רגע לפני שבועות, אנחנו כבר כולנו כאיש אחד בלב אחד. שבת אחדות אחרי כמעט חמישים יום של עבודה לתקן את ״לא נהגו כבוד זה בזה״. ועדיין, יש בנות שלא נמצאות שם. לא מרגישות מחוברות. ולהיפך. האחדות היא נגדן. הן מגיעות לכיתה ואף אחת לא פונה אליהן לשלום. הן יכולות לפנות לחברה ולא להיענות. מסביבן, משחקים, ויכוחים, התרחשויות וכל מה שמרכיב חברה בריאה, ורק הן נשארות בחוץ. כי הטילו עליהן חרם.
היום המילה חרם כבר לא מבטאת עונש המוטל על ידי רבני הקהילה במקרים חמורים מאוד. בזמננו משמעותו – גחמה של ילדה אחת או יותר שסוחפת אחריה כיתה שלמה. לא צריך סיבה מיוחדת לחרם הזה, והבת המוחרמת סובלת סבל שאי אפשר לתאר אותו.
קצת על התופעה, והכאב שיכול להמשיך ללוות אחר כך במשך שנים.
אמא אמיצה משתפת בתחושות ובעזרה אותה נתנה לביתה לאחר התייעצות. מורה יקרה שהחליטה לאחר חרם אחד לעשות פעולה שתמנע את החרם הבא. הרבה כאב ואומץ של ילדות, של נשים מבוגרות. "וברכנו אבינו כולנו כאחד".
לבד מאחורי קיר זכוכית
רבקי, נערה מקובלת מאוד בחברה, גילתה ביום לא בהיר אחד שהיא מוחרמת. בהתחלה היא אפילו לא ידעה למה. היא משתפת אותנו בתחושה הקשה, במחשבות שעברו לה בראש, ובקושי לסלוח.
"זה היה סתם יום רגיל לגמרי. היה לי מועדון ׳צבאות ה'׳ והפעילות היתה ממש בסדר. יצאתי מרוצה בסך הכל. היו קצת הפרעות, אבל זה נורמלי. אפילו למורות רציניות מפריעים לפעמים בשיעור, נכון? הכנתי שיעורי בית והלכתי לישון, לא מתארת לעצמי מה את מה שאני עומדת לעבור מחר. בדרך לבית הספר ראיתי אחת מבנות הכיתה. קראתי לה, אבל היא התעלמה ממני והמשיכה ללכת. זה היה לי מוזר, אבל עדיין, דנתי אותה לכף זכות. הייתי ילדה חברותית ומקובלת. לא הייתה לי שום סיבה לחשוב שמישהי לא תרצה לדבר איתי.
בכיתה הבנתי כבר שמשהו לא טוב קורה. בנות לא ענו לברכת השלום שלי, הפנו לי את הגב. רות, השכנה שלי לספסל, הזיזה את הכיסא שלה כמה שיותר לצד, והתרחקה. לא שאלתי אף אחת מה קרה, למה הן נוהגות בי ככה. לא הייתי מסוגלת לעמוד במצב הזה, שלא עונים לי. זה היה נורא!
כמה ימים עברו. רק אחר כך נודע לי דרך אחותי שלמדה כמה שנים מעליי שבת בשם חיה התסיסה את כולן נגדי. למה? כי צעקתי על אחותה הקטנה במועדון. בטח שצעקתי עליה! היא הציקה לילדות, שפכה בכוונה את הצבעים וליכלכה את בית הכנסת. מה הייתי אמורה לעשות? לתת לה פרס?
"אלו היו ימים נוראים. חייתי בכיתה כמו מאחורי קיר זכוכית. אני שם, שומעת, רואה, אבל לא קיימת. אין לי זכות דיבור. הייתי מגיעה לכיתה, לוקחת נשימה עמוקה וכאילו מפסיקה לנשום עד שיצאתי הביתה.
לפעמים נראה לנו כאילו אפשר להסתדר בלי חברה, אפשר לחשוב… אבל זה כמו חשמל… רק כשיש הפסקת חשמל, אנחנו מגלים כמה כל פעולה שלנו כמעט, תלויה בו. להרתיח מים לתה, להדליק בוילר, לחמם משהו במיקרוגל, להתקרר במזגן בקיץ הלוהט.
"בבית הכל היה טוב. לא סיפרתי לאמא. לא רציתי שהיא תצטער ולא חשבתי שהיא יכולה לעזור. היחידה שידעה הייתה אחותי הגדולה והיא פינקה אותי במתנות קטנות, שוחחה איתי אל תוך הלילה על משקה חם. מקסימה.
