דף חלק ועט, ניגונים ברקע. ציור פני קדשו. אחת מדרכי ההתקשרות.

זה אחד הדברים הראשונים שמציעים למקורבים, אבל אנחנו בעצמנו לוקחים את זה ברצינות גדולה הרבה יותר – לא לספר לרבי מה”מ רק על צרות.

מעטפות המודבקות בדמעות ונפתחות באופן ידני, בלי עזרה של כלי מכני, קומץ של חול מארץ הקודש שחצה אוקיינוס, החלטות טובות שמחיוֹת את הנפש. כל כך הרבה סיפורים חסידיים, סובבים סביב הכתיבה לרבי מה”מ.

בשנים האחרונות, האמצעי הזה הפך לאחת מהדרכים העיקריות דרכן יש לנו את האפשרות לחוש את ההתקשרות לרבי ואיך שהוא איתנו. אין כמו לפתוח אגרות קודש במכתב בו יש שורה אחת – אחת, לא צריך יותר – מדויקת אלינו, מצמררת בצורה בה היא קולעת אל השערה.

לפעמים, כשהשורה אינה רק שורה אלא פסקה, אני חושבת – האם הרבי, כשכתב את המכתב הזה למר פלוני, חשב גם עליי? לפני שנולדתי, לפני שאמא שלי נולדה, האם הוא באמת התכוון שבעוד חמישים או שישים שנה אני אקרא את המכתב הזה, ואמצא בו את התשובה?

לפעמים אני פותחת מכתב בו לא מובן הקשר בין האירוע של נשי חב”ד, עליו נכתב שם, לבין הקושי שיש לי בתפילה ועליו כתבתי הפעם. ואז אני חושבת לעצמי, גם לפני ארבעים ושבעים שנה, לא תמיד החסידים שכתבו לרבי, קיבלו תשובה ברורה. אך הרבי קיבל את המכתב!

אבא שלי שיתף אותי פעם, שהוא בודק את המכתבים אותם הוא כתב לרבי לפני חודש. ומה שמפליא אותו לגבי המכתבים הללו, היא העובדה, שכל העניינים עליהם הוא כתב הסתדרו. בין אם היתה לו עליהם תשובה ברורה כפי הבנתו ובין אם לא.

לפנינו סיפור של אישה, שכתבה לרבי ברגעים קריטיים, קיבלה תשובות שלעיתים לא היו הגיוניות או מובנות לה, אבל את הסוף הטוב אפשר כבר לנחש…

אני מעבירה את המיקרופון ליוספה קובאץ, שתספר בעצמה את הסיפור.

חינוך חב”ד!

“לפני ארבע עשרה שנה,” היא פותחת, “היינו צריכים לרשום את הבכור שלנו לכיתה א’. היו לנו שתי אופציות: בית ספר חב”ד או בית ספר ממלכתי דתי. חזרנו בתשובה שמונה שנים קודם לכן, והכרנו את חב”ד תוך כדי התהליך הזה, אבל לא היה ברור לנו שאנחנו חב”דניקים, לא שמרנו את כל המנהגים של חב”ד, ולא התפללנו בסידור תהילת ה’, היינו משהו באמצע, בין חב”ד לבין סתם דתיים, והחלטה כזו הייתה משמעותית מאוד. ידעתי שבית הספר אליו נשלח את הילד יבנה את המשפחה שלנו ואולי יגרום לשינוי מהותי באורח חיינו.

אני רציתי מאוד בית ספר חב”ד. בעלי רצה דווקא בית ספר ממלכתי דתי.

באותו הזמן, אמא שלי חלתה. המצב היה מתוח. לא ידענו מה החומרה של המחלה, קיווינו שאמא תבריא. כתבתי לרבי כמובן, ומאוד רציתי לקבל ברכה לרפואה שלימה, אבל הרבי לא התייחס בכלל למחלה של אמא. המכתב שפתחתי באגרות קודש דיבר על חינוך על טהרת הקודש. גם בפעם השנייה שכתבתי. וגם בפעם השלישית, הנושא היחיד בו עסקו מכתבי התשובה של הרבי היה: חינוך!

הבנתי שהרבי רוצה שאני אתעקש על חינוך חב”די. אף שבאותו הזמן הייתי עסוקה מאוד במחלה של אמא שלי, הבנתי שהרבי רוצה שלא אשכח את חשיבות החינוך של הבן שלי ועתיד המשפחה שלנו עומד על הכף.

