מה מילים על השליחה היקרה, המחנכת המסורה מרת לאה (לייקוש) אלטהויז ע"ה מדנייפר שבאוקראיינה, שנלקחה מאיתנו בפתאומיות בט"ז אדר. המנוחה היתה אשת חבר לבעלה יבדלחט"א השליח הרב זעליג אלטהויז ואם לארבעה ילדים שיחיו. בתם של המרא דאתרא של כפר חב"ד הרב מאיר אשכנזי ורעייתו הרבנית פיה ונכדתם של הרב דוד מאיר דרוקמן, רב העיר קרית מוצקין ומזקני רבני אנ"ש ורעייתו הרבנית סטרנה, והרבנית סימה אשכנזי מכפר חב"ד.

מדריכה לחיים

ב'קעמפ' "גן ישראל" במוסקבה כבר היה כיבוי אורות, אבל באחד החדרים האור עדיין לא כבה. המדריכה לייקוש יושבת שם בין החניכות ומדברת איתן על הכוח שיש להן להשפיע על החברות שלהן. גם כאלו שעדיין רחוקות מחיי תורה, מצוות וחסידות.

אחת החניכות, שקשה היה לה לקבל את הדברים, אומרת: "קל לך לדבר לייקוש, אצלך זה אחרת, הכל זורם לך וברור, קל לך להשפיע ולתת. אנחנו מתביישות ולא בטוחות שיקשיבו לנו. אין לנו אומץ לדבר, אנו מפחדות שיצחקו לנו או לא יקשיבו".

ליקוש מחייכת, "מה נראה לכן?" היא שואלת, "שאצלי זה באופי? אני בעצמי ביישנית וחסרת ביטחון. כשפתחתי את שיעור התניא הראשון שלי, חברות שלי צחקו ולא האמינו שלייקוש הביישנית תאזור אומץ לעמוד ולדבר לפני כולן. אבל עשיתי את זה כי ידעתי שזה מה שצריך. נכון שהיום קצת יותר קל לי, אבל אני ממש מבינה על איזה פחד אתן מדברות".

אחר כך לייקוש מבקשת מהבנות לא להקשיב לקולות האלו, המחלישים. מבטיחה שיש להן את הכוחות לעשות מה שצריך, אם רק לא יתביישו, הן בעזרת ה' יצליחו בכל אשר יפנו.

החברה הכי טובה

לייקוש של העל־יסודי בצפת, של חניכות ה'קעמפ', של השליחות בדנייפר ושל השליחות הזמנית בדיסלדורף.

אישה עדינה ואצילית, יפת תואר. יופי פנימי המשתקף החוצה, כמו אסתר המלכה, תמיד קיימה את הפסוק: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". לא משנה לאן הגיעה ולכמה זמן, תמיד ראתה עצמה כשליחה ונתנה את כולה למען התפקיד שלה באותו הרגע.

כבר מימי לימודיה בתיכון בצפת פעלה כשליחה. היתה מארגנת התוועדויות ושיעורים לבנות, דאגה תמיד לחבר אל האירוע או ההתוועדות את כל הבנות, גם את אלו שפחות התחברו מצד עצמן. תמיד האירה פנים לכולן. היתה חברה של כל אחת בכל מחזור. היא בלטה לא בגלל רעש או קולניות, אלא להיפך, בחיוך העדין שלה, במאור הפנים, בתחושה הטובה שנתנה לכל בת. כל אחת שהכירה אותה הרגישה כאילו היא החברה הקרובה ביותר שלה. זו התחושה שהשאירה אצל כל מי שפגשה אותה. עכשיו היא השאירה אחריה הרבה חברות טובות אבלות, מוכנות להפוך את העולם כדי שמשיח יגיע הרגע, ויחזיר איתו את לייקוש.

תמיד בשליחות

כשיצאו היא ובעלה לשליחות בדנייפר, השתלבה מיד בעבודה בבית הספר לילדי הקהילה והתחבבה על הצוות שכלל מורים יהודים ולהבדיל כאלו שאינם, יהודים שומרי תורה ומצוות וכאלו שעדיין לא. היא התמסרה לשליחות החינוכית שלה בצורה מוחלטת ולמרות שבתחילה לא הכירה כמעט את השפה, זה לא הפריע לה ללמד שיעורי עברית מושקעים במיוחד.