רק אותה שיתפתי במחשבות שמילאו אותי. חלמתי שיקרה לחיה משהו רע. אני יתומה כבר מגיל חמש ועד היום לא הרגשתי מסכנה בגלל זה, כולן הכירו אותי וקיבלו אותי כמו שאני. עכשיו פתאום הרגשתי את היתמות שלי מאוד חזק. ולא הבנתי למה.
"למדתי את הפסוקים מפרשת משפטים שנבחנו עליהם רק כמה חודשים קודם לכן, על עונשו של המענה יתום ואלמנה. בכיתי מכאב. היו ימים שהתפללתי שלי יקרה משהו רע. שאקבל מחלה קשה או אמות בפיגוע. ככה יהיו לחיה יסורי מצפון שלא יעזבו אותה לכל החיים. אני יודעת שהמחשבות האלו קשות, אבל הסיטואציה הייתה קשה לי.
לאחר שבועיים בערך החרם נגמר. בלי הכרזה רשמית. בנות התחילו להתייחס אליי בחזרה. גם חיה. כאילו כלום לא קרה. אולי הייתי אמורה לדרוש התנצלות, לשתף בתחושות שלי. לא הייתי מסוגלת. הפחד לאבד שוב את הכל היה חזק ממני. מיהרתי לחזור לעניינים כאילו לא קרה דבר, אבל בתוכי נשארתי פצועה.
ברוך ה', אפשר לומר שהיום אני בסדר. החרם לא חזר על עצמו ושנה לאחר מכן כבר התחלתי תיכון עם חברות חדשות. אבל התחושות האלו עוד חיות בי בכל פעם מחדש כשאני חושבת על זה. הבדידות. הכאב. הרצון המפחיד שלמישהו אחר יהיה רע, כל כך לא מתאים לי!"
סוף העולם
"הרגע הזה, בו את מגלה שהבת שלך עוברת חרם בכיתה, הוא רגע משתק. הוא סוף העולם. בשלב הראשון את פשוט לא נושמת, לא חושבת, אפילו עוד לא כועסת. פשוט מפסיקה לחיות. אני מתפללת בשבילכן שלא תבינו לעולם על מה אני מדברת."
רבקה כהנא היא אמא לגדוד שלם, בלי עין רעה, של בנות במגוון גילאים. כולן כמעט שוחות במיומנות ובהנאה בים החברה והבית שלהם נראה לפעמים כמו תחנת רכבת. שום דבר לא הכין אותה למכה שנחתה עליה. חרם על הבת שלה. חרם אמיתי, כמו בסיפורים של המדריכות בימי ילדותנו. כיתה שלמה על בת אחת.
"זה הגיע פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת." היא מתנשמת כשהיא מספרת, חווה את הכל מחדש. "יש ילדים שיש להם קשיים חברתיים מכל מיני סיבות. כאלה שתלויות בהם וכאלו שפחות. ההורים כבר רגילים לקשיים, לדמעות, לדחייה ולכאב. אני מאמינה שהורים כאלה עושים מה שהם יכולים כדי לעזור לילד שלהם ולהקל על הקשיים החברתיים שלו. לטפח אצלו כישורים חברתיים. במקרה של חרם, לעומת זאת, לא מדובר בבעיה של הילד המוחרם. זה דבר פתאומי, שתלוי בדרך כלל במוביל חברתי, מלך כיתה, שפשוט מחליט על בגידה קבוצתית.
לילד היו חברים עד רגע לפני החרם. יהיו לו שוב חברים כשהחרם יסתיים. עכשיו הוא בודד ונבגד בגלל החלטה שרירותית של ילד אחד או חבורת ילדים.
המצב הזה בעצם מעמיד את הילד בחוסר אונים מוחלט. ממש. בלי שום אפשרות להגן על עצמו. בלי שהוא קיבל אי פעם כלים להתמודד מול דבר כזה.
"כשהחרימו את שייני, בסוף כיתה ו', לא ידעתי כלום. היא הלכה לבית הספר כרגיל וחזרה כרגיל. קראה ספרים ורבה עם האחים שלה. לאחר מעשה, כשניסיתי לשחזר, באמת לא הגיעו אלינו חברות וגם היא לא הלכה לאף אחת, אבל זה קורה בחורף, לא? דסי, הבת שלי בח', עדכנה אותי. אמצע הלילה, הייתי בטוחה שכולם כבר ישנים. פתאום היא נעמדת לידי במטבח ומפילה עליי פצצה של ארבע טון. 'את יודעת, אמא? יש על שייני חרם בכיתה'. בהתחלה אני מכחישה, כמו כל אמא נורמלית שלא מסוגלת להאמין לדבר נורא כל כך. 'חרם…' אני מזלזלת. 'מה קרה? מישהי לא שיתפה אותה בחבל?'
