְשׁוֹ, לוֹמַר: עֵרֶךְ דָּבָר שֶׁנַּפְשׁוֹ תְּלוּיָה בּוֹ עָלַי.

התורה דנה בסוגיא אנושית רגישה במיוחד העוסקת באדם הנודר נדר ל-ה' יתברך בו הוא מעוניין להעניק לו מצד הכרת הטוב כלפיו על אירוע בו היו תלויים חייו וניצלו דרך נס את ערך (שווי) נפשו כיצד עליו לנהוג?

ועל כך משיב ה' יתברך למשה רבינו:

וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

ורש"י על אתר מפרש:

וְהָיָה עֶרְכְּךָ וְגוֹ' – אֵין 'עֵרֶךְ' זֶה לְשׁוֹן 'דָּמִים', אֶלָּא בֵּין שֶׁהוּא יָקָר בֵּין שֶׁהוּא זוֹל, כְּפִי שָׁנָיו הוּא הָעֵרֶךְ הַקָּצוּב עָלָיו בְּפָרָשָׁה זוֹ.

כלומר: הדרך היחידה שישנה להעריך את האדם הנה על פי שנות חייו אבל את נפשו אין שום דרך בעולם להעריך!

ובמדרש רבה דרשו על הפסוק: "כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ" (איוב ל"ד, י"א). זה משה, דכתיב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". (שמות ב', י"א). מה ראה? ראה מַשׂוֹי איש על אשה וּמַשׂוֹי גדול על קטן וּמַשׂוֹי בחור על זקן. יָשָׁב וְיִשֵּׁב להם סבלותם בין איש לאשה, בין גדול לקטן, בין בחור לזקן. (ל"ז פסקא ב').

אמר לו הקב"ה: אתה ישבת וְיִשַּׁבְתָּ לבני סבלותם, חייך שאתה עתיד לֵשֵׁב ולפרש לבני נדריהם: בין איש לאשה, בין גדול לקטן, בין בחור לזקן. זהו שכתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה".

כלומר: זכה משה רבינו בשל כך שראה את סבלם של עם ישראל בשעבוד מצרים ונתן דעתו על כך, ודרך עיניו ולבו עורר את רגשותיו להיות מיצר עליהם ולחוש את סבלם, ודאג ליישב את סבלם.

זכה להיות זה שמיישב עבורם את השאלה כיצד להעריך את שווי נפש האדם החפץ לתת שווי ערך נפשו לה' יתברך כהכרת הטוב על כך שראה בסבלותם!

כאשר אדם עסוק בהערכת עצמו אין לא פנאי להתעסק בהערכת הזולת!

עניין 'הערכין'-(הערכת נפש האדם) הנו דבר הנתון בידי שמים, ה' יתברך מביט על נשמת האדם מנקודת מבט 'שלמעלה מטעם ודעת' – כלומר: ה' יתברך מביט על האדם ממקום בו אין נגיעה לאיזה שהיא יכולת מדידה והערכה כל שהיא ומשם הוא מעריכו. מה שדורש מהאדם להניח דעתו הצידה ולכוון 'לדעת עליון' (ה' יתברך) ולא להיאחז ולהישען על הערכת 'דעת תחתון' (הוא האדם).

הערך עצמי של האדם נמדד ממקום מוצאו: התעסקות בהערכה עצמית ממרחב תוך אישי. לעומת מדידת ערך עצמי ממרחב בין אישי.

אדם העסוק בהערכה עצמית תוך אישית מודד את הערכתו בייחס לעצמו ולא בייחס לזולת. הוא מפנה את המשאבים להערכה עצמית ומשקיע את כל כוחותיו בעבודה עצמית על אישיותו, מה שמוביל אותו אוטומטית למצוא את דרכו להעריך את הזולת בגובה העיניים. הוא רואה ומביט על הזולת ממקומו שלו.

אדם העסוק בהערכה עצמית תוך אישית לא עסוק בהשוואת עצמו בייחס לזולת, הוא מחפש להשתוות לעצמו. הערך שלו נשען על היותו מי שהוא ומה שהוא ומתוך כך הוא מוצא מרחב ומקום בנפשו לערך הזולת בגובה העיניים.

הערכת הזולת ממרחב בין אישי לעומת זאת נובעת ממקום בו האדם חש מאוים ומוטרד מכך שיש מישהו מלבדו שראוי או שיזכה להערכה יותר ממנו. אדם החש שלם ושלו עם ערכו ומעמדו, לא עסוק בלהעריך אחרים. הוא דואג להפנות את הערכה העצמית פנימה ולהתבונן על מעמדו ומצבו האישי. הוא טרוד ועסוק היום לדאוג ש – "היפה של המחר יהיה יפה יותר מ- היפה של האתמול".

ישנו מעשה שאירע עם החסיד ר' הלל מפאריטש (מגדולי חסידי חב"ד שזכה להסתופף בצלם של שלשה מאדמו"רי חב"ד אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק) שהייתה לו קושיא במסכת ערכין (מסכת מהתלמוד הבבלי הדנה בשווי וערך חפצים אותם מעוניין אדם להקדיש לבית המקדש בסכום, שווי, או ערכו של אדם) והשתוקק לזכות לראות את אדמו"ר הזקן זה זמן רב וכמה פעמים שניסה ולא עלתה בידו. כיוון שידע שהרבי אמור להגיע למקום מסוים, הקדים ר' הלל להגיע והתחבא בחדרו של הרבי כדי שיזכה להתראות עמו ולהציג את קושייתו בפניו. אדמו"ר הזקן נכנס לחדר והתהלך בו אנה ואנה ותוך כדי הילוך אמר 'כמסיח לפי תומו' "אברך שיש לו קושיא במסכת ערכין, צריך להעריך עצמו תחילה". ר' הלל ששמע זאת ממקום מחבואו התעלף במקום. הוא פשוט לא יכול היה להכיל את גודל המעמד, רוח הקודש המפעמת של הרבי שידע שהוא מתחבא בחדרו ויש לו קושיא במסכת ערכין שהוא מעוניין להציג בפניו הכתה בו. בינתיים יצא האדמו"ר הזקן לדרכו וגם הפעם לא זכה ר' הלל להתראות עם הרבי.

מסביר הרבי מליובאוויטש: כוונת דבריו של האדמו"ר הזקן הייתה שכשיעריך ר' הלל את עצמו לא יהיה לו זמן להעריך אחרים וממילא יוכל להיות בעמדה נפשית של שוויון ובנקודת מבט בגובה העיניים גם עם אלה שלדעתו הנם במעמד ומצב נחות ממנו! כלומר לעמוד ולהתייצב בשורה אחת בבחינת "אתם נצבים כולכם" – גם עם אלה שלדעתו הם במעמד ומצב של "חוטב עציך"!

