להקלטת הוובינר לחצי כאן

לפרטים על קורס אוצר ההלכה לחצי כאן

לשמיעת הניגון ארבע בבות:

לשמיעת הניגון 3 תנועות לחצי כאן

אחד המכתבים המפורסמים של הרבי, שקראתי את תוכנו פעמים רבות כמענה של הרבי אלי באיגרות קודש:

…"ויהי רצון שיתעסק ככל יכולתו בהחזקת כל עניני היהדות בסביבתו ומושפעיו הקרובה ואפילו הרחוקה, וכבר נודע מאמר רז"ל – בהנוגע לבני ישראל, אני ישנה (בגלותא) ולבי ער לקב"ה לתורתו ומצותיה, אלא שצריך המעורר לעורר בדברים היוצאים מן הלב, ואז נכנסים ללב השומעים, וכשמעוררים וחוזרים ומעוררים, הרי סוף סוף פועלים פעולתם בהנוגע לפועל ובחיי היום יומים, וכיון שהטוב הוא בלי גבולי, הרי תמיד ישנו מה להוסיף לשפר ולשכלל, והשי"ת יזכהו לעשות בזה מתוך בריאות והרחבת הדעת."

(איגרות קודש של הרבי מליובאוויטש, כרך יג' עמוד קו).

היום זכיתי לראות, שגם אם לא מצליחים לצאת למבצעי הקודש של הרבי מחוץ לעירי בני ברק, הרי השם יתברך מביא את היהודים הצמאים לחסידות, הישר מתל אביב לרחוב רבי עקיבא.

על מדרגות בית הכנסת הגדול, ראיתי חבורת נערות יושבת ומקשיבה  למדריך, שדיבר על הקבוצות השונות המתגוררות בעיר.

ראיתי בכך הזדמנות מיוחדת של השגחה פרטית, ליזום באופן ספונטני דיבור קצר בפניהן. טעימה על קצה המזלג מאורו של הרבי.

פניתי למורה שלהן, וביקשתי את אישורה לשוחח עמן למשך שתי דקות. לשמחתי נענתי בחיוב.

אמרתי להן, שאני לא חלק מהתוכנית המאורגנת שלהן…אבל, למרות שאני לא "חיפשתי" אותן והן לא "חיפשו" אותי, הרי השם אירגן פה פגישה…

המדריך החזיק בידיו מבחר תמונות של צדיקים. שלפתי מבניהן את התמונה של הרבי, פניו הקדושות מאירות ומחייכות. הצגתי אותה בפניהן וסיפרתי על הפגישה הראשונה שלי עם הרבי, שהיתה מחוץ לבניין 770 בניו יורק. על יראת הרוממות שחשתי לראשונה בחיי, כשראיתי את דמותו הקדושה של הרבי. באיזו אהבת ישראל עצומה ומופלאה זכיתי שקיבל אותי. אני לא העזתי אז לדבר עם הרבי,  אך הרגשתי בתודעה שלי מסר עוצמתי, שקיבלתי מהרבי בטלפתיה לראשונה בחיי. הוא "שידר" לי: קיבלתי אותך. ברוכה הבאה ! היתה זו תחושה מופלאה של התרוממות הרוח ואושר, שאני מוקפת באהבה אמיתית טהורה, שנסכה בי שלווה. התחושות הללו היו מרוממות ועוצמתיות, הרבה  מעבר ליכולת שלי לבטא אותן במילים.

ביקשתי מהן להתכונן כבר היום, יום שלישי ולקנות נרות לכבוד שבת הקרובה… היות שהרבי ביקש מאד שכל אשה ובת תדלקנה נרות שבת.

הדגשתי שהבת מדליקה נר אחד בברכה לפני אמה, ולפני כן שמים כמה פרוטות לצדקה בבית בקופת צדקה. סיפרתי על הילדה האילמת בת השנה וחצי שלא הצליחה לדבר. הוריה לקחו אותה למיטב הרופאים אך לא נמצאה הסיבה לבעיתה.

ידידים המליצו להם להגיע לרבי. ביחידות הרבי פנה לתינוקת ושאל אותה ;" תגידי לי, האם את מוכנה לקבל על עצמך להדליק נר לכבוד שבת קודש"?

הילדה האילמת לא דיברה, אך הנהנה בראשה לאות הן.

הרבי שאל שוב; "תגידי לי. האם את מוכנה לקבל על עצמך להדליק נר לכבוד שבת קודש"?

הילדה פתחה את פיה וענתה מיד לרבי; "כן", לתדהמת הוריה. לאחר מכן המשיכה לדבר אליהם…

הרבי הסביר לראש כולל, שהגיע אליו וביקש את ברכתו הקדושה לשידוך עבור בתו. שהמזל של הבת מאיר ובודאי היא מעוניינת שמזלה יאיר. כששמע ראש הכולל את הסבר הרבי, הוא מיד קיבל על עצמו, שבתו תדליק בברכה נר לכבוד שבת קודש.

הרבי הושיט דולר לבת ואמר לה, שנוהגים לתת צדקה לפני הדלקת נרות שבת.

במישפחתנו היה קרוב משפחה של"ע חלה במחלה קשה. הרופאים אמרו שנותרו לו ל"ע שמונה חודשים לחייו… אשתו קיבלה על עצמה להתחיל לתת כבקשת הרבי, צדקה לפני הדלקת הנרות. כתבנו על כך לרבי שענה במכתב :"אזכיר על הציון".

הוא קיבל טיפולים ולאחר שלוש שנים החלים לחלוטין לתדהמת הרופאים. הוא זכה ב"ה לאריכות ימים ושנים טובות.

שתי הדקות שביקשתי כדי לדבר בפני הנערות חלפו ביעף.

שלפתי מהתיק דולר מהרבי. הבנות נגעו בדולר זו אחר זו, והמדריך הצעיר לימים אמר, שהוא מאד רוצה לזכות, שגם ברשותו  יהי' דולר מהרבי.

הבנות שאלו האם המשיח הוא הרבי. עניתי להן; "בודאי".

הזמן שהוקצב לי הסתיים מזמן.

התרגשתי מאד מהפגישה שאירגן לי הקדוש ברוך הוא.

במקום שאטרח ואסע לקניון רמת גן – למבצע נש"ק, קבוצת נערות תיכון מתל אביב, הגיעו עד אלינו לקבל הסבר על החשיבות של הדלקת נר שבת.

ואני מייחלת שכל הנערות והמורה, שפגשתי ברחוב תדלקנה נרות שבת. ובעזרת השם ניפגש שנית בבריאות ובשמחה, והפעם בעזרת הנשים בבית המקדש. בגאולה האמיתית והשלמה, שתגיע כהרף עין, ותכף ומיד ממש.

בדידי הווה עובדא.

טמה חורושוכין

במהלך החודשיים האחרונים פני הארץ השתנו. דבר לא דומה לחיים של לפני שמחת תורה תשפ”ד. המלחמה הזו קשה ונוגעת בכולנו בצורה כזו או אחרת. היום אני מתארחת מעל דפי העיתון בכובע העיקרי שלי כתרפיסטית במוסיקה, העובדת עם ילדים על הרצף האוטיסטי ועם אוכלוסיות בסיכון.

אמא יקרה, אני יודעת שגם את מפחדת נורא. לוּ יכולת היית נשארת מתחת לשמיכה, עוצמת עיניים חזק חזק ומתפללת להתעורר כשהכל ייגמר. אבל את מסתפקת בתפילה חרישית, מנגבת את הדמעות הסוררות שלפעמים בורחות ממך ומשתדלת לחייך לילדים שלך, ״הם הרי צריכים אמא חזקה״ כך בטח את אומרת לעצמך.

אבל תדעי שהילדים שלנו קוראים אותנו יותר טוב מכל מכונת רנטגן חדשנית. הם רואים שקשה לך וזה בסדר. זה בסדר להגיד להם שגם אנחנו המבוגרים מבולבלים, חוששים ועצובים. זה לא יפרק אותם, הם הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לך. אלו אכן ימים קשים ובעזרת ה׳ אלו יהיו הימים האחרונים של הגלות.

תגובה נורמלית למצב לא נורמלי

היום במרחק של זמן, נראה שאין אדם שלא נחשף למעשי הזוועה שנעשו בעם ישראל ביום שמחת תורה. גם אלו שהתאמצו לשמור על הנפש שלהם מלהיחשף לדברים הקשים היום כבר יודעים יותר. בין אם זה הגיע אליהם דרך עדכוני חדשות או דרך שיחות מסדרון בעבודה. המידע נמצא בכל מקום והדברים חודרים ומחלחלים ואי אפשר להתעלם מהם.

כמונו, גם הילדים שלנו חשופים למידע. לפעמים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים והם עלולים לחוות רמות גבוהות של פחד וחרדה היכולים להשפיע על התפתחותם הרגשית והפיזית. אצל ילדים רבים החרדה תתבטא בהרטבות לילה, רגרסיה בגמילה מטיטולים, ירידה בלימודים, התקפי בכי לא מוסברים ועוד. חשוב שנזכור שכל אלו ועוד הן תגובות נורמליות למצב לא נורמלי.

ידע מפחית פחד

ראשית, חשוב שנזכור שבמציאות הזו אין ‘מילים נכונות’ בפרט שלפעמים קשה למצוא את המילים במציאות הלא פשוטה הזו. אך יחד עם זאת, מתן מקום לשיח עם הילדים הוא חשוב מאין כמוהו.

יש כלל חשוב בשיח פתוח בין הורים וילדים והוא: אם הילד שאל, כנראה שזה מעסיק אותו ויש לתת לו תשובה.

לפעמים, הילדים מתקילים אותנו בשאלות שאנחנו לא יודעים מה לענות עליהן או יותר נכון איך לענות עליהן וזה בסדר לענות תשובות כגון:

״יש לך שאלות מאוד טובות אך אני צריכה לחשוב איך לענות לך עליהן. אני אבדוק את זה ואגיד לך״. כשילד מגיע להורה ואומר לדוגמא: ״שמעתי שמחבלים נכנסו לבתים של אנשים, פגעו בהם וחטפו אנשים. זה נכון?״

הנטייה הראשונית שלנו כהורים היא לגונן על הילדים שלנו ממידע שלא מותאם לגילם אבל אם הילד שאל, הוא מצפה לתשובה. הוא מצפה שנרגיע אותו, שנגיד לו שהוא מוגן. כל הורה צריך לבחור את המילים הנכונות לו, אבל האמת צריכה להיאמר. מצאו את הדרך לומר אותה באופן שישמור על תחושת הביטחון שילדכם זקוק לה.

