שלום לכולם
אנחנו עומדים בסוף השבוע השביעי למלחמת הקיום של עם ישראל על זהותנו היהודית על ארצנו הקדושה ועל תורתנו הקדושה.
בסוף שבוע זה אנחנו עסוקים בחזרתם של אחינו ואחיותינו משבי חמאס, דבר שממלא את לבנו בשמחה מחד אך בחשש מאידך מה יהיו תוצאותיו של מהלך זה? האם כל החטופים ישובו בסופו של דבר בעזרת ה' יתברך לביתם בריאים ושלימים? מה יהיו השלכות של עצירת המלחמה? מה יהיו ההשלכות של שחרור המחבלים? ועוד..
כולנו במתח עצום לראות כיצד יפול דבר, אך מה היה באמת נכון לעשות? ללכת לעסקה? להמשיך בלחץ על חמאס שיביא לשחרור החטופים? או גם וגם? אין לי תשובה חד משמעית לשאלה כבדת משקל זו, אך אני רוצה לדבר על ההתמודדות של החטופים בשבי ועל משמעות הסבל אותו הם חווים ואתו הם מתמודדים כעת בשבי, מניין שואבים את התקווה? ולהציג את הגישה הייחודית לנושא כפי שמשתקפת בפרשת השבוע!
המסע של יעקב אבינו לארץ ניכר התקווה וההבטחה האלוקית שמסע זה יסתיים בשלום!
השבוע נקרא בפרשת ויצא, אחד האירועים המכוננים בפרשה הנו היציאה והעזיבה של יעקב את בית הוריו מבאר שבע לחרן אל לבן דודו אחי אמו רבקה, יציאה שנולדה בשל אילוץ וחשש מפני פגיעה פיזית בו על ידי אחיו עשו השומר לו טינה וחפץ להרגו לדבריו של עשיו מפני שיעקב רימה אותו פעמיים: פעם אחת לקח ממנו את הבכורה ובפעם השנייה את הברכות אותן רצה אביו יצחק להעניק לעשו.
יעקב נעקר מבית ילדותו ומבית הוריו האהובים ונאלץ ללכת ולגור בארץ ניכר בבית דודו לבן הארמי שלא ניחן במבע אנושי רגשי ואמפתי ואף 'מצטיין' בתכונת הנפש הייחודית לו והידועה לשמצה המניפולציה הרגשית אותה ובה הוא משתמש כנגד בני אדם, כנגד קרובי משפחתו הרחוקים ואף הקרובים ביותר בני ובנות ביתו!
יעקב יוצא לחרן בברכת אביו ואמו המצווים עליו ללכת לחרן ולשאת אחת מבנות דודו רחל או לאה. יעקב בדרכו לחרן עוצר עצירה לילית בה הוא חולם חלום ייחודי בו הוא רואה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, בחלומו הוא זוכה להבטחה מה' יתברך על שמירתו הן בצאתו לחרן והן בשובו חזרה לבית אביו בשלום, עם הבטחה מפורשת לקיום צרכיו המלאים לחם לאכול ובגד ללבוש.
כפי שמתאר זאת הכתוב: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.
ובהמשך הדברים מספרת התורה: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם."
ורש"י על אתר מפרש: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו – מִשֶּׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה, שֶׁהֻבְטַח בִּשְׁמִירָה, נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו וְנַעֲשָׂה קַל לָלֶכֶת.
מה משמעותה של מניפולציה וסחטנות רגשית ההופכת לדרך חיים אצל אדם?, מה השלכותיה? ואיזה סבל בל יתואר היא מביאה לקרוביו!
בהמשך הפרשה, אנו נחשפים למניפולציות ולסחיטה הרגשית אותן מעביר לבן את יעקב ואת בני משפחתו, החל בחילופי האחיות לאה ורחל בנישואי יעקב להן, כאשר לבן מרמה את יעקב ומוביל אותו לחופה עם לאה במקום עם רחל בתירוצים מצוצים מהאצבע ומוביל את יעקב לעוד שבע שנות עבודה מפרכות בכדי לזכות ולשאת אף את רחל.
