שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-28 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

בשבת זו רגע לפני חג הפסח אנו עומדים וחושבים על משמעות החירות עבורנו בשנה זו! חירות של החטופים ובני משפחותיהם, של החיילים ובני משפחותיהם, של המפונים, של הפצועים, של האלמנות והיתומים, של נפגעי הנפש ובני משפחותיהם של כלל עם ישראל כל אחד באשר הוא! שלא לדבר על חירות חברתית וכלכלית!

האם באמת אפשר לדבר על חירות בשנה זו? או על איזו חירות בדיוק אנחנו מדברים? שאלה נוקבת שקורעת את כל עם ישראל לגזרים..

אז מה נכון או איך נכון לעשות כדי להתחבר למושג החירות בשנה זו?

כדי לנסות לענות על שאלה זו ננסה להביט על מושג החירות כפי שנשקף וניבט מהצוהר לפרשת השבוע בראיה חסידית ופסיכותרפית.

מטרת ומשמעותו של: האקט – "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". הנה תיקון ויישובו של עולם על ידי קירוב לבבות ההיפך מה שעשה המצורע בדברו לשון הרע המביא לפירוד לבבות!

השבוע נקרא בפרשת מצורע

פרשת השבוע עוסקת בחירותו של אדם שסולק מ-3 המחנות שבמשכן או במקדש מחנה שכינה, מחנה בני שבט לוי, ומחנה ישראל, שכן הוציא דיבת חברו רעה ונטמא בטומאת 'הצרעת' שהנה נגע כלומר: פריחה בגוף האדם המסמלת את הנגע הבא בשל לשון הרע שדיבר האדם על חברו.

המצורע יושב בדד מחוץ ל-3 המחנות בדרך כלל משך 7 ימים, אך יתכן שהנגע ימשך על פני תקופה ארוכה יותר, עד טהרתו על ידי הכהן בטקס ייחודי שנקבע מראש הנוגע בצורה מדויקת באופי התיקון למעשה המצורע וכפי שמתארת זאת התורה:

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב". (ויקרא פרק י"ד, פס' ב'-ד').

רש"י על אתר מפרש: חַיּוֹת – פְּרָט לִטְרֵפוֹת.
טְהֹרוֹת – פְּרָט לְעוֹף טָמֵא לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה פִּטְפּוּטֵי דְּבָרִים, לְפִיכָךְ הֻזְקְקוּ לְטָהֳרָתוֹ צִפֳּרִים, שֶׁמְּפַטְפְּטִין תָּמִיד בְּצִפְצוּף קוֹל.
וְעֵץ אֶרֶז – לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל גַּסּוּת הָרוּחַ.
וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב – מַה תַּקָּנָתוֹ וְיִתְרַפֵּא? יַשְׁפִּיל עַצְמוֹ מִגַּאֲוָתוֹ כְּתוֹלַעַת וּכְאֵזוֹב.
עֵץ אֶרֶז – מַקֵּל שֶׁל אֶרֶז.
וּשְׁנִי תוֹלַעַת – לָשׁוֹן שֶׁל צֶמֶר צָבוּעַ זְהוֹרִית.

התבוננות על משמעות מעשיו של המצורע הנה: ההבנה העמוקה לכך 'שדיבור נגוע' על החבר מביא על האדם נגע! חוסר האכפתיות- כלומר כאשר לא נוגע לך מחברך ואתה מרשה לעצמך לדבר עליו לשון הרע מזמינה את המציאות בה ה' יתברך נוגע באדם בדרכו של ומעמידו על מקומו על כך שהרשה לעצמו לדבר על הזולת! בכדי שמצבו של הזולת יגע בו, שיתבונן ויגלה אכפתיות ושיהיה נוגע לו כאבו וצערו של הזולת!

בהמשך מתארת התורה מה עולה בגורלו של המצורע: "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ".

ורש"י על אתר מבאר: בָּדָד יֵשֵׁב – שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁאָר טְמֵאִים יוֹשְׁבִים עִמּוֹ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַה נִּשְׁתַּנָּה מִשְּׁאָר טְמֵאִים לֵישֵׁב בָּדָד? הוֹאִיל וְהוּא הִבְדִּיל בְּלָשׁוֹן הָרָע בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וּבֵין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, אַף הוּא יִבָּדֵל !מִחוּץ לַמַּחֲנֶה – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.

מה משמעותה הפנימית הבידוד של המצורע? ושל הבדידות הבאה עליו בעקבות הבידוד? האם אי אפשר להשיג את אותה תוצאה של התבוננות וחשבון נפש גם בתוך החברה? מבלי לבודד את האדם מבני אדם?

בכדי לענות על שאלה זו ננסה להבין את משמעותו של המושג בדד.

בדידות משרש המילה ב.ד.ד. למילה בדד יש כמה משמעויות: בדד- מלשון לבד ומשמעה היות האדם לבד מבלי אנשים מוכרים סביבו לכאורה באופן טכני לחלוטין (מאחורי כל בחירה שאנו עושים ישנו מאפיין או צורך נפשי ורגשי שבגינו אנו בוחרים את בחירתנו).  זו מציאות שהאדם בוחר אותה, או מציאות מזדמנת כאשר האדם נמצא רחוק מחברת בני ביתו ומשפחתו, חבריו ומכריו ונמצא בארץ ניכר!

למילה בדד ישנה גם משמעות נוספת בדד- מלשון בדידות שמשמעה מצב נפשי בו האדם נתון בשל קושי נפשי ורגשי לחבור לאנשים סביבו באופן אינטימי וקרוב למרות היותו בחברת בני אדם!

משמעות נוספת למילה בדד הנה: בדד- מלשון התבודדות שמשמעה מורה על בחירת האדם להתבודד מבני אדם באופן יזום כשהמטרה היא מרחב מאפשר לנפש האדם להתעלות רוחנית, או להשיג אחר השכלות גבוהות שאין באפשרותו להשיג בתוך ההמולה והמיית בני האדם סביבו, או כאשר האדם המחפש מזור לנפשו!

אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון השישי מאדמו"רי חב"ד לדורותיהם התייחס לנושא התבודדות האדם ואמר על כך: "שלהתבודדות אכן יש מעלות רבות היכולת להינזר מהעולם ולעשות הכול כדי להתנתק מכל ענייני העולם – היא ללא ספק מדרגה גדולה, וההולכים בדרך זו הם בעלי-מדרגה. על-ידי עבודה זו נעשים בעלי-צורה, כלומר, בעלי-נפש עדינה ומזוככת יותר. על ידי ההתבודדות מגיעים לדרגות הגבוהות ביותר של השכלה. חיים בעולם שכולו טוב – שמים וארץ, הרים ונהרות, אילנות ודשאים, בעלי כנף למיניהם. המתבודד האמיתי מתעלה על-ידי התבודדות במדרגות הגבוהות ביותר שבהשכלה. רעיונותיו משוטטים באין מפריע בעולמות העליונים ביותר".

 אדמו"ר הריי"צ מבאר: "שאף כי גדולה היא מעלת ההתבודדות, יש בה חיסרון הגובר על כל המעלות הטובות שבה. החיסרון מתבטא בכך, שעל ידי ההתבודדות נעשים פרושים ומנותקים מהעולם אין זה מתאים כלל לכוונה העליונה שיש בירידת הנשמה בגוף ובבריאת העולם בכלל".

"פרישות והתבודדות אין משמעותן, כפי שסבור העולם, הינזרות מהעולם והתנתקות מחברת בני-אדם. המשמעות של פרישות והתבודדות היא לנצל כל דבר במובנו הנכון. התבודדות משמעה – התבוננות פנימית חזקה של האדם על עצמו ועל מצבו.

כשהאדם מתבונן בעצמו ובוחן היכן הוא 'מונח'? היכן ראשו- כלומר על מה הוא חושב?, היכן לבו-במה לבו מהרהר? והיכן הוא עצמו- במה הוא 'מונח' במה עסקו ומה טיבו בהימצאו בעולם? זו התבודדות בתוך בני-אדם"! (לקוטי דיבורים, וספר השיחות).