חשוב לא להציף באינפורמציה מפחידה. נסו לתת הסברים אמיתיים, מינימליים עם אפשרות לשאול שאלות, לתת מקום לתקווה, אמונה ובטחון. בנוסף, מומלץ לברר בעדינות מה הילד יודע ומה מקור המידע שלו. הזמינו אותו לשאול אתכם הכול והעבירו את המסר שאתם מקור המידע והוא יכול לשאול אתכם הכל.

אמנם קיים הבדל בין ילד שחי תחת מציאות של אזעקות וריצות למרחב מוגן לבין ילד שאזור מגוריו שקט. אך אל לנו לתת לכך לבלבל אותנו, משום שחרדה עלולה להתפתח גם אצל ילדים שגרים הרחק מאזור האיום. ילדים רבים חשופים למידע באופן לא מבוקר וייתכן מצב בו ילד שמעולם לא שמע אזעקה יפתח חרדה עצומה למצב משום ששמע סיפורים שהבהילו אותו מאוד.

לכן, בהתייחס לחרדות ילדים בזמן מלחמה אנחנו לא עושים הבדל בין ילד שגר באופקים לילד שגר בנתניה כי כל אחד מהם הוא במצב סיכון לחרדה. פן נוסף וחשוב מאוד בשיח עם הילדים הוא מתן מידע בהקשר לסיטואציה. ילד שנבהל מכל מטוס שעובר או אופנוע ששועט בכביש כדאי להסביר לו ולומר: ״זה מטוס״, ״זה אופנוע״, ״זאת טריקת דלת״ וכדו’ וכך בפעם הבאה שהוא ישמע את אותם הרעשים הוא פחות ייבהל.

ערוצי הרגעות

ישנם כלים שימושיים רבים להתמודדות עם חרדות והפעם אני רוצה להתמקד במודל ייחודי ויעיל שנקרא גש”ר מאח”ד שהוכח כיעיל בייחוד עם ילדים.

גש”ר מאח”ד – הוא ראשי תיבות של המילים: גוף, שכל, רגש. מערכת אמונות, חברה, דמיון. (נוסח ב- 1981 על ידי פרופ’ מולי להד. המודל מציע שישה ערוצים להתמודדות עם מצבים של לחץ בחיינו, חשיפה לאירועים טראומטיים או משבר.)

ישנם אנשים שכל ערוצי ההתמודדות רלוונטיים עבורם ויש כאלה שרק אחדים מהם נכונים להם וכל אחד ייקח מתוכם את מה שמתאים לו.

גוף: כאשר מגיעה חרדה, הגוף מגיב לה כמעט מיד. כל אחד מגיב אחרת לחרדה, יש כאלה המגיבים בבכי מתפרץ, רעד בלתי נשלט ואפילו קיפאון. גורם מסייע לרגיעת הגוף יכול להיות חיבוק, אכילת משהו מתוק, שטיפת פנים או כל פעילות פיזית העשויה להחזיר את המערכת הגופנית לאיזון.

שכל: סוג התמודדות זה מתאים בעיקר לאנשים שכלתניים. כאלה שצריכים להבין בדיוק איך ולמה הכל קורה. אנשים שצריכים להבין את המצב במונחים של היגיון, להכניס סדר, להעריך נזקים ולבנות סדרי עדיפויות – אלו מצליחים להירגע כאשר מדברים אל השכל שלהם. אין ‘גיל נכון’ לדבר על הדברים, אך יש רמות של פירוט שיתאימו לילדים בגילאים שונים.

רגש: אצל ילדים שאופן הביטוי של חרדה אצלם מגיע על ידי תגובות רגשיות מודגשות כגון: בכי היסטרי וכדומה, תגובה הפוכה יכולה לסייע להם להירגע. רובנו משתמשים בערוץ הזה באופן טבעי כאשר אנחנו מנסים להצחיק ילד שבוכה או שמנסים להפוך חוויה מפחידה למצחיקה ומשעשעת. לכן כאשר ילד מגיב בבכי וברעד חשוב לעודד ביטוי רגשי הפוך באמצעות דיבור, שיחה, התפרקות. ושחרור באמצעות בכי או צחוק התורמים להפחתת הלחץ.

מערכת אמונות: כיהודים מאמינים ברור לנו שערוץ זה היה אמור להופיע במקום הראשון. ערוץ האמונה מכוון למה שאנחנו כבר יודעים היטב. הורים רבים מספרים כיצד הפכו כל הליכה לממ”ד להתוועדות חסידית עם אמירת פסוקים, קריאת פרקי תהילים וקבלת החלטות טובות והעידו כי הדבר הפך את החוויה הלא נעימה למשהו שהילדים מקבלים ממנו ערך. פעולות אלו של נתינת צדקה, תפילה וסיפור הניסים של עם ישראל לאורך הדורות נועדו לחזק את כוח האמונה וחידוד הידיעה כי ‘ארץ ישראל היא המקום הכי בטוח בעולם’.

חברה: ילדים חברותיים במיוחד יכולים לשאוב הרבה כוח מקבלת תמיכה מהסביבה. הם יכולים לקבל כוח להתמודד על ידי זה שהם ישתפו חברים בחוויה שעברו או יקבלו תפקיד חברתי בהליכה לממ”ד (לוודא שכולם הגיעו וכדומה).

דמיון: את דרך ההתמודדות הזו אנו למדנו מהרבי שליט”א שאמר: “מיום הולכי לחדר התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה”. שימוש בדמיון הוא כלי יעיל מאוד להתמודדות עם מצבים קשים. החטופים ששבו אלינו משבי החמאס סיפרו שאחד הדברים שהחזיקו אותם היה משחקי דמיון של הדלת נפתחת ומודיעים להם שהם משוחררים, או של הדרך לארץ ישראל. הם אפילו דמיינו מה הם יבקשו לאכול כשיגיעו הביתה. הפעולה הפשוטה הזו נסכה בהם המון תקווה.

דמיינו את עצמכם יושבים יחד ומדמיינים כיצד תפציע הגאולה העתידה, איפה זה יתפוס אתכם, מה תעשו ואפילו מה הדבר הראשון שתאכלו מעץ המגדנות. לדמיון יש יכולת אדירה לתת המון כוח וחוסן נפשי!

הערה:

חשוב לי לסכם ולומר שכתבת מידע זו חשובה, אך היא אינה מחליפה טיפול רגשי מעמיק. אם אתן מרגישות אבודות או ששמתן לב שאחד מבני הבית מתקשה להתמודד עם המציאות שנחתה עלינו. אל תישארו עם זה לבד, סדקים בחוסן הנפשי לא נסגרים לבד ללא עזרה מקצועית. הנפש היא נכס יקר, שימרו עליו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

מכירה את החידה הזו?

"הוא שלך,

אבל אחרים משתמשים בו יותר ממך-

נכון- השם שלך!"

"לכל איש יש שם",

כמו בשיר של זלדה.

שם שקיבל מהוריו,

שמות שיצרו לו מעשיו.

אנחנו עסוקות הרבה

בתפילות על חיילים

עוד שם,

ומה שם האמא.

אבל באמת שם זה פלא,

כי מצד אחד זה הכי הכי שלי,

מייחד אותי,

ומבדיל אותי מאחרים.

ומצד שני,

זו הדרך לתקשר איתי,

להתחבר אלי,

זה מה שעושה אותי חלק מכולם.

אז ברוכה הבאה לחומש שמות!

מתי בתורה מדברים על שמות?

דווקא כשאנחנו הופכים להיות עם.

למה?

אולי כדי לאזן,

כדי שמתוך העיסוק בכלל, באומה,

לא נטשטש את הפרטים,

לא נשכח את החשיבות של כל אחד ואחד.

ואולי כי בעם ישראל,

אנחנו לא עם ככל הגויים.

אצלנו השייכות לציבור,

לא מוחקת ומקטינה,

אלא להיפך – יוצקת משמעות,

לחיים שלי כיחיד.

כאמא, כרעיה,

כאישה.

אז הנה משימה ללכת איתה עכשיו,

התבוננות לתקופה הזו של חומש שמות.

איך להיות חלק מדבר גדול,

וגם להיות אני עצמי עם כל הכוחות שלי.

אז נפלאה ויקרה אחת,

זו בדיוק

הבשורה שאני רוצה לבשר לך

המתנה שאני רוצה להעניק לך.

אני רוצה להזמין אותך

להיות חלק מחבורה חזקה,

ציבור של נשים,

קהילה מרימה ומרגשת,

אני רוצה להזמין אותך 

להיות חלק מקהילת 'חכמת נשים'

אי של שפיות בתוך עולם משוגע

המקום שלך לעצור, להתחבר לפנימיות שלך,

ולהתחיל להשפיע!!!!!

מה הולך להיות שם?

• לימוד קבוע בתורת הרבי מליובאוויטש-
  כדי להסתכל על החיים בעיניים 'אלוקיות' ולקבל השראה וכח לזוגיות, חינוך ילדים ותעצומות נפש להתמודדות עם אתגרי החיים.
• צמיחה אישית, וגדילה להיות האשה הגדולה שאת,
  עם תירגול אחת לשבועיים בשיטת אית"ן המשפיע שינוי עמוק ודרמטי.
• להיות חלק מקבוצה מנצחת, בקבוצת וואצאפ עם חברות כמוך שרוצות להשפיע בענק על העולם ולצמוח יחד.
• לווי אישי לחיים עם מירי שניאורסון-
  לכל התמודדות שלך במסע החיים- זוגיות, ילדים, כסף והתפתחות אישית.

הנושאים שנלמד יחד:

• פרשת שבוע בזוית נשית-
  לכל התמודדות שלך במסע החיים – זוגיות, ילדים, כסף והתפתחות אישית
• לימוד מתוך ספר התניא– ספרו המרכזי של אדמו"ר הזקן שנותן מענה מדויק לכל השאלות
• זוגיות– להחזיר חזרה את הניצוץ והאהבה ביניכם עם עצות מדויקות מכלים טיפוליים מתוך תורת החסידות.
• הורות ואימהות– לכל התמודדות שלך במסע החיים – זוגיות, ילדים, כסף והתפתחות אישית
• למצוא את האית"ן שבנפש– את יודעת תעצומות נפשך.

וזה לא הכל – מגיע לך גם בונוסים שווים!

1. סמינרים בחסידות עם מרצים מובילים-
   ימי עיון ולמידה עם רבנים ומרצים מובילים בחסידות חב"ד –
   בשווי 600 ₪ לשנה.
2. ערכה ממותגת מיוחדת עד אלייך- מחברת כתיבה אישית ועט ממותג כולל הפתעות מרגשות שיגיעו אליך בדואר-
   בשווי 99 ₪
3. טיולים מסובסדים והתוועדויות ברחבי הארץ-
   כדי להנות מהחיים ולחיות חיים עוצמתים ומלאים
   בשווי 222 ₪

ומה ההשקעה שלך עבור כל זה?