באותו הזמן השתתפתי בכנס נשי חב”ד השנתי. ברגע השיא של הכנס, לאחר לימוד משותף וריקוד של "והריקותי לכם ברכה", היינו ‘באורות’ גבוהים, ואז הכריזו שכל אחת יכולה לבקש בקשה אחת חשובה, מהקב”ה. לי היו שני דברים חשובים: הרפואה לאימי, והחינוך של הבן שלי. ידעתי שאני אבקש על הבן שלי. ידעתי שזה מה שחשוב לרבי. זה מה שהוא כותב לי כל הזמן. החלטתי לבקש עליו, אף כי בעומק ליבי  רציתי רפואה בשביל אמא שלי. היה לי ברור שאני עושה, ומבקשת, מה שהרבי רוצה. קיוויתי שאכן אצליח להכניס את בני למוסד של הרבי.

בשבועות שלאחר מכן, היה נראה שהולך לקרות בדיוק להיפך. בעלי התנגד מאוד שבנינו ילמד בבית ספר של חב”ד. צעד כה משמעותי בהתקרבות לחב”ד היה ‘גדול עליו’.

מחוסר ברירה, הלכתי עם בעלי לביקור ולראיון בבית הספר הממ”ד. המנהלת לא מצאה חן בעינינו. היא הייתה בלי כיסוי ראש, וסגנון הדיבור שלה לא היה הולם, מבחינתנו. כשיצאנו משם, בעלי אמר בצורה חד משמעית שאנחנו לא שולחים את הילד לכזה מקום. שמחתי מאוד, אבל הוא עדיין לא רצה חינוך חב”די. בשלב כלשהו, המשפיעה שלי המליצה לי לשתוק. להפסיק את מסע השכנועים ולתת לעניינים להתגלגל לבד.

וכך עשיתי.

יום אחד, בלי שאמרתי דבר, בעלי הסכים שנלך לראיון עם מנהל בית הספר החב”די. הייתי המומה. הוא היה כל כך נחרץ בהתנגדות שלו!

הלכנו. נכנסנו לראיון עם המנהל ביחד עם הילד שלנו. הוא היה קצת שובב, ולא הסכים לצאת החוצה. זה לא מצא חן בעיני המנהל, והוא הודיע לנו בסוף הראיון שהוא לא מוכן לקבל את הילד.

הייתי שבורה לגמרי. לגמרי. לא הייתי מוכנה לכזה דבר בכלל. תליתי כל כך הרבה תקוות בראיון הזה וכל כך שמחתי שסוף סוף בעלי הסכים, ופתאום…

בינתיים אמא שלי נפטרה. זה קרה מהר מאוד. חודש וחצי אחרי שגילינו שהיא חולה. זו הייתה תקופה קשה גם בגלל שהבן הקטן שלי היה קשור אליה מאוד ונוסיף לכך את העובדה שעדיין לא קיבלו אותו לבית ספר. בינתיים, המשכתי לקבל מכתבים מהרבי בכל פעם שכתבתי באגרות קודש עם אותה התשובה: חינוך על טהרת הקודש.

דיברתי עם הרב והשליח ביישוב שלנו. ביקשתי מהם שידברו עם המנהל, אבל לא תליתי בכך הרבה תקוות הפעם. הרגשתי שאין לי מה לעשות. גם אם הם ידברו עם המנהל. לא האמנתי שזה יכול לעזור במשהו.

בהפתעה גמורה, לאחר שלושה ימים המנהל התקשר ואמר שהוא מוכן לקבל את הילד. עד היום אני לא יודעת מי דיבר עם המנהל, מה אמרו לו ואם בכלל. מה שכן, הרבי היה איתנו ועזר לנו, זה בטוח.

הסבה מקצועית בגיל 32

סיפור ישן יותר, קרה לפני חמש עשרה שנה. עבדתי בביטוח לאומי ארבע שנים. זו הייתה עבודה ממשלתית, מסודרת. נהניתי בה מאוד, לא חשבתי לעזוב, אבל ה’ רצה אחרת ומצאתי את עצמי בבית. אישה בת שלושים ושתיים, עם ילד אחד, בלי שום כיוון לעבודה אחרת, בלי משיכה לשום דבר. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, ומי בכלל יקבל אותי לעבודה.

אז כתבתי לרבי, והתשובה שקיבלתי הייתה ללכת ללמוד חינוך.