כל אירוע, כל מבצע בבית הספר, תוכנן ובוצע אצלה במסירות. היא אהבה מאוד להשקיע באסתטיקה ובניראות המכובדת של הדברים, אולם לא שכחה את התוכן. כל דבר שארגנה היה חדור במסר, ביידישקייט. היתה לה יכולת מדהימה לקחת נושאים עמוקים בחסידות ולהוריד אותם באופן קליט, במשחק או בפעילות מגוונת, כך שגם ילד שלא קיבל חינוך חבד"י מהבית ובקושי מכיר מושגים יוכל לקלוט ולהפנים בשמחה ומתוך חוויה את המסרים.

כשפרצה המלחמה, עברה הישיבה מדנייפר לדיסלדורף שבגרמניה, ומשפחת אלטהויז הצעירה בעקבותיה. לייקוש הגיעה לעיר כפליטה כיוון שברחו מההפגזות שבאוקראינה. היא הייתה צריכה לדאוג למקום מגורים, לבגדים, לציוד לילדים, להכל בעצם. זה לא הפריע לה להשתלב מיד בעבודה בבית חב"ד של דיסלדורף. במלוא המרץ והמסירות. כהרגלה, הקדישה ימים ולילות לכל מה שהיה צריך. בלי לשאול שאלות, בלי לתהות כמה זמן יאלצו להישאר במקום. עכשיו היא כאן? סימן שכאן ה' רוצה אותה ומיד היא מתמסרת לעבודת השליחות.

התמסרה לתלמידים בישיבה כמו אמא, דאגה לכל פרט הנדרש לנערים הצעירים הרחוקים כל כך מהבית. אחד התלמידים בישיבה ניגש להתייעץ איתה לגבי דלקת שהתפתחה בעינו. לייקוש הביטה בעין ומיד הבטיחה לו שמיד כשתחזור הביתה תצא לבית המרקחת ותבדוק אילו משחות יש שם, תמצא לו אחת טובה. היא לא התחשבה בכך שעבדה במשך כל היום וגם אחר הצוהריים מחכה לה בית עם ילדים קטנים, ברוך ה'. התגייסה למען כל בחור כאילו הוא בן יחיד.

כעבור שנה וחצי, כאשר הוחלט שהישיבה חוזרת לדנייפר, החליטו בני הזוג לחזור גם הם. זו לא היתה החלטה קלה, שוב לעזוב מקום שכבר התבססו בו, לצאת מחדש לשליחות והפעם עם משפחה גדולה ברוך ה'; כשבאוקראינה, לאחר שנתיים של מלחמה, עדיין שומעים אזעקות ורצים למקלטים עם כל התלמידים בבית הספר. אבל לייקוש, כמו לייקוש, חוזרת מיד למקום השליחות במלוא ההתלהבות והחום החסידי, משקיעה את כל־כולה בתלמידי בית הספר ובקהילה.

אם מסורה

לייקוש ידעה שהשליחות האמיתית היא קודם כל עם הילדים שלה. היא השקיעה בחינוך הילדים בכל פרט. בתחפושת חסידית, בחיות בכל מבצע שהילדה או הילד הביאו מבית הספר. תמיד היתה מלאת סבלנות איתם בבית. כאילו לא עבר עליה יום ארוך ומעייף בבית הספר.

בכל בוקר הגיעה עם בתה לכיתה א', עזרה לה להוריד את המעיל ולתלות אותו על הקולב. לאט, בסבלנות. כי כשהיא עם הילדה, כל אלף הדברים שעליה לבצע יכולים לחכות.

רואה טוב, אחות לשליחות

לייקוש ידעה להודות. בכל פעם שעשו עבורה משהו, הודתה עליו בהתרגשות. כשכתבה מכתבי תודה למורים, לחברות הצוות, לאמהות, (והיא תמיד כתבה), היתה מפרטת לפרטי פרטים על מה בדיוק היא מודה ומה היה מיוחד כל כך. מעולם לא ראתה מעשה שנעשה כאילו הוא מובן מאליו ותמיד טרחה לציין אותו ולהתפעל ממנו.