בדידות נושאת בחובה כאמור מצב נפשי ורגשי של האדם הנמנע מלבוא 'במגע' אינטימי וליצור קשרים משמעותיים עם אנשים סביבו.

הספרות הטיפולית עוסקת בכמה סוגי בדידות שונים נמנה שניים מהן:

בדידות אישית ותוך אישית: מבטאות מצב נפשי מורכב בו האדם חש מנותק רגשית מעצמו ואיננו חובר לחלקים הנפשיים רגשיים השונים שבתוכו, מה שעלול להוביל למצב של דיסוציאציה (ניתוק רגשי).
בדידות בין אישית: לעומת זאת מספרת לנו על מצב נפשי פחות גרוע, מבחינה זו שהאדם הנתון בבדידות מנותק רגשית 'רק' מהמרחב הבין אישי קרי: הקהילה, חברים וכד', אך עדיין הוא מחובר לחלקים הנפשיים רגשיים של עצמו, מה שמותיר את היכולת לחבור למרחב בין אישי בדוגמת קהילה או חברה חדשה בה הוא עשוי להרגיש את תחושת השייכות.

המצורע המורחק מ-3 המחנות חש בודד טכנית מחברת בני אדם, אך ככל שעובר לו הזמן גוברת גם תחושת הבדידות אל תוך המרחב הנפשי והרגשי חוברים להם ה'לבד' ותחושת הבדידות הרגשית!

רש"י הנ"ל עומד כאמור על העיקרון של השינוי החל אצל המצורע שלא מתקיים בשאר טמאים בהרחקתו מ-3 המחנות: "הוֹאִיל וְהוּא הִבְדִּיל בְּלָשׁוֹן הָרָע בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וּבֵין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, אַף הוּא יִבָּדֵל "!

הבידול אותו יצר המצורע בדברו ובספרו לשון הרע על חברו או בין אישי  לאשתו, הוא זה שהביא עליו את הבידול החברתי הטוטאלי מחוץ ל-3 המחנות!

כלומר: כאשר האדם יוצר הבדלה- בידול בין אנשים ההיפך ממטרת הבריאה שהטביע והטמיע ה' יתברך בקרב בני אדם, שהנה החיבור והחבירה יחד איש לרעהו! הוא יוצר בכך מרחב של בידול בעולם ומאפשר את הפיכת העולם למקום של בידול ופירוד, הוא נאלץ לצאת לזמן מה ממרחב זה וללמוד מחדש על משמעותו של היקום ומטרת בריאתו ובפרט על מטרת העל של היקום הבאת שלום שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו!

במילים אחרות כל מטרת פרשת מצורע ובידולו מהמרחב החברתי באופן טוטאלי באה ללמד אותנו  על משמעות בריאת העולם ומטרתו שהנה יישוב בני אדם בתוכו וקירוב לבבות בכדי להכשיר ולהביא לייעוד הסופי של בריאת העולם מכון לשבתו יתברך! ה' יתברך ברא מרחב עבורנו כדי שאנחנו נהפוך אותו למרחב מאפשר עבורו! מרחב זה מתאפשר רק כאשר אנחנו יוצרים מאפשר האחד עבור השני בקרוב לבבות ולא בפירוד לבבות!

המצורע חייב לחוש את תחושת ה'לבד' המאפשרת את ההתעלות הרוחנית הנפשית, ואת תחושת הבדידות הנפשית והרגשית הבאה בעקבות ה'לבד' בה הוא חש את תחושת חוסר השייכות בכדי לעורר בו את הרצון לשייכות שהמצב בו הוא נתון כעת ייגע בו פנימה יזעזע את נפשו לבו ומוחו ויעורר בו את התובנה הבאה בעקבות ההתבוננות על תכלית בריאת העולם שהנו מקום משכן ודירה לה' יתברך בקרב בני אדם! ובכדי שהדבר יתאפשר צריך האדם לדאוג לכך שה' יתברך ירגיש רצון תשוקה ותאווה לשכון כאן בעולם הזה החומרי והגשמי!

דבר זה יכול להתאפשר רק כאשר האדם רואה עין בעין עם ה' יתברך את האפשרות הזו והיא כאשר אנחנו מאוחדים כאן יחיד בעולם האחד עם השני! או אז אנו מעוררים את הרצון התשוקה והתאווה של ה' יתברך לשכון בדירה אשר נתאווה לה!

ליל הסדר שהאיר את העיניים!

מספר הרב שלמה קונין שליח הרבי לקליפורניה. כשעמדה השמש לשקוע, הרכבת שבה נסעתי נתקעה באמצע רובע הברונקס בניו יורק והיה עליי ללכת ברגל. בעודי צועד בכיוון הכללי של פלאם פארקוויי, שבתי ושאלתי אנשים איך להגיע לכתובת שאותה חיפשתי. זכור לי אדם אחד מלא רצון לעזור שאמר לי, "ידידי, יש לך עוד דרך ארוכה!"

מוקדם יותר באותו יום, קבוצת סטודנטים מברוקלין סיימה לאפות את המצות האחרונות לפסח. הייתה זו שנת 1958, והרבי מליובאוויטש נהג לתת לאנשים מצות אפיית יד כמתנה רוחנית מיוחדת לפסח. הוא היה עומד במשך שעות, מברך אנשים ונותן להם מצות. ספר הזוהר אומר כי המצה היא "לחם האמונה" ועצם אכילתה הוא מזון לנשמה.

הרבי נהג לתת מצה קודם כל לאנשים שבאו מרחוק, שכן נסיעה במכונית או ברכבת תחתית אינה מותרת בשבת ובחגים יהודיים. הייתי בן 16 והיה עליי להגיע הביתה לשדרת ג'רום 167 בברונקס, שהיה די רחוק. כשניגשתי אל הרבי, הוא נתן לי מצה ושאל אם אני מוכן להביא מצה למשפחה מסוימת.

היה אידיאלי אילו הייתי לוקח מונית מתחנת הרכבת התחתית, מבקש מן הנהג לחכות, נותן את המצה למשפחה, ומגיע חזרה הביתה בזמן לסדר שלנו. אך החיים רחוקים מלהיות אידיאליים. מקץ חיפושים מצאתי את הכתובת, והסתבר שזהו בניין דירות גדול. נקשתי על הדלת ויצא אדם בלי חולצה, עם כתובות קעקע ובטן נפוחה.

"מה אתה רוצה?" הוא שאל חדות. בברונקס נהוג לענות בחוצפה כשמברכים מישהו לשלום. "סליחה, אתה אדון כך-וכך?" שאלתי. "כן", הוא אמר. הבחנתי בכיכר לחם שיפון המונחת על השולחן, בהחלט לא היה זה אוכל מסורתי לסדר הפסח. אמרתי לו, "הרבי מליובאוויטש שלח אותי".

"הרבי? הו, בבקשה תיכנס", הוא אמר. המטבח הזעיר הכיל רק שולחן קטן, כמה כיסאות ופלטה חמה. לא הבנתי מה אני עושה שם, בשביל מה אני מביא מצה למשפחה שלא חוגגת את חג הפסח. לאחר מכן חשבתי שאולי לא זו הסיבה האמיתית שבגללה אני נמצא שם.

שאלתי את האיש אם הוא רוצה לעשות סדר פסח. הוא הסכים וקרא לאשתו להיכנס. היא נכנסה בלוויית שתי ילדות קטנות ומקסימות, גילן אולי חמש או שש, שהשתרכו מאחוריה, והיה ברור שהיא בהיריון. שתי הילדות היו עיוורות.