אני? חינוך? לא חשבתי שיש קשר ביני לבין המקצוע הזה. אבל התשובה הזו חזרה על עצמה במכתבים מהרבי. לכל מכתב שהייתי כותבת לרבי, זו הייתה התשובה.

הרבי לא רק היה כותב לי, הוא היה ממש מעודד אותי! מעודד אותי שאני לא צריכה ללכת ללמוד הכל מהתחלה אלא רק לעשות השלמה (זה היה נכון. היה לי כבר תואר ראשון, הייתה חסרה לי רק תעודת הוראה).

מהניסיון שלי – כשהרבי כותב משהו שוב ושוב – אין לאן לברוח. התחלתי לעכל את זה שאני הולכת ללמוד חינוך.

בגיל שלושים ושתיים, תוך כדי הריון – התחלתי ללמוד להיות גננת. זה לא היה פשוט. נולדו לי שני ילדים באמצע, וכל הסיפור הזה לקח חמש שנים. בגיל שלושים ושבע יצאתי לשוק העבודה, שמתקבלות אליה בדרך כלל נערות אחרי סמינר. בגיל שלי יש להן כבר ותק של חמש עשרה שנה. מי יקבל אותי? לאן? זה היה נראה לי לא הגיוני, אבל הרבי לא הפסיק “לשפוך עליי” ברכות, ולכתוב לי על חינוך ילדי ישראל.

אני לא יודעת איך המערך הזה עובד היום, אבל לפני חמש עשרה שנה הגננות היו הולכות למשרד החינוך, ומתקבלות לראיונות אצל מפקחות. אם הייתה למפקחת משרה פנויה והיא הייתה רוצה את הגננת – היא הייתה מקבלת אותה לעבודה.

נכנסתי למפקחת של חב”ד. היא אפילו לא הסתכלה עליי, אין לי מושג למה. ענתה לי תשובה שלילית באופן מיידי ומאוד נעלבתי. איך זה יכול להיות? הלכתי ללמוד חינוך כי הרבי כתב לי, והוא ממשיך לכתוב לי על חינוך ילדי ישראל. איך יכול להיות שלא מקבלים אותי כאן?!

נכנסתי למפקחת של הממ”ד. אולי כאן השליחות שלי, חשבתי, מי יודע.

דווקא המפקחת הזו התלהבה ממני מאוד. חשבתי להתחיל במשהו קטן, להיות גננת משלימה וכך לצבור לאט לאט ניסיון, אבל היא לא הסכימה. “אנחנו צריכים מנהלות גן טובות”, היא אמרה, “אין מצב שנקבל אותך רק כגננת משלימה”.

לא היו לה משרות פנויות בשבילי, אבל היא הפנתה אותי למפקחת שלישית וההיא קיבלה אותי.

הייתי המומה אני מבוגרת מדי ובלי שום ניסיון. זה היה נס. אין לי שום הסבר אחר לזה. קיבלתי גן משלי בכפר הרא”ה, במיקום מצוין, עם אוכלוסייה טובה. כל מה שלא העזתי לחלום עליו.

כרמי שלי נטרתי

עבדתי בגן בכפר הרא”ה עשר שנים. היו אלו עשר שנים טובות ויפות. בשנה העשירית, פנה אליי השליח למוסדות החינוך של חב”ד בכפר יונה בו אני מתגוררת, וסיפר לי שהם רוצים לפתוח כאן בית ספר חב”ד. בית הספר הזה לא קיבל תמיכה מהעירייה. להיפך. עד אז היה בית ספר ממ”ד אחד בכפר יונה, שמספר התלמידים שלו היה מועט, העירייה מאוד התנגדה לבית ספר דתי נוסף שיתחרה בו.

השליח החליט, למרות זאת, לפתוח בית ספר עצמאי תחת “רשת אהלי יוסף יצחק”, ללא תמיכה של העירייה או משרד החינוך. הוא חיפש מנהלת, מורה לבנים ומורה לבנות ופנה אליי בבקשה להיות מורה לבנות של כיתה א’.

לא רציתי. עד כה עבדתי במקום מסודר, עם עשר שנות וותק. היה לי טוב שם ולא רציתי לעזוב ולעבור לבית ספר מתחיל שנפתח רק עכשיו. אף אחד לא יודע מה יהיה גורל בית הספר הזה והאם הוא יצליח להתבסס. העובדה שהוא לא מקבל תמיכה רשמית לא מצאה חן בעיניי. אני עלולה למצוא את עצמי בלי עבודה, ואם אני אעזוב את הגן הנהדר שלי, לא בטוח שאצליח לחזור אליו גם אם מאוד ארצה.

