נפשה נשפכת 

משפט כל כך פשוט לכאורה, כל כך בנאלי. אל המשכן בשילה נכנסת אישה מרת נפש. היא מוצאת לעצמה פינה ונעמדת להתפלל. ממלמלת בדביקות. רק שפתיה נעות, אך קולה – לא נשמע. היא צועקת צעקה גדולה בפנים, אבל כלפי חוץ – קול דממה דקה.

יושב במשכן הכהן הגדול, איש צדיק, זקן ומכובד. הוא מביט בה מהצד וזה נראה לו מוגזם. זה בסדר להתפלל, זה מצויין לבקש מה', זה נצרך, ואפילו מצווה, אבל יש גבול!

"את מרבה מידי בתפילה" הוא מוכיח אותה. "כמה את יכולה להיות מרוכזת בעצמך, ולבקש על הצרכים האישיים שלך, בעודך בבית ה'?! הזיזי את עצמך קצת הצידה, ופני מקום לקדושה, כאן בבית הזה".

"אני לא סתם מרבה בתפילה" משיבה האישה לכהן, כל עצמותיה אומרות ביטול. יראת כבוד עמוקה מציפה אותה. "אני שופכת את נפשי לפני השם, ומבקשת ממנו בן, לא עבור עצמי. לא מתוך רגש אנושי (ובעיקר נשי) טבעי, לא בגלל שיקולים אישיים ואנוכיים, ולא למען אינטרס כזה או אחר. אני מבקשת מהקדוש ברוך הוא בן, שיוקדש לו, שיעבוד אותו, שיעשה לו נחת. מבטיחה לתת לו את הבן הזה. אני רק רוצה, שהקדוש ברוך הוא יאפשר לי לתת לו בצורה הטובה ביותר. זה היעד לו אני שואפת. זו המטרה שאליה אני מכוונת".

הכהן הגדול שומע ומהנהן בראשו בהסכמה. כעת הוא מבין את תנועת הנפש של העומדת מולו, ומברך אותה, שה' ימלא את משאלות ליבה.

אחרי שנים ארוכות, קשות ומייסרות של כאב מחד, ותקווה מאידך; שנים של ציפייה מהולה בצער עמוק – היא נפקדת. סוף כל סוף נולד לה בן, ועוד איזה בן.

היא מתמסרת לגידולו ולחינוכו, ובמשך שנתיים ימים היא אינה מצטרפת לעלייה לרגל השנתית למשכן; היא נכונה לוותר על טובתה הרוחנית, על החוויה הקדושה ועל הגילוי האלוקי שהיא יכולה לספוג ולקבל במשכן – לטובת גידולו של הילד בו חנן אותה ה'. רק אחרי שנתיים היא עולה אל משכן שילה עם הילד, הנער אליו התפללה, כדי לקיים את הבטחה. משאירה אותו שם. מפקידה את חינוכו בידי הכהן שבברכתו נולד, שילמדהו היאך לשרת את ה', וכיצד לטפס במעלות התורה, היראה והקדושה.

* * *

נשמע לך מוכר, הסיפור הזה?

שמעת אותו פעם?

מזהה את הדמויות?

ברור שכן.

זאת חנה אֵם שמואל, ועלי הכהן.

ברור לנו, שלא מדובר רק בסיפור יפה ומרגש, חלילה. מובן לנו היטב, שהסיפור נועד ללמד אותנו מסר.

מהו המסר המיוחד, שאפשר ללמוד מהסיפור הזה? סיפורי ניסים יש הרבה. אנחנו יכולים למצוא בתורה כמה וכמה סיפורי ניסים שילמדו אותנו על ידו הגדולה של הקדוש ברוך הוא; על יכולתו לפקוד עקרות, לנצח אויבים ולשבור את גדרי הטבע.

סיפורה של חנה איננו עוד נס כזה. יש בו מסר שאמור ללוות אותנו, בעזרת השם, כל הזמן.

כשאת עומדת מול הנוכחות הגדולה שלו

כמה פעמים בחייך הרגשת שחסר לך משהו, שאת זקוקה למשהו שאין לך?

בהנחה שכולנו בני אדם עם נפש בהמית, ובהסתמך על הכלל 'מי שיש לו מנה רוצה מאתיים', כנראה שזה קרה יותר מפעם־פעמיים.

מה את עושה במצב כזה?

כמובן – מתפללת. פונה להשם הכל יכול ומבקשת את צרכייך ואת משאלות לבך, במילים פשוטות:

השם, תן לי פרנסה טובה, בלי דאגות.

תן לי להיות בריאה, בעלת כוח, אנרגיה וחיוניות.

שלח לי חתן,

תן לי ילדים,

תעשה שאתקבל לעבודה,

שידוכים טובים לילדים,

שאספיק את האוטובוס,

שאגיע בזמן ל…"

וכן הלאה והלאה, בכל תחום, מצב וזמן בחיים.

למה מבקשת את כל הצרכים האלה? מה הסיבה שאת רוצה בהם ומרגישה זקוקה להם?

יכול להיות שאת חושבת עכשיו 'מה זאת אומרת? כי אני רוצה שיהיו לי חיים טובים. אני רוצה להיות בריאה, זקוקה לכסף כדי לכלכל את עצמי. רוצה להקים בית ומשפחה כי זה יגרום לי אושר, מעוניינת להתקבל לעבודה כדי לממש את כישוריי ולעסוק במשהו שיעניק לי תחושת סיפוק, רוצה להספיק את האוטובוס כדי להגיע בזמן ליעד שלי'.

אם אלו המחשבות שלך – זה בסדר. זה סימן שאת אנושית. ה' רוצה שתבקשי ממנו את מה שאת צריכה, זו מצווה מהתורה.

אבל אם תחשבי עוד רגע, אולי תציף אותך בושה.

את עומדת לפני השם, איך את יכולה להיות כל כך אגואיסטית?

יש פה נוכחות אלוקית, את לא אמורה לתפוס מקום בכלל.

את עומדת מול מלך מלכי המלכים. זה הזמן הכי מתאים בו תחושי ביטול וקטנות מול הנוכחות שלו, בעוד שהנוכחות שלך תצטמצם קצת.

אם כך, כיצד יתכן שרוב רובה של תפילת שמונה עשרה, החלק הנעלה ביותר בתפילה, עוסק בבקשת הצרכים האישיים שלנו? הרי כשאני מבקשת מה' שימלא לי צורך כלשהו, אני אמורה לרצות באמת את מה שאני מבקשת. לא מהשפה ולחוץ.

אם כן, איך אפשר להתעסק בצורך אישי שלי הקטנה, בזמן כל כך מרומם?

הסיבה האמיתית שאני רעבה

באה חנה, ונותנת לך משקפיים שרואים דרכם עמוק, ראיה שחודרת אל הפְּנים. היא גורמת לך להבין, שבעצם כל מה שאת רוצה, את אכן רוצה – אבל, לא בשבילך אלא כדי להגשים בצורה הטובה ביותר את רצון ה'.

הקו של הנפש האלוקית שלך הוא כזה: "ה', תן לי בבקשה בריאות כדי שאני אוכל לעבוד אותך עם כל איבריי וגידיי, במלוא הכוחות. כך שכל חלק בגופי ובנפשי יוכל לבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר.

ה', תן לי בבקשה פרנסה טובה כדי שאוכל לכלכל את משפחתי ברווח ובכבוד, כמו שמתאים לבני אברהם יצחק ויעקב. תן לי שפע כדי שאוכל לתת צדקה בהרחבה, ולהכניס הרבה אורחים.

תן לי חתן חסידי, כדי שאזכה להקים בית נאמן על יסודי התורה והמצווה, בית שמואר באור החסידות, כזה שיעשה לך נחת ויזרז את בניין בית המקדש השלישי.

תן לי ילדים בריאים, שיוכלו לעבוד אותך בכל חושיהם, באופן הטוב ביותר, ותזכה אותי להדריך אותם בדרך זו.

ה', עזור לי לממש בצורה הכי טובה את כל הכוחות, היכולות, הכישרונות והמתנות שנתת לי, כדי לעשות לך דירה נאה בליבי פנימה, ובחלק שלי בעולם, וכן כדי שאוכל באמצעות עבודתי, להיות לעזר ליהודים נוספים", ועוד על זו הדרך.

אולי זה נראה לך חיצוני, מעושה ומזויף. את חושבת לעצמך: 'אני הרי יודעת מי אני. כשאני מבקשת את צרכיי, אין לי בראש מחשבות נעלות ואלוקיות שכאלה. אני חושבת על עצמי וזהו'.

אבל זה לא נכון.

הבעל שם טוב אומר על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" שהסיבה שאדם רעב או צמא, כי הנפש צמאה לניצוץ האלוקי שבאותו מאכל או משקה, ומשדרת לגוף את הרצון הזה כרעב או צמא. היא מדברת עם הגוף בשפתו, כדי לזכות להקשבה והיענות מצידו, אבל באמת היא מבקשת לברר את המאכל או המשקה כדי להעלות אותו ולהתעלות בעצמה.

כך גם בענייננו: הנפש שלך רוצה לעבוד את ה' ולמלא את רצונו בשלמות. והיות שה' רוצה דירה בתחתונים, יש צורך שהנתונים התחתוניים והגשמיים שלך, יהיו בהתאם לרצונו, ויאפשרו לך לעבוד אותו כמו שצריך. הנשמה מעבירה את המסרים שלה בצורה שגם הגוף ישמע, בסגנון של 'אני'. "אני רוצה", "אני צריכה". אבל לאמיתו של דבר, הנשמה צועקת: "ה' רוצה". אנחנו רק צריכים לבטא את הצעקה שלה באופן גלוי, לומר ברור: "השם, עשה למענך!"