נקודת המבט על הזולת הנה נקודת מבטנו על עצמנו! אז כדאי שנבחר איך אנו מעוניינים להביט על עצמנו כדי שנדע להעריך את עצמנו נכונה!

אחד המושגים הלקוחים מעולם הצילום הנו 'נקודת מבט'. משמעותו של ביטוי זה הנה בחירת הצלם בערך או מסר אותו הוא מעוניין להעביר לצופים. ההבניה של 'נקודת המבט' נעשית על ידי הובלת הצופה בצורה מכוונת מטרה תוך התמקדות בצילום בערך או במסר אותו הצלם חפץ להעביר והנגשתו לצופה מנקודת מבטו של הצלם אל אותו ערך או מסר אותו הוא חפץ להעביר לצופים!

בעגה הטיפולית 'נקודת מבט' הנה מונח פסיכואנליטי המיוחס לוילפרד ביון – קלינאי ותיאורטיקן אשר יצר שפה עשירה ומרתקת אשר העשירה באופן משמעותי את החשיבה האנליטית.

במונח נקודת מבט ביון התייחס לנטייה האנושית להתבונן במציאות מנקודת מבט ספציפית. במפגש הטיפולי, נקודת מבט עשויה להיות הרקע התיאורטי ממנו בא המטפל או תפיסה מסוימת בה הוא מחזיק על המטופל. אלא שביון הציע כי כדי להפוך את המפגש הטיפולי למפגש המכוון לאמת הרגשית, המטפל חייב להימנע מהידבקות אל נקודת מבט יחידה ולנוע בגמישות בין נקודות מבט שונות. תפיסה זו ניתן לראות כהצעתו של ביון שלא לראות את המפגש הטיפולי באופן דו ממדי המבוסס על נקודת מבט יחידה אלא באופן תלת ממדי הנוצר כאשר אנו מחזיקים מספר נקודות מבט בו זמנית. על אף ריבוי הפרספקטיבות המתבקש מתפיסה זו, ביון הדגיש כי במסגרת הפירוש המטפל בוחר בסופו של דבר באחת מנקודות המבט, כאשר הבחירה נעשית בהתאם לאמת הרגשית של המטופל ברגע נתון. כך, למשל, מטפל עשוי להרגיש כי התנהגות של מטופל היא רבת ממדים אך להתייחס ברגע נתון לממד אשר "תופס" את החוויה הרגשית של המטופל באופן המדויק ביותר ברגע ספציפי של המפגש הטיפולי. (בטיפולנט).

אנו פוגשים מידי יום אנשים שונים ורבים החולפים אל מול עיננו מבלי שנדע מי הם ועליהם דבר. הדבר המשמעותי במפגש אנושי הנו נקודת המבט שלנו עליו!

במפגש עם אנשים אנו נוטים לחפש בדרך כלל את המוכר והקרוב ללבנו. אנו מעוניינים ונעדיף במפגש עם אנשים את אלו שמנקודת מבטנו עונים על הקריטריונים והצרכים שלנו.

אך מה קורה לנו כאשר אנו נפגשים עם אנשים 'מוזרים', אלה שמנקודת המבט שלנו מרתיעים אותנו, במראם, בלבושם ובהתנהגותם.

אנו מזדרזים להסיט את מבטינו מהם ומעדיפים שיחשבו שלא ראינו אותם לפני שהם בכלל פונים אלינו בבקשה כל שהיא. ואם כבר הם הצליחו לפגוש את מבטינו ולפנות אלינו בבקשה כל שהיא, אנחנו נמצא את הדרך להתחמק ולהסביר להם שאנחנו ממהרים, או שאין לנו את מה שהם מבקשים מאתנו אם זה סיוע כלכלי, אוכל, שתייה או נפשי בלהיות לכמה רגעים אוזן קשבת עבורם.

מה קורה לנו באותם רגעים? מדוע אנו נרתעים, נבהלים, ממפגש אנושי אם אותם אנשים שמנקודת מבטינו נראים לנו ונחווים עבורנו 'כשונים ו'מוזרים' שיש להתרחק מהם?

אני אדגיש שכמובן אם מדובר באנשים שהחשש שלנו מהם הנו איום מפגיעה בנו, בוודאי שאין צורך להסביר מדוע כדאי ורצוי להתרחק מהם!

אני מדבר על אנשים החיים ביננו ואנו נפגשים בהם מידי פעם, בשכונת מגורנו, בפינת רחוב קבועה, וכד'. מה קורה לנו אז?

אז נקודת מבטנו על החיים למדה אותנו 'שאדם מהשורה', אמור להתלבש בצורה מכובדת, להתנהג ולדבר בצורה אנושית על פי כללי וקוד נימוס מסוימים. כאשר ישנה סטייה, נטייה או חריגה מתו התקן החברתי אנו מיד שמים סימן שאלה ובוחנים בחשדנות את הדמות שלא עונה על הקריטריונים אותם ואיתם אנו חיים!

הבעש"ט – רבי ישראל המכונה 'הבעל שם טוב', לימד אותנו שכל דבר שאדם נפגש עמו, רואה או שומע הנו בהשגחה פרטית מדויקת ומופלאה ועל האדם ללמוד ממפגש זה על עצמו ולהפיק ממנו תועלת לתקן או לשפר את הדרוש תיקון או שיפור! אדם הרואה במפגשו עם הזולת את הטוב הגלוי והטמון בו זכה שיראו לו משמים את הטוב שבו! לעומת זאת אדם הרואה במפגש עם הזולת את חסרונותיו איתרע מזלו ומשימם הראו לו בעצם את חסרונות עצמו!

ובמילים אחרות שאנו נפגשים עם אדם בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה) ובכל סיטואציה (נפש)  אנו נפגשים עם עצמנו!

ההשגחה העליונה הפרטית עלינו זימנה לנו מפגש עם עצמנו בגירסא שונה שלנו, גירסא שפחות מתכתבת עם המוכר והבטוח לנו, בכדי לחשוף אותנו לחלקים הפחות מוכרים וידועים לנו ושבנו. כדי שנוכל להביט גם אל אותם חלקים הפחות מוכרים ושאנו מעדיפים להתנכר אליהם בעיניים טובות!