השווי של חברות בקהילה, עם כל המעטפת המדהימה שזה כולל,

יחד עם כל הבונוסים- הוא 2400 שקל בשנה.

אבל כעת לכבוד ההשקה הגדולה:

למצטרפות עד יום שישי כד טבת (05.01)

הילולת אדמו"ר הזקן,

המחיר יהיה 77 ₪ לחודש X 12 תשלומים.

איפה נרשמים, לפני שנגמר המבצע??

>>>ממש כאן

 מחכה לכל אחת !!!

 באהבה

מירי שניאורסון – נפלאות️️️

בנר שמיני של חנוכה, התקיים ברוב עם הנחת אבן פינה ל"מרכז היהודי הגדול אדיס אבבה אתיופיה" בהשתתפות חברים מהקהילה היהודית, אנשי עסקים ישראלים ומקומיים, נציגי שלטון פדרלי ומקומי, ודיפלומטים משגרירויות רבות.

במעמד רב רושם הונחו היסודות הראשונים עבור הבית שהולך להיבנות באתיופיה, מקום שיאפשר לכלל אנשי הקהילה והמטיילים להרגיש בבית ויפיץ אור וחום יהודי בכל הסביבה כולה.

במהלך הטקס הוצגה תוכנית הבניה של המתחם 'מרכז היהודי-חב"ד' באדיס אבבה מתחם בשטח של 3000 מ"ר – הגדול באפריקה. המבנה יכלול בע"ה: בית כנסת, אולם כנסים, מרכז עסקים ישראלי, מרכז מורשת וספרייה, חדרי הכנסת אורחים, מסעדה ישראלית כשרה, פינה למטייל, מקווה טהרה מפואר ומהודר, גן ילדים, כיתות לשיעורי עברית ויהדות ועוד! מדובר במהפכה של ממש שכמוה טרם הייתה באדיס אבבה.

הנחת אבן הפינה

מספר ימים לאחר מכן, נערך ערב נוסף במתכונת חדשנית – הנחת אבן הפינה וירטואלית עבור ידידי חב"ד באתיופיה מכל רחבי העולם כשבסיומו נחשף הקמפיין המיוחד שייערך לטובת מימון עלויות הקמת המרכז.

הנחת אבן הפינה ווירטואלית

בימים אלו הקמפיין לטובת השלב הראשון בהקמת המרכז היהודי המפואר נמצא בעיצומו. זה הזמן שלכם להתגייס ולקחת חלק בשליחות הגדולה של הרב אליהו ודבורה חביב שפועלים באתיופיה ללא לאות ולהירתם למען המרכז היהודי שיעניק תנופה אדירה לפעילות כולה ויסב נחת רוח רב לכ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח!

לשותפות לחצו כאן

הן האחיות שלנו, חלק מאיתנו, מהקהילה, מהמשפחה, מנשי חב"ד. והן בנוסף לכל גם אחיות, מטפלות ומזריקות, מייעצות ועובדות במשמרות. עם הבית, עם הילדים, עם ה׳מבצעים׳. הצצה קטנה אל מאחורי הקלעים של האחיות שלנו, אחות חבדי"ת במשרה מלאה.

נעים להכיר

ספרי לנו מעט על עצמך, על התפקיד שלך:

מוריה: שמי מוריה, אחות חבדי"ת ממרכז הארץ. נולדתי להורים מסורים ואוהבים, שלוחים של הרבי, בית פתוח לכל דכפין וכל דצריך. הקמתי בית חב״די וברוך ה' יש לנו שישה ילדים וגם נכדים.

בשנות עבודתי הראשונות עבדתי בבית רפואה – רציתי לחוש את הקצב ואת הפעילות מסביב לשעון ואת "חוויית" האשפוז וכדומה.

כיום אני עובדת במרפאה לרפואת משפחה וילדים קרוב לבית וגם במוקד אחיות טלפוני כאחות משיבה. העבודה כאחות במרפאה כוללת: בדיקות דם, חבישות, זריקות, מעקבים, הדרכות ועוד והעיקר הלב והאוזן הקשבת ושמירת הסודיות.

העבודה כאחות במוקד טלפוני מצריכה לחוש את מצב המטופל בטלפון מבלי לראות אותו ולפעמים מבלי לשמוע אותו – סוג של חוש שישי והרבה סייעתא דשמיא. לשאול את השאלות הנכונות ולהגיע באופן מקצועי למסקנה הנכונה. בשיחה אני נדרשת להדריך על נטילת תרופה, על ביצוע פעולה מסוימת לעצירת דימום, להפחתת הקאות, לזהות מצב רפואי המצריך בדיקה מיידית ולעיתים להפנות למיון או להזמין אמבולנס.

שמחה לאה אלון: אני מקריית מלאכי, נשואה לבעלי, נתנאל אלון, אמא לחמישה ילדים מתוקים, בקרוב בר מצווה ובת מצווה, ב"ה. אחות חדר מיון.

רוחמה רוזנשטיין: אני גרה בנתניה, עובדת כאחות בבית הרפואה ׳לניאדו׳ במחלקה פנימית גריאטרית.

כך התחלתי

איך הגעת לעבוד דווקא בתחום הזה?

מוריה: בסיום לימודי התיכון למדתי בסמינר במסלול מלא ובהמשך חינכתי כיתה במשך שנה, אך הרגשתי שהשליחות שלי במסגרת העבודה, נמצאת בתחום הריפוי. כתבתי לרבי מה"מ, התייעצתי עם משפיעה ועם רב שהמליצו לי ללמוד ב׳לניאדו׳, בית רפואה דתי, המשלב לימודי הלכה ורפואה. חשוב לי לציין שאז, לפני  שלושים שנה, היה זה צעד לא מקובל.

וכך בגיל עשרים ושתיים התחלתי את לימודי האחיות וראיתי ניסים מעל הטבע בהקמת המשפחה באופן של שמחה גוררת שמחה, כך שזכיתי להתחתן באמצע השנה השנייה ועד סוף הלימודים כבר היינו הורים לשני ילדים.

שמחה לאה: לא הגעתי לתחום הזה בקלות, זאת האמת. מאז שהייתי ילדה ידעתי שהעבודה שלי תהיה עבודה מעניינת, סוערת. לא משהו רוטיני שקמים אליו כל בוקר באותה שעה. אני אוהבת אנשים ואוהבת רפואה, במיוחד רפואה דחופה. אני משמשת גם כחובשת ב״איחוד הצלה״, ואחות ברפואה דחופה.

איך הגעתי לזה? הייתי אמא לשלושה קטנטנים שהגדול עוד לא בן שנתיים וחצי. אהבתי לגדל אותם וזו תעסוקה אינסופית, אבל לא הרגשתי שאני עושה משהו לנפש שלי, הרגשתי שאני מבזבזת את הכישרון שה' נתן לי. הרי תמיד ידעתי שאתעסק ברפואה והכי רציתי להיות מיילדת. יש בזה הרבה רפואה דחופה, אדרנלין, והמון סיפוק ושמחה.

הבעיה? בקושי סיימתי תיכון. לא הייתה לי אפילו יחידת בגרות אחת. תמיד האמנתי שגם מי שאין לו בגרות יכול להצליח בחיים, אצלי זה לא היה נכון. לא האמנתי שאחזור אי פעם ללמוד, אבל זו הייתה הדרך היחידה להגשים את החלום שלי.

כתבתי לרבי באגרות קודש לפני שיצאתי לדרך. קיבלתי מכתב שלם באידיש. המילים היחידות שהבנתי והיו מודגשות היו "יגעת ומצאת תאמין". לא תרגמתי אפילו את המכתב, אני את התשובה שלי קיבלתי. הרגשתי שהרבי אומר לי: "תנסי – תצליחי. תעבדי – תצליחי".

חזרתי ל״בית חנה״, אמא לשלושה, נרשמתי לבגרויות, עשיתי עשרים ואחת יחידות ופעמיים פסיכומטרי כי בראשון לא עברתי ואחרי הרבה מאמצים נרשמתי לתואר בניהול מערכות בריאות, משם להסבה לאחיות ומיד למיילדות. זה עצמו נס כי בדרך כלל לא נותנים להירשם למיילדות בלי כמה שנות עבודה בפועל והמלצות.

ניסי ניסים.

רוחמה: הגעתי לארץ ישראל מאוקראינה לפני שלושים שנה, ובכלל לא הייתי אחות, אלא כלכלנית. בארץ ישראל מצאתי עבודה בבית אבות ולא במקצוע שלי וגיליתי שאני ממש אוהבת את המקצוע הזה. חברות התחילו ללחוץ עליי שאלך ללמוד אחיות ואני צחקתי. הבנות שלי כבר מתחילות עוד רגע ללמוד מקצוע…

הסבירו לי שכאן בארץ ישראל לומדים עד גיל שמונים. כתבתי לרבי באגרות קודש וקיבלתי תשובה: "בקרוב תוכנית לימודים תצא לאור". זה נשמע היה קשור לשאלה שלי, אבל עדיין לא ידעתי מהיכן אשיג כסף ללימודים.

התקשרתי לחברה שגיסתה הייתה מנהלת בית הספר לאחיות ׳לניאדו׳. היא התפעלה מהתשובה שקיבלתי. מתברר שבדיוק החליטו לסגור את בית הספר כי לא היה תקציב להחזיק אותו.

בלילה בו קיבלתי את התשובה הגיע ד"ר רוטשילד מ'מעייני הישועה' והודיע שהוא לוקח על עצמו את התקציב כי הוא זקוק לאחיות חרדיות. כך הפכה התשובה שקיבלתי לתשובה שהשפיעה על כל בית הספר ואני התחלתי ללמוד.

איך עבודה בסיעוד משתלבת עם בית, ילדים?

מוריה: בשנתיים בהן עבדתי בבית הרפואה במשרה חלקית, הילדים היו תינוקות רכים והשתדלתי לעבוד בעיקר בסופי שבוע (לא בשבתות – היה זה בית רפואה לא דתי), כשבעלי בבית או בשעות שהיה באפשרותו לשמור על הילדים. בנוסף, שלחתי למטפלת באופן לא קבוע. כשהתחלתי לעבוד במרפאה ביקשתי להתחיל בשעה שמונה ולסיים בשעה אחת כך שתמיד יכולתי לקחת את הילדים למטפלת, לגנים ולהסעות ולהחזירם הביתה בצהריים.

פעם בשבוע עבדתי אחר–הצוהריים ואז בעלי שמר עליהם או אחיותיי הצעירות והצדיקות שהגיעו מחוץ לעיר.

