מביטה בפניך

כל כולך טהור וזך

תמימותך נשקפת, איתנה

מציתה בי אמונה.

ילדי הקט

ילד יהודי

דע, הינך בן יחידי!

נשמה אלוקית ,

וקיבלתי הזכות

להורידך לעולם בשותפות.

ילד שלי

אוהבת אותך בכל ליבי,

מאחלת, מייחלת

בתפילה,

שאת ייעודך תמלא

באושר ושמחה גדולה

ושתזכה לחיות בגאולה

מסירות והקרבה

של אישה יהודיה,

לאושר אמיתי נצחי

בית חסידי,

מלא אור וקדושה

כן! בוחרת כל יום מחדש

שבביתי ישכון המקדש

כי זה יעודי האמיתי

ילד יהודי נצחי!

ובעזרת השם כעת

בריקוד ובשמחה

נצעד יד ביד אל בית הבחירה!

מאת מושקא שהינו

מזה זמן רב תכננתי לשתף את הקוראות הנאמנות, בתשובה מהרבי שהתקבלה ממזכירות הרבי בפקס. מענה  אישי,  אמיתי, מרטיט  ומעורר את הנשמה, שזכיתי בהתרגשות עצומה לקבל  מהרבי לפני שלושים ושתיים שנים.

בבני ברק,  עיר התורה והחסידות התגוררה חסידת חב"ד מיוחדת במינה בשם גב' לבקיבקר חנה ז"ל ( אשת הרה"ח הרה"ת ר' אברהם לבקיבקר ז"ל),  שפעלה במבצעי הקודש של הרבי.

שאבדל לחיים טובים ארוכים ולשלום,  זכיתי והתבקשתי על ידה  להעביר שיעורי חסידות בשכונת רמת עמידר. שכונה שגובלת בעירי בני ברק.

היו אלה נשים יקרות, שאהבו להגיע לשיעור,  גם אם לא הבאנו להן  אטרקציות או  כיבוד עשיר מפוזר  על השולחנות.

זכורה לי התקופה בחודש אלול תנש"א,  שהרבי דיבר על כך,  שצריכים לפרסם לכל אנשי הדור, שהקדוש ברוך הוא מינה בעל בחירה,  שאינו בערך לכל אנשי הדור..,  גם הן שמעו על השיחה הזו.

הן קיבלו באמונה,  בטבעיות ובפשטות את הדברים.

זכורה לי התקופה,  למיטב זיכרוני בחודשי החורף כסלו- טבת תשנ"ב,  שנשות חב"ד בניו יורק חיברו נוסח של מכתב לרבי, שאנחנו מקבלות את הרבי עלינו כמלך המשיח.

ידענו שלרבי יש  יחוס  שמשתלשל דור אחרי דור  עד  המהר"ל מפראג. ידענו שהיחוס של המהר"ל מפראג מגיע דור אחרי דור  מדוד המלך.

אחד מהסימנים של משיח צדקנו,  שהוא יכוף את עם ישראל לחזור בתשובה..

והרי אין בהיסטוריה תופעה מופלאה,  שמקיפה את כל העולם כולו. שנמצאים שלוחי הרבי בכל ארצות תבל,  לאחר שבמסירות נפש עזבו את מקום מגוריהם. את ההורים. את כל המישפחה. את מקום גידולם. את הסביבה המוכרת,  הנוחה והמגינה,  ופרצו ימה וקדמה צפונה ונגבה.  אל כל המקומות,  ואפילו הנידחים ביותר שבעולם, מתוך מטרה טובה להציל את היהודים מהתבוללות. לדאוג מתוך אהבת ישראל עבורם,  בנתינה מתמדת, ומאמץ מתמשך

להיות אחראים לאוכל כשר. חינוך יהודי . תפילות. שמירת תורה ומיצוות, ושימור מסורת ישראל.

המנצח על כל העשיה הזו, שביקש,  המריץ  ועודד את תלמידיו השלוחים למסירות הנפש הזו, הנו כ"ק הרבי מליובאוויטש!

נוסח המכתב שהכינו נשות חב"ד הגיע גם לבני ברק.

הסברתי את הנושא,  והבאתי את נוסח המכתב שהכינו נשות חב"ד בניו יורק, בפני נשות השיעור שלי. הן חתמו כולן ללא יוצא מהכלל, בציון   השם הפרטי  ושם האם, שהן מקבלות על עצמן את הרבי כמלך המשיח.

הלכנו לשלוח את המכתב באמצעות פקס של משפ' בן שמעון אברהם,  שהתגוררו באותה תקופה בבני ברק.

את שמי לא ציינתי במכתב הזה,  היות ושלחנו מכתב עם נוסח זהה ובו  חתימות של  אנ"ש כולל אנו, עוד קודם לכן.

זכור לי קוריוז מזמן שנקשתי על דלתם של, שניבדל לחיים טובים ארוכים ולשלום של  משפחת הרה"ח הרה"ת ר' שלום בער  גלזמן ז"ל, כדי לתת להם לחתום אף הם על נוסח המכתב. הוא האיר לי,  שרושמים לרבי את שמות היהודים, נשים על דף אחד וגברים על דף נוסף.

ואכן הוא ורעייתו רחל ז"ל  הצטרפו לרשימת החותמים על כך, שהם מקבלים על עצמם את מלכותו של הרבי עליהם כמלך המשיח.

זמן קצר לאחר שליחת המכתב לרבי  בפקס,  התקבלה בביתנו שיחת טלפון מהשליח  ר' אבי  בן שמעון שאמר לי. "יש לך תשובה מהרבי".

התפלאתי איך הוא יודע שהתשובה מיועדת אלי,  שהרי כבר רשמתי את שמי במכתב הראשון של אנ"ש?

הוא ענה לי- "אף אחד חוץ ממך לא שלח דרכי  פקס  לרבי" !!!

נוסח הפקס היה;

אל נשות חב"ד בני ברק.

"והזמן גרמא לבשורות טובות וכל וכיוצא בזה,

אזכיר על הציון".

המכתב יצא ממזכירות הרבי במרכז חב"ד העולמי – 770. בית חיינו. היה זה אישור רישמי מהרבי, שהוא יתפלל על בקשת נשים,  שכתבו לרבי, וציינו את שמן ושם האם וחתמו,  שהן מקבלות על עצמן את הרבי כמלך המשיח !

לנו נותר לפנות לקדוש ברוך הוא  בפינו. להמשיך ולבקש. לתבוע. עד מתי??

להיזכר בדברי הרבי, שאמר לנו ששלום אמיתי יהי' רק כשמשיח צדקנו יבוא. להמשיך לפעול במרץ במבצעי הקודש. להרבות בתפילה ובנתינת צדקה,  כדי שניזכה סוף סוף כולנו לראות את "צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ואת בית המיקדש השלישי הניצחי, בהתגלות הרבי בגאולה האמיתית והשלמה.

בדידי הווה עובדא

טמה חורושוכין

במלון 'די הוטל' במתחם 'די סיטי' במישור אדומים נחתם בהצלחה רבה, סוף השבוע המיוחד שנערך עבור חיילי המילואים ובני משפחותיהם ממשפחות אנ"ש חב"ד בישראל. סוף השבוע המיוחד נערך על ידי ארגון חמ"ה והשתתפו בו משפחות אנ"ש מרחבי הארץ שאב המשפחה משרת בימים אלו בתוככי עזה, בגבול הצפון ומיהודה ושומרון.

סוף השבוע נפתח כבר ביום חמישי בצהרים שבני המשפחות הוזמנו לצהרים של חוויות ואטרקציות לכל המשפחה בלונה פארק מתחם 'המג'יק קאס' במישור אדומים. לאחר מכן נערך ערב מיוחד ומגבש 'על האש' לכלל המשפחות ביחד עם הזמר האומן דוד סיטבון והקלידן מענדי ברוד לצד הגיטריסט יונתן פורת שהתנדבו לטובת המשפחות לשמח אותם בערב המיוחד. אורחת הכבוד של האירוע היא השרה להגנת הסביבה עידית סילמן. השרה סילמן בירכה את המשפחות וחיזקה את האימהות בימים מורכבים אלו שכל עול הבית מונח עליהם וב"ה הם מנהלות את הבית בי רמה. סילמן גם ציטטה מדברי הרבי על השליחות של הנשים בדור שלנו, וחיברה את השליחות של דור הנשים של היום שצריכות לנהל את הבית בגשמיות וברוחניות, ולהעניק כח וחיזוק לאב המשפחה שנמצא כעת בלחימה.

תוכנית יוצאת דופן נערכה במהלך יום שישי לכל בני המשפחה. קעמפ מיוחד נערך לכלל הילדים במהלך כל סוף השבוע והם נהנו מתוכניות מיוחדות. בבוקר יום שישי נערך בוקר ב'די ג'אמפ' מתחם ג'ימבורי מהגדולים בישראל שהושכר במיוחד עבור המשפחות. 

בזמן בו הילדים שוהים במתחם נערך בוקר של ספא מרגוע ופינוק לנשות המילואים במתחם הספא החדש 'דספסיטו' במישור אדומים, שהושכר במיוחד עבור נשות המילואים. בנוסף, בשעות שלפני שבת נהנו גם החיילים עצמם שהצליחו להגיע לשבת להנות ממתחם הספא שהוקצה בעבורם. שעה לפני השבת נערך 'טועמיה' בכניסה למלון, והמשפחות התארגנו לכניסת שבת חוויתית בסימן 'שבת אחים גם יחד'.

