Author Archive

מורא למורה

שליחות מלחמה

דריכות נשמה

אין זמן, אין רצון, אין מצב

מצטערת שאני פנויה רק עכשיו.

כל כך הרבה מחשבות על

המלחמה הפתאומית

גם את מרגישה שינוי תדמית?

רגשות של כאב מתערבבות עם תקוה

תסכול יחד עם אהבה

הרגשה כאילו כלום לא ברור

רצון אמיתי שיגמר הסיפור.

רגע, אני לא מבינה

ולא רואה את כל התמונה..

אך יודעת ש

*אימונים* דורשים *אמונה*

ו- *אמונה* מגיעה לאחר *אימונים*

דווקא עכשיו כשהמצב נראה איום ושחור,

דווקא עכשיו מתגלה האור!

אנו עם שאין כמותו בעולם

אנו עם שהוא סמל לעולם

אנו עם המחולק להמון עדות וזרמים

ורק העם שלנו- מתמסרים לילות כימים

אברך הכולל אי שם לומד

ובכח התורה, חייל לוחם ועומד

במרכז השכונה ילדים ממלמלים

פרקי תהילים

ואז שומעים שחזרו על אויבינו פצצות וטילים

בזכות ציצית קולטים שהחייל יהודי

וכך הוא ניצל באופן מיידי.

ועוד מאות סימני אהבה בין כל היהודים-

כי יהודי הוא הודיה! לה' אנו מודים

וניסים על הדרך והמון תפילה

(תסכימו איתי) העם דורש ג-א-ו-ל-ה!

וידוע שמרובה מידה טובה ממידת פורענות.

אם החושך כל כך מציק ומוזר,

אז הגאולה שבפתח? אור עצום ויקר,

אה יקר?!

זו בדיוק הסיבה

שאור הגאולה עדיין נחבא,

אז בואי נפעל יחד גאולה?

כן, באמת שאת יכולה

עם מילה טובה ותחושת ביטחון

נשיג בשלימות ניצחון.

נצחון שיקרה בקרוב ממש

ניצחון שיסתיים בבית המקדש.

 

להשתמע ולקום לשופרו של משיח.

מייחלת, שרה

"עימי במחיצתי"

חוטפים רגעים של "הקהל"

שבוע של סוף שנה, וכבר אפשר לחוש באוויר את ההתרגשות לקראת השנה החדשה שניצבת בפתח. רחבת הפלאזה מלאה במזוודות, ובכל יום מגיעות עוד ועוד קבוצות של נשים ובנות לסעוון סעוונטי. עזרת הנשים כבר מלאה, וככל שעוברים הימים הצפיפות בתפילות הופכת להיות מורגשת יותר ויותר. כבר קשה להבחין אם רעש ההמולה וקולות הלימוד שלא פוסקים לרגע מגיעים מלמטה או מעזרת הנשים. כל מי שנכנסת נדבקת מיד בלהט הלימוד, ובכל פינה וספסל אני רואה קבוצות נשים ובנות המתוועדות בענייני היום ובאופני ההכנה לקראת ראש השנה.

בסימן סיומה של השנה המיוחדת, שנת ׳הקהל׳, החלטנו להפוך כל התאספות של נשים ובנות ל'מפגש הקהל' בהוספה ביראת שמים. בכל מעגל של לימוד או התוועדות ואפילו בחדר האוכל של ארגון אש״ל – הכנסת אורחים הפועל במסירות למען האורחות של הרבי – יש מישהי שקמה ומכריזה ״זה הקהל״. על מנת לנצל את הרגעים האחרונים של השנה עד כמה שאפשר. בסיום התפילה הזדרזנו כולנו לכתוב פ"נ לרבי. המחשבה על כך שהרבי יעורר ויחשוב על כל אחד ואחת בזמן התקיעות, מעבירה בי רטט. אני משתדלת להזכיר את כל הקרובים והמכרים, להביא לרבי גם את אלו שעדיין לא זכו להגיע.

 

גילו ברעדה

ראש השנה נכנס. החזן מתחיל בתפילה, תפילת הימים הנוראים. אני מודה לרבי על הזכות שלי להיות כאן, במקום ובזמן הכי קדוש. החזן מנגן את הקדיש בניגון של ימים נוראים יחד עם כל הקהל שמצטרף, מרגישים באוויר את הכתרת המלך. הזמן עובר מהר מאוד, בין התפילות וסעודות החג אני מנסה להכניס כמה שיותר פרקי תהילים ולהמעיט כמה שאפשר בדיבורי חול. יום שני של ראש השנה, היום נזכה לשמוע קול שופר. הגיע הרגע, מתחילים ב׳סדר ניגונים׳ לוהט כהכנה לתקיעות. כל החסידים מחכים ומצפים לשמוע את קול השופר מפי המלך, הרבי. רגע של ציפייה עזה והשתוקקות לחזות תיכף ומיד בהתגלות. לקראת מנחה של היום השני כל אחת מחפשת לה מקום טוב להתמקם בו לקראת ההתוועדות הגדולה. 'סדר ניגונים' מתחיל, ואני ממש מרגישה את הרבי נמצא פה. אני מוחה דמעות, רואה סביבי עוד כמה כמוני… דורשות בלהט לזכות כבר לראות בעיניים גשמיות. מוציאים את החג בתפילת ערבית והבדלה, עם הרגשת שמחה וביטחון שעוד השנה נזכה לגאולה השלימה.

עשרת ימי תשובה. שנת תשפ"ד החלה, ואנחנו מתחילות בפריצת דרך חדשה לגאולה. לקראת יום כיפור, היום הקדוש בשנה, הלימוד של כולנו צובר תאוצה. הודות לארגון ׳אחות התמימים׳ בראשות הרבנית יפה קדוש ובשיתוף פעולה עם ׳בית מדרש לנשים׳, בראשות הרבנית אריאלה בן חיון מתקיימים מדי יום שיעורים והתוועדויות מרתקות במיוחד עבור אורחות המלך. מרגש ללמוד ולדעת על גילוי ה׳יחידה׳ שבנפש וההתאחדות הגמורה שלנו עם הקב"ה ביום זה. פה מצליחים להיכנס ליום הקדוש בתחושה של שמחה ורוממות, עם ביטחון גמור כי כבר נחתמנו לגאולה. לצד האירועים הגדולים, כמידי שנה, נפתח בימים אלו עבור אחיות התמימים מבצע "חבל על הזמן" של לימוד מעמיק אודות נושאים חמים מהשטח. המבצע סוחף את כולן, ובנות נשארות שעות רבות נוספות בסעוון סעוונטי במטרה להספיק ללמוד כמה שיותר. השנה חוברות הלימוד התחלקו לשניים, ועסקו בדבר מציאותו של מלך המשיח והתגלותו בדורנו. בתור חסידות חב״ד, אין כמו לימוד שמחדיר ומחדד לנו את העניינים של משיח והתגלותו, ובמיוחד כשנמצאים כאן בבית מדרשו של נשיא הדור.

ערב יום כיפור. בסיום תפילת שחרית עמדו נשים וחילקו ׳לעקאח׳ לכל מי שביקשה. כל אחת שביקשה וקיבלה, זכתה גם לאיחול לבבי של "אני אתן לך לעקאח, ושהקב"ה יתן לך שנה טובה ומתוקה". בחוץ חיכה לנו המראה המוכר של מאות קופות הצדקה שהתמימים תלו. כפי מנהגו של הרבי, הכנסנו מטבעות רבות ככל האפשר ממה שפרטנו מראש. הרעש החזק והצליל של שקשוק המטבעות אחת בחברתה בטוח שישברו את כל הקליפות. יחד עם בליל הצעקות והקולות של האנשים מסביב – המראה שואב ומהפנט. אנחנו מתנתקות בכח, מזדרזות ללכת לאכול סעודה מפסקת ולהתארגן לקראת החג שמתקרב.

יום כיפור, נכנס החג. אנחנו עומדות בתפילה מאחורה, נרגשות. כל התפילה מלאה בקטעי שירה וניגון, ושוב אני חושבת על הזכות הגדולה שלי להיות פה. מיד בסיום התפילה אנחנו הולכות לישון, לצבור קצת כח לפני היום הבא. אני קמה מוקדם בבוקר, ממהרת לסעוון סעוונטי ומופתעת למצוא אותו מלא. מוצאת לי מקום בעמידה מאחורה, יחד עם כולן ויש מקום לכולן. עוד תפילה ועוד מוסף, ״עלינו לשבח״ ו״ברכת כהנים״. הזמן עובר מהר וכמעט שלא שמים לב. יש הפסקה קטנה לפני מנחה ותפילת נעילה והתפילה החמישית והאחרונה הגיעה, ניתן להרגיש את גילוי ה׳יחידה׳ של הנשמה. כל השערים ננעלים, אפילו בפני המלאכים, נשארים רק אנחנו והמלך. נשים מכל הסוגים מגיעות, כולן צפופות יחד, מאוחדות בעצם. שאגת ״שמע ישראל״ ו״ה' הוא האלוקים״, וכל הקהל פורץ ב׳מארש׳ אדיר של ניצחון. אחרי צום ועמידה ממושכת, אי אפשר להסביר את העוצמה של הריקוד. הריקוד הסוער רק הולך וגובר, ריקוד של ניצחון שלא נגמר.

 

השיא: זמן שמחתנו 

חג סוכות מתקרב. ככל שהימים עוברים תחושת הקדושה והזכות לחגוג את הרגל במקום קדוש זה מתעצמת. מרגש לעבור ברחובות השכונה ולראות את הסוכות הרבות שנבנות לקראת החג. תוך זמן קצר, גם עזרת הנשים מתחדשת בסוכה מיוחדת שנבנית בקצה הפלאזה. תפילת החג עברה עלינו באווירה חגיגית ומיוחדת עם תוספות היום טוב ו׳הלל׳ שלם. בעת הנענוע של ארבעת המינים, כל 770 מתמלא בניחוח מרענן של מצוה. על הסטנדר של הרבי מונח סט של ארבעת המינים, באמונה עיקשת שגם כשלא רואים, הרבי פה. סעודות חג אכלנו אצל משפחות השכונה, שאירחו אותנו יחד עם האושפיזין בסוכה 🙂 בכל בוקר בימי חול המועד, נטלנו לולב בסוכה של הנשים. בכלל, התפילות בחול המועד עם חיות מיוחדת יותר מהרגיל. ׳יחי׳ לפני התפילה בניגון של ׳ושמחת׳, ותוספת של ׳הלל׳ שלם ו׳הושענות׳. בלילה, משתדלים ללכת לישון מוקדם, כדי להספיק כמה שיותר שעות שינה. קמים לפנות בוקר ומזדרזים להגיע לשמחת בית השואבה –  השיא של החודש מבחינתי. זה הזמן שאנחנו מקבלות בו חיות ושמחה לכל השנה. אכן, מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו. אי אפשר לתאר או להעביר את השמחה שיש פה. מעגלים מעגלים של ריקודים, זוגות ובודדים. שמחה ואחדות אמיתית שפורצת כל גבול. בצד הנשים אנחנו עומדות ומוחאות, יודעות שהכפיים שלנו פועלות. השמחה לא מפסיקה עד הבוקר, ומחכים כבר ליום הבא שיבוא.

 

הושיעה נא!

הושענא רבה, שמחת בית השואבה מסתיימת מוקדם ורצים חזרה ל–770 לומר תהילים במניין של הרבי. בבוקר אוכלים קצת לפני התפילה, היום התפילה ארוכה עם הושענות. כולנו מגיעות מצויידות בערבות שקנינו מראש בדוכנים. לקראת החג 770 פושט צורה ולובש צורה חדשה. מנקים ומכינים את המקום היטב לעומס הגדול שעתיד להגיע. בזמן ההקפות יש הרבה רעש ובלאגן, אבל אף אחת לא מוותרת וכולן מנסות להישאר הכי קרובות. נכון, כמעט ולא רואים, ובקושי שומעים. ובכל זאת "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו!". בסוף ההקפות נפתחו מעגלים מאחורי עזרת הנשים, והשמחה הדביקה והכניסה את כל מי שעברה ליד. שמחת החג לא מפסיקה גם כשמגיעים עדכונים לגבי המצב הקשה בארץ ישראל. להיפך, כולם פותחים בריקודים סוערים ושירת "עוצו עצה ותופר" מהדהדת מכל כיוון לפרוץ מסכים בכוח השמחה ולהמתיק הדינים. אנחנו מרגישות היטב את האחריות שיש לנו בתור נשים, ומשתדלות להוסיף בשמחה ובביטחון גמור להבאת הגאולה. ספר התהילים מחולק בין כולן עשרות פעמים, ועם כל השמועות וחוסר הוודאות שיש, אנחנו משתדלות לנצל כל רגע שנשאר לנו בשמחה של החג.