הוא ביקש שוב ושוב, הפעיל עליי לחץ, ובסופו של דבר הסכמתי בשני תנאים: הראשון, שאקבל תשובה מהרבי לעבור לבית הספר שלו, והשני – שבעלי יסכים.

התנאי הראשון התקיים – כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי מהרבי ברכה מדויקת למה שחיפשתי, כלומר, למה שהשליח חיפש: ברכה למחנך שעובד ב”רשת אהלי יוסף יצחק”, ברכה שמהשליחות שלו יגיעו כל הברכות, לו ולבני ביתו, בבני חיי ומזוני רויחי.

השתכנעתי.

עכשיו נותר התנאי השני: שבעלי יסכים. הוא התנגד מאוד בהתחלה, אבל כשהוא ראה שאני כל כך רוצה, הוא השתכנע והסכים. אז עברתי. הודעתי למפקחת ההמומה שאני עוזבת. היא ניסתה לשכנע אותי להישאר בכל דרך אפשרית, אבל הייתי נחושה בדעתי.

פתחנו שנה לא פשוטה, עם בית ספר לא רשמי, שמנסה למצוא תלמידים, מתחבא מפקחים של העירייה, מסתיר את התלמידים, שלא יראו שהם נכנסים אלינו… מחתרת כפשוטו.

בערך מחנוכה בית הספר עבר להתארח אצלי בבית. אירחתי את שש התלמידות שלי בכל יום, ופינת האוכל הייתה הכיתה שלנו.

כל התקופה הזו, הייתה רצופה מכתבים נפלאים ומעודדים של הרבי. מכתבים למחנך ב”רשת אהלי יוסף יצחק”. מכתב אחרי מכתב, הרבי לא הפסיק לעודד ולברך אותי, לפחות שתיים עשרה מכתבים כתבתי לרבי בשנה הזו, ולכולם נעניתי בכאלו תשובות.

אני לא יודעת אין להסביר את זה, אבל באותה שנה הרגשתי שמירה מיוחדת, כאילו בזכות השליחות הזו הרבי דאג לי באופן אישי. לא הרגשתי תחושה כזו אף פעם. זה היה מאוד מיוחד.

שליחות בעיר

בסוף השנה המאתגרת הזו נסגר בית הספר שלנו והתלמידים עברו לבית ספר חב”ד בכפר סבא. עדיין אין לנו בית ספר חב”ד בכפר יונה, אבל מדי פעם הרבי מזכיר לי באגרות קודש שצריך לפתוח אחד כזה.

בחופש של אותה השנה יצרתי קשר עם המפקחת שלי ואמרתי לה שאני רוצה לחזור לגן בכפר הרא”ה. היא לא הסכימה, ואני הצטערתי מאוד מכך. בשבילי כגננת אם, גן הוא כמו בית – אני דואגת לטפח, לקשט, ולתחזק אותו. הייתי אחראית עליו כמעט כמו על הבית הפרטי שלי. היה לי קשה לדעת שאני לא חוזרת לשם, לקן שהיה שייך לי עשר שנים.

יחד עם זה, הלכתי לראיון אצל מנהלת בית ספר חב”ד בכפר סבא, אליו עברו התלמידות שלי. המנהלת שמעה עליי דברים טובים מהשליח, והתרשמה ממני מאוד. היא מאוד רצתה שאני אלָמד אצלה את כיתה א’. התלבטתי, כי המפקחת הציעה לי לקחת ניהול גן טרום חובה, שנפתח בשכונה חדשה בכפר יונה. העבודה הזו לא מצאה חן בעיניי. לא רציתי לעבוד עם ילדים קטנים כל כך, אבל דווקא בעלי ניסה לשכנע אותי לקבל את המשרה הזו, בגלל שהיא קרובה לבית ולא דורשת נסיעות. הפקקים באזור הופכים להיות יותר ויותר כבדים וארוכים, ולהיפטר מהם, ולעבוד ביישוב, היה נראה מוצלח יותר.

באותו זמן, הרב והרבנית שלנו עברו לשכונה החדשה בכפר יונה והפכו לשליחים שם. ידעתי שאם אני אחליט לנהל את הגן הזה נוכל לשתף פעולה איתם – להכניס פעילויות של חב”ד לגן. אבל בכל זאת – לא רציתי לעבוד עם ילדים כל כך קטנים, ושקלתי לעבור להיות מורה בכפר סבא, ב”רשת אהלי יוסף יצחק”. אהבתי את משרת ההוראה כבר מהשנה שעברה, בה הייתי מורה בכפר יונה. גיליתי אז שאני טובה מאוד בללמד.