במהלך השבת נהנו ילדי משפחות המילואים מקעמפ חוויתי יוצא דופן לאורך כל היום. תפילות, התוועדויות, ולימוד חסידות משותף נערכו במהלך כל השבת. גם אחרי סעודות השבת נערכו התוועדויות חסידיות לבני המשפחות, שכולם מתוועדים מתוך אחדות וחיזוק רוחני וגשמי.  המשפחות שהשתתפו בסוף השבוע המיוחד נהנו מארוחות גורמה וחדרי אירוח ברמה של חמישה כוכבים, והושקעו משאבים גדולים על מנת להעניק להם חיזוק ועידוד להמשך ההתמודדות היום יומית שלהם בזמנים אלו.

בארגון חמ"ה העולמי מודים לאנשי החסד והנדיבים שתרמו להצלחת הפרויקט הייחודי, וביניהם קרן הפיתוח שע"י מחנה ישראל על ידי יו"ר הקרן הרב שמעיה קרינסקי.

עוד מודים בארגון לחברות והארגונים שהעניקו מתנות לבני המשפחות. לחברת טעמן על הממתקים לטובת המשפחות והילדים במהלך כל השבת, לחברת 'ישראטויס' ע"י ר' שניאור ג'רופי שהעניקו לכל משפחה את מיטב המשחקים של החברה, וכן לאנשי החסד יו"ר הליכוד ביתר  ר' שמשון רוזנטל ולצדו הגב' חיה רבקה דיויס על תרומת בגדים טקטיים לחיילים ובגדים חדשים לבני המשפחות שהשתתפו בשבת.

צילום: לוי עמית

הרבנית חיה מושקא ע"ה. אמנו המלכה. הדמות האגדית רבת הוד. כל כך רחוקה מאיתנו, רק לכאורה. בלי שנדע ובלי שנרגיש, הרבנית הייתה קרובה לכל אחת מאיתנו, ואנו בנותיה ממש. בלי מליצות.

רבות סופר כבר על ההתעניינות הכנה של הרבנית בפרטים הקטנים ה"שוליים" בחיי הזולת. לפני שהגיעה אורחת לביתה, ביררה אודות שטחי התעניינותה של המוזמנת, כדי שהשיחה העתידה תזרום בנעימים ותגרום להרגשת נוחות. רק מישהי בעלת נפש אצילית לגמרי יכולה להיכנס לנעליים של הזולת עד כדי כך.

הסיפור הבא יחזק אצלנו את ההערצה לרבנית חיה מושקא, ואולי נחזק גם בתוכנו את המידה הזאת של אכפתיות כנה לזולת לזכותה.

החנות שהחליפה בעלים

שכונת המלך. רחוב קינגסטון… בהשגחה פרטית ממש שם השכונה "קראון הייטס" (רמת הכתר) ושם הרחוב הסואן ומרכז הקניות – קינגסטון – אבן המלך. מרכז הקניות החב"די העולמי. חסידים קונים, חסידים סוחרים. חנויות לאורך הרחוב, בכל חנות תמונה של הרבי מלך המשיח על הקיר. מזכיר לנו מי בעל הבית האמיתי כאן.

בתחילת ההתיישבות החב"דית בשכונת המלך, היו סוחרים שלא מאנ"ש; אלו היו מתושבי השכונה היהודיים שגרו בה עוד לפני שהרבי הריי"צ קנה את 770. לאט לאט, עם החלפת האוכלוסייה, צביון החנויות השתנה. כך אירע שרוב בעלי החנויות היו חסידי חב"ד.

השנים עברו, כדרכן של שנים. גם בעלי החנויות החב"דיים בגרו, הזדקנו, והחלו לצאת לפנסיה. חנויות עברו ידיים, ופנים חדשות החלו להיראות מאחורי הדלפקים בקינגסטון אווניו.

לרוב תושבי קראון הייטס, וכן לאורחים הרבים הפוקדים את בית חיינו ולשלוחים שמגיעים לבסיס האם למילוי בטריות רוחניות וגשמיות, השינויים בבעלות החנויות לא ממש משמעותי. בהתחלה מתגעגעים לבעל החנות המוכר והידוע, אבל מתרגלים גם לפנים החדשות וזורמים עם השינוי.

היתה מישהי שהשינויים הכבידו עליה וזו הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע"ה. על פניו זה עניין של מה בכך. בעל חנות הולך ובעל חנות בא. העיקר שהמדפים מלאים במצרכים הטובים ומוכרים, אבל לא. העניין הוא חשוב מאוד עבור הרבנית, ומתאים ככפפה ממש לכל ההתנהגות שלה הצנועה והנחבאת אל הכלים. יען כי כאשר בעל החנות הוא גם בעל סוד, היא תוכל להיות קליינטית שלו. ומה אם הוא פטפטן, וכל החסידים יהיו שותפים למה, איך ומתי הרבנית קונה? הרי הרבנית לא תוכל להמשיך לקנות בחנות כזאת. היא לא תהיה מוכנה להיחשף ולהפוך את הפרטיות שלה לנחלת כלל התושבים בשכונה ומהם לשאר החסידים בכל קצוות תבל. לא ולא!

בתחילת שנות המ"מים עברה אחת החנויות ברחוב קינגסטון החלפת גברא. בעל הבית, חסיד בעל שם בזכות התקשרותו ונאמנותו לבית רבי, מסירות נפשו ברוסיה וכו', הרגיש שכוחותיו בל עמו ורצה למכור את החנות לחסיד צעיר. האברך הצעיר היה ללא ניסיון כלל בענף, ולכן בעל הבית היוצא מצא לנכון להישאר אתו לתקופת "הרצה", עד שייכנס הלה ל"עניינים".

תדרוך חשאי

כבר במשא ומתן על רכישת החנות, גילה החסיד הקשיש את אוזנו של האברך הצעיר בקשר לקליינטורה. 'טיפים' חשובים ממי שמשרת את הקהל הקדוש, צאן קדשים של הרבי מלך המשיח ששוכנים בדל"ת אמותיו. כל קונה עם דרישותיו, עם צרכיו המיוחדים. ממי להוריד מהחשבון בלי שירגיש, כי קשה לו לשלם. ממי לא להתפעל, כי הוא רגוז וקשה יום, למי לתת שירות עם חיוך בולט וחם יותר. 'טיפים' מחסיד לחסיד, כיצד לנהל עסק בצורה חסידית על מנת לתת את השירות הטוב והיעיל ביותר לילדים של הרבי.

הידיעה המפתיעה והמשמעותית ביותר בתדרוך הייתה בנוגע לקליינטית בה"א הידיעה. הרבנית חיה מושקא. הרבנית נהגה לערוך את קניותיה בחנות המסוימת הזאת. זכה בעל החנות שהוא "דולה ומשקה" לבית המלך. שר האופים ושר המשקים.

אף פעם לא ראו את הרבנית עומדת בתור, כי הרבנית ערכה את קניותיה דרך הטלפון. היא היתה מתקשרת לבעל החנות, ר' ק. לצורך הסיפור. הוא היה רושם את הזמנתה ושולח את המצרכים לבית המלכות.

בזה נגמר העניין. לעולם לא ידע אי מי מהחסידים מה הרבנית קונה, אילו מותגים היא צורכת, על אילו סוגי מזון היא מתמקדת. הכל חסוי, שמור אצלו בלב ובמוח. חתום בחותמת של עופרת והרבנית סמכה עליו לחלוטין, בהיותו איש סוד וחסיד מסור עם כל הרמ"ח ושס"ה.

בעל הבית החדש קצת נבהל מהאחריות החדשה – להיות הספק של המצרכים לבית המלכות. קשר קרוב יותר עם מי שלעולם נזהרנו לשמור ממנה דיסטנס של כבוד ויראת הרוממות. אבל אין מה לעשות, החנות כבר שלו והוא יצטרך לקבל אומץ ולזרום עם התפקיד רב האחריות.

כך קרה שבתקופה הראשונה, כאשר ר' ק. עדיין מצא את עצמו מגיע לחנות מידי יום לעזור בקשיי ההתחלה של האברך הצעיר, בעל הבית החדש – הרבנית תמיד התקשרה לערוך הזמנה, היא תמיד דיברה אתו ורק הוא המשיך, בתקופה הראשונה, לדבר איתה.

לאט לאט החל ר' ק. להשאיר את האברך הצעיר לבדו בחנות, בהצלחה רבה. הציבור התרגל לשינוי והמשיכו לערוך קניותיהם כבעבר. גם הרבנית החלה להתרגל לשינוי, וכשר' ק. לא היה, היא כבר הרגישה בטוחה לדבר עם האברך הצעיר, הבעל–הבית החדש.

רעייתו של האברך הצעיר גם היא עבדה בחנות לצד אישהּ. היא עזרה לו בהנהלת החשבונות וברשימת ההזמנות הטלפוניות. אבל קליינטית אחת ביקשה תמיד לשוחח עם האברך הצעיר בעצמו. "גב' שניאורסאהן מרחוב פרזידנט". היא עדיין לא הכירה את רעייו של האברך הצעיר, ולכן היא תמיד דיברה רק איתו. כך נמשך העניין זמן מה.

מה רצתה הרבנית?

אלול בקראון הייטס. כאן ציווה ה' את הברכה. שמחה גדולה במשפחת האברך הצעיר. רעייתו ילדה תינוק למזל טוב, והוא נכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה בשעה טובה ומוצלחת.

ארצות הברית היא לא ארץ ישראל. היא לא מדינת סוציאליסטית, והחוקים שלה שונים. כך ביחס להטבות של עובדים וכך גם ביחס לחופשת הלידה. שלא כמו בארץ ישראל שיולדת מקבלת שלושה וחצי חודשי חופשת לידה, בארה"ב החוק הוא שונה ולכן נשים מוצאות את עצמן חוזרות לעבודה מהר מאוד אחרי הלידה.