לאחר מכן מתחיל מסע קשוח ומתיש בו לבן מפקיד את יעקב על מלאכת רעיית צאנו מבטיח לו שכר הגון, יעקב מתמסר לעבודה בכל כוחו, מגדיל ומשביח באופן משמעותי את כמות ואיכות הצאן עליו הוא מופקד, וזוכה לעושר רב על חלקו בשכר עבודתו.
מצב זה מוציא את לבן משלוותו ומנקר את עיניו, הייתכן יעקב חתנו מתעשר 'על חשבונו'? ולא די בכך אף מכפיל ומשלש את שכרו ורכושו בייחס לזה של לבן? לא זה לא יתכן, לבן לא יאפשר דבר שכזה!
יעקב אבינו חש במתח הרב השורר בינו לבין חמיו וחש שפניו אינם כתמול שלשום ובלבו גומלת החלטה אמיצה , אני חוזר הביתה, אין לי מה לחפש כאן יותר, עתידי ועתיד משפחתי איננה כאן, אני צריך לדאוג לעידי ועתיד משפחתי וכאן זה לא עומד לקרות!
הוא קורא לנשותיו ומתאר בפניהם את המצב, את התגלות ה' יתברך אליו בחלום ואת דבריו אליו: "רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ . אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".
על כך משיבות לו רחל ולאה: "וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה".
יעקב מקבל החלטה ועושה הוא אוסף את כל בני משפחתו ורכושו ויוצא חזרה לארץ ישראל הביתה!
לאחר שלשה ימים נודע ללבן שיעקב נמלט ועזב את ביתו עם כל בני ביתו ורכושו, לבן מחליט לרדוף אחריו, בטירוף הדעת הוא גומע מרחק של שבעה ימים ומשיגו לאחר שלשה ימי מסע בלבד! כשהוא מבין שהשיג את מבוקשו הוא סוף סוף מחליט לעצור ללינת לילה. ה' יתברך מתגלה ללבן בחלום הלילה ומזהיר אותו שלא לפגוע ביעקב לרעה בשום צורה שהיא כפי שמתאר זאת הכתוב: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע".
לבן מבין ומתחיל להפנים שיעקב, בנותיו ונכדיו מאסו בשהייה לצדו בהתנהגותו ובהתנהלותו המושחתת המלווה ברמייה מתמדת לכל אורך הדרך כלפיהם ובחרו לקיים את המשך עתידם רחוק ממנו, אבל לא לפני שהוא מתעמת עם יעקב אבינו ומטיח בפניו האשמות שווא קשות על כך שיעקב גנב את לבבו, ונהג בבנותיו כשבויות חרב כאשר בחר לקחת ממנו את בנותיו ונכדיו ולברוח ללא אפשרות לאפשר לו להיפרד מהם!
יעקב אבינו לא נשאר חייב ומחזיר ללבן ומטיח בו האשמות קשות על התנהלותו והתנהגותו הקשה המנוכרת המושחתת כלפיו וכלפי בנותיו ונכדיו במשך 22 שנה, על חוסר ההגינות והרמייה של לבן את יעקב בנישואי בנותיו, וברמייה בעבודה המסורה אותה ביצע יעקב במסירות אין קץ..
על כך שבכל פעם שרק צמחה לה הצלחה ליעקב בעבודתו, טרח לבן להשבית שמחות להונות אותו ולהחליף את עבודתו ברעיית צאן המובחרות והפקדת הצאן הפחות מובחר בידי יעקב, אך ורק בכדי שלא תמצא הדרך שיעקב יצליח בעבודתו וייהנה ממעשי ידיו בהרחבת רכושו ומשכורתו על העבודה הקשה המאומצת והמסורה אותה ביצע עבור לבן חמיו!
סופו של מפגש טעון זה מסתיים לו כאשר לבן ויעקב כורתים ברית ומציבים גל אבנים כעדות לכך שהם מחויבים לשמור מרחק אחד מהשני ולא לפגוע או להזיק אחד לשני, מה שנכון בעיקר ללבן מאשר ליעקב שהתנהל אתו בתמימות ויושר אנושי מופלא לכל אורך הדרך במשך 22 שנה למרות שלבן מצא בכל פעם מחדש את הדרך להונות ולנסות לפגוע ביעקב אבינו!