היה לי שבוע להחליט והייתי במתח, לא ידעתי במה לבחור. כתבתי לרבי.

התשובה הייתה חד משמעית: לעשות שליחות בעירו. לא במקומות אחרים. מיד הודעתי למפקחת שאני מקבלת את הניהול של הגן.

אני גננת בכפר יונה כבר שנתיים. וברוך ה’ נהנית ורואה ברכה בעמלי.

תודה רבי!

באדיבות מגזין עטרת חיה

לכאורה במצב שלנו, כשהאנטישמיות בעולם גואה, הייתי בטוחה שדווקא כעת יהודים יתביישו עוד יותר ביהדותם, לכאורה לא צריך להיות חכם גדול בשביל להבין את המשוואה הפשוטה הזאת. אך הופתעתי לתדהמתי לגלות, שלא כך המצב.

הוזמנתי לדבר בכינוס השליחות לקמפוסים ברחבי העולם.

כ-150 שליחות הגיעו לארץ הקודש לימי עיון מיוחדים כדי לקבל כח להמשך עבודתן. יוזמה מבורכת וחשובה מאוד! ערכו להן סיור בנובה, בישובי הדרום, היו ביניהן שליחות שלראשונה הגיעו לארץ הקודש, וביקרו בכותל.

היה מרגש לפגוש אותן, ולשמוע כל כך הרבה סיפורים מהשליחות ביום־יום שלהן.

הכי מצחיק שבסוף הן עוד העניקו לי תעודה על השיח בפניהן, רק שבאמת נראה לי שהתבלבלו היוצרות…

הן היו צריכות לקבל את התעודה ואת ההכרה כמה העמידה שלהן בחזית המערכה ללא פשרות איננה פשוטה.

(ובמאמר מוסגר, כל אמא בתקופה הנוכחית עומדת בחזית וראויה לתעודת הוקרה מטעם הבורא על המסירות שלה מול הילדים, תוך כדי עבודה בעבודת המידות ושמירה על שפיות ורוגע פנימי, בהירות ומיקוד וכו' ברגעים האחרונים של הגלות. יש עוד הרבה מה להרחיב, אבל את זה נשמור לטור אחר…)

בכל אופן, הגעתי לערב הסיכום שלהן, כיוון שרציתי לזכות לפגוש את המלאכיות האדירות שנותנות את כל־כולן למען הסטודנטים/ות שדווקא כעת עומדים בניסיונות מאוד לא פשוטים.

להאיר את הטוב

אחד הדברים שאמרתי, היה, כמה חשוב להאיר ולראות את הטוב בתקופה שלנו, ובנוסף לכך, להראות את עמדת והשקפת הרבי מה"מ על המציאות. איך נכון להסתכל על הדברים, לא להתפעל ולא להיבהל מהעולם, שכן יש לנו מנהיג לבירה, ולא אלמן ישראל. ולהישאר צמודים להוראות התורה, וכמו מחוגה – בכל רגע מחדש – לנעוץ את השפיץ שהכל יסתובב סביב ה', לזכור שהוא העיקר בחיינו והוא מסובב הכל.

והכי חשוב לזכור את הנס שה' נתן לנו בדור הזה – הרבי.

מה היינו עושים בלי רבי?!

כמו שהוא שלף אותי מבירא עמיקתא ככה הוא יכול לשלוף כל אחד ולהביאו לאיגרא רמא. פשוט להאמין בניצוץ של כל יהודי, לא עלינו העבודה להחזירו בתשובה, רק להצית את הנקודה היהודית שבו, השאר – הרבי יעשה…

אני לומדת עם יפעת הללי, כתבת בערוץ 12, לא סתם… ודווקא איתה רציתי לפתוח חברותניא – פודקאסט משובח של לימוד תניא.

אפילו סיון רהב מאיר שאלה אותי – "איך היא הסכימה ללמוד איתך תניא? והיא עוד ממשיכה בזה אחרי התגובות הרבות שהיא מקבלת?" תגובות כמו: 'מה את חוזרת בתשובה? רק אל תצלמי אותך עם חצאית ואז נבין שזהו כבר לגמרי את נטמעת בדת'… ועוד כהנה תגובות…

ויפעת הצדיקה לא רק שאינה מתפעלת מזה, היא עוד נפעמת מהתניא ורוצה להמשיך!