כך היה עם רעיית האברך הצעיר. תקופה קצרה אחרי הלידה היא מצאה את עצמה חוזרת לעבודתה בחנות, ליד שולחן המוכר, מחשבת את ההוצאות וההכנסות ומנסה לעשות שלום בין כל המספרים הקטנים. את בנה, הרך הנולד, הייתה מביאה כל יום לחנות כדי שיהיה בקרבתה. אין לה בעיה עם המעביד והוא דווקא מעודד אותה לצעד הזה.

כעת, כאשר היא חייבת לקום בלילה לתינוק הרך, רעיית האברך הצעיר כבר לא יוצאת לחנות מוקדם בבוקר, אלא מגיעה בשעות בוקר מאוחרות יותר. בעלה פותח את החנות והיא מגיעה לאחר שמצליחה לארגן את הבית, את התינוק ואת עצמה ליציאה.

אלול בקראון הייטס. מזג אוויר מוזר. יום אחד בהיר וחם, עם שמש מחממת, קייצית מה, ולמחרת יום מעונן כשגם מקומו של הגשם לא נפקד בתחזית. שלא נדבר על רוחות אלוליות מצויות. רעיית האברך הצעיר מקשיבה לתחזית, ומסתכלת מהחלון לראות האם נביא השקר צודק הפעם בנוגע למה שהוא חזה…

פתאום הטלפון מצלצל. מעניין מי זה יכול להיות? יש לה נוהג קבוע כל בוקר להתקשר לאמה ולסבתה ולדרוש בשלומן. את חובת היום היא כבר מילאה. גם עם הידידות הקבועות היא כבר הספיקה להחליף רשמים, חדשות וכו'. אז מי זה עכשיו? כולם יודעים שבשעות האלו היא כבר בדרכה לחנות. מי שצריך אותה ישיג אותה בעוד דקות ספורות שם.

על הקו היה בעלה. הוא מדבר מהחנות, נרגש מאוד. שומעים גם חיוך גדול מעבר לקו. וכך הוא מספר:

"לפני דקות ספורות הרבנית חיה מושקא התקשרה. אני חשבתי שהיא רוצה לערוך הזמנה ולכן התכוננתי לקחת דף הזמנות ועט על מנת לרשום. אבל לא. הרבנית מבהירה שיש לה סיבה מסוימת לשיחת טלפון. אמנו המלכה!"

והנה התוכן של השיחה של הרבנית חיה מושקא, ביום חול בשלהי אלול. תשפטו בעצמכן… אמא אמיתית או לא…

הרבנית ברכה אותו ב"בוקר טוב", וציינה כי היא יודעת שרעייתו נוהגת להגיע לחנות יום יום כדי לעבוד שם. היא גם יודעת שרעייתו נוהגת להביא איתה את התינוק הרך. ולכן הרבנית רוצה להסב את תשומת לבה של רעייתו לעובדה שכעת באלול, מזג האוויר משתנה וייתכנו רוחות, ובבקשה שתשים לב לעטוף היטב את התינוק שלא יפגעו בו רוחות אלוליות בדרכו לחנות בבוקר!!!

כל מילה מיותרת. נאחל לעצמנו ללכת בדרכיה ולהיות ראויות לשאת את השם המכובד: בנות המלכה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

כתיבה ש. נהרי

חורף תשמ"ג. 

אחר צהריים קר ומעורפל. לכאורה עוד אחר הצהריים שיגרתי במשרדי שבשכונת קראון הייטס. לא, בעצם לא שיגרתי כלל. ביקשתי ממזכירתי לא לקבל פציינטים רבים לאותו יום. היו לי תוכניות אחרות. פגישה עם ידיד בשדה התעופה וארוחה משותפת במסעדה. פתאום, זמזום אינטרקום. קולה הצעיר ומלא המרץ של המזכירה הכריז:

"ד"ר אודל, יש מישהי על קו הטלפון שמזמינה אותך לביקור בית".

הנחתי את האינטרקום, ירדתי במדרגות ועניתי לה: "דבורה, האינך יודעת שאיננו עורכים ביקורי בית בשכונה הזאת? רק חסר לי שנרקומן יראה אותי ברחוב עם התיק השחור מלא בתרופות. אני אהיה קרבן בטוח לשוד. שנית, את יודעת שהיום אני ממהר לצאת מכאן".

עוד דקה אחת עברה, ודבורה חוזרת לקרוא לי. "ד"ר אודל, מסרתי לאישה את דבריך והיא מבקשת לדבר איתך אישית."

הרמתי את הטלפון ושמעתי קול חלוש ועדין מעבר לקו. "ד"ר אודל, אני סובלת מכאבים קשים ברגל ורתוקה לבית בגלל תאונה". היא המשיכה לתת לי רשימת פציינטים מרוצים שהמליצו עליי.

"תצטרכי לסלוח לי, אבל אני חייב להודות ש… אני פוחד להסתובב בשכונה הזאת".

"אל דאגה", היא ענתה, "אני שולחת מישהו ללוות אותך, ודרך אגב, אני גרה רק רחוב וחצי ממשרדך".

עצרתי לדקה לסדר את מחשבותיי, ועניתי: "למען האמת, קבעתי פגישה חשובה לערב. ואם לא אוכל לבוא היום, אוכל להגיע רק ביום שלישי הבא".

"אנא, תשתדל. הכאב מציק לי מאוד, וקיבלתי המלצות מ… ו…"

"אוקיי, אני אראה מה ניתן לעשות. תני לי את שמך, כתובתך ומספר הטלפון שלך…"

"שמי גברת שניאורסאהן ואני גרה ברחוב פרזידנט".

ביקור בית אצל המלכה 

שניות ספורות לאחר מכן הייתי עם רגל אחת מחוץ למשרד, התיק השחור תלוי על זרוע שמאל, והמזכירה צועקת־מבררת ברקע: "ד"ר אודל, קיבלת קריאת חירום???"

עצרתי לשניה, ניסיתי לייצב את נשימתי ועניתי: "דבורה, לו הייתי בלונדון ומקבל הזמנה מהמלכה אליזבט לערוך אצלה ביקור בית, גם הייתי ממהר ככה"…

הליכה נמרצת בת חמש דקות הביאני לביתה של הרבנית. הסלון היה מרשים בניקיונו ומעוצב היטב. מה שעניין אותי באופן אישי היה שעון קיר בסגנון עתיק, מתנה לרבי מארגון נוער חב"ד בינלאומי.

המתנתי מספר דקות, והפציינטית שלי דידתה לתוך החדר בעזרת הליכון. היא היתה חלשה ושברירית. ההליכה מצד אחד של החדר למשנהו ערכה דקה שלמה. כל צעד דרש מאמץ אדיר. היה דמתה לעץ שניזוק על ידי רוחות סוערות, ואני חשתי רגשי אשמה על הקושי שגרמתי סביב ביקורי.

טיפלתי בבעיה ברגל והתכוננתי לצאת לדרכי. פתאום הרבנית פנתה אליי, ואמרה משהו שגרם לי להפתעה גמורה. בקולה החלוש שאלה אם אני חדש בשכונה. היא הציעה את עצמה לעזרה אם אצטרך להתארח בשבת כאן בשכונה. היא התחייבה למצוא לי מקום לישון ולאכול! במצב הפיזי הקשה שלה, כאשר היא סובלת כאבים עזים, היא מוכנה לטרוח עבור אורח לשבת!

שמח תשמח

חודשים רבים לאחר מכן, שוב היה לי הכבוד לעזור לרבנית. היא חשה טוב בהרבה, הצבע חזר לפניה. היא היתה מלאת מרץ וחיוניות. הפעם היא דרשה בתוקף שאני אשאר ואתכבד בכוס תה, עם עוגה כמובן. תוך כדי שיחה עמי, הרבנית דלתה ממני את העובדה שאני טרם נישאתי – מחלה שהיא ניסתה להבריא…

חשתי את גלגלי מוחה מסתובבים. כן, לא לקח לה הרבה זמן להביא לפניי מספר הצעות שיסיימו את תקופת רווקותי לתמיד. המוח שלה היה חד ביותר, ותירוצים קלושים לא שכנעו אותה.

תוך כדי שיחה, הרבנית תמיד ניסתה למעט את מקומה בקהילה ותפקידה הרם. גאווה היתה ממנה והלאה, ותמיד ניסתה לתמרן את שיחותינו לאפיקים אחרים, העיקר שלא לדבר על הממלכתיות שלה. שיחקתי איתה את המשחק וקראתי לה "גברת שניאורסאהן" ולא "רבעצין".

בביקור אחד בביתה, הרבנית שמה לב למצב רוחי המרומם. היא שאלה לפשר השמחה ואני הסברתי לה שאתמול השתתפתי בחתונה של מכרים שהשתדכו במפגש רווקים שבו השתתפתי גם אני. עיניה נפקחו לרווחה ועם חיוך גדול היא חקרה אותי לגבי כל פרט ופרט של החתונה. למרות היכרותי העמוקה עם בני הזוג, לא ידעתי מראש שמשפחת הכלה הם מחסידי ויז'ניץ. החתונה היתה שמחה מאוד ורקדנו כל הלילה.

החיוך הגדול של הרבנית התרחב עוד ועוד עם כל פרט שהוספתי לספר. על פי התיאור שלי, היא "השתתפה", חיה ונהנתה מכל דבר בחתונה.

ככל שהרבנית שאלה יותר, אני סיפרתי עוד ועוד על הנאתי מהחתונה. כשסיימתי סוף סוף, הרבנית נשענה על הכסא ושאלה:

"הגד נא לי אליוט, האם פעם השתתפת בחתונה חב"דית (ליובאוויטשער)?"

הנדתי בראשי בחיוב.

"ואיזו חתונה אהבת יותר, חב"ד או ויז'ניץ?"

הרגשתי את הדם עולה לי ללחיים. הסמקתי מאוד, והרגשתי שאני נמצא במלכודת. הבטנו אחד על השני ופרצנו בצחוק ספונטאני.

