להיות שמחה. משפט כל כך פשוט לכאורה, כל כך בנאלי. מגיל הגן אנחנו שרות "מצווה גדולה להיות בשמחה".

למה זה כל כך לא פשוט לפעמים?

טוב, עברנו כמה דברים בחיים מאז גיל שלוש, בו מה שיכל להעיב על השמחה זה התור בנדנדה או הסוכריה שלא קיבלנו.

היום אנחנו כבר בוגרות. יש לנו עניינים מורכבים שמאיימים להעיב על יכלתנו לשמוח: המצב הבטחוני, הבעיות בעבודה, אתגרים בריאותיים, אתגרים חינוכיים, אתגרים בשליחות, אתגרים זוגיים, אתגרים כלכליים. ו…לכל אחת יש את הרשימה האישית שלה המתארכת.

אז השיר מימות הילדות לא תקף יותר? ומה עם "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה?" אף אחד מהמפרשים לא כתב הסתייגויות מתי מותר למשהו לא להיות בשמחה, אם משהו / יותר ממשהו לא מסתדר לו בחיים?

 איפה המפתח לשמחה הזו, המתחמקת לעיתים מאתנו?

המפתח לשמחה אמיתית, נמצא במקום, אולי, בלתי צפוי. וכדי לרכוש אותו, נדרש לעמול ולעבוד. אבל הוא קיים, המפתח לשמחה – זו מידת הענווה.

מפתח ענווה

במאמר "ויספו ענווים בה' שמחה" של אדמו"ר האמצעי. מגלה לנו אדמו"ר האמצעי את הקשר בין שמחה לענווה. ענווה אמיתית – לא מזויפת. היא ענווה שבה האדם מכיר במעלות עצמו, יודע את כוחותיו, אך יודע ששום דבר אינו שייך אליו, אלא הכל מאת הקב"ה. ענווה אמיתית – פירושה ביטול, אני לא עושה 'עסק' מעצמי משום דבר שעשיתי. משום שהכל פעלתי רק בכוחותיו של הקב"ה. ממילא אני לא מחפשת מה מגיע לי בגלל מה שעשיתי. וגם לא נכנסת לעצבות בגלל מה שלא הצלחתי לעשות. כי אני לא תופסת מקום פה בכלל, אני – לא הסיפור.

זה פועל, מסביר אדמו"ר האמצעי, ברוחניות, אבל גם בגשמיות. אם אני לא מרגישה את עצמי, ולא מתעסקת ב'מה מגיע לי'. ממילא אני לא עצובה בגלל חוסר בגשמיות. לא הכסף החסר, או הנחת החסרה, או ה'בוס' הקשוח בעבודה, יפריעו את השמחה שלי. השמחה שלי היא אמיתית וטהורה. אני שמחה עם מה שיש לי ומודה לה' על כל דבר שאני מקבלת כי הכל מתנה! הקשיים הגשמיים ואפילו הרוחניים, אינם מעציבים אותי. אעשה מה שצריך לעשות, אתקן מה שצריך לתקן. אם אני מרגישה את עצמי ל"יש", אז אפילו נפילה לעצבות בגלל משהו לא בסדר שעשיתי, מגיעה מתחושת גאווה ברמה העדינה של: 'איך אני, כאישה חסידית, נפלתי והתנהגתי בצורה כזו וכזו?'. שוב, ה'אני' פה משחק תפקיד. כאילו רוחני, אבל זה יצר הרע בלבוש חסידי.

נפלתי? נכשלתי? אתקן. אבל לא מתוך רגש של עצבות.

שני פתחים עומדים לפנינו לבחירה, בכל יום מחדש, בכל רגע מחדש. כל אחד מהם מוביל למקום אחר לחלוטין. על איזה מפתן אני בוחרת לדרוך?

אם בחרתי בענווה, אני כ'אסקופה הנדרסת', כמפתן הדלת שדורכים עליו בשעה שעוברים, אני נכנסת להיכלות נפלאים של טוב, של קדושה, של שמחה. של כל השפע הרוחני שה' נותן למי שזוכה להגיע להיכלות הללו.

ואם, חלילה, בחרתי בעצבות, המגיעה מגסות הרוח, מהתחושה ש'אני' ולכן 'מגיע לי' וממילא עצוב לי כשאין לי – זו גם 'אסקופה הנדרסת' גם מפתן שמוביל את הדורך בו להיכלות של היפך הקדושה, היפך הטוב והיפך המקום הרוחני שיהודי צריך להשתדל להיות בו.

זה קל? לא. ביטול זו עבודה פנימית לא פשוטה. היא משתלמת? ודאי!

ולמה?

קודם כל, מי לא רוצה להיות בשמחה? שמחה אמיתית כזו, פנימית, ששום דבר בעולם לא מעיב עליה? שאף מציאות מאכזבת ככל שתהיה לא יכולה לקלקל אותה?

שנית, יש גם תמלוגים, ובמזומן.

אדמו"ר האמצעי מסביר את משמעות הפסוק "ויספו ענווים בה' שמחה" – שהענווים, מלבד השמחה האישית שלהם הם מוסיפים גם שמחה אצל ה'. מה המשמעות של השמחה הזו? מה היא נותנת לנו?

שמחה, זו יציאה מההגבלות. שמחה קשורה לתענוג. היא משהו שאינו קשור למידה זו או אחרת, אלא הוא מעל המידות. לכן אפשר לראות שגם אדם שהוא בטבעו קמצן, כשהוא עושה שמחה, הוא מפזר ומהדר בשמחתו, מזמין אנשים, עורך שולחנות, נהנה שאנשים יבואו, יאכלו וישתתפו בשמחתו. (זו עוד נקודה, כשאני שמח אני רוצה שכל הסביבה תשמח איתי). כשאני שמחה אני יוצאת מההגבלות שלי, אני יוצאת מעצמי, כמו שאמרנו. אני בביטול.

הקב"ה מנגד, גם שמח כשיהודי שמח, והוא גם כביכול 'יוצא מההגבלות שלו'. מהצמצום שהוא קבע, וממשיך עוד אור ועוד שפע לעולם, ולמי ששמח במיוחד.

אז אם אני שמחה, אני ממשיכה עליי ועל כל סביבתי שפע אלוקי חדש, שעדיין לא היה. שווה או לא?!

"משנכנס אדר מרבין בשמחה". זו ההזדמנות שלנו להתחיל לעבוד על השמחה האמיתית שלנו. נכון, יש משמעות גם לשמחה חיצונית – לשיר, לרקוד, למצוא דרכים לשמח את עצמי ואת הסביבה שלי. אבל אם אני רוצה שמחה אמיתית שתמשיך איתי לאורך כל השנה, שתדביק את כל הסביבה שלי, שתשנה את כל העולם הפנימי שלי, את ההסתכלות שלי על העולם, תדביק את כל מי שיבא איתי במגע. שמחה שאינה תלויה בגורם סביבתי, שמחה שתשפיע עליי שפע אלוקי חדש, שמחה שתביא גאולה לעולם. המפתח לשם הוא העבודה על מידת הענווה. על הביטול. לפנות את ה'אני' מהסיפור. להתחבר לרצון ה' מתוך הבנה שזה מה שצריך להעשות בעולם. ואני רק צינור. צינור להביא טוב ואור לעולם, צינור של שליחות, של חינוך, של מצוות ומעשים טובים, צינור של שפע.