המפגש עם הזולת והיכולת להביט אל עני 'ונכה-רוח' בגובה העיניים ובעיניים טובות עוזרת לנו לקבל להכיל ולחיות בשלום עם אותם חלקים שבנו, שאנו מעדיפים להתנכר אליהם!

אז שאנו פוגשים ברחוב אדם ש'המוזרות' זועקת ממנו אנחנו בעצם פוגשים את אותם חלקים הקיימים גם בנו אותה מוזרות ושונות שאנחנו פחות מודעים לה ובוחרים להדחיק אותה ולא לאפשר לה לפרוץ מאתנו ושלפתע פגשנו מישהו ברחוב שרק מזכיר לנו מוזרות ושונות מהי אנו ממהרים להתחמק ממנו!

היכולת לחבור אל אותם חלקים שהיינו מעדיפים לא לפגוש בתוכנו מאפשרים לנו להעריך את עצמנו נכון, להזכיר לעצמנו שגם בנו יש חלקים שונים מהשלם שבנו שמספרים את הסיפור שלנו, רק שבניגוד לאותו אדם מוזר שפגשנו ברחוב שממנו כבר הוסרו כל ההגנות כי אין לו צורך בהם בשל סיבות שונות שלא ידועים לנו, אנחנו משמרים ומחזיקים חזק בחומות הבצורות אותם בנינו סביבנו כדי שחלילה מישהו לא יחשוב שאנחנו מוזרים ושונים!

ברגע שנסכים להיפגש עם אותם חלקים שבנו דרך אותו מפגש שזימן לנו ה' יתברך עם אותו אדם ברחוב נשכיל להתבונן פנימה אל אותם חלקים שונים ומוזרים שבנו ונלמד לחיות איתם בשלום רק אז נוכל להעריך את עצמנו נכונה!

האם מבין אתה בנשמות?

באחד הימים הופיע אורח בעיירה הקטנה ליובאוויטש שברוסיה: יהודי מארץ ישראל! באותם ימים הנסיעה מארץ ישראל לרוסיה הייתה כרוכה בקשיים רבים ואפשר היה לספור אורחים שכאלה על אצבעות יד אחת.

האורח המיוחד היה בן למשפחת סלונים המפורסמת שהיו קרובי משפחה של האדמורי"ם מליובאוויטש והיגרו לארץ עשרות שנים קודם לכן.

"מה שלום היהודים שבארץ ישראל?" שאל רבי שמואל שניאורסאהן, האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, את האורח – קרוב משפחתו.

"שלומם בסדר, תודה לא-ל" השיב האורח. "אך שאלה לי אליך, רבי: בספרי הקודש כתוב שליהודים היושבים בארץ ישראל יש נשמה מיוחדת. אני מתגורר בארץ כמה שנים ומכיר אותם היטב, ועדיין לא נפגשתי ביהודים בעלי נשמות מיוחדות וגבוהות"?

"האם מבין אתה בכלל מיהו בעל נשמה גבוהה?" השיב לו הרבי בשאלה. "הבה ואספר לך סיפור ששמעתי מאבי – רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, ה'צמח צדק' האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, ותראה עד כמה לפעמים גדול כוחו של יהודי פשוט בארץ ישראל."

בכפר קטן ליד ירושלים התגורר לו יהודי פשוט שהיה ירא שמים ועובד אלוקים אך גם בור גדול. הוא אפילו לא ידע כיצד יש להתפלל – איזו תפילה אומרים ביום חול ואיזו בשבת מה מוסיפים בראש חודש ומהו נוסח התפילה של יום כיפור.

בכל שבוע ביום השוק, כאשר האיכר היה מגיע לירושלים למכור את יבולו, הוא היה מבקר את הרב המקומי. הרב היה כותב לו על דף את סדר התפילה למשך השבוע הבא והאיכר היה שב לביתו מרוצה ושמח.

שנה אחת שררה בצורת קשה בארץ ישראל. רבה של ירושלים הכריז על תענית מיוחדת כדי להתפלל לבורא העולם ולעורר את רחמיו שימטיר גשמי ברכה על הארץ.

אירע הדבר והאיכר הצטרך להגיע לירושלים באמצע השבוע לצורך ענין מסוים. הוא הגיע כשהוא רכוב על חמורו והופתע לגלות שכל החנויות בעיר סגורות! "אולי טעיתי והיום הוא שבת. שמא חיללת את השבת בשוגג?" דאג האיכר. הוא מיהר לרדת מהחמור אך אז הבחין ביהודי הפוסע לבית הכנסת כשהתפילין בידו. כנראה שזו לא שבת שכן בשבת לא מניחים תפילין – נרגע הכפרי. אך מדוע סגורות כל החנויות? היכן כולם?

כשהתעניין אצל העוברים והשבים השיבו לו שהיום תענית ושכולם עושים את דרכם לבית הכנסת שם תתקיים תפילה המונית.

האיכר חש נורא ואיום. ראשית, הוא אכל ביום צום! שנית, הוא לא אמר את התפילות המיוחדות של יום התענית, אלא נהג כאילו היה זה יום חול! בלב דואב ועצוב הוא מיהר לבית הכנסת שם פגש את הרב.

"רבי!" פרץ האיכר בבכי. "מה עשית לי? "מה קרה, בני?" לא הבין הרב.

"מה – מה קרה? אכלתי ביום צום! מדוע לא אמר לי הרב בשבוע שעבר שעומד לחול יום צום?!"

"הרגע יקירי. אין זו תענית ציבור רגילה, אלא תענית שגזרנו כאן, בירושלים."

אט-אט נרגע בכיו של האיכר והוא התחלף בסקרנות. "מדוע גזרתם תענית?" ביקש לדעת.

"זו תענית בשל הבצורת הקשה ששוררת בעיר. אנו מתפללים לבורא העולם שימטיר לנו גשמי ברכה" הסביר לו הרב בסבלנות.

"בשביל גשמים צריכים לגזור תענית?" התפלא האיכר. "אלא מה לדעתך עלינו לעשות?"

"בכל פעם שאני זקוק לגשם, אני יוצא אל השדה ואומר: 'אבא! אני זקוק לגשמים! ומיד מתחיל לרדת גשם" אמר האיכר בפשטות. "אדרבה! אולי תנסה לעשות זאת גם כאן?" הציע הרב.

האיכר מיהר לצאת החוצה. יצא לחצר בית הכנסת, החל לבכות, נשא את עיניו השמימה ואמר: "אבא! האם תרשה שבניך בעיר הקודש ירושלים יגוועו, חלילה, ברעב? הלא רואה אתה שהם זקוקים לגשמים"! ומיד החלו לרדת גשמי ברכה.