התעניינות כנה

הרבנית היתה אחת מהאנשים החדי מוח ביותר שפגשתי מאודי. פטפוטים לא עניינו אותה. באחד הביקורים שלי אצל הרבנית, מזכירתי דבורה ליוותה אותי.

"מה שלום משפחתך?" שאלה הרבנית.

"ברוך ה'", ענתה דבורה בקיצור. הרבנית לא נשארה חייבת לשניה. היא מיד הפטירה:

"וכעת אמרי לי, ברוך ה', מה שלום הורייך ואחייך? וכיצד הם מרגישים?" דבורה היתה בהלם!

כשהרבנית דרשה בשלום משפחתי או משפחתה של דבורה, זה לא היה ענין של נימוס גרידא. היא התעניינה באמת ובתמים, כי היה אכפת לה. היא לא היתה פוליטיקאית, וגינוני פוליטיקה היו ממנה והלאה. אם היא קיבלה מענה שטחי, היא החלה לרדת לפרטים וביקשה מידע פרטני יותר. הרבנית היתה כנה ואמיתית מהתחלה ועד הסוף. אהבה אנשים מאוד, ואהבה מאוד את החיים עצמם.

למה זרזה אותי הרבנית?

כאשר הרבי קיבל על עצמו את הנשיאות, הרבנית התחלקה בו עם כל עם ישראל. חלקה האישי הסתכם לפרקי זמן קצובים וקצרים. אבל את הפרקי זמן הקצרים והפרטיים, היא לא חלקה עם אף אחד. זה היה זמן שקדוש לרבי.

פעם הייתי אמור להגיע אליה לביקור, אך מקרה חירום גרם לי לאחר לביתה. שלא כדרכה, היא היתה מתוחה וזירזה אותי לסיים. לאחר מכן נודע לי שהרבי היה אמור להגיע הביתה באותן דקות…

אישי ואני האזנו לנאום שלך

פעם בחרו בי להיות אורח כבוד בדינר לטובת צא"ח. מטרת הדינר היתה גיוס כספים. הרגשתי אחריות גדולה. היה דרוש כסף רב, וסדר גודל התרומות שתתקבלנה היה תלו באיכות הנאום שלי! הייתי לחוץ. שוחחתי על כך עם הרבנית והיא הזמינה אותי לביתה לפני הדינר לקבל חיזוק מהרבי. בהתחשב במעט זמן שיש לרבנית עם הרבי בבית, סירבתי בצורה מכובדת להצעתה הנדיבה.

בנאומי מיקדתי את הדיבור על קוריוזים משעשעים מתחילת דרכי כרופא בקראון הייטס, כאשר פתחתי את משרדי. בנקודה אחת פרץ הקהל בצחוק בלתי נשלט כשסיפרתי איך למדתי יידיש מאישה בת 75 שבסופו של דבר היתה הפציינטית הראשונה שלי!

כעבור שבוע ביקרתי אצל הרבנית. כשפתחתי את דלת המטבח הרבנית קיבלה אותי בחיוך רחב ואמרה: "אליוט, אישי ואני האזנו לנאום שלך. זה היה מדהים וגרם לנו לצחוק!"

במשך השנים שעבדתי בקראון הייטס, דבר אחד הפליא אותי מאוד: התשובות המהירות והקולעות שמזכירותיי זכו לקבל מהרבי בנוגע לשידוכים. הבנות היו מתייעצות עם הרבי בכל ענין הנוגע לשידוכים, והמענה של הרבי, פעם אחר פעם, היה קולע ועכשווי.

שבט תשמ"ח. 

שמונה בבוקר.

אני אמור להיפגש עם הרבנית אחר הצהריים. אני יושב במשרדי, עוסק בתכנון נסיעה קבוצתית לקולורדו. אני מתכנן לספר לרבנית את מהלכי התכנית ופרטי הנסיעה ואולי אף לקבל עצה הגונה. היא הרי תמיד מציעה לי רעיונות מעשיים ואף נהנית לשמוע על הטיולים עצמם, במיוחד אם יש אפשרות של שידוך באופק…

הטלפון השמיע שני צלצולים. הושטתי יד להרים, ושמעתי את המילים המחרידות הבאות: "שלום אליוט, זה חברך טעבעל הירשפרונג. לא אאריך בדיבורים. אני שמעתי בשורה לא טובה. הרבנית נפטרה. אני יודע כמה היא היתה חשובה ומשמעותית לך".

סלע חנק את גרוני ודמעה מצאה את דרכה על לחיי ללא מעצור. פתחתי את החלון ומשב רוח קרה סתר על פניי. בכיתי על הסתלקותה של האישה האצילית ביותר.

הכתבה פורסמה בנשי חב"ד ניוזלטר'

תרגום ועיבוד: ל. מגן

באדיבות מגזין עטרת חיה

התעודות מיותרות?

ציפורה, מורה בבית ספר על יסודי, סבורה שכל עניין התעודות מיותר לחלוטין. "התקופה שלפני חלוקת התעודות היא אמנם תקופה של שיפור בכל התחומים", היא אומרת. "בנות שבמשך כל השנה אינן משקיעות בלימודים, מתחילות לפתע ללמוד, להקשיב ולהשתתף. עוברים כמה ימים, והכל חוזר להיות כרגיל. אלה שלומדות כל השנה כראוי, ממשיכות ללמוד ולהשקיע, ואלה שהשתפרו להפליא רק לפני זמן קצר, חוזרות למצבן הרגיל. התעודה היא אמצעי של משוב לתלמידות על מצבן הלימודי – אבל המשוב הזה לא תמיד משקף את המציאות האמיתית. לדעתי אפשר להסתפק בדרכי המשוב האחרות, ויש הרבה כמו: ציונים במבחנים, הערות בכתב ובעל פה, שיחות אישיות ועוד. אלה הן דרכים עקביות, מדוייקות ואמיתיות יותר".

גם מירי, תלמידת תיכון, סבורה שהתעודות מיותרות, וסיבותיה עימה: "התעודות גורמות להרבה לחץ לתלמידות. גם בנות שלומדות כראוי ומצליחות, נכנסות לפעמים ללחץ מיותר לפני התעודות. יש תחרותיות סביב הציונים וזו אינה תחרות חיובית. תלמידות חלשות מוצאות את עצמן במקום נמוך גם מבחינה חברתית. לא נראה לי שיש תוצאות חיוביות למערכת ההשוואות והתחרות שגורמת התעודה. זה יוצר לפעמים מעין תוית לכל אחת – 'המצטיינת' ו'החלשה'. לשם מה ליצור תוויות כאלה ולהדגיש אותן, הרי כל אחת יודעת במילא את מצבה?!"

אכן, יש תלמידים וגם מורים שמתנגדים לתעודות. אבל מסתבר שיש גם הרבה בעד.

"התעודה היא גורם מדרבן לתלמידים", קובעת רותי, מורה בכיתות הגבוהות של בית ספר יסודי. "לקראת חלוקת התעודות יש תמיד השתדלות מיוחדת של תלמידים להשתפר בכל המובנים, וזה דבר חיובי מאוד. נכון שלאורך כל השנה התלמידים מקבלים הערות וציונים, אבל התעודה היא משהו רשמי, כתוב ומשמעותי שממריץ ומדרבן הרבה תלמידים. תלמיד ששיפר את הישגיו וקיבל התייחסות לכך בתעודה – ירצה להמשיך ולהשתפר להבא. לפעמים זו הזדמנות של ממש לתלמידה להוכיח את עצמה – ויש בהחלט תלמידות שעד לתקופת התעודות לא בלטו לחיוב בתחום הלימודי אבל לאחר תקופה זו הוכיחו את עצמן.

"אני יכולה לספר על מקרה מסוים של ילדה שהייתה שקטה מאוד בכיתה וציוניה היו בינוניים ומטה. אבל לאחרונה היא גילתה התעניינות בלימודים. באחד הימים פנתה אליי מיוזמתה ושאלה: 'המורה, נכון שהשתפרתי בלימודים? איזה ציון אקבל בתעודה?' השאלה די הפתיעה אותי, אבל זו הייתה התחלה של שיחה חיובית שלי עם התלמידה שהביאה לקשר חיובי בהמשך – אף שעד אז הייתה אותה ילדה שקטה מאוד".

נחמה, מנהלת בית ספר, מוסיפה על כך: "התעודה היא גורם מדרבן לא רק לתלמידים אלא גם למורים. עם כל הרצון הטוב וההשתדלות של המורים, הרי כולנו בני אדם, ויש צורך בגורם חיצוני שימריץ… חלוקת תעודות היא בהחלט גורם שמחייב גם את המורים, לבצע מעקב אחרי הציונים, ההישגים והלמידה של כל תלמיד וליידע על כך את התלמידים והוריהם, וגם את המנהלת".

תעודה ותהודה 

אחת ממטרותיה של התעודה היא ליידע גם את ההורים על מצב ילדיהם בלימודים. אז למי בעצם מיועדת התעודה, לילדים או להורים?

מורות וגם תלמידות בעל־יסודי שנשאלו, כמעט ולא התייחסו להיבט של התעודה כאמצעי ליידוע ההורים. אבל בבית ספר יסודי ובפרט בכיתות נמוכות – יש לכך כנראה משמעות רבה.

"בגיל הבוגר, יש לצפות מהתלמידים למשמעת עצמית ואחריות", מסבירה חיה מורה ביסודי. "אבל ילדים בגיל צעיר יותר עדיין אינם אחראים מספיק. לכן בבית־ספר יסודי התעודה היא יותר להורים מאשר בבית ספר על יסודי. מובן שזה אינו רק אמצעי ליידע אלא בעיקר, כדי לשתף את ההורים בתהליך החינוכי, ולהביא את ההורים לסייע בשיפור כשיש צורך וגם לעודד הצלחות".