מפתח לגאולה.

ש"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

באדיבות מגזין עטרת חיה

פרשת פקודי 🛎️ שבת חזק

הכיור בוהק

המפה הלבנה פרוסה

השולחן ערוך בקפידה

הבגדים מגוהצים

ובאוויר ריחות המטעמים

נשאר רק…להכניס המלכה

ואופס…קצר חשמלי.

🛎️

דפיקות בדלת

השכנה ממול בשיא הטרפת

עסוקה בטפסולוגיה וניירת

מעלה לאתר וועדות

לעזור לעוד כמה נשמות

נשאר לה רק ללחוץ.. שלח

וקפץ לה החשמל

🛎️

וההוא שם ממול

כבר שעה תקוע בפקק

בודק בוויז אם השתנה המרחק

ממהר לפגישה חשובה

ובדיוק עכשיו הרמזור פשוט נתקע

נשאר לו רק.. להרים עיניו בתפילה

🛎️

והם..

עומדים ליד חלקי המשכן

הכלים, היריעות הכול כאן

המומחים ניסו להרכיבו

עם חכמי הלב התייעצו

ופתרון לא מצאו

הביאו למשה החלקים

אך..לאלוקים הפתרונים

עסוק אתה בידך, תראה כמקימו

והוא יזקף מעצמו ויעמוד על תילו.

וירא משה את המלאכה

ויברך את חכמי הלב בברכה

"יהי רצון שתשרה שכינה

במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו"

🛎️

והוא מברך,

אותך, את השכנה,

את ההוא מהפקק ואת כל העם

שנועם ה' יהי על כולם

ותשרה שכינה בתוכך, בתוכם.

ואת..

תמשיכי…

תתאמצי ותפעלי

עשי כל שביכולתך

לצלוח משימות חייך

הוסיפי התקשרות ותפילה

ובע"ה תשרה בידיך הברכה

וזאת הפעולה- תכריע הכף לגאולה

ונזכה למשכן ה' בנוי לתפארה -במהרה

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה

'מה נשמע?'

זו לא שאלה סתמית.

זו שאלה קריטית.

כי מה שנשמע לאוזנייך,

יכול להשפיע המון על חייך.

ליאת רוריק, זמרת ויוצרת, משתפת בקשר האישי שלה אל הניגון החסידי ואל המתנות הנדירות שקיבלה מאת השם:

כילדה (מבית שאינו שומר תורה ומצוות), הייתה בי ידיעה מוחלטת וברורה שהקדוש ברוך הוא – הוא מבטחי. נהגתי לדבר איתו מתחת לשמיכה בלילה, לשתף במה שעובר עליי, לבקש על משפחתי בעת צרה.

בגיל 29 התחיל בפועל תהליך התשובה שלי אל דרך התורה והמצוות. זכיתי ללמוד ב"מכון אלטה" בצפת. כעת יש לי הזדמנות להודות שוב להשם, על הרב והרבנית רוזנפלד ש"עושים שם נפשות" ממש. שהיתי שם שלוש שנים. למדתי מבוקר ועד ערב בשקידה והתמדה, כשנפשי הבהמית בועטת ונלחמת על חייה…

במשך שלוש השנים הללו ו(עוד קודם לכן) עברתי מסע מטלטל מצד אחד, אבל שקט, בטוח ועוצמתי מצד שני.

זכיתי להתחתן ולהקים בית עם בעלי שיחי', יש לנו שני ילדים מקסימים, ב"ה. אנחנו גרים כיום במושב מנחמיה – מקום מיוחד, בו הרב והרבנית ועקנין שליחיו של הרבי המקסימים פועלים במרץ.

הקול של ה'

לא הייתי הילדה שמגיל שלוש עומדת על במות, וכל חלומה הוא להיות זמרת מפורסמת ומוערצת…

כשרון השירה זוהה אצלי בבית הספר התיכון. שרתי בכמה אירועים וקיבלתי פידבקים מבחוץ אך תחושותיי הפנימיות נעו בין חוסר ביטחון ותחושה שמשהו לא מדויק לבין השאלה "האם זה שייך לי באמת?"

הדרך שלי אל המקום בו אני נמצאת היום – הייתה רצופה במכשולים, חומות, קולות מנוגדים, תפילה מתמדת ומסירות נפש.

הכתיבה היא חלק מחיי מאז ומתמיד. מהרגע הראשון בו לקחתי גיטרה לידי – התחיל החיבור הפנימי שלי גם להלחנה ולשירה. יש לציין שכל השירים שכתבתי והלחנתי, באו במין השראה כזו, בלי מאמץ. לכן לעיתים לא נוח לי לקחת קרדיט עליהם. ולומר בפשטות כי הם שלי. להבנתי, כשהשירים שלי יהיו חלק אינטגרלי מעבודת השם שלי ואצליח לקיים את תוכנם אז אוכל לומר שהם שלי.

בכל אופן, התחלתי לשיר את שיריי לעצמי ולסביבה הקרובה. מסיבות שונות, לא הצלחתי להקליט אותם, להפיץ ולהתקדם בתחום. חשבתי, הרגשתי וגם אמרתי להשם, שאם אין זה רצונו ממני – אני מוכנה לוותר. המחשבה שהדהדה במוחי ללא הפסקה הייתה: 'השם נתן לי מתנה, כולם מסביב מאשרים את זה. אם כן, עליי להשתמש בכישרון הזה, הוא הרי לא ניתן לי לחינם'. מה שהנחה אותי היה הרצון לתת להשם מתנה מכוחותיי, דרך המתנה שהוא נתן לי.

אחר הצהריים אחד, עלתה בי מחשבה שאוכל לשיר רק לאחר שאזדכך.

לאחר מסע מרתק של חיפוש, מציאה, השגחה פרטית ובחירה – הגעתי ל"מכון אלטה" בצפת. כשהגעתי לשם – הרגשתי שהגעתי הביתה.

אחת הנקודות הקשות לעיכול עבורי במהלך מסע התשובה, היא העובדה שעל־פי ההלכה, אסור לאישה לשיר בפני גברים. זהו נסיון שאני מאמינה שכל זמרת ויוצרת מתמודדת או התמודדה מולו בעבר. בתחילה לא הבנתי מה רע בכך שאני שרה שירי נשמה והתבוננות.