פינינו את השולחן. שמתי כיפה על ראש האיש ואמרתי, "טוב, אנחנו עושים סדר!" ניסיתי להיזכר בברכות כסדרן, אך היה קשה לעשות זאת ללא הגדה. אכלנו את המצה והשתמשנו במים ובכוסות נייר בתור ארבע כוסיות היין. ניסיתי לחשוב מה היה עושה הרבי אילו היה כאן. הבטתי בבנות הקטנות ובאמן, העומדת ללדת עוד ילד, והתחלתי לספר להם כמה דברים שהרבי לימד אותי.

אמרתי להם שעלינו להתאזר באמונה. באותו לילה שחרר ה' יתברך את אבותינו מעבדותם, והוא הוציא אף אותנו מעבדות לחירות. הבעל והאישה, דומה היה כי הם נתלים בכל מלה כאילו הם ניזונים מעצם ההקשבה. סיפרתי להם שבפסח אנו יוצאים את מצרים האישית שלנו ומגיעים לחירות, וכי ה' יתברך לא שם על כתפינו יותר משאנו מסוגלים לשאת. מרגע שאתה יודע זאת ומאמין בכך, כבר נגאלת. שרנו שירים עם הילדים, והזמן חלף ביעף.

בשעה אחת לפנות בוקר, האישה השכיבה את הילדות, והגיעה שעתי להיפרד לשלום, אך היה עליי לשאול את האיש כיצד הכיר את הרבי. הסתבר כי הוא מעבד עורות הוא פגש ברב שעבד במחלקה אחרת במפעל הבשר. אשתו הרתה לפני חודשים אחדים. כיוון שהם סובלים ממחלה הגורמת לילדיהם להיוולד עיוורים, הרופא המליץ להם על הפלה. האיש היה מדוכא מאוד ולא ידע מה לעשות. לכן הוא שאל את הרב הזה, שהציע שיכתוב מכתב לרבי מליובאוויטש. הרבי השיב לו במכתב ובו כתב שעליהם להאמין בה' יתברך ולהביא את הילד לעולם.

כשהגיעה שעתי ללכת, אמר האיש, "אתה יודע, אשתי ואני לא היינו בטוחים בקשר לכך. איך אנו אמורים להאמין בה' יתברך? איך אנו אמורים לשכוח את המצב לאשורו ולטפח תקווה בלבנו? לא חשבתי שהדבר אפשרי. אך כיום, לאחר ששמעתי על אמונה ועל האופן שבו ה' יתברך נותן לנו את הכוח להתגבר על מצרים הפרטית שלנו, ובכן, עכשיו אנו מבינים".

בנם נולד עם יכולת ראייה מלאה. עם הזמן איבדתי קשר עם המשפחה הזו, אך שנים מאוחר יותר גיליתי שבתם נישאה וכי לכל אחד מהם נולדו כמה ילדים, כולם בעלי ראייה תקינה.

יהיה בלתי אפשרי לתאר באמת את אהבתו של הרבי למאות אלפי יהודים ולא-יהודים בכל רחבי העולם. הטוב ביותר שיכולתי לעשות היה לכתוב על משפחה דלה ברובע הברונקס, המתגוררת בבניין מיוחד לעיוורים. וכיצד הרבי הביא עד לפתח ביתם את האור שהאיר את חייהם במו ידיו!

חירות הנה מצב נתון ודינמי הניתן לאדם הבוחר לממש את חירותו בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה) ובכל סיטואציה (נפש)!

המושג חירות מתאר מצב נפשי ורגשי בו נתון האדם הבוחר לראות ולחוות את החירות האישית שלו, אותה הוא מחפש ומוצא גם במרחב ובה נשללה חירותו!

גם במקום (עולם) ומרחב בו אין אפשרות לחוות חירות, גם בזמן (שנה) בו לא ניתן לדבר על חירות וגם במצב (נפש) בו אי אפשר לחוש את החירות, יכולת וזכות הבחירה לא ניטלה מהאדם הראשי והחייב לבחור את החירות האישית שלו על ידי הענקת משמעות אישית לחירות בה הוא בוחר ועליה הוא נאבק!

בספרות הטיפולית מתואר 'המיתוס של סיזיפוס' המתאר מצב בו אדם נענש בחוקתיות רודנית ודיקטטורית המנסה לשלול את חירותו על ידי הטלת עונש שאין בו לכאורה שום משמעות עבורו: סיזיפוס נאלץ לדחוף גוש סלע אדיר מתחתית ההר אל ראשו, משם שוב לגלגלו לתחתית ההר וחוזר חלילה! מטרת העונש הנה הניסיון לשלול את חירותו של סיזיפוס על ידי שלילת מציאת משמעות בחייו! המסתיים בסוף טוב מציאת משמעות ייחודית של סיזיפוס בדרך לניצחון האישי שלו על כוחות העל שניסו לשלול את חירות והשופך אור על משמעות החירות הנמצאת והנוכחת בכל מקום, בכל זמן ובכל סיטואציה. על ידי מציאת משמעות ייחודית לי גם כאשר היא לא נראית בהוויה הקיומית שלי!  

'הגיבור האבסורדי': קאמי (1992: עמ' 124) כותב: "כבר ברור עתה כי סיזיפוס הוא הגיבור האבסורדי, בזכות תאוותיו כמו בזכות ייסוריו. זלזולו באלו שניסו למנוע חירותו שנאתו את המוות ותאוותו לחיים הביאו עליו עינוי זה… בו אדם מפעיל את כל מאודו כדי לא להשיג דבר".

המרד בחיים: קאמי (שם) מתאר את סיזיפוס  ככזה ה-'מעניין אותי באתנחתא קצרה זו, בשעת ירידתו'. הוא מתאר את מה שרואות 'עיני השכל' ו- 'קשב הלב' אני רואה את האיש יורד בצעד כבד אל העינוי, שלעולם לא יראה את סופו. שעה זו היא שעת התודעה. בכל רגע כזה, כשהוא נטש את הפסגה וגולש לאט-לאט מטה, הוא מתעלה על גורלו. הוא חזק מגוש הסלע שלו. סיזיפוס הפרולטר של אלו הרוצים בשלילת חירותו, נמצא באין אונים ומורד, מכיר את כל ההיקף של מצבו העלוב: במצבו זה הוא הוגה בשעת הירידה. צלילות הדעת שנועדה להיות עינוייו, משלימה בעת ובעונה אחת את ניצחונו. אין לך גורל שאי אפשר להתגבר עליו על ידי הבוז.

הניצחון האבסורדי: קאמי (שם עמ' 125) מדבר על המסע שלא נגמר- "בימים מסוימים ירידה זו מלווה בכאב, אבל היא יכולה גם להיות מלווה בשמחה. אינני מגזים באמרי זאת. כשקריאת האושר נעשית תקפה מידי, עולה לפעמים העצבות בלבו של האדם: זה נצחונו של הסלע זהו הסלע עצמו".

האושר והאבסורד חד הם: קאמי (שם)  טוען כי-"האושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת". לדבריו לא ניתן להפריד ביניהם. תהיה זו טעות לומר, כי האור נולד בהכרח מגילוי האבסורד. קורה גם שתחושת האבסורד נולדת מהאושר, טוען הוא.

קאמי סבור כי אחריות בלעדית על האדם לגורלו ולחייו: כותב קאמי (שם עמ' 126)  "אני קובע שהכל טוב, והערה זו קדושה. היא מלמדת כי לא הכל גמור, לא הכל נתמצה". כלומר: האחריות הופכת את הגורל לעינינו של האדם, עניין החייב להתיישב בין בני האדם. בזה כל השמחה השתוקה של סיזיפוס. גורלו שייך לו. הסלע שלו הוא החפץ שלו. אם יש גורל אישי, הרי אין גזירת גורל, וגם אם יש גורל עליון, הריהו בזוי בעיני האדם. מחוץ לזה הריהו רואה את עצמו כאדון ימיו והאחראי הבלעדי לגורלו!

פסגת האושר: קאמי  סבור (שם) כי- "סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את התוקפנות המנסה לשלול מהאדם את חירותו ומאפשרת הרמת סלעים עבורו. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמתנהג כאילו אין לו אדון, אינו נראה לו חסר ערך או משמעות. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם ומלואו. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר".