"רואה אתה?" סיים רבי שמואל את סיפורו. "האם תוכל להעריך למי ומי בארץ ישראל יש נשמה גבוהה"?

נשמות אחינו ואחיותינו הקדושים והטהורים שנמצאים במיצר, בבור שאול תחתית, תחת ידיהם של רוצחים שפלים זה 238 ימים, לא יסולא בפז, גובה נשמתם אף אחד לא יודע, מדוע נאלצים נשמות אלו נלחמים על חייהם יום יום? אין אף אדם שיכול להבין בגודל ועוצם נשמות אלו, מה שברור הוא שמחיר אינו השאלה העומדת על הפרק כשבאים לדון בשאלת החזרתם, כי אין מחיר בעולם שיכול לעמוד אל מול גודל ועצמת נשמתם!

הדיון והשאלה היחידה אך המאוד משמעותית העומדת על הפרק בחברה ובעם ישראל הנה כאמור: האם כאשר נחליט להשיב את יקירנו בכל מחיר לא נעמיד מנגד את חייהם של עם ישראל בסכנת קיום? והאם אנו יכולים בכלל להכריע כשמדובר בערך נפש אחת אל מול נפש חברתה?

ועל כך צריך לתת את הדעת לאור ניסיון העבר!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

מי רוצה להרגיש מבורכת- שתצביע👆

חיינו רצופים

עליות ומורדות,

הצלחות וכישלונות

בעצימות משתנה

ישנם ימים שהעולם מחייך

ותחושה ש"הכל דבש"..

וישנם ימים אחרים

שבהם אנו מבולבלים

ושואלים בכל השפות-

למה הקב"ה משאיר אותנו

להתנהל כך לבד בעולם?

מה זה כל הכאוס הזה סביבי?

למה ה' לא נכנס לתמונה ומורה באצבע: לכי לשם או כל הכוונה אחרת…

והתשובה נמצאת בפרשה

במצוות שמיטה:

"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ… וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'"

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?"

"וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית!"

ובשפת העם –

מה נאכל?

מה נשתה?

מה יהיה עם המשכנתא?

יוקר המחיה המאמיר?

אני כבר ציוויתי את הברכה!

אני מכוון אותך עם האצבע,

רק שאת צריכה לשחרר ולהאמין בי ותתברכי…

כשאנו בוטחים באלוקים

שיכלכלנו בכבוד,

צינורות השפע פתוחים

ומושפעת ברכה גדולה

זה לא נאיביות,

זה גם לא בריחה מהמציאות.

זו ברכה!

ויש לברכה המשך..

רבותי, גם אם יקח לכם זמן להאמין בי – "וציוותי את ברכתי" -אשלח לכם ברכה חדשה.

תכלס, איך עושים את זה?

תשמטי, תשחררי

הדרך לפתוח צינורות ברכה, היא דרך אמונה ומחשבה טובה המשנה המציאות לטובה.

🫶 בפן הנפשי -מחשבה טובה

מזרימה אנרגיה חיובית ושמחה

ומעניקה ביטחון, בהירות ושלווה.

בפן הסגולי-רוחני-

חשוב טוב יהיה טוב!

'מחשבה טובה'- ביטחון מוחלט,

הוא המפתח שיהיה טוב!

נתפלל כולנו לטוב גלוי ומאיר.

ושנזכה עוד השבת להתגשמות הברכה בפרשתנו : "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום  אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושילחת הרבי בפתח תקוה

אתר ההרשמה עם הפרטים:

https://nczefat.org/

למענה אנושי: מושקא 058-770-1578

בימים א-ג 19:00 – 20:00 | ד-ה 18:00-19:00

בווצאפ אפשר בכל שעות היום

הנחיות בעקבות המצב הבטחוני

1. שלב ראשון – עד ר"ח תמוז

הרשמה לא מחייבת באתר – ללא תשלום

על פיו יקבע התכנות הקבוצה

2. שלב שני

ראש חודש תמוז

א. באם המצב הבטחוני יאפשר לטוס

תשלום ישירות למלון על שינה ואוכל

(לפי תנאי הביטולים של המלון מראש חודש תמוז לא תהיה החזרת כסף במקרה של ביטול).

ב. תשלום דמי הרשמה לקבוצה בסה"כ 200 ₪

(לא יוחזר במקרה של ביטול)

התשלום לקבוצה יהיה בפתיחת הקבוצה ביום הראשון במלון

בברכה,

ארגון נשי ובנות חב״ד צפת

כמה פעמים קבעת פגישה עם עצמך ופשוט לא הגעת? כמה פעמים הרגשת שאת מסוגלת ליותר אבל במקום לפעול ולהתקדם החלטת פשוט לבהות בתקרה ולחלום?

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מהו המתכון המנצח להתקדמות בחיים?

ישנן מספר אפשרויות לדבר – ניתן להתקדם מתוך כאב וצער, וניתן להתקדם מתוך כח פנימי חיובי של שליחות אמיתית בעולם.

בעולם החסידות ישנו מיקוד חזק במונח ההתבוננות. ספר התניא נותן לנו מערך שלם שמסביר את סוגי ההתבוננות השונים בעולמו של הקב״ה. יש התבוננות כללית והתבוננות לפרטי פרטים. כשאנחנו מתבוננות סביבנו ויוצרות נקודת מיקוד חדשה, שהיא לא ה״אני״ שלי, אני בעצם בכיוון הנכון. תחושת הביטחון תמיד מגיעה בזמנים שאני רוצה להשפיע בעולם ולהיטיב לו. בין אם ההתבוננות היא חיצונית לי או פנימית, היא מובילה אותי כמו מצפן, לנקודה גבוהה שבה ה״אני״ הוא לא המרכז – אלא המתנה שלי. המציאות האלוקית שאותה ארצה לשתף עם אחרות.

בפרשת בהר, בדיוק כמו בכל שנה, אנחנו מתבקשות לטפס מעלה, לנקודה גבוהה יותר, שתשקף לנו מציאות אלוקית מדוייקת. לא די לנו בהשקפה בינונית על החיים שלא תמיד מקדמת אותנו לעבר היעד, אלא לעיתים תכופות צריך ואף חובה לטפס גבוה.