היא מנענעת ראש. 'חרם, אמא. אמיתי. כבר שלושה ימים שאף ילדה בכיתה לא מדברת איתה. לא שמת לב שהטלפון פנוי פתאום?' לא שמתי לב? לא הצלחתי לנשום! חקרתי אותה, כל מילה עשתה לי יותר רע. אף אחת זו אף אחת. גם לא נחמי שחברה שלה מגיל שלוש, גם לא דבורי, שהיא בת של בת דודה שלי, גם לא שרה, השכנה מלמעלה. למה? כי כולן אומרות שהיא סיפרה למורה על הקשקושים ביומן של הכיתה. עם מלשינות לא מדברים. למה היא לא אמרה לי? כי זה מה שחסר לה עכשיו, להיות באמת מלשינה.
זה היה נס שדסי סיפרה לי את זה באמצע הלילה. אני חושבת שאם הייתי שומעת את זה בשעות אחרי הצהריים הייתי מסוגלת ללכת לכמה בנות הביתה, לנער אותן קצת. מה, אין להן לב?
"התקשרתי למשפיעה שלי מיד. בוכה.
היא הרגיעה אותי, סיפרה לי שזה עובר, שעוד אדבר על זה בלשון עבר באנחה. נתנה לי כמה עצות טובות שעזרו לי ולשייני לעבור את הימים המזעזעים האלה בשלום.
קודם כל, היא אמרה, צריך לתת לה המון ביטחון ואהבה. המון. לא להאשים בשום מקרה. לא 'למה לא סיפרת לי?' לא 'למה באמת הלכת והלשנת?' כלום. רק לספר לה שהיא הילדה הכי טובה בעולם, הכי אהובה. שיש לה ולי כוח לעבור את זה, כי כל החרם הזה זמני מאוד והאהבה שלנו היא נצחית.
הדבר השני שהיא אמרה, זה לא לכעוס על הילדות. הן לא אשמות. כל אחת מהן מחזיקה בחרם רק בגלל פחד, לא רוצה להיות מוחרמת כמו שייני. הסברתי את זה גם לשייני עצמה. חוץ מאותה נערה שארגנה את כולן, כל השאר פשוט מפוחדות. ראיתי את תמרי ברחוב, את שרה. חייכתי כאילו אני לא יודעת כלום, הזמנתי אותן לבוא, סיפרתי שיש גלידה. הן הגיעו בשקט, שיחקו וצחקו. בבוקר התעלמו ממנה כמו כולן. חיזקתי אותה. הזכרתי לה שההתנהגות האמיתית היא זו של אחרי הצהריים, אי אפשר לשפוט מי שמפחד. שבוע אחר כך נגמר החרם. כמה ילדות חזקות שנמאס להן לפחד התחילו לדבר עם שייני כאילו כלום לא קרה. החרימו גם אותן אבל ילדות נוספות עזבו את המשחק. הוא פשוט התפוגג. עד היום אני ממשיכה לחזק אותה ואת כל אחד מילדיי האחרים. הם נפלאים כמו שהם, לא משנה אם החברה עיוורת לזה או לא".
אומץ הוא מותג מנצח
חרם קורה בכיתה. בבית הילדה שלי מוגנת בחיק המשפחה האוהבת ותמיד יהיה מי שיקשיב לה, יענה לה, ישחק איתה. אבל כיתה עלולה להיגרר לחרם אכזרי על ילדה אחת, אשמה או לא. ומי שאחראית עליה בכיתה ואמורה לדאוג לשלומה הנפשי והפיזי בשש השעות הראשונות של היום היא המורה.
מה חלקה של המורה במיגור חרם, בשינוי האווירה הכיתתית, במניעה שלו?
"אצלי בכיתה היה חרם," מספרת דבורה, מחנכת כיתה ז׳. "זה היה נורא. לקראת סוף השנה פתאום החרימו בת אחת. ילדה נחמדה דווקא, שבדרך כלל מסתדרת מבחינה חברתית. משהו קרה, היא לא באה למלכת הכיתה בטוב, ומאז לא דיברו איתה.
הייתי די חסרת אונים. אני יכולה כמובן להיכנס לכיתה ולתת לילדה המחרימה בראש. לכעוס ולהסביר כמה זה נורא. זה רק יחזק את מעמדה של המחרימה. אם גם המורה נגדה אז בכלל המניות שלה עולות. כיתה ז׳, כן? והילדה המוחרמת? כמה משפיל זה יכול להיות עבורה. לא הייתי מסוגלת לעשות דבר כזה.