כשהילדים היו קטנים השתדלתי לעבוד במשרה חלקית ולעתים רוב המשכורת היתה תשלום למטפלת. ובכל זאת השילוב בין עבודה חלקית וגידול קטנטנים, היה טוב בעבורי. כשהתחלתי לעבוד משמרות במוקד הטלפוני והילדים עדיין היו קטנים, עבדתי בזמנים בהם בעלי היה בבית ושמר או נעזרתי באחיותיי המקסימות.

בכל הזמנים אני מקפידה על נוכחותי בבית בזמן יציאת הילדים וחזרתם.

שמחה לאה: אני טיפוס זורם. לא נותנת לעצמי להיכנע לכללים של: "עכשיו זה לא מתאים לי לצאת ללמוד, אולי כשיגדלו" יש נשים שהכללים האלו לא מתאימים להן. אני רואה נשים שנתקעות ביכולת הזו לשלב דברים בחיים. אפשר לקפוץ למים, להניח לזה, לתת לקדוש ברוך לנהל את העולם ולרצות באמת להתקדם.

היום אני אחות במשמרות ובסטאז׳ במיילדות. לא תמיד נוח לי לצאת למשמרת ערב ולהשאיר בבית חמישה ילדים ערים. גם למורות לא תמיד נוח לקום בבוקר גשום ולחנך שלושים ילדים. בכל דבר יש חסרונות ויתרונות. בסופו של דבר נוח לי שהימים שלי שונים. לפעמים יוצאת ערב, לפעמים בוקר. לפעמים עובדת לילה ומשלימה שעות כשהילדים יוצאים ללימודים. לא תמיד הכל מסתדר והרבה פעמים אני נאלצת לוותר, כמו כל אחד.

הכי חשוב למצוא את השליחות שלנו בחיים, את מה שאנחנו אוהבות לעשות. אם אני מרגישה שאני עושה את השליחות שלי, בסופו של דבר, אני רגועה, נמצאת כולי עם הילדים, והסיפוק שלי משפיע על כולם אווירה טובה ונעימה יותר.

רוחמה: אצלי זה מסתדר מאוד כי אני עובדת במשמרות והבנות שלי כבר נשואות. יש לי תשעה נכדים, ב"ה. זה מסתדר מצוין כי אני משמשת כיו"ר של הארגון ״אפיריון״, ארגון התנדבותי להפצת טהרת המשפחה, וככה אני יכולה להתארגן לפי ההרצאות או הכנסים שאני משתתפת בהם. את המשמרות בעבודה אני מנהלת לפי הצרכים של הארגון, ולא ההיפך.

האחות החב״דניקית

איך את רואה את הייחודיות שלך כאחות חב"די'ת דווקא?

מוריה: כאחות חב"די'ת אני עורכת תיאום ציפיות כשאני מגיעה למקום עבודה חדש או כשמגיע איש צוות חדש – אני מציגה את עצמי כאחות חב״דניקית וחרדית מאוד ומבקשת לא להושיט לי יד, ומבהירה שאני במקום העבודה כאחת מהצוות אבל בדיסטנס ובלי כינויי חיבה וכדומה. אני לא מצטרפת ל׳וואטסאפ׳ של צוות העבודה מרצון לשמור על דיסטנס. ניתן להשיג אותי במרחק שיחת טלפון. אם יש חשש ליחוד אני מתארגנת למנוע מראש בעיות ובמשמרות לילה מבקשת לעבוד ללא נוכחות גברים במשמרת.

במרפאה, הדרכתי את כל הצוות, שכאשר מטופל מסרב לטיפול בגלל הלכה – שיפנו אותו אליי ובעז"ה אמצא פתרון. כך זה לפני צום – הרופא מורה למטופל שלא לצום והמטופל מסרב לקבל את הגזירה… הסברתי לרופאים שבשביל המטופל הם אוטוריטה רפואית אך אינם מחליפים את הרב. והרב בהחלט ישמח לעזור ולהתחשב בדברי הרופא. אם המטופל מגיע אליי אני מפנה אותו לרב המתאים.

קרוב לפסח מזכירה לרופאים ולרוקחים אילו אנטיביוטיקות ילדים הוכרזו ככשרות לפסח ומבקשת להשתדל לתת אותן. אם יש מטופל המסרב ליטול תרופות בפסח מחשש חמץ מפנים אליי ואני מפנה לייעוץ משותף של רב ורופא בטלפון.

כך זה כשמטופל מסרב להזריק בשבת ולעיתים ניתן לתזמן הזרקה יומית סביב זמן כניסת השבת וכך יוכל להזריק לפני כניסת השבת ומיד לאחר יציאתה ולשמור על הרצף הטיפולי.

יש מטופלת כבידת ראייה שמגיעה פעם בתקופה שאכוון לה את הטיימר של שעון שבת. היא נבוכה לפנות לאנשים אחרים בשביל כך ואני אחות שמכירה את מגבלותיה.

כאחות שגרה קרוב למרפאה, מטופלים רבים מזהים את בעלי החב״דניק שמוסר שיעורי תורה בבתי הכנסת השונים ומביעים את הנאתם משיעוריו.

העבודה והמגורים בצמידות מחייבת שמירת סודיות המטופלים (שהינה חובה דתית, אנושית, מוסרית ומקצועית) עד הקצה. פעמים רבות אני שותפה לסוד רפואי או אחר, פעמים רבות נשים בתחילת הריון משתפות רק אותי בשמחה, בהתרגשות, בצורך לדעת יותר. לעיתים אני זו שנותנת להן את החיבוק המתרגש אפילו לפני שאמא שלהן תדע…

בהזדמנויות מסוימות אני מצליחה לעשות ׳מבצעים׳ למטופלים ולצוות תוך כדי עבודה (לא על חשבון זמן העבודה) להפנות לכתיבה לרבי, להתקשרות לרבי, לרכישת ׳אות בספר התורה׳, לשמירת הטהרה, למניעת הפלות, לבדיקת תפילין ומזוזות, תקיעת שופר, נטילת ד' מינים וכדומה. אני גם משתדלת לנחם אבלים לאחר פטירת מטופל מהמרפאה.

כשאת אחות חבדי"ת זה מורגש, לעיתים במוקד הטלפוני מטופלים שואלים: "נכון שאת דתיה?" – מכאן שבעצם הנוכחות שלי אני חב״דניקית ומרגישים זאת אפילו דרך הטלפון.

פעמים רבות אני מקבלת שיחות טלפון או תמונות (של מרשמי תרופות, תוצאות בדיקות דם, פציעות וחבלות ח"ו) משלוחי הרבי מה״מ ברחבי העולם להתייעצות דחופה. לעיתים אני נעזרת ברופאים וברוקחים מהמרפאה להשוות בין תרופות בארץ ישראל ובחו"ל וכדומה.

שמחה לאה: להיות חב"די'ת זה תמיד להיות נקודת אור בכל מקום שאת. להיות אחות חבדי"ת זו מעלה אדירה. את מבינה מה זה יהודי ומה זו נפש יהודית. מה מעלתו של גוף יהודי ואיך שומרים עליו. אני מאוד משתדלת לשמור על אורח חיים בריא, יש לנו גוף ועלינו לשמור עליו. בחדר לידה אני מרגישה שותפה לרגע עם הקב"ה, זה מהלך אלוקי, מהלך מיוחד. מחזה אלוקי ממש.

פעם נכנסתי לחדר לידה ופגשתי זוג לא דתי, היא ביקשה מוזיקה מרגיעה ואני כמובן שמתי ניגוני חב"ד. הניגון הראשון היה ניגון הבעש"ט. הבעל אומר "הי! זה ניגון הבעש״ט!" הוא התחיל לנגן בהתרגשות. כך פעלו הניגונים עד ללידה, ב"ה. אחר כך היא כתבה לי שהיתה לה חוויה מדהימה, הרגישה את ה' נמצא לידה כל הזמן.

רוחמה: יש לי מה לעשות תמיד מבחינת הפעילות של ארגון ׳אפיריון׳. עם כל המשפחות שמגיעות לביקור אני תמיד מוצאת עם מי לדבר על טהרה. כמה פעמים עשיתי ערבים מיוחדים לאחיות: לאלו שעדיין לא דתיות, על המצווה עצמה. לאחיות דתיות, גייסתי אותן לשליחות כשרואים אישה מוטרדת, חלשה, היא תמיד מחפשת סגולה. דברו איתה על טהרת המשפחה!

עבודה רב תחומית

האם העבודה שלך כאחות משפיעה על עוד תחומים בחייך?

מוריה: עבודתי כאחות נוכחת כל הזמן בחיי. בכל מקום אני מגישת עזרה ראשונה בפוטנציאל. אנשים רבים מתייעצים איתי בטלפון מחוץ לשעות העבודה. לעיתים אנשים מגיעים לביתנו, בעיקר בשבתות, (או שעה לפני כניסת שבת…), להתייעץ לגבי פציעות וכדומה. לעיתים הרבנים המקומיים מפנים אליי בשבת. יש בביתי ציוד עזרה ראשונה וביכולתי לאבחן אם צריך תפירה או פנייה למיון.

כאחות יש לי הזכות המיוחדת של "רפוא ירפא", הטבת מצב בריאות שזה גם "השבת אבידה" וגם "אהבת ישראל". יש הרבה סיפוק ושמחה בעיקר כשהתוצאות הן בטוב הנראה והנגלה. ממש אור לחיים. ולצד זה יש הרבה סודות והרבה כאבים שאני נחשפת אליהם ואינני יכולה לשתף בהם איש. אדם בריא מן השורה לא מדמיין מצבים רפואיים והתמודדויות שקיימים וטוב שכך… ואם אני בכל זאת זקוקה לאיוורור רגשות, אני משתפת (באופן דיסקרטי וחלקי שלא חושף פרטי מטופלים) חברה טובה ביותר שהיא אחות דתיה שלומדת חסידות. מרגישה שרק מישהי מהמקצוע ושיש לה את ההשקפה המתאימה יכולה להבין, להכיל ולתת מבט אופטימי.

שמחה לאה: כמובן שהעבודה מגיעה גם לשכונה. אני חובשת בקהילה ומגיעים אליי הביתה המון. בעיקר ילדים שפותחים את הראש, האף, הסנטר וכו׳, ואני חובשת או מדביקה להם. נשים שמתמודדות עם אתגרי פוריות ואני עוזרת בזריקות וליווי. כל הקהילה יודעת שיש אחות בשכונה ובאים אליי בכיף.

אני חושבת שזה דבר חשוב ונצרך. הקהילה גדולה ומבורכת בילדים, ואחות מהציבור שלנו נותנת ביטחון. רק במוצאי יום כיפור טיפלתי בכמה ילדים שנפצעו. הכל סגור, מה לעשות?