קאמי מעורר בי את הרצון לפגוש את מטופלי ולנסות לגרום להם לעורר בעצמם את הרצון העז למצוא משמעות ולהחדירה  אל תוך חוסר המשמעות אותה ההם פוגשים בחייהם. כיצד ניתן למצוא את המשמעות בחייהם דווקא מהמקום בו הם מוצאים את 'הריק הקיומי' של חייהם. להיות הגיבור האבסורדי, המורד  בחייו, המנצח האבסורדי, האחראי הבלעדי על  גורלי וחיי, ולצעוד אל פסגת האושר, בעניי זה המסע לחיפוש משמעות. היכולת להסתכל נכוחה אל עצמי אל תוכי ולגלות את הגיבור האבסורדי שקיים בתוכי ולגלותו על ידי חיפוש ומציאת משמעות ייחודית לי בתוך חיי חוסר המשמעות אליהם הושלכתי. (מתוך עבודת הגמר שלי בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית 2013).

     חירותו החברתית הנפשית והרגשית של המצורע שדיבר לשון הרע לא נשללה ממנו, להיפך הוא זה ששלל מעצמו את הזכות להיות בחברת חבריו ובני משפחתו לתקופת מה, בעצם התנהגותו ההרסנית כלפי חבריו בדברו לשון הרע, בכך הכריז בעצם על חוסר השייכות הרוחנית הנפשית והרגשית המשותפת לו ולחבריו להביא ליישובו של עולם עלי ידי קירוב לבבות בין אדם לחברו ובין איש אשתו!

מטרת העל בהרחקתו של המצורע הנה אך ורק בכדי להשיבו חזרה אל חירותו האמיתית!                                                               הריחוק נועד כדי לאפשר לו את החיבור לעצמו ולשייכותו האוניברסלית הבאה לידי ביטוי באחריותו המשותפת יחד עם סביבתו הקרובה והרחוקה לתקן את העולם שנברא במלכות ה' יתברך כדי ליישבו בבני אדם העוסקים בקירוב לבבות ולא בפירוד לבבות!

 מצב זה מתאפשר ביושבו מחוץ ל-3 המחנות שם הוא יכול לערוך חשבון נפש עם עצמו להתבונן על משמעות מצבו הרוחני הנפשי והרגשי ולהתבונן במשמעות מעשיו וחייו בעולם ולתקנם!

בחירתו ב-חירות הנה הענקת משמעות ייחודית לו כיצד אני הופך שותף פעיל בתיקון העולם וביישובו ולא חלילה בהחרבתו!

אף אנו בעמדנו לקראת חג החירות נחפש את המשמעות הייחודית לנו במושג החירות, דווקא במקום (עולם), בזמן (שנה) ובסיטואציה (נפש) שאנו נתונים בהם כעת נרחיב אותה עבורנו ונחשוב מהי המשמעות הייחודית לנו כעת!

החיפוש אחר משמעות ייחודית נמצא במי שאנחנו, בעצם היותנו העם שנרדף דור אחר דור, עוד לפני שזכינו והיינו לעם עברנו את השעבוד הנורא בתולדותינו שעבוד מצרים!

גם היום לא פסח עלינו עול השעבוד תחת שונאנו הרודפים אותנו והחפצים בהשמדתנו היה לא תהיה, הם מנסים לשלול את חרותנו, לנסות לגרום לנו לאבד חלילה את המשמעות לחיים אותם אנו מנסים לקיים כאן בשמירה על ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל! נכון כך הם פני הדברים אמנם בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אבל אנחנו חייבים לזכור את ההמשך והקב"ה מצילנו מידם!

תפקידנו הוא לקיים את משמעות החירות דווקא כאן בארצנו, בזמן המאוד קשה ומורכב בו אנו נתונים ובסיטואציה הבלתי אפשרית  עבורנו בה מיטב בנינו ובנותינו נתונים בשבי על ידי הבחירה בחיים!  כשאנחנו בוחרים בחיים, אנו מעניקים חיים גם לילדנו היום, לחטופים הנמצאים בשבי, לחיילים הנמצאים בחזית ולעורף התומך מאחור ולדור הבא אחרינו!                                                      חג חירות שמח ושבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

בהשגחה פרטית הייתי לפני מספר ימים בפתח תקוה, בבניין משרדים חדש ומרשים. מצאתי מרגלית זוהרת ביופיה;

אחת העובדות לבושה בלבוש מודרני עמדה מחוץ לחדר השירותים ומילמלה מילים בשקט. לפתע קלטתי,  שהיא בירכה בכוונה מילה במילה את ברכת "אשר יצר". זה תפס מאד את תשומת ליבי. לא פיללתי שתברך את הברכה הזו בריכוז מתוך רצינות, ובתשומת לב רבה ומיוחדת כל כך.

כשפניתי לפקידה שישבה בסמוך, והצעתי שתקנה למשפחתה אות ב"ספר התורה הכללי", הפתיעה אותי "הגברת המברכת" ואמרה "אני הייתי אצל הרבי מליובאוויטש וקיבלנו ממנו, כל בני משפחתנו, הרבה ברכות".

בום טראח!

זו היתה הפתעה פתאומית. שום דבר בהופעתה החיצונית לא הסגיר "דוסיות". כשביקשתי שתספר על המיפגשים עם הרבי סירבה.

כשיצאתי מהבניין ראיתי שהיא צועדת לכיווני. היא פנתה אלי וסיפרה מיוזמתה, שהיא ילדה את בתה הבכורה כשהיתה בת עשרים. במהלך הלידה חל סיבוך,   שהותיר אותה נכה המרותקת לחלוטין למיטה!

הוריה ביקשו את ברכות הרבי ולאחר שנתיים הבריאה לחלוטין ! ביקשתי ממנה שוב, שתשתף אותי ותשמיע עוד סיפורים אישיים מהרבי אך לצערי היא סירבה.

האוצר הבלום הזה, שהיא אוצרת אותו בקירבה, מאתגר אותי לנסות להיפגש אתה פעם נוספת. עבורי לגלות סיפורים מהרבי זה לאסוף מרגליות.

אשה אחרת ששייכת לחוג בבני ברק, שלא היה קשור בחיצוניות לבית חיינו, מספרת לי במפתיע: "בעלי היה אצל הרבי לפני ארבעים שנה, ויש לנו דולר מהרבי השמור עמי עד עצם היום הזה".

במרכז רפואי אשה צעירה מספרת לי; "חב"ד בקנדה, התחיל אצל סבא רבא שלי. יחד עם הרב קרמר הם התחילו ובנו את מוסדות חב"ד".

ברחוב מרכזי בבני ברק, מוכרת צעירה בחנות מספרת לי. שאמה היתה בהריון אך העובר לא שרד. היא פנתה וביקשה את ברכת הרבי. הרבי ברך אותה ומאז ההריונות היו תקינים. ברוך השם נולדו לה בעקבות ברכת הרבי, שבעה ילדים בריאים במישפחה.

במשרד ממשלתי בו ביקרתי מספרת לי אחת הפקידות. "כשהייתי כבת שבע עשרה טסתי לארה"ב לחתונה של דודי.

ניצלנו את ההזדמנות שהיינו בניו יורק, והגעתי עם אחותי ועם דודי החתן למרכז חב"ד העולמי 770, כדי להתברך מהרבי ביום ראשון בזמן חלוקת הדולרים.

הרבי פנה אלי ואמר לי "ברכה והצלחה". פנה לאחותי ואמר לה "ברכה והצלחה". פנה אל דודי, שמיראת הרוממות לרבי, שתק ולא סיפר לרבי שהוא חתן. הרבי פנה אליו, הושיט לו דולר. ואמר לו; "מזל טוב, בניין עדי עד ". מרוב תדהמה על רוח הקודש הגלויה, כולנו נאלמנו דום".