הם יושבים לארוחה משותפת, לנים שם בלילה ובבוקר לבן נפרד מבנותיו ונכדיו ושב לביתו. יעקב צועד לביתו שבארץ ישראל וזוכה ללוויית מלאכים השומרים עליו בדרכו חזרה כפי שמתאר זאת הכתוב: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם".
ורש"י על אתר מפרש: וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים – מַלְאָכִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּאוּ לִקְרָאתוֹ לְלַוּוֹתוֹ לָאָרֶץ.
מַחֲנָיִם – שְׁתֵּי מַחֲנוֹת: שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ עִמּוֹ עַד כַּאן, וְשֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לִקְרָאתוֹ.
שניים מהתיאורים כאמור בהם משתמש לבן כלפי יעקב על התנהגותו כלפיו הנו: 'גניבת לב' וכלפי בנותיו הנו: 'שביות חרב' כפי שמפורש בכתוב: "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב".
רש"י על אתר מפרש זאת כך: כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב – כָּל חַיִל הַבָּא לַמִּלְחָמָה קָרוּי חֶרֶב.
לבן מאשים את יעקב בגניבת לבבו – כלומר בהפרת האמון הלבבי הקיים ביניהם בשל כך שיעקב ברח מבלי לספר על תכניותיו ללבן.
יתרה מכך לבן מאשים את יעקב ואת התנהגותו בבנותיו כ-'שבויות חרב'! שבוי חרב: הנו אדם הנלקח בעל כרחו כשבוי מלחמה על ידי האויב.
לבן מאשים את יעקב בהאשמות כה חמורות אלו, מפני שמבחינתו הוא איננו מכיר ביעקב ובזכותו על נשיו ילדיו ורכושו.
כפי שמתואר במקרא: "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ".
במשך שנים נהג לבן בבני ביתו כאובייקט הוא התייחס אליהם כרכושו האישי, לא ראה את נפרדותם הסובייקטיבית, לא חש את צרכיהם מאווייהם ורצונם.
תפיסה זו הנה הרסנית ומסוכנת, לבן מצהיר על חוסר ההכרה שלו ביעקב כבעל וכאבא וכסובייקט ומערער על כך בהצהרה שרירותית ותוקפנית "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא"!
חוסר הכרה ראשונית בקיומו של הסובייקט בעולם כמושג וכתפיסה וזכותו הבסיסית של כל סובייקט לחיות ולהתקיים בעולם מתוך תחושה של נפרדות ועצמאות ומתוך תחושת הכרה והתחשבות בצרכיו מאווייו ורצונותיו הנו מתכון לאסון בעולם השואף להתקיים ולחיות על בסיס הציווי האלוקי 'לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה'!
הגזלה מבני האדם את הזכות האלמנטרית הראשונית והבסיסית של תחושת הסובייקטיביות והפקעתה מהם באופן סימבולי בערעור על רכושו של הזולת ותביעתו ממנו על בסיס הטענה כי כל אשר לך שלי הוא! גורמת לאנשים בעולם לחוש שמבחינתם אין סובייקטיביות בעולם, הזולת התובע בתוקפנות את בעלותו על רכושם בטענה ובתפיסה של רק אני ואפסי עוד הכל נע סביבי והכל הוא עבורי מסכנת את קיומם האנושי הבסיסי והאלמנטרי של בני האדם בעולם.
התפתחות פתולוגית זו נשענת על הפרעה נפשית המכונה: נרקסיזם פתולגי קיצוני המובילה בסופו של דבר להתפתחותה והתקבעותה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית (מה שכונה בעבר פסיכופתיה).
