שלום לכולם
אנו עומדים בסוף השבוע ה-21 למלחמת הקיום בארצנו על עמנו ותורתנו!
נשאלתי לאחרונה לא אחת על תופעה עצובה המצויה בקרב קומץ קטן אך רעשני וקולני.. איך זה נשאלתי: שבשעת מלחמה ישנם אנשים שמנעד ואפקט רגשותיהם קר ומנותק לכאורה ממה שקורה סביבם, כאילו שום דבר לא אירע רק לפני 5 חדשים?
הם מנהלים שיח מעל כל במה אפשרית ומתעסקים בכל תופעה בעל אופי יהודי שמרגיזה אותם בחברה הישראלית בכדי למצוא ובעיקר להמציא ולפזר רוע סביבם וסביבנו..
איך זה שהם עסוקים בעיקר בעצמם ובמה שמטריד אותם מבלי יכולת להיות רגישים מספיק לכל האירועים הקשים והבלתי אפשריים שפוקדים אותנו כעם וכחברה שספגה מכה אנושה רק לפני 5 חדשים מאז אותה שבת מרה וחג שמחת תורה שהפך לאבל לאומי?
בכדי לענות על שאלה מורכבת ונוקבת זו אקדים את נקודת המבט לתופעה זו כפי שניבטת מפרשת השבוע ברוח היהדות והתורה מנקודת מבט חסידית ופסיכותרפית.
האירוע שהיווה את השבירה האמונית אצל בני ישראל והפך לאיום הקיומי של עם ישראל!
השבוע נקרא בפרשת 'כי-תשא'
אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות עם ישראל המתואר בפרשתנו הנו 'חטא-העגל'! המצב בו נתון עם ישראל באותה עת הנו מצב מרומם הן רוחנית והן פיזיולוגית. עם ישראל מתגבש יחד כעם לאחר מתן תורה, לאחר שחוו וראו ניסים ששידדו את כל מערכות הטבע כמו קריעת ים סוף, יצאו מחומות מצרים האיתנות כשאף אדם לפניהם לא יצא משם ללא הסכמת ההמלכה הגדולה והשלטת בכיפה באותה עת, לאחר 210 שנים בהם היו עבדים בשעבוד פיזיולוגי ונפשי קשים מנשוא לצד סבל נורא ובל יתואר..
וכעת הם עומדים לקבל את לוחות הברית עם כל חוקי, עדות ומשפטי התורה לפרטיהם (במעמד הר סיני הם קבלו את עשרת הדברות) כאשר משה רבינו עולה להר סיני ובמשך 40 יום שומע מה' יתברך את כל פרטי התורה ומתרגש להעניקה לעם ישראל.
אלא 'שמעשה שטן' כפי שמתארת התורה: עם ישראל סופר את ימי שהותו של משה רבינו בהר סיני החל מיום עלייתו להר ומפספס את יום ה-40 לספירה בה יחולו ויחלפו 40 יום במלואם כפי שאמר להם משה רבינו..
ביום ה-39 העם חסר סבלנות מגלה סימני מצוקה וחוסר אונים, בסיוע ובעידוד של הערב-רב' (כינוי לקומץ אנשים מצריים שבקשו להתגייר ולהצטרף לעם ישראל מחשש שיבולע להם והם ימותו עם אחיהם המצרים במצרים ומשה רבינו נאות להם וביקש מה' יתברך שייחוס עליהם ויאפשר להם להצטרף לעם ישראל, ה' יתברך לא אהב את הרעיון והתרה במשה רבינו שרק נזק יצא מכך ועם ישראל ישלם מחיר כבד בגללם, אך לאור תחנוני משה רבינו מנהיג ורועה ישראל שרחמיו על כל מעשיו, החס אפילו על הבריה השפלה והקטנה ביותר, נאות ה' יתברך לבקשת משה רבינו) ובתוספת מעשה שטן שבמראה הדמיוני אותו יצר השטן לעיני עם ישראל בדמות מיטתו של משה רבינו שמת כביכול, המרחפת לה ברקיע מעל הר סיני עם ישראל מתבלבל, הם מבקשים להם אלוהים אחרים, עם ישראל פונה אל אהרון וחור הממלאים את מקומו של משה רבינו עד שובו ודורש לעשות להם אלוהים אחרים מנהיג חלופי למשה רבינו שינהיג אותם!