לא יאומן ובאופן מפתיע,   שוב פגשתי לאחרונה נשים, כל אחת ממקום אחר, בתפקיד אחר, ולפתע אני מגלה עוד מרגלית, עוד יהלום.

עוד נס שהתחולל אצל משפחה שזוכרת ומייקרת עד היום. כל זיכרון של מיפגש עם הרבי, חי עם בני המישפחה. כולם יודעים ומוקירים טובה!

ואנחנו מבקשים מהשם, וכו-ל-ם מבינים. וכו-ל-ם מדברים ומבטאים בקול את הכמיהה העצומה בלבבות. רוצים משיח. רוצים לראות את התגלות הרבי. רוצים את הגאולה האמיתית והשלמה. עכשיו !

בדידי הווא עובדא

טמה חורושוכין.

לכניסה לזום לחצי כאן

לכניסה לשידור לחצו כאן

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-27 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

השבוע נקרא בפרשת תזריע

השבוע היה עם ישראל במוקד האיומים לנקמה מצידה של ממלכת הרשע איראן היה לא תהיה..  הקולות וההמיה סביב איומים אלו קיבלו ביטוי שנע בין שני קצוות בתוך העם מצד אחד שמענו את קולות הפחד והחרדה המשתקים ומצד שני שמענו את אלה שטענו שאין באמת סיבה אמיתית להיכנס לפאניקה, לא יקרה כלום זה רק איומים. היה גם את הקול המאוזן יותר שאמר מצד אחד לא נכון לזלזל לא צריך להישאר אדישים ושאננים לאיומים אבל גם להיכנס לפאניקה זה מיותר.

אז איך נכון להתייחס לאיומים אלו?, מה נכון לומר לציבור?, האם יש צורך להתייחס לאיומים אלו ברצינות?, וכיצד מתמודדים עם הפחד והחרדה המעוררים בנו כתוצאה מאיומים אלו?

אז לפני שאתייחס לשאלה זו אקדים ואומר בצורה ברורה וחדה: חובה עלינו להיות קשובים להנחיות המגיעות מפיקוד העורף ולבצען בדיוק כפי שנדרש מאתנו!, לצד זאת חובתנו באותה מידה לא להגביר את הפחד והחרדה בקרב העם בהעצמת האיומים שלא לצורך!

וכעת בכדי לענות על שאלה מהותית וחשובה זו ננסה להתבונן עליה מנקודת מבט חסידית ופסיכותרפית כפי שנשקפת מפרשת השבוע.

'אין בעל הנס מכיר בנסו'- הנו מצב המתאר כיצד ה' יתברך מצדו פועל באופן נסי ושמימי בעולם! כאשר הוא מחזיר לאדם באהבה על אמונתו ובטחונו בו בדרך כזו שהאדם כלל לא מודע לכך שנעשה עמו דבר מה, הנס נפעל מבלי שהאדם ידע על כך כלל!

השבוע נקרא בפרשת תזריע

פרשתנו עוסקת בנגע הצרעת, התורה מונה סוגי צרעת שונים שגווניהם הוא בצבע לבן בשמם התורני. וכך מתארת זאת התורה: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים".

נגע הצרעת בא בעקבות לשון הרע שאדם מדבר על הזולת. הנגע עצמו איננו עונש, אלא דרך לגרום לאדם לגלות אכפתיות כלפי הזולת, באופן כזה שיהיה נוגע לו בנפש עד כדי כך שהוא ישאל את עצמו איך העזתי בכלל לדבר לשון הרע על חברי?

נגע הוא מלשון נוגע כאשר לא נוגע לך מחברך ה' יתברך נוגע בך ומזכיר לך שאתה צריך לרענן את מידת האכפתיות כלפי הזולת עד כדי כך שזה יהיה נוגע לך בנפש!

ונגע הוא גם מלשון עונג- כאשר האדם מגלה אכפתיות כלפי הזולת עד כדי כך שזה נוגע לו בציפור הנפש, מה שגורם לו להימנע מלדבר חלילה לשון הרע על חברו, ולא רק זו אלא אף זו הוא מגדיל לעשות ומקפיד לדבר רק בשבחו של חברו, אזי הוא גורם עונג ונחת רוח לה' יתברך השמח וגאה בבניו שמגלים אכפתיות האחד כלפי השני ונזהרים בכבוד הזולת!

 בהפטרת פרשת מצורע מובא סיפור יוצא דופן העוסק ב-4 מצורעים שזכו ודווקא הם אלו שהביאו  את בשורת הניצחון הניסי לבני עמם הנתונים במצור קשה! כפי שמתואר בשם אלישע הנביא בספר מלכים:    

"וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ. אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ. וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ. וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם. וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב' פרק ז', פסוקים ג'-ט').

סיפור זה מתחיל כאשר מלך ארם נלחם ביושבי השומרון ומביא אותם במצור. "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב' פרק ו' פסוק כ"ד). המצב בעיר קשה מנשוא אנשים גוועים ברעב, אלישע הנביא מתוודע למצב ומתחנן לפני  ה' יתברך להושיע את ישראל ממצבם. ה' יתברך מורה לו להעביר את הנבואה הבאה: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה כֹּה אָמַר יְהוָה כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן." (מלכים ב' פרק ז', פסוק א'). אלישע מתנבא בשם ה' יתברך שמחר המצב ישתנה לחלוטין ומרוב ריבוי ושפע של מזון מחיר הסולת היקרה והנקייה תרד והיא תהיה כל כך זולה שמחירה יעמוד על שקל לסאה סולת, מחיר שלפני כן היה בגדר חלום מרוב שמחירה האמיר בימי המצור הקשה.

בהמשך הסיפור כאמור אנו מתוודעים ל- 4 המצורעים הנשלחים לחיות מחוץ למחנה בימי צרעתם. ארבעת מצורעים אלו חיים בשטח ההפקר שבין שומרון לארם. כאמור יש מצור על שומרון אבל המצורעים יכולים להסתובב באופן חופשי. והם כאחיהם מושפעים קשות מהרעב הפוקד את שומרון וחשים כי קיצם קרב. במצב הישרדותי שכזה חשו 4 המצורעים כי אין להם מה להפסיד , לעיר אין הם יכולים להיכנס, וכל מה שנותר להם כעת היא לתור אחר מזון להציל את נפשם. למרות הסיכון האדיר שבמעשיהם הם מחליטים לפלוש למחנה ארם על מנת למצוא מזון להחיות את נפשם.

מכאן ואליך הדברים מתגלגלים באופן נסי, ה' יתברך מדמה מצב של רעש וקולות מלחמה אדיר של צבא שלם, צבא ארם בטוח שצבא ישראל הוא זה הבא לתקוף אותם, הם נבהלים ונחרדים ומתחילים לנוס על נפשם בהותירם אחריהם את כל המחנה העמוס בכל טוב מאחוריהם.

4 המצורעים מתקרבים בלאט אל מחנה ארם והמחזה שנגלה לעיניהם מותיר אף אותם בהלם מוחלט, הם מגלים שאין נפש חיה במחנה מצבא ארם כולם נסו על נפשם.

הם עדיין לא מספיקים לעכל את המצב, אבל המצב הנפשי והפיזי שלהם לא מאפשר להם לעמוד להתבונן ולהתעמק בגודל הנס הגדול שנגלה לעיניהם זה עתה, ברעבם הגדול הם מסתערים על האוכל והשתייה שבמחנה ומחיים בו את נפשם.

לאחר שהם משביעים את רעבונם, הם מתחילים לבזוז כסף וזהב ולהחביאו, כך הם עוברים מאוהל  לאוהל ושבים לבזוז אותו ולהחביא את השלל, עד שנופל להם 'האסימון', מה אנחנו עושים? הלא אחינו גוועים ברעב בתוך העיר ואנחנו עסוקים בעצמנו ובבזיזת השלל? הלא הם יכולים לגווע ברעב כל רגע? והם מחליטים לשוב העירה ולספר לכל ישראל את הנס הגדול שהתרחש תחת אפם בלי שהיו מודעים אליו כלל. בכך מתגשמת נבואת אלישע והשפע הגדול שהתגלה במחנה ארם הביא לצניחת מחירי האוכל למחיר שפל שלא היה אי פעם, בכך הצילו 4 המצורעים עיר שלימה מאובדן וכליה.

