יקרה שלנו חודש טוב!!!

כאן מירי מכנס "דידן נצח" במוצ"ש הקרוב

קפצתי לתת לך חיזוק קטן לדרך …

תדעי לך,

,

שאחד הדברים שהכי מרגשים אותי –

זה להיפגש עם נשים עייפות

אך עם אור בעיניים,

שמתמודדות עם החיים מתוך שמחה ושליחות

ומגשימות את כל הטוב שיש בהן,

נשים שיודעות איך לקום ולנצח

כל פעם מחדש.

אני רוצה לתת לך 3 מפתחות

שהיישום שלהם יכול להפוך את חייך

לגן עדן בעולם הזה:

המפתח הראשון -שלום פנימי.

אם יש לך את ההכרה וידיעת הערך שלך,

אם יש שלום בתוכך,

שאינו תלוי בגורמים חיצוניים,

ואת יודעת להשרות שלווה גם כשבחוץ סוער

ולבחור בחירות נכונות,

גבוהות,

מתוך הנפש האלוקית שבך-

העולם שבחוץ יתאים את עצמו אליך

ואת תראי הרמוניה, שלום וסדר פלאי

שמתרחשים סביבך מרגע לרגע.

הרי אם תהיי עסוקה כל הזמן בהישרדות,

אם הנפש הבהמית שלך תפעל רוב הזמן,

ותספר לך שעליך לכעוס, לפחד,

להישאר במקום או להתחפר באזור הנוחות שלך,

ולא "להסתכן" בפעולות חדשות ולא מוכרות-

לא תהיה לך אפשרות להגיע לשום מקום…

אבל – אם תהיה לך ההכרה

בזה שיש בך חלק אלוק ממעל

בזה שאלוקים מאמין בך,

ולכן הוא ברא אותך ויש לך שליחות,

אם תהיה לך המיומנות לבחור את הפעולות שלך

מתוך תודעה גבוהה ואלוקית-

יתגלו לך כמה נפלאות…

בואי לא נשכח, האתגרים הם המתנות הכי טובות שלנו.

אפשר לראות רק חסרונות ולשקוע

ואפשר לראות טוב, לקום ולפעול.

ומי שתדע איך לעשות זאת-

תראה שאתגרים רק מעיפים אותה קדימה!

דבר שני- הכרת הנפלאות שנמצאות בך.

אחת הבעיות הגדולות

שמובילות לתקיעות בחיים ולתחושה של חוסר התקדמות,

היא חוסר הידיעה -מי אני…?

מה כוחות הנפש שלי?

מה המתנות או החסרונות שקיבלתי במדויק מהבורא

עבור השליחות שרק אני יכולה לבצע בעולם..

ישנם 3 דברים שחובה לעשות כבר עכשיו:

לאהוב– אותך! ככה עם כל החבילה!

לאהוב באמת באמת,

ככה בדיוק,

בלי קשר למה שעשית או לא עשית.

לדעת בידיעה פשוטה,

שאת יקרה ואהובה לפני ה' יתברך

ושהוא מאמין בך ונתן לך את כל הכלים שאת צריכה כדי לנצח!

להאמין- שכל מה שקורה כרגע,

בארץ,

בבית שלך,

בלב שלך,

כל מה שסובב אותך,

כל הכלים שיש לך או אין לך כרגע בחיים-

הכל מושגח ומדויק עבור המשימה שהיא רק שלך,

ואף אחד לא יכול למלא אותה חוץ ממך,

ושום תנאים אחרים לא טובים יותר

ממה שקיבלת כרגע בהשגחה מדויקת לחייך!

להשתמש- בכל המתנות שקיבלת 🙂

כל כך הרבה אנשים לא יודעים להוציא

את כל הטוב שיש בהם מהכח אל הפועל…

נשים מספרות לי שהן מרגישות

שהן לא ממצות בכלל את היכולות שלהן,

ותקועות במקום שלא מגשים את כל הנפלאות שיש בהן-

רק בגלל שמישהו אמר להם ללמוד את זה,

או ש"איך שהוא" הן הגיעו לשם,

ואין להם מושג איך,

או שהן צריכות "להקריב" את עצמן

עבור הבעל, או הפרנסה,

או הילדים, או כל מטרה אחרת-

שהיא נעלה בפני עצמה,

אך לא יכולה לשמש תירוץ בשום אופן

לחוסר הגשמה עצמית.

הדבר השלישי- זה להתחבר לחבורה שמצמיחה אותך.

להתחבר למשפיעה,

לחברה, למישהי שאת חשובה לה,

שתכיר אותך, שתדע להסתכל מבחוץ-

ולכוון אותך למקומות טובים,

למצוא מקום שבו תוכלי לעלות ולהתעלות יחד

עם עוד נשים כמוך ברמה גבוהה,

לתרום ולהיתרם,

ללמוד,

ולבנות לעצמך "תחנת דלק" לתדלוק קבוע

כדי שתוכלי לטוס ולכבוש עוד ועוד יעדים ונצחונות!

אז איך יוצאים לדרך?

כל התשובות בעז"ה

בכנס הנצחונות הנשיים במוצ"ש הקרוב

"דידן נצח"

מחכות לך בהתרגשות!

זה הזמן להירשם כאן

ולהבטיח את מקומך בהרצאה

שתתקיים בעז"ה במוצ"ש הקרוב- פרשת "מקץ"

אור לה' טבת, 16.12 בשעה 20:00 בדיוק 🙂

נ. ב.

המפתח הכי חשוב הוא כמובן

לתפוס את עצמך בידיים

ולמצוא באומץ את הדרך – לניצחון הפרטי שלך.

לכן אני ממש ממליצה לתפוס מקום בהרצאה כאן–

החיים האמיתיים שלך מחכים לך!

מזכירה לך שוב, השידור החי יתקיים במוצ"ש "מקץ" הקרוב

אור לה' טבת, 16.12 בשעה 20:00 בדיוק 🙂

פני לך את הערב הזה כבר מעכשיו,

את ממש לא רוצה לפספס את זה..

זה הלינק להרשמה

ולהפצה לכל נשות עמ"י

לחצי כאן להעברת הקישור הרשמה

יחד ננצח!!!

בשעות בהן כוחותינו מוסרים את נפשם בחזית ומכים באויב הערבי ימ"ש, יצאנו לשיח פורה ומחזק עם הלוחמות בחזית הנשית–פנימית: הגב' שפרה אופנר – מטפלת בשיטת אית"ן מכפר חב"ד, הגב' מרים כהן ממרכז הארץ – נשות מגויסים, והגב' יפה שפינר – אשת חינוך ומחנכת בסמינר 'בית רבקה' ואמא למגויס.

שמחת תורה תשפ"ד. עם ישראל כולו הוכה הלם קרב. איפה זה פוגש אותך?

שפרה: את מאורעות שמחת תורה חווינו די מקרוב. אנחנו גרים בכפר חב"ד, בשמחת תורה התארחנו אצל אחותי באשקלון. בשש וחצי בבוקר כמו את כולם העירה אותנו האזעקה הראשונה, ומאז כמה שעות בהן יוצאים וחוזרים לממ"ד ללא הפסקה. אחותי גרה כבר שנים באשקלון ואמרה שלא זוכרת שהיה פעם מטח כזה ארוך.

באחת האזעקות היה ׳בום׳ כזה גדול שהדלת של הממ"ד נפתחה מההדף. גיסי הסתכל למטה מהחלון לראות מה קורה, הוא רואה את כל החניה למטה מלאה ברסיסים, והאוטו שלו הרוס לגמרי. בין אזעקה לאזעקה הוא ירד למטה לברר מה קרה, ומבין שזה פגע בבניין שלנו… 2 טילים נפלו בקומה 10, אחד בסלון, אחד בחדר השינה. באופן ניסי, המשפחה הזו, מכל שאר החגים דווקא לחג הזה נסעה מביתה. היה נס עצום שהפגיעה הייתה בקומה הזו ושם זה נעצר, שאר הקומות לא נפגעו!

כשכל השכנים יצאו למרפסות לראות מה קרה, שמענו מהם שמסתובבים מחבלים וכו'… היה חשש למחבלים גם באשקלון. בסביבות השעה שתיים בצהריים בעלי מקבל טלפון מהמפקד להתייצב והוא יוצא לדרך. במבט לאחור הבנו את גודל הנס, זה היה שיא זמן הסכנה… הוא נסע דרך אופקים, דרך נתיבות, כל המקומות שבאותו זמן היו בהם מחבלים… ה' שמר עליו.

מאז נשארנו אני ושלושת ילדיי אצל אחותי. די חששנו לצאת. שני בניי הגדולים היו אצל הרבי. ביום שני חזרנו הביתה, אחותי ומשפחתה הצטרפו אלינו כדי שלא נהיה לבד. כך גם שבת בראשית, כשבעלי לא חזר הביתה, הם נשארו אצלי.

בהשגחה–פרטית שיחררו אותו לראשונה ל–24 שעות בדיוק כשהבנים נחתו, כך שיכול היה לעזור לי בנסיעה אליהם לשדה.

בעלי ביחידה של הרבנות הצבאית, לזיהוי וטיפול בחללים ה׳ ירחם, כמו זק"א של הצבא. הם ממש עושים עבודת קודש. מסתובבים בכל יישובי העוטף ועובדים שם עם ארכיאולוגים. בתחילה חלק מהעבודה הייתה לחפש בין החללים האם ישנם יהודים. זו הייתה עבודה סיוטית לגמרי… ואכן הצליחו לאתר שם יהודים! זו עבודה לא פשוטה, פיזית ונפשית, אבל בהחלט ממלאה בסיפוק.

מרים: כשבעלי קיבל שיחת טלפון, שהוא מגויס בצו 8 הופתענו לגמרי, לפי מספר הילדים שיש לנו הוא לא אמור להגיע למילואים, כך שאפילו לא חשבנו על זה. אמרו לנו שמדובר במלחמה ולכן כולם מגויסים…

בעלי ברבנות בפיקוד העורף, תפקידם לעזור מאחור עם החללים, וכן מידי פעם נשלחים למלונות בהם מאוכלסים תושבי העוטף לייצג את הצבא בשטח ולעזור במה שצריך.

יפה: כבר בחג שמענו כל מיני שמועות על המצב, בני וכלתי התארחו אצלינו בחג, ועם צאת השבת קיבל הוראה להתייצב בצו שמונה. הוא מגוייס ביחידה קרבית, בתחילה נשלח לדרום ומאוחר יותר הועבר לצפון.

מתמודדת בגבורה 

ספרי על ההתמודדות שלך מול המצב.

שפרה: בהחלט מצב מורכב, עבורי ועבור הילדים. יש לנו שני בנים גדולים בישיבות, אחריהם בני אחת עשרה, שבע והקטן בן ארבע. גם להם לא קל, אבל אני חושבת שהכל מתחיל אצלינו – איך שאנחנו בתור אמהות מתמודדות עם המציאות הזו, ומה שאנחנו משדרות לילדים. ה'פוקוס' שלי הוא להיות ברוגע עם הילדים ובשמחה, להיות שם באמת. אני חושבת שזה מה שנכון עבורם, ובעצם גם עבורי.

בכלל, משתדלת לחיות את הרגע. לא לחשוב על מה שהולך להיות. למשל בשבועות האחרונים, לעיתים תכופות עלו לי מחשבות על 'מה יהיה בחנוכה?'. השתדלתי כל הזמן להחזיר את עצמי להווה. זה מה שממקד ומעודד.

לדעת שהקב"ה איתי ברגע הזה, והוא יהיה איתי גם ברגע הבא. זה לא קל לי, אני אישה מאוד מתוכננת, ומשתדלת למסור את עצמי לקב"ה בצורה מוחלטת. העתיד הוא בידיים שלו.