באחד הערבים ישבתי עם חברה בחצר הקסומה של המכון וניגנתי. באווירה שנוצרה – יכולתי להיות כנה עם עצמי ולהבין, שבשירה מול גברים יש גם צד שני. בעיקר חיזקה אותי ההבנה ש…רגע, של מי הקול הזה שאני מרגישה עליו בעלות ויש לי דעה לגביו…? של הקדוש ברוך הוא. לא שלי. הרי ברגע אחד הוא יכול לא להיות בכלל, מכל סיבה שהיא. ובכלל, מה המטרה שלשמה קיבלתי את הקול שלי? הקול, כמו כל הכוחות והאיברים שלי, נועד לשמש לעבודת ה'. אז ברור שהשימוש צריך להתאים לרצונו!

כמו שהרבי אמר בחלוקת הדולרים לחזן – "כבד את השם מגרונך". המשפט הזה הולך איתי. זוהי תפילתי – לכבד את השם מגרוני.

הניגונים בחיי

באחת השבתות, בתחילת דרכי במכון, התכנסנו, כל בנות המכון, לסעודה, ושם ניגנו את סדר הניגונים. ממש הרגשתי אז את המאבק בין הנפשות. כמיהה לקודש מחד, ומחסום של קליפה מאידך. כאן חשתי שאני מתחילה להזדכך. בהמשך התחלנו ללמוד את ניגוני חב"ד בצורה מסודרת והם תפסו אצלי מקום של כבוד. בכל תקופה 'דיבר' אליי במיוחד ניגון אחר. למשל, כשהגעתי בפעם הראשונה לרבי, בקע מתוכי ניגון 'שאמיל'. ניגון המבטא געגועים של הנשמה לצור מחצבתה.

אני זוכרת שעת צוהריים אחת בה תקף אותי יצר של מחשבות לא טובות בעניין מסוים, ממש נשאבתי למקום החשוך הזה. ואז, כמו גלגל הצלה, עלה בי הניגון "עוצו עצה". ניגנתי אותו במשך זמן רב, כשקולי הולך וגובר. הניגון היה לי כאור גדול.

ישנו וידאו של הרבי מנגן "צמאה לך נפשי" עם החסידים, הסרטון עובד כך שהחסידים נראים כמו בתוך הרבי, מאוחדים כאחד. בכל פעם שאני רואה את הקטע הזה, ושומעת את קולו הקדוש של הרבי – אני מתרגשת. רואה בדמיוני עדר צאן ורועה נאמן. משה רבינו שמזין באמונה את חסידיו, המאוחדים איתו בייחוד ניצחי.

הייתה תקופה בה לקחתי החלטה להסתובב עם ניגון בפי. החלטתי לא לחכות למיצרים והגבלות שיש להתרומם מהם, ופשוט לנגן מראש. בעבודות הבית, עם הילדים, בדרכים… זה היה פשוט מדהים, זה רומם את כל המציאות שלי ואסביר: כשהניגון מתנגן 'נון–סטופ' – הוא מטהר את החוץ והפנים. כך שפתאום ההתייחסות שלי לסיטואציות כאלו ואחרות – השתנתה לטובה. לפתע עבודות הבית נעשו קלות יותר. ראיתי כי טוב, ושיתפתי אחרות כדי שגם הן תוכלנה להנות.

הרבי סיפר פעם בהתוועדות, בשמם של חסידי פולין, שכאשר חלה האדמו"ר ממודז'יץ, שהיה 'בעל מנגן' גדול, נסע לברלין, לשאול בעצת הרופאים. הרופאים אמרו שהוא זקוק לניתוח, אך הם אינם יודעים האם ליבו החלש יעמוד בכך. ביקש האדמו"ר שימתינו עד שיתעמק בניגון כלשהו, וכך לא ירגיש מאומה, ולא תהיה בעיה לנתחו. וכך היה. ("היכל הנגינה. השירה והניגון בתורתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א" עמ' לז. ב.)

ניגון, זה לא רק לשעת ניתוח. אפשר לנגן בכל שעה אותה היינו רוצות להעביר בקלות רבה יותר.

מסע התשובה שלי הוא תמידי, וקשור בקשר ישיר ועמוק אל הניגון החסידי. ניגון נטול ישות, טהור, מגלה שאין עוד מלבדו, מרומם את האדם וממלא אותו אמונה וביטחון. כשאני מרגישה שב"ה מאירה בי נקודה עמוקה בחסידות – זה גורם לי לעיתים להתחיל ניגון, להתמסר אליו ובאמצעותו לבטא תחושה חסרת מילים. גם חלקים רבים מהתפילה 'מתנגנים' לי…

אני מחוברת מאוד לפתגם היומי של כ"ב תמוז: "אבי אדוני מורי ורבי אמר: פתגם חסידי מביא לצלילות הדעת ו"מנקה" את הלב. הנהגה־טובה חסידית מאירה את הבית. ניגון חסידי מחזק את התקווה והביטחון, מביא שמחה ומעמיד את הבית ואת בני הבית בקרן אורה". הפתגם הזה בעיניי מגלה את המתנות המאירות כל כך של החסידות, שנותנת לנו כלים נגישים כל כך, והשימוש בהם משפיע עלינו מיידית.

השליחות שלי

זכיתי לקבל מהרבי באמצעות אגרות הקודש תשובות מיוחדות ומחזקות על החשיבות שבשימוש בכישרונות כדי לקרב את ילדיו של הקדוש ברוך הוא אליו, ושיש לוותר לשם כך על ה'אגו'. בלשונו הקדושה, הרבי סילק את ספקותיי.

כיוון שמעלת הנגינה גדולה כל כך, ייסד כ״ק אדמו"ר הריי"צ קבוצה בשם ״ניחו"ח״ שמטרתה: ״לנצל הניגונים להפצת המעיינות חוצה, להפיץ חסידות ולהאיר את העולם כולו על ידי עניין הנגינה, שמגיע וחודר עד עצם הנפש, ולכן כשיכנסו עניין זה במקום המתאים (ובמקום ספק – ספיקו לקולא), וינצלו זאת כפי הכוונה, הנה סוף כל סוף יפעל הדבר שיונח עניין בחסידות ועד ש'יטביעו' את כל ה'חוצה' עד שכל ה'חוצה' יהפוך למעיינות" (שם עמ' מ). אני משתדלת להגשים מטרה זו בהופעותיי.

זכורה לי במיוחד הופעה אחת, בה הניגונים רוממו אותנו למקום אחר, אני מניחה שכולן שם חשו כך. כפי שהרבי מסביר, שבכוחו של ניגון להעלות את המנגן ואת השומע כאחד, מעל למדידות והגבלות. אישית, הרגשתי באותו ערב שהקול שלי נוסע ונשזר בין כל הקולות שהיו שם, אם אתבטא באופן רוחני יותר הרגשתי שקול הנשמה שלי שזור בין כל קולות הנשמות ששם.

הייתה שם התמסרות לניגון.