תתחילי לתרגל את זה, תתאמני. בסופו של דבר, הפנים והחוץ שלך יהיו מסונכרנים. גם אם עכשיו זה עוד לא המצב – ה' יענה לתפילותייך ולתפילות כל בניו ובנותיו, ויספק כל צורכיהם הגשמיים כדי שנוכל לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר.

(מעובד על־פי ליקוטי שיחות כרך י"ט, שיחה לר"ה-ו' תשרי, עמ' 291, 293 ואילך)

באדיבות מגזין עטרת חיה

היא העיפה מבט אחרון לקהל, ובתנועה חדה הסתובבה לאחור, מסמנת לתזמורת להתחיל.

אקורד מינור החל להתנגן באולם ועד מהרה התיישבו כולן במקומותיהן, ממתינות בדממה לתחילת המופע. חודשים ארוכים של אימונים והכנות עברו על חברות המקהלה, וכעת – הגיע היום הגדול. המופע מתחיל.

במרכז הבמה, בשורה השלישית מימין, עמדה חוה. באצבעותיה העדינות היא פרטה על הכינור שבידה, מרוכזת כל כולה בניגון וביצירה המשותפת שנרקמת כעת על הבמה. לפתע, צליל צורם קטע את ההרמוניה. אחד המיתרים בכינורה של חוה נקרע. חוה הביטה לצדדים בניסיון לתפוס את מבטן של שאר חברות המקהלה, ובניע כמעט בלתי מורגש סימנה להן להמשיך. בלעדיה. חברות הקבוצה התבלבלו לרגע, אך עד מהרה הן התעשתו והמשיכו בנגינה, יוצרות יחד שילוב חדש ומרגש – שילוב הרמוני של יצירתיות ושיתוף פעולה.

כשחוה העיפה מבט אל הקהל, היא הבינה שהיופי האמיתי של עבודת צוות הוא לא רק ביצירה שהן יצרו אלא בקשר שהן חלקו –  תוצרת של שיתוף פעולה שהדהדה הרבה אחרי שהתווים האחרונים נמוגו אל תוך הלילה.

* * *

עבודת צוות מוצלחת היא לא רק עבודה משותפת, היא שילוב של תקשורת, אמון וחזון משותף שמובילים יחד ליצירה מושלמת ומנצחת.

עבודת צוות היא מרכיב חיוני בכל ארגון או פרויקט וכדי שהעבודה של הצוות תהיה יעילה ואפקטיבית, כזו שתשיג תוצאות שלבד לא ניתן להגיע אליהן – שווה להשקיע ולמקסם את הפעילות של כל אחד מחברי הצוות בנפרד ושל כולם ביחד.

למה חשוב להשקיע בעבודת צוות?

לעבודת צוות יש חשיבות ולא מעט יתרונות הן לצוות והן לארגון.

בניית אמון בצוות – עבודה בצוות יכולה לסייע לבניית אמון ולחיזוקו בקרב העובדים, וזאת משום שהסתמכות על אחרים יכולה ליצור ולבנות אמון. יותר מזה, תחושת האמון יכולה לספק תחושת ביטחון המאפשרת לעובדים להעלות רעיונות, להתפתח מקצועית וליצור פתרונות יעילים. יצירת האמון תורמת לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ברמה החברתית ליצירת תקשורת נעימה בין חברות הצוות אשר משפיעה על האווירה בעבודה.

פתרונות יצירתיים המגיעים מצורות חשיבה שונות – אחד היתרונות העיקריים של עבודה בצוות הוא פתרונות יצירתיים בעבור בעיות מורכבות או פרויקטים מסועפים וקשים. באמצעות סיעור מוחות של חברי הצוות ושילוב נקודות מבט וצורות חשיבה שונות, ניתן להגיע לפתרונות יעילים באופן מהיר יותר. באמצעות העבודה המשותפת ניתן להיחשף להיבטים נוספים, שהעובד היחיד לא בהכרח היה נחשף אליהם, וכך להיפתח לרעיונות נוספים.

יעילות ואפקטיביות – אחת הדרכים לשיפור היעילות בעבודה היא פשוט לעבוד בצוות. העבודה בצוות מאפשרת לעובדים בה להרגיש יותר מחוברים למטרות כמו גם לחבריהם לצוות, וכך הם מרגישים גם מוערכים ומחויבים יותר להשגת המטרות. כך הם הופכים להיות יותר יעילים בעבודה, מספקים ביצועים איכותיים יותר וכן משפרים את העמידה ביעדים ובזמנים.

עבודת צוות מסייעת ללמידה משותפת – מלבד מציאת פתרונות לבעיות באופן יעיל ומהיר, עבודה בצוות מאפשרת לעובדים להכיר טוב יותר אחד את השני, ובכך גם לייצר סביבה ומסגרת המותאמת ללמידה מקצועית, אשר תסייע לכל אחד מהם ללמוד ולהתפתח מקצועית בעבודה.

סיוע בפתרון קונפליקטים – עבודה בצוות יכולה להביא לחילוקי דעות לא פעם, וזאת משום שכל אחד מגיע עם גישה וידע שונים. על כן, יכולים להיווצר קונפליקטים בנוגע לדרך העבודה או לנקיטת צעדים – אך זוהי הזדמנות ללמוד בצוות על דרכים חדשות לפתרון בעיות שיכולות לשמש גם לכל צורך אחר בעבודה ובחיים עצמם.

כך נגבש

על מנת להבין איך זה עובד בשטח, פניתי אל הגב׳ שרה לופז, ראש צוות חינוכי, לשמוע ממנה כיצד ומדוע חשוב להשקיע בגיבוש הצוות.

"בצוות החינוכי שלנו יש לנו כיום 12 מורות מסורות", פותחת שרה, "כל אחת מביאה איתה את הייחודיות והמקצועיות שלה.

מה התפקיד שלך בצוות?

התפקיד שלי כראש צוות במוסד חינוכי נוגע בהרבה תחומים. אני מפקחת על היוזמות החינוכיות שעולות בצוות, דואגת לתקשורת טובה ושיתוף פעולה יעיל בין המורות, אני מספקת הדרכה ותמיכה לפי הצורך וכמובן שואפת ליצור סביבה שבה כל אחת מרגישה בנח להביא את עצמה ולתרום מכשרונה ומיכולותיה.

למה לדעתך חשוב ליצור אווירה תומכת ושיתוף פעולה בין חברות הצוות?

שיתוף פעולה חיוני מכמה סיבות. ראשית, זה מקדם תחושת שייכות ואחווה, מה שמגביר את המורל ואת המוטיבציה וגורם לעבודה להיות קלה ונעימה יותר. שנית, כאשר העבודה נעשית בשיתוף פעולה, כל אחת יכולה לתרום מכשרונותיה ומנסיונה וכך להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות.

איך לדעתך אפשר לטפח אוירה כזו בצוות?

על מנת ליצור אווירה חיובית בצוות, יש לעבוד; זה לא בא ברגע. דבר ראשון שאני עושה – גם ובעיקר בגלל שהצוות שלנו יחסית קטן – אני דואגת לערוך היכרות בין חברות הקבוצה (וכן כאשר מצטרפת מישהי חדשה לצוות) ההיכרות עוזרת "לשבור את הקרח" הראשוני ומסייעת בדבר הבא שבעיניי הוא הכי חשוב – תקשורת פתוחה ושיתוף פעולה, כאשר הקול של כל אחת בצוות נשמע ומכובד, וכמובן גם מכבד את הדעה של השניה.

איך עושים את זה?

זה מתחיל בדוגמה אישית של התנהגות מכילה ומשתפת כלפי כל אחת בצוות. מתן הערכה לנקודות מבט שונות ומגוונות ועידוד עבודת צוות משותפת. כמו כן, אנו משקיעים בפעילויות ויוזמות לגיבוש הצוות שמקדמות קשרים ומחזקות מערכות יחסים בין חברות הצוות.

תוכלי לשתף בדוגמאות לפעילויות גיבוש שהצוות שלך נהנה מהן?

בהחלט. לפחות ארבע פעמים בשנה אנו עורכים ערב גיבוש לצוות בו כל אחת מביאה איתה משהו טעים. יש כמובן גם תכנית בנושא שקשור לחינוך וזו הזדמנות מצויינת לשבת יחד, להכיר אחת את השניה גם מעבר לעבודה ולהתגבש. פעילות נוספת היא סיעור מוחות קבוצתי שבו אנו מעלות נושא לדיון (זה יכול להיות דילמה חינוכית או דילמה שקשורה להווי בית הספר) ואנו עובדות יחד בשיתוף פעולה להכרעת העניין.

מדהים! בהצלחה רבה!

באדיבות מגזין עטרת חיה

לכניסה לזום לחצי כאן

ביום שני בשבוע שעבר, שושן פורים יצאתי לחפש "מציאות" בחנות בגדי ילדים. לנצל את מחירי סוף העונה ולקנות בגד איכותי במחיר נוח.

פגשתי אמהות צעירות מובילות תינוקות בעגלה. זו היתה הזדמנות בשבילי להציע להן לקנות אות ב"ספר התורה של ילדי ישראל". הן סירבו מיד.

