לדעת שהרבי עומד ומשמש את צאן מרעיתו בתוככי כל ישראל.

והרבי מדריך אותנו להתיחד במחשבתנו עם הרבי.

להיזכר בו ובעניניו. והמשכה במעשה בפועל בעולמנו זה הגשמי והחומרי ללכת בדרך ישרה אשר הורנו בדרכיו *…

כשזקוקים לישועה – לברכה, לנס. כשנמצאים במצוקה, מגלים שהנשמה נמשכת בעוצמה לכיוון אחד: כ"ק הרבי מליובאוויטש !!!

אברך ליטאי אחד נכנס לחנות פרחים בבני ברק. הוא לא התעניין בקניית עציץ או בלון מקושט לרגל יום הולדת.

הוא לא הביט במוצגים השונים, גם לא בחבילות פרלינים יוקרתיים שהיו בחנות.

הוא נעמד ממול לאשה חב"דניקית שקנתה בחנות. האשה הזו היתה שכנה של הוריו. כשהוא היה עובר במעי אמו, הוא היה בעצם מועמד ל"ע ל…הפלה בגלל מצב מסוכן, שבו אמו נמצאה באותה תקופה. השכנה ביקשה בחודש שבט תשנ"ב את ברכת הרבי עבור אמו. ברוך השם, הרי הוא – העובר שנשאר חי במעי אמו ונולד בשעה טובה. עברו מאז כשלושים ושתיים שנים. והרי הוא כאן. ברוך השם חי, בריא ושלם. גם נישואיו היו בזכות ברכת הרבי וגם עצם העובדה, שזכו הוא ואשתו להיפקד, אף זאת היה בברכת הרבי.

הוא נכנס לחנות ומספר לשכנתו, שחייו התהפכו בארבע השנים האחרונות. הוא הולך למיקוה בבוקר לפני התפילה. אומר חת"ת. לומד שיחות ומאמרים של הרבי. הוא בקשר עם שליח הרבי בעיר מגוריו. והוא רוצה ליסוע לרבי!!!

המוכרות שמות לב למפגש הלא שיגרתי שקורה במפתיע בהשגחה פרטית. כבר מתחיל להיות מאוחר. הן סיימו את המישמרת.

והנה לנגד עיניהן המשתאות, הן שומעות על נס שקרה לאברך הליטאי מכלי ראשון. כן. זה הוא בעצמו שניצל מהיפך החיים. הוא זה שזכה בברכת הרבי להינשא וגם הוא זה שזכה בברכת הרבי להפוך לאב.

האברך מעדכן אותי שסבתו ( הליטאית), נסעה אף היא לרבי !

סבתו ניצלה מל"ע גידול בראשה, בזכות ברכת הרבי, שניתנה לקרוביה שנסעו לבקש את ברכתו הקדושה. הם זכו והגיעו לחלוקת הדולרים וגם למעמד "כוס של ברכה" במוצאי אחרון של פסח, לפני למעלה משלושים שנה.

התיזמון המפתיע של שני השכנים לשעבר – באמצע רחוב רבי עקיבא בבני ברק, הוא למעלה מכל דימיון.

צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.

תודה עמוקה להשם יתברך, שזכיתי לקיים את השליחות לגביו. לבקש מהרבי את ברכותיו הקדושות עבורו.

מוסבר בתניא, ספרו הקדוש של האדמו"ר הזקן, שמשביעים את הנשמה לפני שהיא יורדת לעולם בגוף יהודי – לקיים את השליחות שהשם מטיל עליה.

נמצאים עכשיו במצב שבארץ ישראל עברנו טלטלה שלא היתה מאז השואה ל"ע.

כואב הלב מאד על החטופים, על חיילנו הפצועים. למעלה משש מאות (!) חיילים קדושים וטהורים מסרו את נפשם ונהרגו על קידוש השם.

נתאמץ במבצעים הקדושים של הרבי. נשמור על ארץ ישראל. ארץ הקודש. לא נוותר על אף שעל מהאדמה הקדושה, שניתנה לנו כמתנה ניצחית לעם ניצחי.

"ותשובה ותפילה וצדקה. מעבירין את רוע הגזרה" (מתוך תפילת מוסף בימים הנוראים).

בתפילה שניזכה כבר להתגלות הרבי בגאולה האמיתית והשלמה, בחסד וברחמים. דאלאי לגלות המר הזה.

טמה חורושוכין

___________

* מתוך מכתב הרבי ב"אגרות קודש" כרך כה עמוד פז.

המכתב:

האוטובוס שהיה פעם מבריק ומרשים, דוהר חזרה לכיוון בית הספר. הספסלים והרצפה, למרות כל האזהרות, זרועים בפירורים ואריזות חטיפים. המורים יושבים קדימה, מנסים להתאושש מהטיול המתיש, לנמנם, לפקוח חצי עין על התלמידים המותשים, להשלים עוד פרק ברמב"ם…

על הספסל האחרון יושבים שלושה ילדים. מענדי, יוסי ושניאור. הילדים של חני ומושקי ושרה ואהובה, של כל אחת מאיתנו בעצם. הם שוקעים לשיחת חברים חסידית מתוקה, ששווה להקשיב לה!

תודה למושקי ומושקא, חנה ונחמה ודבורה, וכל האמהות החסידיות, הגיבורות, שמגדלות דור של חיילים נאמנים בחושך כפול ומכופל, על ששיתפו בדרכים ותובנות שלהן, איך מחנכים ילדים חיים, מאושרים, חדורים שליחות, בדור בו רואים ושומעים את הרבי לרוב באמצעות המסך. ילדים שעומדים הכן, מוכנים להתגלות, ללא ספקות ובשמחה גדולה.

תודה לכל הילדים המתוקים ששיתפו ובעיקר שרו, סיפרו ואישרו את השיחה המתוקה הזו.

המלצת המערכת: לקרוא את הכתבה יחד עם ילד שיודע לשיר את כל השירים, מובטחת לכם חוויה שמיימית!

עוד רגע שלושים שנה

מענדי: מזל שתפסנו ת'ספסל מאחורה.

יוסי: למה מזל? אמא שלי אומרת שמאחורה עלולים לקבל בחילה.

שניאור: אולי, אבל זה המקום היחיד באוטובוס שאנחנו יכולים לשבת שלושתנו יחד. הרב מקפיד לא להצטופף יחד בספסל!

מענדי: כי זה לא בטיחותי.

יוסי: נשאר לכם איזה חטיף?

שניאור, שולף שקית ציפ'ס גדולה שאיבדה בטלטולי הדרך את כל הנפח שלה: זה בטח יעשה בחילה…

שקט, לעיסות. רגליים מתנדנדות בקצב הנסיעה.

שניאור: עוד רגע ג' תמוז.

יוסי: וואי, נכון! איך הזמן טס! אני מקווה שיקחו אותי השנה לכינוס בבת ים.

מענדי: נראה לכם שתהיה תוכנית שווה בחיידר?

משיכת כתפיים.

שניאור: אני חושב על היום הזה, וקולט פתאום שאנחנו עוד רגע שלושים שנה לא רואים את הרבי במציאות, זה הזוי!

מענדי: לא אמיתי. אבא שלי היה בגילי כשהתחיל ההעלם והסתר, הוא בטח לא חלם שיהיה לו ילד באותו גיל ועדיין לא תהיה ההתגלות!