זהו עיוות מוחלט למושג אותו תבעו חז"ל: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין פרק ה' משנה ה') שמשמעו בכדי לקיים את העולם בצורה הטובה ביותר עבור כולנו, צריך האדם להכיר בכוחותיו הסובייקטיביים הייחודיים שנתנו אך ורק לו ולצד זאת ויחד עם זאת חייב הוא לזכור שכוחות הייחודיים לא נועדו עבורו בלבד, בכדי להתנשא על הזולת ולהשתמש בכשרונותיו הייחודים לו בכדי לפגוע חלילה בעולם ובנבראים שלצדו! אלא אך ורק בכדי לקיים את מחויבותו שלשמה נברא להפוך את העולם כולו למקום יותר טוב עבורו, עבור אחרים ועבור ה' יתברך שברא את העולם. זוהי זכות שהיא חובה!
בנוסף לכך התורה מתארת כאמור את המניפולציות ואת הסחיטה הרגשית אותה מפעיל לבן על סביבתו ואף על בני ביתו. הוא מנצל כל מצב אפשרי כדי להערים ולמצוא נתיבי מילוט בחלקלקות ובצחצוחי לשון כדי לרמות ולהונות בכל דרך אפשרית את כל מי שבא במגע עמו, הן ביחסים אישיים – קשרים המושתתים על קרבה ואמון, והן ביחסים בין אישיים קשרי מסחר, וכד'.
המניע האישיותי המניפולטיבי נשען על הדימוי והערך העצמי הנמוך של לבן, החש שאיננו יכול ואיננו מסוגל להאמין שאפשרי להשיג כל דבר, ביושר ובתום לב המבוסס על יחסי אמון הדדיים.
מבחינתו של לבן הדרך להשיג כל אשר לבך חפץ עובר דרך שקרים ומניפולציות וסחיטה רגשית. זהו מנגנון הגנה נפשי פרימיטיבי הנשען על פגיעה משמעותית ביחסי-אובייקט מוקדמים עם דמויות מפתח משמעותיות כדמיות הוריות, שסדקו את מבנה האמון בנפשו ל לבן כפי הידוע אביו של לבן הנו בתואל הארמי, שאף הוא 'הצטיין' באישיות מניפולטיבית מורכבת.
מהו שבי פסיכולוגי? ומדוע הוא גרוע משבי פיזיולוגי?
רחל ולאה היו במשך שנים שבויות בידי אביהן, ששעבד אותן נפשית ורגשית אליו, במניפולציות וסחטנות רגשית.
בספרות הטיפולית ישנה התייחסות רחבה למושג "שבי פסיכולוגי": הרעיון של שבי פסיכולוגי הנו מצב בו אדם נתון כאשר הוא נמצא במערכת יחסים שבה הוא למעשה שבוי, (ולא מדובר כאן על שבי פיזי) למרות שלכאורה הוא יכול לבחור לקום ולעזוב מתי שהוא רוצה, אין סורגים, יש שעות שהוא בבית ולבד וללא שמירה עליו, וכל מה שהוא צריך זה לפתוח את הדלת ולצאת, או יותר נכון לברוח.
נפגעי התעללות במשפחה הם 'אסירים' הנתונים לשליטת תוקפיהם ואינם יכולים לברוח. שבי משפחתי של נשים וילדים (ולעיתים גם גברים) הוא סמוי מן העין בדרך-כלל, וקשה מאוד להבנה למי שלא חווה את זה. (אם באופן ישיר ואם באופן עקיף דרך אנשים קרובים שהוא או היא מכירים במצב הזה).
בשבי הזה, אף אחד לא קשור בשלשלות, אין סורגים והנפגע יכול, פיזית, לקום לפתוח את הדלת ולצאת. המחסומים לבריחה הם סמויים מהעין כי הם פסיכולוגיים-(נפשיים ורגשיים), ועם זאת כוחם רב ביותר.
התוקף הוא האדם החזק ביותר בחיי הקורבן ופעולותיו ואמונותיו מעצבות את הפסיכולוגיה של הקורבן.