ואז מגיע הרגע השפל של עם ישראל בו הם רוקדים במחולות ובמעגלים בצורה פרועה, עם שתיית אלכוהול וחגיגות אכילה 'על- האש', ובמעשים בוטים ושפלים של גילוי עריות ושפיכות דמים הם פורקים כל עול ממחויבותם לה' יתברך ומשה עבדו, סביב עגל הזהב אותו יצרו מתכשיטי הזהב שהיו ברשותם מיציאת מצרים לאחר שהשליכו אותם לאש ובסיוע הערב רב שעסקו במעשה כשפים הצליחו ליצור את דמות עגל הזהב חי נושם ובועט!
ה' יתברך מיידע את משה במה שמתחולל במחנה עם ישראל והפגישה ביניהם מסתיימת, לא לפני שמשה מתחנן לה' יתברך שייחוס על עם ישראל! משה רבינו מבין היטב את ההשלכות הרות האסון והגורל של מעשה זה כלפי עם ישראל, משה מבין שזה הסוף ה' יתברך מואס בעם ישראל וחפץ לכלותם היה לא תהיה! והדבר הראשון שהוא עושה כאמור זה לבטל את הגזירה האיומה מלפני ה' יתברך! והוא מתנה את בקשתו שרק ביטול הגזירה יתקבל על דעתו שאם לא כן הוא דורש מה' יתברך למחות את שמו מספר התורה! ה' מתרצה ועם ישראל ניצל מאסון הכליה!
משה רבינו ממהר לרדת מהר סיני צועד אל עבר מחנה ישראל במהירות שומע את הקולות ורעשי השמחה הפרועה ונחשף למראה הנורא בו עם ישראל מאבד את צלם האנוש האלוקי המפעמת בקרבו..
משה שבור כולו מהמראה הנורא מבין שהדרך היחידה להציל את עם ישראל מכליה בגשמיות ושמד רוחני הנה הוויתור על היקר לו מכל על לוחות הברית, משה רבינו לא מהסס לרגע משליך מידיו את הלוחות ושוברן לעיניהם המשתאות של עם ישראל המופתע לראות שמנהיגם חי וקיים, ומיד נעצרים להם מעגלי השמחה והריקודים..
עם ישראל בהלם ובשוק ממראה עיניהם המשתאות לאור חזרתו של משה רבינו, אך בעיקר הם מלאי בושה וחרטה עמוקה ממעשיהם!
משה רבינו לא מאבד יקר זמן הוא ניגש לטהר את המחנה שורף וטוחן את העגל עד דק.. בבכי ובדמעות הוא ניגש לאהרון אחיו ומנסה להבין מניין התרגשה הצרה הזו על עם ישראל? אהרון מצדו ובתמימותו מנסה להסביר למשה אחיו את השתלשלות העניינים הקשה ואת העובדה שעם ישראל איימו על חייו במידה ולא ייעתר לרצונם ובקשתם לעשות להם אלוהים אחרים, ושחור בנה של מרים אחותם נרצח על ידם כאשר ניסה למנוע בעדם את מעשה העגל, ניסיתי בכל כוחי לעכבם עד שתשוב אך הם לא אפשרו זאת בשום אופן ודרשו ממני להיענות לבקשתם מיד כאן ועכשיו!
משה רבינו על פי צווי ה' יתברך ניגש לדון את כל השותפים למעשה העגל, הוא מגייס את שבט לוי ועם ישראל מאבד 3,000 איש באותו יום עצוב שייזכר לדיראון עולם..
ה' יתברך מצווה על משה להמשיך ולהוביל את עם ישראל אל ארץ ישראל המובטחת, ומוסיף שמעתה הוא כבר לא ישרה וישכין שכינתו על עם ישראל בדרכם, אלא ישלח מלאך שילווה אותם בדרכם ארצה!
עם ישראל שומע זאת מתייסר ומיצר על כך מאוד פותח בצום ובאבל וכאות מחאה הם מסירים את הכתרים שנתנו להם בחורב במעמד הר סיני!
כשאירוע חיים מטלטל המהווה איום קיומי פיזיולוגי נפשי ורוחני סביב משבר אמון עמוק המשחזר לאדם את חווית הטראומה שחווה פוגש אותו, הוא משליך את האדם אל תהום עמוקה ומרסק אותו! התקווה היחידה שלו להישרדות קיומית הנה הניסיון האחרון לאחיזה בכל קש או עלה נידף בו הוא נתקל המציע את עזרתו גם כשהוא מבין שזהו ניסיון חסר טעם ותועלת!