כל שבוע מחדש אני לא יודעת אם בעלי חוזר לשבת או לא… הוא אומר לי 'ברביעי אני אדע' ואז מגיע רביעי והוא אומר 'מחר אני אדע'… בדרך–כלל רק בחמישי יש תשובה. אכן היו כמה שבתות שהוא לא היה. הם ממש עבדו בשבת בשטח. שבת אחת אחותי הייתה אצלי, כמו שסיפרתי. שבת אחת הבנים הגדולים שלי היו, כך שלפחות לא הייתי צריכה לעשות קידוש וכו'…

מרים: מאותו רגע נכנסנו אל הבלתי נודע – לא יודעים מתי המצב הזה יגמר, לא יודעים מתי בעלי יורשה להגיע הביתה, לא יודעים איפה הוא נמצא וכו', וזו המציאות שצריך לחיות איתה…

הילדים בהחלט חששו בהתחלה, הסברתי להם שאבא לא במקום מסוכן ונסע להיות לעזר. כמובן שמתגעגעים לאבא, מאוד עוזר לי וגם להם להמשיך בשגרה. מטבע הדברים כשנמצאים בבית יותר מרגישים את החסר.

מבחינה טכנית – אני לא טיפוס שמבקשת עזרה, מעדיפה להתמודד לבד, אבל יש מצבים שבהחלט צריך להעזר. יש בקהילה שלנו חמ"ל שמסייע רבות למשפחות המגויסים למשל בבייביסיטר לילדים, מקשר בינם למשפחה מארחת לסעודת שבת, ועוד. ב"ה יש לי משפחה חמה שגרה לידי, אני מתארחת אצלה בשבתות כשבעלי לא נמצא ואחיות שלי באות לעזור בשעות הערב.

הסיוע החיוני יותר הוא בצד הנפשי. האמת שאני עוד בשלב שמנסה לעזור לעצמי… לברר איפה הקושי יושב, מה יכול לעזור, וכו'. כשזה יתבהר, אוכל להשיג סיוע מתאים. בעצם, כשבעלי גויס הפרטים עוד לא היו ברורים מספיק. מאז, לאט לאט מתבהרת התמונה. בהתחלה זה היה נשמע 'הולך לשבועיים וחוזר', עם הזמן מתברר שזה קצת יותר זמן והוא לא חוזר כל יום הביתה…

יפה: הימים הראשונים היו לא פשוטים עבורי. הרגשות הציפו. הבטן התהפכה… עד כדי כך שפיזית, הרגשתי רע, לא הייתי מסוגלת לתפקד. אפילו להתפלל לא הצלחתי. מבחינתי לא היה חיבור. כל כולי התמלאתי בדאגה. לשלום הבן, ובכלל.

מה שחיזק אותי ופשוט רומם אותי במצב מורכב כזה היו התוועדויות ושיעורי ׳זום׳ שהשתתפתי בהם. אחד מהם, זה שהיווה עבורי אבן דרך משמעותית היה הקלטה שהתגלגלה לנייד שלי משיעורה של הגב' חנה רות אברהם.

בשיעור היא מסבירה שיש מצבים שהרגשות מתעצמים ברמה כזו שאי אפשר לעשות עם עצמנו עבודה פנימית בה נבחן כל רגש ורגש ונחווה אותו לעומקו. במקרה כזה העבודה היא לשמור על הלבושים.

דבריה התבססו על מאמר של הרבי בו מוסבר כי כוחם של לבושי הנפש כה גדול עד שביכולתם להשפיע על עצם הנפש. במקום 'לטפל' בנפש עצמה, אפשר 'לכתר' אותה מסביב על ידי הרובד המעשי שלנו – מחשבות, דיבורים ומעשים.

כשם שבגד גשמי ניתן להחליף בהתאם למאורע, למזג האוויר וכו' כך לבושי הנפש. במקום להיכנס ללחץ ולתת לפחד להתעצם, אני יכולה להשקיע ולמלא את עצמי במחשבות חיוביות, דיבורים טובים, ועשייה חיובית. אם זה להאזין לשיעור חסידות, אם זה ללמוד על המצב לאור דברי הרבי. אם זה במחשבות טובות ומשמחות, וכו'. ומצד שני – להישמר מלחשוב, לראות, לשמוע, או לדבר דברים שליליים. לא לתת למחשבות סתם לשוטט, לא לראות כל סרטון שרץ ברשת… לשמור על הלבושים שלי.

משתדלת להשתתף בהתוועדויות ושיעורים ב׳זום׳ שמחזקים אותי.

משתדלת כמה שפחות לראות תקשורת. למשל יש קבוצה שפתחו ב׳ווצאפ׳ ששולחים שם בשורות טובות, אז אני כן מרשה לעצמי להתעדכן שם מידי פעם.

וגם אם נפלתי לקרוא חדשות, לא ליפול מהנפילה.

אלו היו רגעים שאם הייתי מתבוננת במציאות הזו שהבן שלי הולך להגן על עם ישראל, בגופו… אם הייתי חשה את הפחד העצום שחלחל בי, לא הייתי מסוגלת להכיל את המצב. הבנתי שכדי לשמור על הבריאות הנפשית שלי, מחובתי למלא את עצמי בטוב. זה בידיים שלי. פשוט להחליט מה מתאים לי, מה עושה לי טוב, ומה 'זולל' לי את האנרגיות.

התוכן הזה נתן לי המון כוחות, ומיקד אותי. כל רגע שאלתי את עצמי: ׳מה ה' עכשיו מבקש ממני? איזה ״כתר״ השם שם לי על הראש? מהו תפקידי?׳

למשל להתעדכן בחדשות – לא רלוונטי עבורי, אני לא שרת הביטחון… מה אני כן? אני אמא לבן שגוייס, ואני יכולה לתת לו כח מפה, ולעודד אותו. אני מורה במכללה – תפקידי לעודד את התלמידות. אני עכשיו בתפקיד מארגנת התוועדות? עליי לעשות את זה הכי טוב.

רגע של קושי

וכשהמחשבות והרגשות מציפים…

מה את אומרת לעצמך?

שפרה: באחת השבתות בעלי הגיע ביום חמישי בערב והיה אמור לחזור בראשון בבוקר. שמחתי ותכננו לצאת במוצאי שבת סוף סוף לזמן שקט לעצמנו. ואז במוצאי שבת המפקד מתקשר ומודיע לו שהוא צריך להתייצב הלילה, תוך שעה עליו לצאת לדרך. זה היה עבורי הקש ששבר את גב הגמל… לא היה לי קל בכלל.

מה עשיתי? קודם כל נתתי לעצמי להרגיש את הקושי. זה מה שעושים לפני שרצים לפתרונות… שיתפתי את בעלי בקושי. ואחרי זה? מתרוממים, כי זה מה שצריך.

בעלי רואה את הזוועות הכי גדולות, וכל הזמן אומר לי 'אנחנו בגן עדן!'

צריך לזכור להודות לקב"ה על מה שיש…

אפיזודה קטנה – לפני שבעלי נסע באותו מוצ"ש, בני בן ה–11 לא וויתר לו, ואחרי שחיכה כל–כך הרבה זמן, ישב ולמד עם אבא גמרא. גם הרגעים הקטנים האלו, נראים אחרת כשהם לא ברורים מאליהם…

מצד שני, זו אכן התמודדות. וזה שאנשים מתמודדים עם קשיים גדולים יותר, זה לא אומר שלי אין התמודדות. קודם כל, צריך לקבל את הקושי, זה בסדר שקשה, וזה עובר… קושי של מישהו אחר הוא לא אינדיקציה לקושי שלי כי לכל אחד עבודת השם שלו, ולכל אחד ה' נתן סל של כוחות להתמודד עם האתגרים שלו. זה בסדר להיות חלשים לפעמים, זה בסדר ליפול, זה בסדר לא תמיד להיות החזק… הנטייה שלי היא מיד לחזק, בין אם את עצמי ובין אם את הסביבה, מעצם תפקידי כמטפלת רגשית. לכאורה אני צריכה תמיד להיות החזקה… משתדלת לקבל את זה שאני לא תמיד הגיבורה, וזה בסדר… ה' אוהב אותי גם ככה!

איך זה בא לידי ביטוי מול הילדים? למשל כשבעלי קיבל את הטלפון מהמפקד במוצ"ש, כאמור היה לי מאוד קשה, וכן הראתי להם את ההרגשה הקשה שלי. הם יכולים לראות שגם לאמא זה לא קל שאבא פתאום יוצא בהתראה קצרה במקום להישאר עד מחר… מאידך לא התפרקתי לידם ב"ה, אני כן ממקום של לאסוף את עצמי, וגם כשאני נותנת לעצמי לבכות ולהיות החלשה אני עושה זאת כי אני חושבת שזה נכון וזה בסדר.

אכן כולנו מתמודדים עם סיטואציה לא פשוטה, אבל דורשים מהקב"ה שזה יהיה הסוף המוחלט, לא מתפשרים על פחות מגאולה שלימה.

מרים: מבחינתי, הקושי הכי גדול הוא חוסר הידיעה. כמה זמן זה יימשך, עוד כמה זמן זה יקח… הכל לא צפוי. לפעמים בעלי חוזר בהפתעה, לפעמים גם לשבת הוא לא חוזר…

מה שמנחם אותי קודם כל זו העובדה שאני לא היחידה, יש עוד הרבה שמתמודדות כמוני, ומתמודדות בכלל. שנית, משתדלת לראות את הטוב, ולהודות על מה שיש! תודה לה' שיש לי משפחה, שיש לי אפשרות להיות איתם, ועוד ועוד. יש אנשים שלא נמצאים בבית שלהם, יש שאיבדו את קרוביהם, וכו'. אז אם זה התפקיד שלי במלחמה, אשתדל לעשות אותו בשמחה…

יפה: באחד השיעורים ששמעתי ב'זום', דיברה גב' רוחי מיכאלשווילי וציטטה מפרק כ"ז בתניא, האדמו"ר הזקן מדבר שם על ניצחון היצר במחשבות טובות: "ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא סטרא אחרא לתתא… ואתכפיא סטרא אחרא דלעילא…".

כלומר, ברגע שיהודי למטה עושה ׳אתכפיא׳ ומקפיד על מחשבות טובות, נגרמת שמחה בכל העולמות ואז ה' שופך שפע מלמעלה. בעצם, כל הארץ חזית, וכולנו לוחמות כל רגע ורגע בקרב. כשאני עושה ׳אתכפיא׳, כמו – במקום לפתוח חדשות אני אומרת פרק תהילים, זה גורר ישועות גדולות. ובעז״ה נזכה בזכות כל המעשים ה'קטנים' הללו לישועות גדולות בחזית.

לסיום – מה תרצי לומר לנשים שמתמודדות כמוך?

שפרה: אצלינו בשיטת אית"ן, אחד העקרונות החזקים הוא לא לתת עצות, פשוט בגלל שלכל אחת יש את הכוחות שלה, את הנסיבות שלה, יש לה ילדים אחרים, בית אחר, וכו' וכו'. הנפש שלנו כל כך שונה, לכן אני ממש מרגישה שזה לא נכון לתת עצה למישהי אחרת, אפילו אם היא מתמודדת לכאורה עם אותה התמודדות.

מה שאני כן יכולה לומר זה איך אני מתמודדת עם זה, מה אני עושה, מה עוזר לי, וכו'.

לדוגמא, ביום החופשי שלי רציתי לצאת להליכה, התלבטתי אם כדאי. ואז אמרתי לעצמי: 'תעשי משהו טוב לעצמך! הליכה עושה לך טוב? תפרגני את זה לעצמך.׳ וכו' כל אחת ומה שעושה לה טוב.