התשובה שקיבלתי היתה "אני צריכה לשאול את בעלי". כמה אני "אוהבת" את התשובות הללו. המחיר הוא מחיר סמלי לרכישת אות שהיא סגולה לשמירה ולהגנה. מבצע קדוש של הרבי מליובאוויטש. מחיר של ארבעה שקלים בודדים. חד פעמי. שכבר ארבעים ושתיים שנה לא השתנה. לא הוראת קבע. כולל משלוח תעודה בדואר. האם היא לא תקנה ביסלי/ במבה/צ'יפס/ ארטיק, לילדים בלי לצלצל ולבקש רשות מבעלה ?

התשובה שלי אליהן היתה ; "על הרבי מליובאוויטש אין שאלות" !

זה לא שיכנע אותן. ולי זה הכאיב מאד. חזרתי הביתה עם סוודר חדש, מונח בשקית חדשה. במחיר אטרקטיבי, אך עם מפח נפש גדול מהתשובות המתחמקות הללו.

יום שלישי הפציע. יום שנאמר בו פעמיים "כי טוב". בפלאפון שלי נתקלו עיני בשמו של נהג, שהסיע אותנו בעבר בחודש תמוז תשפ"א, לפני כמעט שלוש שנים.

אחד התחביבים שלנו הוא לזכות את הנהג ב"אות בספר התורה הכללי לאחדות עם ישראל". ואם כבר יש לו ילדים – לזכות גם אותם ב"ספר התורה של ילדי ישראל". מעניין שבהשגחה פרטית נסענו איתו ביום מיוחד – יב' תמוז. חג הגאולה של הרבי הקודם מליובאוויטש. הרבי הריי"צ.

ב"ה זיכינו אותו בקניית אות ב"ספר התורה הכללי לאחדות ישראל", הן עבורו והן עבור אשתו. כשביקשנו לרשום את ילדיו אמר מתוך כאב רב , שעדיין לא זכו להיפקד בילדים.

היה זה עבורנו רגע מכונן של השגחה פרטית ואתגר להציע לו, שנבקש עבורם את ברכת הרבי ב"איגרות קודש". וכהצעת הרבי במיקרים אלו, למסור את התפילין והמזוזות לבדיקה, ולדקדק בדיני טהרת המישפחה. בנוסף הצענו לו לתרום לבית חב"ד אבן יהודה.

ב"ה הוא שיתף פעולה והסכים. אף אני כתבתי עבורם לרבי וביקשתי את ברכתו הקדושה, שיפקדו בזרעא חי' וקיימא. הכרך שנטלתי היה כרך ט' עמוד ע – עא.

הרבי באיגרת כתב: " בטח אומר אחר התפילה בכל יום בבוקר. איזה קאפיטלאך ( פרקי תהילים) אשר גם זה אחת הסגולות שינחהו השם יתברך בדרך הטובה לפניו בגשמיות וברוחניות גם יחד."

הסברנו איך להגיד את השיעור בתהילים לפי יום בחודש כמנהג חסידי חב"ד. ואיך להגיד את הפרק האישי בתהילים המתאים לפי מספר שנותיו, שהרבי מלמד בשם הבעש"ט הקדוש.

בנוסף סיפרנו על בקשת הרבי שנשים (ובנות) תקפדנה על נתינת כמה פרוטות לצדקה לפני הדלקת הנרות. וגם נתינת פרוטות לצדקה כל בבוקר כל אחד מהם.

בכל התקופה שחלפה מאז הנסיעה, לא שמענו מהנהג כל חדש. התעורר בי צורך פנימי לשמוע, שאכן הם נושעו וניפקדו בילד.

היה לי לא נעים להתקשר ולשאול אותו ישירות. מצאתי נושא אקטואלי לפתוח את השיחה. התקשרתי לבקש ממנו, שיעזור לנו בחלוקת סטים של מצות שמורות לליל הסדר.

להפתעתי ולשמחתי העצומה הוא אמר לי; "לפני יומיים, בפורים, נולד לנו תינוק בכור"!!!

הרגשתי את אהבת השם אלי. לעודד אותי בבשורה טובה ומשמחת כל כך. כבר לאחר יומיים מהלידה נודע לי, שהנהג נושע בבן. היה פה כביכול מסר: אל תשימי לב לאלו שמסרבים למבצעים של הרבי. תמשיכי בשליחות !

בדידי הווה עובדא

טמה חורושוכין

פרשת צו 👂 שבת פרה 👂 אמפתיה-אומנות ההקשבה

מסופר על רבי שמואל, האדמו"ר הרביעי של חב"ד שהיה נוהג לעיתים קרובות לקבל מבקרים בפרטיות. באותו זמן היה מזיע הרבה, ולפעמים אף התנצל בפני מבקריו כאשר הלך להחליף בגדים.

כאשר נשאל לסיבת הדבר אמר:

🧥 כשאני מקבל אורח אני לובש את בגדיי שלי  אולם כדי להבין את דבריו מנקודת מבטו

🥼 עלי להסיר את בגדיי וללבוש את שלו בנקודה זו אני חייב

🧥 לשקול את הבעיה מנקודת מבטי ולשם כך עלי ללבוש שוב את בגדיי שלי לאחר שפיתחתי תגובה מתאימה

🥼 אני חייב לנסח את עצתי במילים המתאימות לאוזניו של מבקרי, ולשם כך עלי ללבוש שוב את בגדיו

עכשיו, כשאתה יודע זאת, האם אתה מופתע שכך אני מזיע?

סיפור זה ממחיש את אמנות ההקשבה והאמפתי'ה

בפרשת צו נכתב אל הכהן: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור".

🥼

הכוהן לא החליף בגדיו רק מחמת הפחד שיתלכלכו, אלא כאשר היה עסוק בעבודת השם במשכן הוא היה לבוש למשעי כאקט של כבוד לאלוקות שבשירותה הוא עבד,

כאשר עסק בעבודות שכיחות יותר כגון הוצאת הדשן, למרות שפעולה זו היתה חיונית הוא החליף את בגדיו הרשמיים והמכובדים לבגדים אחרים.

פשיטת ולבישת הבגדים היה בהתאם לצורך ולמעמד

ואת?

כמה כובעים את חובשת?

כמה פעמים ביום את פושטת ולובשת? בטוחה שאת מהנהנת כעת ועונה לעצמך המוווןןןןןןן

אז רגע לפני שאת שוב לובשת

ופושטת… עצרי רגע.

👂הקשיבי רגע לעצמך שאת פנויה רגשית

👂כשאת מקשיבה תני לדברים להגיע עד הכפתור ואל תתני להם להכנס ולהשפיע עליך, תרגישי אך אל תכניסי.. את בתפקיד  המסייעת והמאירה… לא פותרת כל הבעיות שבעולם.. את זה תשאירי לקב"ה.

👂כאשר מישהיא שופכת ליבה לפניך, הביטי בעיניה והקשיבי בשקט..

עצם ההבנה שלך יכולה לפתור בעיות, האמפטיה שלך יכולה להרגיע פחדים, והשתיקה שלך יכולה להרגיע נפש עיפה.

זכרי….

גם אם הגעת למקום נמוך שם מתחילה הגאולה שלך ושל זו שמולך…

דווקא מהאפר מהשריפה, המקום הנמוך ביותר של הפרה האדומה והמיוחסת מגיעים לטהרה למצב הגבוהה ביותר.

אז בואי יחד..

נחליף בגדים,

נפשוט כל מחשבה שלילית ומרה שחורה ונלבש שמחה, תקוה ואמונה יחד עם בגדי כהן גדול .

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקווה

שלום לכולם

 אנו עומדים בסוף השבוע ה-25 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

  בחדשים האחרונים אנו עסוקים לא מעט במהות הקשר שלנו כעם וכחברה בצל המלחמה הפוקדת אותנו ובהתגלות המעוררת השראה של סימני הערבות ההדדית המופלאה הקיימת בין כל חלקי העם ללא הבדל והשאלה המהותית שבאה בעקבותיה הנה מה יכול לאפשר את אותה ערבות הדדית שתמשיך להתקיים ולבוא לידי ביטוי לא רק בצל הלחימה והמלחמה אלא גם בשגרת היום יום?

בכדי לענות על שאלה זו ננסה לקבל את נקודת המבט על מהו קשר בכלל? ומה עומד מאחורי קשר? וכיצד הוא בא לידי ביטוי? כפי שניבט מפרשת השבוע מהיבט חסידי ופסיכותרפי.

כדי להתקרב אל ה' יתברך צריך לגשת בניקיון כפיים ובלב טהור ונקי! אין 'סחר' במצוות אי אפשר 'למכור' מצווה קטנה כדי להרוויח מצווה גדולה!

השבוע נקרא בפרשת צו.

הפרשה ממשיכה את פרשת ויקרא העוסקת במלאכת המשכן והקרבת הקרבנות אחד הקרבנות בו עוסקת פרשתנו הנו קרבן תודה הבא על הכרת הטוב אותה מביא האדם לה' יתברך כאות תודה על כל הטוב הגדול שגמל עמו ברוב חסדו וברחמיו הרבים.

הקרבת הקרבנות במשכן עוסקת בקירוב (קרבן מלשון להתקרב) החושים והכוחות לה' יתברך והקשר האמיץ המתגלה דרכם הנו קשר עצמי , שאיננו תלוי או מותנה בדבר מלבד הרצון והתשוקה לקשר בין הנברא לבוראו!

אחד הקרבנות המוזכרים בפרשת ויקרא הנו 'קרבן-עני', בקרבן זה מצינו הוראה נפלאה ומעוררת השראה של התורה כלפי מקריב הקרבן הכהן המשרת את העני בעבודתו לפני ה' יתברך!

וכך אומרת התורה: "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן".

רש"י על אתר מפרש: 'וְהִשְׁלִיךְ': וּבָעוֹף, שֶׁנִּזּוֹן מִן הַגָּזֵל, נֶאֱמַר: 'וְהִשְלִיךְ' אֶת הַמֵּעַיִם שֶׁאָכַל מִן הַגָּזֵל. וְזֶהוּ מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן, שֶׁאָמַר: נוֹטֵל אֶת הַקֻּרְקְבָן עִמָּהּ"

בהתוועדות פרשת צו שנת ה' תשל"א (1971) ביאר הרבי מליובאוויטש את דברי רש"י הנ"ל. ואלה עיקרי דבריו: כאן המקום לסיים הביאור בפירוש רש"י בפרשת ויקרא ד"ה 'בנוצתה', עם בני מעיה וכו' בעוף שניזון מן הגזל נאמר 'והשליך את המעיים שאכלו מן הגזל'.

ובהקדים : הקרבן המדובר כאן אודותיו הנו קרבן עני, שלכן מקטירים את העוף 'בכנפיו', כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני ועד כדי כך גדלה מעלת קרבן עני, שנאמר (בקרבן מנחה) 'ונפש כי תקריב', מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.

ולכאורה, כיון שמדובר אודות עני שאין לו מאומה משלו, היה מקום לומר שלא חשוב להקפיד שלא יקריב מן הגזל? כפי שפירש רש"י על הפסוק 'אדם כי יקריב', 'מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל'.

שהרי אינו נוטל זאת לעצמו, אלא כדי להקריב קרבן לה' יתברך, כך, שאפילו אם יש בזה איסור גזל, במה נחשב הלאו של 'לא תגזול'^' לגבי מעלת הקרבת הקרבן?, החל מהמבואר בפשטות הכתובים גודל הפעולה שנאמר בנח שהקריב את קרבן התודה הראשון: "וירח ה' את ריח הניחוח", שעל ידי זה באה השבועה שלא להביא עוד מבול לעולם כפי שנאמר: "וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".  (בראשית פרק ח' פסוק כ"א).

 וכידוע שהקרבן פועל את קירוב כל כחות וחושי הנפש של האדם לה' יתברך .

ובפרט שלא מדובר אודות גזילת שור גדול, כי אם עוף בלבד, תור או בן יונה, כך, שאין בזה הפסד גדול לנגזל שיבוא מזה לידי עניות. וא"כ, מה הרעש אם העני יביא קרבן עוף מן הגזל?

אעפ"כ מדגישה התורה את החומרה שבעניין הגזל, שלא זו בלבד שאסרה להביא קרבן מן הגזל, אלא אפילו אם הקרבן עצמו אינו מן הגזל, אלא משלו, אבל זהו 'עוף' שבדרך כלל 'ניזון מן הגזל' (אף שאין ודאות שעוף זה ניזון מן הגזל), הנה אע"פ שהעוף עצמו אינו מצווה על 'לא תגזול', אעפ"כ, כיון שיש בו אבר שנהנה מן הגזל, אומרת התורה 'והשליך את המעיים' שאכלו מן הגזל!

רש"י טורח לציין את שמו בעל המאמר שהנו אבא יוסי בן חנן כדי לחדד את ציווי והזהירות מן הגזל עד קצה גבול האפשרי: אבא יוסי בדרכו הייחודית רואה את הצורך להתייחס לכל דבר 'כשלם הגדול מסך חלקיו' לטוב ולמוטב, גם כאן הדבר בא לידי ביטוי בכך שאבא יוסי מגדיל את הפחיתות של חלקי העוף שבאים במגע עם גזל שצריך להסיר ולהשליך לא רק את מקום הראי (הזפק) שבו מתקבץ כל מה שאכל מן הגזל, אלא 'נוטל את הקורקבן עמה', כי גם לקורקבן יש שייכות לעניין הגזל, להיותו ה'שער' שדרכו עובר המזון (שבא מן הגזל) אל הזפק!

הוראה נוספת הנלמדת מכך אומר הרבי היא: שאי אפשר לערוך 'מסחר' במצוותיו של ה' יתברך, 'למכור' מצווה קטנה כדי להרוויח מצוה גדולה' וכאמור, ענין זה רואים במפורש גם בפירוש רש"י.

כשרוצים להתקרב לה' יתברך יש לעשות זאת בניקיון כפיים ובלב טהור ונקי.

כפי שנאמר: מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. (תהילים פרק כ"ד פסוקים ג'-ד').

ופירש הרד"ק על אתר: 'נקי'-  הנה הזכיר שלשת תכונות האדם בפסוק זה. המעשה. והדיבור. והמחשבה. ובשלשתם יהיה האדם שלם שיהיה נקי במעשיו. ובר בלבבו.

כל חשש או צד שמעורב בו איזה שהוא תערובת שאיננה נקיה וטהורה לא יכולה לעלות לפני ה' יתברך ובטח שלא לשמש לחיזוק הקשר עמו.

האדם הניגש להתקרב אל פני ה' יתברך חייב לזכור שהחיבור עצמו והאמצעים בהם הוא בוחר להשתמש כדי להתקרב אליו יתברך, מחייבים אותו להישמר ולהיזהר בניקיונם ובטהרתם!

יתרה מזו: אין דרכי קיצור בדרך להתקרב אל ה' יתברך. אני לא יכול לוותר על מה שבעיניי נראה ציווי 'קטן ערך' ופחות בעל חשיבות כביכול ולהשיג דרך ויתור זה קרבה אל ה' יתברך דרך קיום מצווה שנראית 'גדולה' יותר בעיניי כביכול!

ציוויי ה' יתברך הם הצינור דרכם אנו מתחברים אליו, כל שינוי קטן ככל שיהיה מהדרך בה בחר ה' יתברך להמשיך את השפע הרוחני לעולם פוגע ופוגם ביכולת להמשיך וליצור את הקשר והחיבור בינינו!

אני לא יכול להשתמש באובייקט דרכו אני רוצה להתקרב אל ה' יתברך, כאשר אותו אובייקט מהווה סתירה לקרבה ביננו, בכך שה' יתברך ציווה עלי שלא לעשות שימוש באותו אובייקט!

איך נולד לו קשר? על מה הוא מבוסס ומתקיים? ואיך ומתי קשר הופך למשמעותי?

קשר נולד ממפגש המחבר בין שני סובייקטים כאשר כל אחד מהצדדים עושה כל אשר ביכולתו כדי להתקרב אל השני. קירוב בין הצדדים נשען על האמון המתקיים בין שני הצדדים, כאשר כל אחד מהצדדים שומר בקנאות על האמון במרחב האינטרסובייקטיבי ביניהם.

האמון מבוסס על כך שכל אחד מהצדדים המתקרב לשני  דרך המרחב האינטרסובייקטיבי ביניהם נאמן לשמור על הדרך בה חברו מעוניין בקרבה ביניהם ולא סוטה או זז ממנה כמלוא נימה! כל סטייה קטנה מהדרך בה השני מעוניין בקרבתך אליו עלולה לפגוע בקשר ביניכם!

בכל קשר ישנו את שלב ההתקשרות בין הסובייקטים. כדי לעבור את השלב הזה בהצלחה אנו ניצבים בעמדה נפשית ורגשית ולפיה כל חוויה שנחוות כעת בקשר זה איננה מבטאת איזה שהוא אקט הנועד לפגוע בנו, להיפך כל 'אקטינג אאוט' (ביטוי בפעולה) שנחווה בשלב זה בקשר ביננו נועד כדי ליצור את המרחב המאפשר לקשר בו אנו מעוניינים!

'ה-טסטינג' (מבחן) אותו עורך הזולת עלינו נועד לשמור ולהגן עליו מפגיעות בקשר, לכן לפני שהוא ימהר לקיים את הקשר ביננו הוא ידאג לבחון את האפשרות לקיים אותו בכלל!

כאשר נצלח את השלב הראשוני, ההתקשרות ביננו תקרום עור וגידים ותהיה יציבה, חזקה ומשמעותית.

גיוס כלל הכוחות והחושים מצד שני הצדדים לקשר הכרחי על מנת שהקשר ביננו יקרום עור וגידים ויהיה אפקטיבי ומשמעותי!

שני הצדדים חייבים להיות ערוכים ומוכנים לצעדי ה-'אקטינג אאוט', ושני הצדדים יהיו ערוכים להכיל את ה-'אקטינג אאוט' כדי לאפשר את צליחת השלב הראשוני בדרך אל קשר משמעותי.

הקרבה בין שני הצדדים תגבר ככל שתהיה המשכיות לגיוס כלל הכוחות והחושים לקשר, רק שהפעם הכוחות והחושים לא נועדו כדי להימנע (סור מרע) מ-'אקטיג אאוט' אלא כדי לדחוף (עשה טוב) להעמקת הקשר ביניהם דרך היכרות אינטימית רגשית ונפשית הנשענת על כלל הכוחות והחושים!

האמון ביננו יגדל ויעמיק והקשר יקבל ביטוי נפשי ורגשי עמוק בו אנחנו יכולים לסמוך ולהישען האחד על השני דרך הקשר שהתהווה ביננו, ליהנות ממנו ולהפיק ממנו תועלת בחיינו!

זוהי הסאגה המאלפת בדרך להתקרב אל ה' יתברך דרך קיום המצוות (מלשון צוותא וחיבור) העוברת במעשה הקרבנות שם האדם מגייס את כלל כוחותיו וחושיו בכדי להתקרב אל ה' יתברך.

האדם מתוודע לכך שלכל אקט בהקרבת הקרבן ישנו ביטוי בפני עצמו הנועד לבסס ולהעמיק את הקשר בינו לבין בוראו החל מהדימוי של הקרבה עצמית של כלל הכוחות והחושים בדיוק כפי שהקרבן קרב בשלמותו על גבי המזבח.

אולם הידיעה כי ישנם חלקים שאנו נמנעים מלהקריבם בשל החוסר 'הנקיות והטוהר הרוחניים', (חלקים טמאים שאנו נמנעים מלאכלם, חלקים הבאים מהגזל וכד') בכדי לשמר את הקרבה ביננו ולא לאפשר לחלקים שונים לפגוע בקשר, מהווה את החלק ה-'ארי' שבקשר ביננו לבין ה' יתברך!

זהו החלק בו אנו עוברים מניסיון לקיים קשר הנשען על אמון לקשר מלא ומבוסס אמון! זהו שלב המדבר את האכפתיות שבקשר! שלב בו אנו מצהירים שהקשר הזה נוגע לנו ונוגע בנו! שלב בה האהבה נוכחת ומבטאת את עצמה דרך הקשר!

אני לא מסוגל לעשות משהו שיפגע בקשר ביננו אם אני מבין ומודע לכך שהאקט שלי מהווה פגיעה באמון ובמערכת היחסים, מתוך אהבה המגלה אכפתיות, הערכה וכבוד כלפי הקשר ביננו! הלב לא מסוגל לחיות בשלום עם הידיעה שאני עושה משהו שגורם צער לצד השני!  

ככל שהקשר מתחזק ומעמיק אני כבר יודע בדיוק מה אני אמור לעשות אני כבר לא זקוק להוראות וציוויים כדי להימנע מלעשות משהו שעלול לפגוע באיזו שהיא צורה בקשר ביננו!

חילוקי דעות אינם סימן או עדות לכשל בקשר או לקשר לא יציב או חזק, להיפך חילוקי דעות הנן סימן לקשר בריא בו כל אחד שומר על הנפרדות של השני כפי שהיא באה לידי ביטוי בדעות השונות, ברצונות השונים, בצרכים ובמאוויים השונים! זה סיפורו של קשר מיטיב ובריא!

העובדה שאנו כחברה כל כך מגוונת מגויסים האחד עבור השני בשעת שמחה או משבר מעידה על עומק הקשר השורר והקיים ביננו כעם וכחברה. אין רצון או צורך לאף אחד מאתנו לשנות את דעותיו בכדי לחוש את הקשר ביננו. העובדה שדווקא בשעת שמחה ולצערנו בשעת משבר מתגלה הקשר שלנו במלוא תפארתו הנה העובדה הברורה המעידה על עומק הקשר ביננו!

בכדי לתחזק את הקשר במלוא עוזו גם אל השגרה אנו זקוקים לגייס את כלל הכוחות והחושים ולהתבונן במהות הקשר ביננו וכך לאפשר להתבוננות מעמיקה זו לגלות בנפשנו את מה שקיים עמוק בתוכנו לצאת ולבוא לידי ביטוי גם בשגרת היום יום!

התבוננות על פי תורת חסידות חב"ד משמעה תקיעה בחוזק של מוח ה-'דעת' כלומר החלקי האחורי במח המכונה 'הלא מודע' ולהעלות למודעות את מה שכבר ישנו במח האדם אל הלב המעורר את המידות ומביא את האדם לתחושה נפשית ורגשית של אותה ידיעה רק שכעת היא לא רק ידע שכלי קר ויבש אלא רגש גואה ומתפרץ המשפיע על תחושת האדם ונפשו ומביאו לחוש את מה ששכב אצלו במח הדעת ולא בא לידי ביטוי, וכעת הוא חש את אותה הכרה לא מודעת!

עבודה זו בנפש האדם מביאה לידי אהבה גלויה שלו את ה' יתברך, את הזולת שברגע זה הוא מסוגל כבר לחוש בשמחתו ולהיפך בסבלו וכאבו!

זה דורש עבודה יום יומית חוזרת ונשנית של התבוננות תדירה המכונה בתורת החסידות קביעות בנפש!

זה מי שאנחנו כעם וכחברה אנחנו מחוברים ואוהבים אהבת נפש מצד מי שאנחנו כעם והקשר שלנו לאב אחד שבשמים ובארץ, העבודה שלנו היא לתחזק ולתפעל את האהבה הזו יום יום שעה שעה בדיוק כמו שריר בגוף האדם הדורש תפעול ותחזוקה יום יומית כדי שלא יתנוון!

על קשר אמיתי של אהבת רעים ופעולתו בשמי רום!

לילה אפל וקר היה אותו לילה של חודש טבת תק"ד. השלג כיסה את מלוא העין. מדי פעם ירדו פתיתים רכים נוספים, והצטרפו אל מרבד הלבן האינסופי.

בקרן זווית אפלולית שבבית המדרש 'שומרים לבוקר' ישב משה חיים, עצוב, כאוב ודווה. הייתה לו סיבה טובה לכך. שנים מספר חלפו מאז נשא לאישה את רעייתו מרים, אך טרם זכו להיפקד בפרי בטן. הוא ראה את הברכה שורה בבית שכניו וידידיו לקהילת דענבורג, את ילדי החמד שלהם, ולבו נצבט בקרבו. לא חלילה מתוך קנאה, אלא מתוך רצון פנימי עצום, לחבוק גם הוא פרי בטן.

האמת היא שהוא ורעייתו כן נפקדו. אמנם לאחר שנים רבות, אך בכל זאת זכו לחבוק שלוש בנות קטנות, יפות מראה. אך לגודל שברונם, נפטרו הבנות באופן פתאומי כחודש או חודשיים לאחר לידתן.

הרוח הדופקת על החלונות, החושך הקודר שהציץ מבחוץ, הקור המקפיא, כמו העצימו את התחושה העגומה שחנקה את גרונו. מדי פעם לגם מכוס חמין שהייתה לפניו, כמו מנסה להתחמם ולהתנחם, אך גדול היה שברו וצערו.

בשולחן הסמוך ישבו משה-יוסף הנפח, טלעבלע מוכר הירקות, ישראל מפולוצק, חיימ'ל, ועוד כמה בעלי בתים פשוטים. הם ישבו סביב בקבוק יין שיכר, ושוחחו ביניהם בקול שהגיע גם לאוזניו של משה חיים; והיה להם על מה לשוחח…

אותם ימים היו ימי התעוררות רבתי בדענבורג. מי שניצח על התעוררות זו היה גדליה ברוך הסנדלר. לכאורה סנדלר פשוט היה רעייתו באשע הייתה עוסקת בלחישות, הסרת עין הרע ועשיית סגולות שונות כדי להרגיע ילדים קטנים הטרודים בשנתם. שלושה ילדים להם, בן ושתי בנות שנולדו לאחר שנים רבות.

שלוש שנים בלבד מאז הגיעו בני הזוג להתגורר בדענבורג, וכבר הספיקו לחולל שינוי רבתי בעיר. אנשים שמו לב כי מאז בואם, גדל מספר האורחים בני התורה שהגיעו לעיר. אלה העדיפו להתאכסן בביתם של גדליה ברוך ובאשע מאשר להתאכסן ב'הקדש' המקומי שהיה מיועד לכל העניים. חלק מאותם בני תורה היו אף נושאים דרשות בבתי הכנסת של העיר מה שונים היו משאר המגידים שהיו מטיפים מוסר ומתארים את שבעת מדורי הגיהנום השמורים ומזומנים לחוטאים.

היה זה חג שבועות תצ"ח, כאשר גדליה ברוך שינה פתאום ממנהגו. מבלי הכנה מוקדמת עלה לאחר קריאת התורה על במת בית הכנסת 'חברא קדישא', הכה בעוז על הבמה בכף ידו הכבירה, והיסה את הקהל המופתע. הוא פתח ודיבר מעניינא דיומא, מתן תורה, כיצד עמד כל עם ישראל במתן תורה, כדי לקבל את התורה הקדושה, ועל החסד שעשה ה' עם עמו ישראל, בנותנו לנו את התורה.

בהמשך דבריו סיפר כי לאחרונה נתגלה אחד הצדיקים הנסתרים מאוהבי ישראל המופלגים, המדבר בשבחם ומורה להם דרך חדשה בעבודת השם יתברך, כשהקו המנחה את רעיונותיו הוא, קיום מצוות בשמחה, במידות טובות ואהבת ישראל. גדליה ברוך התכוון על הבעל-שם-טוב הקדוש, שאורו החל לזרוח ולנגוה על פני תבל.

