Author Archive

סיפורי ניסים בשליחות אצל הפצועים • מרגש

אסתי לנצנר באדיבות מגזין 'עטרת חיה'

ימים הם ימי סוף הגלות, ימים של צירי לידה חזקים שאחריהם תגיע מיד הגאולה האמיתית והשלימה. לא קל לנו אבל אנחנו בטוחים יותר מאי פעם שהגאולה כבר כאן. אני מאמינה באמונה שלימה שעד שגיליון זה יגיע לידכם המצב ישתנה מן הקצה לקצה ונעסוק בסיקור הגאולה וסיפורי חוויות מהתפילה הראשונה בבית המקדש. אבל בינתיים… קבלו הצצה למאחורי הקלעים של מפעל השליחות במרכז הרפואי ״קפלן״ שבשבועות האחרונים נדרש להתמודד עם מציאות קשה של עשרות פצועים שאושפזו בשל המתקפה הרצחנית על ארץ הקודש.  

הרב עידן ולילך מקאניק משמשים כשלוחי הרבי מלך המשיח שליט"א בבית הרפואה ״קפלן״ ברחובות מזה 11 שנים. אני תופסת את לילך לשיחה בין 'משמרת למשמרת' בבית הרפואה. 

אנחנו מדברות על הסיפורים הקשים, סיפורי הניסים המרגשים ועל האמונה השלימה שאלו השניות האחרונות של הגלות.

מסביב לשעון

"את השיחה שלנו אני רוצה לפתוח דווקא בדברים מעודדים. אנחנו נמצאים כבר שלושה שבועות בתוך מערבולות של רגשות קשים ולילות ללא שינה בעקבות מפגשים יומיומיים עם אנשים שיצאו בעור שיניהם מתופת המרצחים הארורים" היא אומרת ונאנחת. "בנוסף לזה יש את העשייה מסביב לשעון בבית חב"ד לצד תפעול הבית הפרטי שלנו וגידול ילדינו שיחיו. 

הפער בין תהומות העצב שנפערו שם לבין החיים שמתנהלים מחוץ לכותלי בית הרפואה פשוט עצום, כמו שני עולמות אחרים ולצד זה אני רוצה לשים את הזרקור על הדברים המרגשים שהמצב הזה הביא איתו. 

אנחנו רגילים בזמן שגרה לתפעל את מערך ההתנדבות שלנו בבית הרפואה בעזרת מתנדבים קבועים. בשבועיים הראשונים, כאשר בתי הרפואה היו עמוסים בפצועים, המצב היה אקוטי במיוחד, היינו חייבים עזרה טכנית ושעוד אנשים יבואו להסתובב איתנו במחלקות. פרסמנו שאנחנו מחפשים מתנדבים ועוד באותו היום קבוצת המתנדבים שלנו גדלה פי שלושה.

היו אנשים שמיד התנדבו להגיע למשמרות והיו כאלה שגייסו מצרכים ותרומות וב"ה הוצפנו בעזרה מכל כיוון. זה הגיע למצב שנאלצתי לסרב לאנשים שרצו להצטרף כי כבר ב"ה יש די. באופן כללי, ההתגייסות וההתנדבות שיש עכשיו בעם ישראל מחממת מאוד את הלב. אני חושבת שכמעט ואין אדם אחד בישראל שלא נתן את חלקו במשהו למען אלו הזקוקים לכך ואני בטוחה שזה עושה רעש גדול מאוד בשמיים. 

"כרגע אפשר לומר שהמצב יותר 'רגוע' כי הרבה פצועים השתחררו ונהייתה קצת רגיעה. בשבועיים הראשונים היו לנו משמרות של מתנדבים מ – 08:00–01:00 בלי הפסקה. המתנדבים עברו עם עגלות של שתייה חמה וסנדוויצ'ים, בליווי גיטרות ומאור פנים. הצוות הרפואי היה אחראי על בריאות הגוף ואנחנו היינו אחראים על בריאות הנפש. 

בתוך כל הכאב האינסופי הזה ראינו גם התעוררות עצומה של אנשים לרוחניות, אם לפני כן אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות היו מתרחקים מאיתנו או מסרבים בנימוס פתאום עכשיו פגשנו אנשים שצמאים לרוחניות. יש כאלה שאמרו שזה בא מהצורך שלהם להודות לקב"ה על כך שקיבלו את חייהם במתנה ויש כאלה שמחפשים אור ותקווה לימים טובים יותר ולגאולה".

בהמשך הכתבה מובאים סיפורים כואבים ומי שזה עלול להכביד עליה שתעצור כאן.