באירופה, בעייתי מאוד לערוך כפרות על תרנגול. הדבר אסור משום צער בעלי חיים ובמקומות רבים גם השחיטה אסורה. כאשר גרו בדיסלדורף שבגרמניה נהגו כמו יתר בני הקהילה, ונסעו עד אנטוורפן שבבלגיה כדי לערוך שם את הכפרות. הנסיעה היתה מפרכת, כמה שעות נסיעה לכל כיוון ושהות לא קצרה במקום. בסך הכל הסיפור לקח כשתים עשרה שעות, עם חבילות וילדים ובלי חנויות מזון כשר זמינות בדרך. לייקוש עשתה הכל כדי להנעים לילדים את הדרך, להרגיע ולהפוך את המסע לחוויתי. לקראת סיומו פנתה אל אחת השליחות שנסעה איתה והיתה חייבת לציין את התפעלותה, איך היא נסחבת למסע כזה, ועוד עם כל הילדים! דרך כל כך ארוכה! היא ראתה הכל בעיניים כל כך טובות ומאירות, כאילו לא שמה לב שגם היא עצמה יצאה בדיוק לאותה דרך ארוכה עם כולם…

כשאחת השליחות ערכה תספורת לבנה בציון של אדמו"ר הזקן. ללייקוש היה ברור שהם נוסעים עם כל המשפחה כי שליחות הן אחיות. משפחה ממש! במוצאי שבת ביקשה לייקוש מהשליחה לרדת איתה יחד לציון כדי לסיים את כל ספר התהילים עבור קרובת משפחה שזקוקה לתפילות. לה עצמה היה כל כך הרבה על מה להתפלל אבל היא ישבה לומר את כל התהילים עבור מישהי אחרת.

לייקוש שלנו. בכל מקום ובכל מצב, תמיד בחרת להתמסר לשליחות ולעשות את מה שצריך עד הסוף, הכי טוב שאפשר. אז עכשיו, שם למעלה, אנחנו בטוחות שלא תוותרי, שתזעקי ותתחנני בעד עמינו יחד עם אסתר המלכה וכל הנשים הצדקניות שם, שתבוא כבר גאולה.

אל תוותרי!

באדיבות מגזין עטרת חיה

נפשה נשפכת 

משפט כל כך פשוט לכאורה, כל כך בנאלי. אל המשכן בשילה נכנסת אישה מרת נפש. היא מוצאת לעצמה פינה ונעמדת להתפלל. ממלמלת בדביקות. רק שפתיה נעות, אך קולה – לא נשמע. היא צועקת צעקה גדולה בפנים, אבל כלפי חוץ – קול דממה דקה.

יושב במשכן הכהן הגדול, איש צדיק, זקן ומכובד. הוא מביט בה מהצד וזה נראה לו מוגזם. זה בסדר להתפלל, זה מצויין לבקש מה', זה נצרך, ואפילו מצווה, אבל יש גבול!

"את מרבה מידי בתפילה" הוא מוכיח אותה. "כמה את יכולה להיות מרוכזת בעצמך, ולבקש על הצרכים האישיים שלך, בעודך בבית ה'?! הזיזי את עצמך קצת הצידה, ופני מקום לקדושה, כאן בבית הזה".

"אני לא סתם מרבה בתפילה" משיבה האישה לכהן, כל עצמותיה אומרות ביטול. יראת כבוד עמוקה מציפה אותה. "אני שופכת את נפשי לפני השם, ומבקשת ממנו בן, לא עבור עצמי. לא מתוך רגש אנושי (ובעיקר נשי) טבעי, לא בגלל שיקולים אישיים ואנוכיים, ולא למען אינטרס כזה או אחר. אני מבקשת מהקדוש ברוך הוא בן, שיוקדש לו, שיעבוד אותו, שיעשה לו נחת. מבטיחה לתת לו את הבן הזה. אני רק רוצה, שהקדוש ברוך הוא יאפשר לי לתת לו בצורה הטובה ביותר. זה היעד לו אני שואפת. זו המטרה שאליה אני מכוונת".

הכהן הגדול שומע ומהנהן בראשו בהסכמה. כעת הוא מבין את תנועת הנפש של העומדת מולו, ומברך אותה, שה' ימלא את משאלות ליבה.