רוחמה: כשאני מתחילה לדבר על עניינים של ׳מבצעים׳ ואנשים יודעים שאני אחות, הם מתייחסים לכל מה שאני אומרת מאוד ברצינות. אפילו שאין באמת קשר בין התואר שלי לנושאים עליהם אני מדברת. אנשים מרגישים שאם למדתי ואני מכירה את הגוף, כנראה אני יודעת על מה אני מדברת. אז למה לא? אם התואר עוזר ׳למבצעים׳?

סיפור מרגש

מוריה: בבוקר בהיר הגעתי לעבודה בשעה שמונה. תוך כדי העלאת המחשב, אני שומעת מהחדר השני מטופלת פונה אל האחות שלוקחת לה דגימת דם ושואלת: "הבצקות שיש לי הן לגיטימיות לשבוע 36, נכון?" תיכף ומיד נכנסתי לחדר ההוא ובקשתי מהמטופלת להיכנס אליי לכמה בדיקות (בעוד האחות שלוקחת דמים ממשיכה לקבל אנשים מוזמנים לבדיקות דם בקצב ובסדר).

הבצקות של המטופלת היו חריגות מאוד, בנוסף מדדתי לחץ דם שהיה 160/95 (ובהריון זה ערך חריג ביותר) בדיקת שתן מיידית הוסיפה נתונים. בקיצור: חשד גבוה ביותר לרעלת הריון (זהו מצב חירום רפואי העלול לסכן חיי יולדת וחיי ילוד).

הסברתי למטופלת את המצב. השגתי לה הפנייה מיידית למיון וביקשתי שתפנה מייד למיון מבלי לעבור דרך הבית. נתתי לה חיבוק וברכתי אותה. המטופלת הגיעה למיון וכפי ששיערתי סבלה מרעלת. תיכף ומיד הוכנסה לזירוז שנמשך 30 שעות ובסופו נולדה הנסיכה, ב"ה. היולדת אושפזה במשך שבועיים אחר הלידה. היתה לי הזכות לזהות את המצב רגע לפני האחרון ולחסוך לה קיסרי חירום ולהציל כפשוטו את חייה וחיי התינוקת.

שמחה לאה: עבדתי במשמרת ערב ב׳טרם׳. הייתי צריכה בדיוק לצאת, אחת בלילה. הגיעה אישה דתית והאח הערבי הציע שאני אעשה לה אק"ג כי בטח לא נעים לה ותעדיף שאישה תטפל בה. נכנסתי אליה לחדר וגיליתי ששני ערבים יושבים לידה. שאלתי: "מי אתם?"

אחד עונה לי: "אני בעלה".

התעקשתי שהם יצאו מהחדר די בתקיפות למרות שהחוק מאפשר לו להישאר. ניסיתי לדובב אותה אבל היא לא שיתפה פעולה. אפילו הרופא הערבי שעבד במשמרת נכנס אליה והתחיל לשאול אם היא בסדר, אם מישהו פוגע בה, אם היא מאוימת. היא הייתה נראית מוזנחת, סהרורית ומבולבלת ולא ענתה. בסוף שיחררנו אותה. היא בוגרת ואין לנו אפשרות להכריח אותה לכלום. העברתי את השם שלה לרווחה. יומיים אחר כך היא הגיעה וחיפשה אותי. קצת לדבר. סיפרה שיש לה ילדים והיא מפחדת שיקחו לה אותם.

במשך תקופה הייתה קופצת אליי מדי פעם, לבד. יודעת שאני שם בשבילה. בשלב כלשהו שיתפה אותי שהם נפרדו והיא חזרה לבית הוריה. ברוך ה'.

רוחמה: במחלקה שלנו ישנה אחות שעובדת איתי כבר חמש עשרה שנה. הרבה פעמים רציתי לדבר איתה על טהרה ולא היה לי אומץ. שנה אחת נסעתי להאדיטש, לאדמו"ר הזקן, ובאחד הלילות שהייתי שם, אני חולמת שאני יושבת איתה ולומדת איתה את כל ההלכות.

התעוררתי והבנתי שזו הוראה שעליי להתגבר ולדבר איתה.

חזרתי למחלקה. אני עוברת בפרוזדור, היא מגיעה מולי. השטח ריק ושתינו לא ממהרות. זמן אידיאלי לפנות אליה, ועדיין לא היה לי אומץ. אמרתי: "אני צריכה לדבר איתך על משהו" היא חייכה, הסכימה מיד. התחלתי בסיפור. סיפרתי את הסיפור המוכר על הרב שהגיע לביתו של מנהל בנק. ישב כמה דקות וקם ללכת. כששאל אותו הרב למה בא, ענה לו שהגיע לקיים את המצווה: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע".

מנהל הבנק היה מופתע. "מה הדבר שאני לא אשמע?" הרב לא הסכים לומר כי אז תתבטל לו המצווה. אחרי הפצרות רבות הסכים לספר שיש בקהילה אלמנה שלא עומדת בתשלומי המשכנתא שלה והבנק עומד לעקל את ביתה.

"אבל הרב!" נזעק המנהל. "אם מוותרים לה על החוב מישהו יצטרך לשלם את זה!" הרב התאכזב. "למה הכרחת אותי לספר? ידעתי שלא תשמע ועכשיו התבטלה לי המצווה!" כל הלילה המנהל לא נרדם עד שלמחרת כיסה את חובה של האלמנה מכספו שלו.

האישה חייכה. "מה את לא מסוגלת לומר לי?" הבינה מיד מה ניסיתי לרמוז. צחקתי. הבטחתי לה עוד סיפור. סיפרתי לה על החלום שחלמתי בהאדיטש. היא הופתעה. אמרה שבעלה צריך לעבור צינתור ושני הילדים שלה עוד לא מצאו את זיווגם. אם אני מבטיחה לה…

הסברתי לה שאני לא יכולה להבטיח, אבל אני בטוחה שהמצווה שלה תהיה כלי נהדר לברכה. היא קיבלה על עצמה, למדה איתי את ההלכות וקיימה את המצווה. בעלה, ברוך ה', עבר את הצינתור בהצלחה רבה ואחד הבנים התחתן. ואני למדתי שאפשר לדבר עם כל אחת!

באדיבות מגזין עטרת חיה

את פותחת ספר קטן או קובץ לימוד, מתחילה.

“המצווה הק”ט – הציווי שנצטוינו…” לפעמים זו תהיה אזהרה שהוזהרנו, או נוסח שונה.

זה יקרה לאחר התפילה בבוקר, או לפני השינה. אבל כל יום – מבלי לפספס. ספר המצוות.

אז… ממתי זה התחיל? בואי נתוועד על זה.

כך הכל התחיל

בהתוועדות אחרון–של–פסח תשד”מ הורה הרבי שליט”א כי על כל אחד ואחד ללמוד את ספר ‘משנה תורה’ כולו במשך השנה. מיד לאחר החג התפרסמה הבשורה בכל רחבי תבל, אך עדיין לא נוסד אופן לימוד מסודר, כל אחד למד כפי שקבע לעצמו.

ביום חמישי ליל כ”ה בניסן התקיימה ‘יחידות כללית’ לאורחים שהגיעו לשהות בחצר הרבי בחג הפסח, שם הורה הרבי שליט”א לערוך שלושה מסלולים בלימוד הרמב”ם. הראשון והשני – בספר היד החזקה. לתמימים ולאברכים. ואילו לנשים והטף מקדיש הרבי את המסלול השלישי. במסלול זה מסיימים בכל שנה את ספר המצוות לרמב”ם, בצורה כזו שלומדי המסלול הראשון והשלישי – עוסקים בו זמנית באותן ההלכות.

ל’קאך’ המיוחד בלימוד הרמב”ם – נתן הרבי כמה הסברים. אחת הסיבות המרכזיות היא האחדות שנגרמת על ידי לימוד התורה:

“לכל לראש – יש בכך עניין של אחדות ישראל, שהרי כאשר רבים מישראל לומדים שיעור קבוע בעניין אחד בתורה – הנה, מכיוון שבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, מתאחדים כולם בייחוד אמיתי ונצחי, כשם שהתורה (שעל–ידה נפעלת אחדותם) היא נצחית”. (התוועדויות תשד”מ, כרך ג׳, עמ’ 1595)

מסביר הרבי שליט”א שכאשר הלימוד המשותף הוא לימוד של כל התורה כולה – ישנה מעלה מיוחדת של שלימות העם עם שלימות התורה. לימוד הרמב”ם מיועד (כלשון הרמב”ם) “לקטן ולגדול” – הקטן יכול להבין את ההלכות שנכתבו בשפה פשוטה, והגדול יכול ללמוד, להתעמק ולהתפלפל בלימוד זה. כך שהלימוד מאחד את כל עם ישראל.

דווקא רמב”ם

בשיחת ש”פ מטות ומסעי תשל”ו אומר הרבי (בלתי מוגה, תרגום חופשי):

“שמעתי פעם מיהודי כי בטוח הוא שתהיה לו אריכות ימים. שאלתי אותו: מדוע אתה כה בטוח? ואמר לי, שהייתה לו הבטחה מכ”ק מו”ח אדמו”ר שיהיה ירא שמים. ומכיוון שהוא יודע שעדיין הוא רחוק מיראת שמים, וכדי שיהיה ירא שמים צריך לקחת ריבוי זמן, במילא בטוח הוא כי הוא יאריך ימים ושנים… שאלתי אותו (ממשיך הרבי): מה אתה עושה כדי לקיים את מה שהרבי אמר? והוא אומר לי: אשרי ובא לציון הרי “מהיכא תיתי” (= הוא לא כל–כך מקפיד על זה), אבל את השיעורים של חת”ת, את זאת שומר הוא בכל התוקף. שכן אשרי ובא לציון זהו הרי דבר שיש בזה שינויי המנהגים, והוא אינו רוצה להכניס עצמו בשינויי המנהגים. אבל חת”ת זהו דבר שהוא שמע מהרבי, שגופא בתר רישא אזיל (שהגוף הולך אחרי הראש), אם כן הרי שמע זאת מהראש שלו – ואיך יוכל לשכוח על זה?! ומסיים הרבי: “מילא את הרש”י או את הרמב”ם וכו’ הוא שכח, אבל דבר ששמע בעצמו כיצד ׳מ’קאכט זיך׳ בזה בהתוועדות – איך אפשר לשכוח על זה?!”.

את לימודי החת”ת – קיבלנו במתנה מהרבי הריי”צ, שמענו על זה, ואנחנו מבצעות. אבל רמב”ם – שמענו מהרבי בעצמו!!! זו תקנה של לימוד שבה יש לנו מסלול מיוחד. זו ההתקשרות האמיתית למלך המשיח, לתורתו. זכינו שהרבי מעודד את סיומי הרמב”ם, מגלה חידושים בהלכות מלך המשיח דווקא מתורתו של הרמב”ם. ואנחנו צריכות להמשיך לזכות.