ר' גדליה ברוך לא הסתפק בדברים אלו, ומיד בתום נאומו חזר על הדברים גם בבתי הכנסת "פועלי צדק" ו"שומרים לבוקר" – והעיר דענבורג. לפנות ערב כבר עמדו תושבי העיר, חבורות חבורות, ודנו בחדשות האחרונות. היו כבר שהספיקו לשמוע מגדליה ברוך אי-אלו סיפורי מופת מרבי ישראל בעל-שם-טוב בוודאי היו גם שהוסיפו כיד הדמיון הטובה עליהם כהנה וכהנה.

מאז, במשך כשנתיים ימים דאג ר' גדליה ברוך להפיץ את תורתו של הבעל-שם-טוב בקרב תושבי דענבורג. שיא ההתקרבות היה בחודש תמוז תק"א, כאשר רבי גדליה ברוך וקבוצת תושבים הלכו למז'יבוז', שם שהו 'בצילא דמהימנותא' חודשים מספר, עד לאחר חג הסוכות. כששבו לעיר שמחים וטובי לב, מלאים בתורה ובדרכי עבודה, עברה העיר סופית לידיים חסידיות. 

כעת ישב משה חיים בפינתו, ומבלי שרצה, שמע את שיחתם של חבריו. הללו ישבו וסיפרו סיפורים שונים מהבעל-שם-טוב, ותיארו מגדולתו כהנה וכהנה.

בשלב מסוים פתח טלעבלע מוכר הירקות את פיו. אי אפשר היה שלא לשמוע את קולו הרם, מחוספס מה. הוא סיפר על זוג חשוכי בנים, כבר כמעט באו בימים, שהגיעו אל הבעל-שם-טוב והתחננו בפניו שיברכם בבן זכר. הבעל-שם-טוב, כמו מפתח הנשמות בידו, הבטיח להם זאת לא לפני שהורה להם לתת סכום מסוים לפדיון שבויים. ברכתו של הרבי עשתה רושם, וכעבור זמן נולד להם בן נעים מראה, בעל כשרונות. כשהביאוהו לפני הבעל-שם-טוב, הוסיף ובירך את ההורים המבוגרים, כי יזכו לרוות ממנו רוב נחת ולהכניסו לחופה.

משה חיים שמע את הדברים, ואלו כמו הוסיפו נפט על מדורת הכאב שרשפה את לבו. הוא קם ממקומו באנחה עמוקה, התעטף בבגדי החורף שלו, ומבלי אומר יצא את בית המדרש לתוך הלילה האפל, רומס במגפיו הכבדות את מרבד השלג הרך.

בהזדמנות ראשונה שמצא לנכון, חזר על הסיפור ששמע באקראי באוזני מרים אשתו, והציע כי אם כזה הוא איש קדוש הצדיק היושב במז'יבוז', אולי כדי שגם הם ייסעו אליו ויבקשו את ברכתו. בעצם, משה חיים לא היה בטוח שהוא רוצה לנסוע לצדיק. הוא היסס.. קיווה.. חכך בדעתו.. התלבט…

אשת חסד הייתה מרים. ברוב שעות יומה הפנויות, עסקה במעשי עזרה וחסד. היא סייעה באספקת מיני תרופות ומזון ליולדות, טרחה בהכנסת כלה, כמו גם בגידול יתומים ויתומות. כששמעה מבעלה על מחשבתו לנסוע לבעל-שם-טוב, ציינה בסיפוק כי גם היא שמעה רבות על גדולתו מפי חברתה באשע, אך לא העזה להציע זאת בפניו כדי שלא לצערו עוד יותר.

לא קלה הייתה ההחלטה לצאת לדרך. מאז ומעולם לא יצא משה חיים אל מחוץ לדענבורג, בה נולד, בה גדל ובה נישא והקים את ביתו לפני כשלושים שנה. כל כך חשש, עד שאפילו את הורי אשתו וקרובי משפחתו שהתגוררו כשלושים פרסאות בלבד מעירו, לא ביקר מעולם! מובן אפוא היה פחדו הגדול לצאת אל הדרך. "הדרכים בחזקת סכנה" היה חוזר ואומר לאשתו, בד בבד עם רצונו הכן לנסוע לצדיק.

פעמים רבות ניסתה רעייתו לנסוך בו אומץ לצאת אל הדרך הארוכה, אך הוא לא מצא את העוז בנפשו לעמוד חשוף לסכנות הדרכים. לבה ונפשה של מרים רעייתו עלה על גדותיו מכאב וצער, אך להוציא את בעלה בכוח מן הבית, לא יכלה.

יום אחד נודע, כי קבוצה מתושבי דענבורג, ורבי גדליה ברוך בראשם, מתכוננים לנסוע מז'יבוז'ה לחג השבועות, מתן תורה, על מנת לשהות במחיצת הצדיק במועד זה. משה חיים הבין כי שעת הכושר הגיעה. לא עוד נסיעה לבד, התמודדות אישית מול אי-הוודאות הכרוכה בנסיעה ארוכה, אלא בקבוצה גדולה של תושבי העיר, המכירים ויודעים את הדרך, מאורגנים כולם להפליא.

בראש חודש אייר תק"ד יצאה הקבוצה לדרכה.

היום הגדול הגיע. משה חיים ומרים זכו להיכנס אל הקודש פנימה, אל חדרו הצנוע של מאור הדורות, רבן של ישראל שאורו בהק למרחקים, רבי ישראל בעל-שם-טוב. בכאב לב עצום שפכו את צרתם. הם סיפרו על השנים הרבות בהן לא נפקדו, ולאחר מכן גוללו את מסכת לידת שלוש בנותיהם זו אחר זו, כאשר אף אחת מהן לא שרדה יותר מאשר זמן קצר.

הביט בהם הבעל-שם-טוב בעיניים זכות כמו נצח נשקף מעיניו הטהורות, אך משום מה, משהו עמום היה בהן. הצדיק הביט בהם, אך לא הגיב. ניסו השניים להוסיף משפט פה והבהרה שם, אך לפליאתם העצומה, הצדיק לא הגיב. לא כך תיארו לעצמם את אותו צדיק פועל ישועות, שמסייע במאור פנים לכל דורש – לפחות כפי ששמעו בסיפוריהם של תושבי דענבורג.

באכזבה גדולה יצאו מחדרו של הצדיק, ופנו לאכסניה שהוכנה בעבורם.

הם פנו לר' גדליה ברוך, ראש החבורה, וסיפרו בפניו את פרטי המקרה. זה ייעץ להם להמתין עוד ימים אחדים, ואז להיכנס בשנית.

כעבור ימים אחדים נכנסו בשנית אל הקודש, ושוב שפכו את כאבם בפני הצדיק – אך גם הפעם, הצדיק הביט בהם בעיני הבדולח שלו, ולא הגיב. כשזה קרה בשלישית, נפלה מרים על הרצפה בעלפון. מששבה רוחה אליה, פרצה בבכי שיכול היה להרעיד שמים וארץ, אך הרבי עמד בשתיקתו. דרכי צדיק מי ישורן.

מי שדאג לכל מחסורם במז'יבוז', היה רבי גדליה ברוך, ראש החבורה שהגיע מדענבורג, ומחסידיו הוותיקים והמובהקים של הבעל-שם-טוב. הוא שכבר עמד במקצת על סדר הליכותיו והנהגותיו של הצדיק הוא שכבר נכח בלא מעט מקרים שהעידו על אהבת ישראל העצומה שפיעמה ברבי, הבין כי המצב רציני ביותר.

רבי גדליה ברוך אסף כמה מחבריו, מחשובי המסתופפים בצל מורו ורבו, וביחד טיכסו עצה כיצד לסייע לבני הזוג. אמנם לא היו נהירים להם שבילי שמים, אך הבינו כי אם הצדיק בעצמו לא עוזר, סימן הוא ששערי מעלה מוגפים בפני בני הזוג. לאחר דיונים ממושכים, הוחלט לאסוף מניין אנשים יודעי דת ודין, ולהתענות שלושה ימים רצופים, תוך תפילה ותחינה בפני השם יתברך, כי משה חיים ומרים ייפקדו בזרעא חיה של קיימא. "נראה כיצד יגיב על כך הרבי, וכיצד יסתדרו העניינים" חתם גדליה ברוך את האסיפה.

לא קל היה להם למשה חיים ורעייתו באותם ימים. הם ראו את חבריהם לקבוצה, כמו יהודים נוספים שהגיעו למז'יבוז' מפה ומשם, נכנסים אל הצדיק, וכל אחד מהם יוצא מצויד בברכותיו הלבביות של הצדיק ופניו קורנות מאושר. הם אף היו עדים לכמה ניסים שהתרחשו ממש לנגד עיניהם, כמו חולים מסוכנים שהובאו בפני הצדיק ובו במקום ניכרה הטבה בבריאותם, או מוכי שיגעון שהתרפאו, כמו גם עקרות שיצאו מהקודש, מצוידות בברכות והבטחות. לא היה גבול לייסורי נפשם.

שלושה ימים ישבו עשרה נבחרים מתלמידיו של הבעל-שם-טוב בחדר צדדי, ומתוך צום התפללו לפני היושב במרומים, התחננו בעבור זוג חשוכי הילדים שאור העולם כבה להם. הם נזהרו שלא להפסיק אף לא לרגע, קל וחומר שלא לשוחח שיחת חולין. הדבר נשמר בסוד, ואיש מלבדם לא ידע על סדר התעניות והתפילות שקיבלו על עצמם, מתוך אהבת ישראל מופלגת לזולתם.

