לכניסה לזום לחצי כאן

אנו עומדים בסוף השבוע ה-20 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ומולדתנו.  

בעקבות השיח הגואה בימים טרופים אלו בחברה הישראלית על גורלם של יקירנו החטופים בעזה זה 140 יום והקולות העולים ועוברים בתוכנו בדמות: 'מי דואג לגורלם יותר או פחות'?, למי אכפת יותר ולמי פחות'? מי עושה יותר או פחות למענם? וכד'..

אז לפני שנחפש את התשובות לשאלה זו כדאי שנעצור ונתבונן רגע במהות השיח ומה עולה ממנו מהר מאוד נגלה שהוא מיותר, אין יותר ואין פחות בדאגה ובאכפתיות לגורלם של אחינו ואחיותינו, כולנו יחד באותה סירה, כולנו דואגים וחרדים לשלומם וחפצים בשובם אלינו כמה שיותר מהר באותה מידה!

כשאנו עומדים וצופים על האמפתיה והחמלה האנושית הנובעת לה מאליה מבני עמנו החשים את כאבם וצערם של משפחות החטופים. מתעוררת לה השראה בנפשנו, הערכה והערצה גדולה בלבנו כלפי העם הנפלא שלנו, אל מול הערבות ההדדית, האכפתיות, הדאגה, והשותפות גורל העמוקה האחד כלפי השני ואנחנו מיד מבינים שזה לא הוגן כלל לנסות ולהטיל דופי במידת האכפתיות של מי שהוא בחברה הישראלית בדבר גורלם של החטופים.

אם כבר כדאי שנתעסק בשאלה העולה לה מהצד הנגדי: איך? כיצד אפשר באמת לחוש קרבה רגשית ונפשית כל כך גדולה ואינטימית כלפי מי שאנו כלל לא מכירים אותו, אף פעם לא נפגשנו ואף לא ראינו אותו לפני כן אף פעם, ובכל זאת אנו חשים אותם כאילו היו בני משפחתנו ממש? עד כדי שגורלנו גורלם, כאבנו כאבם, תחושותינו תחושתם!

אז בכדי להבין את שותפות הגורל העמוקה הזו ואת משמעותה בחיינו ואיך היא משפיעה עלינו, ננסה להאיר את נקודת המבט היהודית-תורנית, חסידית ופסיכותרפית הניבטת מפרשת השבוע על הקשר הנפלא והבלתי מותנה האחד כלפי השני.

בכדי להיכנס 'לקודש-הקדשים' אנו חייבים לדאוג שהכאב והסבל של הזולת יהפוך לחלק מסדר היום שלנו ילך אתנו לכל מקום ויכנס יחד אתנו 'לקדש הקדשים'!

השבוע נקרא בפרשת תצווה

התורה מתארת ומשתפת אותנו באחד מאירועי השיא של עם ישראל המעמד המרגש ביותר בשנה כניסת כהן גדול לקודש הקדשים להתפלל על עם ישראל לשנה טובה מבורכת ומתוקה בכל.

אחד הציוויים אליו נדרש הכהן הגדול בבואו אל הקודש הנו לבישת 'מעיל-האפוד' (אפוד=חגורה) כשבשולי המעיל תופרים לו פעמון ורימון המשמיעים קול צלצלים.

וכפי שהדבר מתואר במקרא: "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת..  וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב.. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". (שמות כ"ח, ל"א-ל"ו).

מה מסמלים הפעמון והרימון בבגד הכהן הגדול ומה משמעותם שבהיעדרותם אין הכהן הגדול יכול להיכנס לקודש הקדשים?

מסביר הרבי מליובאוויטש: הרימון מסמל כידוע את אותם אנשים שבעמנו המשולים לרימון המלא מתוכו ומעצמו בגרגירים הרומז לכך שעם ישראל כולו ללא הבדל גם אלה שלכאורה לא ניכר עליהם בחיצוניות מלאים הם בזכויות מעצמם ומתוכם. וכפי שהתלמוד הבבלי מתאר זאת:  "על הפסוק 'כפלח הרימון רקתך' (שיר השירים ד', ג'). אמר ריש לקיש אל תקרי 'רַ‏קתך' אלא רֵיקתך ללמדנו שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון) "עירובין י"ט).

צלצולי הפעמון הנשמעים  משולי מעיל הכהן הגדול מסמלים ומבטאים את רעשי הרקע בחייהם ואת קולם הפנימי הלא נשמע של אותם יהודים, הזועק את כאבם על רקע תחושת הריחוק בקשר הרוחני שלהם מול ה' יתברך, הם זועקים ומתחננים לעזרה, לסיוע והדרכה בחייהם כדי לשוב ולחוש את הקרבה אל ה' יתברך.

זהו הסמל וזוהי המשמעות של הרימונים והפעמונים המוצבים באופן סימבולי דווקא בשולי מעילו של הכהן הגדול המספרים לנו על אותם אנשים שמרגישים או שאנחנו דאגנו שירגישו ב'שולי החברה'..

ועל זה באה התורה ומצווה: 'וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב'.. וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה.                                                                                                          

כאשר הכהן הגדול מביא עמו לקודש הקדשים את ההכרה בתחושת השייכות של כל חלקי העם, והוא נושא עמו את תחושת האמפתיה החמלה והאכפתיות כלפי אותם יהודים שכלפי חוץ אין ניכר עליהם שהם מלאים מצוות כרימון הניצבים 'בשולי-החברה' (מעיל)..

ובמקביל לזאת ויחד עם זאת הוא שת לבו ומאזין לקול הפנימי העולה מדם לבם של אותם יהודים החפצים בקרבת ה' יתברך ומיצרים במר ליבם על ריחוקם ממנו..