קיבלתי עד כה תגובות מרגשות מאוד. פעם ניגשה אליי מישהי ואמרה שעוררתי לה את ה'יחידה', ופעם ניגשה אליי מישהי וסיפרה שלפני ההופעה היא סבלה מכאבים ברגליים, ובאורח פלא, הכאבים חלפו בשעת הניגונים. בהזדמנויות נוספות נאמר לי שקולי מרפא, מרומם ונוגע בנשמה. בעבר חשתי שלא בנוח לשתף בתגובות כאלו, אך, ב"ה, כיום אני יותר מבינה שמדובר במתנת שמיים, ומתפללת להמשיך ולעשות בעזרתה נחת לה', ולהנצל מענווה של שקר.

בתקופה האחרונה אני, ב"ה, זוכה לממש רצון חזק שלי, לקיים ערב שכולו ניגוני חב"ד של רבותינו נשיאנו, ובו אני משתפת מידיעותיי המעטות ביחס לעומק העצום של הניגון ומשמעותו בעבודת האדם; מנגנת את הניגונים באופן המדויק ביותר שאני יכולה, בצורה שתאפשר לימוד וחיבור של הנשים אל שירת הניגון והכוח הטמון בו.

בנוסף לכך, יצאתי במופע ״מסע ומתן באמונה״ בו אני שוזרת את סיפור חיי מנקודת מבט אישית וחסידית, דרך ניגונים, שירים ולחנים מקוריים, כשמטרת הערב היא לגלות את האמונה והבטחון הטמונים בכל אחת. משתוקקת להאיר כל מקום ששייך לחלקי עד לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

ניגון של גאולה

בתקופה האחרונה, אני מחוברת במיוחד לניגון: "בך בטחו אבותינו", ומנגנת אותו רבות. הוא נותן לי המון כוח, ביטחון וחיבור לאבות הקדושים. בכל פעם שניגנתי אותו הזכרתי לעצמי שהמילים משפיעות על המציאות ושבעזרת השם נזכה ל"אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו״.

שלימותה של יציאת מצרים הייתה קריעת ים סוף, שלאחריה פצחו עם ישראל בשירה אדירה, שכוונה גם לזמן הגאולה ותחיית המתים. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". בכוח הניגון נצא מכל המיצרים וההגבלות, אל הגאולה האמיתית והשלמה בעז"ה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

המסר של פרשת פקודי בדרך לאחדות העם

הני אלישביץ, עטרת חיה

אומרים שפוליטיקה כרוכה בהרבה לכלוך, סביר להניח שיש כמה וכמה סיבות לכך. בעיניי הסיבה הכי משמעותית היא כי הפוליטיקה כרוכה ב"מפלגות" = פלגנות.

כל אחד מסביר לך (במקרה הטוב!) למה הוא טוב יותר מכל האחרים, ובשאר המקרים ההסבר כולל בעיקר – למה האחרים ממש, אבל ממש! לא הבחירה שכדאי לך לעשות…

המשפיע הנערץ במשל הסלט

ישנם כמה וכמה מכתבים בהם הרבי מה"מ מפציר, מסביר, משכנע ומוכיח שהטוב ביותר לכל המפלגות הדתיות הוא ללכת ברשימה אחת עם חלוקה ברורה מי יקבל מה לאחר הבחירות, דבר שיפחית בצורה דרסטית את המתח בקהל הדתי לקראת ולאחר בחירות, ויתן לקול הדתי אפקט הרבה יותר משמעותי. אבל מסתבר שמדובר במהלך שלא קל לעשות אותו בפועל כי כל אחד רואה מול עיניו את האינטרס הצר ולכן גם מתקשה לוותר לצורך הכלל. הסיפור על ר' שלמה חיים קסלמן והסלט ממחיש זאת בצורה קולעת:

מספרים שפעם ניגש לר' שלמה חיים בחור ושאל אותו מה הוא יכול לעשות על מנת שיהיה לו יותר אהבת ישראל.

כתשובה, ר' שלמה חיים התחיל לשאול אותו שאלות על הדרך שהוא… מכין לעצמו ארוחת בוקר!

בסיום התיאור של הבחור על אופן הכנת הארוחה שלו, ענה לו ר' שלמה חיים:

"העצה שתהיה לך יותר אהבת ישראל היא – שתתחיל לחתוך את הסלט שלך לחתיכות גדולות יותר!"

הבנתן מה הקשר? ובכן – גם הבחור לא הבין… ור' שלמה חיים הסביר לו:

"הבעיה שלך היא שאתה מדי מגושם ולכן חסר לך באהבת ישראל. אם תעשה קצת 'אתכפיא' ותאכל סלט שאתה פחות אוהב, ממילא תהיה פחות מגושם ותהיה לך יותר אהבת ישראל".

הפרט והכלל

גם בפרשות שלנו, ב"דבר מלכות" של ויקהל תשנ"א הרבי מה"מ מדבר על הייחודיות של קביעות כזו בה ויקהל נקרא בשבת נפרדת, ופקודי – בשבת בפני עצמה בנוגע לאהבת ישראל:

אמנם הנושא בשתי הפרשות הוא אחד – אחדות. אך כל פרשה מבטאת "סוג" אחר של אחדות, שלב אחר בעבודה הנדרשת על מנת להגיע לאחדות. בעוד שמה של פרשת ויקהל מלמד אותנו שהמטרה היא להקהיל את כולם יחד – כל ענייני העולם מטרתם דבר אחד שהוא שעבוד לה', ואז העניין הוא להסתכל על המכלול; הרי מהות שמה של פרשת פקודי מלמד אותנו על החשיבות לפקוד (לספור) כל פרט ופרט, וכשסופרים  – מדגישים את חשיבות כל פרט בתוך המניין הכולל, מגלים את ייחודיותו ומשפרים את תפקודו.

אז רגע,

אני חשובה והאינטרסים שלי משמעותיים מאוד, עליי לפעול לקדם את עצמי עד למקסימום.

או, שחשוב יותר להתאחד ולהגיע ל"חזית דתית" (לא רק בבחירות!)?

בהרבה שנים הפרשות יחד והכל "מתערבב", אבל דווקא בקביעות כמו בשנה זו אנחנו מקבלות שבוע שלם לעסוק בו "בעניינים הפרטיים", לשפץ את עצמי ואת עבודת ה' שלי במטרה להגיע לשלמות כזו בה נוכל לחבור לכל יהודי ויהודיה באופן מושלם.

ליצור שקעים מכילים

מפורסם הוא הסיפור על אותם סוחרי עצים ברוסיה שהיו נוהגים לקשור גזרי עצים רבים יחד ולהשיט אותם על פני הנהר,

אבל לפעמים החבילה הייתה מתפרדת וסחורה יקרה הלכה לאיבוד.