יוסי: הוא סיפר לך על הימים ההם? כשאני חושב על זה, להם בטח היה עוד יותר קשה מאשר לנו. אנחנו גדלנו ככה, שרואים את הרבי רק בוידאו. הם היו רגילים להיכנס ל–770 ולראות את הרבי, להגיע להתוועדות, לדולרים.

מענדי: בטח שהוא מספר. אמא שלי ואבא שלי לא מפחדים משאלות. להיפך, הם אומרים שזו הזדמנות לדבר ולהסביר דברים שככה ביום יום לא יוצא להסביר, וזה חשוב.

שניאור: אני לא יודע אם תבינו מה שאני אומר עכשיו, כי אני בעצמי לא ממש מצליח להסביר את זה לעצמי, אבל… אם אמא שלך לא נבהלת מהשאלה, אז פתאום כבר פחות בוער לך לדעת את התשובה, נכון?

יוסי: זה נכון. הגדרת את זה מצוין! אני כאילו אומר לעצמי, אמא שלי רגועה, סימן שיש תשובה. אז כבר לא כל כך משנה אם אני אשמע אותה או אסמוך על אמא שלי…

מענדי: ולפעמים כל המצב הזה נראה ממש מבלבל, במיוחד כשילד אחר מתחיל לשאול שאלות…

יוסי: או להתקיף, זה יותר גרוע…

מענדי: בדיוק. אבל אני לוקח אוויר, מזכיר לעצמי שבעצם אני יודע הכל כבר, אז ממה אני נבהל? אני שומע את אבא שלי מסביר בנחת למי ששואל, אמא שלי בכל פעם מספרת סיפורים על שיחות שהיו לה עם נשים, על האמונה הטהורה שרק צריך לגלות אותה.

יוסי: אם היינו חלק מקליפ של 'אורו', עכשיו היה המפקד מתיישב לידי, מניח ידו על כתפי ומסביר משהו…

מענדי, צוחק. אחר כך מניח ידו על כתפו של שניאור, מתחיל לשיר:

"כמו גוף שראש חייב

תלויים בו כל חייו"

החברים צוחקים, מצטרפים בהתלהבות:

"כך בעם ישראל יש ודאי

נשיא גם עכשיו

משה בכל דור מוכרח

בלעדיו מופרך

בגוף גשמי

דווקא כך נצרך"

שניאור עוצר פתאום, נתקע: הי, אתם מקשיבים למילים? זה בדיוק על מה שדיברנו! נראה כאילו מי שכתב את השירים של 'אורו' פשוט הכין לנו תשובות לשאלות שלנו!

יוסי: מן הסתם זה בכוונה, לא בכאילו…

מענדי: אבל זה מגניב, כי זה נשאר אצלנו בכיף, לא כאילו אתה לומד חומר למבחן! אנחנו שרים לעצמנו את התשובות לשאלות שלנו כמעט בלי לשים לב…

שניאור: למשל ההמשך של השיר הזה, זה משהו שאמא שלי מדברת עליו המון, כל הזמן, אם אנחנו מחדירים לעצמנו שהמציאות זה מה שהתורה אומרת ולא מה שאנחנו רואים בעיניים, אז מה מבלבל בכלל בתקופה הזו?

יוסי, מחייך, עוצם עיניים:

"אמת אחת ברורה,

בלי שינוי נותרה

את האמת קובעת התורה"…

שניאור: עכשיו אני מתחיל לנחש למה כל כך חשוב להורים שלי לרשום אותי כל שנה ל'אורו' למרות שזה עולה כל כך הרבה כסף…

יוסי: כשנחזור הביתה, חבר'ה, נגיד לאמא תודה על הטיול וגם על 'אורו' של שנה שעברה…

מענדי: ושל השנה הזו, נרשמתם כבר?

שניאור: ברור! כתבתי אותך איתי בשיבוץ חדרים, אל תגיד לי שלא כתבת אותי!

מענדי: כתבתי, תרגע…

עצם מסנוור

האוטובוס צופר צפירה רמה, עוצר בבת אחת. הילדים כמעט עפים קדימה.

יוסי: וואי וואי וואי! איזה פקק! מעניין מה קרה שם?

שניאור, ממצמץ: אי אפשר לראות, המכונית שם עומדת מולנו ומסנוורת ממש.

מענדי: דווקא כשמסתכלים על הפנס, לא רואים כלום… איזה קטע זה!

שניאור: הי, זה משהו שאמא שלי פעם סיפרה לנו, לפני השינה. עכשיו, כשהמשיח כל כך קרוב, אנחנו כל כך קרובים לאור, שלא רואים כלום. זה לא סתם שלא רואים את הרבי.

יוסי: פפעעע, עוד רגע תגיד שזה טוב שלא רואים את הרבי!

שניאור, מהסס: זה סימן שמתקרבים לטוב. (תופס אומץ.) בטח! יש אפילו "דבר מלכות" כזה, על שכשקרובים יותר, פחות רואים! תסתכל מהחלון ותראה בעצמך… אתה מסונוור לגמרי!

מענדי, מהורהר: גם מרגישים את זה. אמא שלי כותבת לרבי על כל דבר ומקבלת תשובה ברורה. כשהיא הייתה ילדה קטנה היו צריכים לשלוח את זה בדואר אוויר לאמריקה, ועד שזה הגיע, ועד שהגיעה תשובה חזרה… היום כותבים לרבי על כל דבר, הרבי כאילו ממש איתנו פה!

יוסי, מחייך עוצם עיניים:

"בהתרגשות, בלב פועם,

מכניס ברעד המכתבים.

דרך האיגרות,

אמונה יוקדת שואבים"…

הניסיון האחרון

שניאור: ממש מחזמר עשינו הערב…

יוסי: הזמרים הצרודים…

מענדי: החסידים הצרודים!

שניאור: חסידים? החיילים הצרודים!

יוסי, נחנק מצחוק: יש לי… לא תאמינו… יש לי אפילו שיר לזה…

"ופתאום חיל נושא עיניו

הרבי שליט״א מביט באושר בפניו,

ידעתי בני שתעמוד בניסיון

איתך הייתי עד הניצחון!"

שניאור: כשמבינים שזה רק ניסיון, זה באמת נהיה יותר קל! מה הבעיה לעמוד בניסיון אם הודיעו לך מראש שזה רק ניסיון?

יוסי: אבל זה ניסיון ארוך! חזרנו לתחילת השיחה… אבא של שניאור היה ילד בגילנו כשזה התחיל!

שניאור: זה נכון, אבל גילו לנו מראש, אז זה יותר קל. כשבני ישראל היו ביום הארבעים לפני חטא העגל וראו את המיטה של משה בשמיים, הם לא ידעו שזה ניסיון!

מענדי: אבל הם, היו צריכים לעמוד בניסיון רק יום אחד בקושי… אנחנו כל כך הרבה שנים!

שניאור: אבל גילו לנו, יוסי. זה כמו כשהמדריך בצבאות ה' משחק איתך מחבואים. בוא, אתה לא דואג, אתה לא לבד. אתה יודע שהוא פה, רק צריך למצוא אותו, נכון?

מענדי: מזל שיש את צבאות ה', שם יש לנו כאילו טעימות של 'אורו' כל השנה, חברים שלומדים איתנו וחיים איתנו את אותו נושא, מאמינים באותם דברים…

יוסי: שרים אותם שירים…

שניאור, צוחק: יש לך איזה שיר לתת לנו?

יוסי: ברור. את ההכי מרגש והכי מתאים…

"ברור לי שהרבי חי וקיים בפשטות

רק הסתר ולא יותר שאין בו ממשות!"

