שלום לכולם
אנו עומדים בסוף השבוע ה-44 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים.
אחד הגורמים המשמעותיים העומדים לאדם בעת מצוקה פיזיולוגית או נפשית הנה אכפתיות התעניינות ודאגה מצד הסביבה הקרובה והרחוקה לעצם קיומו.
במלחמת הקיום בה אנו עומדים כעת ראינו במוחש את השפעתה של התעניינות אכפתיות ודאגה זו על לוחמנו, פצוענו, חטופנו, משפחות השכול, המפונים היקרים והאהובים, ועוד..
אחד הרעיונות הקסומים שראינו בשעות המלחמה הקשות הנם המכתבים והציורים שנשלחו על ידי עם ישראל בכלל ועל ידי ילדי ישראל בפרט לחיילנו שבחזית.
מכתבי ברכה, תמיכה, אכפתיות, התעניינות ועידוד.
לעיתים זה עלול להיות עניין של חיים או מוות ממש!
כאשר מדובר על לוחמים ששבו מהחזית הביתה, נפגעי פוסט טראומה המתמודדים עם בדידות העלולה להוביל לדיכאון ולהתדרדר משם חלילה לאבדנות..
כל התעניינות, דאגה, אכפתיות, לשלומם, הקשבה לאשר על ליבם, מהווים חבל הצלה משמעותי מאוד ברגעים אלו..
אין ספק שאותם נפגעי פוסט טראומה יצטרכו טיפול מוסדר ארוך טווח ומשמעותי, אבל עד שהם יתחילו וגם לאחר שיחלו טיפול ההתעניינות והתמיכה מהסביבה הקרובה והרחוקה להם כל כך משמעותית ונצרכת להם!
על משמעותה של התעניינות, דאגה, אכפתיות ומשמעותה בחיינו נוכל ללמוד מרגישותו של מנהיג דגול משה רבינו עת עם ישראל עומד לפני הכניסה לארץ, כפי שנשקפת מפרשתנו מהיבט יהודי תורני חסידי ופסיכותרפי.
'בכדי להוכיח יש להוכיח'! בכדי להוכיח את הזולת יש להוכיח תחילה את אהבתנו אליו!
השבוע נקרא בפרשת דברים:
ספר דברים פותח בתוכחה של משה רבינו לבני ישראל על כל מעשיהם התנהלותם והתנהגותם לאורך כל הדרך אותה עשו יחד 40 שנה במדבר.
אך יש פן ייחודי באופי ודרך התוכחה: משה רבינו מוכיח את עם ישראל בקודים! הוא מזכיר את המקומות בהם עברו יחד ו.. זהו, את היתר הוא משאיר לעם ישראל לחשוב ולהתבונן מה קרה באותו מקום? מה עבר עליהם באום רגעים? מה היה הטריגר להתנהגותם שם? ומה קרה בסופו של דבר?
וכפי שנאמר בכתוב: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם". ( דברים פרק א' פס' א-ג').
מה עומד מאחורי התנהלות זו של משה רבינו? מדוע הוא בוחר להוכיח אבל בקודים? אם כבר להוכיח אז שים את הדברים על השולחן, ואם לא להוכיח אז בכלל לא! מה פשרה של תוכחה בקודים?
משמעותה של תוכחה הנה גילוי אהבה אמיתי עמוק ואינטימי! בכדי להוכיח את הזולת יש להוכיח תחילה את אהבתנו אליו! הזולת צריך לחוש ולהרגיש את האהבה העולה מן התוכחה! לראות בעיני את הניצוץ ואת הלחלוחית העומדת בקצה העין המספרות על כמה נוגע לי ממך וממצבך! לשמוע בין המילים את ההתעניינות בי, את האכפתיות ממני, את הדאגה לגורלי!
רק לאחר מכן אוכל לקוות שהתוכחה תיפול על אזניים קשובות ויפתח לב השומע!
תוכחה צריכה להוביל אך ורק לדבר אחד לרומם את האדם! על ידי הענקת כלים נכונים ומדויקים לו, אנו מעניקים לו את הכח להתרומם ממצבו הנוכחי בדרך לשינוי עצמי!