שפרה, אם לכמה ילדים בגילאי בית ספר, מסבירה: "במשך כל השנה אמנם מקבלים מידע על מצב הילדים בכיתה, ובכל זאת נראה לי שיש מקום מיוחד לתעודה. בשונה מאסיפת הורים – התעודה היא משהו כתוב, ובשונה מציון או הערה ביומן – התעודה מרכזת ציונים בכל המקצועות והערות בכל תחומי ההנהגה בכיתה. ולמרות שכל ילד וכל הורה יודע באופן כללי היכן הוא נמצא, התעודה מסכמת את הדברים באופן ברור וחד משמעי. כאם אני רואה חשיבות רבה לתעודות".

חיה משווה את התעודה לשלט 'מד מהירות' העומד בכביש ומראה לכל נהג באיזו מהירות הוא נוסע. נכון שבכל מכונית יש גם מד מהירות… ובכל זאת, כאשר הנהג רואה את מהירותו בספרות גדולות ומאירות בצד הדרך, זה משפיע עליו יותר להאט. כך גם התעודה מראה באופן ברור ומשקפת את הישגי התלמידים והשקעתם בלימודים".

הקונפליקט הנפער

מה לעשות כשיש פער משמעותי בין ההישגים לבין ההשקעה?

חיה מתארת את הקונפליקט המתעורר לא אחת: "יש תלמידים שלא ניחנו בכישרונות גדולים, וההישגים שלהם נמוכים למרות מאמציהם. אני מתלבטת לא אחת, אם לתת לתלמיד כזה ציון נמוך כפי שקיבל או לתת ציון גבוה שישקף את השתדלותו. למעשה, נראה לי שלא ניתן לתת 'טוב מאוד' לתלמיד שקיבל ציון נמוך מאוד במבחן, אבל גם לא 'בלתי מספיק', אני נותנת ציון ממוצע בין שתי האפשרויות. כך גם כשתלמיד מוכשר מקבל ציון טוב אך אינו משקיע כלל – לא יהיה הוגן לרשום לו ציון נמוך, אך גם לא הציון הטוב שקיבל אלא מעט פחות מזה. ובכל מקרה, בתעודה יש גם מקום להערות – וכאן ישנה האפשרות לרשום הערה לאותו מקצוע או הערה כללית שתתייחס להתנהגות, להקשבה, להשתתפות ולהשקעה בלימודים. ההערות נותנות מקום לבטא באופן מהימן יותר את מה שקשה להכניס בדירוג המספרי או ב'סקאלת' הציונים המילוליים, ועל המורה להקדיש הרבה שיקול דעת בניסוח חיובי ובונה שיעודד שיפור. חשוב לזכור שבית הספר לא נועד רק להקנות ידע, אלא על פי החסידות בעיקר להקנות וללמד כללי חינוך והתנהגות, מיומנויות של למידה והתמודדות עם משימות בכלל. נראה לי שדווקא תלמיד שהתאמץ והשתדל, אף שלא הגיע להישגים גבוהים – ראוי בהחלט ליותר הערכה מזה שקיבל ציון טוב ללא מאמץ. האחרון הוא זה שלא למד להתמודד עם קשיים".

לדעתה של רותי, השיקול צריך להיות – מה יביא את הילד יותר לשיפור ולהתקדמות. אם ציון נמוך לתלמיד שהשתדל עלול לתסכל אותו, כדאי להעלות את הציון במקצת. אך לפעמים נראה שציון גבוה עלול לגרום לשאננות וכתוצאה מכך לירידה בלימודים. "אני כמורה וגם כאמא מדגישה שתמיד אפשר לשפר ולהתקדם יותר וזו הסיבה שאצלי לא קיים הציון 10, הציון הגבוה ביותר הוא 9–10 – תמיד יכול להיות טוב יותר.

"חשוב לנסות להעריך גם כיצד יקבל התלמיד את הציון. לשם כך אפשר לתת לתלמידים אפשרות, זמן מה לפני קבלת התעודות – לרשום לעצמם את הציונים שהם מצפים שיקבלו – כך ניתן לקבל תמונה על הערכת התלמידים את עצמם ועל ציפיותיהם. אולם דבר זה מתאים להיעשות רק עם תלמידים בוגרים ולא בגיל צעיר מאוד".

ציפורה סבורה שבגיל צעיר יש יותר משקל למאמצי התלמידים ובגיל בוגר יותר – יותר משמעות להישגים. "בעל־יסודי יש מחויבות גדולה יותר להתאים את עצמנו לרמה של מבחנים חיצוניים – היא מסבירה. בגיל זה, לא ייתכן להתייחס רק למאמצים ולהשקעה, ונראה לי גם שבנות גדולות מסוגלות יותר להבין את העובדה שלא המאמץ הוא שקובע".

לנחמה יש הצעה מעשית המיושמת בבית הספר שהיא מנהלת – לתת לתלמידים מתקשים מבחנים המותאמים לרמתם, ובתעודה לרשום ציון המשקף את הציון שקיבלו במבחן, אך לרשום בצד 'רמה ב" וכדומה. כך יש משקל לציון שהתלמיד קיבל וגם למאמצים שהשקיע, ולרמתו האמיתית. היא מוסיפה: "חשוב לתת ציונים אמיתיים, ובכל זאת יש מקום להתחשבות מסויימת. לדוגמה, תלמידה מתקשה, שהיא בת יחידה וידוע לי שאמה תצטער במיוחד אם תקבל תעודה גרועה – רצוי לקחת זאת בחשבון בקביעת הציונים ולהדגיש את הצדדים החיוביים, בציונים ובהערכות. לכן גם חשוב שהמורה תקדיש מספיק תשומת לב ושיקול דעת בהכנת התעודות, ושהתעודה תינתן לאחר ביקורת של המנהלת או אף מורות נוספות".

רותי מזכירה, שחשוב לשים לב לא רק לציונים בלימודים אלא להערכות ולהנהגות. אמנם אי אפשר להתעלם מהציון במקצועות השונים, אך מה שבאמת משקף את מצב הילד בלימודים הוא דווקא החלק המתייחס להתנהגות ולמידה ולא ההישגים. חשוב מאוד, היא מוסיפה, שבחלוקת התעודות יוקדש זמן לשיחה כללית של המורה עם התלמידים שבה יועבר המסר שהתעודה נועדה לגרום לכל תלמיד להשתפר ולהתקדם, שלא כדאי להתאכזב יותר מדי מציון נמוך אלא לחשוב כיצד לשפר לפעם הבאה. בשיחה כזו כדאי גם להדגיש את החשיבות של ההערות הנלוות לציונים, שבהן יש ביטוי להנהגות והליכות.

כך נגיב

איך צריכים ההורים להתייחס לתעודה שהילד מביא הביתה?

שפרה מספרת, שהיא נוהגת לתת פרס קטן לילד שהביא תעודה טובה. "לא צריך להגזים", היא מדגישה, "אבל בהחלט יש מקום לעידוד לילד שהצליח. גם אם ילד הוא מוכשר, בכל אופן נדרש גם ממנו מאמץ מסויים כדי להגיע להישגים טובים. נראה לי שאם לא נשדר הערכה לילד על מאמציו, זה יגרום לו לזלזל בהמשך".

ציפורה מתנגדת לפרס על תעודה טובה: "בוודאי שיש צורך לעודד ולהראות הערכה, אבל פרס? הילדים צריכים להבין, שהציון הטוב הוא עצם הפרס. אפשר לשדר הערכה בהרבה דרכים אחרות, אבל פרס דווקא מוריד לדעתי מהערך של התעודה עצמה".

לדעתה של רותי, עידוד מיוחד צריך להינתן לא על תעודה טובה אלא על שיפור משמעותי בכל תחום שהוא. אם בתעודה הקודמת הייתה הערה על צורך בשיפור כתב היד למשל, ובתעודה הנוכחית נרשם שיש שיפור – זו סיבה לשבח במיוחד את הילד, ואפשר אפילו לתת על כך פרס קטן. בכל מקרה, חשוב לקבל כל ילד כמות שהוא ולמצוא את הדברים הטובים אצל כל אחד, שעליהם אפשר לעודד. זה חשוב במיוחד כשיש בבית כמה ילדים בגילאים קרובים ויש השוואות ביניהם – לגרום לכל אחד לשמוח בחלקו ולחשוב כיצד אפשר לשפר יותר. גם אם יש ילד שקיבל תעודה פחות טובה לא צריך לכעוס אלא לשוחח ולהסביר".

חיה מזכירה את הבדיחה הידועה על ילד שהראה לאביו תעודה מלאה בציונים גרועים, ודווקא כשהגיע האב לציון בזמרה בו נרשם 10, סטר על לחיו. לילד ההמום מתגובת האב לציון האחד הגבוה, אמר: התעודה שלך כל כך גרועה ויש לך עוד מצב רוח לשיר?… העיקרון הוא, שתגובת ההורים צריכה להיות לא רק בהתאם לתעודה עצמה אלא ליחס של התלמיד. אם הילד מציג לפנינו תעודה גרועה, ומשדר זלזול ואדישות (לא מעושה) – יש מקום לשוחח בחומרה, ולהסביר שעליו לשפר את יחסו. כמובן שגם שיחה כזו צריכה להתנהל באווירה חיובית כדי שהילד יקבל את הדברים. אולם אם הילד עצמו מרגיש מאוכזב או מתוסכל מהתעודה, עלינו בעיקר לעודדו ולעזור לו להשתפר בהמשך. בכלל, כפי שטוענת נחמה, התעודה הרי אינה הפתעה גמורה אלא שיקוף למה שהיה קודם, וגם תגובת ההורים היא חלק מההתייחסות הכללית למצב הילד בלימודים. כך שההתייחסות לתעודה היא המשך להתייחסותם של ההורים בכלל למצב הילד – אם בעידוד, שיחות מוסר או הסבר ואם בפרסים או עונשים.