מענדי: לפעמים אני מקנא באחי הקטן. הכל אצלו כל כך פשוט. הרבי הרבי הרבי. כשנסענו ל'הקהל' והוא לא ראה את הרבי הוא בכה: "הסתירו לי את הרבי!" לך תסביר לו שזה ה' שמסתיר לו את הרבי כבר כל כך הרבה שנים…

יוסי: כל החסידים היו פעם כמו אח שלך הקטן, ראו את הרבי, שמעו את הרבי, קיבלו מהרבי, עכשיו מבקשים ממנו להיות ילדים גדולים, ללמוד, לחזק את האמונה שלנו אפילו שלא רואים, לכתוב לרבי, לנסוע לרבי, להיות מקושרים.

מענדי: כמו כשאבא שלך אומר לך בגיל שבע "קדימה, מורידים את הגלגלי עזר", תתפוס אומץ לנסוע לבד…

שניאור: גיל שבע? איזה אומץ… אני לא העזתי עד כיתה ב׳!

יוסי, מתגלגל מצחוק: גיל שבע זה כיתה ב'!

מענדי: ואם כבר המשפיע הגדול הרב החסיד יוסי התוועד איתנו על להיות ילדים גדולים ולפעול בכוחות עצמנו, אז לא תאמינו, יש לי שיר בדיוק לקטע הזה!

"מבטיח שאני אהיה עקשן"

שניאור ויוסי מצטרפים מיד:

"לא אנוח, לא אשכח, לא אישן

כל כוחותיי לך ארתום

יכולותיי, מבטיח, אנצל עד תום

הבטחתי לא תופר

עד אשמע קול שופר!"

שניאור, מהורהר וחולמני: כשאני אהיה גדול, אני חושב שאני אחנך את הילדים שלי בדיוק כמו אמא שלי. אני בעצמי, הכל יהיה מאוד ברור לי, בלי שום ספקות. ובגלל זה, אני גם לא אפחד מהשאלות שלהם, כי מה אכפת לי? יותר טוב! עדיף שישאלו! ככה אני אוכל להסביר להם על האור, שמתקרבים אליו רואים פחות, על בני ישראל בחטא העגל שהתבלבלו, על הרבי שהוא הראש…

מענדי: כשאני אהיה אבא, אני תמיד אדבר איתם על הרבי בלשון הווה, כמו אמא שלי! זה הכי מכניס ישר לראש שהרבי חי וקיים, פה עכשיו, בגוף גשמי!

שניאור: וגם אלמד אותם שהמציאות היא רק לפי מה שהתורה אומרת, מה אכפת לנו מה רואים? אני אדגיש להם שזה רק ניסיון!

יוסי: חחחח….

שניאור ומענדי יחד: מה אתה צוחק? זה סופר רציני!

יוסי, דומע מרוב צחוק, לא מצליח לדבר: אתם… שניכם… ליצנים…

שניאור ומענדי: אנחנו?

מענדי: אנחנו הכי רציניים בעולם!

יוסי: אתם ליצנים! חחח…

הרבי מתגלה עכשיו, מה הדיון בכלל על איך תגדלו את הילדים שלכם? הם כבר יהיו ילדים של גאולה!

הילדים צוחקים יחד…

הצ׳יפס נשפך,

סוף.

באדיבות מגזין עטרת חיה

פסח חלף עבר לו מזמן, וכעת התחילה באופן רשמי ובהילוך גבוה תקופת ההכנות לנסיעה לרבי.

כיוון שה'תמימים' ואחיותיהם שואפים לחיות עם הרבי 365 ימים בשנה 24/7, על כן, במחצית הראשונה של השנה הם חיים מהשהייה אצל הרבי בחודש החגים, ובמחצית השנייה הם מקבלים חיות מההכנות וההתרגשות שסביב הנסיעה לרבי(בתוכנית הגלותית).

הסוגייה הבוערת: כסף מנלן?

גלגלי המח מסתובבים במהירות, תרים אחרי מקור אפשרי לכסף הטהור ביותר בעולם: כסף שיזכה לשמש להתקשרות לרבי בדור השביעי. יש יקר מזה?

רעיונות עולים ונפסלים, חלקם מצד הגיל, חלקם מצד הפנאי: עדיין תלמידות במשרה מלאה פלוס פלוס, והיתר מצד הריאליות.

עד שהעלה מי שהעלה את הרעיון לאפות חלות מקמח מלא ולמכור אותן לקהילה. גם כך מידי שבת אופים אצלינו חלות נפלאות מקמח מלא.

בתחילה זה היה נשמע לי הזוי, לא מציאותי ובלתי מתקבל על הדעת.

שהבנות שלי יאפו חלות על מנת למכור? לאן הגענו?

כך התנדנד לו הרעיון, עלה וירד, עד שהגיע מי שהגיע והכריע: שווה לנסות, מה כבר יכול לקרות? מקסימום לא יצליח! תכל'ס, כל עשייה שהיא, מהווה כלי לברכה. זו ההשתדלות שלכן בעניין, והשם יעשה את שלו".

וכך הלא יאמן קרה…

ועם חשש קם לו המיזם.

וכאן קרה דבר מעניין…

מידי שבוע אחת הבנות בדרך כלל מכינה את הבצק, השנייה קולעת ולעיתים הן גם אלו שמתפיחות שוב ומכניסות לתנור. מה פשוט מזה? הן מתורגלות. הפעולות כבר מוטמעות לחלוטין במערכת ההפעלה האוטומטית שלהן.

אבל אז עלתה הטענה, שאומנם נכון שהחלות מעולות ב"ה, אבל משהו שמשלמים עליו, צריך להיות מושלם שבמושלם. נשמע הגיוני. כך נאספו מרחבי הרשת (המסוננת היטב)! טיפים לפעולות הנעשות שנים על גבי שנים באופן טבעי ואוטומטי…

ו…קדימה לעבודה.

דווקא כאן התחילו ה'פאשלות'.

בצק שנילוש בחדווה מידי שבת בשבתו ללא צורך במתכון והניב תוצאות מעולות, הפך לרצף מודע של  פעולות הדורשות ריכוז ושימת לב.

לכאורה מה מבטיח תוצאה טובה מזו?

ריכוז, שימת לב, מודעות. נשמע מתכון מנצח.

אז זהו, שבמבחן המציאות, דווקא לא.

בעיסה אחת נשכח הסוכר… סוכר! לא זכור לי שקרה אי פעם.

גילינו את זה כשהרולדות שמרים (שהתווספו בינתיים לקטלוג) לא הסכימו להשחים בתנור.

בפעם נוספת נשכחו השמרים. שמרים!!!

מה קורה פה???

דווקא כשהמוח מכוון כל כולו יותר מאי פעם לתהליך? קורה הפוך על הפוך.

כך נאספו במקפיא רולדות שמרים ללא סוכר (אימצתי, המלית מספיק מתוקה), חלות שהשמרים התווספו בסוף הלישה והגרגרים שלהם ניכרו היטב גם לאחר לישה נוספת… – לא נורא, יהיה בשבילנו…

הבנתי שזו גם המשי כוחו של התת־מודע

כתורת הבעל שם טוב שמכל מה שרואים או שומעים עלינו ללמוד מזה משהו בעבודת השם, התבוננתי בעניין.

והבנתי פתאום, חזק מאי פעם את כוחו של התת מודע. החלק העמוק הזה בנפש בו מוטמעות בנו הוראות ההפעלה.