אחרי שנים ארוכות, קשות ומייסרות של כאב מחד, ותקווה מאידך; שנים של ציפייה מהולה בצער עמוק – היא נפקדת. סוף כל סוף נולד לה בן, ועוד איזה בן.

היא מתמסרת לגידולו ולחינוכו, ובמשך שנתיים ימים היא אינה מצטרפת לעלייה לרגל השנתית למשכן; היא נכונה לוותר על טובתה הרוחנית, על החוויה הקדושה ועל הגילוי האלוקי שהיא יכולה לספוג ולקבל במשכן – לטובת גידולו של הילד בו חנן אותה ה'. רק אחרי שנתיים היא עולה אל משכן שילה עם הילד, הנער אליו התפללה, כדי לקיים את הבטחה. משאירה אותו שם. מפקידה את חינוכו בידי הכהן שבברכתו נולד, שילמדהו היאך לשרת את ה', וכיצד לטפס במעלות התורה, היראה והקדושה.

* * *

נשמע לך מוכר, הסיפור הזה?

שמעת אותו פעם?

מזהה את הדמויות?

ברור שכן.

זאת חנה אֵם שמואל, ועלי הכהן.

ברור לנו, שלא מדובר רק בסיפור יפה ומרגש, חלילה. מובן לנו היטב, שהסיפור נועד ללמד אותנו מסר.

מהו המסר המיוחד, שאפשר ללמוד מהסיפור הזה? סיפורי ניסים יש הרבה. אנחנו יכולים למצוא בתורה כמה וכמה סיפורי ניסים שילמדו אותנו על ידו הגדולה של הקדוש ברוך הוא; על יכולתו לפקוד עקרות, לנצח אויבים ולשבור את גדרי הטבע.

סיפורה של חנה איננו עוד נס כזה. יש בו מסר שאמור ללוות אותנו, בעזרת השם, כל הזמן.

כשאת עומדת מול הנוכחות הגדולה שלו

כמה פעמים בחייך הרגשת שחסר לך משהו, שאת זקוקה למשהו שאין לך?

בהנחה שכולנו בני אדם עם נפש בהמית, ובהסתמך על הכלל 'מי שיש לו מנה רוצה מאתיים', כנראה שזה קרה יותר מפעם־פעמיים.

מה את עושה במצב כזה?

כמובן – מתפללת. פונה להשם הכל יכול ומבקשת את צרכייך ואת משאלות לבך, במילים פשוטות:

השם, תן לי פרנסה טובה, בלי דאגות.

תן לי להיות בריאה, בעלת כוח, אנרגיה וחיוניות.

שלח לי חתן,

תן לי ילדים,

תעשה שאתקבל לעבודה,

שידוכים טובים לילדים,

שאספיק את האוטובוס,

שאגיע בזמן ל…"

וכן הלאה והלאה, בכל תחום, מצב וזמן בחיים.

למה מבקשת את כל הצרכים האלה? מה הסיבה שאת רוצה בהם ומרגישה זקוקה להם?

יכול להיות שאת חושבת עכשיו 'מה זאת אומרת? כי אני רוצה שיהיו לי חיים טובים. אני רוצה להיות בריאה, זקוקה לכסף כדי לכלכל את עצמי. רוצה להקים בית ומשפחה כי זה יגרום לי אושר, מעוניינת להתקבל לעבודה כדי לממש את כישוריי ולעסוק במשהו שיעניק לי תחושת סיפוק, רוצה להספיק את האוטובוס כדי להגיע בזמן ליעד שלי'.

אם אלו המחשבות שלך – זה בסדר. זה סימן שאת אנושית. ה' רוצה שתבקשי ממנו את מה שאת צריכה, זו מצווה מהתורה.

אבל אם תחשבי עוד רגע, אולי תציף אותך בושה.

את עומדת לפני השם, איך את יכולה להיות כל כך אגואיסטית?

יש פה נוכחות אלוקית, את לא אמורה לתפוס מקום בכלל.

את עומדת מול מלך מלכי המלכים. זה הזמן הכי מתאים בו תחושי ביטול וקטנות מול הנוכחות שלו, בעוד שהנוכחות שלך תצטמצם קצת.