תראו איזו גיבורה שהיא!

כבר הזמינו אותה לכל כך הרבה מקומות לדבר על התניא ומדוע היא כל כך מתלהבת ממנו.

וב"ה זה עובר הלאה, זה הרבי.

והכל מאיתו יתברך.

חי להחיות

דבר נוסף, סיפרתי על הרב זקס ז"ל שהלך לרבי בתור סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג׳. באותה תקופה הוא היה מבולבל מאוד, במצב רוחני ורגשי לא טוב, וכשהוא שאל את הרבי שאלות על אמונה, הרבי סובב לו את הראש כאשר הוא התחיל לשאול אותו: "ומה אתה עושה למען היהודים שלומדים איתך?"

יש המשך לסיפור, אבל נסתפק בשאלה הזאת.

הרבי בעצם גרם לו להבין שהוא לא חי רק לעצמו, ברגע שנבין שאנחנו פה למען האחר, למען התעלות העולם ברוחניות.

נבין שכולנו פה שלוחים, וברגע שאנחנו נלך ב'גאון יעקב' ונעביר להם את התחושה שכל אחד מהם הוא שליח עבור חברו, הם יבינו שבתור משפיעים – הם לא יכולים לזגזג, וזה יכול לעזור להם לא רק להצית את הנשמה, אלא להגדיל ולהאדיר את אורה.

התעוררות

בהמשך לדבריי, וכנגד כל הסיכויים, השליחה בקולומביה (שבאוניברסיטה זו האנטישמיות בשיאה) אמרה, שמאז תחילת המלחמה, יהודים שאפילו לא יודעים כלום על יהדותם, עד כדי כך שלא יודעים אפילו מה זה חג חנוכה, יום כיפור או שבת, ברמה של אי ידיעה – שקיימים כאלה ימים… באו אליהם, וביקשו להצטרף לפעילות שלהם, היו רבים שהשתתפו לראשונה בחייהם בקידוש. הם אפילו לא ידעו שיש דבר כזה שנקרא 'קידוש'… ואף ביקשו לקבוע מזוזה בחדר שלהם במעונות – לאחר שביקרו מספר פעמים אצלם, ואחרי שראו והבינו כמה חשוב שתהיה מזוזה.

המעניין, שהם לא פחדו לקבוע מזוזה למרות שאר הסטודנטים האנטישמיים המסתובבים במעונות. פתאום כשעת צרה ליהודים – הגאווה היהודית מתבטאת בשיא תפארתה.

כששאלתי, אחר כך, את השליחה בקמפוס בקולומביה איך היא מסבירה את זה, היא אמרה שבזמנים האלה הניצוץ היהודי עוד יותר מתעצם וכשהם פוגשים ביהודים שנראים כמו יהודים, לפי קוד הלבוש המסורתי, כמו שהם הולכים – ורואים שהם חיים בשמחה, וללא דאגה, סומכים על ה׳ ובטוחים, אוטומטית זה מקרין ומשפיע הלאה!

כוחה של תעמולה

בכלל, היו סיפורים רבים על כך שאמנם יש אנטישמיות, אבל הרוב הלא־יהודי שרואה ופוגש אותנו בעולם, מזדהה איתנו ואומר לנו: "וואו, מה אתם עוברים… אנחנו רואים כמה המוסלמים מחריבים כל חלקה טובה"… אחרי ששומעים את זה כל־כך הרבה פעמים, אחת השליחות אמרה, שהיא חושבת שהאנטישמיות הגדולה נמצאת בתקשורת, והיא יודעת לעשות הרבה רעש כדי להנדס את דעת הקהל.

אבל רוב העולם לא נמצא שם.

מאידך, גם שמעתי סיפורים מאוד עצובים, כמו על יהודים שמפגינים בעד פלסטין כיוון שמבחינתם הם חושבים שאנחנו לא בסדר, והם חושבים שכפי שמראים בתקשורת – אנחנו אכן עושים רצח עם, במיוחד שהרבה משתמשים בביטויים הנאמרים על ידי אנשי השמאל בתקשורת שלנו – ומתרגמים לסרטונים שהערבים מפיצים בכל מקום, כך שהם טוענים: "אבל אפילו ישראל אומרת כך"… צער גדול היה לי לשמוע זאת. הרי זה ידוע שיהודים מחפשים אמת, ומבחינתם מה שהם רואים – זוהי האמת בזוית שהם חווים אותה, ולכן ההסברה הישראלית כל כך חשובה! לא רק לגויים שיבינו, אלא בעיקר גם ליהודים – שיבינו מה באמת מתרחש בארצנו הקטנה.