וכפי שאמר החכם שבאדם שלמה המלך בספר משלי: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (פרק ג' פס' י"ב).
המלבי"ם על אתר מפרש זאת כך: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח": התוכחה היא סימן לאהבה, שמאהבתו ישגיח עליו להיטיב דרכו ולהעלותו מדרגתו מעלה מעלה!
מכתבי אכפתיות מונעים אובדנות!
בין 1969 ל-1974, אושפזו 3,005 אנשים בבתי חולים פסיכיאטריים בסן פרנסיסקו בשל דיכאון או נטיות אובדניות. הפסיכיאטר ג'רום מוטו והסטטיסטיקאי אלן בוסטרום הקצו באקראי כ-843 מהחולים הללו לאחת משתי קבוצות לאחר ששוחררו מבית החולים.
בקבוצת הקשר המטופלים קיבלו מכתבים תקופתיים בכתב יד מאיש מקצוע בתחום הבריאות שראיין אותם קודם לכן. המכתבים הביעו דאגה, אכפתיות ורצון להישאר בקשר עמם.
לדוגמה, במכתב אחד נכתב:
"ג'ון היקר עבר זמן מה מאז שהיית כאן בבית החולים, ואנחנו מקווים שהדברים מסתדרים לך. אם תרצו לשלוח לנו פתק, נשמח לשמוע מכם. מאחלת לך את הטוב ביותר סוזן".
מטופלים בקבוצת הקשר קיבלו 8 מכתבים בשנה הראשונה. לאחר מכן הם קיבלו 4 מכתבים מדי שנה במהלך ארבע השנים הבאות, בסך הכל 24 מכתבים במשך 5 שנים.
מטופלים בקבוצת הביקורת לא קיבלו מכתבים מבית החולים.
שנתיים לאחר עזיבת בית החולים – פרק הזמן שבו חולים בסיכון נוטים להתאבד – רק 1.80% מהחולים בקבוצת המגע התאבדו, לעומת 3.52% מהחולים בקבוצת הביקורת. גם 13 שנים לאחר השחרור מבית החולים, לחולים שקיבלו מכתבים מבית החולים עדיין היו שיעורי התאבדות נמוכים יותר מאלה שלא קיבלו.
קבלת מכתבים קבועים המבטאים טיפול יכול לעזור לנו להרגיש מחוברים לאחרים. תחושת החיבור הזו חשובה במיוחד בתקופות חשוכות. כ-25% מהמטופלים בקבוצת הקשר שלחו בחזרה הודעות אסירות תודה כמו:
"לעולם לא תדע מה המשמעות של התווים הקטנים שלך עבורי. אני תמיד חושב שלמישהו אכפת ממה שקורה לי, גם אם המשפחה שלי כן העיפה אותי החוצה".
או: "זה נותן לי תענוג גדול לדעת שמישהו דואג ומודאג ממצבי".
אנשים רבים הנמצאים בסיכון גבוה להתאבדות מסרבים לקבל טיפול רפואי, לעתים קרובות בגלל שהם לא רוצים להיות מתויגים כמתמודדי נפש.
תקשורת טיפול דאגה יצירת ותחושת קשר חברתי מבלי לדרוש שום דבר בתמורה יכולה לעזור לאנשים לשרוד את התקופה של שנתיים שלאחר משבר פסיכיאטרי, כאשר הסיכוי הגבוה ביותר שהם ייקחו את חייהם.
ג'רום מוטו היה שותף פעיל במאבק לגידור 'גשר הזהב' בסן פרנסיסקו בקליפורניה.
באחד ממקרי המוות באבדנות לו היה שותף בחקירתו במהלך אמצע שנות ה-70 התלווה ג'רום לחוקר מטעם הרשויות משטרת סן פרנסיסקו לבית בו התגורר בגפו צעיר בשנות ה30- לחייו.
על שולחן עבודתו הם מצאו פתק אותו השאיר אחריו והיה כתוב בו: "אני בדרכי אל 'הגשר', אם בדרכי לשם אדם אחד יחייך אלי לא אקפוץ"!
הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם!