חזק מכל פעולה מודעת, מרוכזת ושקולה ככל שתהיה.

פעולה מודעת היא חיצונית לי, דבר נוסף על המציאות שלי ולכן שייכת בה שכחה, שגגה.

התת מודע הוא חלק הרבה יותר פנימי, מהותי, עצמי. חלק בלתי נפרד ממני.

הוא מתפרץ מתוכי מעצמיותי. ממקום עמוק כל כך, שלא צריך להזכיר לו דבר.

מה שלי בעבודת השם. לזכור ולהזכיר לעצמי שוב ושוב את המהות האמיתית שלי. שבמקום הכי עמוק בתוכי, שם אני והקב"ה זו מציאות אחת, וממילא, תורה ומצוות הם לא דבר נוסף על המציאות שלי, לא הוראות הפעלה חיצוניות: עשה ולא תעשה. אלא משהו עמוק הרבה יותר, מוטמע בעצם הנפש, עד שם זה צריך להגיע, חייב להגיע.

ואז אני מובטחת שלא תצא תקלה תחת ידי.

שגגה יכולה לקרות רק כשהעניין עדיין לא חלק בלתי נפרד ממני.

זו גם הסיבה שיהודי מביא קורבן על חטא שעבר בשגגה, ואף נענש עליו. בהסתכלות חיצונית זה תמוה. הוא באמת לא התכוון!!! תורת חסד היא נקראת, על מה הוא נענש למען השם?

בהסתכלות חסידית, פנימית, הכל מובן.

החטאים בשגגה חושפים את הלא מודע שבנפש, מגלים לנו שבמעמקי הלב מצוי עדיין לא טוב המפריד ביננו לבין השם. משם מגיעה השגגה. העבירה אומנם לא נעשתה במכוון, אך השם לא מוותר עלינו, רוצה להתאחד איתנו באופן מוחלט בכל הרבדים, החיצוני והפנימי. שלא יהיה שום מקום בתוכנו, נסתר ונעלם ככל שיהיה, שקיים בו גורם המפריד ביננו לבינו, שם עדיין איננו מציאות אחת.

כמה אני מחוברת?

על צדיק כתוב “לא יאונה לצדיק כל אוון", אפילו בשוגג. כי אין בו שום שייכות לרע, באופן מוחלט. בגלוי ובנסתר.

דווקא הדברים הנעשים שלא מדעת, מגלים לאדם איפה האני שלו, למה הוא שייך ומחובר. מלמדים אותו על המקומות הכי עמוקים בנפש.

סיפרה לי חברה שהיא שמה לב שכשהיא מחוברת יותר ברוחניות, ואכפת לה באמת הקשר עם הקב"ה, כמעט לא קורה לה שהיא שוכחת "רצה" או "יעלה ויבוא" בברכת המזון או בתפילת שמונה עשרה. זה כאילו מזכיר לה את עצמו מאליו!!! וכשהחיבור מתרופף היא עלולה לשכוח גם כשהיא ממש מזכירה לעצמה, אפילו רגע לפני, לומר את ההוספה…

כמו תמיד, הסיפור האמיתי מתרחש דווקא מתחת לפני השטח, במסתרים.

עבירה במזיד קשורה עם המעשה, הרובד החיצוני. השגגה קשורה עם עצם הנפש. זה סוג של מראה פנימית עד כמה אני מחוברת, עד כמה פנימי ועצמי הקשר שלי להשם.

מציף את הטעון חיזוק וחיבור.

מה היה עדיף, לא לדעת? בקיצור, תורת חסד.

בגאולה נחזור בתשובה אחת ולתמיד גם על השגגות. נגיע למקום מאוחד כל כך עם הקב"ה, שלא יצאו מאיתנו מעשים שהם היפך רצון השם, כי זה לא יהיה קיים בנו באף רובד שהוא, הגלוי והנסתר.

את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, בעולם ובעולם קטן.

כבר כעת אפשר ומצווה לטעום מהגאולה על ידי חיזוק הקשר הפנימי והעצמי לקב"ה, להתעצם עם מערכת היחסים הכי נוגעת והכי משמעותית, עד שנרגיש במוחש שיהודי והקב"ה – מציאות אחת! אז קדימה, הזמנות עד יום רביעי בלילה 😉

באדיבות מגזין עטרת חיה

בין אם את אמא לילד ראשון, או שזהו הילד העשירי שלך, אחד הדברים המופלאים בנס הקטן הזה, הוא התפקיד והיכולת שלך כאמא להעניק לו את המזון המיוחד לו, המזון שהוכן במיוחד עבורו על ידי בורא עולם. זמין, מוכן, עם כל הויטמינים והמרכיבים הדרושים לגדילתו ולהתפתחותו התקינה של התינוק.

הנקה היא הדרך הטבעית מאת השם להזין את התינוק. אך לעתים הדרך הזו נתקלת בקשיים, בהתמודדויות, ובאתגרים שלא צפית אותם מראש. מה עושים?

ביקשנו משתי יועצות הנקה, שיעשו לנו קצת סדר: מלכי אופנר, מדריכת הנקה ויועצת שינה מירושלים, וריבי גרינברג יועצת הנקה ממגדל העמק.

איך הגעת לתחום הזה?

ריבי: התינוק הבכור שלי נולד פג, ושהה במשך זמן מה בפגייה. ניסיתי והתאמצתי ככל יכולתי לאפשר לו את המזון הבריא והטוב ביותר עבורו, אך נתקלתי בהמון קשיים. לאחר שלושה חודשים התייאשתי. כשנולד הבן שני שלי, ב"ה במועד, הייתי בטוחה שהפעם זה ילך 'חלק', אלא ששוב נתקלתי בקשיים. הייתה לי הרבה מאוד תמיכה מצד כולם אבל ידע פרקטי איך להתגבר – לא היה. מהמקום הזה החלטתי ללכת ללמוד את הנושא לעומק: דבר ראשון, כדי שבהמשך בעז"ה יהיה לי – בנוסף לתמיכה מהסביבה – גם את הידע איך להתמודד; ובנוסף, כמובן, שיהיה לי את הדרך לחבר ולכוון אמהות לקרבה הזאת שבין האמא לתינוק בצורה נעימה ושמחה.

מלכי: הגעתי לתחום ממקום של אמא. ראיתי כמה הנקה זה דבר מדהים, כמה הוא תורם לאמא ולתינוק, ומצד שני חוויתי גם קשיים, וראיתי שנדרשים כלים כדי להתמודד איתם. החלטתי ללמוד את הנושא כדי לעזור לאימהות להתגבר על הקשיים ולתת להן את הכלים ואת העזרה שהן צריכות כדי שיוכלו לממש את התפקיד האימהי שלהן בשלימות ובשמחה.

הנקה זו הענקה. זה אומר לתת לילד קשר, חיבור, ביטחון, יכולת להרגיש שמספקים את הצרכים שלו. הדבר  משפיע על המשך החיים וחשוב שזה יקרה בצורה נכונה ושמחה.

ייעוץ הנקה, מה זה אומר?

מלכי: אפשר לחלק את התחום הזה לכמה חלקים: יש את ההדרכה לפני הלידה. מטרתה לספק לאמא לעתיד ידע, הבנה וכלים. לחבר אותה לחשיבות של זה גם ממקום רוחני. יש לזה מקום והתייחסות בהלכה, וגם הרבי מה"מ מתייחס לזה, "בנוגע להנקת הילד בעצמה, זהו דבר נכון במאוד מאוד ובפרט שבשנים האחרונות, גם רופאים אמריקאים התחילו לדבר ולהדפיס עד כמה זה טוב הן עבור האם והן עבור הילד"… (אגרות קודש כרך ט"ו, אגרת ה'תעח – תרגום מאידיש).