סוחר יהודי אחד הצליח תמיד להשיט את 'רפסודות' העצים שלו בשלום ליעדם. ומה היה הסוד שלו? במקום לקצץ את כל בליטות הענפים שהיו על גזעי העצים על מנת להצליח לחברם יחד, הוא התאים לבליטות שקעים בגזע שממול וכך החיבור בין הגזעים לכתחילה היה הדוק ויציב יותר.

אז לא משנה אם נתחיל לחתוך את הסלט שלנו גדול יותר, או שנדאג ל"שקעים" בהם ה"בליטות" של זולתנו תמצאנה לעצמן מקום מוכן ומקבל שיכיל ויכלול אותן איתנו. העיקר שנהיה באותו קהל שיוצא יחד לקבל פני משיח צדקנו, מיד ממש!

באדיבות מגזין עטרת חיה

לרכישת כרטיסים לשידור החי

חברה יקרה!

שימי ♥️ היום!  א' אדר ב', זום המשך מרתק

עם הרבנית רחל הנדל

מחכות לך בשעה 20:00.

https://us06web.zoom.us/j/84668624043?pwd=qAdlREnzh8R5yKQozm7ceW8lUmlwQQ.1

סיסמה: 077405

או דרך הטלפון –

במספר  03-9786688

מקישים קוד פגישה:  83494419547   ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 077405 #

העבירי גם לחברות:)

שלום לכולם

חלפו להם 22 שבועות ללא אחינו ואחיותינו החטופים ומוחזקים בעזה בתנאים לא אנושיים ובמצוקה גוברת והולכת המעמידה את חייהם בסימן שאלה קיומי וראשוני!

את גודל ועצמת מאבק המשפחות היקרות להשבת יקיריהם לא יספיקו המילים מלתאר..   אך אם יש משהו משמעותי אחד שלמדתי מהם זו הנחישות הבלתי נלאית שבאה לידי ביטוי במילה אחת עכשיו!!!

העצמה שמתגלמת במילה עכשיו מבטאת את כל החבילה של המשפחות במסע המטלטל להשבת יקיריהם בריאים ושלמים הביתה. הצער והזעם, האהבה- החמלה והאמפתיה, הבכי-והצחוק, הכאב והייסורים- התקווה והגעגוע, ה-לבד וה-ביחד- שבשותפות הרגשית..

מה משמעותו של הצורך הנפשי הזועק על והדורש את ה'כאן ועכשיו' ללא דיחוי כלל וכלל? מה הוא מספר לנו? ומהו מספר עלינו?

לשם כך אקדים את המבט הייחודי על משמעותו של כאן ועכשיו ממבט יהודי תורני חסידי ופסיכותרפי הנשקף מפרשת השבוע.

'הטירוף לתרומת המשכן'!

השבוע נקרא בפרשת ויקהל.

בפרשה זו מתארת התורה בפרטי פרטים את מלאכת בניין המשכן. עם ישראל מתגייס בצורה חסרת תקדים מתנדב בגוף בנפש ובממון עד שמרוב נתינה משה רבינו נאלץ לעצור את ה'טירוף' ולהודיע שהגענו למכסה שכבר עברה מזמן את רף הציפיות לנדבת המשכן!

מה עומד מאחורי ה'טירוף' וההתגייסות המדהימה הזו למלאכת המשכן?

משה רבינו יורד מהר סיני בפעם השלישית והאחרונה ומיד מורה ומודיע לבני ישראל לבנות בית לה' יתברך על מנת לכפר על מעשי העגל ובכך להביא את השראת השכינה על עם ישראל, זהו  הסימן המובהק לכך שה' יתברך התרצה וסלח לבניו יקיריו על העוול והצער הגדול שבמעשה העגל!

לכן עם ישראל עושה כל אשר ביכולתו ויותר מכפי יכולתו בכדי לשמח את אביהם שבשמים ולהחזיר לו במעט נחת רוח, לאחר שציערו אותו מאוד בחטא העגל.

התגייסות מידית וטוטאלית- מקבלת ביטוי וממד פנימי כאשר אנו נדרשים להסיר מעל עצמנו את צו המצפון האנושי הממלא את חלל לבנו בתחושת חרטה בושה ואשמה!

משהו בנו יוצא מגדרו ופועל באופן שגם לנו לא תמיד מוכר, הכוחות ותעצומות הנפש המתגלים בנו מפתיעים אותנו כל פעם מחדש שאנו נדרשים לפעול ממקום בו אנו חשים ש'גבינו אל הקיר'!

'כאן ועכשיו' זוהי מחויבות נפשית ורגשית להיות קשוב לצרכי הזולת בדיוק כפי שהוא צריך וזקוק לנו 'כאן ועכשיו'!

אחד המושגים שטבע הפרופסור ד"ר ארווין ד' יאלום בספרו 'מתנת התרפיה' (יאלום 2002) הנו השימוש הנעשה בטיפול ב-'כאן ועכשיו' כלומר: שימוש במידע העולה בין המטפל למטופל על פי מה שקורה ביננו כאן ועכשיו, מבלי לחפש אחר אירועים מקדימים בחייו של המטופל, פשוט להיות אתו כאן ועכשיו בהווה ומשם לחבור לעולמו של הזולת ולצרכיו.

הדרך היצירתית לשימוש ב-'כאן ועכשיו אומר יאלום (שם) הנה': 'לגדל אזני ארנבת'.

כלומר: להיות ער וקשוב למסר הלא נשמע זה הזועק מבין השורות. מה המסר אותו מעביר אלי הזולת בדיבורו, בהתנהגותו ובהתנהלותו מולי. מה המסר שהזולת רוצה שאשמע ולא מה המסר שאני שומע. מה המסר אותו רוצה הזולת להעביר לי ולא מה המסר אותו אני רוצה להעביר לו!

השימוש ב-'כאן ועכשיו' דרך גידול 'אזני ארנבת' הנו הביטוי להסכמה שלי להיות פתוח להקשבה מלאה בה הזולת ימצא את מקומו לאדם קשוב הסקרן וצמא לשמוע ממנו מה הוא צריך, למה הוא זקוק, מה מתאים לו ובכך לאפשר כאמור את הבחירה הנכונה לו ממקומו, על פי מצבו הנפשי והרגשי 'כאן ועכשיו'.

בכך למעשה אנו מעבירים מסר לזולת: אתה הוא זה שמעסיק אותנו כעת, אותך אנחנו רואים כאן ועכשיו, בך אנו עסוקים ברגע זה, אתה עצמך ולא הניסיון לפענח ולפצח אותך ובכך לחבור אליו ממקומו תוך ידיעה ברורה שהדבר היחיד שמעסיק אותנו כאן ועכשיו זה רק מה נכון לו ולא הרצון שלנו למצוא עבורו את הדרך הישר, מה שבאופן טבעי ירחיק אותו מאתנו.