ההתוועדות הגדולה הגיעה, הפעם ברגשות מעורבים. דורשות בתוקף את ההתגלות של הרבי, לא מוכנות לצאת משמחת החג למציאות הקשה שבחוץ. בצאת החג כולן יוצרות קשר עם המשפחה. ברוך השם, המצב קשה, אבל כבר יש גם בשורות טובות ומעודדות. בעקבות המצב, הרבה טיסות מתבטלות. כל אחת שנשארת פה מרגישה את האחריות שלה בתור נציגה של המשפחה, נציגה של העיר ושל כל הסביבה, להיות במקום הכי קדוש בעולם ולהשפיע על המצב שקיים בארץ. מתקיימות התוועדויות ושיעורים לחיזוק האמונה והביטחון, ועשרות נשים ובנות התעוררו והלכו לקנות תוף מרים בביטחון גמור שעוד ברגע זה נזכה ונגאל ונעלה לירושלים בשמחה ובהלל.

תם לו חודש השביעי שהשביענו בשפע רב, שניפגש מיד ב–770 בירושלים הבנויה ורבינו מלכנו משיחנו בראשינו.

 

באדיבות מגזין עטרת חיה

התחממות חסידית בצפון: היום בשעה 21:00

לכניסה לזום





סניפלוס של צ"ה יוצא לדרך

עדיין לא רשומה לסניף? מהרי להרשם כאן

ותקבלי את כל העדכונים על סניפלוס

 



בצל המלחמה: מערך העזרה של נפלאות

מערך ההתנדבות הרחב כולל סיוע מקצועי וכללי לזקוקות לכך, במגוון תחומים. בהם: סיוע בתחומי הטיפול (רגשי, פסיכולוגי, סוציאלי), ביצוע סידורים וקניות לבית, שינוע לכל צורך שהוא (מבדיקות שוטפות ועד מעבר לאירוח), ביקורים פיזיים וטלפונים, סיוע טכני או טכנולוגי לכל מה שנדרש ועוד.

 

צוות "נפלאות מתגברות" מרכז את כלל הפניות ומחבר בין העוזרים לנעזרים, כדי להבטיח שבעיקר בימים האלה – אף אחת לא תישאר לבד.

 

אם את רוצה להיות מחזקת ומתחזקת הכנסי עכשיו

 

אנו מזמינים אתכם לפנות אלינו בכל צורך, גם אם אתם עצמכם לא זקוקים לעזרה אבל יודעים על מי שכן זקוק לה – וכמובן לתרום להמשך והרחבת הפעילות. כי בנפלאות כבר מנצחים יחד כל השנה!!!

מרגישה אשמה? זה לא באשמתך

לא מפסיקה לבקר 

שרה לא אוהבת את עצמה. רוב הזמן היא חושבת: 'כמה אני גרועה!'. יש בה מין קול קטן בתוך הראש, 'הקול המבקר' היא קוראת לו. היא חושבת שהוא טוב דווקא. 'כזו אני, מעבירה כל מחשבה ומעשה שלי דרך מסננת של ביקורת קפדנית'. הקול הזה מלגלג על כל מחשבה או רעיון שעולה בה. מסביר לה כמה המחשבה טיפשית. למה הרעיון לא ראוי. הקול הזה מסביר לה שוב ושוב, אחרי כל שיחה, למה היא הייתה צריכה להגיב אחרת. לומר מה שלא אמרה, ולשתוק איפה שכן דיברה. הקול ההוא, מסביר לה גם, כמה שהיא אמא גרועה – 'איך צעקת עליהם הערב! טראומות את עושה לילדים שלך! הם עוד יספרו את זה לפסיכולוגית שלהם, מסכנים'. גם על הזוגיות שלה יש לו הרבה מה להגיד. בכלל, עליה כאדם. הקול הזה הוא גם האמא של ייסורי המצפון הבלתי נגמרים.

 

אנה קרא איוונוב. פסיכולוגית קלינית, פותחת: 

קודם כל חשוב להגיד שביקורת עצמית מתמשכת לא קורית סתם. יש לכך כמה סיבות: ביקורת עצמית מתרחשת כי הנפש שלנו מרוויחה מזה משהו. הנפש שלנו חכמה באופני התגובה שלה. אם היא בוחרת באופציה של ביקורת עצמית כנראה שהיא מאמינה שהאלטרנטיבה גרועה יותר, באופן תת־מודע כמובן. ונסביר: הנפש שלנו מורכבת מהרבה רבדים. ברובד אחד הביקורת העצמית הזו פוגעת בי, אך ברובד אחר, לעיתים ביקורת עצמית גורמת להרגשה שיצאתי ידי חובת ביקורת, כמו שמדבר הרבי בשיחה על אליהו בהר הכרמל שקרא: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים?" זאת אומרת שנוצר מצב שאישה גם פוגעת בעצמה וגם מרוצה כי מרגישה שיצאה ידי חובת 'חשבון נפש' לכאורה.

סיבה שנייה שגורמת לביקורת עצמית, היא שכך גדלה אותה אישה. לעיתים אישה שבילדותה נחשפה המון לדברי ביקורת, יודעת לחשוב על עצמה רק במושגים כאלו. הקול הביקורתי הוא הקול שהיא הפנימה מהסביבה, ובאמצעותו היא תופסת את עצמה.

שאלה שאני אוהבת לשאול את המטופלות שלי היא: של מי הקול הזה? למי הוא שייך? מי מדבר עכשיו?

סיבה נוספת: ביקורת עצמית, בכלל ביקורת, נובעת מתוקפנות.

מילה על תוקפנות: כולנו נבראנו איתה ולא בכדי. תוקפנות מדודה משרתת אותנו לטובה במקרים מסוימים, כמו במקרה שנדרש מאיתנו לעמוד על שלנו, או להיות אסרטיבים. יש אנשים שלא מסוגלים להפנות את התוקפנות החוצה, במקרה הצורך, ולהביע את מה שהם צריכים.

בעצם ביקורת עצמית מתמדת היא סוג של התעללות עצמית, בזה שהיא תוקפנות המופנית כלפי פנים. כמובן לא מדובר על הביקורת עליה מדבר הרבי הריי"ץ, ביקורת מאוזנת עליה הוא אומר: "היא תעמידך על הגובה האמיתי".

חשוב לי להדגיש שהדבר מאוד אינדיבידואלי כל אחת והסיפור האישי שלה. התשובות שלי הן כלליות ולא משקפות את המקרה והנתונים האישיים של כל אחת. אך חשוב לדעת שלכל אחת יש סיפור. הנפש לא טיפשה ולא עושה דברים סתם. תמיד יש סיבה, צריך פשוט להבין אותה.

 

כך נתקן ביקורת עצמית מתמשכת 

השלב הראשון הוא להקשיב לעצמנו, לראות מה קורה בתוכנו. אפשר גם לבדוק איך הסביבה תופסת אותנו זה יעזור לנו להבין את הדפוסים שלנו. זו לא חייבת להיות חפירה אל העבר. מה שחשוב הוא להבין את המנגנון. למשל: יש אישה ששמה לב שבכל פעם שהיא עצובה, והיא לא יודעת לקרוא לרגש העצבות בשמו, אז מתחיל אצלה המנגנון הפנימי של הביקורת העצמית, כי ככה היא מביעה את העצבות. אישה אחרת, תשים לב שהביקורת העצמית מתחילה בכל פעם שהיא עייפה או כשהיא כועסת על מישהו. כך מזהים את המנגנון ואז בוחנים: מה הוא משרת לי ולמה זה קורה. יש מנגנונים ברורים וקלים שאישה יכולה לזהות בעצמה. ויש מנגנונים מורכבים יותר שכדי להשתחרר מהם כדאי להיעזר באחרים – חברה, בעל, משפיעה או מטפלת רגשית.

השלב הבא הוא להבין שלא מגיע לי לספוג את קיתונות הביקורת העצמית הזו. יש דימוי פנימי כזה לחלק מן הנשים, האומר ש: 'לי מגיע לקבל על הראש'. הוא נמצא בתת־מודע כמובן. אז צריכה להיות הכרה פנימית בכך שלא מגיע לי! אין אדם שמגיע לו לספוג את זה ברמה היומיומית. ומשם להגיע לרצון שזה יפסק. צריך זיהוי של המצב, ורצון שיהיה אחרת.

 

חווית ילדות

מוריאל יודקביץ, פסיכולוגית חינוכית, מסכימה ומוסיפה אפשרות אחרת:

ביקורת עצמית גבוהה מגיעה מהילדות. זאת אומרת, ילדה שגדלה במשפחה ביקורתית ושומעת רוב הזמן דברי ביקורת תגדל להיות מבוגרת המבקרת את עצמה הרבה. הורים שמבקרים עושים זאת בדרך כלל מתוך תחושת חוסר ביטחון עצמי. תחושה חזקה שהם לא שווים שום דבר. ואז נולדת הילדה, והיא כמו דף חלק – סופגת ושומעת הכל, את כל דברי הביקורת, ומאמינה להם. וזה חודר לתוכה והופך להיות המציאות עבורה. החוויה שלה היא כזו של: 'למה שמישהו יעריך אותי? אני הרי לא שווה כלום'. זה מביא גם לידי קורבנות, הילדה חשה שהיא קורבן בגלל שביקרו אותה כל כך הרבה, וזה מכאיב.

יכול להיות גם שלא הייתה ביקורת בבית והביקורת העצמית נובעת מקשיים שהיו בחברה. אך אם חיי החברה תקינים ובבית לא ראו את הילדה כפי שהיא באמת, והיא לא קיבלה כלים לצמיחה אז היא תגדל להיות אשה עם הרבה ביקורת עצמית.

לפעמים הורים מרגישים שהם נותנים את המקסימום, ועושים הכי טוב עבור הילדה אך הילדה מרגישה שלא ראו אותה או שהיא לא קיבלה את המענה שהיא צריכה. הסיבה לזה היא שההורה לא מצליח לנתק את הילד ממנו ולהפריד את הצורך האינדיבידואלי של הילד מהצורך שהוא ההורה רואה כנכון. ההורה לא מספיק תופס את הילד כשונה ממנו.

אני אוהבת לתת תרגיל להורים בו הם נדרשים לשאול את הילד/ה: איך את/ה יודע/ת שאמא אוהבת אותך? ילד אחד יגיד, "כי אמא מחבקת ומנשקת אותי", ילד אחר ידבר על המתנות שהוא מקבל מהוריו, וילד שלישי יגיד "כי אמא מספרת לי סיפור"… כל ילד והצורך שלו. יכולים להיות עשרה ילדים לאותה אם ולכל אחד מהם צורך אחר לחלוטין.

את התיקון לביקורת עצמית אני ממליצה לעשות בטיפול רגשי מקצועי. שם מפרקים את כל החבילות הכבדות של הילדות ועושים עבודה עצמית טובה. חוץ מזה, הכרת הטוב מאוד יעילה. לכתוב כל בוקר חמשה דברים שאני מודה עליהם. דברים קטנים כמו גינה יפה, או ילד שהצליח במבחן. ממש לנסות לראות את הטוב בכל דבר ולהודות עליו. ובעיקר – למצוא בתוכנו את הטוב ולתת לו מקום. להתייחס להצלחות שלנו.

 

כשהמנורה כבויה

לאה אפתית. זה לא שהיא שונאת את המשפחה שלה. אך היא גם לא אוהבת. היא מרגישה כלום ושום דבר. בעלה מצטער לראות אותה שוכבת במיטה רוב היום. פעם זה היה אכפת לה, הצער שלו. היום לא. "לפחות תאכלי" הוא מתחנן אליה. אבל זה לא מעניין אותה. לא התחנונים ולא האוכל. הילדים באים מתרפקים עליה, מספרים לה סיפורים מהגן ומבית הספר. פעם היה לה רגש אמהי שגרם לה לחייך אליהם, להקשיב ולהתעניין. היום היא נשארת עם מבט אטום, בקושי מסתכלת עליהם. מחכה שילכו. אין לה כח לכלום.