בפרשת השבוע, אחד הנושאים העומדים על הפרק קשור בדיני עבד עברי. יהודי, שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להתקיים עצמאית ועל כן הוא מוכר עצמו לאדם אחר, שידאג לצרכיו לכל היותר עד שנת היובל. מצב שכזה, מניח את גורלו של העבד בידי אדונו. היכן שהאדון יימצא, שם יימצא העבד – במובן הפיזי והרוחני. ההתקדמות של העבד תלויה באדון ובהחלטותיו בכל רגע נתון. האם מציאות שכזו יכולה להוביל את העבד לקידום? לשינוי? למציאות נאותה ומכובדת?

התשובה היא, בהחלט לא. לפחות עד שישתחרר.

מציאות העבד העברי קיימת גם היום במובן מסוים. בכל פעם שאני בוחרת להתרחק מהיעוד שלי ומתמסרת כליל לנפש הבהמית שמכתיבה לי את סדר היום, אני כמו אותו עבד. כל פעם שאני בעולם המחשבות הלא מקדמות, ואני בעצבות ומרמור על מצבי העכשווי, אני עבד לעצמי. בכל פעם שאני לא עושה פעולות מקדמות המובילות אותי קרוב לגאולה הפרטית והכללית, אני מבזבזת זמן יקר שלא יחזור.

עצרי. קחי נשימה ותחייכי.

תבטחי בבורא העולם שהוביל אותך עד הלום. הוא יודע מה טוב בשבילך בכל רגע נתון.

בידיו הכלים המדויקים שיעזרו לך להתקדם בדיוק בדרך שלך, והוא ישלח לך אותם בזמן הנכון!

עלייך לעצור לרגע ולהתבונן. לתכנן מחדש תוכנית אלוקית שתתבצע בדרך המקורית שהיא רק שלך! תתחברי לנקודה גבוהה בה את מתכננת את הפעולות שנדרשות להפוך את העולם לטוב יותר.

כתבי את הפעולות, תתמקדי בהן אחת אחת, וקדימה לדרך!

סך הפעולות והדרך, כבר יובילו ויוציאו אותך לחופשי!

אורטל הופמן – סופרת, מרצה ובעלת תואר שני בחינוך מיוחד. משתפת ומעצימה נשים דרך סיפורה האישי, המחבר בין עולמות. מתגוררת בברוקלין ניו יורק עם בעלה וילדיה.

להזמנת הרצאות/ליווי אישי נא לכתוב למייל:

[email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה

כל חודש מביא איתו את הנושאים השייכים אליו:

תשרי – תשובה.

חשוון – שיגרה, וכן הלאה.

חודש אדר גזר את כל הקופונים של נושא השמחה…

בצדק, אין מה לומר… אבל למה נגרע?

הרי דווקא כעת, בשגרת אייר, אחרי תקופה לא קצרה של חג שכולו שבוע, אך מתפרס על פני חודש שלם (במקרה הטוב, למי שהתחילה בראש חודש…) זה הזמן לזריקת חיות ושמחה, הלא כן?

תכל'ס, עבודת השם בשמחה, זמנה כל השנה! השמחה חייבת לפעפע בכל דבר ועניין: תשובה מתוך שמחה, שליחות מתוך שמחה וכן הלאה.

נתחבר לשמחה הפעם מהמקום של פרקי אבות הנאמרים השבת.

איזהו עשיר? השמח בחלקו

נו, "חלקו", כולנו יודעות מה הכוונה… מה שיש ו(בעיקר) מה שאין. מה שקיבלתי וגם מה שנעבעך לא. זה מה יש. זה החלק שלך. כל אחד חלקו שלו.

ותסתדרי עם זה, ואם אפשר בלי קיטורים בבקשה!

לא חידוש, נכון?

וחסידים, חסידים שפקחים הם, אומרים על זה: איזהו עשיר? השמח בחלקו,  בחלק אלוקה ממעל ממש שלו!!!

בום, פצצה גרעינית.

רוצה להיות עשירה?

תתחילי לשמוח, פשוט לשמוח בנשמה שלך!

היא החלק שלך! היא נקודת ההתחלה, ממנה מתחילים לשמוח באמת.

נשמע מוזר? מנותק? לא קשור?

גם אני חשבתי כך…

ישבתי פעם להכין תוכן ליום גיבוש בנושא השמחה. פתחתי לתומי את הספר "שער שמחה ובטחון" וחיפשתי חומר רלוונטי, יישומי.

הייתי בטוחה שאין משימה קלה מזו.

הרי חסידות ושמחה הן כמעט מילים נרדפות!

חשבתי שהחלק הקשה יהיה לברור מתוך החומר מה להכניס ועל מה אאלץ לוותר…

מדף לדף התסכול שלי גבר… כל הציטוטים מהשיחות של הרבי מה״מ בנוגע לשמחה שהובאו שם, ללא יוצא מן הכלל, דיברו על שמחה הנובעת מעניינים רוחניים: שמחה מעצם קיומה של הנשמה, שמחה מהזכות לקיים רצון השם, שמחה מנוכחות השם בכל מקום…

הרגשתי במלכוד. רציתי להביא תוכן חסידי על הנושא, אבל הרגשתי שזה לא זה… התוכן הזה לא מצליח לדבר אליי ביום־יום שלי, ותיארתי לעצמי שכך גם לחברותיי…

לכי תגידי למשהי שמתמודדת (מי לא?): "הי, תשמחי שיש לך נשמה, שהשם נמצא איתך בכל מקום ובכל עניין, שאת זוכה לקיים רצון השם מלך מלכי המלכים"… הרגיש לי מנותק.

ברירה לא היתה לי… נח לי או לא:  זה התוכן החסידי על שמחה!

שיתפתי את חברותי בתהליך, כמעט התנצלתי… באמת שניסיתי.

(חסידות גם מדברת על הכוח של השמחה לפרוץ את כל ההגבלות, גם על זה דיברנו באותו ערב. סיבה לשמוח שגם הנפש הבהמית מתחברת אליה בקלות…

הרגשתי שזה כבר יותר בכלים…

אבל זה הכוח של השמחה. לא הסיבה והגורם לשמחה.)

שמחה יציבה

בשלב מסוים נכנעתי, הפנמתי שאין מנוס, כנראה הגיע הזמן להקשיב למה שמנסים לומר לי…

לאט לאט קלטתי שזה באמת לא הגיוני לתלות שמחה במשהו גשמי, שמעצם טבעו אינו יציב ולא קבוע. ולכי תבני עליו… לא יעשו לנו את זה, רבותינו נשיאינו.

באמת אין מקור אחר לשמחה!

אין דבר גשמי שאפשר לשאוב ממנו שמחה אמיתית, יציבה.

אין נתון שלא נתון לשינויים! לא קיים!