"התנהגתי במשך כמה ימים כאילו לא שמעתי על כלום. בכיתה נמנעתי מכל פעילות שעלולה להכאיב לילדה המוחרמת. לא התחלקנו לזוגות, לא לקבוצות. השתדלתי לפצות אותה בכל דרך. הזמנתי אותה לקרוא שיעורי בית, נתתי לה תפקיד נחשק. הזמנתי אותה בהפסקת האוכל לעמוד לידי ולפטפט. סתם. מישהו צריך לדבר איתה, לא?
בנות הכיתה חיכו למשהו שלא קרה. היה מתח בשיעורים. כמה בנות ניגשו אליי בסודי סודות כדי לספר לי שיש חרם על ברכי. שאני אעשה משהו. שאלתי אותן: 'מה אתן עושות בשביל לעזור לה?' הן משכו כתפיים. הן לא יכולות לעשות כלום. החרם יעבור אליהן. חייכתי. לא היה לי מה להגיד. כשהגיעה הבת החמישית הפגשתי ביניהן. 'חרם על שש בנות הוא חרם?' שאלתי. הן הבינו. יום אחר כך הפסיק החרם. ברגע שכל כך הרבה בנות מתעלמות מקיומו אין לו שום תוקף.
"למה נהגתי ככה? פשוט חיכיתי לעצה טובה. לא היה לי מושג מה לעשות כדי לעצור את החרם בלי להעלות את הנושא ולהשפיל את ברכי. בסופו של דבר זה היה טוב. היא עברה את החרם בקלות יחסית, קיבלה תשומת לב ממני ובעיקר – לא הושפלה על ידי העלאת הנושא בכיתה.
ציפיתי בסוף השנה לאיזו התנצלות מצד זו שהחרימה, לא הגיעה אחת כזו. תהיתי אם אחרי מעשה הייתי אמורה לקחת אותה לשיחה, להסביר לה כמה נורא היה המעשה שעשתה.
"שנה אחר כך, החלטתי לא לחכות שהחרם יגיע. קיבלתי כיתה חדשה והעליתי את הנושא של חרם כבר באחד משיעורי החינוך הראשונים של השנה. ראינו סרטון על ילד שעבר חרם, דנו ברגשות שלו. הכיתה הייתה כולה איתי כי עוד לא קרה כלום. אף אחת לא הרגישה כאילו אני פועלת נגדה. העלנו רעיונות לפתרון של מצב כזה. בסופו של השיעור כתבנו הסכם כיתתי. בהסכם, שנוסח כולו על ידי הבנות עצמן – שאף אחת מהן לא רוצה להיות מוחרמת – החליטו שלא יהיה חרם כיתתי. ובמידה ובת תתחיל חרם, על כל בת אחרת בכיתה מוטלת האחריות לסרב לו ולהתנהג כרגיל אל הבת המוחרמת.
התרגשתי. באמת.
"במהלך השנה, בהנחיית יועצת בית הספר, השתדלתי כל הזמן להגיע למצב בו כל בת יוצרת מגע קרוב עם כל בת אחרת. ערבבתי אותן כל הזמן. בפעילויות, במקומות, במשימות. מה המטרה? חרם אפשר להטיל רק על מישהי שרחוקה רגשית. אם כל בת הספיקה להתקרב לכל בת, אפילו לכמה דקות, למשימה אחת, כבר יהיה קשה יותר ליצור מצב של חרם כיתתי.
וגולת הכותרת, במהלך השנה הפכתי את כל הנושא של לעמוד מול החברה ולא להיכנע למותג. הבאתי סיפורים על ילדים וגם על מבוגרים שעמדו בתוקף מול החברה ולא נכנעו. ׳תפסתי על חם׳ בנות שלא נבהלו מהחברה. אפילו בדברים טיפשיים כמו להעדיף צבע אחד כשכולן בעד צבע שונה. או בת שהתעקשה על תשובה אחרת מכולן בחידון, גם אם טעתה בסוף, אבל היא עמדה על שלה ולא נכנעה.
יום אחד, אם יהיה חרם, מקווה שזה יתן להן את הכוח לעמוד מול כולן ולהתנגד. במיוחד שכבר דיברנו על זה, ככה שמי שזו לא תהיה, בעזרת ה' לא תהיה לבד.
בינתיים לא היה חרם, ב"ה. אני עושה את זה כבר כמה שנים, ומתפללת".