ועם זאת, התוקף המתעלל נראה כלפי חוץ כאדם נורמלי והתנהגותו הפרו-חברתית, המופע החיצוני שהוא מנכיח בכל מקום שהוא נמצא (מחוץ לבית, כמובן), מהווה הסוואה מצוינת, שרק מעטים ביותר יכולים לראות דרכה את העריצות שלו, ולא יכולים להעלות על דעתם שהאדם הזה, בעל החזות הרגילה, שלעיתים אפילו מושא להערצה והערכה, יכול לעשות פשעים כאלה לאנשים הכי קרובים אליו. הכפילות באישיותו של התוקף מאוד מבלבלת את הקורבן, מעצימה את אי-הוודאות וגורמת לו לקושי בקריאה ובהבנה של המציאות.
מטרתו הראשונה של התוקף היא לשעבד את קורבנו, לשלוט על כל הממדים של חייו. אבל הוא לא מעוניין בשעבוד בכוח הזרוע, השאיפה שלו היא שהקורבן יהיה משועבד מרצון, ויותר מכך, שהקורבן אפילו יהיה אסיר תודה ויאהב אותו.
כלומר: השובה תלוי באהבתו של קורבנו, תלוי בהכרה שלו באדנותו, כפי שמציג הפילוסוף פרידריך הגל במשל האדון והעבד: "האדון יכול להיות אדון רק אם יש לו עבד שסר למרותו ושמכיר באדנותו. שאם אין לו עבד שיכיר באדנותו, הוא לא יהיה אדון. לפיכך האדון תלוי בעבד כדי להיות אדון".
כדי שאדם יוכל לשלוט באדם אחר מתוך הסכמה, עליו עשות עליו מניפולציות פסיכולוגיות כדי לעצב את נפשו ודעתו כדי שיחשוב ויתנהג כשבוי, אבל מתוך רצון ובחירה. (מתוך: 'טראומה והחלמה', ג'ודית לואיס הרמן 1992).
כלפי חוץ הפגין לבן את אהבתו האין סופית לבנותיו ונכדיו באהבה וחיבה, אבל בתוך ביתם הוא הפך אותם לכנועות אליו. כשרודף לבן אחרי יעקב ומשיגו, הוא משתמש בשפתו המניפולטיבית בניסיון לערער את יעקב ואת הקשר שלו עם בני ביתו, הוא מתריס כאמור כנגד יעקב שגנב את לבבו ונהג בבנותיו כשבויות חרב,.
כעת הוא מנסה לרכך את הדברים ובאישיותו ובשפתו המניפולטיבית הוא מנסה להצטייר כאדם רגיש לבבי אכפתי ומסור כפי שמתארת זאת התורה: "לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר."
ה-"אימרי אמת" מגור (רבי אברהם מרדכי אַלְתֶּר) מפרש את הפסוק כך: "לבן רצה להזיק ליעקב אבינו, לנסות לעקור את הקשר הנפשי והרגשי המשפחתי החזק שלו עם בני ביתו, על ידי התקרבות רגשית ליעקב לבנותיו ולנכדיו. על זה אמרו רז"ל (ספר הזכות ליקוטים לפרשת ויצא) לבן אמר ליעקב: וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וגו' וכי לכלי זמר היה צריך יעקב אבינו, לתופים ומחולות? אלא שלבן רצה להרע ליעקב ולבני ביתו על ידי התקרבות רגשית אליו בכך שעשה עצמו כפוף וכנוע בפני הקדושה, והשתמש במניפולציות וסחיטה רגשית ובדברי חנופה ליעקב ולבני ביתו כאיש שהקדושה והרוחניות יקרות כביכול ללבו ונוגעות בו רגשית ונפשית, כפי שמבואר בזהר (זוהר חלק ב' דף ר"ג עמ' ב') על פעולתה המניפולטיבית של 'קליפת נוגה' (סוג של כח רוחני חיצוני 'כקליפת הפרי' שאיננו טוב ואיננו רע, כאשר האדם עושה שימוש בכוחה לטוב אזי מעלים אותה לקדושה ולהיפך שימוש בכוחה לרעה מורידה ומאפשר את שליטת כוחות הטומאה עליו) שקליפה זו 'גניב ומפתיה'- כלומר: שגונבת את לב האדם ומפתה אותו להיכנע לכוחות הרוע. ועל זה באה בפסוק האזהרה ללבן:"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית ל"א כ"ד). כדי שלא ינסה כלל לפתות את בנותיו ונכדיו במניפולציות, להסיתם ולהדיחם כנגד יעקב אביהם!