זה היה תיקונם של 4 המצורעים ששבו וגילו אכפתיות כלפי עם ישראל ולכן היו הם אלו שזכו לבשר להם על הניסים הגדולים שה' עשה עמם!

סיפור נסי ושמימי זה בו ה' יתברך נלחם עבורנו מבלי שנדע על כך ורק בדיעבד לאחר שכבר התרחש לו הנס אנו עדים לו, הוא אחת הדרכים בה ה' יתברך מביע את אהבתו אלינו כאשר אנו נמצאים בחוסר אונים קיומי אל מול אויבנו.

ה' יתברך חפץ שברגעים אלו בהם אנו חשים חסרי אונים נרים את ראשנו ונישא את עיננו אליו יתברך נשליך יהבנו עליו ונתחזק באמונה ובביטחון בו. הנהגה זו מצדנו ממשיכה ממנו יתברך את אותו אופן הנהגה החוזר אלינו בדמות נס שמימי כזה שאפילו בעל הנס לא מכיר בנסו!

החוסר אונים מבהיר לנו שעל פי דרך הטבע אין לנו יכולת להתמודד עם המצב ולכן כעת אנו פונים אל מי שבכוחו ויכולתו לפעול שלא על פי דרך הטבע ה' יתברך. ה' יתברך מצדו פועל באופן מיוחד בו הוא מחזיר לאדם באהבה על אמונתו ובטחונו בו בדרך כזו שהאדם כלל לא מודע לכך שנעשה עמו דבר מה הנס נפעל מבלי שהאדם ידע על כך כלל!

זהו סוג של הפתעה ומתנה שה' יתברך מעניק לאדם המאמין ובוטח בו ובכך מסב לו עונג ונחת רוח, בדמות מפגש שמימי בו האדם נפגש עם בוראו. הדבר בא לידי ביטוי בכך שה' יתברך פועל בעולם באופן נסי שרק בדיעבד נודע לאדם שהוא חווה נס שמימי!  

על אופן פעולה שמימית וניסית זו מצינו כמה דוגמאות במקרא:

הפעם הראשונה בה נחשפנו להנהגה שמימית וניסית זו היה כאשר בני ישראל רק יצאו ממצרים הגיעו לים סוף עייפים ורצוצים מעול השעבוד, כשלפתע הם מוצאים את עצמם ניצבים חסרי אונים על שפת הים כשהצבא המצרי מופיע מאחוריהם! בני ישראל מבולבלים וחסרי אונים צועקים אל משה שזועק אל ה' הפוקד ומורה עליו לנטות את ידו על הים הנבקע לו אל מול עיניהם המשתאות של בני ישראל העוברים בו לאורך כל הלילה, לפנות בוקר כאשר מצרים מבחינים בכך הם רודפים אחרי בני ישראל אל תוך הים שכעת שב לאיתנו בציווי ה' יתברך ומטביע את המצריים בתוכו.. בני ישראל מכירים תודה לה' יתברך על הניסים הללו ופוצחים בשירה ספונטנית המכונה: 'שירת הים'.

הלשון התורנית הננקטת על ידי משה רבינו על אופי הנס שעשה ה' עם בני ישראל הינה: "יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". ה' יִלָּחֵם לָכֶם – בִּשְׁבִילְכֶם (רש"י).  

בפעם אחרת אנו מוצאים את אותו אופי נס שמימי בו עם ישראל מתמודד עם נס שמימי שכלל לא ידעו עליו עד אשר ה' הראה להם את גודל הנס. 

עם ישראל בדרכו לארץ ישראל עובר דרך נחל ארנון. נחל ארנון הוא נחל איתן הנמצא בעבר הירדן המזרחי, ונשפך לים המלח. הנמצא בגבול בין מואב לאמורי. כפי שמופיע בכתובים: "מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבוּל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי". 

המדרש מתאר איך תכננו האמוריים מארב שנכשל על ידי מחיצתם בין שני הרים. הנחל בין ההרים היה עמוק וצר וההרים היו גבוהים וקרובים זה לזה, המעבר בין שני  צדי הנהר היה צר, אמרו האמוריים זה לזה בואו נסתתר במערות וכאשר עם ישראל יחצו את הנחל נצא ממקום מחבואינו ונתנפל עליהם בחיצים ובאבני בליסטראות. באותו הרגע שישראל נכנסו לנחל, נעשה נס, התקרבו ההרים זה לזה ומחצו את האויבים והם מתו ממש כמו המצרים בים סוף, ומשם בא האשד (מפל מים קטן) אל הבאר (בארה של מרים), והבאר הייתה מעלה את דם ההרוגים, ועם ישראל היו רואים איך ה' יתברך נלחם למענם ומשמיד את האויבים והם  לא ידעו זאת , עד שהבאר הודיעה להם על ידי- שראו את המתרחש במימיה ואז אמרו שירה המכונה 'שירת הבאר'.

ישנם דוגמאות נוספות המוזכרות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה המתארות את אופי הנסים השמימיים שבעלי הנס כלל לא היו מודעים לכך עד שנחשפו לכך בדרך שמימית. דרך המשקפת את הביטוי התלמודי 'אין בעל הנס מכיר בנסו' (מסכת נידה דף ל"א עמ' א').

הרבי מליובאוויטש מסביר זאת כך:  על הפסוק לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. אמרו רז"ל אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו. כלומר ה' יתברך הוא לבדו זה שיודע אבל האדם בעל הנס אינו מכיר בנסו כלל (רש"י). משום שניסים אלו גדולים ונעלים ביותר (נפלאות גדולות) לכן אינם יכולים להתגלות לנו אלא רק הוא יתברך לבדו יודע על קיומם! (שמחת תורה תשל"ט).

אדם המתעלה על עצמו ועל מגבלותיו האנושיות ובוחר להתנהג עם הבריות באופן של 'לגמול לחייבים טובות', זוכה שה' יתברך מתנהג עמו באופן של אין בעל הנס מכיר בנסו!

רבי אבא היה יושב בשער הפתח של העיר לוד, לפתע ראה בן אדם אחד שבא מן הדרך והתיישב על איצטבא – פיסת אדמה בולטת העומדת ותלויה באוויר שתחתיה פעורה תהום, מכיוון שהיה עייף מאוד מהדרך לא חש בסכנה הכרוכה בשכיבה על אותה פיסת אדמה רעועה ונשכב לנום שם מעט. לפתע ראה רבי אבא נחש אחד שקרב אל האיש להזיקו, ובמקביל ראה רבי אבא אפעה (נחש ארסי ממין הצפעונים) שיוצא ממחילתו והורג את הנחש שקרב אל האיש. כאשר נעור האיש ההוא, ראה את הנחש המת, נעמד האיש ללכת לדרכו ולפתע נפלה האיצטבא שמתחתיו עליה שכב והוא ניצל מנפילה תהום וממוות בטוח.

ניגש רבי אבא בריצה ובהתפעלות אל האיש ושאל אותו אמור לי בבקשה מה מעשיך? כעת הייתי עד לשני נסים שה' יתברך עשה עמך ואתה כלל לא יודע עליהם, אין לי ספק שאין ה' יתברך עושה נס לחינם אם כן בזכות מה עשה עמך ה' יתברך שני ניסים אלו בוודאי יש לכך סיבה?. אמר לו אותו אדם, כל ימי לא קרה מקרה בו עשה לי אדם רע, שלא התפייסתי עמו ומחלתי לו מיד, ואם לא יכולתי להתפייס עמו, השתדלתי להיטיב עמו. לעולם לא עליתי על מיטתי עד שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי בלב שלם, אף פעם לא נטרתי שנאה לאף אדם על הרע שעשה לי, ולא די לי בזה אלא שמאותו היום והלאה השתדלתי לעשות עמו ועמהם רק טוב (מעובד על פי ספר הזוהר פרשת מקץ דף ר"א עמ' ב').