והעיקר – תפילות

כל אחת מאיתנו יכולה להתפלל, ואם עד עכשיו חשבתי בעיקר שצריך להתפלל על מקבלי ההחלטות, עכשיו אני מבינה שצריך להתפלל גם על יהודי התפוצות – שלא יתבלבלו ויחיו ב'גאון יעקב' היכן שהם נמצאים, בנוסף לתפילה הראשונה על הגאולה השלמה כמובן.

יהי רצון שכולם יגיעו לארץ הקודש וכבר נזכה לגאולה, שנשב לבטח אחרי כמעט 2,000 שנות גלות של צער וכאב רוחני ורגשי.

לגמרי הגיע זמן גאולתינו.

נאו ממש!!!

באדיבות מגזין עטרת חיה

היא יושבת, מתנערת מחלום בהקיץ. מסביבה חברות מדברות.

"אני רק מדמיינת את זה… תחשבו שהרבי מגיע, ואנחנו שומעות שופר וכולן בדרך לירושלים… אמן שיגיע. אמן."

"כשחושבים על זה, זה יכול לקרות ממש עכשיו."

היא מקשיבה. שותקת. מהורהרת.

חברות שלה משולהבות. היא יושבת ביניהן דוממת. חושבת.

ברור שהיא רוצה גאולה. היא מבינה שזה טוב, היא יודעת.

אבל…

יש לה חיים משל עצמה. היא אוהבת אותם. חיה אותם.

מי אמר שהיא רוצה לוותר עליהם בשביל גאולה? מי אמר שהיא מוכנה שהם יימחקו, ישתנו ויתעצבו מחדש?

היא לא אוהבת את המחשבה הזו. היא לא אוהבת שהיא מרגישה ככה. ולא מעזה לבטא את זה בקול.

מי בכלל שמח לחשוב שהוא ימצא את עצמו מרחף בחלל רוחני טהור, חף מהגשמיות המוכרת? רחוק מכל הדברים שהוא יודע ומכיר? ולמה, למה חברות שלה מדברות על גאולה בעיניים כל כך בורקות? כל מילה שלהן שורפת לה את הלב מחדש.

למה, למה היא לא כמוהן, רוצה גאולה בפשטות וזהו?

תופעת המילים התאומות היא תופעה לשונית המתארת צמדי מילים הדומים בצליליהם ובמשמעותם, למרות שהמילים לא נגזרות מאותו השורש. לדוגמא:

אפר-עפר

תעה-טעה

המסקנה היא שדמיון בהגיה מעיד על שדה סמנטי זהה. המילים הללו יכולות להוות כמעט מילים נרדפות. עוד מהסגנון הזה:

השהיה-השעיה

שאיבה-שאיפה

גולה-גאולה

?!

מה פשר הדמיון בין ההפכים הגדולים ביותר בעולם – גולה וגאולה? מדוע יש קשר בין המילים?

אם נתבונן בנושא מזווית שונה מעט, נגלה דבר מעניין נוסף. המילה גאולה מורכבת בדיוק מאותן אותיות של המילה גולה, אך בשינוי קטן. הוספה של האות א'.

איך יכול להיות שההבדל בין גולה לגאולה הוא זעיר כל כך, ומסתכם באות אחת בודדה?

גולה משמעה סבל, צער וייסורים. גולה משמעה החיים המוכרים לנו. גאולה היא כוכב אחר. היא אוטופיה, שלמות.

האם ההבדל ביניהן קטן כל כך?

בשיחת ה"דבר מלכות" לפרשת כי תשא, הרבי מסביר שבכל תהליך בעולם ישנם שלושה שלבים. שלב ראשון – קביעת מטרה, שלב שני – ביצוע, והשלב השלישי – גמר התהליך. ולא רק שכל תהליך בעולם נחלק לשלושת השלבים האלו, אלא גם העולם עצמו מתנהל לפיהם. התורה, שקדמה לעולם ובשבילה הוא נברא, היא השלב הראשון, העולם עצמו, על ששת אלפי שנותיו, הוא השלב השני, דרכו מתבצע רצונו של הקב"ה, והגאולה היא השלב השלישי. התכלית. המטרה.