תיאור מורכב וקשה זה בתולדות עם ישראל זה מוביל אותנו אל החשיבה על המשמעות הפנימית של מעשה העגל, הכיצד זה שבשיא תפארתו עם ישראל נופל למקום כל כך שפל ורדוד? איך לאחר כל מה שחווה וראה החל מהמקום הנמוך בו היה נתון שעבוד מצרים עד לשיא אליו הגיע במתן תורה עם התגלות אלוקית ומעשה ניסים ונפלאות ירד ונפל לשפל שכזה?
התשובה לכך נעוצה באיום הקיומי הרוחני והנפשי העמוק בו היה נתון עם ישראל כאשר משה בושש לרדת מהר סיני!
כאשר יצאו ממצרים היו בני ישראל במצב נפשי ורגשי קשה מאוד, הם חוו ועברו טראומה קשה ועמוקה. הם היו עבדים שזה עתה השתחררו מרודיהם האכזריים שרדו בהם יום יום, שעה שעה, במשך 80 שנה! עד מוות, השפילו אותם ופגעו ביקר להם מכל נשותיהם שנאנסו אל מול עיניהם וילדיהם הפעוטות שנרצחו בדם קר על ידי המצריים באכזריות שאין לה אח ורע במעשה אנוש עלי אדמות! עם ישראל 'נמשה' ממצרים על ידי ה' יתברך ומשה עבדו שברגע האחרון ממש הצילו אותם מרדת שחת הן בהיבט הפיזיולוגי והן בהיבט הנפשי רוחני כאחד!
האמון של בני ישראל נפגע עמוקות, הם לא היו מסוגלים לתת אמון באף אחד! ולפתע שהופיע ה' יתברך ומשה עבדו הם התמלאו מחדש בתקווה שאולי עדיין אפשר לסמוך על מישהו בעולם הזה!
כך היו פני הדברים והתנהלו להם בכל מקום אליו הגיעו, בכל זמן בו היו נתונים, ובכל מצב ואירוע אליו נקלעו!
עד שמופיע לו אירוע כזה או אחר המטלטל את נפשם ומציב אותם חזרה סביב אותו משבר קיומי המאיים להכחיד אותם ומשחזר להם את אירוע הטראומה אותו חוו במצרים!
האירוע הראשון לאחר צאתם ממצרים היה כאשר ניצבו למרגלות ים סוף והמצריים הופיעו להם משום מקום מאחוריהם ובני ישראל מוצאים עצמם שוב חסרי אונים מאחוריהם המצרים לפניהם ים סוף מה עושים כעת? עד שה' יתברך מורה למשה 'נטה ידך על הים ובקעהו' אז הם רואים ועדים לתבוסתם של מצריים שטובעים בים סוף לעיניהם ונרגעים!
לאחר מכן כשהם הולכים 3 ימים במדבר ללא מים ועד שסוף סוף הם מוצאים מים המים מרים ולא ניתנים לשתייה כלל, הם זועקים שוב בחוסר אונים למשה ולה' יתברך וחשים את האיום הקיומי 'נושף-בעורפיהם', עד שה' בחסדו ובטובו ממתיק את המים בנס גלוי לעיניהם והם שוב נרגעים!
הדבר נשנה שוב כאשר הם רעבים לאוכל ומתלוננים על כך שאין להם מה לאכול וה' יתברך בטובו מעניק להם 'מן' מהשמיים!
והנה כעת כאשר הם ניצבים לאחר מתן תורה, איך שהוא מצבם הנפשי הרגשי והרוחני מבוסס יציב ואיתן הם חווים שוב חוויה מטלטלת עד משבר אמוני עמוק עת מנהיגם האהוב והדגול לא שב מהר סיני כפי שהבטיח והם פשוט מאבדים את זה!
זה כבר יותר מידי עבורם, זה ממש גדול עליהם, המנהיג הדגול שהוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים, האכיל והרווה את צימאונם, דאג לכל מחסורם במדבר הגדול והנורא, העניק להם את עשרת הדיברות במחזה אלוקי סוריאליסטי, נעלם מחייהם ללא כל הודעה מוקדמת? מה עושים עם זה? איך אפשר לשאת זאת כלל? מה משמעות חיינו כעת אם אין לנו מנהיג דגול ואהוב בחיינו?