יש את הליווי במהלך התקופה, תוך התייחסות ספציפית לזמנים שונים כמו, חזרה לעבודה, התחלה של אכילת מוצקים, ועד לגמילה בצורה הכי קלה עם כמה שפחות כאבי לב וקשיים לאמא ולתינוק. יש לי קורסים דיגיטליים  ואפשרויות למידה משולבות בפגישות של ייעוץ אישי. האפשרות לליווי החל מההכנה ללידה, ולאורך כל התקופה, עד לגמילה מההנקה, ואפשרות לקורסים ממוקדים בנושאים ספציפיים. בנוסף לכך, יש נשים הפונות להתייעץ – אם זה טלפונית, או במפגש פרונטלי כאשר הן נתקלות בקשיים ספציפיים להן. ואז צריך לבדוק באופן אישי מה הקושי ואיך לעזור בצורה הטובה ביותר, כאשר כל מקרה נבחן לגופו. ב"ה, זכיתי לעזור למאות אמהות, לפעמים מספיקה שיחת טלפון אחת כדי לשנות את כל התמונה.

ריבי: ייעוץ הנקה מתחיל עוד בשלב ההריון – אז כדאי להתמקד בהכנה להנקה. באמצעות "הכנה להנקה", כמה שזה נשמע תאורתי (ובפרט לפני לידה ראשונה), האמא תגיע בעז"ה מוכנה להנקה מכל הכיוונים: הן ממקום רוחני – בהבאת מקורות מהתורה והחסידות, ומענות של הרבי על חשיבות ההנקה; והן מהמקום המעשי – האמא תגיע מתוך חיבור להנקה ותקבל מידע מעשי ופרקטי שיוביל אותה בסייעתא דשמיא לחוויה טובה ומחוברת. בשטח רואים שאימהות שהניקו אחרי הכנה, חוו כבר את הימים הראשונים, וכמובן גם את ההמשך, בצורה טובה ומספקת. בנוסף יש את הייעוץ בשטח, כאשר היועצת מגיעה לבית היולדת. בביקור בית, בסביבה המוכרת, היולדת תקבל את המענה הספציפי והמדויק לה ולתינוק. בנוסף יש שלבים נוספים בהנקה ובתהליך הגדילה של התינוק: המעבר למוצקים, חזרה לעבודה ואף לבצע את שלב הפרידה מההנקה – ממקום של אמון ובטחון לאמא ולתינוק.

מתי מומלץ לפנות לייעוץ?

ריבי: במצבים של מורכבות אצל האמא או התינוק – אם זה בכאבים, חוסר עלייה במשקל אצל התינוק או תסכול כללי הקשור להנקה – אני ממליצה שלא להתעכב, ולפנות לייעוץ בהקדם. אפשר להתייחס לעניינים האלה כמו אל "כדור שלג", ואם נעצור אותו כבר בהתחלה – נוכל לחסוך התעסקות ועוגמת נפש מיותרים. לפעמים די בשיחת טלפון כדי לפתור את הבעיה ולפעמים יש צורך בפגישה פרונטלית לקבלת תמונה מלאה יותר. יצא לי להיפגש בלא מעט נשים שהיו צריכות לפעמים רק את החיזוק והעידוד שיש להן את הכלים ואת המסוגלות. (אגב, הכנה להנקה היא מענה גם לכך.)

מלכי: במקרה של קושי לאמא או לתינוק כדאי לפנות:

אם התינוק לא רגוע או לא עולה במשקל, צריך לבדוק מה קורה. אם יש כאבים, זו נורת אזהרה ראשונה לכך שמשהו לא בסדר. לא להתעלם מכאב, לפנות לייעוץ.

לפעמים יש צורך לעזור לאמא לסדר את סדר היום, איך לנהל את ההנקה בתוך שגרת החיים בצורה נכונה; לפעמים יש נשים שצריכות לקבל ביטחון  שיש להן את היכולת והכלים לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. באופן כללי, אני מאמינה שלכל אמא יש את היכולת ואת האינטואיציה, לפעמים כל מה שצריך זה רק להשתיק את רעשי הרקע ולהיות ממוקדת במטרה ובאיך אני מבצעת אותה בצורה הטובה והנכונה ביותר עבורי ועבור התינוק. אני ממליצה מאוד לעשות קורס הכנה, הוכח גם מחקרית וגם בשטח, שכשאמא ידעה לקראת מה היא הולכת אפילו ברמה של לדעת מה לשאול, זה משנה את התמונה. כי יש ייעוצים חינמיים בבית הרפואה, בבית ההחלמה וב'טיפת חלב', אבל לפעמים צריך לדעת מה לשאול כדי לקבל את ההדרכה הנכונה.

 ומה קורה כאשר אמא מנסה, מתייעצת, ובכל זאת לא מצליחה? איך מרגיעים את נקיפות המצפון האימהיות? את תחושת הכישלון?

ריבי: בחוויה האישית שלי, עם הבכור שלי, היו הרבה ניסיונות להגיע למצב של הנקה. ניסיונות שלא צלחו. כעבור כמה חודשים הבנתי שהדבר הנכון שאני אעשה הוא להפסיק עם כל הניסיונות ולהתמקד בשמחה שהוא הביא לנו, במתיקות שלו. ואז הבנתי, שההבנה הזו הביאה לי פשוט רוגע, שלווה והודיה לה'. זה היה פשוט רגע של גאולה. ההבנה הזאת ש'כן, הקדוש ברוך הוא מנהל גם את הרגע המדויק הזה, שאני אמא טובה – למרות, ובזכות, שעשיתי כל מה שיכולתי לספק לו את הטוב ביותר'. זה גם המסר שלי לאימהות שחוות מצב דומה. את עשית את כל מה שיכולת! את האמא הכי טובה לתינוק שלך! נכון, הקדוש ברוך הוא הוביל פה דרך קצת שונה ממה שתכננו. אבל זו לא את שהבאת למצב הזה. את לא 'נכשלת', את 'אלופה' ואת ראויה למדליה של כבוד!

מלכי: אני חושבת שכל אמא צריכה לחזק את עצמה קודם כל בידיעה שהיא האמא הכי טובה בשביל התינוק שלה, והקב"ה נתן לה אותו בדיוק בזמן ובמקום המתאימים, עם האתגרים הספציפיים של שניהם. לפעמים נשים אומרות לי: "מסכן הילד שלי, שאני לא מצליחה לספק לו את הצרכים שלו". ואני אומרת להן: "הילד לא מסכן, הוא קיבל אותך כאמא שלו, עם כל מה שעברת, את עושה מה שאת יכולה מצידך, וכל אמא שבאה להתייעץ באה ממקום של לעזור ולתת לילד שלה את מה שהוא צריך. תכילי את זה שיש לך קושי, תדעי שאת לא אשמה בו, ה' לא רוצה שתעשי מה שאת לא יכולה, ה' רוצה אותך הכי טובה במה שאת כן". לדעת שאני לא בחרתי את הקושי ואני לא אשמה בו. הקב"ה נתן לי את האתגר, אני עושה את ההשתדלות והתוצאות בידי שמים. גם אם בסופו של דבר התינוק יקבל תמ"ל, זה בסדר גמור, אדאג שהתינוק יקבל אותו כמה שיותר ישיר מהאמא, כדי להרוויח את הבנייה של הקשר בין האמא לתינוק, שזה משהו חשוב לכל תינוק באשר הוא ולא משנה מהי דרך ההזנה שלו.