 

אנה אומרת:

זה ממש עצוב ודי נפוץ והרבה נשים עוברות את זה. הדבר המרכזי המאפיין את הדיכאון או הדכדוך הוא רפיון הידיים. משהו שמתנתק מהמציאות ונכבה. השכיבה במיטה וחוסר התזוזה פוגעים בתנועה, באכילה ובשינה. כאילו האשה אומרת: 'פוס משחק', אני שוברת את הכלים ולא משתתפת יותר. מה שקורה, זה שהנפש מרגישה שקורה משהו שהוא יותר מדי בשבילה ואז היא כמו מכבה את עצמה. כמו מחשב שמתחמם מדי ומכבה את עצמו. המחשב יודע לזהות שהוא צריך מנוחה ולכבות את עצמו. בני אדם לא תמיד יודעים לעצור באופן שהוא לא אקוטי, לעצור בזמן – כשיש איתותים, לכן לנפש אין ברירה והיא עוצרת הכל באופן אלים. המנגנון הזה בבסיסו הוא מנגנון לשימור עצמי. כמו המחשב שמכבה את עצמו כדי לא לקרוס. נכון שהתוצאה לא רצויה אבל ההגיון הוא שימור עצמי, הנפש במהלך הישרדותי אומרת: "אני לא משתפת פעולה יותר, אם אני לא אעצור יהיה גרוע ממש".

הרבה פעמים המנגנון הזה הוא השיא של המנגנון שדיברנו עליו בסיטואציה הקודמת, אם אני 'יורדת על עצמי' כל היום, הנפש שלי תגיע למצב שהיא תרגיש שהיא חייבת לעצור הכל.

עשו מחקר על ילדים שגדלים בסביבה לא בטוחה, מתעללת או מזניחה, מה שאפיין את אותם ילדים היה אפתיה. לא כעס או אגרסיה שהיינו מצפים לראות. היה נראה שלא אכפת לילדים. כי כשרע מידי הנפש אומרת "עד כאן". המחירים של זה אינם פשוטים, הנפש עושה זאת עבור שימור עצמי אבל זה לא באמת מה שקורה. הקול הפנימי המלקה, לא נכבה כשהאשה בדיכאון, להפך, הוא אף מתגבר: "תראי איזו אמא גרועה את! שוכבת כל היום ולא עושה כלום". זהו סבל נוראי.

 

אין חבוש מתיר עצמו

אישה שהגיעה למצב כזה כדאי מאד שתיגש לעזרה מקצועית ואם היא כבר במצב שאין לה מוטיבציה אפילו להיעזר כדאי שהקרובים שלה יפנו, אם זה נמשך מעל שבועיים. אם נחזור לדוגמה של המחשב, גם מחשב צריך לפעמים התערבות מבחוץ של טכנאי.

חשוב לי לומר שדיכאון אצל נשים הוא דבר נפוץ. יש תקופות בחיים שמועדות יותר לדיכאון כמו בזמן הריון, אחרי לידה, מקרה של מוות במשפחה ל"ע, תאונה, מעברי דירה או מצב משברי. באופן כללי, אין סיבה לסבול ככה. לפעמים יש אמירות מסביב של: "יא–ללה תקומי, תלמדי חסידות זה יעשה לך טוב". זוהי תגובה לא אמפתית שאינה מסייעת. כי יש מקרים שלימוד חסידות כבר לא מסייע. לא סתם יש בהלכה למשל את הגדר של 'שוטה' וההתייחסות אליו בהלכה מראה שמצב נפשי משפיע על היכולת של האדם ללמוד תורה ולקיים מצוות.

באופן כללי, כדאי שהסביבה תהיה כמה שיותר אמפטית, תומכת, מכילה ומלטפת. דיכאון הוא מצב של "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" ובאמת נדרשת עזרה מקצועית, יש מכתבים של הרבי מה"מ ששלח אנשים במצבים נפשיים מסוימים למטפלים, בשנים שבהם טיפולים אלו לא היו נפוצים ומקובלים כמו היום. כשאשה בדיכאון הולכת לטיפול זה כבר תחילת ה"להתיר עצמה מבית האסורים", עצם הנכונות ללכת היא תחילת הריפוי. זו עבודה להקים את עצמך, להודות שיש כאן בעיה ואת מוכנה ללכת ולטפל בה, ולדבר את כאבי הנפש עם המטפלת.

ושוב חשוב לי להדגיש: דיכאונות אצל נשים זה דבר שקורה, נשים מועדות לזה בעיקר בתקופות מאתגרות. זה בסדר וזה קורה. זה לא אומר עלייך שאת חריגה או שאת לא בסדר. השם ברא את הדיכאון וברא לו פתרון – הרבה עבודה שהיא אפשרית.

 

כבר לא טובעת בים הדיכאון

מוריאל מביאה עוד נקודת מבט:

דיכאון יכול להיגרם ממשבר או מטראומה שאני לא מצליחה להתרומם ממנה. ישנם שני סוגים של דיכאון: דיכאון גלוי ודיכאון סמוי. מה שעוזר לצאת מדיכאון הוא טיפול ממוקד. הטיפול הכי טוב הוא לחפש משמעות. יש סיפור על אישה בדיכאון שהגיעה ליחידות אל הרבי, והרבי יעץ לה להסיח דעת מהמחשבות ולהתמקד בשליחות שהיא עושה. שמעתי אישה שהייתה בדיכאון ומספרת שהמשפיעה שלה אמרה לה לקום ולערוך התוועדות אצלה בבית. היא חשבה: 'מה התוועדות, אני בקושי קמה מהמיטה'… אך היא קמה ועשתה התוועדות וזה עזר לה. המשפיעה ידעה שהיא אוהבת לארגן התוועדויות – שזה משהו שמסב לה הנאה. משמעות יכולה להיות בכל דבר, להסתכל על אחד הילדים ולומר: "אני רוצה לזכות להיות בחתונה שלו, אני עושה הכל בשביל זה". למצוא כישרון שיש לי ואני נהנית לפתח אותו.

יש מושג שנקרא: "גשר מאחד" שהוא ראשי תיבות של שבעה גורמי חוסן שעוזרים לנו להתקדם ולצאת ממצב של דכדוך:

ג – גשמי. כל דבר גשמי שעושה לי טוב. אכילה, שתייה, שינה. ספורט עושה פלאים להרגשה הטובה. אוכל – עדיף בריא, אבל אם קוביית שוקולד זה מה שמשמח אותך, תאכלי קוביית שוקולד. מקלחת חמה.

ש – שכל. למצוא איפה את יכולה לחשוב עם השכל. לנסות למצוא סיבה כלשהי לכתוב כל בוקר איפה טוב לי.

ר – רגש. לזהות רגשות ולהביע אותם. הזיהוי הוא חשוב. לפעמים עייפות מתמשכת יכולה להתפרש בטעות כדכאון.

מ – משפחה. תמיד טוב להיעזר בקשר משפחתי למי שיש משפחה תומכת.

א – אמונה. להתחבר לאמונה פשוטה שיהיה טוב.

ח – חברה, חברות. לצאת עם חברות. אם אני חברותית, דיכאון מנתק מהחברה ומשפיע עליי חזק באופן שלילי.

ד – דימיון. לקרוא ספרים, לברוח אל עולם הדמיון והסיפורים. לחשוב מה עושה לי טוב – לטייל בטבע? קפה עם חברה? ולבצע מיד, לא לחכות, זה יעזור לצאת מהמקום המדוכדך.

 

פגועה ללא הפסקה 

בלילה, בעיקר בלילה, אז המחשבות משוטטות להן חופשי, כועסת דנה מאוד. אחותה הגדולה פגעה בה במשך שנים. 'ממש התעללות רגשית' היא חושבת והלב שלה דופק שוב בזעם. רופא השיניים אמר לה שרואים על השיניים שלה שהיא חורקת אותם בלילה. כי בלילה היא חולמת חלומות מתסכלים וביום היא חושבת שוב ושוב על מה שאחותה עשתה לה, מזינה את המחשבות הללו במעגל אינסופי. היא מדמיינת, שוב ושוב, איך היא עומדת מול אחותה, עונה לה. כועסת עליה. מטיחה בה את כל הפגיעות שפגעה. מדמיינת את אחותה מתביישת. בפועל היא לא מעזה לעשות כלום. מפחדת מידי. אבל בפנים? בפנים למחשבות העלבונות והכעסים, חיים משל עצמם, והם מפכים בזעם הולך וגדל. היא רוב הזמן פגועה וכועסת. פגועה וכועסת.

 

מוריאל אומרת: "אני שומעת שהיא מאוד פגועה מאחותה. נשמע כמו התעללות רגשית. קשה לי לענות ככה כשאני רק שומעת תיאור של הסיטואציה. אם היא הייתה מולי, הייתי שואלת הרבה שאלות, כמו: איך מערכת היחסים עם אחותה כרגע? האם יש אפשרות לשוחח עם אחותה על הפגיעה? הייתי מנסה לאזן את הפגיעה על ידי טיפול נרטיבי. הכוונה היא: לשנות את הסיפור שאותה אישה מספרת לעצמה על ידי ההבנה של כל המכלול. למשל: יכול להיות מצב שההורים עסוקים והם משאירים את הילדה שלהם עם אחותה הגדולה שהיא בעצמה ילדה ולא מסוגלת לספק לאחותה הקטנה את כל צרכיה הרגשיים. או שהיא אחראית על עוד ילדים והיא לחוצה, או שאין לה כח לטפל כי היא צעירה כאמור. אז צריך להבין את המכלול של הסיפור ובתוכו לנסות להבין את המקום של השני.

אם מדובר בבעיה אישיותית של האחות והיא פוגעת באותה אשה עד היום, אז אולי כדאי להתרחק ולא לנסות לרדוף אחריה ולשמור על הקשר בכל מחיר.

אם לאחותי יש קושי נפשי אני צריכה להבין שלא מגיע לי שיפגעו בי ולהגן על עצמי מפניה. וגם להבין שמה שחוויתי הוא לא באשמתי. תובנה חשובה נוספת שעוזרת היא: ׳לא כולם נגדי, כל אחד בעד עצמו׳. יכול להיות שאחותי הייתה בהישרדות או בתוך קושי מסוים והיא הוציאה את הרגשות הקשים שלה שעלו מתוך הקושי – עליי.

גם כדאי לבחון האם מדובר בדפוס שלי. האם רק מאחותי אני נפגעת? או מכל אחד? ואם אני נפגעת מכל אחד בקלות אז משהו בי דורש שינוי של איך אני מתבוננת על החיים.

 

פוגעת בעצמי

לדעתה של אנה, השאלה היא איך וכמה הפגיעה משפיעה לדנה על חיי היום יום. האם זה בראש שלה כל הזמן, האם זה מפריע לה בתפקוד היומיומי? אלו שאלות שצריכות להישאל.

"אני חושבת שיש פה שני חלקים, אומרת אנה, "כמו בסיפור על שמעי בן גרא שקילל את דוד. מצד אחד, ברור שהשם שלח אותו. ודוד הבין שזהו מסר מהקדוש ברוך הוא. האם זה פתר את שמעי מעונש? לא, הוא הוצא להורג. ישנם שני מהלכים, קודם כל המהלך הפנימי ביננו לבין עצמנו. אם זו פגיעה ישנה בת עשור, קרו מאז הרבה דברים בחיים – אז מה משאיר אותי שם? צריך להבין מה קורה לי ולמה אני עסוקה בזה כל כך.

אלו מקומות שאם את לומדת חסידות את יכולה לעשות עבודה פנימית בינך לבין עצמך. פגיעה היא בעצם תגובה לסיטואציה. כל סיטואציה יכולה לזמן כל מיני תגובות ופגיעה זו אחת מהן. במקביל לעבודה הפנימית, אני יכולה לנסות לדבר עם אחותי, אם מתאפשר, לנסות להבין את הסיטואציה מהצד שלה. כמובן שישנם סוגי פגיעות עמוקות הרבה יותר שהן משפיעות על הנפש בצורה עמוקה ומטלטלת עד כדי שמשהו בנפש משתנה. ככה השם ברא אותנו שפגיעות חמורות מסוימות מטלטלות את הנפש חזק. ואז התהליך והעבודה העצמית לא יספיקו ויש לגשת לאשת מקצוע (כפגיעות פיזיות למשל).