אם כך, כיצד יתכן שרוב רובה של תפילת שמונה עשרה, החלק הנעלה ביותר בתפילה, עוסק בבקשת הצרכים האישיים שלנו? הרי כשאני מבקשת מה' שימלא לי צורך כלשהו, אני אמורה לרצות באמת את מה שאני מבקשת. לא מהשפה ולחוץ.

אם כן, איך אפשר להתעסק בצורך אישי שלי הקטנה, בזמן כל כך מרומם?

הסיבה האמיתית שאני רעבה

באה חנה, ונותנת לך משקפיים שרואים דרכם עמוק, ראיה שחודרת אל הפְּנים. היא גורמת לך להבין, שבעצם כל מה שאת רוצה, את אכן רוצה – אבל, לא בשבילך אלא כדי להגשים בצורה הטובה ביותר את רצון ה'.

הקו של הנפש האלוקית שלך הוא כזה: "ה', תן לי בבקשה בריאות כדי שאני אוכל לעבוד אותך עם כל איבריי וגידיי, במלוא הכוחות. כך שכל חלק בגופי ובנפשי יוכל לבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר.

ה', תן לי בבקשה פרנסה טובה כדי שאוכל לכלכל את משפחתי ברווח ובכבוד, כמו שמתאים לבני אברהם יצחק ויעקב. תן לי שפע כדי שאוכל לתת צדקה בהרחבה, ולהכניס הרבה אורחים.

תן לי חתן חסידי, כדי שאזכה להקים בית נאמן על יסודי התורה והמצווה, בית שמואר באור החסידות, כזה שיעשה לך נחת ויזרז את בניין בית המקדש השלישי.

תן לי ילדים בריאים, שיוכלו לעבוד אותך בכל חושיהם, באופן הטוב ביותר, ותזכה אותי להדריך אותם בדרך זו.

ה', עזור לי לממש בצורה הכי טובה את כל הכוחות, היכולות, הכישרונות והמתנות שנתת לי, כדי לעשות לך דירה נאה בליבי פנימה, ובחלק שלי בעולם, וכן כדי שאוכל באמצעות עבודתי, להיות לעזר ליהודים נוספים", ועוד על זו הדרך.

אולי זה נראה לך חיצוני, מעושה ומזויף. את חושבת לעצמך: 'אני הרי יודעת מי אני. כשאני מבקשת את צרכיי, אין לי בראש מחשבות נעלות ואלוקיות שכאלה. אני חושבת על עצמי וזהו'.

אבל זה לא נכון.

הבעל שם טוב אומר על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" שהסיבה שאדם רעב או צמא, כי הנפש צמאה לניצוץ האלוקי שבאותו מאכל או משקה, ומשדרת לגוף את הרצון הזה כרעב או צמא. היא מדברת עם הגוף בשפתו, כדי לזכות להקשבה והיענות מצידו, אבל באמת היא מבקשת לברר את המאכל או המשקה כדי להעלות אותו ולהתעלות בעצמה.

כך גם בענייננו: הנפש שלך רוצה לעבוד את ה' ולמלא את רצונו בשלמות. והיות שה' רוצה דירה בתחתונים, יש צורך שהנתונים התחתוניים והגשמיים שלך, יהיו בהתאם לרצונו, ויאפשרו לך לעבוד אותו כמו שצריך. הנשמה מעבירה את המסרים שלה בצורה שגם הגוף ישמע, בסגנון של 'אני'. "אני רוצה", "אני צריכה". אבל לאמיתו של דבר, הנשמה צועקת: "ה' רוצה". אנחנו רק צריכים לבטא את הצעקה שלה באופן גלוי, לומר ברור: "השם, עשה למענך!"

תתחילי לתרגל את זה, תתאמני. בסופו של דבר, הפנים והחוץ שלך יהיו מסונכרנים. גם אם עכשיו זה עוד לא המצב – ה' יענה לתפילותייך ולתפילות כל בניו ובנותיו, ויספק כל צורכיהם הגשמיים כדי שנוכל לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר.