עד היום…
נשמע כמו פעולה נכונה, ללא ספק. וכל אחת הייתה שמחה שהבת שלה תלמד בכיתה מוגנת כל כך. אבל מה לעשות שלא כל המורות דומות לדבורי, והרבה ילדים שעברו חרם מספרים על ניכור והתעלמות מצד המבוגרים שסבבו אותם. חיה היום כבר אם למתבגר, אבל החרם שעברה בילדותה, משפיע, ככה היא מספרת, עד היום על חייה ועל הבחירות שהיא עושה.
"נולדתי בקהילה קטנה. חיינו יחד, גדלנו יחד באותם מוסדות. נפגשנו בשמחות, בחופשים, בכל רגע בחיים. אני הייתי ילדה דחויה, ממש. משום מה לא אהבו אותי. היו תקופות שממש עשו עליי חרם רשמי, בכל פעם מסיבה אחרת. בשאר הזמן סתם לא התייחסו אליי. אני זוכרת המון חוויות משפילות מילדותי. נסיעה לטיול של יומיים וכל הכיתה מתווכחת מי תהיה איתי בחדר. אף אחת לא רצתה. הדיון התנהל בפניי. 'המורה, אבל למה דווקא אני צריכה לישון איתה בחדר. מה עשיתי?'
כל חלוקה לקבוצות, כל הסתדרות בזוגות, היו השפלה עבורי.
אחרי כל כך הרבה מקרים הבנתי שמשהו בי לא בסדר, משהו בי דוחה. אני כנראה ילדה גרועה במיוחד. אם כי לא הבנתי למה. הבגדים שלי היו חדשים ונקיים. הייתי תמיד נקיה, השיער שלי היה נקי וגם הציונים היו בסדר.
"גדלתי והתרחקתי. בניתי את החיים שלי במקום אחר לגמרי ובחברה שונה וגיליתי שני דברים: קודם כל, שאני נורמלית לגמרי. אנשים אחרים מחבבים אותי, לא מתרחקים ממני ולא חושבים שאני מוזרה. דבר שני, גיליתי שהחרם והדחייה החברתית לא עוזבים אותי גם אחרי ששנים לא נפגשתי עם החברות שלי ואת רוב השמות שלהן אני כלל לא זוכרת.
אני פשוט לא מאמינה בעצמי. תמיד יש בי קול פנימי שמזכיר לי שלא יעזור כלום, משהו בי גרוע, דוחה. אין מצב שאני אצליח. ככה יצאתי לפגישות כשברור היה לי שלא מגיע לי בחור טוב ושאף אחד כזה לא ירצה בי. שידוך אחרי שידוך נכשל. בסוף התפשרתי על מישהו, הגעתי לנישואין חלשה וחסרת ביטחון. היום אנחנו כבר לא חיים יחד ורק הבן שלי, אותו אני מגדלת, מרפא אותי באהבה שלו, במבט המעריץ שהוא נותן בי. היו מקצועות שחלמתי לעבוד בהם, לא האמנתי שאני מסוגלת. ראיונות עבודה שנמנעתי מלהגיע אליהם. יודעת שאני לא מסוגלת לעמוד בפני תשובה שלילית.
יש בי מין רגישות לדחייה. מי שלא עבר את זה לא יבין.
אני מגיעה לאסיפה, לשמחה, אין מקום פנוי על יד השולחן. כל אחת אחרת חושבת: ׳אוף, חבל שהגעתי מאוחר׳. לוקחת כיסא, מזיזה מישהי, ומשתלבת. אני מיד מתכווצת. ׳אף אחת לא חשבה לשמור לי מקום. אני לא חשובה להן. אולי הן אפילו שמחות שאני לא שם, וחופרת להן׳. כשמישהי מחייכת, נחמדה. אני חושבת שבטח היא מרחמת עליי. אם מישהי לא עונה, כנראה הרגזתי אותה, נמאס לה ממני. אני ממש צריכה כל הזמן לתרגם לעצמי. ׳אף אחד לא שונא אותך. היא רק לא שמעה, לא חשבה. סתם לא נשאר מקום׳.
זה נורא. משהו שלא עוזב אותי. כאילו משהו נדפק אצלי לעד. אני ממש מתחננת, חנכו את הילדים שלכם לראות ילדים עצובים, לרחם על חלשים, לעמוד להגנתם. והקשיבו להם. ההורים שלי אף פעם לא ידעו מה קורה איתי, זה היה דור אחר. שימו לב לילדים שלכם. תראו מה קורה להם, תתעניינו. שלא יהיו מחרימים וגם לא מוחרמים. אתן יכולות להציל נפשות!"
באדיבות מגזין עטרת חיה