איך אפשר לצפות מיהודי להיות בשמחה כשהסיבה… מסתובבת?

פעם למעלה ופעם למטה… גלגל החיים, כשמו כן הוא…

הנכס היחיד האמיתי והנצחי שלנו הוא הנשמה, האלוקות שבתוכנו, החיבור התמידי שלנו לקב"ה. בכל מקום, בכל זמן, בכל מצב.

זו אכן סיבה למסיבה…!

יש לי את הנכס הכי שווה והכי יקר, תמיד, בכל מצב!

אין לזה אח ורע בשום נכס שווה ערך אחר בעולם, בעולם! בהתחייבות.

חלק אלוקה, חתיכת אלוקות. יש למעלה מזה?

כל יהודי עשיר בעצם. קיבלנו מהשם את הערך האמיתי והנצחי: חלק אלוקה. בלי כוכביות, בלי טריקים, בלי שטיקים. בלשון אדמו"ר הזקן: ממש.

הקב"ה נתן לנו את הכל: העצם כשאתה תופס במקצתו, אתה תופס בכולו!

ולמי שעדיין לא הפנימה את גודל העניין: אין שום דבר בעולם שיכול לקחת ממני את זה.

לא אני על ידי מעשיי, יהיו אשר יהיו, אפילו הרצון שלי בעניין לא רלוונטי… חלק יצוק, בילד אין. ועל אחת כמה וכמה לא אף אחד אחר.

קיבלתי ירושה מעצם זה שאני בת לעם היהודי. מבצע מטורף בלי תנאים מקדימים וללא הגבלת זמן. אני עשירה מעצם קיומו של החלק אלוקה בקרבי.

אבל! חשוב לדעת שזו עשירות סמויה. מסותרת, בטרמינולוגיה חסידית…

למה לי להסתפק בידיעה? זה הרי לא עושה לי את זה, מניסיון… העשירות לא זמינה עבורי. לא חבל?

אין עשיר אלא בדעת.

עשירות אמיתית היא השמחה בזה!!!

שמחה הנובעת מהתבוננות, מהפנמה שהחלק אלוקה שלי הפרטי הוא השורש והמקור האמיתי לשמחה. קיבלתי מה שאף נברא לא קיבל, לא העז אפילו לחלום שיקבל… בעליונים ובתחתונים, בכל העולמות כולם!

הנכס היחיד הנצחי שתמיד ישאר ברשותי הוא החלק אלוקה שלי.

כשחושבים על זה, זה בעצם… הכל.

האלוקות שבתוכי, החיבור התמידי להשם.

לעבוד על זה, לשאוף להגיע למצב שיותר מכל דבר אחר, משמח אותי החלק אלוקה שלי!

מכל הברכה שהשם מרעיף עליי, זה הכי משמעותי לי.

ולאידך גיסא, אף פעם אני לא מסכנה, לעולם אינני חסרת כל.

גם אם נדמה לי או אפילו אני בטוחה שאני פחות מוצלחת מהגיסה, חברה או כל אחת בסביבה. ומה אני שווה בכלל… וכמה אני חסרה… וכמה חסר לי…

תמיד תמיד החלק אלוקה נמצא בתוכי. כמה מסכנה אני כבר יכולה להיות אם כך?!

"אלוקי נשמה שנתת בי… כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך…" .אנחנו מודים להשם על הנשמה עוד לפני ההודיה על פקיחת העיניים! מיד אחרי "מודה אני". כי מה יותר מזה??? וכמה שווה לפקוח את העיניים ולחיות חיים חלומיים ככל שיהיו, לולא הנשמה אלוקית?

בינינו, אנחנו מכירות היטב בערך של הנשמה שלנו. בעצם (ב' פתוחה) לא שייך בלבולים.

אין אחת שתסכים להחליף אותה בעד הגשמת כל חלומותיה אחד לאחד. אמת?

בלעדיה לא שווה דבר. כל מה שהקב"ה נותן ויחזור ויתן שווה רק כתוספת עליה. תכל'ס, היא הבסיס לשמחה בכל דבר שהשם נותן.

עור פנים חלק? יתרת זכות קבועה בעובר ושב? גזרה צרה?

על כל בנות ישראל אמן!

אבל, לא זה מה שעושה אותי מאושרת!

כל זה איננו שווה לי כשחלילה העיקר חסר: עצם היותי יהודיה.

זה מה שעושה אותי המאושרת עלי אדמות.

אחר הדברים האלה…

מה נותר? דעת. הפנמה.

להפנים מה קיבלנו, אוצר שלא יסולא בפז. חלק מהבורא, חתיכת אלוקות.

התרגלנו כל כך… מגיל אפס אנחנו חוזרים על זה, חלק מעובדות החיים: כמו שהשם ברא לי שתי עיניים אף ופה, כך נפח בי נשמה אלוקית.

ככה זה, מה לא לימדו אותך בגן?

לא משהו שגורם להתרגשות מיוחדת או שמחה מתפרצת…

בפועל, מכירה מישהו חוץ מרבי לוי יצחק מברדיצ'ב שרוקד מעצם היותו יהודי?

שישו ושמחו בשמחת הגאולה!

בתקופה שלנו, ימות המשיח, יש לנו את הכח לשמוח מהעניינים הכי גבוהים!

מהיותנו יהודים, שזוכים לקיים רצון השם (שמעתי אומרים על משקל מצוה גדולה להיות בשמחה, שמחה גדולה להיות במצווה… – שנזכה!)  שהשם דר בתוכנו, ש"לית אתר פנוי מיניה", ואין עניין בחיים שלנו שהוא לא נמצא בו, שהוא לא קשור אליו.

זה ההסבר לכך שחסידים הם שמחים! כי חסידות גילתה שהכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל, ואין שמחה גדולה מזו,  שהשם בקרבנו ובתוכנו ומסביבנו ובכל מקום ובכל עניין.

כשחושבים על זה, מתחילים להבין את רבי לוי יצחק.

בשלב הבא, פשוט קמים  ומצטרפים אליו…

קדימה לשמחת הגאולה!