“ויהי רצון, שעל–ידי עצם ההחלטה בדבר יקבלו תיכף ומיד את השכר, הקיום בפועל של דברי הרמב”ם בסיום ספרו, שלאחרי שישנו כבר ה׳מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה’׳ – שהוא ׳בחזקת שהוא משיח׳ – שכבר יהיה מיד ׳משיח בודאי׳, על–ידי–זה ש׳עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל . . ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד כו’׳, עד – כסיום הרמב”ם – ׳מלאה הארץ דיעה את ה’ כמים לים מכסים׳”.

(משיחות קודש הרבי שליט”א מלך המשיח, ש”פ שמות ה’תשנ”ב).

באדיבות מגזין עטרת חיה

משפחה זה משהו חשוב. היא נותנת לנו אהבה, תמיכה, ותחושת שייכות. אבל לפעמים, כשאנחנו עסוקים בעבודה, בלימודים, או בדברים אחרים, אנחנו עלולים לשכוח מהמשפחה שלנו.

כשאנחנו לא יודעים מה לעשות, קל להישאב לטלפון או לדברים אחרים.

זה יכול להיות נכון במיוחד כשאנחנו עם המשפחה שלנו.

אנחנו עלולים למצוא את עצמנו יושבים בסלון, מדברים קצת, ואז נזרקים על הספה או מתחילים לגלוש בטלפון.

הדרך הכי טובה להימנע מזה היא לתכנן מה לעשות עם המשפחה. זה יכול להיות משהו פשוט כמו לשחק משחק, לדבר על היום שלכם, או לעשות משהו אחר שאתם נהנים ממנו.

ככל שתתכננו יותר מראש, כך תהנו יותר מהזמן שלכם עם המשפחה. זה בסדר אם אתם פשוט יושבים ביחד ומדברים, או אם אתם עושים משהו פשוט ביחד. העיקר שאתם ביחד.

אני ממליץ על תכנון זמן מראש, זוהי הדרך הכי טובה להבטיח שננצל את הזמן שלנו עם המשפחה בצורה הטובה ביותר, זה יעזור לנו להיות מרוכזים במשפחה שלנו, ליהנות מהזמן שלנו ביחד, ולבנות קשרים חזקים יותר.

הנה כמה רעיונות למשימות שתוכלו לעשות עם המשפחה שלכם:

לשחק משחקים: משחקים הם דרך מצוינת לבלות זמן ביחד וליהנות. אתם יכולים לשחק משחקי קלפים, משחקי קופסה ועוד.

ליצור שיח: שבו והקשיבו זה לזה. שוחחו על היום שלכם, על החלומות שלכם, או על כל דבר אחר שעולה על דעתכם.

עשו פעילויות: לכו לטיול, לבקר במוזיאון, או עשו משהו אחר שאתם נהנים ממנו.

ככל שתתכננו יותר מראש, כך תיהנו יותר מהזמן שלכם עם המשפחה שלכם.

מחכה לשמוע מכם, כשאתם לא עם הילדים או המשפחה 🙂

כל הזכויות שמורות לשמואל הראל

מלווה עסקים משפחתיים בשיטת "מאזן החיים"

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע השנים עשר למלחמת הקיום בארץ ישראל על ארץ ישראל עם ישראל ותורת ישראל.

אחת השאלות המהותיות שמעסיקות את כולנו הנה איך יראה היום שאחרי?

איך אפשר לחזור לשגרה שלפני? האם אפשרי בכלל? האם צריך לחזור בכלל? במי זה תלוי? במה זה תלוי? מה צריך לעשות?

 בכדי לענות על שאלות אלו ננסה להציף דיון על כך מההיבט התורני חסידי ומההיבט הפסיכותרפי.

מהו מדד האושר של חיינו? וכיצד מגיעים לחיי אושר? שמחה פורצת גדר!

השבוע נקרא בפרשת ויחי

 על תיאור החיים של היום שלאחרי האיחוד המרגש בין יוסף לאביו כחלוף 22 שנה אומרת התורה:  "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה."

כבוד קדושת אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק, האדמו"ר השישי בשושלת חסידות חב"ד לדורותיהם) סיפר על אדמו"ר ה'צמח צדק' (האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות חב"ד לדורותיהם): שה'צמח צדק' בהיותו ילד למד בתלמוד תורה את הפסוק: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" והמלמד הסביר לו את הפסוק כך: שהשבע-עשרה השנים (האחרונות) שיעקב חי בארץ מצרים, היו שנותיו הטובות ביותר בחייו של יעקב.

כשחזר ה'צמח צדק' מהתלמוד תורה, נכנס לחדרו של סבו, אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשולחן ערך, מייסד חסידות חב"ד) ושאל את סבו: איך יתכן שיעקב אבינו שהוא 'בחיר האבות' (המובחר שבאבות), את מבחר שנות-חייו, שבע-עשרה שנה, חי הוא דווקא בארץ מצרים הידועה לשמצה בשל היותה כמקום השפל והירוד ביותר העולם בתקופת המקרא וכפי שמכנה אותה התורה "ערוות הארץ?

 נקודת הביאור בזה הנה: ידוע שתכלית כוונת בריאת העולם היא עבור מה שנתאווה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, כלומר בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

אם כן עניין הירידה למצרים, היא בשביל לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, דווקא במקום ירוד ושפל כמצרים מלשון מיצרים וגבולות.

המסמלות את המגבלות בנפש האדם השרוי ושבוי בידיהם, מגבלות אותם מציב האדם לעצמו המפריעות לו לממש את עצמו ולחיות את חייו בצורה המיטיבה ביותר.

ישנו ביאור נפלא מהאדמו"ר החמישי בשושלת חסידות חב"ד לדורותיהם רבי שלום דב בער על הפתגם "שמחה פורצת גדר"- שפריצת הגדר והגבול של השמחה הנה עבור הגדרות והגבולות אותם הציב האדם לעצמו!  השמחה מגלה בעצם שהגבולות והמגבלות של האדם הם אך ורק מעצמו, כך שבלעדיו אין להם קיום אמיתי והשמחה הנה ההוכחה לכך!
(ספר המאמרים תרנ"ז סוף עמ' רכ"ג ואילך).

רבי ישראל היה חסיד גדול של רבו, והפיץ אז תורת רבו בעירת מגוריו.

לפתע חלה בנו הקטן, יעקב, במחלה אנושה. הרופאים שפקדו את מיטתו, לא מצאו מזור למחלתו. איש מהם לא ידע כיצד לטפל במחלה.

מצבו של יעקב הלך והחמיר, עד שגם אביו, רבי ישראל, שבתחילה היה מלא שמחה, וכולו בטחון שלבנו הקטן לא יקרה מאומה, לא ידע את נפשו מרוב צער ועגמת נפש.

הימים הלכו וחלפו, ובמצבו של יעקב לא חל שום שינוי. מחלתו הקשה שתקה את המשפחה כולה, שהייתה מרותקת למיטתו. השבועות נקפו ומשקלו של יעקב הלך ופחת. הוא היה שוכב במיטתו חולה וחלוש, גופו לא עכל שום דבר מאכל, והשינה הייתה ממנו והלאה. עיניהם של רבי ישראל וזוגתו כלות, ובפיהם תפילה לבורא עולם שיוציאם ממצבם העגום והקשה וירפא את בנם.

כשבאו מים עד נפש החליט רבי ישראל לארוז את מטלטליו ולנסוע אל רבו, כדי לבקש את ברכתו. הימים ימי חודש אלול, חדש הרחמים והסליחות. רבי ישראל עוזב את משק ביתו ושם פניו אל הדרך, לבית רבו.

בינתיים פרשה השנה החדשה את כנפיה, ורבי ישראל הכין עצמו לימי הדין הממשמשים ובאים. הוא הכין את עצמו למפגש יחידות עם הרבי, וימי ראש השנה ויום הכיפורים היו זמן מצוין לעשות תשובה נכונה והכנה מתאימה, לקראת הכניסה ליחידות אל הרבי.

החסידים ראו את שפיפות רוחו של חברם ונסו לעודדו ולשמחו. לכן ארגנו התוועדות חסידים, משום שידעו כי רבי ישראל אוהב לשבת בהתוועדויות מעין אלו, לשמוע את זקני החסידים מעוררים ומחדירים את אהבת ה׳ יתברך ויראתו, ולשיר יחדו ניגון חסידי מרווה נפש אך לשווא, דאגתו הייתה כה רבה, עד ששוב לא נמשך לבו אחר ההתוועדות. רבי ישראל פרש מהציבור ובכה בדמעות-שליש על מצבו הקשה של בנו יעקב.

ימי ראש-השנה עברו על רבי ישראל בבכיות עצומות ובתחינות מעומק הלב. המחזור שהחזיק בידיו היה רטוב כולו וטליתו אף היא הייתה ספוגה בדמעות תפילתו.

עשרת ימי תשובה גם הם חלפו ועברו, והנה הגיע יום-הכיפורים. התרגשותו של רבי ישראל הלכה וגברה, ועמה גברו בקשותיו ותחינותיו.

בקשה אחת הייתה לו לרבי ישראל: בקשה אחת אותה שאל וביקש, לה ציפה ויחל שבשעה שיכנס ליחידות, ייקח הרבי את הפתק בידו. כי זאת לדעת מנהג היה בחצרו של הרבי: החסיד היה נכנס לחדרו של הרבי , ומניח על השולחן את פתקו ובו בקשותיו וצרכיו. והיה, אם הרבי מושיט את ידו ולוקח את הפתק, מובטח לו שבקשתו תתמלא, אולם אם הרבי אינו לוקח את הפתק, הרי שבקשתו מושבת ריקם…

רבי ישראל חכה בקוצר רוח להיכנס ליחידות ושטח את תחינתו לפני שוכן- מרומים, שיחוס עליו וירחם על בנו הקטן, הסובל ייסורים כה רבים, וישלח רפואה שלמה לבנו, בברכתו של הרבי.

מרגע לרגע גברה עצבנותו של רבי ישראל "ה-ייקח הרבי את הפתק, או לא ייקח? הירפא לבני יעקב או שמא…" – השינה נדדה מעיניו ותאבונו סר מעליו. הוא המתין בציפייה דרוכה לקראת היחידות, שנקבעה לאחד מימי חול המועד סוכות.

כשהפתקה בידיו, רגליו רועדות ועיניו דומעות נכנס רבי ישראל אל חדרו של הרבי. ללא אומר ודברים הניח את הפתקה על שולחנו של הרבי.