כמו כן, חזרתי לשיעורים שאני מוסרת, לטיפולים. חשוב לא להתנתק, לא לתת לעצמי לשבות כי עכשיו בעלי לא בבית… להיות בעשייה, ובפרט בנתינה, להיות שם בשביל האחר. כשאני נותנת למישהו אחר זה מוציא אותי מהקושי האישי שלי.

חזרתי לקביעות שלי במבצע ״אות בספר התורה״ בבית רפואה, אמרתי לעצמי: 'זמן מלחמה? זה הזמן שהכי צריך לצאת ל״מבצעים״!'.

כל הדברים הללו עושים לי מאוד טוב, נותנים לי המון כח! גם אם לפעמים קשה לצאת, אני חוזרת עם סיפוק עצום ועם הידיעה שעשיתי מה שהרבי רוצה ממני, ושזה מה שמחזק את עם ישראל.

מרים: מנסיוני, הסחת הדעת מסייעת לצאת מהקושי. אני שמחה שחזרתי לעבודה. זה אכן דורש, אבל הרבה יותר טוב מלהיות בבית ולהרגיש את החיסרון. חשוב להעסיק את הראש. זה מרענן. לצאת, לפגוש אנשים, וכו'. כמובן לא להגזים, כדי לא לקרוס… כי העבודה בבית היא אכן סביב לשעון.

וגם – אל תזניחי את הנפש… תזכרי שעם כל המטלות בבית, הנפש שלך חשובה לא פחות והיא דורשת את שלה, בפרט במצב שכזה.

יפה: המחשבות שלי הן לא פח אשפה… צריך לזכור שהמחשבה, דיבור ומעשה שלנו הם משאבים מאוד גדולים. לא לבזבז אותם, לא לזלזל בהם.

כתוב "את העולם נתן בליבם". המלחמה באויבים מתרחשת בלב של כל אחת מאיתנו! יש מחבלים גם פנימה בנפש… הנקודה היא לדעת לזהות אותם ולטפל בהם, לכתר אותם במחשבות, דיבורים ומעשים טובים. ברגע שעולות לי מחשבות לא טובות – זה ניסיון של הקליפה לשבות אותי לצד שלה.

כשאני מנצחת במלחמה של העולם הקטן שלי – אני בהחלט משפיעה על העולם הגדול.

באדיבות מגזין עטרת חיה

כשמלחמה משתוללת בחוץ ובפנים

ואת רק מבקשת שלום-

שלום בארץ,

בבית

ובעיקר בתוכך פנימה

והנפש שלך מבקשת שלווה

ביטחון

וודאות

אמונה חזקה…

בואי ללמוד איך לנצח!!!

בעזרת ה' ביום "דידן נצח"-

מוצאי שבת מקץ,

אור לה' טבת 16.12

בשעה 20:00 בדיוק

ניפגש לשידור חי מרגש

"ניצחתי ואנצח"

ללמוד על הדרך הסלולה

לנצח כל רגע מחדש

בכל קרב, קטן כגדול

של הנפש הבהמית-

דיכאון, כעס, חוסר ביטחון, פחד-

מול הנפש האלוקית שבך

עם כל המתנות, השלווה, האמונה והעוצמה שיש לה להציע לך.

להרשמה חינם לחצי כאן

ההלכה ומנהג המקום

בתחילת שיחת הדבר מלכות השבוע, הרבי מה"מ מדבר על פיזור היהודים בכל קצוות העולם, ומתאר את מה שקורה כשמגיעים יהודים (או בכלל כל אדם) למקום חדש:

"..כאשר הם מתיישבים בהתיישבות במדינה זרה, והם ׳מתלבשים׳ (באופן המותר על פי ההלכה) במנהגי המקום והמדינה (מדברים בשפת המדינה בענייני חול וכו'), בכל מקום ומקום לפי ענינו, לפי תכונות המקום ותכונות אנשי המקום".

ממש לעשות "העתק הדבק" הא? רוב הנשים שקוראות את הכתבה לא יאהבו את הרעיון ללבוש סוג של תלבושת אחידה מן הסתם…

אבל נתקדם ונראה.

בהמשך מובא ציטוט מאמר חז"ל ואפילו מההלכה:

"וכדברי חז"ל – ׳אזלת לקרתא הלך בנימוסי'׳, עד שהדין הוא: ׳וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג׳, ׳העיקר הגדול בדברים אלו (ש)הוא מנהג המדינה׳, מנהגי המדינה של אומות העולם (אשר הם רוב תושבי מדינות חוץ לארץ)".

זה לא רק שבאופן הדרגתי וטבעי מתחילים לדבר בשפה של המקום, מכירים את המנטליות ולומדים להתנהל 'כפי מנהג המקום' – אלא ההלכה אומרת שצריך להישמע למערכת החוקים המקומית (בנושאי מסחר) והיא זו שקובעת הלכתית.

(אם כי, במאמר המוסגר, המהר"ם מרוטנבורג פוסק שאם המלכות גוזרת דברים שבממון שהם בגדר 'גזל', אין צורך להשמע להם, "דלאו דינא דמלכותא היא אלא גזילא דמלכותא" – שאין זה דין המלכות, אלא גזלת המלכות"

בכל אופן נמשיך בציטוט והבנת השיחה.)

הניצוץ שבמנהג

נשאלת השאלה – לשם מה בעצם נשלחו היהודים בהשגחה פרטית לכל קצוות העולם, ושם הם "מתחברים" למנהגי המקום?

לא היה עדיף שנשמור את עצמנו בסוג של "כפר חב"ד" (מחילה מכל מי שגרה בכפר…) ונתחבר רק למנהג אבותינו בידינו מאז ליובאוויטש שברוסיה ועד היום? אחרי הכל אפשר להשפיע על יהודים מכל העולם גם מרחוק…

או, אם כבר מגיעים לכל מיני מקומות על פני הגלובוס – לשמר את כל–כל המנהגים הטובים שלנו ולא להיות מושפעות.

למה לאמץ סגנונות (למרות שמדובר רק על 'מנהגים' מותרים וכשרים למהדרין מבחינה הלכתית!!!) ששייכים לכל מיני מקומות?

"בכדי לנצל מנהגים אלו לעבודתו יתברך, שהרי ׳כל מעשיך יהיו לשם שמים׳ ו׳בכל דרכיך דעהו׳, עד – שזה גם ׳יוסיף׳ בתורה ומצוות".

כלומר: את רואה בסביבתך מנהג מסוים (כוס תה של שעה 4…) ובתור שליחה במקום את מאמצת גם את המנהג הזה,

לאיזה צורך?

כדי לדבר עם נשים על יהדות כמובן…

אבל יש מדרגה עוד יותר גבוהה:

"כי על ידי זה מתוספת המעלה מעבודתם בבירור ניצוצי הקדושה המצויים ב(מנהגי) כל מדינה ומדינה ובכל מקום ומקום".

בכל דבר ומנהג יש ניצוץ, וכשמנצלים את מנהגי המקום לקדושה – מעלים את הניצוצות הנמצאים במנהגים הללו!

וואו!

אה, ועדיין לא סיימנו:

"נוסף לזה – מתוסף, על ידי זה בתוקף והצלחת העבודה, וכמובן בפשטות: הטעם לחילוקי המנהגים (על–פי תורה) בין מדינה למדינה, הוא מחמת התכונות המיוחדות של המדינה (תכונת המקום, תכונת אנשי המקום וכיוצא בזה). ולכן, כשמתנהגים על פי מנהג המקום – המתאים יותר לתכונת מקום זה – מביא הדבר הצלחה יתירה".

לא צריך פרשנות, נכון?

גם וגם

אז בואי נחזור לשאלה הראשונה: להיות ייחודית או להשתלב בזרם?

המסקנה היא שהרבי תובע מאיתנו כאן לשמור על כל הייחודיות שלנו, על כל ההלכות והמנהגים, ועם זה לדאוג להיות 'בעניינים' שנוהגים בסביבה עליה אני רוצה להשפיע.

לפעמים השילוב הזה מאתגר ומעמיד אותנו בדילמות כאלו ואחרות, אבל כשזוכרים בשביל מה בעצם הגענו לכאן ומה מצפה מאיתנו המשלח – נדע בעז"ה לבחור את הבחירות הנכונות ולהגיע לתוצאות הטובות ביותר.

שנעשה את שליחותו של המלך.

באדיבות מגזין עטרת חיה

איזה בוקר מרגשששש

נר ראשון של חנוכה!

חג האור הנשי,

חג שיש לך בו כח-

להאיר את הנפש שלך,

לשנות את המציאות הפנימית שלך

ומשם את כל המציאות החיצונית…

חג שבו את יכולה לחולל ניסים!!!

והיום הזה,

בו אני אישית הפכתי לאמא

(לפני 38 שנים)

לאסתי בכורתי המדהימה

שהיום היא מורה לתניא-

הספר שהציל את חייה ממש…

מסמל לי יותר מכל,

את הכח המדהים שיש לנשים ליצור חיים.

את הכח שיש לי ולך

ולכל נשות העם החזק שלנו

לברוא עולמות,

ואת כח הקשר

שבין ילד להוריו-

קשר שמתגלה לנו בצורה נפלאה ממש

בפרשת השבוע!

שימי לב:

ממש בפסוק הראשון,

נאמר כך:

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו-

בְּאֶרֶץ כְּנַעַן".

מה כתוב פה?

"וישב"- בנחת.

"מגורי"- יראה.

(פחד נקרא גם מגור, פחד)

איך יכל יעקב לשבת בנחת

בתוך ארץ יראת אביו "פחד יצחק"?

איך מסתדר בכלל לשבת בארץ מגורי אביו,

יראת אביו-

בנחת ובשלווה?

– – –

אם נקרא את הפסוק הזה נכון,

נגלה כאן סוד עמוק ומעניין

על הקשר בין יצחק ליעקב…

מכירה את זה שילד לוקח

מההורים שלו או מהסבים שלו,

2 תכונות הפוכות

וממזג ביניהן?

(ואז כל צד

מנסה לנכס לעצמו את הקסם הזה…

את בטח מכירה את זה מקרוב 🙂 )

אז זה בדיוק היה יעקב.

הוא לקח את מידת אהבת ה' –

מאברהם אבינו.

ואת יראת ה'-

מיצחק אבינו.

וחיבר אותן לשלמות אמיתית-

יראת שמים מושלמת.

וישב-

במנוחה,

בישוב הדעת,

בשלווה ואהבה.

ובטח תשאלי אותי איך,

איך הוא עושה את זה??

ואיך משלבים,

כל אחת בבית שלה-

יראת שמים, הקפדה על הלכות,

קיום מצוות מדוקדק

יחד עם שלווה, נינוחות, אהבה??

התשובה: על ידי הכנעה.

כי מה הסוד של יעקב?

איך הוא עושה את זה ?

משום שהוא בארץ כנען.

ארץ של הכנעה.

רק כשיש בנפש הכנעה, ביטול וענווה-

אפשר לשלב בין אהבה ליראה-

ולשבת בנחת.

ההכנעה מביאה לך שלווה.

היכולת לשחרר,

לתת אמון, לסמוך,

להבין שיש מישהו למעלה

שמנהל הכל ודואג לי כמו שאני דואגת לילדים שלי-

מאפשרת לך לשבת בנחת,

לא משנה באיזה סיטואציה תהיי.

אז יקרה שלי,

בואי וניקח איתנו היום

קצת הכנעה…

הכנעה מול האנשים סביבנו,

הכנעה מול מה שקורה בארץ,

הכנעה מול מה שלא בשליטתנו,

ומול מה שנדמה לנו שהוא בשליטתנו…

הכנעה מול רצון ה'

שמתרחש בכל רגע ורגע ❤️

שבת שלום וגאולה שלימה!