הבריאות הנפשית הרווחת בנפשם של השבויים הנה עצם הידיעה שהם בשבי! התקווה – הנה הרוח המפעמת בהם שיום יבוא והם יצליחו להשתחרר בדרך זו או אחרת מהשבי!
מחקר שנערך בימי מלחמת עולם השנייה מעלה כי ילדים שהוחזקו במחנות כשבויים על ידי הנאצים ימ"ש גילו סימני בריאות נפשית תקינים ואף מעודדים לאחר השבי. הילדים ספרו על כך שלכל אורך שהותם במחנות הם התעודדו פעם אחר פעם כששמעו את ההפצצות היום יומיות על המקומות בהם החזיקו הנאצים, ונחשפו למידע כי נעשות פעולות משמעותיות לשחרורם על ידי בעלות הברית.
המחקר נשען על העובדה שאותם ילדים הפנימו את מהות המצב והצליחו לעשות הפרדה רגשית בין השבי בו הם נתונים לבין המציאות הבריאה והשגרתית בה הם אמורים להיות.
הידיעה כי השבי הנו מצב זמני, כפוי, ולא שגרתי סייע רבות לאותם ילדים להתחזק מבחינה מנטאלית נפשית ורגשית ולפתח תקווה יום יומית בציפייה דרוכה ובתקווה מייחלת לרגע בו ישתחררו מן השבי.
התודעה הנה הבסיס הראשוני להשפעה על האדם נפשו ומצב רוחו בהווה. כאשר תודעת האדם נתונה ונשענת על תפיסתו את המצב ואת הפרשנות אותה הוא נותן למצב ובהתאם לכך הוא חי את חייו בהווה, השפעת המצב עליו נתונה בידיו! הוא שולט על הסיטואציה ובוחר איך לחוות אותה ואיך היא תשפיע עליו!
כאשר האדם תופס את מצבו בהווה ומעניק למצבו בהווה פרשנות הנשענת על ראיה חיובית ואופטימית, הוא משפיע על מצב רוחו ועל מצבו הנפשי רגשי בהווה ובמידה רבה הוא יקבע גם את בריאותו הנפשית העתידית לאור ההתמודדות עם המצב אתו הוא מתמודד בהווה! הוא כמובן יתמודד עם קשיים אובייקטיביים שיטרדו את נפשו ואת מנוחתו, אבל המצב ייוותר רגשי – ככזה שהנו בר חלוף ולא מתקבע למצב נפשי בלתי משתנה!
וכן להיפך במידה והתפיסה למצבו בהווה נשענת על ראיה שלילית והפרשנות הניתנת למצבו בהווה הנה פסימית, הוא עלול להתקבע נפשית ורגשית למצב בו הוא נתון בהווה להטמיע ולהפנים בנפשו את החוויה הטראומטית כך שהתוצאה של המצב בהווה תשפיע במידה רבה על מצב רוחו הנפשי והרגשי ותקבע גם את מצבו הנפשי העתידי ככזה העלול להיות כפוסט טראומטית נפשית. בשונה כאמור ממצב רגשי שהוא בר חלוף המצב הנפשי מתקבע בנפש והופך למצב קבוע!