באדיבות מגזין עטרת חיה

דנה גרינבאום ממירון היא אם לשמונה וסבתא לשני נכדים, כן־ירבו. דנה משמשת כיועצת חינוכית בתיכון "בית חנה" בצפת. סיפור חייה מרתק. היא גדלה בבית דתי לאומי שלא משתייך לזרם מסוים ולמדה באולפנה בכפר פינס. שם התחילה את החיבור האמיתי להשם. "היום אני יודעת לקרוא לזה תהליך בירור זהות" היא אומרת. היא סיימה את האולפנה ברצון לנתינה וחיפשה שירות לאומי. דנה התקבלה לבית ילדים בו הייתה אמורה לשמש להם כמדריכה אלא שלאביה שיחיה היה מאוד חשוב החינוך שלה, לכן ביקש שתלמד ותתפתח לצד הנתינה. "היה לי מאוד קשה לקבל את זה, אבל היה ברור לי שכיבוד הורים מעל הכל ואכן חיפשתי מקום מתאים" וכך התגלגלה לסמינר "בית חנה" בצפת, בו היא גילתה את תורת החסידות. "אני זוכרת את הרגע בו למדתי למבחן הראשון ב'ליקוטי דיבורים', אני לוגמת וכולי מתרגשת. כל מה שחיפשתי נמצא כאן" היא מתארת בהתרגשות. על עבודתה כיועצת חינוכית היא אומרת: "אני מאוד אוהבת את שליחותי בתחום הייעוץ ולא מפסיקה להמשיך ולהתעמק בלימודי הייעוץ והטיפול ולהתפתח בתחום הזה".

דנה ומשפחתה גרים בישיבת בני עקיבא במושב מירון למרגלות ציונו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. השנה, הילולת רבי שמעון תהיה שונה, כי כל עוד אנו בגלות, המצב הביטחוני הרעוע באזור לא מאפשר התכנסות של אנשים רבים. כדי לתת לנו בכל זאת לטעום קצת מהאווירה, דנה נאותה לשתף אותנו בחוויות שלה כתושבת מירון.

חיי שליחות

"למירון עברנו לפני כשתיים עשרה שנה. בעלי שיחי' משמש כמנהל הפנימייה בישיבת בני עקיבא במקום. שם הוא מבצע את שליחותו המיוחדת בעבודה עם נערים. רוב הסביבה שלנו היא דתית לאומית והשליחות שלנו היא לא שגרתית. יש בביתנו שיעור תניא קבוע המועבר על ידי השליח הרב יוסי הלפרין שיחי' שליח הרבי במירון. בנוסף לכך, מידי שנה אנו עורכים בביתנו התוועדות י"ט כסלו ענקית בה משתתפים עשרות תלמידים. את ההתוועדות מעביר גם כן הרב יוסי. ההתוועדות הזו היא גולת הכותרת של השנה כולה. עשרות תלמידים מסביב לשולחנות ערוכים בכל טוב, מנגנים בעוצמה ובהתרגשות את ניגוני הרביים ומקבלים החלטות טובות. לבסוף יוצאים בריקודים סוערים אל תוך הלילה. על אף שביתנו לא מאוד גדול, אנו מעדיפים לעשות את ההתוועדויות אצלנו בבית, כי דווקא ההשקעה האישית שלנו באירוח, בכיבוד, בקלידן אמן יחד עם הצפיפות, הם אלה שעושים את האווירה המיוחדת של אחדות ושמחה שבחורי הישיבה לא שוכחים אחר כך במשך זמן רב. עד כדי כך שאפילו בוגרי הישיבה, מגיעים ומשתתפים בהתוועדויות האלו מידי שנה." היא אומרת בחיוך ומוסיפה "גם לי ב"ה, יש שליחות מיוחדת עם נשות הישיבה. יש לנו לימוד של ׳דבר מלכות׳ ושיחות של הרבי בשבתות. לאחרונה ב"ה התחלנו שיעור בטהרת המשפחה בעקבות בקשתן של הנשים. הן ביקשו להקדיש זאת לזכות עם ישראל ולזכות השבויים והחיילים שיחיו. אני רואה כיצד המצב הקשה בארץ ישראל מביא את עם ישראל להתעוררות רוחנית גדולה מאוד וכמיהה לגאולה האמיתית והשלימה".

בצל הרשב"י 

"המגורים ליד הרשב"י, הם משהו מיוחד שלא ניתן לתאר במילים. אנו מספר משפחות בודדות שגרות במתחם הישיבה, ויש כאן אווירה פסטורלית ונוף הרים עוצר נשימה. הקולות העולים מתוך הציון הקדוש, הם פסקול המלווה את חיינו במעגל השנה. הנעימות שמתנגנות מידי ערב, החתונות וה'חלאקה', השמחות והאירועים. כל אלה במרחק של מטרים ספורים מחלון ביתנו. כל חג מביא עימו את הקולות הייחודיים לו. חודש הרחמים מעלה אלינו את קולות הסליחות. חודש אדר על שיריו השמחים, פסח, ל"ג בעומר ועוד. את כל זה אני רואה מחצר ביתי והלב שלי מתמלא ברגש של שמחה ואושר מכך שאני זוכה לראות את ההר לובש חג בכל פעם מחדש.

ל"ג בעומר אצל הרשב"י

מאז ומתמיד ההכנות לל"ג בעומר החלו עוד לפני חג הפסח. ההר היה לובש תמיד תכונה של בנייה. שוטרים היו נראים בכל פינה, מכוונים את התנועה ומראים לעולים להר לאן לפנות. זה היה מרגש בכל שנה לראות את ההמון נוהר. ממש ניתן היה להרגיש את פעימות הלב, את האור בעיני האורחים שעולים לרשב"י. יכולנו לחוש את הקדושה שבהדלקה ואת האושר הגדול. כמו כן, כמידי שנה מתקיים דוכן של חב"ד בו כותבים יהודים לרבי ומתקשרים למלך המשיח. ניסים רבים מתגלגלים שם ומפעים להיווכח בכל פעם מחדש איך הרבי מברך כל אחד לפי צורכו. בערב מיוחד זה הייתה לנו הזדמנות לקיים חסד גדול ולהקים בביתנו "גמ"ח שירותי נשים". אנו פותחים את הבית למאות נשים שמחפשות פינת מרגוע ונוחות בהמולה הגדולה של מירון. בהזדמנות זו שהן בביתי, אני כותבת עם הנשים שנכנסות לרבי, מדברת איתן על התקשרות לנשיא הדור ומכבדת אותן בקפה ועוגה חמה. לא מעט סיפורי ניסים וקשרים מרגשים נולדו בעקבות אותו מפגש קצר וכביכול אקראי. ל"ג בעומר היה מאז ומתמיד יום של שמחה גדולה. עד שהגיע האסון הקשה בו איבדנו אחים יקרים ומאז ל"ג בעומר מרגיש יחד עם השמחה הגדולה שלא התבטלה, כמיהה עצומה בכפליים לגאולה שלימה…

מופתים מתגלגלים

לפני כשבע שנים הישיבה נקלעה לקשיים גדולים והגיעה לסכנה קיומית. באותו זמן, אחת מנשות הצוות הגיעה אליי לכתוב לרבי. היינו פעורות פה מהתשובה שקיבלנו (כרך ו, אגרת א׳תתלט). התשובה הייתה מדויקת למצב בו הישיבה הייתה. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בה ראיתי מכתב בו הרבי מתייחס לישיבת הפועל המזרחי שבמירון!!! בעלי שלח מיד את המכתב להנהלת הישיבה, להנהלת בני עקיבא ולפיקוח, וב"ה המכתב הועיל ביותר ובעקבותיו הם נרתמו לעשות הכל לטובת הישיבה.