הקבלה העצמית הזו, הידיעה שאם עשיתי את שלי, אני שלמה ושמחה עם התוצאה, נכונה לא רק להנקה אלא לכל האתגרים בחיים. אימהות היא 'מקצוע' עם הרבה ייסורי מצפון, בכל מיני מצבים שהיא מובילה אותנו אליהם. וחשוב שנדע להסתכל בצורה נכונה ומאמינה על כל האתגרים.

בהדרכות שלי אני משתמשת במודל שאני קוראת לו 'מודל חמשת העקרונות':

העיקרון הראשון – אמונה ותפילה: לדעת שזה בידיים של הקב"ה להאמין שהוא יעזור לי, ולהתפלל להצלחה.

העיקרון השני – תמיכה: תמיכה של הסביבה, המעגל המשפחתי, הסביבה הקרובה, חשובה מאוד מאוד להצלחה.

העיקרון השלישי – קשר אמא תינוק: על־ידי מחשבות, דיבורים ומעשים המעוררים אהבה ושמחה לתינוק ולהנקה. משפטים מחזקים שעוזרים לנו להצליח ולהיות במקום שמח ורגוע.

העיקרון הרביעי – איכות וכמות: כאן נכנס המקום של הייעוץ, אם זה ייעוץ טכני, ואם זה, כמו שאני משלבת, גם ייעוץ הוליסטי שמתייחס גם לרגש ולנפש שהרבה פעמים שם יושב הקושי המפריע לזרימה.

העיקרון החמישי – תנאים מותאמים לאם: לאכול מספיק, לישון טוב, זה חשוב לא רק בשביל שהתינוק יקבל מה שהוא צריך, אלא גם כדי לאפשר לאמא כוחות. אמא עם כוח, רגועה ושמחה, משפיעה גם על התינוק.

הנקה בעיניי זו אימהות, זו ההסכמה שלנו לעשות את השליחות שלנו כאימהות. ושנזכה לעשות אותה מתוך שמחה ואהבה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

כיבדו את האירוע בנוכחותם חברי הנהלת המוסד ובכללם יו"ר ההנהלה הרה"ח מאיר בוסטומסקי, הרה"ח חיים רייכמן, הרה"ח ינקעל קניג, מפקח הממ"ח הרב שחר שאער *וידידי בית החינוך התומכים ומסייעים להתפתחותו – תא"ל במיל' מר רוני מורנו, והגב' מלכהלי בלוי-חנוכה מנהלת השדולה למען האישה החרדית הפועלת גדולות עבור נשות המגזר הדתי-חרדי.*

האירוע היה בהנחיית מנכ"לית עמותת בית חיה מושקא הגב' מרצ'י חזי שמובילה ביד רמה את המוסד מעלה מעלה ומייצגת אותו בגאון מול כל הרשויות ומשרדי הממשלה

הרב בוסטומסקי פתח בדברי ברכה וחיזוק לתלמידות המסיימות כיתה ח', הרב שאער דיבר בשבח בית החינוך, בחשיבות קיומו ובפירות החינוך בדמות תלמידות מקושרות, חסידיות ולמדניות היוצאות ממנו, ומר רוני מורנו, שמלווה את בית החינוך מזה כמה שנים, ריגש את כולם בכך שתיאר בצורה מוחשית כיצד הוא נפגש עם הבנות המסיימות כאשר כל בית החינוך מנה בקושי 40 תלמידות וכיום הוא ניצב בפניי אולם מלא מול מוסד עם כ-130 תלמידות כשהן חלק מקהילה המונה כ-200 בנות (גנים ובית חינוך) כ-80% מתוכן תושבות כפר חב"ד.

כאשר אמר שהוא חוזה כאן בעוצמה של צבא מלא נחישות, התמסרות והתמדה וגם הוא מגויס לצבא של הרבי, זכה למחיאות כפיים סוערות.

תשורות מכובדות ניתנו לדוברים לאות הכרת הטוב עבור פועלם החשוב במהלך השנה כולה.

כולם הביעו התרגשות והתפעלות גדולה על התפתחותו של המוסד הן בכמות אך בעיקר באיכות. תלמידות שהחינוך החסידי ניכר בהנהגתן הצנועה והעדינה, בדיבורן ויחסן לסביבה, חכמתן ויראת השמיים שלהן והכל *תחת הנהלתה של הגב' אבישג סולומון.*

גם הבוגרות ממחזור א' וב' הגיעו למופע, חלקן סייעו מאחורי הקלעים וחלקן הגיעו לאולם. ככה זה כשמרגישים משפחה.

את המופע הפיקה הגברת חיה גלייזר בסיוע וליווי של הגברת שיינא אברביה.

האולם היה מלא מפה לפה באמהות, אחיות, סבתות, חברות ונשים ובנות שבאו לצפות במופע המרגש עליו עמלו הבנות לאורך כל השנה. צוות המורות המסור  עמד וסייע במסירות להצלחת האירוע.

*בית החינוך הולך מתפתח, צומח לתפארת ומגדל בנות מקושרות לרבי ומלאות באהבת השם ויראת שמיים בלי להתפשר על מצוינות לימודית, הקניית מיומנויות למידה ומיומנויות חברתיות רגשיות תוך פיתוח הכישרונות האישיים.*

המשימה הנצבת בפני בית החינוך, לאור הביקוש ההולך וגדל, היא להקים מבנה ראוי ורחב ידיים.

כל המוסיף גורע!

אחת משלוש המצוות הנשיות המהותיות היא מצות הפרשת חלה. מצווה מיוחדת בה מפרישים חלק מן העיסה כתרומה לה'. כמו שכתוב בפרשת שלח: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה".

האקט הסמלי הזה מבטא, שעלינו להפריש קודם כל ממה שיש לנו, לאלוקים.

מדוע ניתנה מצוה זו דווקא לנשים? בגלל שחווה, האישה הראשונה ביקום, גרמה לחטא הראשון בעולם ומצוה זו ניתנה לנו לתיקון חטא זה.

מה בדיוק אירע שם? חווה שלא שמעה ישירות מפי השם את הציווי שלא לאכול מפרי עץ הדעת אמרה לנחש שה' אסר גם על נגיעה בעץ, הנחש הערמומי דחף אותה אל העץ ומלמל: "את רואה שלא ארע לך כלום, כך יהיה גם אם תאכלי" ומשם הכל היסטוריה…

בשורה התחתונה התוספת הזו גרמה לחטא החמור!

ידוע שחכמינו קבעו סייגים רבים למצוות לפי ההוראה – "עשו משמרת למשמרתי", במגמה להציב גדרות עוד לפני התהום ובכך למנוע צניחה מהדהדת. מחובתנו להקפיד על הסייגים שהורו החכמים כמו על דברי התורה עצמם. ואם נחזור לחווה, מה כל כך גרוע בכך שהוסיפה על איסור האכילה גם איסור נגיעה כסייג לאיסור???

גן עדן של מקום

עץ הדעת היה בגן עדן, מקום קדוש שאין לרע כל קשר אליו. בגן עדן לא היה שום חשש שהאדם יכשל, לכן לא היה שם צורך בגדרים וסייגים – כל עוד הוא שם. כל דבר שעשה אדם פעל בו עלייה וכל דבר שנמנע מלעשות, מנע ממנו עלייה! כאשר אדם נמנע ממגע בעץ והוסיף על ציווי ה' זה לא רק היה מיותר אלא אף היווה חיסרון!