המטפל צריך למצוא את הנכונות והדרך לפתח 'אוזני ארנבת' על מנת לעזור למטופל ממקומו, על פי המסר המועבר אליו 'כאן ועכשיו'. אל לו למטפל להתעסק ב-איך וכיצד אני אמור להוביל את הסיטואציה לכיוון שנראה לי מתאים ונכון לו, אלא לאפשר למטופל להוביל אותו אל עצמו.

המטפל אמור להבין שהשהייה עם המטופל במרחב שלו כאן ועכשיו היא זו שתניע את המטופל להוביל את עצמו לאן שהוא אמור להגיע. גם אם המרחב בו שוהים המטפל והמטופל איננו מרחב מאפשר עבור המטפל, עדיין צריך המטפל לשים עצמו בצד על מנת לחבור למטופל ממקומו שלו ולאפשר למה שמתרחש ב-כאן ועכשיו לקרות.

הסכמה זו של המטפל לשהות במרחב הלא מאפשר עם המושפע, יוצרת מציאות ומרחב חדש עבור המטופל לפיו יש מישהו שמוכן לשהות עמו יחד במרחב הזה כפי שהוא מבלי לשפוט לבקר או לערער עליו. מציאות זו יוצרת מרחב חדש עבור המטפל, מרחב אותו פותח המטופל עבורו בכדי לאפשר לו להראות לו את הכוחות הסמויים הטמונים בו ולהניע אותו להשתמש בהם על מנת להגיע למקום האידיאלי עבורו.

כאשר המרחב החדש נוצר עבור המטופל, המטפל צריך 'לצאת' מהמרחב של המטופל אליו נכנס בכדי לסייע לו ולחזור חזרה למרחב שלו כמטפל על מנת לעזור ולסייע למטופל ממקומו בצורה יעילה מבלי להתערבב רגשית במרחב של  המטופל.

זו התחושה המופלאה בה חשו והיו נתונים עם ישראל עד חטא העגל. תחושה שאין ולא יהיה תנאי מצדו של ה' יתברך בקשר ביניהם, הוא קיבל אותם כעם בדיוק כפי שהם ולמרות מה שהם היו עבדים למצרים, ריקים מכל תוכן רוחני, אך מלאים באמונה ובתקווה עת שמעו על כך שהוא רוצה לגואלם ולקחתו לו לעם!

הם התמלאו באהבה הערצה ואהדה למי שבחר לראות אותם ולראות בהם את החומר גלם המזוקק ביותר שאפשר להפיק מהם כעם! את מי שהאמין בהם כשהיו חסרי תקווה ואמונה כשקרסו והיו חסרי אונים תחת השעבוד הפיזי והנפשי במצרים, עת היו שקועים במ"ט שערי טומאה, רגע לפני התרסקות נפשית ורוחנית!

ה' יתברך יצר עבורם מרחב מאפשר בתוך מציאות בלתי אפשרית שזרעה ונטעה בהם את התקווה והאמונה שיש מישהו בעולם שניתן לבטוח ולהאמין בו!

ה' יתברך נתן להם את התחושה שהדבר היחיד מעסיק אותו ומעניין אותו זה הם ורק הם! הוא היה קשוב לשוועתם ולמאוויים בדיוק כפי שהם ציפו ממי שיסכים להסכית ולהאזין לקול העולה ממעמקי ליבם ונפשם עת זעקו אליו ברגע בו רק היה ניתן לזעוק!

ה' יתברך הפך למניע הפנימי הראשוני והעיקר של בני ישראל במסע מיציאת מצרים אל עבר הארץ המובטחת.

מה קורה 'שמשימה לאומית' משתבשת?!

בני אדם הנקראים 'לדגל' חייבים להיות קשובים ולפעול בהתאם ובמדויק למשימה אליה נקראו. הם לא יכולים בשום פנים ואופן לאפשר לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם בשם 'המשימה הלאומית' אליה גויסו, גם אם זה נובע להבנתם ממקום של רצון אמיתי לסייע ולעזור!

חייל הנקרא לדגל חייב להיות קשוב להתנהג ולעשות בדיוק כפי ההוראות והפקודות אותן נדרש לבצע, שאם לא כן עלול הוא להוביל לאסון עליו ועל חבריו חלילה!

'משימה לאומית' משמעה דאגה לטובת הכלל! ואני כאן בכדי לדאוג שלכולנו יצא טוב מהמשימה אותה נדרשתי לבצע!

המציאות הסובייקטיבית שלי מקבלת ביטוי שונה כאשר אני פועל לטובת הכלל, הסובייקטיביות שלי מגויסת לטובת האובייקטיביות של הכלל ופועלת אך ורק עבורה. הסובייקטיביות שלי הופכת לחלק בלתי נפרד מהאובייקטיביות שבטובת הכלל!

אך מה קורה כאשר העניינים יוצאים משליטה כאשר משהו משתבש חלילה? כאשר צריך לפעול כאן ועכשיו בכדי להציל חיי אדם? האם גם אז התוקף לביצוע המשימה מבלי לסטות ולו במעט בכדי לבצע את המשימה כפי שנדרשתי קיים, או שכעת נשברו כללי המשחק ואני חייב לפעול אך ורק בכדי להציל את חיי חבריי הנתונים בסכנת חיים מידית?

ברור לכל בר דעת שהצלת חיי אדם קודמים לכל משימה גדולה ככל שתהיה! כעת אני פועל אך ורק להצלת חיי חבריי ורק לאחר מכן שב למשימה במלוא המרץ!

זוהי משמעותה של 'משימה לאומית' במלוא מובן המילה, היא איננה חד צדדית, או חד ממדית, היא נשענת על טובת הכלל בהתאם למצב הנגזר בשטח! כאשר טובת הכלל כעת היא הצלת חיי אדם הנתונים בסכנה קיומית ומידית אנו חייבים לעשות הכל, אבל הכל ולהתעסק אך ורק בהצלת חיי אדם!

'המשימה הלאומית' של עם ישראל הייתה והנה המחויבות שלנו לקשר עם ה' יתברך, הדבר היחיד שהעסיק את בני ישראל עת יצאו ממצרים הייתה כיצד הם מחזקים את הקשר שלהם עם ה' יתברך, כיצד הם מתקרבים אליו יותר ויותר ומעמיקים את הקשר ביניהם? הקשר שלנו עם ה' יתברך נשען על איך וכיצד אנו עושים הכל אבל הכל בדיוק כפי שהוא ציווה ולימד אותנו על מנת לעמוד במשימה הזו לשמר ולחזק את הקשר עמו! ישנם כללים וחוקים הנגזרים מהתורה והמצוות אותם קבלנו על עצמנו במתן תורה על מנת לייצר את הקשר ולבסס אותו באופן המיטבי החזק והעמוק ביותר!

אך מה קורה כאשר הקשר עולה על 'שרטון' ומאיים להתנפץ אל 'המזח'? כאשר ישנם תנודות קיצוניות בקשר שלנו עם ה' יתברך? כאשר משהו נוראי שעשינו מאיים על הקשר ביננו?