קורונה

לפני כארבע שנים הגיעה הקורונה. זה היה בלתי נתפס להביט למטה ולראות כיצד ההר העליז דומם כל כך. האווירה הייתה מדוכדכת, היו הגבלות קשות מאוד. היו קבוצות קטנות של הדלקות והאווירה הכללית הייתה קשה. בתי הבכורה יזמה מיזם מקסים, היא שלחה לאנשים קישור בו הם מילאו את שמם ושם אימם, על מנת שהיא תרד לציון לקרוא עבורם פרקי תהילים. וב"ה היא זכתה להתפלל על יותר מ 2000 אנשים, שבימים כתיקונם לא היו מפספסים אפילו שנה אחת של ליל ל"ג בעומר במירון. וכעת זכו להגיע לשם בדרך קצת אחרת.

אסון מירון

אותו ערב נורא זכור לי כמו אתמול. ניצבתי למעלה, וראיתי במו עיניי את ההתרחשות. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, לרגע לא חשבתי שכך הם פני הדברים. בעוד המוסיקה מתנגנת, הקהל שנע מולי הסתחרר כמו גלי ים בתוך סערה. הבטתי למטה ועדיין לא הצלחתי לעכל את מה שראו עיניי. ככל שחלפו הדקות וצלילי המוסיקה השמחים התחלפו בסירנות צווחניות, הבנתי שמשהו קשה מנשוא מתחולל כאן. היה זה ליל ביעותים, אנשים רבים הסתובבו מבוהלים וחסרי מנוחה. ירדתי לרחבת הישיבה ופגשתי שם אנשים רבים נפגעי חרדה. ניסיתי לסייע להם ככל יכולתי. המשכתי לעשות את זה במשך כל הלילה בלי לעצום עין. היה זה ערב שלא ימוש מזכרוני לעולם. האווירה החגיגית והעליזה של ליל ל"ג בעומר הפכה פתאום לזירת מוות דוממת וכואבת.

מלחמת הגאולה

בימים אלו אנו בשגרת מלחמה. לצערי כבר התרגלנו לשמוע פיצוצים, אזעקות, מטוסים מעל הראש, כמעט ללא הפסקה. האווירה מאוד מתוחה. מירון סופגת לא מעט הפגזות ויירוטים. הבית שלנו הוא בית עתיק כבן מאה שנה ואין בו ממ"ד. בכל פעם עלינו לרוץ מהר למקלט הקרוב – בפועל אנחנו רצים במתחם הישיבה ורואים תוך כדי את הנפילות והיירוטים מאחר והמקלט יחסית רחוק. ב"ה, יש המון ניסים אבל גם יש הרבה פחד וחרדה. קרה פעם ששמענו נפילות קרובות עד כדי כך שהחלונות רעדו והזדעזעו ורק כמה רגעים אחר כך החלה האזעקה. הבנו שאין סיכוי לרוץ למקלט כי זה היה נשמע קרוב ביותר והחלטנו להישאר בבית. התברר שהפציצו את היישוב עצמו והיו נפילות בכביש במרחק דקה נסיעה מאיתנו. היה לנו נס עצום.

בתוך הטירוף הזה, אנחנו עצמנו משתדלים מאוד לשמור על שגרה ומתפקדים כרגיל. אך אין ספק שאנו דרוכים יותר מהרגיל. לילדים הצעירים קצת יותר קשה והם מפחדים, אך זה נורמלי לחלוטין בתוך המצב הלא נורמלי בו אנו חיים. אנו נערכים לכך, ונותנים מקום לדבר על הפחד תוך הדגשה שהכי חשוב הוא שהפחד לא ינהל אותנו.

בתחילה הישיבה שלנו הפכה לבסיס צבאי, וחיילים רבים הסתובבו בישיבה. המצב החדש הביא איתו שליחות מיוחדת בחלוקת נש"ק ותמונות של הרבי לצד עוגה טעימה וגמ"ח כביסה. בכל פעם זה היה מפגש מרגש. ראינו את הלב היהודי החם והפועם שרק מחכה למישהו שיצית אותו.

השנה, בעקבות המצב, לאור הידוע לי, מירון תהיה מוגדרת שטח צבאי סגור. מלבד תושבי מירון אף אדם לא יוכל להגיע לציון הקדוש. כנראה שיהיו שלוש הדלקות סמליות עם מספר זעום של מקסימום שלושים איש.

מילה לסיום

התחושה היא שאנחנו בקץ של כל הקיצין. ממש ״מריחים״ את הרבי מלך המשיח במרחק נגיעה. ואת שואלת את עצמך, מה עוד נותר? מה עוד לא נעשה? מה יכריע את הכף?

בפסח בקורונה היה ברור שהנה זה נגמר ומשיח מתגלה והנה עברה עוד שנה… וגם השנה היינו בטוחים שזהו, אנחנו בליל הסדר הזה נהיה בגאולה. ואני אומרת לעצמי: ככה בדיוק בכל יום תהיי בטוחה כאילו זה היום, כאילו זה הרגע, תזכרי את זה בעצמך ותזכירי את זה לילדים. נכון, הכאב הוא עצום על החטופים, על החיילים, על המפונים על המצב הלא פשוט אך אנו בעצם ברגעים אלה משרטטים את מגילת הגאולה שתכף נראה את סופה. העולם עובר תהפוכות שמתרחשות לנגד עינינו, אבל אנחנו מחזיקים חזק בידית של הרבי ולא מתבלבלים. והנה עוד רגע אנחנו יוצאים בתופים ובמחולות לקבל את פני הרבי מלך המשיח.

ועד אז נמשיך ונתעקש לא נחדול לרגע, נעשה כל שביכולתנו מתוך שמחה עד שתיכף ומיד נזכה לגאולה האמיתית והשלימה!

באדיבות מגזין עטרת חיה