כמה מדהים וכמה סמלי לחשוב על כך שאותו אדם שהיה מקפיד שלא לעלות על יצועו עד שלא הסיר מלבו כל קפידא (כעס או טינה בלב) על כל אדם שהוא שציער אותו או הזיק לו באותו יום, שהצלתו הייתה סביב עלייתו לנוח ולישון על פיסת אדמה רעועה שתחתיה פעורה תהום!

אדם העולה על יצועו רק כאשר אין בלבו שום קפידא על אף אדם בעולם למרות הצער הגדול הכרוך במעשי בני אדם כלפיו, ראוי הוא שהקרקע עליה הוא ישן/הולך תגן ותשמור עליו!

הקרקע עליה הוא ישן הפכה לקרקע הקיומית עבורו, בה הוא מגלה את האדם שבו, זה הישן על פיסת אדמה החשה את האהבה האנושית היוקדת בו, והופכת למחסה ומגן עבורו.

פיסת אדמה זו נבראה במיוחד עבורו, כדי לבטא את האהבה הגדולה אותה חש ה' יתברך כלפי אדם העולה על יצועו כשהוא נקי וזך ממחשבות או תחושות ורגשות טינה כלפי כל אדם שהוא בעולם.

גם הנס הראשון משקף את מעשיו של אותו אדם. כאשר קרב אליו נחש המשול בדברי חז"ל ליצר הרע המכונה 'נחש הקדמוני', כדי לערער כל אותו אדם ועל זכויותיו, זימן ה' יתברך נחש כנגדו להצילו. על דוגמא זו מתאים מאמר חז"ל (מסכת שבת עמ' קכ"א עמ' ב') 'פגע בו כיוצא בו', כלומר: אותו נחש הפוגע נפגע ממינו שלו עצמו כלומר מנחש האפעה!

אדם המונע עצמו משמירת טינה, שנאה, כעס בלבו על חברו המשולה לארס הנחש המזיק, ראוי הוא שינצל מארס הנחש על ידי ארס הנחש עצמו!

זוהי דוגמא נפלאה לכך שאדם הבוחר לצאת ממגבלותיו ומגדריו האנושיים ולבחור להתנהל ולהתנהג באופן שאינו מגדירו מחייבו או מנהלו להשיב לאדם כגמולו! ובמקום זאת הוא בוחר להתעלות על עצמו ולנהוג עמו לפנים משורת הדין ולא רק זו אלא להיטיב עמו למרות מה שעשה לו בדוגמת התנהגותו והתנהלותו של יוסף הצדיק עם אחיו שנהג בהם במידה של הגומל לחייבים טובות!   אזי ה' יתברך מחזיר לו באותה מטבע ומתנהג עמו באופן של למעלה ממגבלות הטבע ומשדד את מערכות הטבע עבורו כאות לאהבה ולחיבה הגדולה שיש לה' יתברך כלפיו על כך שגרם לו נחת רוח ועונג גדול בהתנהגותו והתנהלותו כלפי בני אדם שגרמו לו צער או עשו עמו רע בכך שבחר לא רק למחול להם ולא לנטור להם טינה על מעשיהם אלא גם להתפייס ולהיטיב עמם!

לתרגם את החרדה לשפה המוכרת והבטוחה לנו:

היכולת הנפשית להישאר ולהיות בעמדה של שלווה ורוגע גם ברגעי משבר נשענת על האופן בו אנו תופסים את האירוע, איזו הבנה יש לנו על אופי ומהות האירוע? אך בעיקר איזו פרשנות הענקנו לו?

היכולת לשלוט או לאבד שליטה על המצב נובעת מהדרך בה המח בחר להעניק את הפרשנות לאירוע! כאשר הנתונים העוברים למח מהאירוע הנם סכנה המח נדרך ומייצר את התגובה הנדרשת להתגוננות מהסכנה המידית!

הדבר נכון למצב של פחד מסכנה מידית המתייחסת לאירוע אותו חווה האדם כאן ועכשיו אל מול עיניו. תגובה בריאה, טבעית והגיונית לסיטואציה אליה נחשף האדם!

לעומת זאת במצב בו האדם חרד כלומר חושש מהבאות, גם שאין סכנה מידית נשקפת לו כעת, הנה תגובה נפשית רגשית לאירוע המוגדרת בספרות הטיפולית כחרדה!

חרדה היא מצב בריא המתריע על סכנה הקרבה ובאה העלולה להתרחש בסבירות זו או אחרת על פי נתונים המבוססים על הערכה שכלית שנאספו מהמרחב הקיומי!

אך ישנה חרדה שהנה תוצאה של איבוד שליטה כתוצאה מפרשנות של המח ותגובה קטסטרופלית של הנפש לאירוע אותו חווה האדם, מה שגורר בעקבותיו חרדה שאיננה בריאה!

איבוד השליטה מתחיל כאשר אין למח האדם את היכולת להבין את האירוע להכיל את האירוע, ולהגיב אליו בהתאם!

ברגעים אלה האדם נמצא בתחושת חוסר אונים ושרידות קיומית וממהר להיאחז בכל דבר שיאפשר את קיומו! כל אדם בוחר במוכר לו כדי להיאחז 'בקש' שיאפשר את המשך קיומו.

כלומר: לכל אדם שפה משלו שבה ועל ידה הוא מבטא את עצמו ובכך מגלה את כוחותיו ויכולותיו ובכך מחזק ומעצים את עצמו. תפקידנו לזהות את 'השפה' בה כל אדם משתמש ואשר משמשת אותו בצורתה הייחודית לו 'בדרכו בעולם' ולאפשר לו דרכה להביע את עצמו רגשותיו, מחשבותיו ובכך לעזור לו לגעת בעצמו ולחזק את עצמו.

ישנו מודל טיפולי שנוגע במגוון שפותיו של האדם. מודל זה, פותח על ידי פרופסור מולי להד וד"ר עפרה אילון, העוסק בסגנונות התמודדות שונים של הפרט בזמן משבר. ההנחה במודל זה שבכל אדם טמון פוטנציאל להתמודדות. ניתן לזהות אצל כל אדם מהו סגנון ההתמודדות (או מספר סגנונות התמודדות) הייחודי לו. ניתן לאתר מספר דפוסים, שפות, סגנונות התמודדות שבני אדם פועלים כאשר הם מתמודדים עם מצב לחץ, משבר, אי-וודאות, אסון וסכנה.

המודל מחולק על פי מגוון השפות בהם משתמשים בני אדם ונקרא :BASIC P-H
Belief: אמונות וערכים, פילוסופיית חיים, השקפת עולם, מציאות משמעות.
: Affect רגש.
Social: חברה, תפקיד, שייכות, ארגון חברתי.
Imaginition: דמיון, יצירתיות.
Cogition: הכרה, מציאות, מחשבה.
PHysiology: פעילות פיזית הקשורה בהפעלת הגוף.
בעברית תורגם המודל ונקרא בשם: גש"ר מאח"ד: שהוא ראשי תיבות של: גוף, שכל, רגש, מערכת (משפחה), אמונות, חברה, דמיון.

כאמור כוחות אלו הינם ייחודיים לכל אחד ואחת על פי דרכו או דרכה בעולם ולשם התאמה נכונה של השפה אנו צריכים לזהות את הכוחות אצלנו על פי היכרותנו את עולמנו הפנימי ואת שפתנו. בכך נצליח לסייע להביא את עולמנו הפנימי לידי ביטוי מה שיסייע לנו להנמיך ולאזן את רמת החרדה והלחץ סביב אי הוודאות אותה אנו חווים.

לאמץ את הקשר עם ה' יתברך דרך האמונה והביטחון ולהפכם לשפה ולדרך חיים!