בחרדה גוברת והולכת הביט על פיסת הנייר, שנותרה כמיותמת על השולחן. עיניו מלאו דמעות. הכל היה ברור. אין שום סיכוי. הרבי הביט חליפות בו ובפתקה, אך לא נטלה לידיו.

רבי ישראל יצא מחדרו של הרבי, התיישב על הרצפה והחל מתייפח כילד קטן. הוא הבין היטב את משמעות הדבר. ואז "חיי אינם חיים" – מירר בבכי. "מי יודע אם חי בני יעקב?" – הרהר בחרדה. הגרוע מכל קרה – הרבי לא לקח את הפתקה.

המום ונרעש סבב רבי ישראל בעיירה, הולך ומבכה את מר גורלו. עד שנרדם.

כשהתעשת, כבר עמדה החמה באמצע הרקיע. תחילה חשב לקום ולחזור ולנסוע לביתו. "בין כך ובין כך אין לי מה לעשות כאן עכשיו", הרהר בצער. "אסע אל ביתי, ולפחות אזכה לראות את יעקב עדיין בחיים" – מלמל לעצמו. אולם לאחר שהביט בשעונו, הבין שהדבר בלתי אפשרי. הייתה זו שעת צהרים, ובעוד כמה שעות יכנס החג – שמיני עצרת ושמחת תורה.

שוב נפתחו מעיינות דמעותיו. "טוב מותי מחיי" – אמר לעצמו, בשעה שקם ופנה לעבר העיירה המכינה עצמה קראת החג.

בית הכנסת המה מאדם. החסידים תפסו את מקומותיהם, מצפים לכניסתו של הרבי אל האולם. פני הכל מחייכות. פרחי החסידים כבר מזמרים לכבודה של התורה, וזקני החסידים מכים באצבע צרדה ומנענעים בראשם.

הרבי נכנס, והקהל פנה להקפות. השמחה הרקיעה שחקים. הרבי עודד בידיו את השירה והחסידים קיפצו וריקדו, שמחים בשמחתה של התורה.

רבי ישראל, שישב מן הצד, הרים את ראשו והביט בחסידים המרקדים והשמחים. מולו רקד בדביקות רבי מולא (שמואל), החסיד הישיש. שבקושי נושא את עצמו בימי החול, כאילו רוח נעורים מתחדשת בקרבו, בידיו ספר תורה והוא מרקד בדביקות כשעיניו עצומות.

רבי ישראל הוקסם משמחתו של רבי מולא. מזווית עינו קלט את הקבצן של העיירה. זה, שבגדיו קרועים וילדיו רעבים ללחם, שבקושי מוצא את מחייתו ופניו נפולות כל ימות השנה, מעוררות רחמים  היה מרקד עכשיו בכל עוזו. פניו מאירות וכולו אומר שמחת תורה.

מביט בהם רבי ישראל, ובמוחו צפים ועולים דברי התורה ששמע מהרבי אשתקד, על מעלתה של שמחת התורה, יום שמחה בעולם הזה ובעולמות העליונים. "כל העולמות כולם שמחים בשמחת התורה". היו דבריו של הרבי. "מה לי שיושב אני מן הצד" הרהר לעצמו "וכי אפרוש מהציבור כולו? העולמות כולם רוקדים כעת, ואני אביט מן הצד, אשקע בצרותי?" שאל את עצמו, וקם ממקומו.

הוא נכנס אל מעגל הרוקדים. שוכח את צרותיו ואת בנו יעקב השוכב על ערש דווי , מתעלם ממבטי התדהמה של החסידים, החל רבי ישראל רוקד ומקפץ. עד מהרה נעצמות עיניו וריקודו נעשה מהיר יותר. רגליו נושאות אותו מעלה – מעלה. השמחה נסוכה על פניו והוא מרקד, מסתובב במקומו, מתאחד בשמחתם של כל העולמות העליונים, בשמחת התורה. הזיעה ניגרת מפניו, אך רבי ישראל אינו שם ליבו לכך. כבר אין הוא זוכר כלל את דבר מחלתו של יעקב, ואין הוא זוכר כלל את מצבו כל ישותו אומרת ״שישו ושימחו בשמחת התורה״…

החג עבר, ורבי ישראל נכנס אל רבו לקבל את ברכת הדרך. את דבר מחלתו של יעקב אין הוא מזכיר כלל, שהרי את הפתקה הקודמת לא לקח הרבי מהשולחן.

הרבי הביט בו בחיוך וברכו בדרך צלחה.

רבי ישראל פנה לאחור, בכוונה לצאת את חדרו של הרבי, אך הרבי קרא לו ואמר: "בערב החג, בשעה כשנכנסת אליי ובקשת ברכה לשלומו של בנך, לא ראיתי שום סיכוי לחיי בנך. משמים כבר גזרו כליה על בנך, ולא היה באפשרותי לבטל את הגזירה. משום כך לא לקחתי את הפתקה שהנחת על שולחני. אולם לאחר שמחת תורה, בה שכחת את צרותיך ובעיותיך ונפנית לשמחתה של התורה, שמחה אמיתית ללא פניות אישיות, הוחלט בשמים לבטל את הגזירה ולהשאיר את בנך בחיים…".

את הסיפור הזה סיפר האדמו״ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם לעשרה חסידים שזימן לחדרו, וסיים באמרו: "התקיימה בחסיד זה הפתגם שמחה פורצת גדר". (באדיבות גיליון פנימיות מס' 28)

זהו אם כן הפירוש לפסוק: 'ויחי יעקב בארץ מצרים'- שעיקר חייו ושנותיו הכי טובות של יעקב אבינו היו במצרים דווקא. אף שמצרים הוא מקום הכי ירוד, אבל מכיוון שבמצרים קיים יעקב את תכלית הכוונה של חייו לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, הרי זו האמת הפנימית ועיקר כוונת ותכלית חייו של יעקב. מכיוון שהאבות היו בטלים לאלוקות בתכלית, הרי מובן שעיקר החיים שלהם הוא לקיים את תכלית כוונת בריאתם על ידי ה' יתברך, ומכיוון שתכלית הכוונה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים הייתה במצרים, לכן שם דווקא היו עיקר ותכלית חייו של יעקב מלאים בשמחת חיים אמיתית ופנימית.

זוהי תפיסה מהפכנית ומכוננת בנוגע לדרך ולאופן בו אנו תופסים וחיים את חיינו! ההתבוננות על החיים ועל האופן בו אנו חיים אותם מתחילה מהדרך והאופן בו אנו בוחרים להעניק משמעות חיינו! כאשר אנו בוחרים להיצמד לתכלית שלשמה נבראנו, אנחנו מזמינים חיים מלאים שמחה אושר ומשמעות אל חיינו!

לא משנה המקום (עולם) בו אנו נמצאים, הזמן (שנה) בו אנו חיים, או הסיטואציה (נפש) אתה אנו מתמודדים!

המדד היחידי, העיקרי והמשמעותי ביותר בכדי לבחון את מדד האושר בחיינו הנו האופן בו אנו חיים את חיינו!

כאשר אנו נצמדים להוראות היצרן ה' יתברך ובוחרים לעשות ככל שביכולתנו לממש את תכלית כוונת הבריאה שהנה לעשות לה' יתברך דירה בעולם הזה החומרי והגשמי אנו על המסלול ובדרך הנכונה והישרה לחיות חיים מלאי תוכן משמעות שמחים ומאושרים!

היכולת לראות בחומות עצמם את התקווה הנה הסדק הראשון בחומה בדרך לחירות אמיתית!

במשפט מפתח בהקדמתו לספרו 'האדם מחפש משמעות' של ד"ר ויקטור פרנקל פסיכיאטר ונוירולוג מייסד שיטת וגישת ה'לוגו-תרפיה' שצוטט ממשנתו של הפילוסוף פידריך ניטשה: "מי שיש לו איזה לְמָה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך".

המשמעות אותה מעניק האדם במינוף הסבל לאחר משבר לטובת עשיה ומימוש עצמי הנה נתינת משמעות לסבל!

למצוא פשר לסבל: "הפשר לסבל הנו הרגע בו המשמעות לסבל מקבלת ביטוי ומאפשרת לשאתו!"

"שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים. פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק האדם עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה בכדי למלא את שאיפת האדם לפשר" (פרנקל, 'האדם מחפש משמעות' 1970).

הדרך להתמלא בתקווה נעוצה במשמעותה של הבחירה החופשית בחיינו. כיצד אנו בוחרים להתייחס לכל מצב בו אנו נתונים בחיינו? באיזה אופן ובאיזו עמדה אנו נצבים מולו? וכיצד אנו מחליטים להתמודד אתו? כשאנו בוחרים להעניק למצב משמעות ייחודית לנו ועבורנו למרות שעובדתית אין באפשרותנו לשנותו, ברגע זה מתחולל לו השינוי בנפשנו ומשם השפעתו על חיינו קצרה!

המעבר ממעמד ומצב נפשי של אובייקט המשעבד עצמי לרצונותיו צרכיו ומאווייו, לבן חורין אמיתי המקיים את העולם אותו ברא -ה' יתברך הרואה בכל אדם סובייקט ייחודי בעל רצונות צרכים ומאוויים ומאפשר לאדם להגשים את עצמו וייחודיותו בבחירה חופשית מוחלטת!

אפשרות זו הנולדת בנפש האדם המעניקה משמעות סובייקטיבית למצבו, הנה החלון דרכו ניבט הנוף לחירות ולחופש הנשקף מבין סדקי חומות הכלא דווקא!

התקווה לה זקוק אדם הניצב בעמדה של חוסר אונים היא קריטית ביכולת לשאת את ה'כמעט כל איך' למרות שבעצם הסבל אין אפשרות לשאת את ה-'איך'.

ותקווה זו נולדת מתוך 'החומות של מצרים'- מלשון מיצר וגבול, פריצת החומות והגבולות הפנימיים שלנו דווקא, בהענקת פשר ומשמעות ייחודית לסבל מולו אנו עומדים ואותו אנו נושאים.

אבות האומה 'החומות הבצורות' של עם ישראל חיפשו ומצאו משמעות ייחודית עבורם בברית בין הבתרים, בהבטחה האלוקית בהבנת הפשר לסבל של גלות בני ישראל במצרים.

הדרך הישרה והנכונה הנה הניסיון להבין את הפשר שבמשמעות הסבל, את ה- 'לְמָה' שבסבל כדי להגיע לאפשרות לשאת את ה-'איך'. כאשר הגישה היא התרסה כנגד ה-'איך' בשאלת ה- 'לַמָּה' אזי באמת אין דרך לשאת את ה-'איך', משום שאין אפשרות לשאת את הסבל כאשר חסרה נתינת משמעות לסבל עצמו.