מירי וצוות "נפלאו"ת"

נ.ב

אם את לא בקבוצת הוואצאפ שלנו

מומלץ לך להכנס כאן

לקבלת תכנים מעוררי השראה לנייד

נ.ב.ב

בע"ה במוצאי שבת פרשת מקץ (16.12)

יתקיים שידור מעורר השראה

לכבוד ה' טבת חג הניצחון של חב"ד!

על הדרך לנצח את החיים ולחיות אותם בענק!

יש למה לחכות…

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע התשיעי למלחמת הקיום בארצנו הקדושה על חיינו, על זהותנו, על ארצנו על תורתנו.

אחד הנושאים המעסיקים את אנשי המקצוע ומשפחות החטופים/ות והשבויים/ות, הנו מצב בריאות הנפש של יקיריהם. כיצד הם ישובו משם? איך הם ישובו משם? איך הם יתמודדו עם הצלקות הנפשיות? האם אפשר בכלל לרפא את הנפש העדינה שלהם? 

בכדי להבין את הסבל האדיר בו נתון אדם שעבר חוויה פוסט טראומטית נתאר בכמה מילים את משמעותה של הפרעה פסיכיאטרית זו.

אחד המאבקים המתמשכים בחיי בני האדם בעולם הנו סביב סבל ממושך הנע סביב טראומה זו או אחרת בחיינו. הסבל כרוך בהתמודדות יום יומית סביב הנעה פנימית, תפקוד ועשיה שגרתית ומתמדת בחיי היום יום.

כאשר אדם קשור עם החוויה העמוקה של הטראומה והסבל הנולד ממנה הוא יתקשה להגיע להנעה פנימית המובילה לעשיה ושחרור מחוויית הסבל והטראומה.

פוסט טראומה: או בשמה המקצועי "הפרעת דחק בתר חבלתית: (P.T.S.D ) בהגדרתה עונה על תיאור מצב בו האדם נחשף לאירוע מסכן חיים או שהיה נתון בעצמו לאירוע מסכן חיים כגון: תאונת דרכים, אסון טבע, אלימות, פיגוע, קרב, התעללות פיזית ונפשית מתמשכת, פגיעה ותקיפה מינית, שהייה בשבי.

האדם שחווה חוויה מסעירה שהותירה חותם עמוק בלבו ובנפשו, נתון סביב מועקה והתמודדות יום יומית אל מול שלשה תסמינים עיקריים (עם תת סעיפים) כפי שהוגדרו ב– DSM 5 ספר האבחון הרשמי של אגודת הפסיכיאטריים הבינלאומי.

1. חוויה מחדש של האירוע הפוסט טראומתי שבמרכזן של החוויות נצפה flash back שעולה ומציף את זכרונו של הנפגע, הזכרות לא רצונית של האירוע, סיוטים ליליים, סימני מצוקה פיזיולוגיים: כמו דופק מהיר, הזעת יתר, נמלולים באצבעות וכד'.

2. סימפטומים של הימנעות: הימנעות מלחשוב, לדבר, על האירוע ועל רגשות העולים ממנו, הימנעות מלהגיע לאיזור המזכיר את האירוע הטראומטי, מלהיות בקשר עם אנשים שהיו שותפים לאירוע, איבוד עניין מפעילות שגרתית חברתית, שעות פנאי ובילוי. ירידה בתחושות ובביטוי רגשות ולעיתים אף ניתוק רגשי (דיסוציאציה), תחושות בקשר לסופיות ומוות קרב.

3. סימפטומים של עוררות: התעוררות של הפרעות שינה, הפרעות קשב, קושי בשליטה בדחפים, התפרצויות זעם, חרדת יתר ולעיתים פרנויה.

כך שניתן להבין את גודל המצוקה בה נתון האדם שעבר חוויה כה קשה, ועד כמה קשה להשתחרר ממצב נפשי כה סבוך ומורכב.

אחד החוויות באירוע פוסט טראומתי הנו כאמור התעללות אלימה ותוקפנית פיזית או מילולית.זה יכול להיות ילד בידי הוריו, נער בידי חבריו, או כל אדם העובר התעללות על ידי מכרים או זרים, המותירה חותם עמוק בנפש האדם ופוגעת בתפקודו השגרתי וברבדים עמוקים בחייו.

"ללמוד מיוסף עם אחיו", כיצד יוסף התמודד עם הטראומה של חייו?

השבוע נקרא בפרשת וישב

אחד התיאורים לאירוע מטלטל הגובל עם חוויה פוסט טראומטית הנו סיפורו של יוסף הצדיק שעבר וחווה חוויה פוסט טראומטית עמוקה בחייו ברבדים שונים ובידי אנשים שונים.

האירוע הראשון והמטלטל בחייו של יוסף הצדיק הנו כאשר יוסף מאבד את אמו בלידת אחיו הקטן בנימין, בעודו רך בשנים הוא כבר יתום מאם!

בנערותו עבר יוסף דחייה קשה בידי אחיו, עד שנאה תהומית בה אחיו לא יכלו לשאול לשלומו כפי שמעיד הכתוב : בראשית ל"ז פס' ד') "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום".

לאחר מכן ההתעללות הקשה שעבר יוסף בידי אחיו, כפי שמתואר במדרש רבה (פרשה פ"ד) באריכות כמה התחנן יוסף ובכה לאחיו שלא ישליכו אותו לבור המלא בנחשים ועקרבים, עד שהדמעות פסקו מאליהן, מה שמבטא את האפתיה והניתוק הרגשי מעצמו, מצב בו הנפש חשה חוסר אונים מוחלט ומבינה שאין בשביל מה להילחם, דוגמא לכך: הנה מתינוק הבוכה וממתין למענה לעזרה, אוכל, החלפת טיטול, או סתם כאב, אך לא זוכה למענה עד שהוא נרדם מבכי מחוסר אונים!

לאחר מכן הניסיון עם אשת פוטיפר – נער שעדיין לא בן 20 עובר חוויה טראומטית עם אשה זרה המפתה אותו להתייחד עמה, נסו לדמיין בחור ישיבה בן 17 עובר חוויה כה טראומטית!
ואז שנתיים בכלא מצרי עם 'מיטב' הפושעים של מצרים, על לא עוול בכפו.

שלא לדבר על הגעגועים הרבים והלא פוסקים אל אביו ומשפחתו, והנה כמו ברעם ביום בהיר נוחתים אחיו משום מקום אל מול עניו, זוכרים את האלמנט השני בפוסט טראומה "סימפטומים של הימנעות", בה האדם שחווה את הטראומה נמנע מלפגוש באנשים הקשורים בחוויית הטראומה שעבר!

יוסף נתון בשוק של חייו, פתאום בעל כרחו הוא נאלץ להתמודד עם כל אותם זכרונות טראומטיים המציפים אותו ברגע אחד, ובהפתעה מחלטת! הבכי המציף את האירוע והזכרונות מדבר בעד עצמו, הוא פורץ החוצה מאליו, בכי חסר מעצורים המציף את כל הזכרונות הקשים בבת אחת.

ההתמודדות אל מול כל אותם אירועים שב ונשנה והפעם ביתר שאת בראותו ובשומעו את אחיו מביעים חרטה על מעשיהם, והפעם כנראה חרטה עמוקה מעומק הלב!

עד המפגש הסוער עם היוודעו לאחיו ובהותירו אותם בשוק מוחלט עד שנעתקו המילים מפיהם ובקפאם על מקומם מהבהלה והחרדה שהשתלטה עליהם! ואז ההפתעה גדולה!
יוסף מדבר אל אחיו בלשון רכה, מנחם אותם, תומך בהם רגשית ונפשית.

אך יוסף הצדיק לא מסתפק בכך, ובאצילות נפש מסביר לאחיו ש-"למחיה שלחני אלוקים לפניכם", ולכן: "אל תעצבו ואל יחר בעינכם" (בראשית מ"ה פס' ה'). "ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" לשון הכתוב (בראשית פר' נ', פס' כ').

"לגמול לחייבים טובות", הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם הטראומה!

על מעשה אצילי זה מאריך רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה האדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד בספר היסוד שלו ספר התניא: בתארו את ה-'בינוני' ואת מהותו. הבינוני הוא כינוי לאדם המנהל מלחמה תמידית ובלתי פוסקת עם יצרו מצד אחד, אך מאידך תמיד מנצחו (פרק י"ב).

הרבי בלקוטי שיחות (חלק ה' עמ' 247 הערה 48) מאריך לבאר זאת: כתוב בספר התניא פרק י"ב בסופו: שכאשר עולה לו לאדם מהלב למוח איזו טינה ושנאה חס ושלום או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן על חברו, על האדם להסירן ממוחו, ועליו לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חברו במידת חסד ולסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס חס ושלום, וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמ"ש בזהר ללמוד מיוסף עם אחיו".

שואל הרבי: לכאורה תמוה הדבר, דאף שאפשר להבין שעל האדם להעביר על מידותיו ולא לשלם לחברו כפעלו, אך מדוע עליו "לגמול לחייבים טובות", הרי השני החייב עשה לו רעה, ומדוע עליו לשלם לו על כך בטובה?

ויש לבאר הדברים ע"פ מה שכתב אדמו"ר הזקן (שם) שדבר זה יש "ללמוד מיוסף עם אחיו". שהנה אצל יוסף הצדיק, אף שהאחים חשבו עליו מחשבות זדון וזממו להרגו "חשבתם עלי רעה" בכל זאת ראו כולם ש"אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה, להחיות עם רב" כלשון הכתוב (ויחי פרק נ', פס' כ'). ונמצא, שגם שמתחילה היה נראה שהאחים הזיקו ליוסף, הנה לבסוף נתבררה האמת שפעולתם גרמה לדבר טוב. ומכיוון שהם אלו שגרמו לטובתו של יוסף, לכן שילם להם יוסף על מעשיהם וגמל להם טובות.

ומזה יש ללמוד גם אנו לחיינו, כי כך הן הדברים, וכמבואר בספר התניא (אגרת הקודש פרק כ"ה) שבוודאי בן אדם שהוא בעל בחירה מקלל את האדם או מכהו או מזיק ממונו" על האדם לדעת ש-"על הניזק כבר נגזר מן השמים שיפגע והרבה שלוחים למקום" ו-"מאת ה' הייתה זאת לו".

ומעתה, מכיוון ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" כל מה שעושה ה' יתברך לטובה הוא עושה (מסכת ברכות דף ס', עמ' ב'), ו"אין דבר רע יורד מלמעלה" (בראשית רבה פרק נ"א, ג'. וראה תניא – אגרת הקודש פרק י"א), א"כ, אף אם נראה שחברו הזיק לו, מ"מ מכיוון ש"מאת ה' הייתה זאת לו" ברור שבמעשיו אלו גרם לו חברו דבר טוב ומועיל. ועל הטובה הזאת שגרם לו חברו במעשיו בשליחותו של מקום, יש לגמול ב"טובות" (ע"כ מדברי הרבי בלקוטי שיחות).

 ההתייחסות לטוב היורד מלמעלה ולא לרע הנראה מלמטה איננה התעלמות מהסבל להיפך היא מפגש עם הסבל, אך ממקום שונה וכגישה לחיים של משמעות:

מדברי אדמו"ר הזקן והסברו של הרבי לאצילות נפשו של יוסף הצדיק נוכל לאמץ גישה לחיים.
פוסט טראומה איננה תופעה חולפת, להיפך ככל שעובר הזמן כך מעמיקה הטראומה ולובשת צורות שונות של עיוותים בחיי האדם.

אם כן איך אפשר לדרוש מאדם להתנהג אל הזולת באופן כזה אצילי, לא רק שהזולת הרס את חיי נפשו, אנו מבקשים ממנו לגמול לו טוב?