(מעובד על־פי ליקוטי שיחות כרך י"ט, שיחה לר"ה-ו' תשרי, עמ' 291, 293 ואילך)

באדיבות מגזין עטרת חיה

היא העיפה מבט אחרון לקהל, ובתנועה חדה הסתובבה לאחור, מסמנת לתזמורת להתחיל.

אקורד מינור החל להתנגן באולם ועד מהרה התיישבו כולן במקומותיהן, ממתינות בדממה לתחילת המופע. חודשים ארוכים של אימונים והכנות עברו על חברות המקהלה, וכעת – הגיע היום הגדול. המופע מתחיל.

במרכז הבמה, בשורה השלישית מימין, עמדה חוה. באצבעותיה העדינות היא פרטה על הכינור שבידה, מרוכזת כל כולה בניגון וביצירה המשותפת שנרקמת כעת על הבמה. לפתע, צליל צורם קטע את ההרמוניה. אחד המיתרים בכינורה של חוה נקרע. חוה הביטה לצדדים בניסיון לתפוס את מבטן של שאר חברות המקהלה, ובניע כמעט בלתי מורגש סימנה להן להמשיך. בלעדיה. חברות הקבוצה התבלבלו לרגע, אך עד מהרה הן התעשתו והמשיכו בנגינה, יוצרות יחד שילוב חדש ומרגש – שילוב הרמוני של יצירתיות ושיתוף פעולה.

כשחוה העיפה מבט אל הקהל, היא הבינה שהיופי האמיתי של עבודת צוות הוא לא רק ביצירה שהן יצרו אלא בקשר שהן חלקו –  תוצרת של שיתוף פעולה שהדהדה הרבה אחרי שהתווים האחרונים נמוגו אל תוך הלילה.

* * *

עבודת צוות מוצלחת היא לא רק עבודה משותפת, היא שילוב של תקשורת, אמון וחזון משותף שמובילים יחד ליצירה מושלמת ומנצחת.

עבודת צוות היא מרכיב חיוני בכל ארגון או פרויקט וכדי שהעבודה של הצוות תהיה יעילה ואפקטיבית, כזו שתשיג תוצאות שלבד לא ניתן להגיע אליהן – שווה להשקיע ולמקסם את הפעילות של כל אחד מחברי הצוות בנפרד ושל כולם ביחד.

למה חשוב להשקיע בעבודת צוות?

לעבודת צוות יש חשיבות ולא מעט יתרונות הן לצוות והן לארגון.

בניית אמון בצוות – עבודה בצוות יכולה לסייע לבניית אמון ולחיזוקו בקרב העובדים, וזאת משום שהסתמכות על אחרים יכולה ליצור ולבנות אמון. יותר מזה, תחושת האמון יכולה לספק תחושת ביטחון המאפשרת לעובדים להעלות רעיונות, להתפתח מקצועית וליצור פתרונות יעילים. יצירת האמון תורמת לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ברמה החברתית ליצירת תקשורת נעימה בין חברות הצוות אשר משפיעה על האווירה בעבודה.

פתרונות יצירתיים המגיעים מצורות חשיבה שונות – אחד היתרונות העיקריים של עבודה בצוות הוא פתרונות יצירתיים בעבור בעיות מורכבות או פרויקטים מסועפים וקשים. באמצעות סיעור מוחות של חברי הצוות ושילוב נקודות מבט וצורות חשיבה שונות, ניתן להגיע לפתרונות יעילים באופן מהיר יותר. באמצעות העבודה המשותפת ניתן להיחשף להיבטים נוספים, שהעובד היחיד לא בהכרח היה נחשף אליהם, וכך להיפתח לרעיונות נוספים.

יעילות ואפקטיביות – אחת הדרכים לשיפור היעילות בעבודה היא פשוט לעבוד בצוות. העבודה בצוות מאפשרת לעובדים בה להרגיש יותר מחוברים למטרות כמו גם לחבריהם לצוות, וכך הם מרגישים גם מוערכים ומחויבים יותר להשגת המטרות. כך הם הופכים להיות יותר יעילים בעבודה, מספקים ביצועים איכותיים יותר וכן משפרים את העמידה ביעדים ובזמנים.