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-16 למלחמת הקיום על עמנו ארצנו ותורתנו הקדושים.

בזמן האחרון יצא לי לראות בהזדמנויות שונות את עמך ישראל התמים והטהור בשיא הפשטות בהזדמנויות שונות עורכים ערבי תפילה שירה וריקודים ספונטניים בכדי להודות לה' יתברך על כל הטוב שגמל עמנו במלחמת הקיום הנוכחית.

מה לה לשירה וריקודים בעת הזו שאלתי את עצמי?

האם זה הזמן לפצוח בשירת הודיה או שמא כדאי להמתין קצת עם כל הרצון הטוב לחגיגיות הזו?

 האם ישנו רגע ואם כן מהו הרגע בו אנו יכולים וצריכים לעצור רגע מכל הטירוף הפוקד אותנו, לנשום עמוק ולהודות מכל הלב על כל הטוב שעשה עמנו ה' יתברך?

והאם יש בכלל על מה להודות לאחר האסון הגדול והכבד שפקד אותנו?

ומה טיבה של שירה והודיה בכלל, האם אין דרכים אחרות להודות על הטוב?

בכדי להבין את מהותה של שירה והודיה ומתי נכון לצאת בשירה בתופים ובמחולות ננסה ללמוד על כך מפרשת השבוע, מזווית יהודית חסידית ופסיכותרפית.

השבוע נקרא בפרשת בשלח!

בני ישראל שיצאו זה עתה מארץ מצרים הולכים בדרך עקיפה אל החירות במטרה להימנע מלפגוש שוב את העם הפלישתי ולהתמודד במלחמה מולם, בכדי לא לרכך ולפגוע בלב העם הפצוע והשותת דם ממילא לאחר כל גלות והסבל הנורא אותו חוו ועברו במצרים ולגרום להם להתחרט על שיצאו ממצרים ישירות למלחמה.

הם צועדים גברים נשים וטף  אל עבר הר סיני על פי ציווי ה' יתברך אל משה רבינו במטרה לקבל את התורה הקדושה ולהפוך רשמית לעם ומשם ימשיכו לארץ המובטחת.

בני ישראל מגיעים לחוף ים סוף לאחר סיבוב ועיקום הדרך על פי ציווי ה' יתברך ולפתע הם רואים את מצרים מאחוריהם. העם נבהל ונתקף בחרדה וזועק למשה ולה' יתברך שיציל אותם מהמצריים.

משה צועק לה' יתברך, ה' יתברך עונה לו בפשטות ובתוקף זה לא העת לזעקה, תפילה או כל דבר טוב אחר שיכול כביכול לעזור לכם כעת להיוושע מהמצריים, הדבר היחיד כעת הנו הזמן להתקדם אל עבר המטרה שלשמה יצאתם ממצרים אל עבר הר סיני!

איך עושים זאת אם כן שואל משה רבינו שהים מלפנינו ומצרים מאחורינו? ה' יתברך מורה לו לנטות את ידו עם המטה שבידו על ים סוף והים נבקע לשנים עשר גזרים, בני ישראל הולכים בתוך הים אך ביבשה החשופה שנגלית לעיניהם המשתאות!

מצרים טובעים בים סוף בני ישראל מתאוששים רגע מהרגע השמימי אותו חוו זה עתה, וממהרים לפצוח בשירה ובריקודים ולהביע תודה לה' יתברך על הניסים והנפלאות שעשה עמם כעת!

זוהי השירה המפורסמת  המכונה 'שירת-הים' אותה אנו שרים כל יום וכל בוקר בתפילת שחרית ומודים לה' יתברך על כל הטוב שעשה, עושה, ויעשה עמנו!

מה מהותה וייחודיותה של שירת הים? ומדוע באה היא רק לאחר נס בקיעת הים ולא מיד לאחר היציאה ממצרים?

"הלשון הוא קולמוס הלב והניגון הנו קולמוס הנפש"!

בכדי להבין זאת נקדים את משמעות השיר והניגון בנפש האדם!

מה ההבדל בין שיר לניגון?

ניגון בוקע ממעמקי לבו של האדם ומבטא את תחושותיו ורגשותיו ללא מילים! לעומתו השיר מבטא את תחושותיו ורגשותיו של האדם במילים דווקא!

לניגון משמעות רבה בתורת החסידות ובחסידות חב"ד בפרט. על מהותו של ניגון כתב אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם: "הלשון הוא קולמוס הלב והניגון הנו קולמוס הנפש".

אדמו"ר הריי"צ מבאר זאת באחת משיחותיו, אשר המחשבה משרתת את המוח, הדבור משרת ומגלה את מחשבת המוח והרגש הלב. אבל הניגון משרת ומגלה את הכוחות עונג ורצון, שהם כוחות מקיפים למעלה מכוחות הפנימיים של המוח והלב (כמבואר בתורת חב"ד) עד מהות הנפש עצמה.

כי כשם שיש אותיות לדבור כן יש אותיות לניגון. אולם הבדל גדול ביניהם!

 בעוד שאותיות הדבור עניינן  במובן כללי ירידה, זאת אומרת שעניינן להוריד ולגלות את מחשבת השכל או רגשות הלב, שהאדם מלבישן בצירופי אותיות, בדבורים מדבורים שונים בפנים מסבירות עד שיגיעו גם אל הזולת, אשר בהמשכה וירידה זו מעליון לתחתון מתגשמת דקות השכלת המוח ומתעבה זכות רגש הלב מאותה דקות ובהירות שהיו להן מקודם לכן, ולזאת יכולים בצדק לתאר בכללות אותיות הדבור בשם אותיות הירידה, הנה בנגוד לזה אותיות הניגון בכללותן הן אותיות העלייה.

אותיות הנגינה אומר אדמו"ר הריי"צ – הן אותיות העלייה, המרוממות ומעלות את האדם למדרגה גבוהה. באותה שעה שמנגן הרי הוא נסגר ונשקע כולו בחדר שלפנים מחדר ממסתורי נפשו ולשעה איננו כלל ממהותו הגלויה, כי אז הוא נדבק בעצמותה של הנפש.

על ידי אותיות הנגינה מתעלה האדם והרי הוא נמשך ברום המעלות של היכלי האור וגילוי נשמתו, וקווי אור אלה דוחים על כל פנים לשעה את כל הלא טוב הצבור בנפשו. כי אותיות הנגינה מעוררת בו, באדם, את הטוב הפנימי והנעלם, הזך והברור, אשר פועל התגברות הצורה על החומר.

אותיות הנגינה אפוא אינן מורידות מעליון לתחתון, כי אם אדרבא, הן מגביהות ומרוממות מתחתון לעליון. וכשהאדם מתעורר בכל רצונו ותשוקתו לעליה בהיכלי אור נשמתו הפנימית, אזי הוא מטפס ועולה בשליבות סולם הניגון ושם הוא יכול לינק מ-'לשד עצם נשמתו' שכולו טוב.

כי אמנם הנסתר והנעלם שבכל איש ישראל על פי תורת החסידות הוא כולו טוב, זך וברור וכשהוא מתעלה באמצעות הניגון הלבבי והנפשי, שאז מתגלה הטוב הצפון והנעלים מחדרי נשמתו, הרי האדם נעשה מזוכך ומשובח יותר.

ישנם כמה מיני ניגונים חבדיי"ם: יש ניגון המביא לידי התעוררות הכוונה בתפלה, ויש ניגון הבא מתוך התעוררות הכוונה, שאז הניגון בעצמו הוא המשך כוונה זו, שמעורר ומגלה את הטוב טעם והנועם הנפשי בהשכלת אלוקות, שאליה הוא מתכוון ומתדבק בכל נפשו.

ידוע שהאדמו"ר הזקן רכש לו הרבה נפשות בחוש נגינתו. מסופר גם עליו, שבהיותו פעם בעיר שקלאוו המלאה גאונים וחכמים, וכשסובבוהו והקיפוהו בקושיותיהם וספיקותיהם בים-התלמוד, ניגן האדמו"ר הזקן לפניהם אחד מניגוניו המלאים דביקות עצומה, אשר פעל כל כך על חושיהם של השומעים, שהתעוררו ברגש עונג ועליצות הנפש, עד אשר נפקחו מעינות חכמתם ושכלם ונפתרו להם כל קושיותיהם וספיקותיהם מעצמם!

וכך היה הסיפור: בהזדמנות מסוימת עבר אדמו״ר הזקן דרך העיר שקלוב. אז ידעו כבר ב-שקלוב שהרבי הוא גאון עצום וגאוני שקלוב באו אליו לשאול שאלותיהם. הרבי לא ענה לאף אחד מהם. והוחלט לעשות אסיפה רבה ב-"בית המדרש הקר", להזמין את הרבי לומר תורה ולתרץ קושיותיהם. הרבי קיבל הזמנתם.

הרבי בא לבית המדרש, עלה על הבימה ואמר: אומר לכם תורה, לתרץ קושיותיכם? אנגן ניגון. המשנה אומרת: "כל בעלי השיר" – נשמות ומלאכים – "יוצאין בשיר ונמשכין בשיר" – ההעלאה שלהם היא על ידי שיר וניגון. והתחיל לשיר בדביקות גדולה. בבית המדרש הושלך הס וכולם היו שקועים בעמקי מחשבותיהם, ולמשך שעה לא הרגישו היכן הם נמצאים.

בשעה שהרבי שר, נפתרו אצל כל אחד מגאוני שקלוב קושיותיהם ושאלותיהם!