אנו רואים שאותו עניין – עשיית סייגים – שבמקום אחד הוא הכרחי ועקרוני, במקום אחר הינו חיסרון כדברי חז"ל: "כל המוסיף גורע"!

מתאחדים או נפרדים?

התורה ניתנה כדי לעשות שלום בעולם – "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". אולם במצות חלה אנו עדים למעשה הפוך: נוטלים פיסת בצק ומפרישים אותה משאר העיסה. פיסה זו נעשית קודש, ונאכלת בזמן המקדש על ידי הכוהנים בעודם טהורים ואילו יתר העיסה נשארת חולין. הפרשת חלה בעצם מבצעת פרוד ומבטאת ההפך מאחדות.

ומדוע? כי מצוה זו באה ללמדנו שלא ננפנף בסיסמת האחדות כדי להתפשר חלילה על עקרונות התורה. נכון, האחדות ממש חשובה! וכאשר מסתכלים על יהודים צריך לקרב כל אחד ואחת, אך כאן מגיע האבל הגדול: אסור להשתמש בדבר שלא במקומו! כמו שבגן עדן אין מקום לסייגים, כך בחלה אין מקום לאחדות, המצוה מתבצעת דווקא בפעולה של הפרדה!

דווקא בבית כנסת עם מחיצה כשירה כשהגברים עסוקים בעבודת ה' בלבד, התפילה מקובלת; דווקא מי שאימו יהודיה הוא יהודי ולא כל מתנדב בצה"ל הופך בכך לבן העם הנבחר – עם כל הכבוד והערכה המגיעים לו! אפרופו צבא, לבעלי חבר מילואים נחמד, בחור בן לעולים מרוסיה שאביו יהודי והאם איננה כזו והוא תינה בפני בעלי את כעסו על אביו שנישא לגויה ושלכן אינו מוצא את עצמו וחש במשבר זהות וכך גם אחיו.

אז כמו שלא ניתן לערבב שמן עם מים, כך אין לבחורה יהודיה מה לעשות עם בחור לא יהודי, ולא בגלל שמחר נמצא את גווייתה בבור מים ליד כפר ערבי עוין… אלא כי זה לא עובד ביחד וממיט שואה על שניהם  – גם אם הבחור עדין, חכם, וטוב לב…

ההתבוללות נוגסת בנו בכל פה ורק הקפדה על הבידול בין ישראל לעמים יכולה לשמור על שלמות עמינו. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה נתונים מעניינים על יהדות ארץ ישראל והתפוצות, מהם עולה כי בשנת תש"פ, מספר היהודים בעולם עמד על 15.2 מיליון. בדו"ח צוין כי בשנת תרצ"ט, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, מספר היהודים בעולם היה 16.6 מיליון. מנתונים אלו עולה מאליה השאלה כיצד לא הדבקנו בשמונת העשורים שחלפו מאז את הפער? התשובה טמונה בשואה השקטה המתחוללת בעמנו כשאלפי־אלפים מבנינו ובנותינו נכחדים מהעם היהודי עקב נישואי תערובת וממיטים בכך שואה פרטית על נשמתם ושואה כללית על עמם – הבאה לידי ביטוי מספרי.

גם בתוך העם שלנו האחדות האמיתית מתקיימת דווקא כשיש מחיצות בין כוהנים, לויים וישראלים, וההבדלים אינם מהווים פירוד אלא זו האחדות האמיתית של עמנו כעם המורכב מפרטים שונים המשלימים זה את זה.

לסיכום, התיקון לחטא עץ הדעת הוא על ידי מצות חלה המדגישה שאין להשתמש בדבר במקום הלא מתאים, כמו שלא נכניס פלפל שחור בעוגה מתקתקה…

הטור מבוסס בחלקו על שיחת הרבי שליט"א מה"מ בליקוטי שיחות חלק ב', עמ' 584 והלאה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

אחיה, סער הי"ד מרגוליס, ל"ע נרצח בכיסופים. שני הגיסים שלה, שיבדלו לחיים טובים ארוכים ולשלום, דוד דיאגו ואחיו אריאל בני סילבי'ה מוניק'ה, למשפחת קוניו, עדיין חטופים בעזה.

הנה סיפורה האישי:

"ביום שבת ה – 7.10, התעוררנו לבוקר של אזעקות צבע אדום בשעה 06.20. נכנסו כולנו לממ"ד. בהתחלה חשבנו, שזה עוד אזעקות רגילות, שאנו כבר מכירים ובטח עוד מספר רגעים נצא מהממ"ד ונמשיך כרגיל. אך האזעקות המשיכו ללא הפסקה ושמענו "בומים" מכל כיוון.

הרגשנו שמשהו לא כשורה.

ב7:30 גיסי אריאל כותב לנו בוואצאפ המשפחתי, שנכנסו שלושה מחבלים לבושים במדי חיילים לקיבוץ, וההנחיה היא לכבות את האורות בבית, לנעול דלתות ולהיכנס לתוך הממ"ד.

בזמן הזה אני מסמסת עם חברות מהקיבוץ, וכולן כותבות לי, שיש יריות ליד הבית שלהן. מהר מאוד הבנו שלא מדובר בשלושה מחבלים, אלא ביותר. בזמן הזה חברה שלי שולחת לי תמונה, שיש מחבלים שהגיעו לשדרות. פה הבנתי שמדובר במשהו מאד גדול. רמת החרדה עלתה בכמה רמות.

לא עבר זמן והתחילו יריות אצלי בשכונה. אמרתי לבנות הקטנות שלי, שישמרו על שקט מוחלט, שיש אנשים רעים שרוצים לפגוע בנו ואסור לנו לדבר. בזמן הזה לא הפסקתי להגיד "שמע ישראל". בקשתי מבורא עולם שלא יכנסו אלינו הביתה.

לאחר כמה דקות של אימה בלתי פוסקת, שמענו שהם שוברים את דלת הכניסה של הבית והם נכנסו אלינו. קמתי מהר מהפוף להחזיק את הדלת. בעלי החזיק את הבת הקטנה ושניה אחרי אמרתי לבעלי, תביא את הילדה, ואתה תחזיק את הדלת. היא בכתה. הייתי צריכה לחסום לה את הפה, שלא ישמעו אותנו. אך לצערי הם שמעו.

לאחר מספר שניות, בעלי שומע שהם שופכים בנזין על הדלת ומלא עשן התחיל להיכנס לתוך הממ"ד. הייתי בשוק. לא האמנתי ששורפים אותנו. העשן נכנס והשתעלנו ללא הפסקה. בקשתי מבעלי שיפתח את החלון, אך גם משם נכנס מלא עשן. הם שרפו מכל כיוון, שלא נוכל לצאת.

בשלב הזה בעלי ואני התחלנו בתהליך פרידה מהבנות. אמרנו להן, שאנחנו אוהבים אותן וכנראה שלא נצליח לצאת מזה ונמות. התחבקנו כולנו ונשכבנו על הריצפה. בזמן הזה בעלי התקשר לחברים שלנו, וביקש שינסו להציל אותנו. שאנחנו נחנקים בתוך הממ"ד ולא יכולים לצאת החוצה. בעלי תיפקד בצורה יוצאת מן הכלל. הוא לא ויתר עלינו, וניסה בכל דרך אפשרית לחלץ אותנו משם.