ישנם מצבים ומערכות יחסים, שיכולה להיות לנו פנטזיה לגביהם, שיהיו בהם תיקון ודיבור על מה שפגע. הפנטזיה הזו לא תמיד מציאותית. לא תמיד מי שפגע בי מוכן לקבל את זה שנפגעתי ולדבר איתי על זה. במקרים כאלו כדאי להבין שזוהי המציאות ולקבל אותה כמו שהיא. לקבל החלטה האם אני רוצה להמשיך לחיות את הפגיעה או לא. בעצם העובדה שאני ממשיכה להחיות את הפגיעה אני פוגעת בעצמי.

 

מפסיקה להתבוסס

איך עושים את כל זה?

שלב ראשון הוא להבין מה משאיר אותי שם. מה הנפש שלי מרוויחה מזה.

השלב השני הוא להשלים עם המציאות. לזכור שמה שקרה קרה והחיים ממשיכים.

לפעמים אדם ממשיך להתבוסס בעלבון והוא מעדיף שלא לעשות את העבודה הנדרשת על מנת לצאת מחוויית הפגיעה, כי הוא חושש שאם הוא ישלים עם הפגיעה כל השנים שהוא חי את הפגיעה יהפכו אותו למגוחך. למשל: אם לא דיברתי עם אחותי יותר מעשור, ועכשיו אני אבין מה קורה שם, ואשלים עם המציאות ואף עם אחותי, אז מה זה אומר עליי שלא דיברתי עם אחותי כל כך הרבה שנים? שטעיתי כל כך הרבה זמן? זה מחיר לא פשוט לשלם, וכדי לפתור את זה צריכה להיות הרבה חמלה עצמית. חמלה עצמית אומרת: זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם הפגיעה  במשך כל השנים, והיום אני במצב שבו אני מסוגלת לעשות עבודה ולהשלים עם המציאות.

עוד סיבה שיכולה לגרום להתבוססות של שנים בתוך פגיעה מסוימת היא איזשהו רצון לא מודע ולא אפשרי שמישהו ימחוק את הפגיעה, ימחוק את מה שהיה. שתהיה מציאות אחרת. לא מוכנים לקבל את מה שקרה. וההשלמה היא להסכים לקבל שמה שקרה – קרה!

 

פרספקטיבה אחרת על המצב

יש מאמר של הרבי בשם "ונתת ליראיך נס להתנוסס" תשל"ו, בו הרבי מסביר שבדורנו נגמרה עבודת הבירורים, ונשארה רק עבודת הניסיונות. מה הכוונה? הדור שלנו הוא יחסית דור של שפע וטוב. ברור שאנו לא מתעלמים מהמצב בארץ הקודש ולצערנו עדיין יש אסונות קשים וצרות לעם ישראל לא עלינו, אבל ביחס לדורות הקודמים אשר היו עסוקים כל הזמן בהישרדות יומיומית של רעב, פוגרומים, התנכלויות של שלטון רשע וכולי. הדור שלנו, למרות כל מה שאנו רואים ונחשפים אליו, חי בתקופה הרבה פחות אלימה, זה מבוסס מחקרית. די לראות את הזעזוע העולמי מהזוועות שנחשפו מהטבח הנורא שחוללו הערבים ימ"ש ביישובי עוטף עזה – העולם של היום לא רגיל למחזות שכאלה! זה קורה כהכנה לגאולה שאז יהיה שפע. ההבדל בין עבודת הבירורים לעבודת הניסיונות הוא כמה המציאות מעורבת בזה. לדורות הקודמים הייתה עבודת הברורים עם המציאות שלא הפסיקה לאתגר. עבודת הנסיונות של הדור שלנו, אומר הרבי, זו עבודה פנימית. בלשון הרבי: "עמד דבר להעלים ולהסתיר" כל העבודה היא על זה שיש מחסום בנפש שלי שמסתיר ממני את האור האלוקי. ממש רואים שזה אחד לאחד מה שהרבי אמר, הדור הזה הוא דור שעיקר ההתמודדות שלו היא התמודדות עצמית בינו לבין עצמו.

אנחנו הדור השביעי ויש לנו הרבה כוחות אבל גם התמודדות מאוד ספציפית. יש כאלו שיגידו שזוהי התמודדות קלה יותר, אני חושבת שזו התמודדות קשה יותר. למשל: בעולם המערבי שיש בו שפע גשמי, יש עלייה מתמדת במספר הדיכאונות וההתאבדויות. ואילו במדינות עולם שלישי, בהן יש רעב ואנשים נאבקים על הקיום, מספר מקרי האובדנות שואף לאפס.

אני רוצה לסכם ולומר, שה'ובכן' מכל מה שאמרתי הוא, שאנחנו צריכות לעשות עבודה עם עצמנו. לזהות מתי זה גדול עלינו ואנחנו לא מצליחות לבד. ואז אנחנו בבחינת "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" ולפנות לקבל עזרה מקצועית. אין שום בושה בלקבל עזרה ולצאת מהגלות הפנימית לגאולה פרטית אמיתית.

 

באדיבות מגזין עטרת חיה

אין בן דוד בא

תמיד לא הבנתי איך יתכן שיבוא משיח בהיסח הדעת,

הרי תיהיה מלחמה של גוג ומגוג

והרבה סימנים מבשרי טוב.

בוודאי נרגיש קרבתו באוויר

ונראה במימוש כל הנבואות והמדרשים.

 

וודאי,

נשב ונתכונן כל הימים,

נרבה בתפילה ונעשה רק מעשים טובים.

נכין הבית כמו ליום של חג

ונדאג גם לבגד שיהיה מוכן.

 

לא דמיינתי,

דעת שלא יכולה לחשוב – להכיל את עוצמת הכאב

נפש מבולבלת חרדה –לא תדע יום מה ילד.

תעדיף אז הדעת לא להיות לא לדעת

להיות מין אוטומט בלי לחשוב כמעט.

 

נכנסו למין מרתון של שגרת מלחמה

משתדלים להרבות בזכיות ותפילה,

לעשות מה שאפשר במציאות המוזרה.

לחשב יציאה לפי זמן ההתגוננות והמרחק.

ולהשתדל לתת לילדים מרחב למרות כך.

 

שמים רק מבטיחנו בבורא עולם

שממנו הכל וחשבונתיו לא נדע.

יודעים שגם בפעמי גאולה

ידינו בידו, והוא מוביל אותנו בדרך הנכונה.

 

ומבין שיירי הבינה נרבה בתחינה,

שישמור ה' עלינו ועל כל עמו,

יראה לכולם נסיו וחסדו

במהרה אחשינה נזכה לגאולה

בקרוב ישמעו אזנינו בן דוד בא.

 

על מלחמה ושלום מזווית נשית

נח

מבול

מגדל בבל

דור הפלגה

הכול.. רק לא נח

 

תשפ"ד

מבול טרדות

הפגנות

מלחמה

צער וכאב

שוב הכול… רק לא נח.

 

איך יוצאים מזה?!

איפה המנוחה הזו?

מאין המזור לנפש הפצועה?

 

"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה"

 

תיבה= מילה

בואי אל אותיות התיבה והתפילה

הוסיפי עוד מעשה טוב

המשיכי את מעגלי החסד

 

בואי!

את וכל ביתך!!

בחיבור אמיתי שלם ומושלם.

 

חיבור לתורה 👑 חיבור בעם 👑 וחיבור לארץ ישראל.

 

"והחוט המשולש לא במהרה ינתק"

 

ובעז"ה ננצח!!

🕊️

שנזכה למנוחת הנפש והדעת בגאולה האמיתית והשלמה תכף ומיד!!

🕊️

שבת של שלום ובטח

אסתי פרקש

כסף או גילוי: סיפור לשבת

"אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו…" כמה קשה להתנתק מימי החגים המשובעים בגילויים ולחזור אל שגרת החיים האפורה של מר חשוון….

יהודי עשיר ובעל נכסים, התהלך בתוך שדותיו הנרחבים אחוז בשרעפיו, הוא לא שם לב והגיע לקצה שדהו שגבל בנחלתו המפוארת של פריץ גוי. את אוזניו תפסו קול בכיות קורעות לב הנשמעות מתוך בית מט לנפול בקצה האחוזה. הוא ניגש לראות מי הבוכים וראה כי זו משפחה יהודית – שעובדת אצל הפריץ, אביהם הושלך לבור עקב חוב גדול, וסכנה נשקפת לחייו. ובוודאי שיבכו…

לא חשב העשיר פעמיים, ניגש אל הפריץ והודיע כי ברצונו לשלם את חובו הל היהודי האומלל. הפריץ צחק צחוק חסר מעצורים והכריז על סכום מפולפל שאותו חייב היהודי. "נו, נראה אותך מגייס את הסכום הזה.. אתם היהודים עשירים… " אמר הפריץ. העשיר לא התפעל מרשעותו של הפריץ, לא חשב פעמיים, והחליט כי עבור מצוות פדיון שבויים הוא מוכן לתת כל הון, הלך ומכר את כל ביתו ושדותיו וכל נכסיו – בכסף שקיבל בעדם, פדה את היהודי המסכן, לקול מצהלות משפחתו הבוכיה, שלא גמרה להודות למושיע הצדיק.

והעשיר שנשאר בחוסר כל, הלך אל העיר הגדולה ושכר לו שם דירה צנועה. בלילה, הגיע הגיע היהודי ששוחרר אל העשיר בחלומו, וסיפר לו כי כוחותיו לא עמדו לו, והוא נפטר מיד לאחר השיחרור. בחייו בעולם הזה, היה הוא צדיק נסתר, ועל כן הוא עומד כעת בפתחו של גן עדן – אך לא נותנים לו להכנס כי הוא נשאר בעל חוב לעשיר. ועל כן שיאמר לו מה ברצונו לקבל בעד החוב- ומשמיים ישלמו לו בעז"ה.

חשב היהודי מה יוכל לבקש משמיים? ואמר: "רוצה אני לשמוע את הניגון שמנגנים בגן עדן ביום הכיפורים". ענה לו הצדיק הנסתר: "אמנם גדולות ונצורות ביקשת, אך בקשתך תמולא", ונעלם החלום ונעלם האיש. העשיר שירד מנכסיו קם בבוקר ושכח מהעניין.

והימים, ימי חודש אלול היו, וכשהגיע ערב יום כיפור, הלך המוקדם אל בית הכנסת והתיישב בספסל האחורי – רק החל היום הקדוש, ומיד הוא שקע בניגון דביקות אותו ניגן כל היום כיפור ללא הפסקה בהתלהבות עצומה, שוב ושוב ושוב. אפילו את ביתו ומיטתו לא ראה בלילה, כל הלילה ישב וניגן. כך עוברות השעות ומאחורי הית הכנסת יושב הוא ומנגן. הגיע צאת הצום, פתאום הרגיש הוא טפיחה חזקה בגבו, וראה את גבאי בית הכנסת מעורר אותו מדביקותו – כי רוצה הוא לנעול את בית הכנסת. ואז הבין כי היה זה הניגון מגן עדן שהובטח לו בחלום.

ניגון זה – אנעים זמירות, לימד הרבי מלך המשיח בשמחת תורה. כאשר נכנס ר' ראובן דונין ליחידות, אמר לרבי: "החסידים מדברים שאותו אדם שקיבל את הניגון מגן עדן הוא הרבי בכבודו ובעצמו". חייך הרבי ואמר שלא. ר' ראובן בדרכו המיוחדת חזר שוב כי כך הבחורים מדברים. חייך הרבי וגילה לר' ראובן את הסיפור שמאחורי הניגון, וסיים: "ברור שסיפור זה התרחש לפני זמן הבעל שם טוב – אשר לימד בעולם כי גדולה עשיית טובה ליהודי ובשל כך יורדת הנשמה לעולם. לזכות לעשות טוב. אילו היה זה יהודי בן זמנינו, המשיך הרבי, בוודאי היה מבקש חזרה את כספו על פני גילוי מגן עדן – כדי לעשות בכסף הזה חסדים נוספים.