בניגון הדביקות שלו פתח הרבי את צינורות מעיינות החכמה, ופעל פתיחה בכלי המוח וכלי השכל של גאוני שקלוב. הרבי העלה אותם לדרגא גבוהה יותר וממילא נפתרו קושיותיהם. חסידי שקלוב קראו לניגון זה בשם "הניגון של מתן תורה". 

(מתוך לקוטי דיבורים חלק ג'-ד' עמ' 641).

פעם אחרת, מספר הרבי הריי"צ, השיב האדמו"ר הזקן לחבר אברכים לומדים, אשר התאוננו לפניו על אי הבנת ספרו "התניא", והשיבם הוא, שבכדי להבין את התניא – זקוקים לנגינה חסידית.    (הקדמה לספר הניגונים חב"ד).

עוד התבטא הרבי הריי"צ על הניגון ומעלתו:

לנגינה מעמד חשוב בחסידות והיא אחת ההנהגות היסודיות שהנהיג הבעל שם טוב בשיטתו החסידית.

שכן מעיקרי החסידות הלא המה: שמחת הלב ודביקות הנפש בגעגועים וכיסופים לאבינו שבשמים. להבעות נפשיות אלו יגיע החסיד בסיוע הניגון שבכוחו לרומם את הנפש בשליבות הסולם האלוקי ולהביאו למדרגות הגבוהות.

רב כוחו של הניגון החסידי העליז והשמח לגרש את התוגה ועצבות הלב שכל כך מאוסות הן בתורת החסידות וגדול עוזו להכניס במקומן אור חדש של שמחה חדווה ועליצות הלב. תכונות הנפש החביבות ומשובחות כל כך בפי שיטתם של החסידים.

 ההבדל בין ניגון של תפילה לניגון חסידי הוא: ניגון של תפלה בא מתוך הכוונה ואלו ניגון חסידי יוצר את הכוונה התעוררות בלב!

בניגון חסידי, משתקף מהלך הרוח של מחבר הניגון. ניגון הוא סוג של חווייה, ויש בזה שני אופנים: חווייה המתבטאת בניגון, וניגון היוצר חווייה.

 (ספר השיחות תש"ד עמ' י"ז)

בהתוועדות מחול המועד סוכות ה'תשי"ז הרבי מליובאוויטש רבי מנחם מענדל שניאורסון ציטט את פתגם חמיו והסביר אותו כך: "הלשון הוא קולמוס הלב"- כלומר על ידי דיבור ניתן להעביר את הרגש שבלב. ו-"ניגון הוא קולמוס הנפש"- כלומר שעל ידו נמסר הרגש של הנפש והנשמה.

ובהמשך דבריו אמר הרבי: בהתאם לכך, הנה כאשר יהודים מתאספים יחד, אשר, וידוע ש-"אכל בי עשרה -על כל עשרה יהודים שמתאספים יחד (יהיו מי שיהיו) שכינתא שריא" – השכינה שורה עליהם!   

וכפי שמבאר רבינו הזקן ש-"אף שאינם מדברים בדברי תורה" או עוסקים במעשה המצוות, הנה עצם העובדה שעשרה מישראל מתאספים יחד בשלום ובאחווה, הרי זה גורם להשראת השכינה ביתר שאת וביתר עוז!

לכאורה הרי ידוע ממילא ש- "מלא כל הארץ כבודו" ו-"לית אתר פנוי מיניה"-אין מקום הפנוי מנוכחותו של ה' יתברך בעולם!, מה אם כן משמעותה של השראת השינה דווקא על עשרה מישראל המתאספים יחד?           

ההסבר לכך הוא: בדרך כלל עניין השראת השכינה בעולם כולו הנה בהעלם והסתר, אך כאשר עשרה מישראל מתאספים יחד (באופן שאין ביניהם מחלוקת וכולם בדעה אחת), הרי זה ממשיך ופועל השראת השכינה (יותר מאשר העניין ש- 'אין מקום הפנוי מנוכחותו של ה' יתברך') בגילוי!

ובפרט כאשר מתאספים יחד על מנת לבוא להחלטות טובות כיצד לעבוד את ה' יתברך ולהרבות טוב וחסד בעולם!

ונוסף על כל זה כאשר מצווה זו נעשית בזמן הנקרא "זמן שמחתנו", (חג הסוכות) היינו, ש-ה' יתברך מצַוה עלינו לעשות מצוה זו מתוך שמחה – שמחה כפשוטה, לא רק שמחת הנשמה, אלא גם שמחת הגוף, שלכן מתבטא הדבר בניגונים שמחים וריקודים שמחים, עד שמגיעים לשמיני- עצרת ושמחת-תורה שאז השמחה היא במילואה ובשלימותה .

הנה כאשר ישנה "צוותא" זו – בוודאי צריך את "קולמוס הנשמה", שזהו ניגון, ניגון חסידי וניגון שמח.

וסיים הרבי וניגון זה (ניגון שמחה אותו ציווה הרבי לחסידים שנכחו בהתוועדות זו לשיר) יהיה התחלה להתוועדות זו, ויסייע לקבל החלטות טובות 'אין טוב אלא תורה'.

בליל שביעי של פסח תרח"צ באטוואצק שבפולין, נסובה שיחת אדמו"ר הריי"צ אודות ניגונים, ואמר בנוגע לניגון ששרו משה ובני ישראל בשירת הים בזמן קריעת ים סוף – שאמנם "הניגון הוא בלתי ידוע, אבל ברור הדבר, שהיה זה ניגון לבבי שמח!

שירת הים היא קריאה של שבח ותהילה! (ד"ה מן המיצר קראתי תרצ"ז).

"שירת הים היא בדרגה של 'שיר פשוט' (למעלה אף משירת הלויים), הדרגה הגבוהה והעליונה ביותר מבין דרגות השיר והניגון, הבאה מתוך ה"תענוג הפשוט". (המשך תרס"ו ו-תער"ב).

'שירת-הים' של הרבי!

בהתוועדות ל״ג בעומר תש״ז, בהיותו בפריז, סיפר הרבי, שכונה אז הרמ״ש:

בשנת תש"ז, שנתיים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, הגיעה הרבנית חנה שניאורסון, אמו של הרבי מליובאוויטש, לפריז שבצרפת, על מנת להמשיך משם לארה"ב בכדי לשהות לצדו של בנה. היה זה אחרי שנים ששהתה בגלות לצד בעלה, רבי לוי יצחק שניאורסון, גלות ממנה לא חזר. הרבי, שעדיין היה רק חתנו של הרבי הריי"צ, נסע לקבל את פני אמו, אותה לא ראה שנים, וללוות אותה בדרכה לארה"ב.

הרבי שהה בפריז מספר חודשים עד להפלגה המיועדת ובמשך הזמן הזה ניצלו חסידי חב"ד בפריז את ההזדמנות ובקשו מהרבי להתוועד איתם. באחת ההתוועדויות, ביקשו כמה מהחסידים מהרבי שיעורר רחמים אצל חותנו, הרבי הריי"צ, שיצליחו להשיג ויזות כדי שיוכלו לצאת מצרפת ולהגיע לארה"ב.

הרבי הסתכל על החסידים שהיו חסידים חשובים מאד, קצת חייך לשֵמַע דבריהם ואמר: אתם חושבים שמישהו צריך להזכיר לרבי לחשוב עליכם לטובה ולעורר עליכם רחמים רבים? אין לכם מושג איזו אהבה עצומה יש לרבי (הריי׳׳צ) אליכם, אלה שהצליחו להימלט ולצאת מעמק הבכא. אספר לכם מעשה שקרה השנה, ואז תבינו את דבריי.

עקב המאסר והייסורים האיומים שעבר הרבי הקודם אצל הקומוניסטים כאשר נגזר עליו דין מות, והתעללו בו מאד, הרבי הריי"צ חלה.

הייתה תקופה מסוימת בארה"ב שכל בוקר נכנסה אחות לחדרו של הרבי להזריק לו זריקה, וזה היה בשעה מדויקת שבע בבוקר.

הרבי הריי"צ ישב מוכן ומזומן ליד השולחן שלו, האחות דפקה ונכנסה ונתנה את הזריקה. פעם אחת, מספר הרבי, היא הגיעה דקה לפני שבע ודפקה כדרכה על הדלת, ואף אחד לא ענה.

היא חיכתה עד שבע, חשבה שהקדימה דקה, והמשיכה לדפוק ועדיין לא ענו לה. היא פתחה את הדלת ונכנסה בעצמה, ופתאום רואה שהרבי לא כתמיד שהוא יושב עם הפנים כלפי הדלת כשהוא ערני לגמרי אלא יושב עם הגב לכניסה, עיניו סגורות ונראה שהוא כלל לא נמצא כאן.

היא מיהרה לחדר הרבנית וסיפרה על החיזיון הנורא והמבהיל הזה. הרבנית ניגשה, ניסתה לקרוא לו, והוא אינו מגיב. הרבנית שלחה מיד לקרוא לי. הגעתי במהירות, נכנסתי לחדרו הקדוש, ניגשתי סמוך אליו, ושמעתי שהרבי אומר "אז ישיר" בדבקות נפלאה. רמזתי לכולם שהכול בסדר ואין ממה לדאוג ולחשוש, וביקשתי בתנועת-יד שיעזבו את החדר.

לאחר שהרבי סיים את שירת-הים, החל לקוראה פעם נוספת. כאשר התבוננתי היטב, הבחנתי שהוא גם מלווה את הקריאה בנענועי רגליים חלושות. כאשר כילה את אמירת השירה, הוא נשאר ישוב על כיסאו. אנחה פנימית של שביעות-רצון יצאה מפיו, הוא פקח את עיניו וכשהבחין בי אמר בלחש: "ברוך השם, ברוך השם הכול עבר בשלום".

