אסתי לנצנר באדיבות מגזין 'עטרת חיה'
ימים הם ימי סוף הגלות, ימים של צירי לידה חזקים שאחריהם תגיע מיד הגאולה האמיתית והשלימה. לא קל לנו אבל אנחנו בטוחים יותר מאי פעם שהגאולה כבר כאן. אני מאמינה באמונה שלימה שעד שגיליון זה יגיע לידכם המצב ישתנה מן הקצה לקצה ונעסוק בסיקור הגאולה וסיפורי חוויות מהתפילה הראשונה בבית המקדש. אבל בינתיים… קבלו הצצה למאחורי הקלעים של מפעל השליחות במרכז הרפואי ״קפלן״ שבשבועות האחרונים נדרש להתמודד עם מציאות קשה של עשרות פצועים שאושפזו בשל המתקפה הרצחנית על ארץ הקודש.
הרב עידן ולילך מקאניק משמשים כשלוחי הרבי מלך המשיח שליט"א בבית הרפואה ״קפלן״ ברחובות מזה 11 שנים. אני תופסת את לילך לשיחה בין 'משמרת למשמרת' בבית הרפואה.
אנחנו מדברות על הסיפורים הקשים, סיפורי הניסים המרגשים ועל האמונה השלימה שאלו השניות האחרונות של הגלות.
מסביב לשעון
"את השיחה שלנו אני רוצה לפתוח דווקא בדברים מעודדים. אנחנו נמצאים כבר שלושה שבועות בתוך מערבולות של רגשות קשים ולילות ללא שינה בעקבות מפגשים יומיומיים עם אנשים שיצאו בעור שיניהם מתופת המרצחים הארורים" היא אומרת ונאנחת. "בנוסף לזה יש את העשייה מסביב לשעון בבית חב"ד לצד תפעול הבית הפרטי שלנו וגידול ילדינו שיחיו.
הפער בין תהומות העצב שנפערו שם לבין החיים שמתנהלים מחוץ לכותלי בית הרפואה פשוט עצום, כמו שני עולמות אחרים ולצד זה אני רוצה לשים את הזרקור על הדברים המרגשים שהמצב הזה הביא איתו.
אנחנו רגילים בזמן שגרה לתפעל את מערך ההתנדבות שלנו בבית הרפואה בעזרת מתנדבים קבועים. בשבועיים הראשונים, כאשר בתי הרפואה היו עמוסים בפצועים, המצב היה אקוטי במיוחד, היינו חייבים עזרה טכנית ושעוד אנשים יבואו להסתובב איתנו במחלקות. פרסמנו שאנחנו מחפשים מתנדבים ועוד באותו היום קבוצת המתנדבים שלנו גדלה פי שלושה.
היו אנשים שמיד התנדבו להגיע למשמרות והיו כאלה שגייסו מצרכים ותרומות וב"ה הוצפנו בעזרה מכל כיוון. זה הגיע למצב שנאלצתי לסרב לאנשים שרצו להצטרף כי כבר ב"ה יש די. באופן כללי, ההתגייסות וההתנדבות שיש עכשיו בעם ישראל מחממת מאוד את הלב. אני חושבת שכמעט ואין אדם אחד בישראל שלא נתן את חלקו במשהו למען אלו הזקוקים לכך ואני בטוחה שזה עושה רעש גדול מאוד בשמיים.
"כרגע אפשר לומר שהמצב יותר 'רגוע' כי הרבה פצועים השתחררו ונהייתה קצת רגיעה. בשבועיים הראשונים היו לנו משמרות של מתנדבים מ – 08:00–01:00 בלי הפסקה. המתנדבים עברו עם עגלות של שתייה חמה וסנדוויצ'ים, בליווי גיטרות ומאור פנים. הצוות הרפואי היה אחראי על בריאות הגוף ואנחנו היינו אחראים על בריאות הנפש.
בתוך כל הכאב האינסופי הזה ראינו גם התעוררות עצומה של אנשים לרוחניות, אם לפני כן אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות היו מתרחקים מאיתנו או מסרבים בנימוס פתאום עכשיו פגשנו אנשים שצמאים לרוחניות. יש כאלה שאמרו שזה בא מהצורך שלהם להודות לקב"ה על כך שקיבלו את חייהם במתנה ויש כאלה שמחפשים אור ותקווה לימים טובים יותר ולגאולה".
בהמשך הכתבה מובאים סיפורים כואבים ומי שזה עלול להכביד עליה שתעצור כאן.