כאן נשברים להם חוקי המשחק ומה שנדרש מאתנו זה לעשות הכל, אבל ממש הכל כדי להציל את הקשר בינינו , לבנותו לייסדו ולהעמיקו שוב! זהו החמצן שלנו ואין לנו פריבילגיה לוותר עליו חלילה!

עם ישראל לאחר חטא עגל ניצב במעמדה בלתי אפשרית מבחינה פיזיולוגית נפשית רגשית ורוחנית. הם חשו שהכל התערער, שהקשר שלהם עם ה' יתברך בסכנה קיומית, מה שהוביל אותם לפעול ממקום אחר, כל מה שעשינו עד עכשיו הוא טוב ויפה, אך כעת עת הקשר שלנו עם ה' יתברך התערער, חובה עלינו לעשות את כל מה שניתן בכדי להשיב אותו על כנו!

ההתגייסות לבניית המשכן ללא סייג, הייתה הדרך לבזבז את כל הכוחות והאוצרות שבעולם ושברשותם, ולגייס את מיטב המוחות והכישרונות בכדי ועל מנת להשיב את האמון של ה' יתברך בהם בכדי שיסכים לשוב להשרות שכינתו בקרבם!

מטרת הריחוק והניכור הנה לעורר את התשוקה הבוערת בתוכנו לחדש ולהעמיק את הקשר ביתר שאת מכפי שהיה עד עתה! קשר הנשען על עבודה עצמית הוא בלתי ניתן לשינוי!

במרחב החיים ובמסע הזוגי שלנו אנו עדים לירידות ועליות בקשר, לעיתים אנו חשים קרובים מתמיד ולעיתים רחוקים..

המסע בקשר הזוגי נשען על הביטחון בקשר הזוגי! כאשר בני הזוג מרגישים וחשים את העומק שבקשר הם חשים בנינוחות ובביטחון סביב העליות והירידות שפוקדים אותם! הם לא חשים מבוהלים שמא חלילה כעת הקשר יפגע ואולי יוביל לניתוק ביננו..

הביטחון שבקשר נשען על האופן בו בני הזוג בוחרים לבסס את הקשר הזוגי שלהם. כאשר הקשר נשען על עבודה עצמית מתמדת, משמעותית ויום יומית, כשכל אחד מהם לוקח אחריות על עצמו! הוא לא עסוק במה השני בסדר או לא בסדר, במה עשה השני נכון או לא נכון? האם השני עושה את המוטל עליו או לא?

 כל עיסוקם הוא אך ורק בביסוס ובייצוב עמוד שדרה חזק ויציב שלהם כבני זוג, ומשם הם נעים אל הקירוב ביניהם, אזי הם יכולים לחוש שלווה ובטחון שהקשר הזה יחזיק מעמד לאורך ימים ושנים טובות!

 גם הרוחות הזרות הנושבות ביניהם המנסות לעקור נטוע לא יוכלו להם, להיפך משבי הרוח והתנודות בקשר רק יובילו אותם לבסס ולהעמיק את הקשר ביניהם אף יותר מכפי שהיה עד עתה, זאת משום שהם רואים בעליות ובירידות שבקשר הזדמנות! הזדמנות להתבונן פנימה בניסיון להבין איך וכיצד אני יכול להיות רגיש יותר, סובלני יותר, אכפתי יותר!      

עם ישראל משול לכנסת ישראל שהנה הכלה של ה' יתברך עת עמדו יחד כחתן וכלה תחת החופה במתן תורה, ניצבו במעמד שלא הכירו עד עתה, ה' יתברך שליווה אותם בכל צעד ושעל מרגע בו יצאו ממצרים ועד למרגלות הר סיני עת זכו לקבלת התורה במעמד אלוקי שטרם הכירו במושגים אנושיים מתרחק מהם כעת לאחר חטא העגל, הם חשים היטב בניכור ובריחוק של ה' יתברך הכועס עליהם בעקבות מעשה העגל, ה' יתברך מצווה על משה להיפרע ממי שהיה שותף לחטא, נמנע מלהשרות את שכינתו בתוך עם ישראל, ומחליף את התלוותו הצמודה לעם ישראל בדרך לארץ ישראל במלאך מטעמו..

עם ישראל מבולבל מה יקרה עכשיו? האם ה' יתברך עוזב אותנו חלילה? נטש אותנו?

תחושת הפגיעות הרגשית העמוקה, מייסרת את המצפון ומזמינה חשבון נפש מצדם של בני ישראל, מה נעשה עכשיו? האם עדיין אפשר לשנות את המציאות? אם כן איך ניתן להשיב את המצב לקדמותו? מה צריך ואפשר לעשות בכדי לפייס את ה' יתברך ולגרום לו לשוב ולהשרות את שכינתו בינינו תהו?

משהו עמוק התערער בהם, הם לא באמת יודעים מה יעלה בגורלו של הקשר ביניהם..

עד שהתשובה הגיעה ממקום לא צפוי משה רבינו יורד מהר סיני בפעם השלישית לאחר שעלה לשם להתחנן לה' יתברך שיתרצה לסלוח לעם ישראל על חטא העגל, ואכן כשמשה רבינו שב הוא מביא עמו בפיו את הבשורה המשמחת לעם ישראל ה' יתברך נענה לתחנוניי והתרצה לסלוח לכם, כעת בכדי לזכות ולשוב לזכות באמונו ובכדי שישוב וישרה את שכינתו ביניכם עליכם לבנות בית לה' יתברך!

עם ישראל שומע את הפתח והתקווה המחודשת יוצא מפיו של משה רבינו ומיד הוא נרתם כל כולו למשימה: כולם ללא יוצא מהכלל אנשים נשים וטף מתגייסים למלאכה ומביאים את עצמם, את ממונם ואת רוחם המחודשת לצורך הקמת בית ומשכן לה' יתברך!

זוהי רוח הלחימה' הנושבת בקרבם שהניעה אותם 'לטירוף' סביב הקמת המשכן, כעת לאחר שזכו שוב באמונו של ה' יתברך הם לא מתכוונים שוב לאכזב אותו! הם פועלים במלוא הכח והמרץ להביא כמה שיותר מהר להשראת השכינה!

הם נוטשים את כל דרכי הפעולה המוכרות והשגרתיות אותם הכירו עד עתה ומתמסרים בצורה 'על שכלית' לשוב ולחדש את הקשר הינם לבין ה' יתברך בכל מחיר, בכל דרך ובכל כלי אפשרי, כל אשר יידרש מהם כעת הם יעשו על מנת לזכות מחדש באמון של ה' יתברך!

אך הדבר החשוב מכל במסע הזה, הנה העובדה שעם ישראל הפנים שהקשר בינו לבין ה' יתברך איננו מותנה לא במקום (עולם), זמן (שנה) מצב או סיטואציה (נפש), הקשר חזק מהם ומכל דבר המנסה לערער ולחבל בו, זהו קשר נצחי בלתי ניתן או נתון לשינוי!