כבר יותר מ-10 שנים שג'ורג' ניצב בשערי המפעל הענק 'גוד מיט' באירלנד. 'בוטקה' קטנה ניצבת עבורו בכניסה, ומשם הוא צופה ומביט על כל הנכנסים והיוצאים בשערי המפעל, מוודא כי הם מעובדי המפעל או אורחיו, ומאבטח לבל יבואו זרים בשערי ממלכתו. העובדים המקומיים כה התרגלו לקיומו, עד שהיה נראה להם כי השומר כבר הפך לחלק מהביתן, הוא עצמו לא טרח להכחיש זאת, שכן רוב שעות היום ישב בחוסר מעש בביתן.
כך היו פני הדברים במשך רבות בשנים, עד שלפתע, ביום מן הימים, משלחת יהודים נשואי פנים הגיעה מישראל להשגיח על הכשרות במפעל, ועימם נמנה הרב ישראל ברקוביץ' ז"ל.
הרב ברקוביץ', ניגש לחלון הביתן, נקש קלות, ובירך את גורג' בשלום לבבי.
ג'ורג' הופתע, עשר שנים הוא ניצב כאן, והוא בעצמו כבר כמעט השתכנע שאינו מעניין אף אחד, שכן איש אינו מתעניין בו או דורש בשלומו. והנה, נקלע לכאן יהודי זר הנוקש על החלון, מחייך, ומברך בשלום לבבי, זו פעם ראשונה שקורה לו דבר כזה!
כבר רבות בשנים, מאז קיבל על עצמו הרב ברקוביץ' את ההחלטה הטובה הזו, הוא נוהג להקדים שלום לכל אדם. אחרי שלמד את דברי התנא רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: "הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם", (פרקי אבות פרק ד' משנה ט"ו) הפנים את המסר, וקיבל אף הוא על עצמו להקדים שלום לכל אדם!
וכי למה לא?! עולה כסף לומר שלום? זה לוקח זמן? זה כרוך במאמץ כל שהוא ? הרי אפשר לשמח בן אדם, במילה אחת וחיוך לבבי. גמר וקיבל על עצמו הרב ברקוביץ' כי יקפיד היטב על החלטה זו, אף שהיא כביכול 'קטנה' ואינה דורשת מאמץ רב, אבל הוא יישאר עקבי ויקפיד על קיומה.
נכון לא תמיד זה היה קל, לפעמים גם הרב ברקוביץ' התבייש קצת, חש שלא בנוח, אבל ההחלטה שקיבל על עצמו הייתה חזקה יותר מכל, החלטתו להיות עקבי עמדה לצדו גם ברגעי התלבטות.
הוא המשיך להקדים שלום לכל אדם, בכל מצב ובכל תנאי, ואין פלא, כי גם בנוסעו למפעל 'גוד מיט' הענק שבאירלנד, ההחלטה הטובה להקדים שלום ליוותה אותו גם בשדה התעופה, גם בדרך למפעל, וגם בשערי המפעל כשבירך את 'גורג' בשלום לבבי…
לאורך היום כולו היה ג'ורג' נתון לשגרה, עד שעת הערב. אז יצא הרב ברקוביץ' מהמפעל, וכמובן נקש בחלון ה'בוטקה' של ג'ורג', ובירכו ב'לילה טוב' מחויך. ברבות הימים, כשמדי יום היה הרב ברקוביץ' מברכו בשלום בכניסתו ובצאתו מהמפעל התרגל ג'ורג' לרעיון, והיה משיב בחיוך רפה והנהון…
אך על הרב ברקוביץ' הדבר לא השפיע. 'אם קיבלתי על עצמי' – הרהר, 'אני עומד בזה ויהי מה, ולא משנה מה התגובה ואם יש תגובה בכלל!'