כאן בעצם טמונה הגישה לחיים:

האדם נדרש לגשת בזהירות וברגישות לטראומה שלו, ישנם שלשה שלבים מרכזיים אותם חייב האדם לעבור כחלק מריפוי הטראומה: 1. אבל, 2. עיבוד אבל, 3. בניית נרטיב (סיפור) חדש.

בשלב הראשוני: האדם נותן ביטוי רגשי לחוויית הטראומה על ידי כך שהוא מתאבל עליה.

בשלב השני: האדם מעבד רגשית את חוויית האבל, על ידי חשיבה (מחשבה), מלל (דיבור), וביטוי פיזיולוגי גופני (מעשה) ומביע על ידם את התחושות העולות ממנו, בכך הוא מכין (זוהי משמעות המילה עיבוד האבל, כמו עיבוד של חומרי גלם) את עצמו לשלב של בנייה מחדש, השלב השלישי הנרטיב החדש.

בשלב השלישי: האדם בונה נרטיב (סיפור) חדש לחוויה הטראומטית, על ידי מפגש מחודש עם החוויה, כאשר הפעם במרכז החוויה הגישה איננה התוקפן והשלכת מעשיו עלי ועל חיי, אלא כיצד אני הנפגע (ולא הקרבן) משקם את חיי באמצעות הפגיעה!
כלומר: ההתייחסות לאירוע הטראומתי כעת איננה ממקום של קרבן לחוויה המטלטלת הזו, וממילא אל תצפו ממני ליותר מידי בחיי, כי החיים נהרסו לי, ואין לי ממש תקווה בתוך הכאוס הזה! מה שמזמין תקיעות בחיים ועלול להוביל לדיכאון.

אלא כעת ההתייחסות אל הטראומה הנה ממקום אמוני, ולפיה משמים זימנו לפתחי אירוע חיים מורכב וקשה, במטרה להפיק ממנו משהו טוב עבורי ועבור העולם!

במילים אחרות: אנחנו לא מתעלמים לרגע מהמורכבות ומהקושי הגדול שזימן לנו האירוע הטראומטי! אבל: אנחנו מביטים עליו ממקום שונה! לא ממקום של קרבן לחיים, אלא ממקום של למידה לחיים!

גישה זו יש בה בכדי להביא אותנו למצב בו במקום לחשוב על נקמה שלילית והרסנית, נחפש "נקמה" חיובית ובונה. אין ספור דוגמאות ניתן למצוא לכך בתולדות עם ישראל:
יהודים יוצאי שואה שבחרו 'לנקום את נקמתם' מידי הנאצים על ידי הקמה מחדש של משפחתם! יהודים שנגזלה מהם אדמתם בחרו להמשיך לבנות, להמשיך וליישב את ארץ ישראל!, ועוד…

 יוסף מבטל את הרע על ידי נתינת מקום במרחב החיים שלו רק לטוב:

זוהי גישתו של יוסף הצדיק למעשיו של אחיו, הוא איננו טיפש, הוא יודע בדיוק מה משמעות מעשיו של אחיו וכיצד השפיעו עליו ועל חייו. אך יוסף בוחר בדרך חיים שונה, יוסף לא נותן מקום לרע של הזולת להשפיע עליו בבחירותיו בחיים, ולא נותן מקום לעיצוב זהותו כקרבן לחיים אפלים וקשים, להיפך יוסף בוחר בחיים ממקום אמוני טהור, כפי שהתבטא כשהתוודע לפני אחיו-"למחיה שלחני אלוקים לפניכם", "ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב".

יוסף בוחר לתת מקום בחייו להשפעה רק ממקור אחד, ה' יתברך הוא זה שאחראי להגעתי הנה למצרים, על ידי תלאות וייסורים כואבים, כך שאם יש לי צורך להביע זעקה וכאב על מה שעברתי אני פונה אליו, אתם אחי לא קשורים לעניין, אין לכם חלק בתהליך שעברתי.

אמנם אתם הייתם שלוחים לעניין, ופעלתם באופן שלילי, אמנם זה כבר חשבונו של מקום…
יוסף מבהיר: לי אין אפשרות וגם אין לי עניין לתת לכם חשיבות ולייחס אליכם את הרוע שבמעשיכם כלפי, משום שזו תהיה הנצחת הקרבנות בחיי! ואני לא מעוניין להיות קרבן של החיים!

מינוף הסבל לטובת עשיה טובה לזולת אצל יוסף הצדיק ואצל הרבי הריי"צ:

בכך יוסף מנצח את הטראומה ולא מנציח אותה! יוסף מתגבר על הטראומה ממקום של השפעה! הוא הופך למשפיע על הזולת ובכך הוא ממנף את הסבל לטובת עשיית טוב לאחרים.

יוסף מפנים את ההשגחה העליונה, בכך שהוא מחליט לנצל עד תום את כח השפעתו, בעשיית טוב למען הזולת, עשיית טובה ליהודי בגשמיות וברוחניות! יוסף לימד אותנו שהיכולת להפוך סבל לכח הוא על ידי השפעה.

דוגמא מקבילה לכך הנה אצל אדמו"ר הריי"צ – רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם: כאשר האדמו"ר הריי"צ עמד בפני הקומוניזם הרוסי הוא בחר את דרכו בכך שהוא לא ייתן מקום לכוחות הרשע, מבחינתו אין להם ולא הייתה להם מציאות אף פעם וכך הוא יתייחס אליהם!

הידיעה שההתייחסות אל כוחות הרשע, תיתן להם אחיזה במציאות ותמשיך להם חיות ויניקה, חיזקה אותו שלא לתת להם מקום ומציאות כלל, עמידתו האיתנה של הרבי אל מול כוחות הרשע היא זו שהובילה בסופו של דבר להכחדת הקומוניזם והעברתם מן העולם!
הרבי בחר ולימד אותנו דרך חיים של נתינת מקום לקדושה שזהו הטוב הנצחי והאמיתי, לעומת שלילה בתכלית של מציאות הרע בעולם, עד כדי התעלמות מוחלטת ממציאות הרע, באופן שאיננו תופס מקום ככל אצלו!

גישה זו סללה כאמור את הדרך להפיכת הרע לטוב בעיני בשר. כיום אין מי שיכול להתעלם מהמהפכה שהתחוללה בכל רחבי ברית המועצות לשעבר!

אף אחד לא יכול להתעלם מהסבל העצום אותו חווה הרבי הריי"צ הן בגשמיות הן ברוחניות. אך יחד עם זאת הסבל מונף לטובת עשיה טובה ליהודים בגשמיות וברוחניות. יהודים שיכולים לשמור תורה ומצוות מתוך הרחבה בגשמיות וברוחניות! וכפי שהתבטא הרבי הריי"צ במכתבו לחג הגאולה: "לא אותי בלבד גאל ה' כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

האבל ועיבודו הוא חלק מהמעבר בין מטופל למטפל! זה מהות ההבדל שבין התערבות מקצועית לבין התערבבות רגשית!

כאמור אצל יוסף הצדיק המעבר היה על ידי מינוף הסבל לעשיית טובה לזולת. אך לשם כך נדרש יוסף לעבור את כל התהליך של האבל ועיבודו.

יוסף היה שרוי באבל על אביו ועל אחיו כל השנים שהיה רחוק מהם, וכן אביו ואחיו על יוסף. וכפי שמתואר באריכות (מדרש רבה) סבלו של יוסף על כך שהוא נאלץ להעלים את דבר קיומו מאביו בשל רצונו לגרום לאחיו לחזור בתשובה! ועל בנימין הקורא ל-10 בניו בשמות המתארים אחד אחד את הקשר העז ליוסף אחיו, ואת הסבל הרב כל השנים שלא זכו לראות האחד את השני.

לאחר מכן יוסף מעבד את האבל: אנו יכולים לראות את ההתייחסות לכך בקריאת שמות בניו מנשה ואפרים, מנשה: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ובמילים אחרות ה' השכיח ממני את סבלי במהלך כל השנים וגם מנע ממני את צער הגעגועים אל בית אבי. אפרים: "כי הפרני אלוקים בארץ עניי"- כלומר: אלוקים העצים אותי בגשמיות וברוחניות בארץ שבה הייתי למוד סבל רב!

עד שיוסף מגיע לשלב השלישי בו הוא כבר הפך למשביר בכל ארץ מצרים, כאן הוא בעצם משפיע שעיבד את אבלו וכעת הוא עסוק בלמנף את הטוב ולשלול את הרע, כך בעצם הוא פוגש את אחיו ממקום יציב וחזק נפשית ורגשית, ומעביר להם את המסר "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם"!

בכדי לגשת למרחב השפעה על הזולת ממקום טראומתי חייבים לעבור את תהליך עיבוד האבל במלואו. כאשר אנו מדלגים על שלב האבל ועיבודו אנו חשופים להתערבבות רגשית!
אדם הפועל ממקום פצוע, כואב וסובל, מונע ממקום רגשי לא פתור, ובכך הוא חשוף להתערבבות רגשית בדמות 'פנטזיית ההצלה'. אני מציל את העולם, אם זה שליח, אם זה מחנך, משפיע, רב, מטפל בנוער בסיכון, ועוד. אי אפשר לגשת למלאכת ההשפעה בכל תחום שהוא, כאשר אני בעצמי פצוע ופגוע פיזית ונפשית!

אדם השואף למלכת הקודש של השפעה על הזולת, חייב להגיע ממקום של פניות נפשית ורגשית, ויציבות נפשית למלאכה זו! כאשר אדם מונע מכוונות טובות מחד, אך עם פצעים נפשיים רגשיים פתוחים מאידך, הסיכוי הוא שהנזק יגבר על התועלת!

לפעמים נוכל לצפות במחנך, משפיע, וכד' המתמסרים מתוך להט ורגש גואה להושיט עזרה, לחלש, לפגוע, לתלמיד 'השקוף' זה שאף אחד לא שם אליו, לזה שכולם מתנכלים לו, במטרה להעצים את המושפע, מחונך, מתוך כוונה טהורה, אך לצידה נוכל להבחין בסערת הרגשות של המשפיע או המחנך המתקשה להכיל את סבלו של המושפע או המחונך שאליו הוא כל כך מתמסר.

מה שישתקף ויתגלה אל מול עיננו, הנו בן אדם המונע ממקום המשקף מקום לא פתור ולא מעובד רגשית פנימה, במרחב החיים שלו! ומתוך עולמו הפנימי הלא פתור והפגוע הוא משליך ומעביר את הכאב הלא פתור אל המרחב בו הוא 'מגן' 'ומציל' לכאורה על תלמידו!

הוא זועק מתוך כנות ואכפתיות אמתית את כאב התלמיד לחלל בכדי לעזור לו, אבל בעצם הוא מנכיח את ההזדהות ההשלכתית אותה הוא חש כלפי מחונכיו, ומשליך את זעמו הפנימי הלא פתור ואת פגיעותו, מתוך תחושה שכך הוא מגן על תלמידו, כל זאת כמובן באופן לא מודע! אך זהו הדפוס המשוחזר באופן לא רצוני, מתוך מרחב אישי לא פתור בחייו האישיים!

פעולה ותחושת 'הצלה' היא לא חלק מהלקסיקון החינוכי! אדם העוסק בשדה החינוך והטיפול חייב לפעול מתוך מרחב נפשי רגשי מקצועי, מתון, שקול, שליו ואחראי ולא מתוך התפרצות נפשית רגשית סוערת גם אם מאחוריה עומדת כוונת עזרה אמיתית, שליחות חינוכית טיפולית כן, פנטזיית הצלה לא!

תהליך האבל ועיבוד האבל הנה הדרך הבטוחה ליציבות נפשית ולפניות נפשית ורגשית עבור הזולת!