זה היה מצבם של רחל ולאה בביתו של לבן אביהם, וזה היה מצבה של רבקה אמנו בבית בתואל עם לבן אחיה במשך 3 שנים, ומסע של שנים של ילדות והתבגרות במקרה של לאה ורחל בבית משתק, כופה ולא מאפשר, בית ואבא היוצר תלות רגשית של בני ביתו בו ומערער על תפיסת הסובייקט את מצבו הסובייקטיבי ואת נפרדותו ככזה האחראי על עצמו, שצרכיו, מאווייו ורצונותיו זוכים להכרה ומקבלים את ביטויים, הן חשו משותקות ולא מצאו את היכולת להביא לידי מימוש את עצמן ואת יכולתן, הן הפכו לאובייקט בידי אביהן שבחר לראות את עצמו דרך צרכיו הנרקסיסטיים הלא פתורים ולעשות לעצמו הרחבה דרכן, בכך שכל מה שהן ומי שהן זה אך ורק לשרת את צרכיו רצונותיו ומאווייו. בכך ניסה לבן לשלול מבנותיו את האפשרות הטבעית והבריאה להתפתח ולגדול לעצמאיות ולממש את עצמן דרך יכולתן.
אך למרות זאת ועם זאת הצליחו רחל ולאה בזכות תפיסת עולמן למרות שגלו בבית מורכב עם תפיסות מעוותות ולא בריאות, לפתח זהות עצמאית יציבה וחזקה. הן נצמדו לרוחה והשראתה של רבקה דודתן וראו בה דמו לחיקוי, הן שמעו על אבא של יעקב יצחק ועל סבו אברהם ועל הדרך בה דבקו כל חייהם בקנאות רבה, לנהוג ביושר ובתום לב עם כל בריה, נאמנים לבורא עולם וצמודים לקיום עולם מתוקן בריא וקדוש על פי הצו האלוקי להפוך את העולם למקום טוב יותר, עד למכון ל-ה' יתברך כבית עולמים!
הן הטיבו עם כל רואיהן, די בסיפור המופלא בו רבקה מעניקה שירות אנושי סיזיפי לאליעזר עבד אברהם מבלי שהכירה אותו כלל, כמות עצומה לעשרה גמלים צמאים ללא כל הפסקה הלוך ושוב עד סיימה להשקות את כל הגמלים ואת אליעזר! וכך רחל ולאה נצמדו למעשי החסד עם הבריות, ומעשיהן הטובים בעבודת המידות המופלאה הפכו אותן לנשים חזקות בריאות ויציבות הדבקות ללא לאות בדרכן דרך ה' יתברך לעשות לו משכן בעולם מתוקן המיטיב עם כל ברואיו!
וכשיעקב הגיע לחרן אורו עיניהן הן נשאו עיניים אליו וייחלו בכל ליבן ליום בו הן יזכו להקים יחד אתו בית בישראל, בית ל12- השבטים עליהן הושתת עם ישראל כולו!
'כשבויות-חרב' המנוהלות בידי אביהן הן הבינו שהגיעה השעה בה הן ימצאו סוף סוף את עצמן במקומן הטבעי והבריא כאמהות ורעיות שמהן יבנה עם ישראל כולו.
הן מאושרות מהעבודה שזכו להינשא ליעקב ולהעמיד את 12 השבטים, וברגע בו יעקב אוסף אותן לשדה ומודיע להן שזה הרגיע לעזוב הן עונות פה אחד כפי שמתאר הכתוב:
"וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה".
ורש"י על אתר מפרש: הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ – אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָתֵת נְדוּנְיָא לִבְנוֹתָיו, בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, נָהַג עִמָּנוּ כְּנָכְרִיּוֹת, כִּי מְכָרָנוּ לְךָ (שֶׁעָבַדְתָּ אוֹתוֹ בָּנוּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְלֹא נְתָנָנוּ לְךָ אֶלָּא) בִּשְׂכַר הַפְּעֻלָּה. אֶת כַּסְפֵּנוּ – שֶׁעִכֵּב דְּמֵי שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ.
אנו נושאים עיננו לבורא עולם ומייחלים שאף אחינו ואחיותינו הנתונים בצרה ובשביה, הנושאים עיניהם אל ה' יתברך, יודעים ובטוחים שעם ישראל כולו עושה כל אשר לאל ידו להשיבם אל ביתם ואל יקיריהם המחכים וממתינים להם בכיליון עיניים, נתפלל אל ה' יתברך שירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה במהרה.
שבת שלום ומבורכת
נכתב על ידי מישאל אלמלם לעילוי נשמת רחל בת זהבה ע"ה