הדבר היחיד שעלה על דעתם כדי לשרוד את האירוע המטלטל הזה 'שטרף את כל הקלפים' עבורם והותיר אותם 'עם-יתום', מבולבל וחסר אונים, היה הניסיון הנואש בחיפוש אחר מנהיג חלופי!
זה נשמע מופרך ולא הגיוני כלל, אך כאשר המשבר והטלטלה הנפשית והרגשית כל כך חזקה ועמוקה עד כדי תחושת חוסר אונים מוחלט העולה משחזור טראומטי למשבר אותו חוו כשהיו משועבדים במצרים, אז כבר אין היגיון במרחב החיים! הנפש מתנהלת לה כציפור הכלואה בין חומות ומגדל צרים ומחפשת בטירוף אחר החופש והדרור, היא נלחמת על החמצן שלה! על הקיום שלה!
עם ישראל ללא משה רבינו זהו גוף ללא נשמה! הם לא יכלו לדמיין, לחשוב או לראות את חייהם ללא משה רבינו המנהיג הגדול והדגול שהיווה עבורם את התקווה היחידה והרצון האחרון לחיות עת היו במשבר קיומי עמוק וראשוני במצרים, עת נפשם זעקה בחוסר אונים מוחלט בזעקות שבר לה' יתברך שיושיע אותם ויגאל אותם ממצבם וממצרים! וה' יתברך ברוב חסדו וטובו שלח להם את משה עבדו נאמן ביתו להושיעם ולהוציאם ממצרים!
וכעת מה יעשו, כיצד ימשיכו לחיות את חייהם ללא מי שהיווה עבורם 'המוצא האחרון' לרצון לחיות ולמשמעות שהעניק להם משה בחיים שלאחר היציאה ממצרים עת הפכו לעם?
הם נאחזים בכל 'קש' הנקרא בדרכם בדמות אותו קומץ המכונה 'ערב-רב' המסיט אותם לעבוד עבודה זרה בדמות עגל הזהב, ובתוספת סיוע ממעשה שטן שבלבל אותם עת הראה להם את דמותו של משה רבינו על מיטה ברקיע השמיים וגרם להם לחשוב שמנהיגם עזב אותם לאנחות! כל זאת רק כדי לא לחוש ולו לרגע את תחושת החוסר אונים הקיומי שהתרגשה עליהם שוב, אך הפעם בעצמה שלא חוו ולא ידעו כמותה!
"ארבעים שנה חיכיתי שתבואו"
ברכב הקטן ישבו שני נערים בני תשע עשרה, הם נסעו מכיוון דייטונה-ביץ’ למיאמי. לפניהם הייתה דרך של חמש שעות ויותר, ובאמצע הדרך הם מצאו את עצמם בבעיה. מד הדלק התקרב לקו האדום, ותחנת הדלק הקרובה לא נראתה באופק.
מבוהלים חיפשו תחנה קרובה, וממש ברגע האחרון ראו שלט בצד הדרך המפנה לתחנה קטנה. המתדלק הכניס את הצינור לפיית התדלוק, הניח לו למלא את המכל, ובינתיים הביט בהם באופן מוזר. כשסיים ביקש מהם להתלוות אליו למשרד.
במשרד ישב אדם מבוגר, והמתדלק אמר: אבא, הנה הם. הם באו לקחת אותך.
הבחורים הביטו נבוכים אחד בשני, לא מבינים מה תפקידם בסיטואציה המוזרה, והמתדלק אמר שוב: אבא, אמרת שיבואו לקחת אותך. הם באו לקחת אותך.
המבט של האב נעשה מרוכז והוא שאל מי הם. אנחנו פעילים בארגון 'אלף', שפועל לרווחתם של אסירים יהודיים בבתי הכלא בארצות הברית. בדיוק עכשיו אנו שבים מבית כלא ליד דייטונה ביץ’, שם הנחנו תפילין עם אסיר בודד שחוגג היום את יום הולדתו.