כך כאשר נידרש למלאכת הקודש נישאל את עצמנו מאיזו עמדה נפשית רגשית אנו נגשים אליה? זהו המבחן הטוב ביותר לאדם העוסק בהשפעה על הזולת, בטח ובטח בשדה החינוך!

לאחר שהאדם עבר את תהליך עיבוד האבל הוא יחווה את חווית ההשפעה על הזולת ממקום שליו, בטוח, שקול, כאן ההתערבות תהיה מקצועית ולא התערבבות רגשית!

אף החטופים/ות והשבויים/ות, כאשר יעברו בעזרת ה' יתברך את הדרך והמסלול האישי בשלושת השלבים של עיבוד החוויה הטראומטית וימנפו את סבלם למקום של נתינה והעצמת הזולת יזכו לראות את האור בחייהם ואת הטוב הטמון בתוך החושך הגדול והסבל והנורא אותו עברו.

'הפגישה שלי עם הרבי' הרבי שידע, הקשיב, הבין והרגיש אותי בדיוק כפי שאני!

שלוש שנים וחצי היה תת-אלוף (אז סגן-אלוף) מנחם עיני בשבי המצרי ביחד עם ישראלים נוספים, בעיקר טייסים בחיל-האוויר. לאחר מלחמת יום-הכיפורים שוחרר וחזר לבסיסו הצבאי בארץ-ישראל. שהותו בשבי שינתה את הלך-מחשבתו ורבים ממושגיו על החיים. בראיון שנערך עמו, סיפר כיצד פגישה עם הרבי הייתה נקודת מפנה בחייו.

בשבי התוודעתי לתכונות אחדות שלי בצורה ברורה יותר, מאז החזרה מהשבי היה קשה לי מאוד לשאת רעש, ואפילו מוסיקה הפכה בשבילי לרעש לא-נסבל. יותר מכך: מאז השבי אני אדם חסר-מנוחה. אני רואה סביבי אנשים שקל להם יותר עם עצמם… מי יודע, ייתכן שהייתי כך ממילא, גם ללא החוויה של השבי.

במצב זה פגש בי הרב מנחם לרר. הרב לרר הגיע לאחד מבסיסי חיל-האוויר להניח תפילין ולעורר חיילים ליהדות. זה היה מספר חודשים לאחר שחזרתי מהשבי במצרים. לרר הגיע גם לחדר שלי והציע גם לי להניח תפילין. בהתחלה לא הבנתי מה הוא עושה כאן וקצת התרגזתי. אבל מפקדי הישיר שהיה נוכח בפגישה אמר לי 'אתה דווקא צריך אותו'. המפקד ידע שאני אמור לטוס בקרוב בתוקף תפקידי לניו-יורק ואמר: 'מנחם לרר יכול לסדר לך פגישה עם הרבי'.

בלית ברירה, הסכמתי. כמו שאמרתי, הייתי די מעורער מהשבי, וחשבתי שאפילו אם פגישה עם הרבי לא תועיל, אני לא אפסיד שום דבר אם אראה אותו. לקחתי מהרב לרר פרטים, וכשהגעתי לניו-יורק עשיתי כפי שהוא הורה לי והתקשרתי למזכירו של הרבי, הרב בנימין קליין, ונקבעה לי פגישה עם הרבי.

זה היה בערך בחודש אדר. באתי למשכנו של הרבי בבניין ברחוב 770Estren park way  מוקדם בערב. האנשים שם אמרו לי שכעת כולם מתפללים ערבית ושאלו אם אני מוכן להצטרף לתפילה, הצטרפתי. ואז הרבי נכנס וראיתי אותו בפעם הראשונה. ההופעה שלו הרשימה אותי מאוד. אני רוצה להדגיש שלא הגעתי לרבי כחסיד. אפשר לומר שהגעתי אליו כאדם עם קו מחשבה עצמאי, כמו כל הטיפוסים של טייסי חיל-האוויר.

אחר-כך הוליכו אותי לחדר-ההמתנה, ומישהו אמר לי שקוראים לזה 'גן-עדן התחתון'. ישבתי שם והבטתי באנשים שממתינים. הם היו רציניים בצורה לא-רגילה, כאילו התכוננו למשהו מיוחד. אחר-כך שמתי-לב שכל אחד נכנס לכמה רגעים ותיכף יוצא. אני רואה למשל אדם נכנס ויוצא כעבור דקתיים או משפחה שלמה נכנסת ויוצאת מהחדר של הרבי כעבור שלוש דקות. קצת התפלאתי.

שאלתי את עצמי מה כבר אפשר לשוחח עם אדם במשך דקה או שתיים או שלוש. בשביל זה הם כל-כך רציניים, כל-כך מתכוננים. זה היה מין פלא בעיני, כמו חידה, אבל היה לי די זמן לשבת שם ולהסתכל בהם, ובסוף ראיתי שלכולם הבעת פנים אחרת כשהם יוצאים מהפגישה, והבנתי שלמרות שאלה פגישות קצרות מאוד, בכל-זאת נאמרים שם דברים מיוחדים… חשבתי שזה גם מה שיהיה אתי: אני אכנס, אגיד שלום ועוד משהו, ומה שאספיק אספיק ואז אצא".

כשנכנסתי לרבי, הרבי קם והורה לי לשבת… התיישבתי והתחלתי מיד לדבר. אחר-כך סיפרו לי חסידים מחב"ד שבדרך-כלל הרבי לא קם לקראת מי שנכנס. אמרתי לעצמי: איזה ג'נטלמן הרבי. ובכלל, פגישה עם הרבי שאורכת 45 דקות אתה מעכל חודשים ושנים. לאט-לאט אתה מתחיל להבין מה קרה לך בפגישה וקולט יותר עמוק מי האיש שנפגשת אתו.

אמרתי לרבי שהגעתי אליו בזכות זה שהייתי שבוי. ראיתי שהרבי מתעניין. הוא התעניין מאוד איך נפלתי בשבי ורצה לשמוע כל מה שעבר עלי בשבי. מהשאלות שלו הרגשתי תיכף בהתחלת הפגישה, שהרבי מעורה מאוד בכל תחומי החיים בארץ ומעודכן עד לפרטי-פרטים.

הזמן עבר בלי שהרגשתי. אני מציץ בשעון ורואה שעברו כבר יותר מדקתיים ויותר משלוש דקות ומתחיל להבין שהרבי באמת מעוניין לשמוע אותי ובאמת מעודד אותי לספר לו את סיפור הנפילה בשבי ואיך אני חי אחרי השחרור מהשבי. אתה מבין, הרגשתי בהתחלה לא כל-כך נוח עם העובדה שהרבי מקציב לי יותר זמן מאשר לאחרים, אבל הוא שאל, והנחתי שזה בסדר אם אני עונה לו לפי השאלות.

מה סיפרתי לרבי? – בהתחלה סיפרתי לו שהייתי בקבוצה שהקימה את טייסת הפנטום הראשונה, ואחרי חודש בערך שולבנו במלחמת ההתשה. המשכתי לספר לו שבמשך הזמן הועבר כל העומס של מלחמת ההתשה לטייסי הפנטום. המטוס שלנו יכול לשאת הרבה יותר פצצות מהמטוסים האחרים שהיו באותה תקופה בחיל-האוויר, ויש לו יכולת בלתי-רגילה בהפצצות-עומק, מאות קילומטרים בעומק שטח האויב.

אולי הייתי מדלג על כל הפרטים האלה, אבל הרבי גילה הבנה ממש מקצועית, אז פירטתי הכול. זה משונה להגיד את זה על רבי, אבל תענוג לדבר עם אדם 'מבחוץ' שמגלה הבנה מקצועית ומסוגל לרדת אתך לפרטים טכניים. סיפרתי לו שבאותה תקופה חיסלנו כל יום טילים או מחפורות טילים לכל אורך התעלה, ואחר-כך, לפעמים אפילו באותו יום, היינו יוצאים לגיחות נוספות ותוקפים מטרות שונות בעומק מצרים, בדרך-כלל בסיסי צבא. מבחינתם של המצרים, זו הייתה מלחמה איומה. היו אז שמועות וסיפורים שהצבא המצרי כבר לא מתגורר במחנות-הקבע שלו, בגלל הפחד מהתקיפות שלנו.

באותו זמן – זה היה ביוני 1970 – המצרים השלימו בעזרת הרוסים מערך טילים ענק ליד קהיר. מערך כזה המורכב ממספר סוללות, מגן על עצמו בצורה מסוכנת לכל מטוס. כשאתה תוקף סוללה אחת, אתה חושף את עצמך לזיהוי והתקפה מצד הסוללה סמוכה. סיפרתי לרבי שרצינו בכל לבנו להשמיד את כל סוללות הטילים. היינו אז צעירים וחשבנו שהכול אפשרי. היינו מדמיינים לעצמנו שהחיל מוציא להתקפה בו-זמנית את כל המטוסים מכל הסוגים והטייסות, ואנחנו מחסלים את כל המערך בבת-אחת… היינו אפילו ממורמרים משום שהחיל שלח רק אותנו, זאת-אומרת חלק מטייסת הפנטומים, ולא את כל המטוסים…

ואז הרבי שואל אותי על הנפילה עצמה, וכאן אני מוכרח להגיד לך כמה מלים על הרבי. הזיכרונות כואבים מאוד. אני חושב שיש לכל אדם שנפגע חשק להדחיק מה שיותר מהפגיעה, וכאן אתה יושב עם יהודי שיודע לדובב אותך, ואתה מסוגל פתאום להחזיר את הזיכרונות בלי להרגיש בכאב ובביזיון, אם בכלל היה כאן ביזיון. יש לו הקשבה מרפאת. השאלות וההקשבה שלו מכניסות את הדברים הכי קשים לממד אחר. כשאני מספר לך עכשיו על הפגישה עם הרבי, אני מבין הרבה יותר טוב מדוע האנשים שראיתי בחדר-ההמתנה יצאו עם הבעת-פנים רגועה, או הייתי אומר אפילו עם שקט נפשי. כשאתה מספר לו, הוא מביט אליך בהבנה, שמנחמת אותך על כל כאב.

טוב, סיפרתי לו שהמטוס שלי הופל בשבת, ה-18 ביולי. תיארתי לו את האווירה שהייתה בטייסת בלילה שלפני הגיחה. הייתה לכולנו הרגשה קשה מאוד. בשבועות שחלפו מהקמת מערך הטילים ליד קהיר, המצרים קידמו את הטילים לתעלה והתחלנו לאבד מטוסים. כמה חבר'ה נפלו, ביניהם שני חברים טובים שלי, עמוס ז' ועמוס ל'. הייתה לטייסים הרגשה שלא מצליחים במשימות והרגשנו גם פחד פיזי. האווירה הייתה ממש כבדה.

בשבת שבה הופלתי יצאנו לטיסה אני וח', שהיה מפקד הטייסת, ב-7 בבוקר. היינו זוג קבוע באותו מטוס.

בתחילת הטיסה עצמה לא היו שום אירועים מיוחדים. הצרות התחילו בהמשך. פתאום זיהינו במכשירים שהמצרים שיגרו אלינו כמה טילים. האינסטינקט אומר לך ברגע כזה לברוח, אבל ההוראות הקבועות, מה שאנחנו קוראים 'נוהל קרב', אומרות לך לסמוך על הציוד ללוחמה אלקטרונית והמשכנו במשימה. ואז המטוס פתאום מזדעזע. חשנו בפיצוץ והבנו שהטיל השיג אותנו למרות המכשור. לא ראינו אש ולא עשן, אבל המטוס כולו הזדעזע. שחררנו את הפצצות כדי להוריד משקל והחלטנו להנמיך כדי להתחמק מהמכ"ם המצרי ולטוס הביתה במלוא המהירות. ואז אני פתאום מרגיש שהמטוס מתחיל לנטות שמאלה ולמטה. ידעתי שאיבדנו את השליטה במטוס, ובדיוק אז ח' אומר שצריך לנטוש את המטוס.