רק אז הוא יכול להוות שליח ציבור בבואו לשרת את עם ישראל בנושאו תפילה במקום הכי קדוש (עולם), ביום (שנה), הכי קדוש ובמעמד (נפש) הכי משמעותי עבור עם ישראל! ואז 'וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה', תפילתו מתקבלת לפני ה' יתברך!

אומר הרבי מליובאוויטש: שתי הוראות מרכזיות אנו למדים מכך.

ראשית: 'אף אחד לא נשאר מאחור' – לא משנה מה מעמדו ומצבו הרוחני של יהודי יהיה מי שיהיה, ה' יתברך לא מוותר על אף אחד ודואג שעם הכהן הגדול ייכנסו לקודש הקודשים כולם ללא ההבדל מעמד ומצב!

שנית: לא משנה מה מעמדך ומצבך הרוחני ועד כמה אתה חש קרוב אל ה' יתברך, עליך תמיד לחוש ולדאוג שגם חברך יחוש את קרבת ה' יתברך אליו, זאת על ידי כך שלא נשכח ולא נסיח דעתנו אף לרגע ממצבו ומעמדו הרוחני של חברנו וניתן את דעתנו על כך לעשות ככל שביכולתנו ואף יותר מיכולתנו כדי שגם הוא ירגיש ויחוש חלק מאתנו!

פעם ביקר אצל הרבי מליובאוויטש יהודי מחסידות מסוימת, והרבי ביקש ממנו לחזור על מה ששמע אצל רבו. הוא סיפר שהרבי שלו שאל על מאמר חז"ל הנ"ל מהתלמוד הבבלי: "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" – איך יכול להיות שהם מלאים מצוות כרימון, הרי הם ריקנים? חייך אליו הרבי ואמר: "מעניין גם אני למדתי את מאמר חז"ל הזה, ולי הייתה קושיה אחרת: איך על מלאים מצוות כרימון אפשר לומר שהם ריקנים"?

בכדי לשמוע את הקול של יקירנו שקולם לא נשמע יש להאזין היטב לקול העולה מהם ולנסות להבין מה הוא מספר לנו ומה המסר העובר מהם אלינו? כדי שלא נאבד אותם חלילה!

ה-'קול האבוד': כך מתואר בספרות הטיפולית המצב הנפשי והרגשי בו נתונים אנשים החיים לצדנו ובתוכנו המנסים להשמיע את קולם אך חשים כי קולם לא נשמע בחלל, אין מי שמאזין להם באמת, לא באמת סופרים אותם, עד שהם מחליטים שאין טעם לנסות ולהשמיע את קולם ברבים וכי אין באמת משמעות לקול אותו הם מנסים להשמיע!

אדם החש שלקולו אין משמעות והוא לא נשמע פשוט לא מנסה יותר להשמיע אותו!

בזרם הפסיכו דינמי בפסיכותרפיה הנשען על הזרם הראשון בפסיכולוגיה – הפסיכואנליזה, מתוארים ומכונים יחסי התינוק ואמו בשלב הראשון בשם 'יחסי אובייקט'- כלומר היחס בין הדמויות הקרובות והמשמעותיות לתינוק, המתייחס לסובבים אותו כאובייקט האמון על צרכיו, בשל חוסר היכולת שלו להגדיר את האמונים על שלומו ולהבין מי הם ומה תפקידם בחייו ובשל היותו חסר ישע שאיננו מסוגל לדאוג לצרכיו בשלב זה בחייו עד יהפוך לעצמאי.

 יחסי האובייקט באים לידי ביטוי החל מהרגע בו יצא לאוויר העולם. עת הוא משמיע את בכיו כדי לזכות למענה לצרכיו מישהו שאפילו הוא לא יודע להגדיר אותו. הוא פשוט משמיע את קולו בחלל האוויר ומצפה למענה שיגיע מאיפה שהוא.

לאט לאט עם הזמן הוא כבר מזהה את המענה הניתן לו דרך קבע ולומד להכיר שיש מישהו שדואג לו בכל עת שהוא משמיע את קולו ומספק את צרכיו באופן מותאם מדויק ומושלם. ככל שיעבור ויחלוף הזמן והוא יתפתח הוא ילמד ויבין שמי שדאג לו בכל פעם בה השמיע את קולו הייתה לא אחרת מאשר אמו. הוא לומד להעביר לאמו את הנדרש לו בדרכו שלו ואת המסר אותו הוא רוצה שאמו תשמע 'שאי נא אותי על ידייך, חבקיני חזק, לטפי את ראשי אמא יקרה, הזיני אותי כי רעב אני'..

קול ראשוני זה כאשר זוכה הוא למענה מגלה לפעוט הרך כי להשמעת קולו ישנה משמעות וכי בכל עת בה ישמיע את קול יזכה למענה!

לא כך הם פני הדברים כאשר הפעוט מנסה להשמיע את קולו אך איננו זוכה למענה בחזרה ואף אחד לא ניגש אליו, הוא מנסה שוב ושוב, עד אשר הוא חש חסר אונים וכאן הוא פשוט מפסיק לנסות! הוא בוכה ומשמיע את קולו אשר הופך אט אט לקריאת מצוקה, ומתוך כך הוא פשוט נרדם! כשיתעורר הפעוט הוא יבכה שוב, אך כאשר ישוב על עצמו המצב בו אין מענה לקולו ולבכיו, הוא פשוט יפנים שאין משמעות לקולו ושם הוא פשוט יוותר על קולו שיהפוך 'לקול האבוד' שלו!

כך הם פני הדברים לאורך כל שנות חיי האדם עלי אדמות, בכל עת אשר ישמיע את קולו ויבטא את רחשי לבו בקול רם יזכה לתשומת לבה של הסביבה ויקבל את המענה והיחס המותאם לו ולצרכיו!