הזקן הביט בהם כלא מאמין ושני ברזים של דמעות נפתחו משתי עיניו. רק בקושי הצליח להתאושש ולספר להם את סיפורו: אני יהודי כמוכם, ניצול שואה. עברתי את הזוועות הנוראות ביותר, ואחרי המלחמה החלטתי למחוק כליל את עברי היהודי. חיפשתי את המקום המרוחק ביותר וכך הגעתי לכאן, לתחנת דלק באמצע שומקום.
ארבעים שנה חייתי כך, עד שלפני חמש שנים אירע משהו שטלטל את רוחי. לילה אחד התקשיתי להירדם וזפזפתי בין הערוצים בטלוויזיה. על המסך נראה הרבי מליובאוויטש, והוא דיבר בהתלהבות על כך שיהודי לעולם לא יכול לברוח, שאף יהודי לא ייעלם ושכל יהודי הוא חלק מהעם שבסוף ימצא את מקומו. הרבי הצהיר כי כשיבוא המשיח, הוא יאסוף את היהודים מכל פינה בעולם ויקבץ אותם לארץ ישראל.
ארבעים שנה התמוטטו בסערת רגשות שאליה נקלעתי. קראתי לילדיי וסיפרתי להם על הרבי שהבטיח שיבוא היום בו ייקחו אותי, היהודי הבודד, לארץ ישראל והנה, עכשיו באתם אתם.
שני הצעירים ישבו לשיחה של נשמות לאורך כל הלילה, בבוקר הניחו אתו תפילין לראשונה אחרי עשרות שנים והחזירו עוד 'בן אובד' הביתה..
המאבק הקיומי שהוליד האסון הנורא שפקד אותנו בשבת שמחת תורה, הנו על וסביב תחושת הזהות והשייכות היהודית של עם ישראל לארץ ישראל יחד עם תורת ישראל!
זהו תיאורו של המשבר הנפשי העמוק בו אנו נתונים לאחר שבת ושמחת תורה עת הושלכנו אל מסע מטלטל המאיים על קיומנו, המאיים על עצם היותנו, על מי שאנו העם היהודי! מלחמת הקיום אליה הושלכנו מאיימת לא רק על חיינו הפיזיולוגים, אלא בעיקר על חיינו הרוחניים על הזהות היהודית של עמנו!
אף מחבל מתועב ואכזר לא חושב עלינו כעל אנשים שהתקבצו להם למרחב קיומי אחד, הוא חושב עלינו ורואה בנו את היהודי היחיד והבודד כחלק מעם השלם והנבחר על ידי ה' יתברך עת יצא ממצרים לפני 3336 !
כאשר העיסוק בחיינו וקיומנו עובר אל המושא המרכזי המסביר את קיומנו עלי אדמות סביב 3 הסיבות המהותיות לקיומנו: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל! אז מתעוררת לה נקודת היהדות החבויה בעצם הנפש ונלחמת על קיומה!
במקביל היא מעוררת גם תחושת חוסר אונים קיומי וטלטלה נפשית עמוקה סביב אלה שלא חשים את החיבור אל נקודת היהדות בגלוי לעת עתה, ומסבה להם צער עמוק וראשוני המוציא מהם זעם פנימי חבוי ועמוק סביב תחושת השייכות וסביב הזהות היהודית!
כאשר מגיע מישהו זר, אויב שפל ואכזר ומזכיר לנו מי אנחנו הדבר מטלטל אותנו עמוקות ומציב אותנו בתחושת חוסר אונים סביב מה? איך? הייתכן? מי זה שדואג להזכיר לי מי אני? ולאן אני שייך? ובאיזו דרך הוא בחר להזכיר לי את זה? דרך הזהות שאני כלל לא עסוק בה כעת בחיי? שאיננה מהווה עבורי כלל מושא לשיח על מי אני ומה אני בשלב זה בחיי? ופתאום משום מקום הטבח הנורא והאכזרי הזה שב, מעלה ומציף בי את התחושה הנשכחת? התחושה העמוקה שבה ומכה בי ומחזירה אותי אחורה, מעוררת ומעלה בי זיכרונות נשכחים וטורחת להזכיר לי מי אני ומה אני? למי אני שייך? לאן אני שייך? זה כבר יותר מידי עבורי!
מצב זה מבלבל ומטלטל את האדם, המוצא עצמו טורח לחפש אחר מוצא מידי מהסבך אליו נקלע והושלך, אותו נפשו לא יכולה לשאת ועמו רוחו לא יכולה להתמודד!