זה היה בערך 10 שניות לפני שהיינו צריכים לחצות את התעלה בכיוון סיני. ח' פקד עלי לשחרר את כיסאות-המפלט והקשר בינינו נותק. הכיסא שלי נפלט החוצה מיד. נפצעתי מהדף-האוויר אבל ניצלתי והתחלתי לצנוח. ח', החבר שלי לטיסה, לא הצליח לצאת. כנראה שכיסא-המפלט שלו נפגע. המטוס התרסק, הוא נהרג"…

אני זוכר שהרבי הקשיב לקטע הזה בשתיקה. אני לא אוהב מלים גבוהות, אבל זה היה הרגע שבו הרגשתי בכוח של האישיות שלו… אני יכול להגיד לך, שאפילו המבט שלו הקשיב לי וניחם אותי. פעם או פעמיים הייתה הפרעה, המזכיר של הרבי פתח את הדלת, אבל הרבי הרים את היד קצת מעל הכתף ורמז בתנועה עדינה ש'זה בסדר', ובאותו זמן הביט בי באותה תשומת-לב מלאה כאילו לא הייתה שום הפרעה. הבנתי שהרבי מבקש ממני להמשיך בסיפור שלי.

זה היה השלב שבו תיארתי לרבי את הנפילה בשבי. אני יודע שאיבדתי אז את ההכרה, כי פתאום מצאתי את עצמי על החול כשאני חוזר לעצמי במהירות. הייתי צלול לחלוטין ותיכף הבנתי שנפצעתי קשה. קודם כל, הזרוע הימנית שלי הייתה מעוותת בתנוחה לא-טבעית מאחורי הגב, והרגל השמאלית הייתה מעוותת בצד הגוף בצורה לא-טבעית. זכרתי שהופתעתי בעצמי כשראיתי את הזרוע והרגל. אחר-כך, בבית-הרפואה המצרי, התברר שהזרוע הימנית הייתה שבורה בשלושה מקומות עם שבר גם בעצם הבריח, והרגל השמאלית נשברה בצורה חמורה כולל שבר פתוח בקרסול. המכנסיים היו אדומים מדם, ואחר-כך התברר שהייתה לי גם פציעה עמוקה ליד המפשעה ופציעה נוספת ברגל ימין. זכרתי שהכאב היה נסבל. ההרגשה שהעיקה עלי באמת הייתה ההפתעה והפחד. ידעתי מיד שאני שוכב פצוע בארץ אויב, וכשחיפשתי מסביבי את ח' לא היה לו זכר.

לא רחוק ממני ראיתי את פטריית העשן שיצאה מהמטוס שבער, והתחלתי לקלוט שאולי ח' נהרג…

ואז הגיעו למקום חיילים מצרים במשאית. כשראיתי שהיה איתם קצין נרגעתי. לאחר שחיפשו עלי וראו שאין עלי שום נשק אישי (פרט לסכין קפיצית שהקצין החרים לי מיד) שאלו אותי כמה שאלות זיהוי, ואחר-כך נתנו לי זריקת הרדמה וישנתי. אחרי זמן בלתי-ידוע התעוררתי בחדר שנמצא בבית-רפואה גדול ויפה, ואחר-כך התברר לי שזה בית-הרפואה 'מהדי' בקהיר.

זכרתי שהייתה לי תחושת הקלה עצומה. סוף-סוף הכל נגמר. כשאמרתי לרבי שהפחד שלי מהדבר הגרוע מכל כבר היה מאחורי, חייך אלי בהבנה. הבנתי שהרבי לא צריך להיות טייס קרבי כדי לדעת דברים כאלה. אולי אתה זוכר שבתקופת הסקאדים, כל עם ישראל הרגיש בהקלה עצומה שמותר פתאום להגיד 'אני מפחד'. שלא צריך להתבייש בזה. כשסיפרתי לרבי על הפחדים שלי הרגשתי שהוא מבין מה זה פחד. לא הייתי צריך להגיד לו שרוב הגברים מתביישים להודות שיש בהם פחד או לבוא אליו עם המשפט התפל שרק טיפשים לא פוחדים. בדרך משלו, הרבי יודע את כל הדברים האלה. הוא פשוט יודע. הוא איש שמבין ויודע. עכשיו עולה בדעתי, שאילו היית שואל אותי איזה שם אני מציע לכתבה הזאת, הייתי קורא לה 'פגישה עם הרבי שמבין ויודע'. כך על כל פנים הרגשתי.

אחר-כך הרבי התעניין על הימים הראשונים בשבי. אמרתי לו שאינני זוכר הרבה מהימים הראשונים ומהחקירות. הייתי מטושטש בגלל התרופות, וכשניסיתי אחר-כך לעשות סדר בלוח-הזמנים, מצאתי שהייתי בתרדמה כמעט מוחלטת חמש יממות. כשהייתי מתעורר, גם בחמשת הימים הראשונים וגם אחר-כך, הייתי עסוק במחשבותי בעיקר במצב בריאותי. הרגל העקומה הטרידה אותי; שאלתי את עצמי אם אשאר צולע, ועוד ועוד. הודיתי לפני הרבי שהיו לי גם רחמים עצמיים. חשבתי שאני מסכן – פצוע, לבד, בארץ אויב… רק הרבה זמן לאחר הפגישה עם הרבי התחלתי להבין מה היה יכול להגיד לי ולא אמר. הוא היה יכול לדבר אתי על ביטחון בה' יתברך ועוד ועוד, אבל באותה פגישה הוא הניח לי לדבר. אני מכיר מעט אנשים שהיו מתאפקים ולא מביאים את המסר שלהם ברגע כזה. אני-עצמי למשל לא הייתי מסוגל להתאפק…

לאחר שבוע או שבועיים התחילו החקירות. פעם היו אצלי חוקרים ופעם עיתונאים זרים ומצלמות. הרבה לא זכרתי. בדרך-כלל החקירות היו שטחיות וכלליות, אבל לפעמים, כשלא ידעתי מה להשיב על שאלות מסוימות, החוקר לא האמין שאינני יודע והתחיל ללחוץ. אבל בדרך-כלל החוקרים הסתפקו כמו שאמרתי בשאלות כלליות, כאילו לצאת ידי חובה, ואפשרו לי להתרפא. אבל החקירות לא כל-כך הדאיגו. הדאיג אותי בעיקר מצבי הגופני. וחוץ מזה ידעתי רק שאני חי, שח' אולי נהרג (עוד לא ידעתי את זה בביטחון מלא) ושאני שבוי, וחוץ מכל אלה קיוויתי שעוד מעט ייעשו חילופי-שבויים ואני אחזור הביתה".

אפרופו חקירות… סיפרתי לרבי שאחרי שהחוקרים בבית-הרפואה גילו שאני לא מומחה גדול במכשור הלוחמה האלקטרונית של הפנטום, הרפו במקצת את הלחץ, והחקירות הרציניות באמת בנושאים ביטחוניים כלליים התחילו יותר מאוחר, שלושה חודשים לאחר שנפלתי בשבי. אלה היו ימים קשים. הטיפולים הרפואיים נמשכו. עברתי מספר ניתוחים והשתלת עצם. ישנתי על מיטה מקרשים. תנאי החיים היו קשים. לפעמים החקירות נמשכו ימים רצופים. ידעתי פרטים מבצעיים רבים וחששתי כל הזמן שאם יפעילו עלי לחץ פיזי אולי אשבר. לשמחתי, יצאתי מהעניין בסך-הכל בצלע אחת שבורה ממכה של שומר, ולא גיליתי להם שום דבר משמעותי…

כשסיפרתי את זה לרבי עינינו נפגשו לרגע, והוא כאילו לחץ את ידי במבט שלו. איזה עידוד זה!… אתה יכול לתאר לעצמך, שלאחר השחרור מהשבי חקרו אותי בשירות הביטחון ובמודיעין חקירה ארוכה, כדי לברר מה אמרתי למצרים ומה לא אמרתי, וקיבלתי הרבה טפיחות על הכתף כששמעו איך עמדתי בחקירות. אבל אף פעם לא הייתי כל-כך גאה לספר את הקטע הזה, כפי שהרגשתי כשסיפרתי את זה לרבי. יותר נכון, גאה ונבוך. פתאום אתה נהפך בחזרה לילד, ואתה מאושר, ואני מוכרח להגיד שגם קצת מתבייש, לספר לאבא שלך שעשית משהו טוב…

הרבי ביקש לשמוע על החיים בבית-הסוהר. סיפרתי לו ששהיתי בבית-הרפואה כחצי שנה, כי גורמים מסוימים רצו להגדיר אותי כ'פצוע קשה', כדי שתהיה עילה להחזיר אותי לישראל, אבל לאחר חצי שנה הוחלט בכל-זאת להעביר אותי לעבאסיה.

ואז העבירו אותי. קשרו לי את העיניים ולקחו אותי בטנדר מבית-הרפואה לבית-הסוהר. בבית-הסוהר הכניסו אותי לחדר שהיו בו עוד שבויים, בעיקר טייסים שלנו מחיל-האוויר. כמה מהם הכרתי. תיארתי לרבי את השמחה שהייתה בפגישה. כמה לא הכרתי. הם היו חבורה מלוכדת. כבר לא הייתי לבד, אבל עוד לא קלטתי איזה חיים עלובים מחכים לי. זכרתי וסיפרתי לרבי כמה נדהמתי כשראיתי באיזה תנאים מחזיקים אותם.

תרשה לי כאן עוד משפט על הרבי… כשהייתי מוסר בבסיס דוח פעילות כשחזרנו מגיחה, ידעתי שאני חייב לתת כל פרט בדייקנות מקסימלית. אבל שם היה מדובר בפרטים טכניים חיצוניים. כשאתה מדבר עם הרבי אתה מרגיש פתאום שהוא נהפך למצפון שלך. אתה מספר לו ובעצם גם לעצמך דברים מתוכך, שאף-פעם לא היית אומר אותם לא לעצמך ולא לאף-אחד אחר… כך קרה לי גם בקטע הזה. כל הסיפור שסיפרתי לרבי על הנפילה והשבי, היה שונה לגמרי מהסיפור ששמעו ממני למשל החוקרים במודיעין או אפילו חברים שלי בבסיס. כשסיפרתי לרבי למשל את הקטע הזה על הרגע הראשון בחדר עם שאר האסירים, הבנתי פתאום שהתייחסתי לחברים שלי בגוף שלישי ואמרתי ש'מחזיקים אותם' ולא 'אותנו', ומיד תיקנתי את עצמי ואמרתי לרבי שנדהמתי לראות שמחזיקים אותנו בתנאים כאלה. הרבי קלט את התיקון וחייך אלי, והרגשתי שמועקה של שלוש שנים וחצי מפשירה בתוכי…

נחזור לסיפור. הדבר הראשון שהפתיע אותי היו הצפיפות והאפלה. החדר היה מקום דוחה. אמרתי לרבי שהרגשתי ככה בגלל הניגוד בין החדר המטונף ובין החדרים בבית-הרפואה שהיו מאווררים ונקיים.

החדר היה בעצם כוך והחצר שמסביבו מוקפת בחומה בגובה 3 מטרים ומלאה בשומרים ובאסירים מצריים שהיו אחראים לניקיון. הכול היה מדכא. החלונות היו קטנים וגבוהים ומכוסים בקרשים, כדי שלא נוכל להציץ החוצה. הדבר היחיד שהאיר את החשיכה ששררה בחדר, הייתה נורת חשמל שדלקה 24 שעות ביממה. נכון שהחדר לא היה מזוהם, אבל הקירות היו מטונפים וכל הרצפה הייתה מלאה בארגזים וקופסאות קרטון ריקות, שנשארו מהחבילות ששלחו לנו מהבית. הרצפה הייתה מבטון ומלאה מקיר לקיר במיטות ברזל. באמצע עמד שולחן.