באחד הימים, רגע לפני מועד סיום העבודה במפעל, נכנס הרב ברקוביץ' יחד עם משגיח כשרות נוסף אל תא ההקפאה במפעל. חשוב להבין, כי מדובר היה במפעל ענק ממדים! נכנסו הרב ברקוביץ' וחברו אל תא הקפאה לבדוק את כשרות המוצרים. כשלפתע הדלת נטרקה, האור כבה, והם נותרו בחשיכה מוחלטת! עלטה סמיכה שררה בתא ההקפאה הענקי, הדלת הכבדה והאטומה לא הותירה סיכוי לדפיקותיהם הרמות והעזות שהשמיעו, ובפרט לאור העובדה שהמפעל כבר התרוקן מעובדיו, וכולם שבו לביתם…
הם המשיכו לדפוק בחוזקה על הדלת הנעולה, אך כצפוי ללא הועיל. הטמפרטורה בתא ההקפאה עמדה על מינוס 32% מעלות, והם חשו היטב את הקור חודר לעצמותיהם, מקפיא את איבריהם. הם הוסיפו לדפוק בעוצמה, עד שהחלו חשים כי כוחותיהם אוזלים, אצבעותיהם קופאות, לא נתר זמן רב עד שיקפאו למוות, חלילה.
עוד דקה ועוד דקה חולפות, כבר לא נותר בהם כח לדפוק עוד, ואת הקור לא ניתן לתאר… הם היו אובדי עצות וחסרי כוחות, כשלפתע פתאום קול חריקה עז נשמע, ודלת תא ההקפאה נפתחה במשיכה חדה!
האור נדלק, ומעבר לדלת נראתה דמותו של ג'ורג'. 'ראביי ברקוביץ' לא ידעתי לאן נעלמת!' קרא ג'ורג', ומשך את השניים החוצה. הם נפלו ארצה באפיסת כוחות, מפשירים ומחלצים את עצמותיהם מהקיפאון שכבר חדר עמוקות לכל חלקי גופם…
'היום נגמר ואתם עוד כאן?', 'גער' בהם ג'ורג' והריץ אותם החוצה, 'מבטא את אכזבתו' מכך שעיכבו אותו יתר על שעות עבודתו..
אבל איך מצאת אותנו? איך ידעת שאנחנו כאן תמהו השניים?
לפני שנפרדו בברכת שלום כמדי יום, גילה ג'ורג' 'כבר נכנסתי לרכב לנסוע הביתה, אבל אז נזכרתי שאמרת לי 'בוקר טוב' בבוקר, אבל לא שמעתי ממך 'לילה טוב' בערב… חשבתי שזה לא יתכן, ועשיתי חשבון שחייב להיות שאתה עדיין במפעל… לכן חזרתי, פתחתי שוב את הדלתות והאורות, משלא מצאתי אותך ברחבי המפעל הבנתי כי המקום היחיד בו אתה יכול להינעל הוא תא ההקפאה, לכן מיהרתי לשם.
ג'ורג' נפרד שוב מהרב ברקוביץ' באיחולי לילה טוב, והם מצדם הודו לו מקרב לב על שהציל את חייהם, כן רק כעת החלו הרב ברקוביץ' וחברו לעכל: ההחלטה הטובה להקדים שלום לכל אדם הצילה אותם ממוות וודאי!
תוכחה לנפש כמוה כרפואת הגוף!
הזולת כראי: בתורת החסידות מבואר אשר אבן הבוחן למצבנו האמיתי הוא יחסנו אל הזולת – ושמצות אהבת ישראל היא יסוד ותכלית כל התורה כולה. ואם כן, בטרם ניגשים אנו להוכיח את הזולת (שהרי מצד אהבת ישראל מחויבים אנו להוכיחו) יש להוכיח את עצמנו!
עידון התוכחה : היבטים רבים למצות אהבת ישראל. אחד החשובים שבהם הוא הצורך בעידון התוכחה. גם כאשר מתעורר לעתים הצורך להוכיח אדם כדי להעמידו על האמת (שהרי מצד אהבת ישראל מחויבים אנו להוכיחו), כדי להשיג את התוצאה הרצויה, מחויבים אנו ליישר לבנו קודם התוכחה מכל עקמומיות ופניות אישיות .
בנוגע לעניין זה של עידון התוכחה כתב אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם באחת מאיגרותיו:
"קודם לציווי 'הוכח תוכיח' נאמר 'לא תשנא את אחיך בלבבך', שכן זהו תנאי מוקדם לתוכחה. ולאחר מכן נאמר 'ולא תישא עליו חטא', כלומר: אם לא פעלה התוכחה, ודאי אתה אשם ולא הוא, שהרי לא היו הדברים יוצאים מן הלב!"
ובאיגרת אחרת כתב הרבי הריי"צ: "כל תוכחה צריך להסיר ממנה כל דיבור העוקץ, או רמז לעקיצה, שגורם כאב למקבל התוכחה. קודם לעשיית ניתוח (לא עלינו) באיזה איבר מרדימים את אזור הניתוח כדי למעט בצער ובכאב. כן הוא בתוכחה שמטרתה היא להבריא הנפש צריכים למנוע ככל שאפשר צער מן השומע".
ללמוד מדרכי הרפואה: עוד סיפר הרבי הריי"צ כי כשהיה זקוק פעם לקבלת זריקה מרופא, התבונן בדברי מורנו הבעל שם טוב שאמר: "כל דבר ודבר אשר האדם רואה או שומע, הוא הוראה בהנהגה בעבודת ה'. וזהו ענין העבודה להבין ולהשכיל מכל דבר דרך בעבודת ה' ".
בהשראת אמרה זו, החל הרבי הריי"צ לעקוב בשימת לב אחר מעשיו של הרופא עד לפרטי פרטים, ומכל פרט וענין למד מסר והוראה בעבודת ה'.
ראשית, הבחין כי כל אנשי הצוות הרפואי לובשים בגדי לבן וכי ציפורני ידי הרופא אינן מגודלות ונקיות להפליא. טרם ניגש הרופא לפעולת ההזרקה, החל הוא בהכנות חיוניות למניעת חדירת זוהמה לגוף המטופל:
תחילה רחץ ידיו במים ובחומר חיטוי חריף, ושוב בדק את ציפורניו בקפידה שמא נשאר בהם איזה שמץ לכלוך. לאחר מכן נטל מזרק חדש מארון התרופות, הוציאו מאריזתו הסטרילית ושאב בזהירות לתוכו את נוזל התרופה. וכמו לא די בכל אלה, הסיר הרופא כל אבק, אפילו היותר דק ובלתי נראה ממקום הדקירה המיועד בגוף המטופל, בעזרת צמר גפן נקי הטבול באלכוהול.
רק לאחר כל ההכנות, סיפר הרבי, ניגש הרופא לפעולת ההזרקה ודקר את בשר המטופל ברגישות וביד קלה.
כאן החל הרבי הריי"צ לפרט את אשר הבין והשכיל מכל האמור: התוכחה לנפש האדם, כמוה כרפואת הגוף! אחריות עצומה מוטלת על המוכיח בבואו להעמיד את חברו על האמת וכנודע עד כמה מודגש החיוב לנקוט משנה זהירות בעניין התוכחה, כדי להישמר שלא תצא בגיננו שום תקלה. לשם כך, לומד הרבי הריי"צ מן הסיפור האמור, יש לעמוד בתנאים 'מחמירים' במיוחד:
א. קודם לכל, על המוכיח להעמיד עצמו במצב נפשי ורגשי של 'רופא', היינו לחפוץ באמת ובתמים אך ורק בריפוי הזולת ולא, חס ושלום, בהשפלתו מצד כל מיני פניות ומניעים אישיים, כמו כדי לבנות ולרומם עצמו על חשבון חורבנם של אחרים, או להינקם ממנו.
ב. לבושי נפש המוכיח צריכים להיות לבנים ונקיים –ללא שפיטת הזולת ומבלי לנקוט מראש עמדה נגדו, כדברי חז"ל "קשוט עצמך תחילה" – התקן עצמך במחשבה, דיבור ומעשה לפני שאתה ניגש לתקן אחרים.
ג. הוכחת הזולת, יש לעשותה בהצנע – כבחדר הרופא.
ד. על לשון המוכיח להיות נקיה, ללא זוהמת כעס, התלהמות ודיבורים מעליבים – כנקיון ידיו וציפורניו של הרופא וכניקיון מחט המזרק.