בערבו של יום שלישי, עם רדת ערב, פנו להתפלל תפילת ערבית, תפילה שאמורה הייתה לחתום את מסכת התפילות והצומות.

עודם עומדים בעיצומה של תפילה, הגיע משרתו של הרבי והודיעם כי הרבי מזמנם לבוא לביתו לסעודת מצווה.

"סעודת מצווה?" תהה גדליה ברוך בקול בתום תפילתו, "על שום מה"?

המשרת משך בכתפיו. "איני יודע, רק זאת אני יודע, שלפני שעות אחדות הורה לי הרבי להכין סעודה כדת וכדין".

כעבור שעה קלה ישבו גדליה ברוך וחבורתו סביב שולחנו הטהור של הרבי, שוברים את צומם. מסביב היו גם בני החבריא קדישא, גדולי התלמידים, כמו גם האורחים הרבים שהגיעו למז'יבוז' באותם ימים. איש מהם לא ידע לפשרה של סעודת המצווה, כמו שאיש לא ידע – מלבד הצדיק כמובן – כי סעודה זו היא גם שבירת צום ממושך.

פניו של הבעל-שם-טוב שישב בראש, האירו באור יקרות, ושמחה גדולה הייתה נסוכה עליהן. בקול חגיגי מה, הואיל הצדיק לומר חידושי תורה וענייני חסידות על הפסוקים "ואהבת לרעך כמוך" "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כטוב נפשו הטהורה של הרבי, אף הוסיף וסיפר כמה סיפורים בעניין אהבת ישראל, ועד כמה יקרה ונחשבת בשמים עזרה של יהודי לרעהו. הוא הוסיף והאדיר בחשיבות פעולת אהבת רעים, חברים המעוררים רחמים רבים על חברם ובן גילם בשעת דחקו, וקורעים בעבורו גזר דין של שבעים שנה, ומהפכים את הקללה לברכה, ואת המוות לחיים ארוכים.

רבי גדליה ברוך וחבריו הבינו כעת בבירור כי סיבת סעודת המצווה טמונה בפעולות הרוחניות הנשגבות שעשו בימים האחרונים. כעת רק נוכחו לדעת שהעצה שטכסו, אכן פעלה את פעולתה.

בשיחה ששוחח רבי גדליה ברוך לאחר מכן עם משה חיים ורעייתו מרים, גילה את אוזנם על החלטתם הטובה, להתפלל ולהפציר בעבורם; ועל כך שקרבנם, מיעוט חלבם ודמם בצום הממושך, התקבל לנחת רוח בשמים, וגזר דינם נקרע, כפי שהבינו מדברי הרבי בכבודו ובעצמו. "מסתבר כי ברכתו של הרבי תפעל בעבורכם, להוריד לעולם נשמה גדולה ויקרה", סיים.

השניים, יחד עם שאר בני החבורה, חזרו לדענבורג, שמחים וטובי לב, בטוחים באמונה שלמה כי כבר בשנה הקרובה ייפקדו בבן זכר, חי ובריא, שיאריך ימים.

ואכן, ברכתו של הבעל-שם-טוב, כמו גם תפילותיהם של החברים, נשאה פרי. ביום ב' לחודש אייר תק"ה, שנה בדיוק לאחר שיצאו לדרכם מז'יבוז'ה ושלושים ושלוש שנים לאחר נישואיהם, ילדה מרים בן לבעלה, ונקרא שמו בישראל – שלמה.

שלוש עשרה שנים לאחר מכן, נסע שלמה עם אביו למז'יבוז', שם התברך מפי הצדיק בזיכרון טוב ובאריכות ימים ושנים. בגיל שבע-עשרה השתדך עם בתו של גדליה ברוך, ומאז כונה "שלמה באשעס", על שם חמותו שנודעה בסגולותיה ובמעשיה הטובים. 

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

"תפילת נשים" – מה מתחבר יותר טוב מזה יחד? תפילה זה נשים, ונשים זו תפילה, לא? כל כך מחוברות, כל כך מאמינות. בכל ניסיון להציג אֵם יהודיה, מיד עולה הסיטואציה כשהיא אוחזת בידה סידור, או ליד המזוזה, או בעיניים מכוסות בשעת הדלקת נרות.

מה עשו האימהות הקדושות? התפללו. "נפתולי אלוקים נפתלתי" – התחברתי…

תפילה ונשים מתחבר? מתי בדיוק? כשהיא מנסה להשלים עוד קצת שינה אחרי לילה של כאבי אוזניים? כשהיא רצה מהמטפלת למעון, לגן, למכולת? אולי בערב, כשהיא משקמת קצת את הבית, מכבסת בגד למחר, ומהחדר כבר שומעת את התינוק מתהפך בעריסה, מתחיל להתעורר.

תפילת נשים, מתי?

תודה לכל הנשים הכנות ששיתפו אותנו בלבטים, בתובנות ובעצות. תכינו כוס קפה ל'לחיים' ונתוועד על זה! במוצאי שבת שתפו אותנו מה זה עשה לכם!

מסיבת סידור בגיל 37

מאוחר עכשיו. הבית שקט ומסודר. הנסיכה הקטנה שלי ישנה במיטה, בטח חולמת על סידורים, צווארונים מבריקים, ריקודים… על השולחן בסלון כל המזכרות: תמונה של הקטנטונת, תפילה שכתבה באותיות דפוס עקומות, בקשה ללחוש אחרי הדלקת נרות במסגרת תואמת לעיצוב הכללי, פרח לאמא, והכי חשוב: הסידור החדש.

כל היום הצלחתי להדחיק את סערת הרוחות שהייתה לי, עסוקה באלף ואחת מטלות יומיומיות. עכשיו אני כאן מול הסידור. כבר לא מנסה להתחמק. פותחת אותו ומלטפת, מחליטה לומר ממנו "קריאת שמע". אין. ב'סידור לתלמיד' יש רק תפילת שחרית.

מסיבת סידור היא תמיד מרגשת, והיא לא הראשונה שלי. חמישית כבר, וכנראה אחרונה (עד שיגיעו הנכדים). אני תמיד בוכה, בשירים ובטקס. אני לא יודעת מה הולך בלב של שאר האמהות, בטח גם הן נרגשות, לא מאמינות שהתינוקת שלהן כבר גדלה כל כך, שהיא באמת קוראת, ובאמת מצטרפת כעת לשרשרת הדורות של נשים יהודיות השופכות ליבן בתפילה.

אצלי הדמעות הן לא רק דמעות של אושר והתרגשות; יש בהן גם הרבה תסכול. כל כך קשה לי עם התפילה. אני בקושי מצליחה לפתוח סידור בבוקר, וכשזה כבר קורה, אני ממלמלת מילים, מחכה שייגמר. פעם עוד הייתי עסוקה בחיפוש אשמים. אמא – שאף פעם לא ראינו אותה מתפללת. המורה – שלא חיברה אותנו, רק חייבה. היום אני רק כאובה. חסרה. לא מוצאת כוחות להתמודד עם זה.

והנה הקטנה שלי עומדת עם פרח בין שלושים מתוקות כמוה, מחבקת את עצמה, נעה בחינניות ימינה ושמאלה, שרה בהתרגשות יחד עם הפלייבק: "רוצה להידמות לך אימי היקרה!" ואני חושבת בליבי, רק לא זה! היום הזה כל כך מרגש, תמשיכי לאהוב את התפילה, רק אל תהיי דומה לי!

והנה עכשיו אני כאן מול הסידור.

באמת אוהבת אותך ה', באמת. דמעות ראשונות כבר זולגות. באמת רוצה להתפלל אליך! לפתוח סידור בהתרגשות כל בוקר, להתנדנד בדביקות, ללחוש את המילים בהתרגשות. לדמוע, כמו שאני דומעת עכשיו… ה', תעזור לי להתפלל, תעזור לי להתחבר, תעזור לי להיות אמא ששווה לרצות להידמות לה.

אני יושבת דוממת, שקטה, עוצמת עיניים. מלטפת את עטיפת הניילון המבריקה ששומרת על האוצר המפואר. בהחלטה של רגע אני מנצלת את פתיחת הלב שלי, פותחת סידור ומתפללת ערבית. קצת חושבת על המילים שאני אומרת. קצת חושבת על הקטנה הנרגשת והמרגשת, קצת מתחננת. "ה', תשמור עליה, תעזור לה במלחמת התפילה שהיא עוד עומדת להתמודד בה. תעזור לה שכהיא תהיה בת שלושים ושבע, עדיין תבכה בתסכול. לא תתייאש כבר. תתעסק כל המסיבה רק בתמונות ובכיבוד".

מסיימת "עלינו לשבח", מחליטה לחגוג לי מסיבת סידור מרגשת. כותבת על דף במילים שלי מה אני מבקשת, מחבקת סידור ומגמגמת מילים של שירים שאני זוכרת. גם ככה הבנות ב–א' לא באמת הבינו מה הן אמרו, כן? זה לא מפריע להתרגשות. אולי זה יעזור ליומיים? כבר שווה, לא?

והנה אני מתפללת, בשעה–לא–שעה בנוסח שלא קיים, אבל מתפללת אליך. מחוברת.

פתאום הכול השתנה

שמי רחלי, אישה ואמא ממרכז הארץ. שום דבר מיוחד ששווה לכתוב עליי בעיתון.

תעודת זהות תפילתית?

"מספיק בקושי".