כאן רואים בבירור שהגאולה לא מנותקת מהגלות. היא המשך ישיר שלה. כל מהלכי הגלות חותרים לנקודה אחת: לגאולה, לייעודו של העולם. ואם הגאולה היא ייעודו של העולם, לא יכול להיות שהיא תסתור את מציאותו. להיפך.

כדי לענות על שאלת הקשר בין גולה לגאולה, יש צורך להגדיר מחדש את המושג גאולה. וההגדרה היא פשוטה: גאולה היא שחרור וגילוי. שחרור של העולם מרוע ומקליפה מצד אחד, וגילוי מציאותו האמיתית, האלוקית, של כל הסובב אותנו מצד שני. ומה שההגדרה הזו אומרת הוא שהגאולה לא מבטלת את המציאות. היא לא מַעבר לעולם רוחני נעלה שאין לו קשר לגשמיות. ה'קאטש' בגאולה הוא שהיא מתחוללת בעולם המוכר לנו. לא הורסת אותו ולא מוחקת אותו בשום פנים ואופן.

בגאולת מצרים, נתנו המצרים לבני ישראל את כספם ואוצרותיהם. לא רק בני ישראל עלו מהגלות, אלא גם רכושו של העם המצרי, שניתן להם מרצון – לא רק העם היהודי נגאל, אלא גם מצרים עצמה. כלומר: הגאולה לא משפיעה רק על בני ישראל, שואבת אותם אל מציאות מושלמת, אלא גם על העולם. גם אותו היא מעלה לקדושה, מחדירה בו אלוקות. גואלת אותו. מרצון. ללא כפייה או התנגדות.

מסופר על אדמו"ר הזקן ונכדו שישבו  יחד. "מה אתה רואה שם?" שאל הסב.

"קוֹרָה," ענה הנכד, ובקולו תמיהה.

"אני איני רואה את הקורה", אמר הסב, "אלא את דבר ה' שמחייה ומהווה אותה."

הגאולה תחולל בעולם שינוי אחד: תגלה בו את אלופו של עולם. את הקב"ה שמחייה כל פרט. בגאולה העולם יישאר עולם, אך יהיה ניתן לראות – לראות בעיניים, לא רק להבין! – את מציאותו האמיתית, האלוקית, של הסובב אותנו. המושג הידוע "אבן מקיר תזעק" ממחיש זאת היטב: האבן תישאר גשמית, אבל ישמעו, בגלוי, את זעקתה לשמש את קונה. יראו שזו כל מהותה.

זה יהיה העולם שאנחנו מכירים, בסגנון גאולתי. עולם מתוקן, שלרע אין בו מקום. עולם בו כל אחד מכיר את מקומו ותפקידו. עולם עם גילויים אלוקיים שאנחנו יכולים רק לדמיין. עולם של אמת. של טוב. של שקט נפשי. אחד כזה שכל אחת חלמה עליו אי פעם בלי לדעת על מה היא חולמת, אבל בתוך המסגרת של המציאות המוכרת. הקוֹרָה לא תיעלם. היא תהיה, כמו שהיא, קוֹרָה של ביטוי לאלוקות. חוּמה, עבה וקשה. ואלוקית. בגאולה זה ילך יחד. זוהי גאולה.

עם מעט דמיון והשראה אנחנו יכולות לדמיין, בערך, מעט מזעיר, איך תיראה הגאולה. היא מתחילה לדבר במושגים שלנו. באותה שפה. היא עדיין נשארת במסתורין. תעלומה. איך ומה. אבל קווי מתאר ראשוניים מתחילים להתבהר, להצטייר. ציפייה של אלפיים שנה מתעוררת, מתמתחת, קורעת חבלי שינה אחרונים. כוכבים נכבים. השמש נדלקת. חלום נגמר. מסתיים. הופך למציאות. שכבת שקר מתקלפת. מתאיינת. מגלה מהות.

אותה יראו עין בעין, בשוב ה' ציון.

מקורות: שיחת הדבר מלכות לפרשת כי תשא

שיחת הדבר מלכות לפרשיות אחרי קדושים

שיחת הדבר מלכות לפרשת אמור

במסגרת חידון ה"דבר מלכות" של "אחות התמימים" השנה התקיים גם מסלול יישומי במסגרתו התקיימו גם תחרויות כתיבת מאמרים. מאמר קולע זה של חיה מושקא גבירץ הינו אחד מהם.

באדיבות מגזין עטרת חיה

להרשמה לחצי כאן