ה. יש להקדים לתוכחה את ענין "לא תשנא את אחיך בלבבך" וכמו כן, תחילה יש ללמוד אודות נסיבות חייו ומבנה אישיותו של מקבל התוכחה, כדי לעמוד על אילוצי מקומו הגשמי והרוחני, על מצבו הפיזיולוגי הנפשי והרגשי כדברי חז"ל "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".
ובהתאם, לטכס עצה כיצד לעשותו כלי' לתוכחה וכדוגמת ניקוי והכנת מקום דקירת הזריקה בגוף המטופל.
בסיום דבריו אמר הרבי הריי"צ: "הכנות אלה חיוניות הנה, שכן בלעדיהן יש חשש שיחד עם החומר הרפואי תיכנס לגוף גם זוהמה, ואז לא זו בלבד שהחומר המוזרק לא יפעל פעולתו, אלא עוד עלול הדבר לגרום למחלות שונות חלילה".
(מעובד מספר איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ג' עמ' רצ"א).
הקשבה למסר הסמוי העובר מהאדם החוטא הנו לימוד זכות לצד התוכחה!
על תוכחת משה רבינו 'בקודים' אומר הרבי מליובאוויטש: מכאן לומדים עד כמה יש להיזהר בכבודם של ישראל, שגם כשמוכיחים אותם על חטאיהם, יש לעשות זאת ברמז ולא רק זאת אלא שגם כאשר נאלצים להוכיחם יש גם ללמד זכות על עם-ישראל, כי גם הירידה הרוחנית של עם-ישראל היא לצורך העלייה שתבוא אחר כך!
ההבנה העמוקה שהחטא מבטא ירידה זמנית ורגעית, מאפשר לנו להבין כי יש להתייחס לאדם החוטא, כמו לנפילה!
כשם שנפילה פיזיולוגית הנה רגעית גם אם היא קשה היא חולפת בסופו של דבר ולאחריה מתרומם האדם ממנה, כן יש לראות בנפילה רוחנית כאשר האדם חוטא כאירוע זמני וחולף שאת מקומו תתפוס העלייה הבאה לאחר הנפילה!
תובנה זו יש בה כדי לאפשר לנו ללמד זכות על האדם החוטא, שכן נפילה באה בשל חוסר תשומת לב! ואילו היה האדם ער למציאות הנקרית לפניו יש להניח שלא היה מועד כלל!
נפילה רוחנית מבטאת מצוקה נפשית הדורשת פורקן נפשי ורגשי רגעי כדי לשחרר את המצוקה. האדם החוטא מבטא את הקושי לקיים את הנדרש ממנו ומעביר לנו את המסר הסמוי שהוא לא בטוב, שמשהו עובר עליו, משהו טורד את מנוחתו הנפשית והרגשית והוא נאלץ לעשות משהו שגם הוא מתבייש בו!
וזהו תפקידנו להקשיב, לראות, לחוש, לגלות ולהבין את המסר הסמוי העומד מאחורי מעשיו, הבנה זו הוא הנה לימוד הזכות עצמו! כאשר אנו מבינים את משמעות המעשה מהמסר הסמוי העובר דרכו ומבינים שמשמעותו של מעשה זה הנו נפילה זמנית בלבד הנשענת על מצב נפשי ורגשי בו נתון האדם הנופל אנו מלמדים זכות על האדם הנופל!
זוהי דרך נפלאה להבין את משמעותה העמוקה של לימוד זכות! לימוד זכות איננו איזה שהיא טובה שאנו עושים לזולת כאשר אנו תרים ומחפשים איך וכיצד להסביר את מעשיו ובכך אנו מנחמים אותו!
לימוד זכות משמעו הבנה עמוקה אמיתית לפשר מעשיו של האדם בדיוק כפי שהם מבלי ליפות אותם או לחפש אחר הסבר שיניח את דעתנו או דעת הנופל!
בלימוד זכות אנו חוברים לאדם ממקומו, וחוברים לנפשו ממקומו, אנו מתחברים למקום בו אדם ניצב פיזיולוגית נפשית רגשית ורוחנית!
בכך אנו מאפשרים לעצמנו הבנה למעשיו כדי שנדע איך להתבונן על מעשיו ממקומנו!
אנו עושים זאת עבורו לא עבורנו! אנו לא חושבים על עצמנו!
כל ערבוב קוגניטיבי או רגשי מצדנו משמעו 'אנחנו מבינים אותך ואת מעשיך ובוחרים ללמד עליך זכות מצד אהבת ישראל שבנו'!
המסר העובר מאתנו במצב שכזה הנו: 'אנחנו האנשים הטובים המביטים על האדם בעין טובה ומוצאים את נקודות הזכות שבו ואת הדרך ללמד על מעשיו זכות!
הסתכלות על הזולת וחשיבה עליו דורשת כאמור התבוננות והסתכלות על הזולת ממקומו שלו!
אנו מוצאים את הדרך ללמוד דרך הקשבה והתבוננות על מעשיו של הזולת כיצד הוא חש?, אך הוא מרגיש?, באיזה מצב הוא נתון פיזיולוגית, נפשית ורגשית? מה מצבו הרוחני?, עם מה הוא מתמודד בחייו כעת?
התבוננות זו מאפשרת לנו להיפגש עם האדם עצמו ממקומו ולחבור אליו בדיוק כפי שהוא היה רוצה שנחבור אליו!
אנחנו לא עושים טובה לאדם שאנו פוגשים אותו ממקומו וכפי שהוא רוצה שנפגוש אותו, אנו בסך הכל מגלים ומחשפים למצב בו הוא נתון ושבגינו הגיעה הנפילה!
ואז תפקידנו לסייע לו להתמודד עם המצב בו הוא נתון, זה הוא לימוד הזכות הנדרש מאתנו!
להבין עם מה מתמודד האדם, לסייע לו להתמודד אתו ולהעניק לו כלים לצאת ממנו כדי למנוע את הנפילה!
למנוע את הנפילה לפני שהיא מתרחשת זה הזכות הגדולה ביותר בלימוד זכות על האדם!
וכך נאמר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. (ויקרא פרק כ"ה פסוק ל"ה).
ראשית התמיכה באדם הנופל למשבר הנה החזקה!
רש"י על אתר כותב כך: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ – "אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוּטַת הַיָּד. לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשְּׂאוּי שֶׁעַל הַחֲמוֹר: עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר, אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ. נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ" (ספרא על אתר).
הושטת היד השלוחה לאדם הנופל הנה -'גלגל ההצלה' של האדם הנתון במשבר. החזקה זו הנה מניעה של מצב אקוטי. שם המשחק הוא התזמון, כל רגע קריטי, כל שנייה חשובה!
החזקה הנה בעיקר בפן הנפשי רגשי. תמיכה נפשית ורגשית מהווים את הבסיס לתקומה מן המשבר.
אמפתיה, חמלה, שותפות בצער ובכאב, עידוד וחיזוק, יוצרים מרחב חדש בנפש האדם הנתון במשבר נפשי היכולת להיות שותף רגשי לצער הזולת מאירה את נפש האדם מחדש ונוטעת תקווה חדשה בלבו.
אחד המאפיינים העיקריים במשבר נפשי הנה תחושת הבדידות הרגשית. השותפות הרגשית מספרת על כך שאתה לא לבד! אנחנו לצדך, אנחנו רואים אותך, אנחנו נסייע לך. החיוניות של האדם מתחדשת עם עצם הידיעה שהוא לא לבד, שיש מישהו לצדו, שרואה אותו, שצועד אתו!
זהו המסר אלינו: חיילנו הקדושים, אחינו ואחיותינו שעברו את תלאות וסבל המלחמה הקשה, שראו, שמעו וחוו על בשרם ונושאים על דם ליבם את הזוועות זקוקים לנו!
החזקה נפשית ורגשית, התעניינות כנה, תמיכה וסיוע במילה טובה, במכתב, בהקשבה, בגילוי אמפתיה, בחמלה, בשותפות לכאב ולצער, בעידוד וחיזוק יכולים להוות קרש להצלת חיים פשוטו כמשמעו!
יהי רצון שימים אלו יהפכו לששון ושמחה והאמת והשלום אהבו בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש
שבת שלום ומבורכת
מאת מישאל אלמלם
לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