"כי אתה עימדי" 

"אחד המקרים המטלטלים שהיו לנו התחיל בטלפון שקיבלנו באמצע הלילה מבית הרפואה ובו סיפרו לנו שיש במחלקה ילד כבן תשע, עולה חדש מאוקראינה שברח יחד עם הוריו מהמלחמה. הם עלו לבד, ללא בן משפחה נוסף והתמקמו באחד מיישובי הדרום. 

יומיים שלמים לאחר שהתחילה מתקפת הטרור האיומה הצבא מצא אותו מתחבא בין השיחים כשהוא פצוע מירי בגבו, רועד ומפוחד לאחר שהיה עד לרצח הוריו… כשהוא הגיע לבית הרפואה התקשרו וביקשו מאיתנו שנגיע בדחיפות. כמובן שמיד הגענו וגילינו ילד מתוק עם עיניים עצובות נורא, בבגדים קרועים, שאינו מבין מילה בעברית ומבוהל עד אימה.

ישבנו עימו במשך זמן רב וניסינו לתקשר איתו כמיטב יכולתנו. ניסינו ללטף, להצחיק, להרגיע ולחבק ובתוך הלב בכינו נורא על הילד הקטן שנשאר כרגע כל כך לבד בעולם. בכינו גם על הבדידות הנוראה שיש לו בחיים כרגע שהיא קשה הרבה מעבר למה שהראש מסוגל להבין" היא נאנחת בכאב וממשיכה "לא עזבנו אותו לרגע, דאגנו שיגיעו מהקהילה נשים דוברות רוסית שיתקשרו איתו, דאגנו לו לבגדים והשתדלנו 'להנעים' לו את הזמן שהוא היה מאושפז. לבסוף הוא השתחרר ונמצא כעת תחת אחריותם של שירותי הרווחה שידאגו לו ואני מתפללת בשבילו שימצא לו בית טוב ואוהב" היא מסכמת בעצב.

עיניים להם ולא יראו

"בין הפצועים הרבים שהגיעו, פגשנו בחור צעיר שבזמן המתקפה הרצחנית שהה במסיבה בה נכחו אלפי צעירים ונרצחו כמה מאות מהם, ה׳ ירחם. הוא סיפר שהוא מצא לו מקום מסתור ואז הוא נורה ברגלו מאש המחבלים. במחשבה של רגע הוא לקח מעט דם מהרגל ומרח על החולצה שלו באזור הלב ובמשך חמש שעות הוא שכב מבלי להניד עפעף והעמיד פני מת.

הוא היה בסכנה איומה, מאות מחבלים חלפו על פניו ובאורח נס הם לא ראו אותו, אותו בחור הבין שחייו ניצלו בנס גדול ולא שכח להודות על כך לקב"ה. כמוהו פגשנו עוד עשרות פצועים שסיפרו על ניסים גדולים ועל זה שהם שקיבלו את החיים שלהם במתנה, הסיפורים האלה מעודדים מאוד ונותנים הרבה כוח להמשיך".

כוח המשלח

"בשבועות האחרונים נפגשנו עם המון אנשים ששרדו את התופת, שמענו סיפורים מפיהם של האנשים שחוו את מה שהראש אפילו לא מסוגל לדמיין, אנשים שאיבדו יותר מידי, והרגשנו שהמעט שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זה פשוט להיות שם בשבילם.

אתן לא מתארות לעצמכן מה כוס קפה חם, סנדוויץ' טרי וחיוך יכולים לעשות לבן אדם.

"אחד הדברים שאנחנו רואים כל הזמן אלו המבטים של האנשים כשאנחנו נכנסים למחלקה. לא יכולה לתאר בכלל את המבט המאושר של האנשים שרואים מסוף המסדרון כי אנחנו מתקרבים אליהם, החיוך כבר נמרח על פניהם והם מחכים שנתקרב אליהם.

אני יודעת שהם מחכים לנו ועובדה זו נותנת לי המון כוח להמשיך כשאני יודעת כמה כוח הם מקבלים מאיתנו בשעה שהם נמצאים בתוך תהומות של כאב והקפה הזה שהבאנו להם, הסנדויץ', החיוך, החיבוק שאומר 'כואב לנו יחד איתכם' זה שווה הכל. אני רואה על הפנים של האנשים איך הם עוברים ממצב סטטי למצב מאושר – מההבנה של 'אני לא לבד, יש כאן עוד אנשים שנמצאים איתי פה וכואבים איתי את הכאב שלי' והכוח שהם מקבלים זה הכוח שלנו להמשיך".

לסיכום, אני מאחלת לעם המופלא שלנו שתמיד נהיה מגובשים, צבא של אחים ואחיות, כאיש אחד בלב אחד נצעד כולנו לירושלים הבנויה בארץ ישראל השלימה! 









צ"ה: אסיפת היערכות מושקעת למפקדות בביתר























מבצע ענק לצוות צ"ה לפעילות בימי הלחימה



בנבחרת צ"ה מכשירים את המפקדות הבאות





















 





  























שרה רטובסקי: מאיפה להתחיל?

איפה להתחיל?

חלפו כמה שבועות מפרוץ המלחמה

הלב לא מעכל

העין לא יודעת על מה להסתכל

והשכל הקטן שלי תוהה על דרך להסתגל…

מצד אחד המציאות כואבת ולא נתפסת בשכל אנושי

כל אחד מאיתנו שותף לצער בפן אישי

ומצד שני ניסים שנותנים לנו כוח

וגורמים לנו לא לשכוח

שיש פה אלוקים והוא מנהל את המערכה.

אתמול בבוקר רציתי לכתוב על החיילת ששוחררה

טרם כתבתי ושוב הלם נורא

חיילים שלנו שנהרגו שם

קדושים אמיתיים שמסרו נפשם.

איך?

ריבונו של עולם, אנחנו עם אחד

והכי הכי מיוחד

אחי אחי מאוחד

ברור לי שה' אוהב אותנו אהבה הכי גדולה

ה' מוליך אותנו לגאולה!

הדרך ארוכה רבת מכשולים

אבל על אבא לא שואלים.

תאמר לצרותינו די

שבענו צער יותר מידי

רוצים שתוליכנו בדרך מהירה

היישר לירושלים לבית הבחירה

ועוד משהו, ה' תזכה אותי להודות

על עתיד של ניסים ונפלאות!!!

תמר שור: לא מוכנה להמשיך ככה

הערב המכונן

התוועדות ו' תשרי לכבודה של הרבנית חנה ע"ה הייתה לי ערב מכונן שאני מאמינה שישמש נקודת ציון בחיי. נשות כרמיאל המקסימות הזמינו אותי להתוועד עימן ובאתי. הייתי אחרי יום גדול של עשייה וסטרואידים (היה טיפול היום) ולא היה דבר יותר טוב ומתאים שהקב"ה היה יכול לזמן לי מאשר ההתוועדות המשובחת הזו.

חשבתי על מה אני רוצה לדבר, והכנתי שלל סיפורים ומסרים. למעשה בפועל, התחלתי בספונטניות עם סיפור התשובה שלי. שנים הייתי מספרת אותו, וכבר שנים שלא סיפרתי – די, פאסה, התקדמנו משם אנחנו כבר במקום אחר. אבל בהתוועדות הזו, ואולי בכוחה של הרבנית – הסיפור יצא ממני והרגיש אחרת לגמרי. פתאום הייתה לי את כל היריעה פרוסה לפניי והצלחתי לראות דברים בפרספקטיבה של תקופה. זה כבר סיפור עם התחלה, אמצע והמשך אינסופי שנרקם במשך קרוב ל–20 שנה.

אני כבר לא נותנת את האנקדוטות המשעשעות מתחילת המפגשים עם ארז ומסיימת בסיפור על תשרי הראשון אצל הרבי. כל אלו היו תופסים את כל המקום והסיפור היה מסתיים שם. היום זוהי רק ההתחלה, והיא התחלה טובה אבל ההמשך – מרתק ומפתיע כאחד. המשכתי ודיברתי וסיפרתי את השנים שאחרי, את הנישואים ואת קשיי הזוגיות המתרקמת, את הילדים ואת אתגרי ההורות המתהווה, את השליחות ואת הכישלונות שחוויתי. סיפרתי על בחירות טובות ורעות, על תודעה שהובילה לבדידות נוראה ועל הכעס שליווה אותי שנים ועדיין מהווה אבן נגף לא פשוטה לעיתים.

אבל החשוב מכל הוא שבכל הסיפור הזה היה משהו חדש, שתמיד היה חסר כל השנים – הייתה שם אהבה עצמית, הייתה שם קבלה, הבנה, הכלה לעצמי ולתהליך ולכל מה שבא עימו. אני זוכרת שבתחילת דרכי הרבנית ברוריה אשכנזי העירה לי בטוב טעם כי יש לי נטיה קלה לרדת על עצמי בשיפוט יתר ולהוריד את עצמי. היום אני נזהרת מזה, לומדת להכיר גם במעלות שלי ולהיות אמיתית בשיפוט, אם כבר לשפוט אז לשפוט בהגינות – לראות את הכל.

המשכתי ועברתי עימן מתל אביב ליקנעם, לרחובות ושוב ליקנעם. עברתי איתן תהליך של הכרה בתודעה מקולקלת שגרמה לבחירות לא נכונות והגבירה לחץ וכעסים. סיפרתי להן על האבחון ועל המתנות שהוא הביא וגם על דיכאון ארוך וקשה שכמעט והכריע את הכף. וסיפרתי על נס ההצלה שלי, על בעלי שלא ויתר עליי ולו לרגע, על כך שאני הצלחתי לא לוותר על עצמי ועל הקב"ה שחס על שנינו ושלח ועדיין שולח את השליחים המדוייקים להראות לנו את הדרך.

לוקחת מתשרי את הסליחה

השנה הזו התחילה בפריצת דרך, פריצה אמיתית – הבנה שהאמת מנצחת את הכל. אם אני רוצה להיות אמיתית עם עצמי, עלי לקבל את כל התמונה כולה, וזו מתנה שקיבלתי בהתוועדות הזו. ראיתי את התמונה בשלמותה עד כה. הבנתי משפט שקראתי בספר של הרב ערד ("לך לך לעצמך האמיתי") שאומר שאם עברת תהליך והבנת בשכל שיש לך איזו מגבלה אמיתית שנובעת מתנאים חיצוניים או מתכונת אופי (נגיד כעס, סתם דוגמא), אז מה שיש לך לעשות עם זה (שמנה לב, הדבר מפתיע) – לקבל את המגבלה הזו בשמחה ולהשלים עם המצב מתוך אמונה שהכל מכוון מלמעלה. (תקראנה בעצמכן, עמוד 189) .

מה זאת אומרת להשלים עם המצב מתוך אמונה?! האם עליי לקבל את זה שאני…לא משנה מה (כועסת, תוקפנית, חסרת סבלנות, מבזבזת זמן, קונה באובססיה, גולשת)? הרי זה פתח להפקרות גמורה ח"ו.

נורא בלבל אותי המשפט הזה וכמה ימים ישבתי עם ארז עד שהתיישב לי. וזה עובד ככה:

אני מתמודדת עם איזו תכונת נפש מקולקלת (אני לא מדברת פה על פסיכוזות או אלימות וכדומה) נאמר כעס. שנים אני מתמודדת עם התכונה הזו ונלחמת בה בכל דרך אפשרית, אני מנסה למגר אותה ומצליחה לעיתים ואז היא שבה וחוזרת. במשך כל השנים האלו מעולם לא העליתי על דעתי לקבל אותה. להפסיק להילחם. הרי כשאני דוחפת ונלחמת עם קיר בכל הכוח שבי, הקיר לא יזוז ורק ישיב מלחמה וידחוף יותר חזק מהצד שלו. אבל אם אני משחררת את המאבק, ובודקת בשכל שיש פה משהו אמיתי, ומקבלת אותו בשמחה מתוך הבנה ברורה שמדובר כאן בהשגחה הפרטית שלי ומשלימה עם זה ש(לעת עתה) זה המצב, אזי התמונה מתחילה להראות אחרת.

ולמה? כי אני יכולה סוף סוף להתחיל לסלוח לעצמי, ומי שיכול לסלוח לעצמו, יכול לסלוח גם לאחרים.

כבר לא נלחמת

אם אני מקבלת את עצמי באהבה ובשמחה אני יכולה לבחור לפעול אחרת בסיטואציה נתונה.

הילדים מתווכחים ביניהם, אני מתחילה להעלות עשן מהאוזניים ככל שהטונים ביניהם עולים. בטבע או בהרגל שלי, הייתי באיזה שהוא שלב מתערבת, מתפוצצת, אומרת מילה לא נכונה ומלבה את הכעס של כולם. היום אני מתאמנת על דרך אחרת. הסיטואציה אותה סיטואציה, אני בוחרת להגיב שונה ולא מתוך מקום שמנסה לשכנע אותי להירגע ולהגיב אחרת כי זה מה שנכון (ניסיתי את זה ולא עבד) אלא להיפך – אני שומעת את הטונים עולים, אצלם וגם אצלי בראש, ואני מזכירה לעצמי שנכון לעכשיו יש בי עדיין מידת כעס לא מתוקנת, זו ההשגחה הפרטית שלי, זה מה יש כרגע.

בתור אחת עם הרגל לכעוס אני עלולה להחמיר את הסיטואציה אם אפתח את פי. אי לכך ובהתאם לזאת הדבר הכי טוב עבורי כרגע הוא ללכת למקום אחר, לשים אוזניות, שיעור, לתלות כביסה (ולא מישהו אחר) להבין שעם התכונה הזאת הכי חכם יהיה לתפוס מרחק ולשתוק. יש פה הכלה של המצב שלי ובחירה אחרת, ולא נסיון להיות אמא טובה ורגועה מבחוץ כאשר מבפנים אני נשרפת. אני מבטלת את אפקט המלחמה ומנטרלת את האויב, שהוא בעצם אני.

היכולת הזו לסלוח הולכת ללוות אותי בעז"ה הלאה לאורך חיי, ההבנה שסליחה זה בעצם להפסיק לכעוס ולשפוט, אם את עצמי ואם אחרים. זה לא אומר בשום פנים ואופן שאני נותנת בכך לגיטימציה למעשים פוגעניים, לא ולא ולא. אני פשוט לא מוכנה להמשיך לחיות בכעס. פניי לשלום.

באדיבות מגזין עטרת חיה.

כינוס השליחות: מפגש זום מיוחד לצוות צ"ה



בת שבע מירסקי: גם במלחמה בריאותך חשובה!

בריאות בבסיס

כאשר אנו קוראים את פסוק הפתיחה של ספר בראשית "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", אנו נוטים בטבעיות לפרש את המילה "ברא" כ"יצירה". אולם למילה "ברא" יש גם משמעות נוספת של "בריאות".

על פי פרשנות זו, מסר נוסף מעניקה לנו הפתיחה של התורה – כשה' ברא את העולם, הוא הקים אותו על בסיס של בריאות ושלמות.

אם נבחן את הנושא מנקודת מבט זו, נוכל לראות שכבר ביום הראשון לבריאה, לפני כל מעשה בריאה נוסף, התורה מדגישה את החשיבות העליונה של הבריאות. על ידי הקמת היסודות של העולם על בריאות, אלוקים הניח את אבן הפינה לקיומו התקין של האדם וליכולתו לקיים את מצוותיו.

הרב המגיד ממזריטש מלמד אותנו שחור קטן בגוף הוא חור גדול בנשמה והרמב"ם אף מבטיח שאדם שישמור על ההנחיות אותן הוא נותן בקשר לאורח חיים בריא יחיה חיים טובים – הנה דבריו: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות. ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו" (הלכות דעות, פרק ד, כ).

מכאן אנו למדים שבריאות הגוף והנפש היא תנאי חשוב לעבודת ה'. אדם בריא ושלם גופנית ונפשית יכול למלא את שליחותו הרוחנית בשלמות ועוצמה יתרה.

ועל כן עלינו לטפח את בריאותנו באופן שיאפשר לנו לשרת את בוראנו בשלמות אז קדימה! 

בחני את עצמך

לפנייך אחת־עשרה שאלות אותן תוכלי לשאול את עצמך, ובעזרתן להערך ולתכנן את השנה החדשה כראוי.

האם אני משתדלת לצרוך מזון בריא, פחות מעובד, וללא מונוסודיום גלוטמט במהלך השנה?

האם אני משלבת פירות וירקות חיים בתפריט היומי?

האם אני מפנה זמן – פעמיים בשבוע (מינימום) – לפעילות גופנית, בדגש על סיבולת לב־ריאה?

האם אני מאפשרת לעצמי מנוחה או משלימה שעות שינה כשאני צריכה?

האם אני משתדלת שהתזונה שלי תהיה דלה בפחמימות וסוכרים?

האם אני משתדלת להיכנס למיטה, עד חצות הלילה כדי שאוכל להטעין את עצמי?

האם אני מגיבה בצורה תקינה ללחצים וסטרס בחיים?

האם אני משתדלת לבצע בדיקות שגרתיות ולהישמע להמלצות המטפל/הרופא?

האם אני חושבת על כמות הזמן שאני מקדישה למסך המחשב או הטלפון הנייד?

האם אני משתדלת לשמוע, ללמוד, להפנים וליישם את החסידות?

האם אני משתדלת לשמור על יחסים חברתיים סביבי?

שתהיה לכן שנה מתוקה, מבורכת, שמחה. טובה, שופעת, פשוטה, בריאה, מלאת חיים של משמעות ורק טוב גאולתי – אמן! 

באדיבות מגזין עטרת חיה.

 

כינוס השליחות בנבחרת האור של צ"ה

בכל רחבי הארץ מתכנסות השבוע חיילות צבאות ה' בסניפי הבוגרות של הנבחרת, לכינוס השליחות ייחודי ופתיחת מיזם נבחרת האור.

מהצפוי למשתתפות: תוכנית אטרקטיבית, רולקול שליחות, השתתפות בהגרלה ארצית, כיבוד מיוחד ועוד.

עדיין לא רשומה לנבחרת? הרשמי כאן



בכל רחבי הארץ: סניפי צ"ה בפעולה

 







































הערב בזום: הרב דיסקין והרב רוטשטיין

https://us02web.zoom.us/j/7701230770?pwd=eGlqTGlNUmJrOEMxOVN4Tk4wY0Fzdz09

 

נפלאו"ת בפעילות עניפה בימי המלחמה











 

מרכז מב"ט: מה תעשי בזמן חרדה?



בימים אלו יותר מתמיד רחל אימנו מתפללת

רחל אמנו היא אמא של כל ישראל. ממש לא משהו השייך לעדה או קבוצה כלשהי. אמא כמו אמא, של כולם בשווה. ובכל זאת, יש כאלו שי"א מרחשוון אצלן זה יצירות מהגן, תמונות של קבר אבן עם כיפה עגולה ועץ, שיחה של הרבי וניגון מוכר של "קול ברמה נשמע". מתי הן פגשו לאחרונה את הקבר שכבר מזמן לא נראה כמו בתמונות? לא ממש זוכרות…

ויש גם נשים ששומרות על קשר קרוב יותר. המקום מוכר וקרוב ומבקרות בו הרבה. בזמנים של שמחה ובזמנים של עצב וגם סתם ככה, כשמתגעגעים, כמו אמא…

מתפללת על הבנים

אביטל היא שליחה בשדה החינוך. אמא ומורה כמו הרבה מאיתנו. חיה בירושלים ולא ממש הגיעה לקבר רחל, עד ש…

"כל ירושלמית יודעת שקבר רחל קרוב אליה. יש קו עירוני שעולים עליו עם רב–קו ונוסעים בו כמה תחנות, כמעט כמו להגיע לכותל המערבי. ובכל זאת, אולי דווקא בגלל שכל כך נוח להגיע, זה פשוט לא קורה, מחכים להזדמנות…

באותה שנה הייתי מורה בכיתה ז', היו לי שתי בנות בכיתה שנקלעו למצב מאוד לא קל. התברר שהן הסתבכו עם איזו חבורת רחוב, נפלו למקום לא נעים. כמובן שהיועצת היתה מעורבת ועוד גורמים גבוהים יותר. ישבנו לאסיפות עם ההורים ובלעדיהם. הרגשתי כאילו העיקר לא נעשה. ככל שאנחנו מנסים יותר לעזור, כמערכת, ככה הבנות פחות מנסות להעזר. אני לא יודעת אם איימו עליהן, אם סתם נראה היה להן שהחיים ברחוב מעניינים ושווים יותר מהחיים הרגילים של תלמידת בית ספר, בכל מקרה, הן נשארו עמוק בתוך הבוץ.

״הייתי מתוסכלת, ממש. ניסיתי לשוחח איתן, נסעתי להיפגש איתן בערב. מבחינת העניין הייתי, מה שנקרא, מכוסה. באמת דיווחתי למי שצריך, עשיתי כל מה שהייתי יכולה, אבל המחשבה על כך שהן עדיין מבוססות שם לא נתנה לי מנוח.

זה היה סתם יום חופשי. היתה לי רשימה שלמה של סידורים כמו כל מורה ביום חופשי. עמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס שלי, ואז עצר בתחנה קו 163. כמה אנשים עלו, הוא כמעט סגר את הדלת, ברגע האחרון מיהרתי לעלות גם, בלי לחשוב. הוא היה עמוס, תהיתי למה. י״א חשוון לא קרוב אפילו! שאלתי מישהי, היא הביטה בי בחיוך סלחני. ערב ראש חודש היום! כמובן. מאיפה לי לדעת שבערב ראש חודש כולן באות?

״הגעתי לקבר רחל. הייתי המומה כשגיליתי כמה הוא קרוב! רגע אחד אני עוד בתוך העיר, ותחנה לא ארוכה אחר כך אני כבר יורדת בקבר רחל. עמדתי קרוב לקבר, מצטופפת. מתפללת על שתי הבנות שלה, של אמא רחל. מתחננת. פתאום הרגשתי שזה כל כך מתאים, להתפלל בדיוק אצל רחל אמנו, זו שמתפללת על הבנים שהגיעו למצב כל כך גרוע עד שה' נאלץ לגרש אותם מעל שולחנו. ׳בבקשה, רחל,׳ התחננתי בדמעות ממש, ׳תעשי משהו, תני לילדות האלו כוח לקום ולהתנער מכל מה שדבק בהן, רחל!׳

״הנס קרה. לא מסוג הניסים שמשווים בשעון, בדיוק בשעה שהתפללתי אז… אבל פחות משבועיים אחר כך התחיל שינוי. אחת מהן בחרה פתאום לעבור ללמוד במוסד פנימייתי רחוק, הרגישה שזו הדרך היחידה שלה לצאת מהבלגן אליו נכנסה. השנייה, בלי חברה מגבה, פשוט השתלבה שוב בלימודים הרגילים. כמובן שהיה צריך עוד הרבה ליווי של הורים ואנשי מקצוע, אבל ההתחלה של השינוי, הרגע בו הן עצמן החליטו לעשות את השינוי, היה באותם ימים.

״מאז אני נהנית הרבה משירותיו של קו 163. לא מחכה למצבי חירום כמו שהיו לי. חלק מההכנה שלי לתחילת שנה זה להגיע לאמא רחל, לבקש על הכיתה, על המשמעת, שאצליח בשליחות החינוכית שלי. כשמתחילים אצלנו רישום לשנת הלימודים הבאה, אני נוסעת, מבקשת מרחל שתעזור, שהרישום יגדל. וגם סתם ככה, ביום של חול. מגיעה, מניחה יד, אומרת את התהילים היומי, חוזרת.

פשוט מבקרת אצל אמא״.

איך לא עולים ביארצייט?

שירה היא עולה ישנה, לא מבינה איך אפשר לא להגיע לרחל אמנו ביארצייט שלה.

"עליתי מארצות הברית. השנים הראשונות בארץ ישראל לא היו קלות. אמנם בכל מקום מצאנו מי שיודע לדבר אנגלית, אבל עלייה זה לא רק שפה. כל המנטליות בארץ ישראל כל כך שונה, ההרגלים, הסגנון. מה שאצלנו נחשב לצורך בסיסי אצל הישראלים נחשב מותרות ובזבוזים, ולהיפך. דברים שלנו לא אכפת מהם בכלל, אישה ישראלית תסתכל עליי כאילו אני מזניחה ממש. ושעות המסגרת של הילדים, והמשכורות המגוכחות…

אחר כך התרגלנו, פחות או יותר. השתלבנו יחסית בין הישראלים פה והכל ׳אחלה׳, כמו שאומרים.

רק מה? המשפחה. זה געגוע שלא עובר. לא רק שלא נפגשים בכלל, אפילו לא בחגים, אפילו לא בשמחות, אפילו לא פעם בשנה, גם השיחות מסובכות. לפני כל טלפון צריך לחשב, לא כדאי להעיר גיסה באמצע הלילה רק בשביל מתכון שאני לא זוכרת, נכון?

״כשכבר היינו בטוחים שהשתלבנו סופית, אמא שלי נפטרה. היא לא היתה צעירה מדי, ובכל זאת, אמא זה אמא. נסעתי כמובן, הייתי בלוויה ובשבעה, צברתי הרבה שעות משפחה וחזרתי לארץ ישראל.

הימים עוברים. אני כאילו מתרגלת למצב. ממשיכה לגדל את הילדים בארץ הקודש, יוצרת קשר עם המשפחה לפי שעות ומתגעגעת, רק אמא… כל כך הרבה פעמים הרגשתי צורך לעלות לקבר שלה, לבכות, לשתף במשהו, להניח הזמנה לבר מצווה. כשהיה מגיע היארצייט בכלל הייתי נסערת. כמובן שהדלקתי נר והתייחדתי עם זכרה. אבל בלי לעלות לקבר?

״שנה אחת, קצת לפני י״א מרחשוון, שכנה הציעה לי לעלות איתה לקבר רחל. לקח לי זמן להגיד כן, הייתי בטוחה שמדובר בנסיעה ארוכה, אחרי צהריים וערב שלם. בסוף החלטתי להצטרף. נסענו, חזרנו. ממש ככה! הייתי המומה כשגיליתי כמה המקום קרוב לירושלים! וכמה מרגש זה היה… בי"א מרחשוון עצמו זה ממש צפוף ועמוס, אבל כמה ימים קודם? אין שום בעיה.

מאז, קשה לי לחשוב אפילו על הרעיון שנשים נמצאות בירושלים, דקה נסיעה, ולא עולות. אם אמא שלי היתה קבורה בבית לחם, אין סיכוי שהייתי נותנת ליארצייט לעבור בלי לעלות לקברה, אז למה רחל היא פחות אמא? כל שנה אני מארגנת נשים לעלות אליה בימים שבין ראש חודש ליא' חשוון. אנחנו מוציאות אוטובוס שלם, מחלקות ביננו את מחיר הנסיעה, נשארות שם חצי שעה וחוזרות. זה בנפשי. אמא זה אמא, איך אפשר לא לעלות לקברה פעם בשנה?

 

חלק מהחיים שלנו

גילה עברה לירושלים לפני עשר שנים, מאז היא מבקרת קבועה אצל רחל אמנו…

״גרתי בדרום. לפני עשר שנים עברנו לירושלים כי בעלי קיבל כאן עבודה. סידרתי את הבית, הכרתי את השכונה, ואז יצאתי להכיר קצת את הסביבה. בדרך לאזור תעשייה ראיתי שילוט לבית לחם. באותו רגע התחשק לי להגיע לקבר רחל, אבל פחדתי. בכל זאת בית לחם היא עיר ערבית. עבר חודש, עברו חודשיים. קבר רחל מדגדג לי באצבעות. שבת אחת אני מספרת לחברה חדשה בבית הכנסת, ככה בהתוועדות אחרי התפילה, איך אני רוצה להגיע לרחל אמנו. היא מתחילה להסביר לי משהו על אוטובוס מסוים, אני אומרת לה, "אני עם רכב, אבל אני לא יודעת את הדרך." היא הייתה בהלם. "מה? תתקשרי אליי במוצאי שבת״…

עוד באותו לילה נסענו. מה זה? דקה מירושלים! כל כך קרוב.

מאז נסענו עוד הרבה. לבד, ביחד. בדרך לקניות, בדרך חזרה. אין כמו ללכת לקבר רחל!

״אחת, בערב, אחרי שהיא משכיבה את הילדים, כל מה שהיא רוצה זה לשתות קפה, להסתכל בעיתון של הפרסומות, אחת נרגעת במקלחת. אני, רק תני לי לקפוץ לרחל אמנו. שישי, גמרת את ההכנות מוקדם. מה את עושה? שמה ראש? אני אצל רחל אמנו. בעלי כבר צוחק עליי, הוא אומר שבתעודת זהות שלי צריך לכתוב שאני גרה בבית לחם. למה לא? בטח הארנונה יותר נמוכה מאשר בירושלים…

׳על מה את מתפללת כל כך הרבה?׳ שואלות אותי האחיות שלי. ׳על מה לא?׳ – ביננו, חסר על מה להתפלל? יש רגע שבו את מרגישה שיש לך כל מה שאת צריכה? כל עוד משיח לא פה, תמיד יהיה על מה להתפלל. ובכלל, אפשר גם להגיד תודה, לא?

לפעמים אני בכלל לא מתפללת. רק יושבת שם, נושמת אותה. אם יש משהו שאני ממש רוצה, זה להיות שם בדיוק בתחיית המתים.

חייבת כבר להכיר אותה מקרוב!״

באדיבות מגזין 'עטרת חיה'

צבאות ה': נרשמת לנבחרת? זכית!

להרשמה לנבחרת צ"ה



תמונת היום: ארץ ישראל המקום הכי בטוח

צ"ה: הגזרה הצפונית מחוממת בהחלט



























































הערב: בואי להתחזק עם הרב בייטש

https://us02web.zoom.us/j/7701230770?pwd=eGlqTGlNUmJrOEMxOVN4Tk4wY0Fzdz09



מרום כנען צפת: פעילות לילדים מידי יום









תומכים ביתומות של משפחת שושני

לקראת חודש תשרי יצאה משפחת שושני מצפת לשליחות בניו-זילנד. מענדי וחיה מושקא יצאו יחד עם שתי הבנות הקטנות כדי להביא את אור היהדות לאלפי יהודים החיים במדינה המרוחקת: כדי שעוד יהודי ישמע תקיעת שופר, יברך על ד' מינים ויזכה לשבת בסוכה.

כשבועיים לאחר שמחת תורה אירעה תאונת דרכים בה נפצעה חיה מושקא באורח קשה. לאחר 24 שעות שבהן נלחמו הרופאים על חייה היא נפטרה והותירה את משפחתה המומה וכואבת.

הלב נקרע!

לזוג הצעיר לא היה כל מקור הכנסה והמשפחה נותרה כעת ללא משענת. על הכאב העצום והקושי הנורא של האב הצעיר והיתומות הקטנות נוסף קושי קיומי כפשוטו! לולא עזרה מהירה יהיה להם קשה שבעתיים להתרומם מאסון כזה כבד.

אחים, חסידים – כולנו חייבים לעזור למשפחה היקרה בכל מה שניתן וגם מעבר, כדי להקל עליהם ולו במעט בתקופה הקרובה. וה' הרחום ישיב לכל אחד מידו הפתוחה והרחבה.

לא מתעלמים מהכאב העצום – לתרומה לחצו כאן