אמנם כאשר פעם אחר פעם מנסה האדם להעביר מסר לסביבתו בדרכים שונות יצירתיות ומגוונות ולא זוכה למענה, הוא יחדל לנסות ולהשמיע את קולו, וימנע מלהעביר מסרים בקולו.

אנו עשויים לצפות במסרים העוברים דרך התנהגות אבנורמלית, התנהגויות סיכוניות המבטאות מצוקה וחוסר אונים, כצורך במענה 'לקול האבוד'..

אנו לא תמיד נצליח להבין את המסר כאשר הוא עובר דרך התנהגויות אלו, אבל נצטרך לתת את דעתנו בניסיון להבין מה פשרם של התנהגויות אלו ואיזה מסר הם מעבירים אלינו?

כאשר נתבונן היטב ובשימת לב הראויה ונתייחס להתנהגויות אלו כמסרים סמויים ולא מובנים עבורנו נוכל לפענח את אותן התנהגויות בעזרת אנשי המקצוע ולתת להן את המענה הראוי.

אולם אם נמשיך להתעלם מהן הן יחמירו וילבשו צורות שונות ומורכבות אף יותר!

אנחנו חייבים להאזין למסרים הסמויים ולהעניק להם את הפרשנות המותאמת במקום לנסות ולפרשן כהתנהגות מתריסה שכל מטרתה היא לפגוע בנו! הורים המתעקשים לראות בהתנהגויות אבנורמליות חוצפה, התרסה וכד' יגלו מאוד מהר שהם לא 'הסיפור שבתמונה' ישנו מנעד ומרחב גדול הרבה יותר בו מכפי הנראה לנו בו מסופר הסיפור של 'הקול האבוד של' יקירנו!

הם מחפשים אותנו כדי לתת קונטקסט לתמהיל ההתנהגויות הבא מהם ולמצוא אוזן קשבת לצרכים שלא נענו, עת זעקו את בקולם את צרכיהם וקולם לא נשמע בחלל! 

בסוף שכלום לא זז סביבם הם עלולים לוותר על עצמם ועלינו..

קול ילד בוכה.

לפני 60 שנה, בי"ד כסלו תשכ"ג (1963), שיגר הרבי מכתב כללי אל כל המשתתפים והמשתתפות בהתוועדות י"ט כסלו. נושא המכתב: "קול ילד בוכה". כך סיפר הרבי את הסיפור וזה מה שלמד ממנו:

"בעל התניא המכונה 'אדמו"ר הזקן', מייסד חסידות חב"ד גר בביתו גם בנו (ממלא מקומו) רבי דובער, המכונה 'אדמו"ר האמצעי'. רבנו דובער הצטיין בכוחות הריכוז, העמקה ודביקות מאין כמותם. בעת לימודו או תפלתו לא היה מרגיש כלום מהמתרחש סביבו.

פעם, בהיות אדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, ובקרן זווית חדרו הייתה עריסה ובה תינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל אדמו"ר האמצעי לא הרגיש בדבר.

אולם, אביו, רבנו הזקן, אף שדירתו הייתה בקומה העליונה וגם הוא היה שקוע באותו שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק. הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלוה.

ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח רבנו הזקן את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בענייני לימוד וכו' עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה.

סיפור זה נמסר מדור לדור, ונמסר לנו ביחוד – ע"י אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, ובוודאי שישנם בסיפור הוראות מעשיות לדורות אלה, ולנו, בתוך כלל ישראל, ביחוד.

אחת ההוראות היא:

אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה ענין שהוא, ויהיה אפילו ענין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן שיפסיק השומע מענינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות החסר לילד.

בתקופתנו זו ביחוד רבים התינוקות והילדים שמאיזו סיבה שהיא "נפלו מעריסתם" נותקו (או שמלכתחילה לא היו) ב"עריסה" יהודית אמיתית, והם בוכים בקול הנשמע, או בקול פנימי שלא נשמע  מתוך מצוקת נפשם, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש ורעבה וצמאה לדבר ה' יתברך ולתורתו ומצוותיו, ואין מי שיטפל בהם וימלא מחסורם בחינוך על טהרת הקדש.

וכן רבים מאחינו מבני ישראל, אשר אף שגדולים הם בשנים, אבל קטנים הם או גם תינוקות הם בכל הנוגע לתורה שהיא חיינו ולקיום מצוותיה, ואף אם הם אינם רואים ומבחינים בכך, אמנם נשמתם חשה בכך כפי שאפשר לראות מידי פעם כשהם בוכים מתוך מועקה נפשית שגם הם לא יודעים ומבינים מה פשרה, ורק שמרגישים הריקנות האיומה אשר בחייהם, חיים ללא כל תוכן ומטרה ראויים לשמם.

אסור להעלים אוזן משוועתם של ילדי ישראל אלו, בין הילדים בגיל, בין ה"ילדים" בדעת תורה ומצוה, ולכל אחד ואחת מופנית ההוראה, הציווי והפקודה:

אל תחטאו בילד. הפסיקו כל עסק אחר שלכם וטפלו בילד והשיבוהו אל אביו, אבינו אב הרחמן, כדי שילמד תורת אבינו ויקיים מצוותיו ואז יחיה חיי עולם, חיים מלאים, שלמים וטובים".

'עמך עמי אלוקייך אלוקיי'.. כשהמחבר ביננו כעם הוא אחד אלוקינו, אזי אין צורך בהיכרות מוקדמת כדי ללחוש ולהרגיש את סבלו או שמחתו של הזולת כאילו היו שלי ממש!

זהו המרחב האנושי אותו יצרנו כעם בדאגה ובאכפתיות שלנו וברגישות שלנו האחד כלפי השני. היכולת להאזין 'לקול האבוד' האחד של השני המוביל אותנו לגלות את הקשר הספון והטמון לו במעמקי לבנו מוחנו ונשמותינו, נשען על חיבור עמוק הרבה יותר הקשר הרוחני שלנו!

כאשר אנחנו חוברים האחד לשני ממקום בו אין את הגבלת המקום (עולם), הזמן (שנה), והסיטואציה (נפש) נגלה עד כמה אנו מסוגלים להקשיב האחד לסבלו של השני כאליו היה זה סבלנו ממש! כאשר אנו מגלים את הקשר הרוחני העמוק ביננו הנשען על חיבור אלוקי בשל היותנו אחים האחד של השני וילדים לה' יתברך, גם אף פעם לא נפגשנו, ומעולם לא ראינו האחד את השני ואין לנו שום היכרות מוקדמת אנו מתמסרים האחד לשני ושותפים מלאים לסבלם של אחינו ואחיותינו, ולהיפך אנו שמחים בשמחתם כאילו היו שלנו ממש!

המפגש המרגש המתואר בכתובים בין נעמי לכלותיה ערפה ורות מבטא את הקשר העצמי שלנו יותר מכל כאשר רות מתעקשת לדבוק בנעמי ומתחננת אליה לאפשר לה להמשיך את מסע חייה יחד אתה כך היא אומרת לה: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". (מגילת רות א' , ט"ז).

הדבקות במשימה וההתעקשות של הזולת להמשיך במשימה בה החל ולסיים אותה בכל מקום (עולם) בכל זמן (שנה) ובכל תנאי וסיטואציה (נפש), קשורה לגורל אחד ומשותף הקיים בין אנשים החיים במקום בו הם הפכו לשותפי גורל, בזמן בו הם חשים את אותה שותפות גורל ובסיטואציה בה הם חוברים יחד לאותו גורל מאחד!

היכולת לחבר ולאחד בצורה כזו שאין את הגבלת המקום (עולם), הזמן (שנה), והסיטואציה (נפש) חייבת להישען כאמור על משהו שלמעלה משלושתם, המשהו הזה הנו הקשר הרוחני בו אנו חשים וחווים האחד את השני באופן שאין מגבלה כל שהיא היכולה או העלולה למנוע מאתנו לבטא את הקשר הזה.

מי שאמון על הקשר הייחודי הזה הוא ה' יתברך שיצר את החיבור הייחודי ביננו דרך נשמותינו אותן יצר יחד ולכן רק הוא יכול לאפשר את החיבור הבלתי אפשרי הזה על פי דרך הטבע בו אין שום מגבלה על ובקשר ביננו!

 ישנו פסוק בתהילים הנותן הסבר מעמיק ומעניק את המשמעות הייחודית לחיבור הרוחני ומשמעותו בחיינו: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". (ל"ג, ט"ו). דווקא משום שהוא יוצר יחד לבם, לכן הוא זה שיכול להבין אל כל מעשיהם. כלומר: שמחפשים מקור לחבירה אל הזולת שלא ראיתיו אף פעם, לא נפגשנו אף פעם ואינני מכירו, יש להביט אל צור חוצבתו מקור נשמתו ולבו, על מקום בו אפשר להבין אותו ואת מעשיו כמקור מאחד ולא ממקום בו הוא זולת נפרד, זר ולא מוכר. שם באמת יהיה  קשה יותר לחבור אליו ולהבין תמיד את מעשיו!

גורל החטופים הוא של כולנו, לאף אחד אין עליו מונופול עליו. כולם הם אחינו ואחיותינו כולנו רוצים אותם כאן ועכשיו יחד חזרה בריאים ושלימים בגופם ובנפשם!

כולנו מגויסים עבורם, כולם עושים כל מה שבאפשרותו וביכולתו, האחד לוחם, שני מתפלל, זה מכין אוכל, האחר דואג לביגוד חם, זה מתנדב להסיע חיילים, השני עושה 'בייבי-סיטר' למען האשה שנותרה בעורף לבד עם ילדיה וזקוקה לעזרה, כולנו כאן כל אחד בדרכו שלו מתגייס למשימה הגדולה והקדושה הזו מתוך אמונה שכולנו שותפים מלאים להשבת החטופים הביתה!

הקשר שלנו הוא עצמי ולכן כולנו נעשה כל אשר ביכולתנו ויותר מיכולתנו להשיבם הביתה בשלום! זהו גורלנו המשותף לטוב ולמוטב כעם אחד לבורא אחד!

שבת שלום ומבורכת

נכתב ע"י מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

פרשת תצווה👘 מה את לובשת?

👘 את מקבלת הזמנה לארוע והדבר הראשון שעולה לך בראש .. טוב אז מה לובשים??

👘 נכנסת לארוע וישר תייגת כל אחת לפי הבגד שלה..

👘 מתעוררת בבוקר וחושבת

מה אלבש היום? מנסה לחוש את מצב הרוח הנתון או הרצוי ובוחרת או מכריזה אין לי בגדים! אלו מלפני הלידה/ לאלו אני לא נכנסת/ אלו מזכירים לי חויה שאני רוצה לשכוח/ אלו מידי ייצוגיים…

מה אני עסוקה בשטויות זה רק בגד??

אז לא , זה לא רק בגד!!

🪖חייל שיוצא למילואים לובש מדים,

🥼רופא נכנס לקליניקה לובש חלוק,

🧣כוהן גדול נכנס לבית המקדש לובש בגדי כהונה.

בפרשתינו כתוב:

"וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרת …. ואֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשׂ֗וּ ח֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַֽהֲנוֹ־לִֽי:

איזה יחס מיוחד לבגדים..

'לכבוד ולתפארת', 'לכהנו לי'..

ומי אמונים על המלאכה? כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב

בואי נעשה רגע סדר…

לבגדי הכהונה תפקיד כפול

👑 'לכבוד ולתפארת'-  שהעולים למקדש יחושו דרך בגדי הכהן יראת כבוד לעבודת המקדש והקורבנות.

👑 ו'לכהנו לי'- שהכהן הגדול לא יתרגל לתפקיד וכל פעם מחדש יפשוט בגדיו וילבש בגדי הכהונה כדי להכנס מחדש ביראת הרוממות לביצוע תפקידו הקדוש.

אז, כן!  הבגד הוא ענין משמעותי עבורי ועבור הסביבה..

נפשוט ונלבש בהתאם למקום לענין בלי לערבב בין הדברים.

▫️בבית תהיי בת/ אמא/ אישה

▫️בעבודה תהיי עסוקה במוטל עליך

▫️בשליחות החינוכית תשקיעי בנשמות

▫️בלימודים תהיי תלמידה טובה

▫️הרופא יתנתק מעניניו הפרטיים ויתעסק ברפואה למטופלים

▫️החייל יקבל סמכות המפקדים

▫️והכהן יהיה כהן גדול תחת כנפי השכינה.

ואם נכנס גם אל לבושי הנפש

הרגשות, המחשבות והדיבורים

כולם ניתנים להחלפה…

תפשטי עצב, תלבשי שמחה

איך אפשר??

בעזרת חכמת הלב

חכמי לב הכינו את בגדי הכהונה..

שילוב ואיזון בין השכל ורגש, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

החיבור בין לבוש חיצוני להרגשה פנימית יוצרים ופועלים- כהונה!!

אז מה את לובשת היום??

פורים קטן שמח בגדול😊

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה

להרשמה לחצי כאן

ביום ראשון הקרוב ט"ז אדר א' יתקיים היום הפתוח בסמינר בית חיה מושקא בנוף הגליל.

הסמינר החסידי בית חיה מושקא בנוף הגליל הוקם בברכת הרבי מלך המשיח לפני כ-4 שנים במטרה לתת לבנות מסגרת חסידית, איכותית בשילוב לימודי תואר ראשון בהוראה.

לימודי התואר הנלמדים בסמינר בשיתוף עם מכללה ירושלים – בית וגן, ישנם מגוון רחב של מסלולי מגמות לבחירה..

עבור בנות הסמינר מכל הארץ ישנה פנימיה רחבת ידיים עם צוות מדריכות מסור שנותנת מעטפת חמימה ומשפחתית.

צוות הסמינר מזמין את בנות כיתה י"ב מכל הארץ לבוא ולהתרשם ביום הפתוח

ניתן להרשם בקישור:https://forms.gle/Lnx39q7aQVFcFbpq7

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-19 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים

בתוך מרחב קטן ואינטימי אנו חיים בארץ ישראל יפה, ברוכה, וקדושה אנו חווים אחד את השני בעצמה ומשתדלים לחלוק יחד את כל מה שעובר עלינו כעם שותף למסע ולגורל שלשמו אנו כאן על אדמת ארץ הקודש.

בין התופעות הרווחות בעם היהודי היושב בארץ ישראל ניכרת במיוחד מידת טוב הלב, הנדיבות, שלנו אחד כלפי השני…

זה בא לידי ביטוי באופן ועדיין בא לידי ביטוי יום יומי בנתינה בדאגה ובאכפתיות האין סופית האחד עבור השני לה אנו עדים יום יום שעה שעה בכל מרחבי החיים סיוע של אנשים מכל גווני הקשת הלוקחים על עצמם לתרום, להתנדב ולסייע לקיומנו בארצנו הקדושה הכל דרך אפשרית!

במהלך המלחמה נקלעתי לא אחת לסיטואציה בה צפיתי וחוויתי ממש מקרוב בתופעה בה אנשים יקרים וטובי לב הנותנים מכל ליבם מזמנם ומכספם, באהבה אין סופית ובחיוך רחב ונעים..  אך משום מה נמנעים מלקבל עזרה או סיוע כל שהוא, מכל אדם שהוא יהיה מי שיהיה בחזרה, הם מעדיפים לתת ולא לקבל!

בכדי להבין את התופעה ואת משמעותה קצת יותר לעומק בנפש האדם אקדים את האופן בו באה נתינה לידי ביטוי בחיינו, מה עומד מאחוריה? מה היא מספרת עלינו? ומה משמעותה בחיינו? מנקודת מבט הנשקפת מפרשת השבוע מהיבט יהודי-תורני חסידי ופסיכותרפי.

השבוע נקרא בפרשת תרומה

התורה מצווה על כל עם ישראל לקחת חלק בהקמת בית ומשכן לה' יתברך ולהיות שותפים בנפשם בגופם ובממונם כל אחד לפי יכולתו כשרונו וייחודיותו ובמה שנתברך מאת ה' יתברך. וכפי שהציווי מתואר בתורה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".(שמות כ"ה, ב').

רש"י על אתר מפרש:   

 וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה – לִי לִשְׁמִי.
תְּרוּמָה – הַפְרָשָׁה, יַפְרִישׁוּ לִי מִמָּמוֹנָם נְדָבָה.
יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ – לְשׁוֹן נְדָבָה וְהוּא לְשׁוֹן רָצוֹן טוֹב.

לדעת לקבל זה גם לתת!

 המקבל מהזולת נותן מעניק לו את ההכרה בתחושת הנפרדות, הייחודיות, והמסוגלות העצמית!

הציווי בפסוק לכאורה לא ממש מובן: מה משמעותו של ציווי בנוגע לדבר שכל מהותו הנו תרומה ונדבה הנשענת על רצון טוב פנימי של האדם הנותן? האם ניתן לצוות על דבר התלוי ברצון האדם? הלא לצורך נתינה משלי נדרש איזה שהוא חיבור רגשי מינימלי מצד הנותן כלפי מקבל התרומה? מה אם כן פשר הציווי בנתינת תרומה?

מסביר הרבי מליובאוויטש: עצם הציווי שכל יהודי ישתתף בתרומת המשכן פעל שאצל כל יהודי תתגלה תכונת ה-"ידבנו לבו"- נדיב לב, גם אם לפני כן לא הייתה תכונה זו בהתגלות לבו ונפשו   הציווי האלוקי מגלה בו רצון להתנדב להקמת המשכן, לעסוק בעשיית המשכן ולבנותו, שכן יהודי קשור בעצם נפשו עם ה' יתברך ועל כך ולשם כך בא הציווי: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". (תורת מנחם כרך ל"ו(.

האדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאוסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם מבאר את המילים "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", כך:

 לכאורה את המשכן יכלו להקים שלושה או חמישה אנשים בלבד, מדוע אם כן ציווה ה' יתברך שכל בני ישראל יביאו תרומה לבניית המשכן? משום שה' יתברך רצה שבניין הנבנה על ידי בני ישראל לשמו יתברך ושעל ידו ובו תשרה השכינה על בני ישראל וממנה יתברכו בני ישראל, ייטלו חלק  וישתתפו כלל ישראל, אנשים נשים וטף, בלי יוצא מן הכלל. (לקוטי דיבורים חלק ה').

הזכות אותה העניק לנו ה' יתברך בבניין המשכן היא עצומה, היה באפשרותו להוריד את המשכן מוכן מהשמיים, אך בכל זאת בחר לאפשר לנו לבנותו ולהקימו. זאת משום שה' יתברך רצה לתת לנו את הזכות להעניק לו כביכול!

בכך פעל ה' יתברך את לידתה הרוחנית הנפשית והרגשית של נשמתנו בעולם! באפשרות לתת ולהעניק לה' יתברך אנו מקבלים וחווים את ההכרה של ה' יתברך בנו כסובייקטים נפרדים עלי אדמות, בעלי בחירה, צרכים רצונות ומאוויים! 

לה' יתברך חשוב שנרגיש בכל רגע את ייחודיותנו, שנכיר בכישרוננו  ושנדע מהן יכולתנו, ואך בעיקר שנדע להביא אותם לידי ביטוי ומימוש בעולם הזה הגשמי והחומרי.

כך הם פני הדברים בין בני האדם: כאשר אדם מעניק לחברו את הזכות לתת לו הוא מחיה את נפשו ממש!

ישנו משל בייחס שבין ה' יתברך לאדם בקיום המצוות: מצווה הנה מלשון צוותא וחיבור, והעושה מצווה מתחבר עם עצמות אור אין סוף של ה' יתברך, שהוא המצווה את הציווי ההוא. וזו משמעות הביטוי 'שכר מצווה-מצווה', עצם החיבור עם עצמות אין סוף ברוך הוא מצווה הציווי, זהו שכרו..

מאיש פשוט ביותר שיש בו ביטול פנימי מתוך הכרה והערכה לחכמה בכלל ולמעלת החכם בפרט באופן של העדר תפיסת מקום לגמרי בעיני החכם וכן גם ברגש החכם כלפיו הרי האיש הפשוט אינו נכנס אצלו בגדר אנושי כלל – ואין זה שהחכם מבטלו או דוחה אותו חס ושלום, שאם כן זוהי מידה רעה ומושחתת!

אלא שביחס לחכמתו הגדולה נחשב בעיניו האיש הפשוט ככזה שאין לו עמו עניין משותף כלל. והנה כאשר החכם יצווה לאיש הפשוט לעשות איזה דבר מה עבורו, הנה בציווי זה נולדה מציאותו של האיש הפשוט.

 הן כלפי עצמו – שמרגיש מציאותו אשר הוא יכול לקיים מצוות החכם ואליו פנה החכם וציווה אותו לעשות דבר מה עבורו.

והן בעיני החכם נחשב האיש הפשוט למציאות נפרדת כאשר אליו יפנה, ידבר ויצווה.

ולבד זאת הרי ציווי זה מאחד את החכם הרם ונעלה עם האיש הפשוט ביותר, והנמשל המובן.

ומובן גם כן אשר ביחס להנ"ל, אין הבדל כלל במה יהיה הציווי, אם דבר גדול ונעלה או קטן ופשוט.

) אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ חלק י'. ספר: "היום יום" ח' מרחשוון. ספר המאמרים ה'ש"ת עמ' 73).

זו אם כן הזכות הגדולה לה זכינו בציווי ה' יתברך להיות שותפים ולקחת חלק בהקמת המשכן שהנו דירה לה' יתברך בעולם הזה החומרי והגשמי.

הציווי לקחת תרומה עבור ה' יתברך לבניית המשכן מגלה את טוב לבנו והופך אותנו לשותפים מלאים בעשיית המשכן. יתרה מכך היא מגלה ההכרה של ה' יתברך בנו ובכך מאשרת את הנפרדות שלנו כסובייקטים בעלי חופש בחירה רצונות צרכים ומאוויים בעולם הזה!

תחושת 'התלות' והפחד לאבד שליטה!

הספרות הטיפולית מתייחסת בהרחבה לקושי האובייקטיבי של האדם לקבל משהו ממישהו אחר. אדם הנמנע מלקבל ממישהו אחר חש איום קיומי. אדם הניצב מול התמודדות של קבלה אל מול נתינה חש חוסר אונים. עצם החשיבה על לקבל ממישהו אחר מערערת אותו!

הוא מיד נדרך ובמוחו מתחיל מרתון של מחשבות טורדניות השוללות מכל וכל את כל האפשרויות של מדוע לא לקבל ממישהו אחר: מה זה אומר עלי? מדוע אני נזקק לאחר? מה לא בסדר אצלי? התחושה שעולה אצל המקבל הנה אני תלוי במישהו אחר, כלומר אני לא תלוי בעצמי! משמעה של תובנה זו אצלו היא אני חסר שליטה על עצמי ועל מה שקורה לי בחיים והפחד לאבד שליטה הנו קיומי עד הישרדותי אצלו! ולכן אין סיכוי שאקבל משהו ממישהו אחר!

כיצד מגיע ומה מביא אדם למצב שכזה בו קבלה מאדם אחר מאיימת עליו והופכת אותה לבלתי אפשרית ובלתי מתקבלת על הדעת עבורו?

כאשר תחושת האמון הבסיסית והקיומית של האדם בעולם נפגעת ומתערערת כתוצאה מחוויה טראומטית קיומית אל מול העולם, זה יכול להיות טרגדיה משפחתית שבה תחושת היציבות הקיומית התערערה אצלו כאשר הדמויות המשמעותיות בחייו לא הצליחו להוות עבורו מסיבה זו אחרת את הדמות המשמעותית עבורו הדואגת לכל צרכיו ומאווייו פיזיולוגית ונפשית ורגשית, או כאשר הוא עבר וחווה דחיה חברתית קשה, או כאשר נתן 'אמון-עיוור' בבן אדם קרוב שרימה או הונה אותו, הפגיעות הנפשית והרגשית  זועקת לשמים, החוסר אונים משתלט עליו והאמון בעולם נסדק ומתערער, והקושי לסמוך על אנשים הופך לכמעט בלתי אפשרי עבורו! 

הוא מחליט שאני לא יכול עוד להרשות לעצמי לסמוך על אנשים לתת בהם את אמוני, הוא מתחיל להתרחק ולשמור מרחק מבני אדם, הוא נמנע מקשרים משמעותיים אט אט הוא  מתחיל לחוש איך הבדידות משתלטת עליו..

בשלב זה הוא פונה למקור אנרגיה ומלאות חלופי בדמות נתינה אין סופית הנובעת באמת מלב זהב, וטוב לב אמיתי הנובע מהבן אדם אותו הוא מייצג בחייו, אנו נראה אדם המקדיש עתותיו להתנדבות בכל מקום בכל זמן ובכל סיטואציה, גבולות המקום והזמן והסיטואציה לא יהוו פקטור עבורו בכדי להחליט האם הוא מתגייס לסייע לזולת!

אך לצד זאת מכיוון שנתינה זו נשענת על נתינה הנובעת מריקנות אותה חש עקב הבדידות שהשתלטה על חייו, הנתינה תהיה ללא אבחנה ובמידתיות שאינה מותאמת למקום, לזמן ולסיטואציה, משום שהצורך בנתינה זו נשען על הצורך האישי שלו במלאות מהריקנות שהשתלטה עליו כאמור, מה שמכהה את חוש האבחנה הנכון והמותאם לאדם לו הוא רוצה להעניק מטוב לבו! 

זה ההבדל המהותי בין מלאות הנובעת מהאדם עצמו (מוקד שליטה פנימי), לבין מלאות הנובעת ממקור חיצוני (מוקד שליטה חיצוני).

כאשר המלאות נובעת ממוקד שליטה פנימי מהאדם עצמו, ממי שהוא וממה שהוא כאדם החש את השלם שבו הגדול מסך חלקיו אזי הוא איננו נזקק כלל למרחבי נתינה או עשייה שיהוו או יספקו את המלאות שלו..

לעומת זאת כאשר המלאות נשענת על מוקד שליטה חיצוני, האדם חש מרוקן מתוכו ולא מוצא את הסיפוק הנפשי והרגשי שימלא אותו והוא פונה לכל מרחב אפשרי בו יחוש ויבוא על סיפוקו!

משמעותה הפנימית של לקיחה הנה בעצם ההסכמה להפוך מנותן למקבל! בכך אנו זוכים להחיות את נפש האדם!

בכך יובן גם הציווי המוזכר בתחילת הפרשה על התרומה, הציווי נאמר בלשון שונה והפוכה מהמקובל בתורה נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".(שמות כ"ה, ב').

מה משמעות המילה 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה' בהקשר של נתינה? היה לכאורה צריך להיאמר: ויתנו לי תרומה?

כאשר ה' יתברך מצווה את בני ישראל 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה' הוא בעצם מעניק לנו את הזכות לתת לו! ה' יתברך רואה אותנו, חושב עלינו, אוהב אותנו, מייקר אותנו כבניו אהוביו, והוא בוחר להעניק לנו את הזכות להעניק לו!

בכך הוא בעצם נותן לנו את ההכרה הראשונית הבסיסית והקיומית לה זקוק כל אדם בעולם. התחושה של אדם המסוגל להעניק לבוראו! תחושת החשיבות אותה מעניק לנו ה' יתברך בציווי זה, תחושת המסוגלות, תחושת הייחודיות..

אז מהותה של לקיחה היא בעצם נתינה! אני אמנם לוקח מאדם משהו אבל לצד זאת אני מעניק ונותן לו משהו הרבה יותר משמעותי!

אני מעניק לו את תחושת הכרה בנפרדותו, בחשיבותו, בייחודיותו, בכישרונותיו, במסוגלותו..

זוהי משמעותה אם כן של לדעת לקבל מהזולת, בקבלה זו אמנם קבלתי משהו שלא תמיד בהכרח אני זקוק לו, או שהיה חסר לי ומילא אצלי איזה חסר..

אבל בכך שהבעתי נכונות לקבל משהו מהזולת נולדה אצלו תחושת ההכרה הבאה ממני בעצם ההסכמה לקבל ממנו משהו!  

אז איזו חשיבות עצומה ישנה בהסכמה לקבל משהו מהזולת, איזו מתנה עצומה זו הזכות לקבל ובכל לתת משהו הרבה יותר גדול ומשמעותי..

בכך נוכל לפתוח את הצוהר לאנשים המעוניינים לתת ולהעניק באמת מתוך רצון אמית וטוב לב כנה לזולת אך חוששים ונמנעים מלקבל מהזולת משהו!