באותם רגעים ממש קבוצה גדולה של משפחות חב"דיות עברה את הגבול הרוסי בתקופת המשבר והרדיפה הגדולה של היהדות (בברית המועצות לשעבר) הקומוניסטית, באמצעות דרכונים פולניים מזויפים, מסע שסיכן את חייהם שכן אילו היו תופסים אותם זה היה פיקוח נפש ממש.

הרבי הריי"צ היה נתון במתח אין סופי ובדאגה לגורלם וכשקרא הרבי את שירת הים בדבקות נפלאה תודה לאל הקבוצה עברה את הגבול בשלום. השעה בה הצליחו בעזרת ה' יתברך לעבור את הגבול בשלום, הייתה בדיוק השעה שהרבי אמר בדבקות נפלאה את שירת הים.

למחרת הביא הדוור מברק בו נאמר כי אנ״ש עברו את גבול רוסיה בשלום.
והרבי סיים: אחרי ששמעתם את כל זאת, האם צריכים אתם עוד שמישהו יתווך ביניכם לרבי?! מה שצריך הוא יודע והוא עושה הכול למען כולנו!

שירה המתפרצת מעצמה:

על שירת הים כותב האדמו"ר הריי"צ כך: באופן כללי ניתן להבחין בין שני סוגי שירה: שירה המעוררת את השמחה, ושמחה המתפרצת מעצמה.

שירה המעוררת את השמחה – כמקובל במועדים לשמחה, לנגן בקול כדי לעורר את השמחה. כי באמצעות הניגון, השמחה מתעוררת ומתגלית.

ושירה המתפרצת מעצמה- בדרך ממילא כדוגמת שמחתו של האב השמח בשמחת בנו יחידו או כל שמחת לבב אחרת, שבה שמחה מתפרצת ומתגלה לעין כל בשירה ובזמרה.

בשירה הראשונה כדי לעורר את השמחה, יש להיעזר בדרך כלל בתנועות שונות שיש בהן כדי להבליט את יופי הניגון, כך שלמעשה גודל השמחה הוא כערך הניגון והשפעתו.

ואלו בשירה השנייה התופעה היא הפוכה, קודם כל האדם שמח, וכתוצאה מכך שלבו מלא שמחה בא גם הניגון, והשירה מתפרצת ומתגלה בדרך ממילא.

ויצוין כי כסוג השני של השירה, הייתה גם שירת הים. 'ואז ישיר משה'- בעקבות האור הנעלה שהאיר לישראל, התפרצה מעצמה ובדרך ממילא השירה של משה ובני ישראל.

זוהי אם כן מעלתה של 'שירת-הים' שהושרה על ידי משה ובני ישראל דווקא  על שפת הים.       כשיצאו בני ישראל ממצרים הם היו חפוזים ובהולים, הם לא היו פנויים לשיר, הם ברחו ממצרים כל עוד נפשם בם!

לעומת זאת: כשראו בני ישראל את מצרים מת על שפת הים התפרצה לה השירה מעצמה!

זוהי אם כן מהותה של שירה והודיה כאשר היא מתפרצת לה מעצמה, היא לא זקוקה לשום ציווי איפה (עולם) כדאי לשיר? או הכוונה מתי (שנה) נכון לשיר? או איזה (נפש) שיר כדאי לשיר?  השירה פורצת לה ממעמקי הנפש ומתנגנת לה מאליה!

כך גם אנו עומדים וניצבים בעיצומה של מערכה קיומית על שלמות ארצנו, עמנו ותורתנו, לצד כל הסבל הבלתי נתפס והבלתי מוכל מאסון שבת ושמחת תורה, רואים אנו כל יום וכל שעה את הניסים הגלויים והגדולים אשר ה' יתברך עושה עמנו, עם חיילנו הנלחמים עבורנו את מלחמת ה', עם אחינו ואחיותינו היושבים בדרום ובצפון הארץ, ובאופן ספונטני פורצת לה השירה והריקודים מעומק הלב והנפש ומבטאים את השבח וההודאה: "עַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ,
וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם
הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ"..

יהי רצון שנזכה כבר לשיר את השירה העשירית בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש

שבת שלום ומבורכת

נכתב על ידי מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

🎶 שבת שירה 🎶

זוּ רַק אָתְּ וְהַיָּם שֶׁלָּךְ

זֶה שֶׁאַתְּ מְחַכָּה שֶׁיִּבָּקַע כְּבָר.

אַתְּ נִצֶּבֶת מוּלוֹ מִתְבּוֹנֶנֶת,

חוֹשֶׁבֶת, חוֹשֶׁדֶת, נֶחְנֶקֶת.

הַמַּיִם הִגִּיעוּ לַצַּוָּאר..

וְאַתְּ צוֹרַחַת אֶת נִשְׁמָתְךָ

אֱלוֹקָי עֲנֵנִי…

לֹא יְכוֹלָה יוֹתֵר

חָנַקְתָּ אוֹתִי מִכָּל כִּוּוּן.

אַתְּ מַתְחִילָה לָחוּשׁ

אֶת טַעַם הַמַּיִם הַמְּלוּחִים

מִתְעַרְבְּבִים עִם הַדְּמָעוֹת שֶׁלְּךָ…

וְהוּא עוֹנֶה לְךָ

בִּתִּי

קִפְצִי

תִּפְרְצִי

שַׁחְרְרִי

תְּבטְּחִי בִּי

הַכֹּל בְּסֵדֶר

אֲנַחְנוּ יַחַד

רַק תַּחְלִיטִי

וַאֲנִי..

בְּטִפַּת הָאֲוִיר הָאַחֲרוֹנָה

מְמַשֶּׁשֶׁת מְחַפֶּשֶׂת אֶת הָרֶגֶל

מְגַשֶּׁשֶׁת בְּיָם בָּאֲוִיר וּבַיַּבָּשָׁה

ו..בּוּם … קוֹפֶצֶתת

רֶגַע, הוּא בֶּאֱמֶת נִבְקַע

אֵיזֶה עֵצִים יָפִים יֵשׁ כָּאן…

קוֹטֶפֶת לִי פְּרִי מֵעֵץ החַיִּים

מַעֲלֶה אֶת רָמוֹת הַסֻּכָּר

וְהַמְּתִיקוּת..

וּפוֹצַחַת בּשִּׁירָה

"שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה"

"זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ"

זֶה רַק אֲנִי וְהַיָּם שֶׁלִּי..

רַק אֲנִי רַק אֲנִי וְאֱלוֹקָי ..

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה

שלום לך נפלאה!

איך יודעים מה הכי חשוב בפרשה?

שאלה קצת מעצבנת,

מה זאת אומרת, הכל חשוב?!

אבל בכל זאת,

תפסת מרובה לא תפסת,

לפעמים כדאי להתמקד בתובנה יסודית ומרכזית אחת

ואיתה "ללכת" ולהפנים.

אז מכל הפרשה הענקית הזו:

קריעת ים סוף,

טביעת המצרים,

שירת הים,

ירידת המן,

מים מסלע,

מלחמת עמלק.

במה חז"ל היו רוצים שנתרכז?

אומר לכן איך אפשר לדעת: ההפטרה.

אותו קטע מהתנ"ך שקוראים אחרי הפרשה,

תקנה שמקורה בזמנים שלא הייתה אפשרות לקרוא בתורה.

חכמינו היו צריכים להתבונן בכל פרשה – ולהחליט מה יהיה תחליף הולם.

אז מהי הפטרת בשלח?
נכון מאוד- שירת דבורה!

שירה של אישה מיוחדת, שופטת ומנהיגה

שהובילה את ברק בן אבינועם למלחמת ניצחון וישועה.

אז מה זה מלמד על פרשת בשלח?

לאילו פסוקים באופן מיוחד זה שולח אותנו?

נכון מאוד, התשובה מתבקשת:

אחרי שירת הים – שירתה של מרים.

המילים מדברות בעד עצמן,

פסוקים כל כך מרגשים!!!

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ

וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה

סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

הנשים מלאות האמונה, שידע בוודאות גמורה

שעוד יהיו ניסים מטורפים- וארזו לדרך תופים!

הנשים שתמיד האמינו, ועכשיו שאגו יחד שירה.

אצלן זה ממש "כל עצמותי תאמרנה" ריקודים! מחולות!

גם לנו יש את הכוח הזה,

את האמונה החזקה הזו.

גם אנחנו מפנימות, יותר מאי פעם.

שהנה זה בא, בקרוב אצלנו.

ואולי אפשר לחשוב בטעות,

שהגברים עסוקים בדברים גדולים,

והנשים איך נאמר, עסוקות בקטנות.

הבעל הגיבור לוחם – והאמא בעורף, טיטולים וזה.

אז חוץ מהעובדה הפשוטה,

שאין משימה 'קטנה' וכל אחד עושה תפקיד עצום,

צריך לזכור שיש לנו תפקיד בפני עצמנו.

לא *בגלל* הגברים, או בעקבותיהם.

שירת מרים והנשים מופיעה אחרי שירת הים,

אבל התופים הרי שם כבר מזמן, נכון?

ההתעוררות של מרים לשיר

היא מתוכה, בצורה עצמאית לחלוטין.

הרבי מליובאוויטש ממש מדגיש את זה:

"מרים התעוררה מעצמה לומר שירה,
ומזה הוראה גם לזמן שאחרי מתן תורה-

יש עניינים שהנשים לא צריכות את בעליהן אלא מתעוררות מעצמן"

מתעוררות מ ע צ מ ן!

שמעת חברה יקרה?

ככה זה בכל ענייני השיר, העליות, והגאולה.

אז אל תחכי לאף אחד שישיר לך.

השירה שלנו בוקעת מהלב,

ותביא את הגאולה בקרוב.

שבת שלום!

מירי שניאורסון וצוות נפלאו"ת.