'לדפוק על השולחנות כפי שצריך לדפוק על שולחנות!

המקום: 770 ברוקלין נ.י. התאריך: ל"ג בעומר תשמ"ו (1986). השעה: 01:40 בלילה! הרבי מליובאוויטש יושב להתוועדות עם חסידיו.

באחת השיחות במהלך ההתוועדות הרבי מבאר את דברי הרמב"ם "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה" (הלכות גירושין פרק י' הלכה כ"א). הרבי מאריך בביאור על מחויבותו של הבעל כלפי אשתו בבחירתו לשאתה לאשה, על כך שאין באפשרותו האדם לשאת אשה על מנת לגרשה חלילה ובטח של לגרשה שלא מדעתה ורצונה. הנלמד מהפסוק: "אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ" (משלי פרק ג' פסוק כ"ט).

הרבי כדרכו בקודש מקביל ומקשר את הנישואין בעולם הזה הגשמי למקבילה ולמשמעות הרוחנית שהנה עם ישראל הנמשל לכנסת ישראל הכלה הבאה ברית הנישואין עם ה' יתברך החתן 'הנושא את עם ישראל לאשה'!

הרבי שואל איך יתכן אם כן שה' יתברך שהתחייב לעם ישראל והביא אותו בברית נצחית במתן תורה אומר למשה רבינו לפני מותו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם .." (דברים פרק ל"א פסוק ט"ז-י"ז).

לפי זה נמצא לכאורה שבשעת הנישואין של כנסת ישראל עמו התכוון ה' יתברך לגרש חלילה את עם ישראל מהיות לו 'לאשה'? היפך פסק דין התורה? שאף הוא מחויב אליה כפי שנאמר: "מַגִּיד  דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל" (תהילים קמ"ז פסוק י"ט). ועל כך אומר המדרש: "מה שהוא עושה הוא מצווה לישראל לעשות"! (מדרש רבה פרק ל' פסקא ט').

הרבי לוקח את השאלה הזו ומשתמש בה לכיוון הנגדי ('מרים להנחתה'), במקום לנסות ולחפש תשובה לשאלה זו, הרבי מחזק את העובדה והקביעה שלה' יתברך אין אפשרות כלל וכלל לגרש חלילה את עם ישראל מלהיות עמו ונחלתו על פי דין תורתנו הקדושה ולכן אומר קובע הרבי שתמיהה זו אמורה רק לעורר ולחזק את התביעה של עם ישראל כלפי ה' יתברך עד מתי! על אורך ועומק הגלות ולפעול על פי מחויבותו אלינו בדיוק כפי שנקבעה מחויבותו של הבעל כלפי אשתו על פי ההלכה לכבד את אותה, לזון אותה ולדאוג לכל צרכיה ויותר מצרכיה!..

כשלפתע אמר הרבי: " ולכן אין עצה אחרת אלא להקים קול זעקה אמיתית! לדפוק על השולחנות כפי שצריך לדפוק על השולחנות"!

הרבי חייך ואמר: אם ידפקו על השולחנות כפי שצריך לדפוק על השולחנות, אזי יצטרכו לשבור את השולחנות.. ואז לא יהיה היכן להניח את הכוסות, מה גם שאלה שישנים כעת על השולחנות לא יהיה להם היכן להישען, ולכן מוכרחים השולחנות להישאר בשלימותם..

ואז הוסיף הרבי ואמר: למה זה נוגע אם ישברו השולחנות או לא, העיקר הוא שאנו צריכים כעת את משיח צדקנו בגלוי ממש!

ואז החל קהל החסידים לשיר את השיר אנו רוצים משיח עכשיו באנגלית בהתלהבות דקות ארוכות, הרבי אף עודד את השירה בידיו עד שלאחר זמן השירה נרגעה ונחלשה מעט בציפייה שהרבי ימשיך את ההתוועדות ויאמר שיחה נוספת, הרבי מצדו ישב על מקומו לא עודד את השירה ולא ביקש לעצרה, לכן הקהל מצדו הגביר את השירה שנמשכה לה במשך כשעה וחצי, ואז בשלב זה הקהל עבר לצעוק רק מילה אחת נאו!!! עכשיו!!! במשך זמן רב ובדפיקות על השולחנות כפי שצריך לדפוק על השולחנות! 

היה זה מחזה סוריאליסטי עבורי כשצפיתי בווידאו מהתוועדות זו, שלפתע בבת אחת הושלכתי ושמעתי את קול הזעקה המהדהד העולה מגרונם, ליבם ונשמתם של ההורים היקרים של משפחות החטופים הזועקים עכשיו, עכשיו,  עכשיו!!! מרעידים את אמות הסיפים, ובוודאי זעקתם עולה נשמעת ומגיעה עד 'כסא הכבוד' ומרטיטה את לבבותינו ונשמתנו, מה שגרם לי להפנים את דבריו של הרבי מהי משמעות הזעקה האמיתית ואיך היא צריכה ולהישמע ולהיראות שזועקים באמת עד מתי לגלות הנוראה והקשה הזו ומבקשים את משיח צדקנו עכשיו!!!

שבת שלום ומבורכת

 מאת מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

פרשת ויקהל 🤍 שבת שקלים🤍 שבת מברכים אדר ב'

כבר מספר שבועות

שהמושג 'חכם לב'

מחייך אלי מהפרשה

מחמם את הלב

מפשיר את השכל

ומערבב אותם יחד

לתוצר מרשים ומרגש.

🤍

הצמד שמופיע שמונה פעמים בפרשה

בהטיות שונות לזכר ונקבה

מתייחס למלאכת האומנות

בין החכמה השכלית לחכמת הלב

🤍

חכמת הטוויה מתוך המיית הלב

אומנות ההקשבה מלב אל לב

התבוננות מתוך קשיבות ללב

תרומה ברחבות לב

כי אני רוצה את הלב!

🤍

וכשאת מביאה את הלב

ומתנדבת בנשיאת הלב

את מרימה, מעיפה ומגלה

את הכשרונות והכוחות לפעולה

🤍

והשבת, אצלינו בפרשה

חכמת הלב היא האישה

"חכמת לב בידיה טווה"

משכילה ואיכותית, אישה טובה

באומנות שוזרת, מחברת

בשש וארגמן רוקמת

יריעות למשכן ה' יוצרת

ראשונה למטרה מתגייסת

בכל ליבה פועלת

וממש נגאלת!

שומרת על המינונים

שהלב לא יעלה על גדותיו

והשכל ישאר בגבולותיו

את!

האישה, הרעיה, אשת החינוך הדגולה

השליחה המסורה והאישה הפשוטה.

את!

נשלחת למשימה

להקהיל הכוחות

לגעת בלבבות

לבנות עולמות

להשכין השכינה

ולהביא לעולם גאולה!

🤍

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה