שלום לכולם
השבוע נקרא בפרשת ואתחנן
פרשתנו פותחת בתיאור מרגש מחד אך קשה מאידך על משה רבינו הפותח בתחינה ובתפילה ל-ה' לזכות ולהיכנס לארץ ישראל ועל תשובת ה' אליו.
תחינתו של משה רבינו:
וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן.
תשובת של ה' אליו:
וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
ולא רק זאת אלא:
וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.
מתנהל כאן דו שיח כל כך רגשי ואינטימי בין ה' ובין משה על הזכות להיכנס לארץ ישראל אליה ציפה בכיליון עיניים וייחל בכל לבו לאחר מסע מפרך של 40 שנה, רגע לפני מודיע לו ה' יתברך את הארץ תוכל לראות מרחוק אבל לא תזכה להיכנס אליה! ולא רק זאת אלא כעת אתה אמור לחנוך את יהושע בן נון ולהעביר לו את שרביט ההנהגה!
מה היה צריך לקרות ש-ה' יתברך היה נענה לתחינתו ותפלתו של משה? מדוע מנע ה' ממשה להתחנן אליו ולבקש עבור עצמו? מה הייתה הציפיה הסמויה של משה בהתחננו אל ה'?
לשם כך נקדים לבאר את מהותו וייחודיותו של יום ט"ו באב.
ט"ו באב מגלה את הסוד לחיבור רגשי עמוק בין בני אדם!
ט"ו באב נודע כיום מיוחד. מה בעצם מאפיין את היום המיוחד הזה?
בתלמוד הבבלי במסכת תענית נכתב כך על היום הזה: "אמר רבי שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו.. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך! אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל " (תענית כ"ו עמ' ב').
בתולדות עם ישראל לאורך הדורות אירעו עוד ששה מאורעות משמעותיים ביום זה ט"ו באב (שלא ניכנס אליהם כעת).
אך נציין למנהג ישראל מבורך המובא בספרי חסידות כי החל מחמישה עשר באב נהגו לאחל איש לרעהו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. זאת משום שביום זה מתחילים ימי התשובה, וכמרומז במזלו של חודש מנחם אב שהוא 'אריה' – ר"ת א'לול ר'אש השנה י'ום הכיפורים ה'ושענה רבא, היינו שבחודש מנחם אב נרמזים תחילת וגמר שלמות התשובה שעיקרה הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכל איש ואשה. (אוצר מנהגי חב"ד, אלול-תשרי, עמ' י"ב-י"ג).
כאשר אנו באים לדבר על זוגיות אנו צריכים לנסות ולהבין מה המאפיין המהותי העיקרי והייחודי דרכו ניתן לחבר בין בני אדם בכלל ובין שני המינים בפרט?
קשר אנושי נשען על היכולת לראות ולחוש את הרובד הפנימי והעמוק בנפש האדם מה שמאפשר להתאחד עם הזולת ממקום אובייקטיבי.
כאשר אנו ניגשים לנסות ולקיים קשר משמעותי עם הזולת אנו נדרשים לחבור אליו מתוך ידיעה עמוקה. ידיעה שתוכנה התבוננות שכלית בתחילה בנקודת מבט כוללנית על מהות האדם עמו אני מעוניין בקשר. לאחר מכן בהתבוננות פרטית על מאפייני אישיות האדם עמו אני מעונין בקשר שבסופה תתרחש ההולדה של הרגש אהבה ויראה (יראת הרוממות הנרכשת מתוך כבוד לזולת ולא מתוך פחד ואיום) כלפי הזולת עמו אני בא בקשר.
התבוננות שתכליתה ומהותה לעורר את הצד הרגשי שבי אליו או אליה. אהבה ויראה שתחוקק עמוק במוחי ולבי ותיתן את אותותיה בקשר נוגע דואג ואכפתי הבא לידי ביטוי בעשיה בפועל למען הזולת וכלפי הזולת עמו אני בא בקשר!
משמעותה של ידיעה הנה מחויבות לעשיה! כאשר אני יודע אני עושה, אני לא מאפשר לעצמי לברוח מהאחריות שבעשיה הנגזרת ממחויבות שבידיעה. לכן אנו מוצאים עצמנו לפעמים במקום של רצון לא לדעת, שכן כאשר לא אדע לא אהיה מחויב לפעול.
האדמו"ר הזקן מבאר בספר התניא (פרק ג') בפירוש המילה דעת וז"ל: "והדעת הוא מלשון (הפסוק בבראשית פרק ד' פסוק א'): והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות", כלומר: על מנת להכיר את הפנימיות של האדם, לחוש ולהרגיש אותה, האדם נדרש להתקשר ולהתחבר לזולת.
תכונת הידיעה מספרת לנו על היכרות מעמיקה עם הדבר אותו אני יודע, כשבמקביל אני מתקשר וחובר אליו. כל זמן שחסר בידיעה- בדעת, הדבר לא מחייב את עשייתו בפועל ממש!
וכפי שהאדמו"ר הזקן מבאר (שם) "כי אף מי שהוא חכם ונבון… הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא".
האהבה והיראה הנן פועל יוצא של התקשרות וכל זמן שאין הולדה של אהבה ויראה אין ביטוי להתקשרות.
ובהמשך כותב אדמו"ר הזקן (שם) "ועל כן הדעת הוא קיום המידות וחיותן"
בחסידות חב"ד מבואר: שספירת הדעת מכונה- "מפתח הכולל לששת המידות", מה שמסביר את תכונתה הייחודית והעיקרית של הדעת החודרת את האדם כולו ומאחדת אותו סביב הדבר אותו הוא מבקש לדעת, אליו הוא רוצה להתקשר ולחבור.
אם כן כאשר אני מכיר ויודע את הדבר לעומקו ומאוחד עמו, אין לי אפשרות שלא לפעול בהתאם לצורך העולה מהדבר אותו אני יודע.
ידיעה משמעה חיבור:
אריך פרום בספרו 'אמנות האהבה' ( 1998) מדגיש את הצורך הבסיסי של כל אדם לדעת את זולתו, צורך המבטא רצון עז להכיר את הזולת לפני ולפנים, להכיר את מהותו, לחשוף את ייחודיותו, כל זאת על מנת לחבור לזולת בצורה אינטימית.
הידיעה מפיגה את החרדה הקיומית מפני 'לא לדעת' ומאפשרת חבירה אינטימית בין בני אדם ללא חשש מביקורתיות או שיפוטיות.
היכולת 'להופיע' אל מול העולם כפי שאני ואיך שאני מותנית בסוג ואופי המפגש בין בני אדם!
ככל שהמרחב בו אני 'מופיע' בעולם מרגיש לי בטוח ומוגן כך 'ההופעה' שלי אל מול העולם תהיה יותר אותנטית!
החשש מפני המפגש עם העולם, מספר את סיפורה של החרדה הקיומית אתה האדם מתנהל בעולם וחש לא מוגן ולא בטוח, לשם כך נזקק האדם לדעת- לחבור להתקשר לזולת ולחוש מוגן ובטוח!
הכמיהה לצאת מכלא הבדידות, הנה המשיכה לדעת את הנפש שלנו ושל הזולת, אך ככל שנעמיק בניסיוננו לדעת את עצמנו ואת האחר, כך תחמוק מאתנו מטרת הידיעה. אך כל זה איננו מונע מאתנו להמשיך לחקור את נפש האדם.
כך שידיעה הנה הדרך המשמעותית להתחבר ולהתאחד עם הדבר אליו אנו רוצים לחבור באופן הכי קרוב וחזק.
קשר הדדי נשען על אכפתיות האחד מהשני עד כדי הרגשתו האחד את השני!
הרבי מליובאוויטש מבאר את המילים בפסוק: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" כך: משה רבינו הוא זה שנצטווה לעצור את תפילותיו ולא להוסיף לבקש ולהתחנן ל-ה' אודות כניסתו לארץ, אמנם אלו היו ישראל מבקשים ומתפללים עבורו היה נכנס לארץ, שכן הם לא נצטוו שלא להתפלל עבור משה וכניסתו לארץ ישראל.
כאן טמון 'הנעלם' בשיח הכל כך מרגש וסוער שבין משה רבינו ל-ה' בנוגע לכניסתו של משה לארץ ישראל. ה' יתברך בדבריו מדייק ומפנה את תשומת לבו של משה לכך שבקשתו ומימושה מופקד בידי צאן מרעיתו, עם ישראל!
משה נכנס לדו שיח כל כך משמעותי עם ה' יתברך על מהות הקשר שלו עם עם-ישראל, על כך שהוא לא יכול להיפרד מהם בעת הזו, על כך שהוא לא משאיר שבויים מאחור וגם דור המדבר חייב להיכנס עמו לארץ ישראל ומבחינתו זהו תנאי לכניסתו לארץ, משה לא חושב על עצמו כלל, הוא עסוק כל כולו בגאולתן של ישראל שתתרחש עם כניסתם לארץ המובטחת ומתעקש על כך שכולם, אבל כולם נכנסים!
משה מספר לקב"ה על נאמנותם של עם ישראל אליו לאורך כל הדרך, על אהבתם האין סופית אליו, על הקשר המיוחד שנרקם ביניהם וקשר את גורלם יחד זה 40 שנה במדבר העמים.
משה מתוודע לאהבתה האין סופית של עם ישראל אליו כאשר הוא מצווה לעלות ל-'ראש הפסגה' לצפות בארץ המובטחת מבלי להיכנס אליה ולאחר מכן מצווה לעלות אל הר נבו שם ימצא את מותו וייפרד סופית מעם ישראל. הוא רואה במו עיניו וחווה בגופו איך עם ישראל מתייצב מולו ולא מוכן לאפשר לו לעלות להר נבו בידעם שבכך הם מקבלים את הסתלקותו של משה ומאפשרים את פרידתם ממנו!
משה מבקש מעם ישראל בין השורות זכרו: 'אין מלך ללא עם', ישנו חלק בקשר שלנו שתלוי אך ורק בכם ובהבעת הרצון שלכם עבור ה-ביחד שלנו, ובכדי לזכות ולקבלו, אני לא יכול להשפיע יותר ממה שכבר התחננתי ובקשתי עבורי-עבורכם-עבורנו!
אמנם: עם ישראל כל כך שקוע בתפילתו ובתחנוניו של משה ל-ה' ומייחל לכך שיתקבלו לפני ה' יתברך, מה שגוזל מהם את הפניות הנפשית והרגשית לחשוב להתפלל ולבקש מ-ה' יתברך עבור משה! החרדה מעצם הידיעה שמשה לא ייכנס אתם לארץ ישראל טורפת כל אפשרות לחשוב על כך שהדבר בכלל תלוי בהם!
קשר הנו דו ממדי, הנו שיתופי, ומשמעותו הנה שרק כאשר שני הצדדים המחויבים לקשר פועלים יחד להשיג מטרה כל שהיא, היא ברת ביצוע! רק כאשר פועלים בשיתוף יחד אזי מוצאים את הביטוי ואת המימוש של הקשר העצמי.
כואבת לנו הרגל!
אחד הסיפורים המפורסמים על רבי אריה לוין המכונה רבם של האסירים מתאר איך רבי אריה הולך יחד עם אשתו הרבנית אל הרופא בשל כאבים עזים שהיו ברגלה. לאחר שנשאלו על ידי הרופא מדוע הם באו אליו, השיב רבי אריה "הרגל של אשתי כואבת לנו"..
סיפור זה מבטא ומלמד מהי אהבה אמיתית, מהו חיבור כנה בין אנשים אהבה וחיבור עד כדי הרגשת כאבו וצערו של הזולת. כשאנשים קרובים אלינו סובלים או כואבים ולהיפך שמחים ומאושרים, אנחנו מרגישים את זה כאילו הכאב או השמחה היא שלנו. ככל שהאהבה והחיבור בין הנפשות גדולים יותר, עמוקים יותר, משמעותיים יותר, כך כאבו, סבלו או צערו של האחד ולהיפך שמחתו ואושרו פועלים ומורגשים אצל השני.
קשר הנשען על מאפיינים אישיותיים לעומת קשר הנשען על מאפיינים חיצוניים !
מכאן ניתן ללמוד על משמעותו של קשר זוגי ועל כוחו של יחד האחד עבור השניה!
זהו סודו של קשר: היכולת של כל אחד מהצדדים להבין ולהרגיש את מחויבות הקשר ועצמתו ועד כמה גדולה השפעתו בקשר על הזולת ועד כמה בכוחו לפעול למען הזולת!
מידת האכפתיות והדאגה הנה הפועל יוצא של הידיעה שבקשר כאמור, שהנה היישוג והיישום של המחויבות הבאה מידיעת הזולת.
קשר זוגי מתבסס על היכולת לחוש האחד את השנייה, להבין מתי נדרש ממני לקחת אחריות ולפעול עבור הקשר שלנו!
לפעמים מתוך שקיעות בהישרדות הקיומית היומיומית אנו שוכחים שקשר זקוק לחמצן ובכדי להפיח חיים בקשר צריך להיות בקשר מתמיד עם הקשר!
אהבה הנה פועל יוצא של ידיעת הזולת כאמור:
הקשר שבאהבה משמעו היכולת לחבור לזולת ולחוש את צרכיו כאלו היו שלי ממש!
והאהבה שבקשר משמעה האחריות שלי לפעול למען הקשר שלי עם הזולת!
היכולת לדרוש מהזולת לשאת עיניו ולתבוע את הקשר המיטבי, נובעת ממקום עמוק להבנה של קשר מהו!
היציאה מאזור הנוחות אל מרחב פתוח וחשוף: "בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו.. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים". היא זו המאפשרת את הבסיס ואת המרחב לקשר עמוק, יציב, מאושר ומחייב!
'בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן': המסר אותו מבקשות להעביר לנו בנות ירושלים הנו: אין באמת משמעות אמיתית לאופנה ולסטיילינג אם החיפוש אחר בן זוג מסתכם בכך! בכדי להעניק משמעות פנימית ללבוש ולצו האופנה המתחדש יש צורך לקשור ולחבר אליו את הפשטות שבבגדי לבן!
כלומר: היופי הזוהר מקבל את ביטויו ביופי שבפשטות, היופי שבבגדים זוכה לביטוי עמוק רק כאשר הוא נשען על הבסיס שביופי הטבעי, הפנימי!
ולכן כאשר היופי הפנימי בא לידי ביטוי במפגש עם הזולת יעשה הזולת הכל כדי שהזולת יחוש בנח בקרבתו ולא יתבייש חלילה! גם אם זה דורש ממנו להופיע לפניו בפשטות! 'בבגדי לבן'- ללא החצנה של יכולות אישיות ויכולות בין אישיות, כישרונות אישיים וכישרונות בין אישיים, יכולות פיננסיות, וכד'.
ההבנה שלצורך קשר עמוק ואמיתי נדרש הרבה מעבר לנראות חיצונית והפגנת כישורים אישיים ובין אישיים הנה אבן היסוד של בנות ירושלים.
לחולל בכרמים הנה תנועה בנפש- המספרת על אדם מלא מתוכו, שמח בחלקו, הנותן חופש וביטוי עצמי למי שהוא ולמה שהוא!
אדם שלבו חלל בקרבו ואין הוא מלא מתוכו לא מסוגל להשתחרר באמת, הוא זקוק לאמצעים חיצוניים שיניעו אותו שיפעילו אותו!
רק אדם המחובר לאישיותו פנימה, חש חופשי ומאושר לתת דרור וחירות לרגשותיו הפנימיים ולצאת למחול באופן ספונטני.
רק אדם הנתון בעמדה נפשית שכזו יכול למצוא מרחב מאפשר לצד הזולת מבלי לחוש מלאבד את מקומו, כבודו או מעמדו.
אדם המבקש טובת חברו מחד ועושה במקביל כל אשר ביכולתו בכדי לגרום לטוב הזה להתקיים מאידך, מספר על אדם שהקשר הבין אישי שלו הנו קשר בריא, מיטבי ומסב לו אושר אמיתי
זוהי אם כן הדרך לזוגיות מאושרת: היכולת לבקש את הטוב ביותר עבורנו כזוג מחד, ובמקביל לפעול ככל יכולתנו לקיים את הטוב הזה אשר אנו מבקשים עבורנו.
זאת על ידי יצירת מרחב מאפשר עבור בן או בת הזוג, מרחב של בית חם ואוהב, בית בו יוכלו לממש את עצמם לצדנו מבלי לחוש או להרגיש מאוימים מכך!
"ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך"!
מלאכת בורר הנה אחת מ-ל"ט מלאכות האסורות בשבת, הגדרתה ההלכתית של מלאכה זו הנה: "הפרדה בין שני מינים המעורבים זה בזה"!
'שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך'- נשיאת העיניים בברירה בין שני המינים הנה ביטוי עמוק לאישיות ולנפש האדם הבורר לו ועבורו מהמקום בו הוא נתון בחייו!
כלומר: כל מה שבורר ובוחר האדם בחייו תואם במדויק את מי שהוא ומה שהוא בעת ברירתו ובחירתו. האדם בורר ובוחר עבורו במדויק את מה ומי שהוא מגלם בעת הברירה והבחירה! ובהתאם לכך נעשית בחירתו בבחירת לבו!
וזו היא הקריאה מבנות ירושלים לבחור: 'שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך': שא נא עיניך, כלומר: התרומם מעל המציאות היומיומית, מעל השגרה בה אתה נתון ושקוע, וראה– שים לב היטב למי ומה נמשך לבך, ושאל את עצמך מה אתה בורר, כלומר: מה משמעות הברירה והבחירה שאתה עושה כעת עבורך? ומה היא מספרת עליך? רק אחר מכן ברור לך את בחירת לבך! כי מה שתברר ותבחר הוא 'לך'– כלומר: שלך- ממך!
שבת שלום ומבורכת
לעילוי נשמת רחל בת זהבה