"כי אתה עימדי"
"אחד המקרים המטלטלים שהיו לנו התחיל בטלפון שקיבלנו באמצע הלילה מבית הרפואה ובו סיפרו לנו שיש במחלקה ילד כבן תשע, עולה חדש מאוקראינה שברח יחד עם הוריו מהמלחמה. הם עלו לבד, ללא בן משפחה נוסף והתמקמו באחד מיישובי הדרום.
יומיים שלמים לאחר שהתחילה מתקפת הטרור האיומה הצבא מצא אותו מתחבא בין השיחים כשהוא פצוע מירי בגבו, רועד ומפוחד לאחר שהיה עד לרצח הוריו… כשהוא הגיע לבית הרפואה התקשרו וביקשו מאיתנו שנגיע בדחיפות. כמובן שמיד הגענו וגילינו ילד מתוק עם עיניים עצובות נורא, בבגדים קרועים, שאינו מבין מילה בעברית ומבוהל עד אימה.
ישבנו עימו במשך זמן רב וניסינו לתקשר איתו כמיטב יכולתנו. ניסינו ללטף, להצחיק, להרגיע ולחבק ובתוך הלב בכינו נורא על הילד הקטן שנשאר כרגע כל כך לבד בעולם. בכינו גם על הבדידות הנוראה שיש לו בחיים כרגע שהיא קשה הרבה מעבר למה שהראש מסוגל להבין" היא נאנחת בכאב וממשיכה "לא עזבנו אותו לרגע, דאגנו שיגיעו מהקהילה נשים דוברות רוסית שיתקשרו איתו, דאגנו לו לבגדים והשתדלנו 'להנעים' לו את הזמן שהוא היה מאושפז. לבסוף הוא השתחרר ונמצא כעת תחת אחריותם של שירותי הרווחה שידאגו לו ואני מתפללת בשבילו שימצא לו בית טוב ואוהב" היא מסכמת בעצב.
עיניים להם ולא יראו
"בין הפצועים הרבים שהגיעו, פגשנו בחור צעיר שבזמן המתקפה הרצחנית שהה במסיבה בה נכחו אלפי צעירים ונרצחו כמה מאות מהם, ה׳ ירחם. הוא סיפר שהוא מצא לו מקום מסתור ואז הוא נורה ברגלו מאש המחבלים. במחשבה של רגע הוא לקח מעט דם מהרגל ומרח על החולצה שלו באזור הלב ובמשך חמש שעות הוא שכב מבלי להניד עפעף והעמיד פני מת.
הוא היה בסכנה איומה, מאות מחבלים חלפו על פניו ובאורח נס הם לא ראו אותו, אותו בחור הבין שחייו ניצלו בנס גדול ולא שכח להודות על כך לקב"ה. כמוהו פגשנו עוד עשרות פצועים שסיפרו על ניסים גדולים ועל זה שהם שקיבלו את החיים שלהם במתנה, הסיפורים האלה מעודדים מאוד ונותנים הרבה כוח להמשיך".
כוח המשלח
"בשבועות האחרונים נפגשנו עם המון אנשים ששרדו את התופת, שמענו סיפורים מפיהם של האנשים שחוו את מה שהראש אפילו לא מסוגל לדמיין, אנשים שאיבדו יותר מידי, והרגשנו שהמעט שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זה פשוט להיות שם בשבילם.
אתן לא מתארות לעצמכן מה כוס קפה חם, סנדוויץ' טרי וחיוך יכולים לעשות לבן אדם.
"אחד הדברים שאנחנו רואים כל הזמן אלו המבטים של האנשים כשאנחנו נכנסים למחלקה. לא יכולה לתאר בכלל את המבט המאושר של האנשים שרואים מסוף המסדרון כי אנחנו מתקרבים אליהם, החיוך כבר נמרח על פניהם והם מחכים שנתקרב אליהם.
אני יודעת שהם מחכים לנו ועובדה זו נותנת לי המון כוח להמשיך כשאני יודעת כמה כוח הם מקבלים מאיתנו בשעה שהם נמצאים בתוך תהומות של כאב והקפה הזה שהבאנו להם, הסנדויץ', החיוך, החיבוק שאומר 'כואב לנו יחד איתכם' זה שווה הכל. אני רואה על הפנים של האנשים איך הם עוברים ממצב סטטי למצב מאושר – מההבנה של 'אני לא לבד, יש כאן עוד אנשים שנמצאים איתי פה וכואבים איתי את הכאב שלי' והכוח שהם מקבלים זה הכוח שלנו להמשיך".
לסיכום, אני מאחלת לעם המופלא שלנו שתמיד נהיה מגובשים, צבא של אחים ואחיות, כאיש אחד בלב אחד נצעד כולנו לירושלים הבנויה בארץ ישראל השלימה!