אכן: אתה בחרתנו מכל העמים – בחגי תשרי הגדושים בגילויים, אהבת אותנו ורצית בנו – דווקא בעבודה של מר חשוון, ורוממתנו…

 

פסיכותרפיה בראי החסידות: פרשת נח

שלום לכולם

אנו ניצבים בסוף השבוע השני מאז פרצה לה המלחמה בעקבות הזוועות הנוראות בחג שמחת תורה. עדיין מבולבלים, כואבים, בוכים ודואבים את החורבן הגדול שהתרגש עלינו. כולנו עדיין מחפשים תשובות, נחמה, עידוד ותקווה במצב הכל כך מורכב בו אנו נתונים.

הדיסוננס הקוגניטיבי והרגשי כאחד מציב אותנו בדילמה מאוד גדולה:

מצד אחד כולנו רוצים ומייחלים ליום הניצחון בעזרת ה' יתברך, מתי כבר יגיע היום שלאחרי המלחמה?, בו נוכל לתת את דעתנו באמת מתוך איזו שהיא פניות נפשית ורגשית למה שקרה לנו, למה שעבר עלינו, לנסות לחיות את החלום שבעזרת ה' יתברך בא יבא לו השלום והשקט והשלווה ישובו אל ארצנו..

ומצד שני האם כדאי לחלום על היום שלאחרי? מה יקרה ביום שלאחרי? איך יראה העולם ביום שלאחרי? איך תראה השגרה ביום שלאחרי? לאיזו שגרה נחזור אם בכלל? איזה עולם נראה בחוץ? איזה אנשים נפגוש? ומה עלינו לעשות כדי שהדברים ישובו לאיזו שגרה בריאה?

בכדי לנסות לברר ולהבין מעט לקראת מה אנו צועדים? מה אנו הולכים לפגוש ביום שלאחרי? ואיך אנו אמורים להתמודד אל מול המציאות שלנו כפי שהיא כאן ועכשיו ביום שלאחרי? נפליג אחורה בזמן וננסה לחבור בזמן אל העולם שהתמודד עם מבול שנה שלימה ומה קרה ביום שלאחריו?

 

חָמָס = גזל שמשמעו חוסר הכרה בסובייקטיביות של ה' יתברך בברואיו ובעולם כולו המובילה בסופו של יום  להשחתת העולם כולו !

השבוע נקרא בפרשת נח הקרויה על שם נח המכונה בנביא "מי נח". נח מצווה וטורח 120 שנה להקמת הפרויקט הענק הזה ושמו תיבה. תוך כדי הוא מדבר על ליבם של הסובבים אותו לשוב בתשובה. ולבסוף הוא מפליג אל הלא נודע שהמבול יביא אתו.

כאמור במשך 120 שנה נח מדבר על לבם של אנשי דורו ומנסה לגרום להם לשוב ממעשיהם הרעים אל ה' יתברך. אנשי דורו לא רק שלא שבו בתשובה להיפך הם לעגו לו, הפריעו לו לבנות את התיבה, ניסו להרגו ומה בעצם לא..

הם עברו על הגרוע שבעבירות שבין אדם למקום עבודה זרה ובין אדם לחברו גילוי עריות ושפיכות דמים.

אך הדבר הנורא מכל שבגינו הוכרע הכף והם נדונו לאבדן במבול היה הגזל המכונה במקרא חמס! כפי שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.

ורש"י על אתר מפרש: קֵץ כָּל – כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא זְנוּת וַעֲבוֹדָה זָרָה, אַנְדְרוֹלוֹמוּסְיָא בָּאָה לָעוֹלָם וְהוֹרֶגֶת טוֹבִים וְרָעִים.
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס  לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגֶּזֶל.

 שמשמעו: חוסר הכרה ראשונית בקיומו של הסובייקט בעולם כמושג וכתפיסה וזכותו הבסיסית של כל סובייקט לחיות ולהתקיים בעולם מתוך תחושה של נפרדות ועצמאות ומתוך תחושת הכרה והתחשבות בצרכיו מאווייו ורצונותיו.    

הם גזלו מבני האדם את הזכות האלמנטרית הראשונית והבסיסית של תחושת הסובייקטיביות והפקיעו אותה מהם באופן סימבולי בכך שגזלו את רכושם בצורה ברוטלית לאור יום ובכך גרמו לאנשים סביבם לחוש שמבחינתם אין סובייקטיביות בעולם, רק אני ואפסי עוד הכל נע סביבי והכל הוא עבורי.

התפתחות פתולוגית זו שהחלה ונשענה על נרקסיזם פתולגי קיצוני הובילה בסופו של דבר להתפתחותה והתקבעותה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית (מה שכונה בעבר פסיכופתיה).

הם עיוותו לחלוטין את המושג אותו תבעו חז"ל: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין פרק ה' משנה ה') שמשמעו בכדי לקיים את העולם בצורה הטובה ביותר עבור כולנו, צריך האדם להכיר בכוחותיו הסובייקטיביים הייחודיים שנתנו אך ורק לו ולצד זאת ויחד עם זאת חייב הוא לזכור שכוחות הייחודיים לא נועדו עבורו בלבד, בכדי להתנשא על הזולת ולהשתמש בכשרונותיו הייחודים לו בכדי לפגוע חלילה בעולם ובנבראים שלצדו! אלא אך ורק בכדי לקיים את מחויבותו שלשמה נברא להפוך את העולם כולו למקום יותר טוב עבורו, עבור אחרים ועבור ה' יתברך שברא את העולם. זוהי זכות שהיא חובה!

ולכן נגזר על דור זה להיכחד מן העולם!

את כל הטרמינולוגיה הזו נוכל לראות ממש כאן ועכשיו כפי שהתרחשה לה מול עינינו המשתאות, הלב המסרב להאמין שאכן אסון שכזה התרחש לו ממש כאן!

אותם בני עוולה המכנים עצמם 'חמאס' שם שלא בכדי נבחר והוצמד לאותם אנשים שנבראו בצלם אלוקים ועשו כל אשר ביכולם בכדי להסיר מעליהם ולעוות את צלם האנוש האלוקי שבו ועל ידו נברא האדם!

אותם מאפיינים של בין אדם למקום של עבודה זרה, ובין אדם לחברו גילוי עריות ושפיכות דמים אכזרית שאפיין את דורו של נח, לצד דפוס פעולה מעוות עליו נחתם גזר דינם החמס –הגזל!

להיכנס לרשות הזולת ולעשות בו כבשלי וככל העולה על רוחי! למחות את הזכות האנושית של כל נברא להתקיים בעולם רק כי הוא מפריע לי! וכל זאת באופן האכזרי והסאדיסטי ביותר הקיים ושאינו קיים עלי אדמות!

תופעה הזויה הרחוקה משכל ולב אנוש היא זו שערערה אותנו לפני שבועיים דווקא! משום שלנו בני האדם אין בארסנל הכלים יכולת אנושית נפשית ורגשית לא להבין, לא להכיל, ולא לחיות לצד טירוף שכזה!

בן אנוש יכול לקיים את עצמו גם במצבי קיצון הכי גרועים שאפשר לדמיין ושקיימים עלי אדמות, כך ברא ה' יתברך את האדם, עם מנגנוני הגנה נפשיים לא מודעים בכדי שיוכל לשרוד גם אירועי חיים קשים וקיצוניים ככל שיהיו!

אמנם כאשר נוטלים מן האדם את המנגנון האנושי-צלם אלוקים בו נברא האדם, האדם מתערער, מתרסק, ומאבד את התקווה והייאוש משתלט עליו!

משום שכשיוצאים מהמסגרת האנושית בה ברא ה' יתברך את האדם בצלם אלוקים שבו והאדם נחשף לזוועות עולם שאין לנפשו הכרה ויכולת התמודדות איתם, הוא מתרסק!

ולא רק הוא מתרסק העולם כולו מתרסק! זוהי משמעותם של המילים בכתוב: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם", הארץ התמלאה- כלומר: לא יכלה עוד להכיל ולשאת את המציאות הלא אנושית הזו שעיוותה והשחיתה את כל הבסיס לקיומו של העולם שנברא בצלם אלוקים!

ולכן: "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ": לארץ אין קיום כאשר השפה המדוברת בה היא חמס-גזל! החומסת וגוזלת את הבסיס הראשוני הקיומי של בן אנוש! זו הסיבה בגינה צריך להשמיד ולמחות את החמס מן הארץ ומן העולם! כי הוא משחית את עולמו של ה' יתברך!

 

'נח לבריות ונח למקום' – השקט והשלווה הפנימיים של האדם ושבאדם מקרינים על הסביבה כולה משפיעים עליה ומביאים לשינויה!

נח נולד כאמור לדור שהשחית דרכיו ואת מעשיו אך בעיקר את צלם האלוקים שבו ועל ידו נברא.

נח- כשמו כן הוא מתגלה כאדם שנח לבריות ונח למקום!

נח מתגלה כאדם אכפתי, מסור, אוהב את הבריות ואהוב על הבריות. עושה ככל אשר ביכולתו להיטיב את דרכו בעולם ואת דרכי הסובבים אותו.

גם בתיבה נח הוא זה שדואג לכולם למשפחתו חומל על בעלי החיים (סופג חבלה טראומטית מהאריה כאשר שכח לתת לו את מזונו בזמן) . כשיוצא נח מן התיבה לאחר שנה, הוא מודה ל-ה' יתברך על הצלתו והצלת משפחתו ומקריב קרבן תודה ..

כשמתבוננים על רצף האירועים ניתן לשים לב שהכל נע סביב נח ומחויבותו לאנושות. נח טורח ללא ליאות בכדי להציל את העולם מהמבול.

אבל מי דואג לנח? מי חושב על נח בכל רצף הזמן מרגע בניית התיבה עד היציאה ממנה? בכל זאת חולפים להם מאה עשרים ואחת שנים הנעים סביב אירועי בניית התיבה והמבול!

לאחר מכן בתיבה מסוגרת למשך שנה שלימה נח רץ ומתרוצץ מפינה לפינה ממקום למקום כדי לדאוג שלאף אחד לא יחסר דבר..

תחשבו על זה במונחים פרימיטיביים של תיבת עץ עם כל הג'ונגל שבתוכה (תרתי משמע). למשך שנה. אז מי דאג לנח כל הזמן הזה?

מי היה הפסיכולוג של נח בסוף כל יום, לפניו היה לנח אפשרות לתנות את אשר על לבו? האם היה לנח זמן בכלל לחשוב על משמעות המבול ומה שהביא אתו ועל העולם בעקבות ההרס המוחלט?

אז נכון, בני משפחתו של נח היו האנשים היחידים ששהו אתו כל התקופה לה קדם המבול ובוודאי סייעו לו בהכנת התיבה ובבנייתה. הם אלו ששהו אתו במהלך המבול בתיבה ובוודאי הם אלו שהתעניינו בשלומו, אבא איך עבר עליך היום? אבא איך אתה מרגיש? אבא אתה דואג לכולנו תדאג בבקשה גם לעצמך.

אבל איך זה מרגיש שאתה הבן אדם היחיד שאלוקים רואה בו צדיק בדורו ונאלץ להיעמד ולהתמודד אל מול ועם כל אנשי דורו?

איך בכלל מתחילים לחשוב על משמעות האסון הנורא שאתה ובני משפחתך נותרתם היחידים בעולם כולו?

איך מעבדים את כל פרצי הרגשות השונים ומהגוונים העולים בנו שאל מולנו ניצבות תמונות של חורבן ואבדן בגוף ובנפש?

איך ממשיכים הלאה בכלל? האם יש משהו שיכול לנחם את האדם אחרי חובן והרס שכזה בו כל היקום חרב עליו?

ההתייצבות אל מול ממדי האסון לא מותירים עין יבשה. הכאב בלתי נסבל ונישא. ובכל זאת איך מתרוממים וממשיכים הלאה?

זהו המסר הנוקב העובר אלינו 'ממי נח' נח כשמו כן הוא נח ונעים לבריות ומנחם במעשיו (זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו בראשית ה' כ"ט) היכולת להקשיב לזולת, להכיל את הזולת, לסייע לזולת, עוברת באופי הנעים, בשקט הנפשי, ברגוע, בשלווה, באמפתיה, בחמלה של המין האנושי, האדם. נח ניחן בתכונה אנושית מופלאה זו ובכך העניק את מה שאך 'טבעי' הוא לו..

האנשים סביבו היו עסוקים בהישרדות שהזמינה מתח נפשי, לחץ, זעם, כעס, תסכול, חוסר אונים ועוד. מה שלא אפשר להם את היכולת להכיל את הזולת במקרה זה היה זה נח.