הוא מוצא את עצמו משתולל, משתלח 'ויורה לכל עבר' ומחפש כל דרך למצוא את החיסרון באדם זה או אחר, גם אם אין, ואין באמת סיבה לבחירתו לחפש חיסרון שלא קיים במישהו זה או אחר!
הוא ימצא כל דרך אפשרית, ומעל כל במה הוא ידבר על מה שקרה בצורה הגיונית ורציונלית וירחיק ממנו כל אפשרות לחבר ולדבר על מה שקרה כעל ניסיון להשמיד ולמחות היה לא תהיה את העם היהודי ולנתק אותו ממורשתו ארץ ישראל ותורת ישראל!
הניסיון האחד והיחיד יהיה להרחיק מעצמו בכל דרך את הסיבה שטלטלה אותו באותו יום מר ונמהר עת אחרון שונאנו טרח להזכיר לנו מי אנחנו? למי אנו שייכים? ומה הסיבה שהוא בחר לטבוח בנו? לא דתיים לא חילונים, לא שמאל לא ימין, לא ארצות המזרח ולא מערב, רק ההקשר המהותי שעורר את הטלטלה בנפשו העיסוק סביב הזהות היהודית הנשכחת! טבחו בנו כי אנחנו יהודים!
הכאב העצום ותחושת 'כאב הבטן' שהתעוררה בו עת חטף את הבוקס בבטן שעורר בו את הזיכרון הנשכח לא נותנת לו מנוחה וטורדת את שלוותו! עת הושלך בבת אחת למציאות בה העיסוק סביב זהותו ושייכותו היהודית מאיימת עליו!
ולכן כל 'האמצעים כשרים' כדי לתת ולהעניק לנפשו את התחושה האשלייתית שהוא לא באמת מוטרד משאלת הזהות שלו והשייכות שלו לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל, הוא מוצא את המפלט בעיסוק עקר בניסיון להאשים ולהשתלח במי ובמה שרק יהיה סביב נושא הזהות היהודית שלנו והזכות שלנו כעם ישראל על ארץ ישראל ותורת ישראל ומשמעותם בחיינו, רק כדי להבטיח את השקט שאחרי הסערה, מהטלטלה העזה שפקדה את נפשו!
אין ביננו אנשים אטומים או מנותקים נפשית או רוחנית חלילה, יש ביננו אנשים מבוהלים שמכת המחץ בשבת ושמחת תורה לא נגעה בהם רק מההיבט הנפשי והרגשי סביב האסון הכבד כתוצאה מהטבח הנורא אותו ביצעו האויב האכזרי שגר לצדנו, אלא גם ובעיקר מההיבט של תחושת הזהות והשייכות אותה דאג וטרח האויב להניח לנגד עיננו ולהזכיר לנו מי אנחנו כעם? ולמי אנו שייכים?
תחושה זו מולידה את הבלבול הנורא ותחושת חוסר האונים אל מול החוויה הרגשית המטלטלת הזו בה אנו נאלצים להתעמת ישירות ולהפנים את העובדה ממנה ברחנו שנים רבות להתחמק ולא לנסות להתעמת עמה!
זהו משבר זהות אמוני ראשוני המאיים עלינו כחברה וכעם האמון על שמירת הגחלת היהודית השורשית העמוקה שליוותה אותנו החל מיציאת מצרים ועד עתה, השאלה שהייתה מונחת לפתחינו תמיד הנה למה אנחנו? מי אנחנו? ובשם מי אנחנו כאן? כאשר מולנו התייצבו שונאנו ומאבדי נפשנו שחיפשו כל סיבה לכלותינו ולהשמידנו היה לא תהיה!
ותמיד אותה תשובה: אין באמת סיבה אמיתית לשנאה היוקדת בלב שונאנו, עצם היותנו העם הנבחר על ידי ה' יתברך הייתה סיבה מספקת לעומדים עלינו לכלותנו!
ומסיימים בטוב: יהי רצון שמהאסון הנורא והקשה הזה נצא כולנו מחוזקים יחד כעם אחד וכאיש אחד בלב אחד נזכיר לעצמנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וה' יתברך מצילנו מידם! יהי רצון שה' יתברך יוליכנו קוממיות לארצנו בשמחה וטוב לב בחסד וברחמים לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!
שבת שלום ומבורכת
מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