יעקב לא ראה את יוסף בנו 22 שנים, שנים מלאות ורוויות סבל קיומי בלתי ניתן להכלה. לא עבר עליו יום אחד בו לא התאבל על בנו יוסף וסרב בתוקף לקבל כל נחמה עליו מכל מי שניסה לנחמו.

והנה סוף סוף הגיע הרגע המיוחל בו יעקב מתבשר כי בנו יוסף חי. יעקב נרגש עד עמקי נשמתו מתכנן לרדת למצרים לפגוש את יוסף בנו אהובו, אך לפני כן הוא נפנה לחפש אחר תכלית ירידתו למצרים, מה התכלית ומהי המשמעות אותה יעניק לחייו בארץ מצרים?

לשם כך הוא שולח את יהודה בנו לפתוח ולייסד בית מדרש בגושן עיר מצרית טיפוסית בה שכנו רועי צאן. כפי שמעיד הכתוב: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן".

ורש"י על אתר מפרש כך: לְהוֹרֹת לְפָנָיו – כְּתַרְגּוּמוֹ לְפַנּוֹת לוֹ מָקוֹם, וּלְהוֹרוֹת הֵיאַךְ יִתְיַשֵּׁב בָּהּ.
לְפָנָיו – קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְשָׁם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה לְהוֹרוֹת לְפָנָיו– לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד, שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה. (מדרש תנחומא י"א, מדרש רבה צ"ה, ג').

 זה היה בעצם המענה של אדמו"ר הזקן לנכדו ה-'צמח צדק' על שאלתו איך יתכן שיעקב אבינו שהוא 'בחיר האבות' (המובחר שבאבות), חי את מבחר שנות-חייו שבע-עשרה שנה דווקא בארץ מצרים?

 התורה מסבירה זאת כך, מכיוון שטרם בואו של יעקב למצרים שלח הוא את יהודה לארץ מצרים כדי "להורות לפניו גושנה" – להקים בית תלמוד (ישיבות ותלמודי תורה), שתהא שם תורה ושיהיו שבטים הוגים בתורה. וכאשר לומדים תורה מתקרבים לה' יתברך. "להורות לפניו" -כשלומדים תורה מלשון הוראה, אזי ניתן להיות – "גושנה" מלשון גישה והתקרבות לה' יתברך.

 וכשעושים זאת במצרים -'ערוות הארץ' הדבר מקבל משנה תוקף מכיוון שעיקר קיומו של העולם כרצון ה' יתברך נעשה דווקא במקום הכי שפל, הכי ירוד, הכי חשוך! היכולת להאיר את החושך ויתרה מזו להפוך את החושך לאור הנה תכלית בריאת העולם ובריאת האדם עלי אדמות!

ולכן הכתוב מתאר את חיותו של יעקב אבינו בלשון "ויחי" מלשון חיות. משום שעיקר חיותו של יעקב מלימוד תורה היו דווקא במצרים ולכן זכה יעקב ומיטב שנותיו היו בארץ מצרים דווקא.

זהו הסוד העצום והמתכון הנפלא למינוף הסבל והענקת פשר לסבל, כאשר האדם עסוק וטרוד עוד בימי סבלו ואבלו ובשיא המשבר הוא עסוק וטרוד בלחפש אחר מציאת המשמעות לסבל אותו הוא חווה כעת, אזי מובטח לו שהוא יצא מהשבר ומהמשבר ולא רק זאת אלא כאשר הוא יצא מהמשבר הוא ימצא את עצמו חי את חייו באופן המיטיב והטוב ביותר מלא חיות וחיוניות שמחה, סיפוק ואושר!

זוהי דרכנו שלנו כעם וכחברה אופי חיי החטופים שחזרו ושיחזרו בעזרת ה' יתברך, אופי חיי החיילים שישובו לביתם לשלום בריאים ושלמים, אופי חיי משפחות המפונים, וכלל עם ישראל ביום שלאחרי מתחילים כאן ועכשיו! לא מחר, אלא היום! כאשר נתחיל לחשוב ולהתעסק כאן ועכשיו עם השאלה איך יראו החיים שלנו ביום שלאחרי, היום! אזי היום שלאחרי יהפוך ליום המאושר בחיינו עלי אדמות!

משמעות העיסוק ב-איך יראו חיינו ביום שלאחרי דווקא היום הנה הבחירה כיצד ואיך יראו חיינו היום! הדרך לעבור את היום תלויה ב-איך אנו רואים את היום שלאחרי!

שמחה כדרך חיים גם ודווקא בעתות משבר!

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ – רבי יוסף-יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם.

מורנו הבעל-שם-טוב, כשהיה בן עשר, כבר היה חבר בחברת הצדיקים הנסתרים. בהיותו בן שבע עשרה הייתה דרכו בקודש לבקר בכפרים ובעיירות ולחזק את ליבותיהם של אחינו בני ישראל באמונת ה' יתברך. הבעל-שם-טוב היה מתהלך כשהוא לבוש בבגד עליון שחציו פרווה, כמו פשוטי אנשי היישובים.

פעם הגיע הבעל-שם-טוב ליישוב יהודי שאנשיו התעסקו בעבודת האדמה. זה היה באמצע הקיץ ושרר שם יובש. זמן רב לא ירדו גשמים, תבואות השדה והכרם התייבשו, הבהמות הדקות והגסות חלו במחלת הדבר, והייתה עת צרה גדולה.

אנשי היישוב היו יראי-שמים והתעוררו לשוב בתשובה. לאחר שזה לא הועיל, החליטו להביא למקום 'מגיד' (המגידים של זמנם היו אנשים המוכיחים את היהודים הפשוטים בתוכחות ודברים קשים הפונים אל מעשיהם הרעים כאות וכאישור לצרותיהם) שיוכיח ויעורר אותם לשוב בתשובה. הם הביאו 'מגיד' וכל אנשי היישוב התאספו בבית-הכנסת ו'המגיד' לא חסך בדברים ושפך על האנשים הפשוטים 'אש וגופרית', עד שהקהל פרץ בבכיות ויללות גדולות.

מורנו הבעל-שם-טוב, שנכח בבית-הכנסת וראה בצרתן של ישראל, כששמע את קולות הבכייה של האנשים והנשים, פנה אל ה'מגיד' המוכיח וקרא לעברו בקול אדיר: 'מה אתה רוצה מהיהודים האלה? היהודים הם טובים!'. והבעל-שם-טוב קרא בקול: 'יהודים! בואו נרקוד יחד ואחרי תפילת מנחה ירדו גשמים'. בהתחלה האנשים הביטו לעברו בחשד, אולי הוא אינו מאמין בה' יתברך, חס ושלום, או שמא יצא מדעתו. אך לאחר שמורנו הבעל-שם-טוב התחיל להביא ראיות ממאמרי חז"ל לחיזוק דבריו, החלו להאזין לדברי החיזוק שלו בעניין האמונה בישועת ה' יתברך. האנשים התעוררו והתחזקו מאוד באמונת ה' יתברך ויצאו בריקוד יחד עם מורנו הבעל-שם-טוב.

באמצע הריקוד החל לרדת גשם שוטף, ומורנו הבעל-שם-טוב בירך אותם שיהיה אצלם שובע.

("ספר השיחות" ה'תש"א עמ' קי"ג)

בשמחת תורה אנחנו מבקשים על הגשמים בתפילת שמיני עצרת ומתחילים לומר בתפילה 'משיב הרוח ומוריד הגשם'.

הבעל שם טוב מסביר שהסיבה סיבה לכך נעוצה במהותו של יום שבו נאספים ונעצרים (שמיני עצרת) כל העניינים שנפעלו עד כה בחדש תשרי חדש השביעי המושבע בחגים ונתהוו רק ברוחניות וכעת ביום קדוש זה בשמיני עצרת ושמחת תורה הם באים לידי ביטוי בממד הגשמי והפיזי והועלם זוכה להתברך מהם כפי שהעולם מתברך מימי הגשמים הבאים ויורדים לעולם.

בשמחת תורה בשנה זו ה'תשפ"ד לא זכינו לראות עדיין את הטוב הרוחני כפי שבא לידי ביטוי בעולם הזה החומרי והפיזי. לצערנו ראינו וחווינו סבל גדול וכבד מנשוא בכל ממד אפשרי.

אך אנו חייבים וצריכים לזכור ולדעת כי ה' יתברך אצר ועצר בשמני עצרת את אוצרו הטוב והגדול עבורנו וכעת אנו זוכים אט אט ועוד נזכה לראות ולחוות את הטוב הרוחני כפי שהוא בא לידי ביטוי בממדים הפיזיולוגיים בעולם הזה בעיננו הבשריות החומריות והגשמיות. יהי רצון שנזכה לראות זאת תיכף ומיד ממש את האור האמיתי את האור הגנוז משבעת ימי בראשית בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש ושכל זה יהיה בחסד וברחמים.

שבת שלום ומבורכת

באדיבות מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

ויחי ..

איזה חיים…

השבת מסיימים

ספר בראשית

בתפילה לאלוקים

בבקשה!

סיים לנו את הסיפור

נתחיל חומש חדש

בדף חדש.

בשמחת תורה

הגענו שמחים

פתחנו ב'ויהי אור'

ואז…התחיל החושך

ועוד איזה חושך

אפלה!

ומאז אנחנו מגששים

נתקלים בחפצים

חֲפֵצִים בַּחַיִּים

מחפשים את המתג

וממששים עוד אבן.

הגיע הזמן

להדליק חזרה את האור!

אור אמיתי

שרואים בעיניים

שחשים בכל החושים!

בפרשתנו,

יעקב מברך את בניו

לפני פטירתו

גם שם קראו לזה ברכות

אבל…

חלק קיבלו ברכות

וחלק תוכחות

למה יעקב

ברגעים האחרונים

לא ברך את כולם

ברכה שווה תרתי משמע?

יעקב לא סתם ברך

הוא נגע בעצם הנפש

גילה את הפוטנציאל

פיתח כישורי מנהיגות

תהיה מנהיג

תשתמש בכוחות

בצורה חיובית וטובה

ושיהיו לתועלת כל העם.

בימינו כל אחד מרגיש

ראש ממשלה ושר הביטחון

ויכול להמליץ על טקטיקות

למלחמה טובה יותר

מהירה ובטוחה יותר

כי מאסנו בכאב, ברוע

ובצמד – הותר לפרסום..

נזכור..

שבורכנו!

גם  שחשוך

גם שכואב

בורכנו בחיים

בורכנו בכוחות

בורכנו ביכולות להתרומם

ולהיות חלק מהעם הנבחר

ועוד רגע מאיר לנו

אור הגאולה

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה

להרשמה לחצו כאן