הוא התעלף מספר פעמים אך הצליח לשמור על קשר עם חבר שלנו ערן, שבסוף הוא זה שיחלץ אותנו. בזמן הזה אני והבנות שוכבות על הריצפה. וברגע אחד ללא כל מחשבה אני צועקת לקדוש ברוך הוא: "אני נודרת שאם תוציא אותי ואת משפחתי בחיים אני חוזרת בתשובה".

הכל כאב. הגוף כאב, לא היה אפשר לנשום היינו מעולפות. בעלי כבר חשב שאנחנו מתות, כי לא ענינו לו. (כך הוא מספר). אני זוכרת ששאלתי את בורא עולם; "מה, ככה מתים? כי אם כן, זה ממש כואב למות ככה"! לאחר זמן מה, מכאב כל כך גדול, פתאום הרגשתי מן שלווה, שאני באמת לא יכולה להסביר. היה לי פתאום נעים ורגוע.

הרבה דברים אני לא זוכרת ולא יודעת בכלל, כי הייתי ממש מעולפת. אך את הרגע הזה אני כן זוכרת.

לאחר חמש וחצי שעות בממ"ד (!) ללא נשימה וחוסר הכרה, חבר שלנו עם עוד חבר (בני) מכיתת הכוננות, הגיעו אלינו והצליחו לחלץ אותנו מהבית.

הם שמו אותנו על השדה בחוץ, ומשם לקחו אותנו לחמ"ל של הקיבוץ, ומשם פינו אותנו לבית החולים לאשפוז.

האנשים שראו אותנו, לא האמינו שיצאנו משם בחיים. הם סיפרו לי שנראינו כמו גוויות".

עד כאן סיפורה הניסי של סתיו. את ההבטחה שהבטיחה להשם היא אכן מקיימת ושומרת ב"ה שבת, כשרות וטהרת המשפחה.

בהשגחה פרטית נשאלנו על ידי שליחה של הרבי, אם אנחנו מוכנים להעביר דולר מהרבי, שנתנו אנ"ש בחו"ל, למשפחת קוניו, ששני בניהם, דוד (דיאגו) ואריאל, עדיין חטופים בעזה.

וזכינו באור ל- כב' סיון תשפ"ד, גם לקבל וגם להעביר שני דולרים מבורכים מהרבי. דולר אחד לגב' שרון עבור בעלה דוד קוניו, ודולר להורים עבור בנם אריאל קוניו.

אם הבנים החטופים ל"ע, גב' סילבי'ה קוניו תחי' סיפרה, שהיא ובעלה יוסף לואיס היו סגורים בקיבוץ ניר עוז בממ"ד במשך עשר שעות! בעלה החזיק בחוזק את ידית הדלת, והם ניצלו ב"ה מהמחבלים.

היא וכלתה סתיו קוניו קנו בימים אלו אותיות בספרי התורה המיוחדים שיזם הרבי. אות לכל בני משפחתם, ב"ספר התורה הכללי לאחדות ישראל" וגם אות לכל הנכדים ב"ספר התורה של ילדי ישראל.

בסיום דבריה של סתיו קוניו היא מעדכנת אותי, כשהיתה כבת עשרים חלמה על הרבי. היא ישב ליד דוכן. מסביבו היו אנשים. משהו שמזכיר את מעמד חלוקת הדולרים. רק הוא דיבר. הוא הביט בה ושאל אותה "למה את לא צנועה"? מאז היא מרגישה קשר חזק לרבי.

שרון אשת דוד קוניו, נחטפה עם שתי בנותיהם לעזה ושוחררה עמן ב"ה בסבב הראשון.

ואנו מייחלים, עם כל משפחות החטופים, לנס חזרתם הביתה בבריאות. לנס החלמת חיילנו הפצועים, ולנס התגלות הרבי בגאולה האמיתית והשלימה.

הביאה לדפוס; טמה חורושוכין.

יוסף לואיס קוניו, אביהם של החטופים דוד ואריאל קוניו קיבל באור ל-כב סיון דולר מהרבי:

פרשת שלח/אסתי פרקש

בִּקֹּרֶת…מִי אַתְּ?

קוֹבֶרֶת אוֹ מְקָרֶבֶת?

מְפַזֶּרֶת הַתְּחוּשָׁה

הַטּוֹבָה אַתְּ אוֹ רָעָה

חֲזָקָה אוֹ רָפָה

שְׁמֵנָה אוֹ רָזָה

מְבֻצֶּרֶת אוֹ בַּמַּחֲנֶה

*אֵיזֶה עַז הָעָם הַזֶּה…!*

לִמְשִׂימַת רִגּוּל

לְלֹא כָּל אִחוּל

נִשְׁלְחָה זוֹ הַבִּקֹּרֶת,

כָּל חֶלְקָה טוֹבָה הוֹרֶסֶת מְיָאֶשֶׁת, פָּנִים מְעַקֶּמֶת

אֶת יוֹשְׁבֶיהָ אוֹכֶלֶת

וּלְאַט לְאַט קוֹבֶרֶת

הַבִּטָּחוֹן מוֹרִידָה

הַשִּׂמְחָה מַפְחִיתָה

וְהַתְּחוּשָׁה אֲפוּפָה

מָה יִהְיֶה אִתָּהּ?

הָאוֹרַחַת הִיא בַּלַּיְלָה

אוֹ בַּת בַּיִת קְבוּעָה חָלִילָה

וּפִתְאוֹם הַהִיא לוֹחֶשֶׁת

*יָכוֹל תּוּכְלִי לָהּ!!*

*כִּי טוֹבָה אַתְּ בִּמְאוֹד מְאוֹד!!*

*בָּךְ חָפֵץ ה'.. פַּעֲלִי- עוֹד*

מְשֻׁבַּחַת וּבְרוּכָה,

דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנָהּ

ו…בֶּטַח יָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ

כָּבַשְׁנוּ חֶלְקָה טוֹבָה

רִאשׁוֹנָה בְּמַעֲלָה

וּלְךָ הַבְּחִירָה…

עַל שְׂדֵה הָרְאִיָּה

בְּאֵיזֶה צֶבַע הָעֲדָשָׁה

הָאֲפֹרָה הִיא אוֹ וְרֻדָּה?

וּמִשָּׁם… הִתְרוֹמְמִי מַעְלָה

הַאֲמִינִי, חוּשִׁי בְּיַד הַהַשְׁגָּחָה

הִתְמַלְּאִי בִּתְחוּשַׁת שַׁלְוָה

שֶׁל זוֹ הַשְּׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ

וְקָדִימָה הִכָּנְסִי לָאָרֶץ הַטּוֹבָה

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה

השנה נעסוק בקודש הקודשים של הקשר האינטימי הזוגי – אל תפספסי!

הרישום באתר טיק צאק  https://tickchak.co.il/63585 

נותרו מס' מקומות אחרונים.

מצו"ב קטלוג מוצרים שניתן להזמין מראש ולקבל ביום העיון או בכנס הארצי (לא ניתן להעמיד דוכני מכירה במקום)

* מוצרים שונים בהפקת הרבנית ברוריה אשכנזי והרבנית לאה הלפרן

* כרטיסי טוהר – בהפקת חופית הלוי

* חוברת 'מתנה לחיים'

הזדרזי להזמין

לצפיה בקטלוג לחצי כאן:

28-06-2024-04-52-38-קטלוג תשפד

—