עבודת צוות מסייעת ללמידה משותפת – מלבד מציאת פתרונות לבעיות באופן יעיל ומהיר, עבודה בצוות מאפשרת לעובדים להכיר טוב יותר אחד את השני, ובכך גם לייצר סביבה ומסגרת המותאמת ללמידה מקצועית, אשר תסייע לכל אחד מהם ללמוד ולהתפתח מקצועית בעבודה.

סיוע בפתרון קונפליקטים – עבודה בצוות יכולה להביא לחילוקי דעות לא פעם, וזאת משום שכל אחד מגיע עם גישה וידע שונים. על כן, יכולים להיווצר קונפליקטים בנוגע לדרך העבודה או לנקיטת צעדים – אך זוהי הזדמנות ללמוד בצוות על דרכים חדשות לפתרון בעיות שיכולות לשמש גם לכל צורך אחר בעבודה ובחיים עצמם.

כך נגבש

על מנת להבין איך זה עובד בשטח, פניתי אל הגב׳ שרה לופז, ראש צוות חינוכי, לשמוע ממנה כיצד ומדוע חשוב להשקיע בגיבוש הצוות.

"בצוות החינוכי שלנו יש לנו כיום 12 מורות מסורות", פותחת שרה, "כל אחת מביאה איתה את הייחודיות והמקצועיות שלה.

מה התפקיד שלך בצוות?

התפקיד שלי כראש צוות במוסד חינוכי נוגע בהרבה תחומים. אני מפקחת על היוזמות החינוכיות שעולות בצוות, דואגת לתקשורת טובה ושיתוף פעולה יעיל בין המורות, אני מספקת הדרכה ותמיכה לפי הצורך וכמובן שואפת ליצור סביבה שבה כל אחת מרגישה בנח להביא את עצמה ולתרום מכשרונה ומיכולותיה.

למה לדעתך חשוב ליצור אווירה תומכת ושיתוף פעולה בין חברות הצוות?

שיתוף פעולה חיוני מכמה סיבות. ראשית, זה מקדם תחושת שייכות ואחווה, מה שמגביר את המורל ואת המוטיבציה וגורם לעבודה להיות קלה ונעימה יותר. שנית, כאשר העבודה נעשית בשיתוף פעולה, כל אחת יכולה לתרום מכשרונותיה ומנסיונה וכך להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות.

איך לדעתך אפשר לטפח אוירה כזו בצוות?

על מנת ליצור אווירה חיובית בצוות, יש לעבוד; זה לא בא ברגע. דבר ראשון שאני עושה – גם ובעיקר בגלל שהצוות שלנו יחסית קטן – אני דואגת לערוך היכרות בין חברות הקבוצה (וכן כאשר מצטרפת מישהי חדשה לצוות) ההיכרות עוזרת "לשבור את הקרח" הראשוני ומסייעת בדבר הבא שבעיניי הוא הכי חשוב – תקשורת פתוחה ושיתוף פעולה, כאשר הקול של כל אחת בצוות נשמע ומכובד, וכמובן גם מכבד את הדעה של השניה.

איך עושים את זה?

זה מתחיל בדוגמה אישית של התנהגות מכילה ומשתפת כלפי כל אחת בצוות. מתן הערכה לנקודות מבט שונות ומגוונות ועידוד עבודת צוות משותפת. כמו כן, אנו משקיעים בפעילויות ויוזמות לגיבוש הצוות שמקדמות קשרים ומחזקות מערכות יחסים בין חברות הצוות.

תוכלי לשתף בדוגמאות לפעילויות גיבוש שהצוות שלך נהנה מהן?

בהחלט. לפחות ארבע פעמים בשנה אנו עורכים ערב גיבוש לצוות בו כל אחת מביאה איתה משהו טעים. יש כמובן גם תכנית בנושא שקשור לחינוך וזו הזדמנות מצויינת לשבת יחד, להכיר אחת את השניה גם מעבר לעבודה ולהתגבש. פעילות נוספת היא סיעור מוחות קבוצתי שבו אנו מעלות נושא לדיון (זה יכול להיות דילמה חינוכית או דילמה שקשורה להווי בית הספר) ואנו עובדות יחד בשיתוף פעולה להכרעת העניין.

מדהים! בהצלחה רבה!

באדיבות מגזין עטרת חיה