כשסיפרתי את תגובתי לרבי לא יכולתי שלא לצחוק. על עצמי, אני מתכוון. הרבי צחק יחד אתי ופתאום חשבתי, שזה הצחוק הבריא הראשון שלי מאז חזרתי מהשבי. סיפרתי לרבי שצורת החדר והחיים בחדר הרגיזו אותי כהוגן, וכבר באסיפה שעשינו שם למחרת אמרתי לאנשים שאי-אפשר לחיות בתנאים כאלה. טענתי שצריך לסייד את החדר ולצבוע אותו והסברתי שאם נצבע את החדר בלבן, יהיה קצת יותר אור בחדר. דרשתי שנזמין כונניות ספרים וחוץ מזה גם כונניות קטנות שאפשר לשים על-יד המיטות, והצעתי שנזמין שעוונית לכיסוי השולחן המכוער ואחר-כך הצעתי שנקבע סדר-יום של לימודים. 'תראה איזה יוזמה הייתה לי פתאום', אמרתי לרבי, ושנינו הבנו שאני בעצם מדבר על החודשים שעברו עלי בדכדוך מאז חזרתי מהשבי, תקופה שבה לא יצאה ממני כמעט שום יוזמה…

סיפרתי לרבי שהחוויה המרכזית בשהייה בכלא הייתה הלחץ מה-יחד' הבלתי-פוסק. אפילו כשלמדתי או התעסקתי למשל ביצירה אישית כמו ציור או כתיבת שיר או יומן, תמיד ידעתי שאני לא לבד והאחרים מביטים בי ומסוגלים אפילו לגשת ולהציץ מה אני עושה. 'כל הזמן היה צפוף בחדר', התלוננתי, 'כל הזמן ביחד בלי רגע לעצמך…'

השתתקתי לרגע, והרבי העיר שלמרות ה'יחד', כל אחד נשאר עם הבדידות שלו. הבטתי בו לרגע וחשבתי: מניין הוא יודע את זה? אבל ידעתי שהוא צודק וידעתי שיש לו תשובה לכך, והוא כבר יודע איך אדם מתגבר על הבדידות האוניברסלית הזאת. והיום, אחרי 19 שנים, אני חושב לפעמים שהרבי היה רוצה שגם אני אמצא את הדרך הזו…

הרבה סיפרתי לרבי על ההתמודדות עם הזמן, שהייתה לגבי הבעיה הכי קשה בכלא. גם בנושא זה הרבי הקשיב במבט היודע שלו.

סיפרתי לו שנכנסתי לבית-הכלא לאחר שהייתי כבר שנה במצרים, כשחשבתי ששנה היא המון זמן. אילו מישהו היה אומר לי באותו רגע שאני אשב בכלא עוד שנתיים וחצי, אינני יודע אם לא הייתי נשבר מזה. אבל האמת התגלתה לי די מהר. התחלתי להבין שאין שום ערובה שישחררו אותנו בפרק-זמן מסוים.

היה ברור שהמצרים יכולים להחזיק בנו כמה זמן שירצו, וכשהייתי חושב על חוסר-הוודאות הזה, על הזמן שעובר ועל הזמן הבלתי-ידוע שנישאר בכלא, היו תוקפים אותי מצבי-הרוח הקשים ביותר. הרגשתי שאני מחמיץ את החיים, שאני מזדקן שם מבלי להיות צעיר. ידעתי שבחיל-האוויר קורים דברים, ואני לא משתתף בהם… והדבר הכניס אותי לדיכאון קשה.

אבל הזמן בכל-זאת עבר. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, וככה 110 שבועות באותו חדר עם אותם אנשים, מבלי לראות שום דבר מסביב חוץ מהחצר והחומה. אפילו כשהוציאו אותי פעמיים לטיפול שיניים בכלא, קשרו לי את העיניים.

ואז הגעתי לסוף הסיפור, ואל תשכח שאני מספר לך מהזיכרון רק חלק קטן מהדברים שסיפרתי לרבי. הוא עודד אותי כל הזמן במבט, בהערה, בהטיית גוף להמשיך ולספר, והרגשתי שהדברים שאני אומר מנקים אותי מלחץ ומועקה וחוויות קשות שהצטברו בי במשך קרוב לארבע שנים. המזכיר נכנס לראות מה קורה עוד פעמיים-שלוש ואחר-כך הפסיק. רק יותר מאוחר, כשניתחתי לעצמי את הפגישה, הבנתי שהרבי פשוט החליט לרפא אותי מחוויות השבי. וכשהוא החליט, הוא עשה את זה בלי להגביל את עצמו בשום דבר. וזה אולי הדבר המרשים ביותר שנותר בי מהפגישה. אני מתכוון לשלמות הנפשית המוחלטת שבה הרבי קיבל אותי. כשהוא היה איתי, כל שנייה הייתה פגישה נטו של 100 אחוז. לא 99 ולא 98 אלא 100. כל-כולו מולי בהתייחסות מוחלטת לכל מלה שאמרתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאפשר להתייחס לשני באופן מלא גם בשתיקה ובהקשבה.

הגעתי לסיום הפרשה. כשלושה שבועות לאחר סיום מלחמת יום-הכיפורים, הגיע הרגע שבו המצרים הודיעו לנו שחוזרים הביתה. סיפרתי לרבי שביום השחרור ראיתי אופק בפעם הראשונה לאחר שנתיים וחצי. המצרים הוליכו אותנו לאוטובוס, והפעם בלי כיסוי עיניים. זכרתי שנתקפתי בסחרחורת: בפעם הראשונה אחרי זמן ארוך מאוד, יכולתי למקד את העיניים באינסוף. בשבי לא ראינו את האופק אף פעם, רק לפעמים עבר מעלינו מטוס בשמים או שהבטנו מרותקים בקרבות-אוויר בין עורבים ליונים…

כשתיארתי לרבי את הפגישה הראשונה עם המשפחה, ראיתי שעיניו מצטמצמות בריכוז. תיארתי לו רגעים קשים, והוא הקל עלי לעבור גם את הקטע הזה. סיפרתי לו על הציפיות לקראת הפגישה, על הפגישה עצמה, על הרגעים שבהם אתה רואה את בני-משפחתך ולא מאמין שזה קורה לך… ואחר-כך סיפרתי לו על הימים הבאים – על התחקירים במודיעין של חיל-האוויר, על הפגישות עם משפחות הטייסים שנהרגו ולא חזרו הביתה, על ההחלטה שלי להיענות להצעת מפקד החיל ולחזור לעבודה בתפקיד אחר בחיל… כלפי חוץ הייתי פעיל, נמרץ, דוגמא להצלחה שיקומית בעבודה ובחיים בכלל, אבל היום אני מבין שהסתרתי בתוכי עייפות עצומה…

הייתי צריך את הפגישה עם הרבי כאוויר לנשימה. היום אני מבין שהוא ראה הרבה דברים בתוכי שאני אפילו לא חלמתי שהם קיימים בי. אני בטוח שהוא חש בעייפות שלי הרבה לפני שהבנתי בעצמי, שאני לוקח על עצמי אחריות רבה מדי וקצב חיים מהיר מדי.

שלא תהיה לך אי-הבנה: לא דיברתי עם הרבי על שום בעיה אישית או בעיה משפחתית, למרות שהיו כאלה. דיברנו רק על תקופת השבי ומה שעברתי בשבי, אבל עד היום אני נדהם, כשאני נזכר איזה תפנית הפגישה עם הרבי חוללה בחיים האישיים שלי.

חזרתי מהפגישה הביתה יותר רגוע, יותר מהורהר ויותר מחובר לעצמי. הרבי נתן לי לגיטימיות לבדוק את תקופת השבי ולהתחיל להתייחס אליה בלי פחד.

בסיום הפגישה הרבי שאל אותי אם אנחנו כותבים את מהלך השבי שלנו ומפרסמים את הפרטים ששמע ממני. כשאמרתי לרבי שעוד לא כתבנו ולא פרסמנו, אמר שלדעתו צריך לכתוב את זה. הוא אמר בערך כך: 'אני חושב שצריך לכתוב את זה, כי אתם לא השבויים האחרונים שיהיו לצה"ל, והאחרים צריכים ללמוד מהניסיון שלכם בשבי'.

ההערה הזו של הרבי לא נתנה לי מנוחה, ולמרות שהייתי עסוק מאוד, מצאתי זמן להתכנס עם החברים מהשבי ולעלות את כל החוויות על הכתב. לצערנו לא היינו באמת השבויים האחרונים של צה"ל, וכמו שהרבי אמר, הדברים שכתבנו באמת הביאו תועלת לשבויים אחרים…

אנחנו אומרים את המלה אחריות… כשישבתי עם הרבי 45 דקות, הוא לקח עלי אחריות מוחלטת. וכשנפרדנו, לקח אחריות גם על המסר שאני יכול להעביר לאחרים. אני חושב שרק הרבה יותר מאוחר, הבנתי שזכיתי בעצם לפגוש מנהיג אמיתי…"

באדיבות אתר בית חב"ד מתוך ראיון עם תת-אלוף (במיל) מנחם עיני היה ממפקדיו הבכירים של חיל-האוויר וראש פרויקט ה'לביא'.

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

מרגישה בבית סוהר?
כבולה? חנוקה?
רוצה להצליח בגדול?
להשפיע? להאיר?

"ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח"
בפרשתנו אנו נחשפים לסוד ההצלחה
לא יאומן אך בצורה ממש הפוכה

יוסף בחיר הבנים
מקבל מאביו כתונת פסים
הפסים בולטים וצורמים לאחים
והמתח גובר בחלום השיבולים
כשאלומת יוסף מזדקפת לגבהים
והאחים…..מקנאים וזועמים.

אך כאן לא תמו הסיפורים
והחלום השני מגביר רוגזם
השמש, הירח והכוכבים משתחווים
שוב…ליוסף צעיר האחים

הקנאה משליטה יצאה
ויוסף נזרק לבור לאפלה
ומסע גלגולים נפתח בסערה
נמכר לעבד מאומה לאומה

יוסף מגיע לבית המטבחיים
אצל פרעה מלך מצרים
והברכה שורה בכפליים
וחש כי היא טמונה אצלו בידיים
"וכל אשר הוא עושה ,ה' מצליח בידו"

אך…
גם לשם הנסיונות מגיעים
ואשת פוטיפר מתחילה בפיתויים
ויוסף שוב מושלך לאחר הסורגים
פותר חלומות ומנהל האסירים
להצלחתו הדים רבים
ושם מתחוללים שינויים

התפיסה להצלחה מתחלפת
"ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד"
כאן ידי יוסף אינן מוזכרות
כי יוסף מבין את מקור ההצלחות

הצלחה היא דבר אלוקי
ממגיעה ממקור על טבעי
השתדלות ועשיה זו חובתי
אך רק בבחינת  'לעשות – כלי'
ולא 'כוחי ועוצם ידי'

ככל שהאגו מנופח ומתפרש
את מצמצמת את גודל הנס
הכלי מלא בישותך
במקום בברכתך…

העבדות העניקה ליוסף ענווה
וכך נוכחות אלוקים בחייו גברה
והברכה וההצלחה התפשטה

אז.. בואי רגע נכין נס
כל ישות ואגו נמוסס
נתן לשם ה' להתנוסס
ולברכה להכנס

שבת חנוכה מאורת ושמחה!