כשאנו נדרשים לעמוד לצד הזולת ולהושיט עזרה אנו צריכים לפנות את עצמנו ומעצמנו את כל רעשי הרקע מסביבנו בכדי להיות פנויים נפשית ורגשית לזולת ממקום מאפשר. נח נצטווה על כך ולכן הוא זה שהוביל את המערכה.

אבל זה לא היה מקרי שדווקא נח נבחר לתפקיד זה. נח מייצג כאמור את הנינוחות הפנימית הנובעת מעבודה רבה על מידותיו. נח נולד לדור רווי סבל וכאב ומה שעניין אותו זה לתת את דעתו ולבו על סבל וכאב זה.

'זֶה יְנַחֲמֵנו'ּ – הפחתת הסבל האנושי על ידי יצירת מרחב מאפשר!

הטיפול הנפשי והרגשי איננו עוסק בפנטזיית ההצלה של האדם ממצבו הנפשי והרגשי. הטיפול הנפשי והרגשי עוסק בעיקר בהפחתת הסבל האנושי ויצירת מרחב מאפשר למען רווחתו הנפשית והרגשית של האדם עד כמה שניתן ב-'כאן ועכשיו'.

הדבר הראשון עליו מסופר במקרא שעשה נח למען האנושות היה תיקון כלי עבודה לעבודת האדמה!

כפי שמתואר בסוף פרשת בראשית: וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה. (פרק ה' פסוק כ"ט).

ורש"י על אתר מפרש: זֶה יְנַחֲמֵנוּ  יַנַּח מִמֶּנּוּ אֶת עִצְּבוֹן יָדֵינוּ. עַד שֶׁלֹּא בָא נֹחַ לֹא הָיָה לָהֶם כְּלֵי מַחֲרֵישָׁה, וְהוּא הֵכִין לָהֶם. וְהָיְתָה הָאָרֶץ מוֹצִיאָה קוֹצִים וְדַרְדָּרִים כְּשֶׁזּוֹרְעִים חִטִּים מִקִּלְלָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבִימֵי נֹחַ נָחָה. וְזֶהוּ "יְנַחֲמֵנוּ". וְאִם לֹא תְפָרְשֵׁהוּ כָּךְ אֵין טַעַם הַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַשֵּׁם, וְאַתָּה צָרִיךְ לִקְרוֹת שְׁמוֹ "מְנַחֵם".

מעשה זה היווה את הסמל לכך שנח עסוק בלהפחית סבל. ה' גזר עלינו "בזיעת אפך תאכל לחם", נכון אבל אם אפשר לעזור ולהקל את הסבל הזה במעט אני כאן!  כך נולדה לה המחרישה הראשונה בעולם. האכפתיות של נח והעובדה שהסבל והכאב של האנשים המיוזעים בעבודת האדמה אשר איררה ה' היא זו שנוגעת בלבו.

 ומשם הדרך לסטארט-אפ הראשון כבר יצאה לדרך. זה שם המשחק: אכפתיות. כאשר הדבר נוגע לנו ובנו באמת גם אדם פשוט יכול להמציא את הדבר הכי חכם שקיים בעולם.

אז מה עושים אחרי אסון גלובלי בממדים מפלצתיים כאלו? מנסים להפחית את הסבל! מנסים ליצור מרחב וסביבה יותר מאפשרים!

גם אנו היום כאן ועכשיו עם ישראל מתמודדים עם 'המבול' שפקד אותנו, נכון אין באפשרותנו להחזיר את הגלגל אחורה, אבל אפשר להקל ולו במעט את הסבל, את הכאב, את הצער מעל הזולת. עם עוד מילה טובה, מעשה טוב עבור הזולת, התעניינות, עזרה במה שאפשר וצריך, ככה יוצרים מרחב מאפשר וטוב יותר עבור הזולת!

עם ישראל בתפארתו: מעניק בימים טרופים אלו סיוע, עזרה, תמיכה, אוזן קשבת, אמפתיה, הכלה הטיית שכם ושותפות לסבל ולכאב, עידוד תמיכה ותקווה.

החל בקניית הכנת וחלוקת מזון ושתייה, ביגוד, מקומות לינה, טיפול תומך נפשי ורגשי ראשוני, מקומות בילוי ופנאי לתושבי העוטף, ביקורי בית לבודדים, אוכלוסיית הגיל השלישי, ביקור חולים, סיוע לתושבי העוטף במשק וחקלאות, עידוד לחיילי צה"ל וכוחות הביטחון בכתיבת מכתבים וציור ציורים מחממי-לב של ילדים וילדות מתוקים, הסיוע הנפלא של אנשי כלל צוותי הרפואה, מד"א, איחוד הצלה, יד שרה, עזר מציון, זק"א ועוד עמותות רבות ונפלאות המעניקות סיוע עזרה וסעד לכלל האוכלוסיה!

נח מלמד אותנו שיעור לחיים. המבול הנו מטפורה למצב נפשי רגשי הטורף את כל היקום הפנימי שלנו (נפש -גוף). כל אחד ואחת מתמודד עם 'מבול' אישי לאורך שנות חייו בצורה זו או אחרת, חייו נשטפים וגלי משבר פוקדים אותו. הדרך להתגבר על המבול עוברת בשימת לב, באכפתיות, בנתינת דעתנו וליבנו על הזולת. על מי שגר אתנו, על מי שגר לידנו, על מי שנכח בסביבתנו, חברים, מכרים, עמיתים לעבודה ועוד.

כאשר ניתן את לבנו ודעתנו על הסובבים אותנו נהיה הסטארט-אפיסטים הגדולים ביקום. אנו נמצא פתרון לכל בעיה קיומית. אנו נמנע בעיות קיומיות..

אז בואו נתחיל בלהתעניין קודם כל בעצמנו ובמשפחותינו ומשם נרחיב את המעגל לקרובים אלינו ולכל הסובבים אותנו..

 

 

ה'מסייה' שלי:

מספר הרב דוד אהרון נוימן

"נולדתי בשנת 1934 בעיירה ויז'ניץ שבאוקראינה. כשהייתי ילד קטן היגרו הורי לאנטוורפן שבבלגיה, שם חיה קהילה יהודית גדולה שמנתה כחמישים אלף יהודים. הורי קיוו ששם חייהם יהיו טובים יותר.

לרוע המזל, שהייתנו בבלגיה לא ארכה זמן רב. בשנת 1940 הגרמנים פלשו לבלגיה ומיד החלו במשלוח יהודים למחנות ההריגה. ואנו עם עוד יהודים רבים נאלצנו לברוח מבלגיה. חצינו את הגבול ועברנו לצרפת השכנה. הייתי אז רק בן שש שנים, אולם הייתי בוגר למדי להבין שאנו נמלטים על נפשנו.

הגענו למרסיי, שם חיו סבתי – אם אמי ובתה – אחות אמי. קבוצה של חסידי חב"ד התגוררה שם והתקבלנו בחמימות, אולם הבעיה הייתה שלא היה שום דבר עבורנו. המלחמה נמשכה, ולא היה אוכל מספיק ואף לא מקום מקלט לכל שטף הפליטים שהגיעו לשם. נדדנו מבית לבית וממקום למקום, חודשים ספורים לאחר מכן פלשו הנאצים לפאריס והמצב החמיר שבעתיים.

בעיצומה של ההתלקחות והתוהו ובוהו ששררו אז, נאלצה משפחתי להתפצל ורק לאחר המלחמה שבתי לראות אותם. בינתיים נשלחתי לבית יתומים במרסיי. בבית היתומים גרו כחמישים ילדים, רבים מהם היו בני שלוש או ארבע שנים וחלק מהילדים ידעו שהוריהם נהרגו. אחרים לא ידעו מה עלה בגורל הוריהם. לעיתים קרובות הייתי שומע קולות בכי של ילדים הקוראים להוריהם, שלא היו שם כדי לענות להם

המלחמה התעצמה, והמצב הלך והחמיר. אוכל נעשה מצרך נדיר וימים רבים עברו עלינו כשאנחנו רעבים.

ואז, בתחילת הקיץ של 1941 הגיע המושיע שלנו. לא ידענו את שמו – קראנו לו 'מסייה' – אדון בצרפתית. 'מסייה' היה מגיע עם סלים מלאים באגטים צרפתיים ארוכים, וטונה או סרדינים, לפעמים גם היה מביא תפוחי אדמה. הוא נשאר אתנו בכל יום לוודא שכל הילדים אכלו. חלק מהילדים היו במצב קשה כל כך, שלא רצו לאכול.

את אותם הילדים היה מושיב על ברכיו, מספר להם סיפורים, שר להם ומאכיל אותם במו ידיו. הוא היה יושב על הרצפה ליד כמה מהילדים, משדל אותם לאכול ואפילו מאכיל בכפית. ולא היה עוזב לפני שווידא שכולם אכלו!

הוא היה כמו אבא לאותם ילדים קטנים עצובים.

הוא הכיר כל ילד בשמו, אף שאנו לא ידענו מה שמו.

אהבנו אותו וציפינו תמיד בדריכות לבואו. אני זוכר ילד שקינא בחבריו שישבו על ברכיו של 'מסייה' ושמעו את שיריו וסיפוריו. הוא העמיד פנים שאינו רוצה לאכול כדי למשוך את תשומת ליבו, כדי לזכות לשבת על ברכיו.

'מסייה' הגיע יום אחר יום במשך כמה שבועות. ולדעתי, רבים מהילדים שהיו אז בבית היתומים חבים לו את חייהם, אם לא הוא, אני בוודאי לא הייתי כאן.

המלחמה הסתיימה ואני שבתי והתאחדתי עם משפחתי. עזבנו את אירופה והתחלנו את החיים מחדש. ב-1957 הגעתי לגור בניו יורק. דודי הציע לי ללכת ולפגוש את הרבי מליובאוויטש. כמובן שהסכמתי, ונקבע לנו מועד ליחידות.

כשהגיע היום, הגעתי לבית 770 וישבתי להמתין לתורי, קראתי קצת תהילים והתבוננתי בתהלוכת האנשים, נשים וילדים מכל הזרמים שהגיעו לראות את הרבי. בסופו של דבר הגיע תורי לראות את הרבי.

הרבי חייך אלי ובירך אותי לשלום: "דאס איז דוידלה! זהו דוידלה!".

חשבתי לעצמי, כיצד הוא מכיר אותי בשמי… ולפתע עמדתי להתעלף – אני עמדתי מול 'מסייה', הרבי היה ה'מסייה' שלנו. והוא זיהה אותי עוד לפני שזיהיתי אותו! לא ייאמן! אחר כך נודע לי איך הגיע למרסיי.

הרבי והרבנית חיה מושקא ניסו להימלט מאירופה הנאצית וכדי לארגן את המסמכים הנדרשים הוא נסע הלוך ושוב בין ניס למרסיי. בוודאי שמע על קיומו של בית היתומים ועל קבוצת הילדים המסכנים שהייתה בו, והוא נחלץ לעזרתנו.

מדהים! גאון עולם בסדר גודל שכזה, היה עסוק באותו זמן ממש בהאכלת ילדים יתומים בעצמו – הוא מעולם לא שכח שהצלת ילדים קודמת לכל, ואני לעולם אהיה אסיר תודה על שהציל את חיי, ובזכותו יש לי היום ילדים נכדים ונינים.

הרב דוד אהרון ניומן חי עם משפחתו ברובע וויליאמסבורג שבברוקלין ניו-יורק.

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

פרשה בחרוזים – נח

בפרשתנו מסופר על המבול הנורא

שבו המים זרמו מכל פינה

 

כמו שבמבול המים לא אפשרו לחיות

כך ליהודי יש 'מבול' של הפרעות

 

פרנסה, אוכל, ועוד הרבה דברים

לקיום התורה והמצוות מפריעים

 

אז איך נוכל בכל זאת לקיים התורה?

השם אמר לנח: "בא אל התיבה"

 

הבעל שם טוב מסביר שתיבה זו מילה

 אלו המילים הקדושות של התורה והתפילה

 

כאשר היהודי מוקף במילים של קדושה

הוא יכול לעמוד בתוקף ולקיים התורה

 

לכן, מייד בבוקר של יהודי

מילותיו הראשונות הן – מודה אני

כנס ילדים בצפת

































זמן ביטחון

אל תחושת הכאב והפחד ההישרדותי שמלווה את כולנו כבר עשרה ימים,

מתלווים פחדי משנה שהולכים ותופסים תאוצה, ככל שעוברים הימים.