אחד המאפיינים המרכזיים והמשמעותיים של הביטוי התלמודי על כך ש-'אין בעל הנס מכיר בנסו'  הנו בכך שלנס שנעשה עם האדם אין הכרה! כלומר לאדם אין יכולת כלל להכיר בנס שנעשה לו ועמו! משום שהנס לא גלוי לו, הוא לא תופס אותו לא בחושיו ולא בתפיסתו הקוגניטיבית והרגשית הוא פשוט לא ודע על קיומו!

מכיוון שהכרה נופלת כאמור על מצב בו האדם מכיר במה שהוא מסוגל לתפוס בחושיו שכלו ורגשותיו, לכן בכל מצב בו אין לאדם יכולת להתחבר אל האירוע דרך מנעד החושים, השכל והרגשות שלו, החוויה שלו את האירוע הנה ממרחב של חוסר הכרה!

הכרה מבטאת כאמור את יכולת התודעה האנושית של האדם המושתת על שכל רגש וחושים בהם הוא תופס וחווה את העולם, לתת ביטוי הולם למה שהוא חווה בהכרה חוזרת- כלומר: כאשר נעשה עמו דבר מה הוא מכיר בתודעתו בכך שיש מישהו שעשה לו ועמו את  הדבר מה הזה, שגורר תגובה מצדו בכך שהוא תר ומוצא את הדרך לבטא את תחושותיו דרך שכלו ורגשותיו למי שעשה עמו את הדבר עליו הוא מחזיר לו כעת!

אמנם כאשר ההכרה נעדרת מתודעת האדם, לא נראה את האדם תר אחר ביטויי וגילויי הכרה זו או אחרת בשכלו, רגשותיו וחושיו, משום שאין מה שיפעיל ויביא את ההכרה לידי ביטוי.

זהו המאפיין והמוטיב המרכזי של המצב המתואר בתלמוד בכך 'שאין בעל הנס מכיר בנסו'! כאשר האדם נעדר תודעת הכרה ראשונית לנס שנעשה עמו, לא נראה איזה שהיא תגובה או ביטוי שכלי או רגשי וחושי משום שהוא כלל לא יודע על קיומו!

המוטיב הלא מודע בו מצוי האדם שאינו יודע על נסו ולכן אינו מכיר בנסו, מבטא אמנם את העדר הידיעה, אך לגמרי לא מחייב את העדר מידת האמונה והביטחון של האדם!

כלומר האדם הנתון במצב נפשי בו הוא חושב על הקשר הרוחני שלו עם ה' יתברך ובמצב רגשי בו הוא חש את האהבה שלו לה' יתברך בכל מקום (עולם) בכל עת (שנה) ובכל זמן, ועומל על חיזוק אמונתו ובטחונו בה' יתברך זוכה להכרה חוזרת מאת ה' יתברך בדמות נס שאינו מכיר בו כלומר ה' יתברך עושה עמו נס שאיננו מודע לו כלל, אין ביכולתו להכיר במה ובמי שעשה עמו את הנס.

הדבר נובע מרצון ה' יתברך שהקשר עם האדם בחיר הנבראים ישען על הרבדים שאינם בגדרו האנושי הכוללים כאמור את השכל הרגש והחושים, אלא קשר הנשען על מה שלמעלה מהם האמונה והביטחון המבטאים את הקשר העצמי של האדם עם בוראו, קשר שאינו נשען על הבנה ורגש דרך חושים! 

כאשר אדם מבטא את הקשר העצמי שלו עם ה' יתברך ומביאו לידי גילוי וביטוי בפועל בכך שהוא מניח בצד את שכלו, רגשותיו וחושיו ומתמסר באמונה ובביטחון לה' יתברך, הוא ממשיך ופועל את גילוי הקשר העצמי החוזר מה' יתברך אליו בדמות נס שמימי שאינו מודע לו כלל!

זוהי שפה של קשר מסוג אחר לגמרי, בו האדם יוצא ממסגרת ההגבלות האנושיות שלו הבאים לידי ביטוי כאמור בשכלו, רגשותיו וחושיו ומתעלה לקשר מסוג אחר בו הביטוי לקשר נשען על מה שאין ביכולתו להבין או להשיג, קשר עצמי שבו ההישענות הנה רק על מי שבכוחו יכולתו לפעול גם מחוץ לגדרים ולגזרה בה אין את חוקי והגבלות השכל הרגשות והחושים האנושיים ה' יתברך!

זה הרגע בו נגמרים ומסתיימים להם המגבלות הגדרים והסייגים להם נתון האדם וכפוף להם! האדם זוכה להיות מונהג על ידי כוחות על טבעיים ופעולות שמימיות בהם ה' יתברך משדד את מערכות הטבע עבורו וכל זאת מבלי שידע על כך כלל!

זהו המצב בו אנו עומדים כעת לאור האיומים הנשקפים לפתחנו ממלכת הרוע והרשע איראן. מצד אחד חובתנו להתנהל לעשות ולפעול את כל הפעולות הנצרכות והנדרשות מאתנו על פי דרך הטבע כדי לשמור ולהגן על עצמנו!

אך לצד זאת וביחד עם זאת אנו חייבים לזכור שלאחר שנעשה כל מה בכוחנו ויכולתנו כפי שאנו מסוגלים לעשות ולפעול על פי דרך הטבע במסגרת החוקים והמגבלות האנושיות! שישנו גם מרחב וגזרה בה נפעלים הפעולות ומתבצעים העניינים בעולם מכח על טבעי הנתון בידיו ובשליטתו של בורא עולם ה' יתברך! ולכן חובתו וזכות היא לנו לחזק ולהתחזק באמונה ובביטחון מוחלטים בה' יתברך שהוא ישמור ויגן עלינו והוא מצדו ישיב לנו על כך באהבה רבה בדרך שמימית וניסית הידועה וגלויה רק לו יתברך ולנו איננה ידועה וגלויה כלל כאמור באופן שאין בעל הנס מכיר בנסו כלל!

יהי רצון שנזכה לראות כבר את הגאולה האמיתית והשלימה בעינינו הבשריות והגשמיות בחסד וברחמים תיכף ומיד ממש!

שבת שלום ומבורכת

לעילוי נשמת אמי מורתי רחל בת זהבה

ולעילוי נשמת מורי זקני מישאל בן רחל שהיום חל יום היארצייט שלו

מישאל אלמלם

"קעמפ בדרכך – בית רבקה צרפת" נפתח בפעם החמישית

5 ימים אחרונים להנחה הגדולה!

הקעמפ הייחודי "קעמפ בדרכך צרפת" יתקיים הקיץ זה הפעם החמישית בע"ה. הקעמפ מיועד לבנות חב"ד מסיימות ט' – י"ב דוברות עברית מאירופה ומרחבי העולם. הוא מתקיים בקמפוס הקסום של מוסדות בית רבקה צרפת, בתאריכים ב' – ח"י תמוז ה'תשפ"ד (8-24 ביולי 2024).

בתכנית: התוועדויות ושיעורים ברמה חסידית גבוהה, טיולים מרתקים בפריז והסביבה, סדנאות אמנות וקולינריה, מבצעי לימוד ופעילות חווייתית עם צוות המדריכות המסור ועוד. כל התוכנית מתקיימת בעברית.

הקעמפ מהווה פתרון מושלם לנערות בגיל הזה, שעברו את הגיל בו ניתן להשתתף בקעמפים הרגילים אך הן עדיין מעוניינות לחוות קיץ חסידי ומהנה מלא בתוכן ופעילות. החניכות זוכות לתנאים גשמיים מעולים בתוך הקמפוס הפסטורלי של "בית רבקה" צרפת.

הבנות מגיעות מכל רחבי הגלובוס: אוסטריה, אוקראינה, איטליה, ארגרטינה, ארה"ב, בלגיה, גרמניה, ישראל, ספרד, צרפת ורוסיה.

הנחה של 100€ לנרשמות עד ח' ניסן (או עד לגמר המקומות). להרשמה כנסו לאתר, לוואצאפ או חייגו +33767376126 .