משתדלת להתפלל, לא תמיד מצליחה. 'ברכות השחר' זו ברכה ארוכה ארוכה שממלמלים לפני הקפה הראשון של הבוקר, 'קריאת שמע' לוחשים במיטה, אבל לא תמיד מצליחים להגיע עד הסוף.

לא שהייתי מרוצה מהמצב, אבל לא ממש היה לי זמן לחשוב עליו. מאז שעזבנו את העל־יסודי, התפילה הפכה להיות מאוד אישית, רק אני וה'. אין למי להשוות כמה זמן לוקח להתפלל, כמה היא מתנדנדת. אין גם מורות שיעוררו אותנו. ככה זה נשאר.

אני עובדת במקצוע מאוד משרדי ולא מרתק. ממלאה דו"חות, מאשרת דברים, מעבירה הלאה מה שצריך. צריכה להיות סבלנית עם אנשים, לזכור המון כללים ולהיות מאוד מדויקת. יש הרבה אחריות בעבודה שלי, לכן אני בודקת כל דבר כמה וכמה פעמים כדי לא לטעות.

בוקר אחד מתקשר לקוח. יש לו כמה שאלות על דיווח ששלחתי לו. אני מוצאת את הטופס המתאים, מעיינת בו, מקשיבה לשאלות שלו, ופתאום שחור לי בעיניים. ממש. רעדתי בכל הגוף, הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך בשיחה. אמרתי לו שאני אבדוק את זה ואחזור אליו. ניתקתי. אני קוראת שוב את הדיווח, מגלה שעשיתי טעות קריטית. לא מבינה איך.

בתחילה אני מנסה להרגיע את עצמי, בטוחה שעוד רגע אגלה למה זה היה נראה לי נורא כל כך. אני יוצאת למרפסת המבולגנת והמכוערת של המשרד, נושמת קצת אוויר צח. שותה כוס מים. ניגשת שוב למחשב. לא עזר. באמת טעיתי. ממש! ולא טעות שאפשר למצוא לה שותפים. רק אני אחראית לבלגן.

'ברוך ה' שלא מדובר בחיים', אני מנסה להרגיע את עצמי. אני לא רופא ולא רמטכ"ל שכל טעות שלהם עולה בנפשות. זה רק כסף, אבל המון! בהערכה מהירה זה עלול לעלות לי יותר ממיליון. אני רועדת. והבושות…

אני חושבת איך אספר לבעלי, הדירה שלנו… עדיין משלמים עליה משכנתא!

עובר עליי חודש קשה מאוד. בעלי הצדיק כבר יודע, לא כועס. הוא איתי בסיפור לגמרי. הלקוח ממשיך להתנהל מולי, מסמכים, בירורים. לא יודע מה הקשר שלי לסיפור, לא יידע גם. לא קשור אליו מי ישלם את הנזק.

מרגע לרגע אני לחוצה יותר, באמת לא יודעת איך נחלץ ממנו במינימום נזק.

בוקר אחד שקט במשרד, אני מחליטה לכתוב לרבי שליט"א. יושבת מול הדף הלבן, מתחננת. מה לבקש?

שנגלה שאין טעות? – יש.

שלא אני עשיתי אותה? – אני עשיתי.

שאפשר לתקן? – אי אפשר. הנזק כבר נגרם.

"רבי, אני מבקשת. תוציא אותי מזה. רק אתה יודע איך!"

רגע לפני שאני חותמת, שם ושם אמא, אני חושבת שעל בקשה כל כך גדולה, קריטית, צריך לעשות גם 'כלי' אמיתי, החלטה של מסירות נפש. אני מחליטה לקחת על עצמי את הדבר שהכי קשה לי, תפילה. כל בוקר בלי ויתורים: מ'מה טובו', כל הקרבנות, ההוספות של שני וחמישי, מוסף בראש חודש. "הכל רבי, הכל! רק תציל אותי מהסיפור הזה!" מכניסה את המכתב לאגרות קודש וחוזרת למחשב.

דו"ח חדש מחברת הביטוח. תשלומים שוטפים, עדכונים… הי, הביטוח! אני ממהרת לקלסר המתאים, שולפת את הפוליסה, עוברת עם האצבע בשקיקה על האותיות הקטנות. אני לא מאמינה! פוליסת הביטוח של העסק שלי מכסה בדיוק טעויות מהסוג הזה! הלב שלי מתחיל לפעום מהר. לפני שאני מתחילה להתרגש, אני מרימה טלפון לסוכן הביטוח, בודקת מולו. זה נכון, הוא גם מסביר לי מה להגיש, למי. הכל מכוסה…

"רבי, תודה!" רק ביקשתי! רק החלטתי!

ההמשך של הסיפור אפילו יותר יפה! בעלי מנגן באירועים. יש לו את המחירים שלו, ויש גם בית חב"ד אחד שהוא מגיע לכל אירוע שהם עושים. לפעמים הם מצליחים לשלם לו מה שהוא דורש, בדרך כלל לא. אז השליח נותן צ'ק של 770, או סכום של גימטריה אחרת, או תאריך כל כך דחוי, שאולי הילדים שלנו כבר יפדו אותו יום אחד… זה לא משנה, בעלי תמיד ילך לשם. הוא נהנה מההתוועדויות עצמן, ורואה בזה גם סוג של תרומה.

באותו יום בו כתבתי הוא שוב השתתף באירוע של בית חב"ד. בסוף הערב ניגש השליח. הפעם הוא לא יכול לשלם כלום. מה כן? הם הוציאו מחדש את הסידור. סידור גדול, אותיות גדולות. העניק לו אחד במתנה. בעלי התאכזב. לא לשלם את כל הסכום, הוא מבין. אבל להזמין אותו ולא לשלם בכלל? ועוד לתת סידור במקום תשלום.

כמעט נשנקתי מרוב התרגשות. "נראה לך שהסידור בשבילך? זה הרבי שלח לי, השתתפות בהחלטה הטובה שלי…"

מאז, כל בוקר, בלי ויתורים. כל התפילה, מהסידור שקיבלתי מהרבי…

שבת באמצע השבוע

הרעיון הוא לא שלי, אבל הוא כל כך יפה!

תפילה היא רגע של שבת בתוך היומיום. מושלם, לא?

אני כל כך אוהבת את השבת, כל מוצאי שבת אני נופלת לדיכאון קל, מתאוששת איפשהו בסוף יום ראשון. היא כל כך נהדרת, שבת. השקט הזה, הרוגע. את והמשפחה וה', בלי הפרעות חיצוניות, בלי טלפונים ומחשב. איזו המצאה גאונית! יום בלי טלפונים. אפילו מי שמקפידה על טלפון כשר, מעודכנת בכל דבר.

חוץ משבת.

יום אחד הגיעה אלינו הבת של השכנה שעה ומשהו לפני צאת שבת. אני מנסה לנצל כל רגע, לנשום את שאריות השבת, לקרוא משהו, ללמוד. לנגן עוד ניגון. מתחילה כבר לכאוב ולהתגעגע. הילדות מדברות על תפילת שמונה עשרה, ואני בקושי מקשיבה.

כבר אסור לאכול. יותר ממה שעצוב לי שאסור לאכול, מי רעבה בכלל? עצוב לי שצאת השבת קרב. פתאום אני שומעת את הבת שלי אומרת, "זה בכלל לא דומה לשבת!" המילה 'שבת' מדליקה אותי.

"מה לא דומה לשבת?" אני מתערבת בשיחה.

"אפרת אומרת שהמורה שלה אומרת שתפילת שמונה עשרה דומה לשבת." מסבירה הבת שלי.

"למה שמונה עשרה דומה לשבת?" אני מחייכת לאפרת הנבוכה.

"כי אסור לעשות שום דבר, ולא מעניין אותנו כלום." היא מתביישת. "אנחנו מתנתקים מכל העולם, ממש כמו בשבת".

המילים שלה תופסות אותי. לא מכירה את המורה של אפרת, לא יודעת מאיפה היא הביאה את הרעיון החמוד. כן מתחברת אליו מאוד. יש לי תקווה! פעם ביום, אפילו פעמיים בעזרת ה', יש לי מיני שבת, טעימה קטנה מהמתיקות של שבת. מה יותר טוב מזה?

אף פעם לא היה לי קל עם תפילה, למי קל? פתאום באמצע היום לעצור את כל המרוץ ולנסות לכוון, להתרכז במילים שכבר אמרת אלפי פעמים? עכשיו זה אחרת. אני מתפללת? אני בסך הכל מייצרת לעצמי אי של שבת באמצע היומיום. רבע שעה, עשרים דקות בהן אסור לי, פשוט אסור להתעדכן, לענות, לכתוב, להודיע, אפילו לא לתכנן. רק להיות עם עצמי ועם ה' ועם המילים של הסידור.

בהתחלה הייתי צריכה קצת תפאורה, ממש להשאיר את הטלפון על שקט בחדר אחר. לכבות מוזיקה. לארגן קצת את השולחן. היום זה כבר בא לבד. מה אכפת לי אם הוא מצלצל? שבת עכשיו! העולם מת. אפילו הילדים כבר יודעים שלא 'ניהי אוהו' ולא סימונים אחרים. אמא מתפללת, תתקשרו אחר כך, וזה גם מגובה הלכתית.

תודה למורה של אפרתי, שהייתה אז בג' והיום בת שמונה עשרה, תודה על מי שאת!

באדיבות מגזין עטרת חיה