בהתחלה היה קשה להודות, שמול תופת בלתי נתפסת קיימות גם מחשבות על תשלומים שצריכים לרדת מחשבון הבנק, תכניות ופרויקטים שנתקעו באמצע, בעיות בריאותיות שאינן מסכנות חיים אבל לחלוטין מקשות על התפקוד, בית שלא מצליח להימכר או שיפוץ שנתקע בשלב קריטי, כי כל הפועלים נעלמו או גויסו.

אלא, שהימים עוברים וענייני השגרה ובעיקר דאגות השגרה לא רק שלא עוזבות אותנו אלא מתחילות לדפוק בעוצמה הולכת וגדלה על דלתות המחשבה והלב שלנו.

מה יהיה?

 

זה בדיוק הזמן לרענן ולהציף את עקרונות מידת הביטחון, כפי שמביא אותן רבנו בחיי בשער הביטחון שבחובת הלבבות.

מי שאחראי באופן בלעדי ובמאת האחוזים על החיים שלנו ועל כל מה שקורה בהם, זה בורא עולם.

מה יהיה בהם, כמה יהיה בהם, מתי דברים יקרו ובאיזה אופן.

הכול כולל הכול.

פרנסה. בריאות. דיור. שלום בית. ילדים.

מאחר והקב"ה נתן לטבע את התפקיד לנהל את העולם הזה, הדברים מתרחשים בצורה טבעית.

אנחנו הולכים לעבודה – ויש לנו כסף.

אנחנו לוקחים תרופה – ומבריאים

באופן רגיל, ניתן לטעות ולחשוב כי הפעולות שלנו הן אלה שיוצרות ומחדשות דברים בעולם.

אלא, שמידת הביטחון מלמדת אותנו, שהתוצאות הן מאה אחוז באחריותו הבלעדית של הבורא. רק הוא בורא תוצאות.

הפעולות שלנו, רק מוציאות את התוצאות אל האור. הן מהוות תשתית כדי שהתוצאה תוכל להתקיים בעולם של טבע.

בחסידות קוראים לפעולות האלה שאנחנו עושים 'כלים'.

כלים שאוספים את האור האלוקי ומאפשרים לנו ליהנות ממנו.

הבורא לא זקוק לפעולות שלנו כדי שדברים יקרו. אבל הוא רוצה אותנו שותפים פעילים.

חשוב להבין כי יהודי מצווה להשתדל ולעשות, לא כי אם הוא לא יעשה לא יהיה לו, אלא כי הוא מצווה לקחת אחריות על חייו. כי קיימת מצווה לפעול ולעשות בעולם.

כך שכמו שהבורא ציווה עלינו לשמור שבת, לברך על האוכל, להתפלל, הוא ציווה עלינו להשתדל ולעשות.

לא כי בלי השתדלות לא יהיה לנו מה לאכול, או לא תהיה לנו בריאות, או בית לגור בו.

 

אבל מה קורה כשאנחנו לא יכולים לפעול?

את התשובה לכך נתן לנו כבר דוד המלך בספר תהילים

"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך"

ישנן תקופות בחיים שאין לנו אפשרות לעשות פעולות, אין לנו יכולת ליצור כלים.

במקרה הזה, הקב"ה לוקח על עצמו גם את האחריות על יצירת הפעולות הטבעיות שיגרמו לדברים לקרות.

והוא יכלכלך – הוא יעשה עבורנו גם את ההשתדלות, גם את יצירת הכלים הטבעיים, כדי שמה שצריך להגיע אלינו – יגיע אלינו.

**

עכשיו זה זמן ביטחון.

הדבר המשמעותי ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבור עצמנו, עבור היקרים לנו, עבור עם ישראל כולו.

זה להפסיק לדאוג.

לעשות ככל יכולתנו, כדי לסלק מחשבות של דאגה וחשש מפני העתיד, בכל תחום שהוא.

כי כשאנחנו דואגים, אנחנו מכריזים אנחנו האחראים

ורבנו בחיי, בתחילת שער הביטחון אומר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים

*"ומי שבוטח בזולת ה', מסיר האלקים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו" (שער הביטחון, הקדמה)

אם אנחנו חפצים לראות ולהרגיש את הבורא באופן גלוי ללא הסתרה בחיים שלנו – אנחנו חייבים להפסיק לדאוג, לבטוח בו ולסמוך עליו שהוא יודע מה הוא עושה ושהוא עושה את הטוב ביותר עבורנו.

גם כשזה שונה ממה שחשבנו. גם כשזה שונה ממה שרצינו. גם אם זה קורה בדרך שממש לא מתאימה ללו"ז או להשקפת החיים שלנו.

 

**

למרות מה שנדמה לנו,

גם כשאנחנו הולכים לעבודה, יוצרים, פעילים – מי שמביא לנו את הפרנסה אלה לא הפעולות שלנו אלא הבורא.

גם כשאנחנו הולכים לרופא, לוקחים תרופות, מקבלים חוות דעת שנייה, מגיעים אל הרופא הטוב ביותר – מי שמביא לנו את הרפואה אלה לא הפעולות שלנו אלא הבורא.

גם כשאנחנו דוחפים, דואגים, מנצלים קשרים, משתמשים בכוחות ובכישורים שלנו – מי שמביא לנו את התוצאות זה לא הפעולות שלנו אלא הבורא.

ואם כך, למה שמשהו ישתנה עכשיו כשאנחנו לא יכולים לעשות את כל זה?

**

 

אנחנו נדרשים עכשיו לענווה וגמישות מחשבתית.

לשחרר כמה שיותר דפוסי חשיבה, בעיקר כאלה שקשורים למה אפשר שיקרה ואיך.

זה לא התפקיד שלנו לנסות ולהבין בהיגיון שלנו מה אפשרי שיקרה, והאם כרגע יש סיכוי למשהו או לא.

כי אם זה לא באחריות שלנו, אם במילא אלה לא אנחנו שגורמים לדברים לקרות.

אז וודאי שזה לא אמור להסתדר או לא עם ההיגיון האנושי שלנו.

כמה שנפנה יותר מקום לבורא. כמה שנסכים לזוז הצידה ולהפסיק לנסות ולנהל את העניינים

נאפשר לאור ה' להאיר ולזרוח במציאות החיים שלנו ולהביא לנו את התוצאות באופן המיטבי והאיכותי ביותר.

 

תחרות יצירה מחזקת



הבלבול מתפשט ברחובות

לקריאה ולהורדה

למעקב אחרי פרסומים נוספים, הצטרפו כאן לקבוצה השקטה של מחלקת הוצאה לאור

 

גם היום: התחממות חסידית בצפון

 

לכניסה לזום:

https://l5k.me/MPNhN_IIOAP

כינוס פתיחת פעילות החורף בצ"ה

קישור לזום יישלח לחיילות הרשומות לסניפים

 

עדיין לא רשומה? רוצי להרשם כאן

 



נשים בחזית

הגב' סימה פיזם זוכה לשמש יחד עם בעלה כשלוחי הרבי בשדרות כבר 37 שנים, וכך היא מספרת:

זה כמה וכמה שנים שהתרגלנו לצערנו לחיות תחת מטחי טילים. מתנהלים בזהירות כל הזמן, ותמיד מצויים בכוננות. עוברים את הגל כל פעם מחדש, התרעות ׳צבע אדום׳ כבר לא מלחיצות אותנו, במיוחד שבשנים האחרונות כבר יש ממ"ד. על אף, שיש לנו רק חמש שניות בלבד לרוץ לממ"ד – משום שבקו אווירי עזה נמצאת קילומטר וחצי מאיתנו… אך באמת שאנחנו מרגישים בדרך כלל בטוחים כי יש כיפת ברזל ויש בסיסי צבא פה וה׳ איתנו.

 

מחוץ תשכל חרב

חג שמחת תורה התחיל בשמחה רבה. שמחת תורה אצלינו ידוע כמיוחד ושמח מאוד ולכן מגיעים הרבה אורחים שאינם מהעיר שדרות – אנשים מעפולה, נתיבות וירושלים. בשש וחצי בבוקר הייתה אזעקה, אצלינו זה נקרא 'צבע אדום'. הערתי את כולם ורצנו לממ"ד כדבר שבשגרה.

פתאום אני רואה את הפלאפון שלי מצלצל וזו שיחה מחתני, שהוא כתב צבאי ותושב העיר שדרות. תהיתי לעצמי למה הוא מתקשר באמצע החג, חששתי שאולי נפל טיל 'קסאם' על הבית שלהם. עניתי מיד והוא אמר לי: "תזהרו לא לצאת החוצה יש עשרות מחבלים בחוץ". הייתי בשוק! אחר כך התברר שהכל היה מכוון. הם התחילו עם מתקפת טילים כי ידעו שכשיש טילים אנשים עוזבים את העיר. ואכן אנשים יצאו והמחבלים הרגו בהם הי"ד. פתאום שמעתי יריות ליד הבית שלי. ל׳קסאמים׳ אני רגילה אבל ליריות לא. לא הבנתי מה קורה. רק במוצאי החג התברר לנו גודל האסון.

 

מחדרים אימה

הלכנו לממ"ד ולא יצאנו במשך שעות. אלה היו שעות מפחידות מאוד שבהן שמענו יריות כל כך קרובות ברמה שהבית רעד ולא ידענו מה קורה. היו רגעים שחשבתי שזה הסוף… בצוהריים העזתי להציץ קצת כדי לנשום אוויר ולראות מה קורה, כי הייתה רגיעה מסוימת. הבטתי מהחלון וראיתי חיילים מכוונים נשק ומסתובבים דרוכים ומחפשים. זה היה פחד אלוקים, הבנתי שמשהו נורא קורה. הייתה הוראה לא לפתוח את הדלתות ולהישאר סגורים בבית. מחבלים הסתובבו בחצרות הבתים.

הצלחנו להעביר את הזמן עד צאת החג ואז התברר לנו גודל האסון הנורא. הרבה שוטרים נהרגו, השם יקום דמם. שמעתי ששוטרת שהיינו בקשר מאוד חם איתה נהרגה, השם יקום דמה. התחלנו להתקשר לאנשים רבים שאנחנו בקשר איתם, להתעניין ולשמוע מה שלומם. אנשים התחננו אלינו שנעשה ניסים… זו לא יודעת היכן הבת שלה שנעדרת, לאישה אחרת הבת נהרגה, לא עלינו, ועוד אחת בעלה פצוע אנוש…

הכי קשה היה שלקח הרבה מאוד זמן לעזרה להגיע. אנשים פצועים היו יכולים לקבל עזרה מיד ולא להינזק כל כך. זאת בנוסף לבדידות שהייתה קשה מנשוא.

 

נס שאנו חיים

בלילה יצאתי משדרות עם הילדים והנכדים, פחדנו מדי להישאר. היה זה סיכון עצמי לצאת, זה עוד לא היה בטוח. באמצע הדרך התקשרו אלינו להזהיר אותנו שלא ניסע בדרך הרגילה אלא שנשנה כיוון וניסע בדרך אחרת כי יש שם חוליית מחבלים. אני חשה שהעובדה שאנחנו בחיים היא נס גמור! יצאנו בכמה מכוניות. ראינו בדרך מראות קשים מאוד מאוד שמזכירים ימים אפלים . . אני לא מאמינה שאלו הדברים שאני מספרת.

 

ממשיכים בשליחות

בעלי נשאר בשדרות – לא עוזב את משמרתו – ועוזר שם לאנשים ככל יכולתו. הקושי במהלך שעות השהייה הרבות בממ"ד היה חוסר היכולת לתקשר עם אנשים ולשמוע מה קרה איתם. לא הייתה לנו קליטה טובה ולא יכולנו לעזור.

עכשיו אני בירושלים קיבלנו פה חדר, ומכאן אני עוזרת לאנשי הקהילה. הטלפון הסלולרי לא מפסיק לצלצל – אנשים מתקשרים עבור תמיכה, עזרה ועצה. אנשים מפוחדים מאוד וצריך להקשיב להם ולעודד אותם לצאת מהעיר, על אף הפחד שלהם לצאת מהבית. רק הבוקר (יום שני), יצאו שבעים אנשים מהעיר. אני מתאמת ומקשרת בין אנשים שעוזבים את העיר לאנשים בערים בטוחות יותר שמוכנים לארח לרגיעה. באמת עם ישראל מתגלה בתפארתו, כל כך הרבה יהודים פותחים את הלב והבית זה מדהים ומרגש לראות.

כרגע אני גם כותבת עם אנשים מכתבים לרבי באמצעות אגרות הקודש, ובנוסף, אוספת תרומות כדי לקנות לאנשים חת"תים לשמירה והגנה, וכן ציציות וחת"ת מיקרופילים עבור החיילים הגיבורים, שהשם ישמור עליהם. גם בימי שגרה אני פועלת הרבה כדי שלכמה שיותר אנשים יהיה חת"ת, יש הרבה נשים בקהילה שלנו שלא מגדירות את עצמן כדתיות אך מקפידות על אמירת חת"ת.

אספר על כך סיפור. יש אישה בקהילה, שנמצאת בעמדת השפעה ויש לנו קשר קרוב איתה. היו לה המון בעיות של חובות ושלום בית. כתבתי איתה לרבי והרבי כתב לה לומר חת"ת. היא אמרה לי: ״אבל אני לא דתיה בכלל, לא שומרת שבת ולא מקיימת מצוות, איך אני אגיד חת"ת?״ אמרתי לה ״זה לא קשור. הרבי כתב לך לומר חת"ת תאמרי חת"ת״. היא הייתה מגיעה אליי כל יום ומקפידה על אמירת חת"ת, וכל הבעיות שלה נפתרו! היא הייתה במצב שנאלצה למכור את ביתה, ובסוף במקום למכור אותו היא הצליחה לקנות עוד בית! היום היא, בעלה ובנותיה חזרו בתשובה ושומרים על קלה כבחמורה והיא מספרת על סגולת החת"ת לכל חברותיה.

 

חזק חזק ונתחזק

אני מרגישה שברון לב ואבל גדול. כמאה(!) אנשים שהיו בקשר מאוד טוב איתנו, היו חלק מפעילות הבית חב"ד ועזרו לנו המון, כולם אינם. מחכות לנו מאה לוויות כשנחזור לעיר וזה בלתי נתפס.

אני רוצה לסיים במסר חיובי: צריך להתחזק ואסור ליפול! הרבי אומר שארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים, ואסור לברוח ממנה. בעלי הקריא לקהילה את השיחה בה הרבי מדבר על כך. אנחנו עוברים משבר קשה מאוד, ואנחנו נתחזק ונצא מזה מעודדים. שנזכה להתגלות הרבי מלך המשיח בקרוב ממש!

 

באדיבות: מגזין עטרת חיה

 

ערוץ אלף בתחרות כשרונות צעירים

איך משתתפים? 🎯


1️⃣ מצלמים סרטון (עד 3 דקות) בו אתם מציגים סיפור או כל כישרון אחר. 🎨


2️⃣ שולחים לערוץ במייל: [email protected] 📧


3️⃣ הסרטונים הטובים יעלו למדור מיוחד בערוץ (סרטונים בהשתתפות בנות יעלו במדור הבנות) 🖥️


4️⃣ כל השולחים משתתפים בהגרלה שבועית ענקית 🎁

בואו נראה אתכם‼️

 

 



כך נתמודד עם החרדה

הביטוח שלי

לפני שאפנה את הבמה לחברתי היקרה נחמי שתדבר על התמודדות עם מצבים קשים, אני רוצה לנצל את הבמה ולשתף בכך שלימוד אינטנסיבי של התניא ושל "שער הביטחון" לרבינו בחיי מאד עוזרים לי להתמודדות עם מצבי חרדה נוראיים שכאלה.

אז ההמלצה שלי אליכן הקוראות היא קודם כל, ללכת ללמוד תניא ושער הביטחון. ללמוד מספר פעמים. לימוד שלא נשאר בגדר לימוד אלא לימוד שאחריו חושבים: 'איך זה נוגע לחיי היום יום שלי? לרגשות שלי ולאיך שאני מנהלת אותם?'

 

וכעת אשתף בכמה נקודות המחזיקות אותי ונותנות לי חוסן:

טוב ומטיב – הקדוש ברוך הוא הוא טוב מוחלט! לא תמיד אנחנו רואים זאת בעיני הבשר שלנו. אך זה נכון. אנחנו גם לא רואים את התכנית המלאה. תחשבי על פאזל של אלף חלקים ואת רואה ממנו רק חמש חתיכות. זה מה שאנחנו רואות כרגע. יחד עם זאת, גם כשהקדוש ברוך הוא נותן למידת הדין לפעול, ונותן רשות למשחית להשחית, הרחמים שלו כל כך גדולים שהוא איתנו בתוך זה. בתוך התופת, בתוך הזוועה. איתנו, בוכה ומצטער.

מתחילה היה לי ברור שבתוך כל המציאות הכואבת יש גם הרבה ניסים. ויש. כבר שמעתי סיפורים על שתי נשים שהמחבלים ימח שמם פשוט שחררו אותן ללא סיבה נראית לעין. תחפשי את הניסים. כשמתמקדים בטוב הוא גדל!

 

חלק מתהליך הגאולה – אין לי שום צל של ספק, שמדובר פה במהלך גאולתי. אין. ההרוגים והשבויים הם אלה שנבחרו להיות בראש המהלך הזה שבקרוב ממש נבין אותו. יש לי תמונה בראש של כל החטופים וההרוגים בתהלוכה גדולה ומחויכת כשאלוקים בכבודו ובעצמו איתם, והם אומרים לנו: "בואו, מה אתם בוכים? הולכים לירושלים". הביטחון בזה צריך להיות מוחלט. זאת אומרת שברור לך שזה יקרה בדיוק כמו שברור לך שהשמש תזרח מחר בבוקר. ואם את עדיין לא שם תלמדי 'שער הביטחון' בעיון – פעם, פעמיים, שלוש, חמש ועשר. בסוף זה יקרה.

הלימוד עצמו יש לו ערך. מלבד העובדה שבסוף הוא יקל עליכן את ההתמודדות עם הרגשות הקשים הוא בוודאי מועיל לפצועים לשבויים ומעלה את נשמתם של ההרוגים השם יקום דמם. בנוסף, אתן לומדות כדי להגיע למצב של ציפייה לגאולה ברמה הגבוהה ביותר ועצם הציפייה לגאולה בביטחון, היא עצמה פועלת זירוז הגאולה. זה לא אני אמרתי אלא הרעבע.

 

אני אנושית – הרגשות הקשים, החרדה, הפחד, העצב, התסכול והכעס – הכל! קיימים ורלוונטיים כולם. אין סיבה לחוש אשמה, את בסדר גמור ולגמרי אנושית. תני לעצמך להרגיש הכל. תהיי בחמלה כלפיי עצמך וגם כלפי זה שלא תפקדת השבוע כמו שצריך. זה נורמלי. אנחנו עוברות כעם דבר קשה מאוד מאוד.

 

המעשה הוא העיקר – יחד עם הקבלה וההכלה של הרגשות כדאי מאוד להתפלל, לומר תהילים, ללמוד ולהיות בעשייה. ככה תהיי במצב מאוזן ולא במצב שהרגשות מכניעים אותך. זוהי נשיאת ההפכים של היהדות, לבכות ולהתאבל בכל הכח ואז לקום ולעשות. לחוש חרדה ופחד ואז לומר תהילים ולזכור שהשם שומע ולהרגע. לכעוס נורא על מעשיהם של הרשעים ימח שמם וללמוד חסידות שתזכיר לך שאנחנו עם נעלה, אור לגויים ושהשם איתנו תמיד. תמיד. דוד המלך כתב בפרק כ״ג בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי".

 

הביטחון המנצח – כשיהודי נמצא בביטחון מוחלט בהשם, ואין בו צל של פחד, אף אחד בעולם לא יכול לפגוע בו. ביטחון כזה עוקף את מערכת היחסים שלנו עם הקדוש ברוך הוא שנשענת על דין וחסד, על מגיע או לא מגיע. ביטחון כזה מביא אותנו לקשר ישיר עם הדרגה הכי גבוהה של אלוקות. עצמות. שם אין מחיצות ודינים, רק אותנו ואת הקדוש ברוך הוא באחדות מוחלטת. אז תנסי להגיע לרמת ביטחון כזו, גם אם מצליח לך להיות בה חמש דקות ביום. זה לא 'הכל או כלום'. 'הכל או כלום' הוא נשק קטלני של היצר הרע שאומר לך: "מה שווה הביטחון שלך אם את לא נמצאת בו כל היום וכל הזמן?" וזה לא נכון. גם חמש דקות נחשבות. גם דקה. הכל יקר בעיני השם והוא מעריך את המאמץ. אז קחי את הכמה דקות שהצלחת, ותקדישי אותן לשבויים. כדי שבאותם רגעים שום אדם ודבר בעולם לא יוכל לפגוע בהם בזכות הביטחון שלך.

ושנזכה להתגלות המושלמת של הרבי משיח צדקנו, גואל צדק, במהרה בימינו ממש!

 

שיח אם־ילד/ה

המטפלת נחמי רסקין שידיה עמוסות בימים אלו, נאותה לתת לנו הדרכה קצרה לשיחה והתמודדות עם הטף.

רבות שואלות: איך עליי להגיב אם הילד יאמר "אני פוחד"? – במקום להיתפס על המילה, שאלי אותו שאלות פתוחות:

"ממה אתה מפחד?"

אם יענה "מהאנשים שנפצעו", לומר "וואוו, אתה מרגש אותי! איזה אכפתי ומתחשב אתה בסביבה". כאן העצמתי אותו.

אם יגיד "אני מפחד שיקרה לנו משהו" – אתן לו תוקף לרגשות. "נכון, אף אחד לא רוצה להיפצע, אף אחד לא רוצה שיהיה לו רע".

אשאל אותו שאלה נוספת: "האם קרה לך פעם שפחדת ממשהו והצלחת להתמודד איתו לשביעות רצונך?"

אחפש את הכוח שיש לילד בתמודדות עם מצב משברי והאם הוא יכול להשתמש בכוחות האלה גם עכשיו.

 

תרגיע – אחרי זה אסביר איך ההתמודדות עובדת בזמן לחץ ובמצב של רוגע (מערכת העצבים הסימפתטית היא תת-מערכת במערכת העצבים האוטונומית. הפועלת לתגובות מיידיות באדם במצבי לחץ, חירום ומתח, ומכינה את הגוף למאבק או נסיגה בהתאם לתגובת הילחם או ברח. כמו כן, היא מעכבת את פעולות התת-מערכת המנוגדת לה – מערכת העצבים הפאראסימפתטית שאף היא תת-מערכת של מערכת העצבים האוטונומית. האחראית לפעולות הרגעה ושימור כשהגוף נמצא במנוחה. בנוסף, אחראית על האטת פעולות גופניות בעת לחץ או מצבים מאיימים על מנת לאפשר לגוף להגיב כראוי. כמו כן, היא מעכבת את פעולות התת-מערכת המנוגדת לה – מערכת העצבים הסימפתטית. – ויקיפדיה)

בזמן לחץ הנשימות שלנו מהירות יותר ובמצב רוגע הן נרגעות. כשהגוף יוצא מכלל שליטה ואני רוצה להרגיע את עצמי אשתמש בטכניקת בועות סבון – "בוא נעשה משחק מי מנפח את הבועה הגדולה ביותר?"

נסביר לו איך הוא הפעיל מכנית את הנשימות שלו לנשימות רגועות ועשה זאת בצורה טובה.

 

אתה מלך – לתת תפקיד בתוך הבית, זהו דבר הנותן תחושת שליטה מול חוסר האונים.

 

מעטפת שגרתית – לשמר את יכולת השגרה כמה שאפשר.

 

יצירה – לתת להם ליצר דברים כדי שהפרשנות שלהם תהיה "אני בתפקוד", "אני יכול", "אני מצליח".

 

להכיל תגובות – כל תגובה לא נורמטיבית במצב לא נורמטיבי היא נורמטיבית. במקרה של תגובות חריגות, הימנעות יתר, בכי שלא פוסק וכדומה יש לפנות לגורמים מקצועיים כדי למנוע מצב של ptsd – הפרעת דחק פוסט־טראומטית.

חזקי ואמצי אמא יקרה!

באדיבות: מגזין עטרת חיה