החשש של האדם המקבל מכך שבעצם ההסכמה לקבל מהזולת אני נהפך מנותן למקבל הופכת אותי לנזקק או תלוי חס ושלום בחסדי הזולת טעות היא בעצם יסודה של תפיסה זו..

ההפך המוחלט הוא הנכון: עלינו להאיר את עיני המקבל בכך שעצם ההסכמה שלו לקבל מהזולת מחיה את נפש האדם פשוטו כמשמעו! בעצם ההסכמה של הזולת להפוך מנותן למקבל הוא עושה חסד עצום עם הנותן, אז לא רק שהוא לא מקבל הנזקק לחסדי הזולת חלילה, אלא הוא זה בעצם הנותן ומעניק לזולת יותר מאשר הזולת מעניק לו! 

  כשהבעש"ט נאלץ להעמיד יהודי במצב קצה בכדי להעניק לו את מה שנועד עבורו!

ישנו סיפור נפלא מרבי ישראל  המכונה 'הבעל שם טוב' המגלם והמשקף את מהותה של 'לקיחה בלתי שגרתית בעליל' של הבעש"ט מזוג עני שהולידה את הנתינה המדויקת והמושלמת עבורם עת נזקקו לישועה!

באחד הימים אמר קרא הבעש"ט לשניים מחסידיו, 'ארזו את מטלטליכם כי יוצאים אנחנו לדרך למסע ארוך'. ללא שאלות לקחו מיד מספר מחפציהם האישיים והצטרפו לרבם הקדוש.

 היה זה בשעת לילה מאוחרת סופת שלגים השתוללה בחוץ, ממרחק  ראו הם בית קטן בקצה העיירה הבעש"ט הורה לעגלון לעצור ליד בית זה. ביקש הבעש"ט מחסידיו שידפקו בבית ויבקשו מקום ללון בו, מבלי שיגלו את זהותו לבעל הבית וכך עשו חסידיו.

הבעש"ט פנה ליהודי בבקשה ללון בביתם ולאכול אצלו. היהודי משה קיבל את פניהם בשמחה והכניסם לביתו. הדלות ניכרה מכל עבר בביתו ששל משה ורעייתו אך הוא לא שת לבו לכך וקבלם בשמחה והחל לערוך את השולחן לכבודם.

משה התעניין מאין באו אורחיו והם ספרו שהם מגיעים למז'יבוז' עיירתו של הבעש"ט, משה שמח מאוד על כך ובקשם לספר לו מעט על הצדיק הגדול הבעש"ט המחולל ניסים ונפלאות, אך הבעש"ט התעלם מבקשתו וזרזו להגיש להם את הארוחה. לאחר הארוחה ניסה שוב משה לדובב את האורחים לספר לו על הבעש"ט אך הבעש"ט שוב דחה את בקשתו והאיץ במשה להכין להם מקום ללון כי עייפים הם עד מאוד. משה ואשתו ניגשו בשמחה לערוך לבעש"ט ותלמידיו את המצעים לשינה. כך נשנה הדבר גם למחרת שהבעש"ט ותלמידיו החליטו להאריך את שהותם בביתו של משה, גם ביום זה טרחו משה ואשתו סביבם לכבדם בכבוד הראוי להם למרות שלא היה ברשותו אמצעים לאירוח שכזה וביתו היה צר מלהכיל את האורחים. משה עצמו, אשתו ולילדיו הסתפקו בשאריות שנותרו מסעודת האורחים.

רק ביום החמישי לשהותם הודו האורחים לבעל ובעלת הבית ולילדיהם ונפרדו מהם לשלום, טרם צאתם פנה משה ל-בעש"ט בבקשה להזכירו בפני הצדיק לברכה והצלחה, הבעש"ט השיב לו עתה אוכל לגלות לך כי אני הוא הבעש"ט.

נרעש מהתגלית משה התמלא בהתרגשות רב, אך טרם הספיק לעכלה הבעש"ט ותלמידיו כבר עלו לעגלה ויצאו לדרכם.  עיני משה זלגו דמעות כזה צדיק שהה בביתו איזו זכות נפלה בחלקי לארח את הבעש"ט ותלמידיו תמה בקול? הוא החל לשחזר את הימים האחרונים, בחשבו האם נהג בבעש"ט  בכבוד הראוי לצדיק שכזה, הוא הסתובב חסר מנוחה מפני שלא  ידע האם נהג בו בכבוד הראוי!

הוא אסף את בני ביתו וסיפר להם על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לארח את הבעש"ט  בכבודו ובעצמו, אך זמן רב לא חלף ובני ביתו הזכירו לו בדמעות ובבכיות כי הם רעבים ללחם וכי גוועים הם ברעב, משה לא יכול היה לעמוד עוד בפני המראה הקשה והסבל שחוו בני ביתו הוא נשבר ובמר בכיו נשא עיניו לשמים ואמר: ריבונו של עולם מודה אני לך על הזכות שנפלה בחלקי להכניס אורחים כל כך חשובים לביתי, אך אנא ממך בבקשה רחם עלי והמצא לי פרנסה עבור בני ביתי כדי שאוכל לזונם בלחם ומים'..

 לא עבר זמן רב, ודפיקות נשמעו על דלת הבית היה זה שכנו שכנו הגוי איוון שדפק על דלת ביתו, כשהוא חצי שתוי פנה למשה. 'בבקשה קח את מטבע הזהב הזה קנה לי בקבוק שתיה וביתר קנה מה שתרצה לעצמך'..

שמח משה כל כך, הוא חש כי תפילתו נענתה משמים. מיד יצא לשוק, קנה את הבקבוק, ובעודף הנותר קנה מאכלים ערבים עבור בני משפחתו ושב לביתו.

למחרת חזר על עצמו הסיפור שוב, ואיוון כטוב לבו ביין הציע למשה עסקה הרי יודע אתה משה כי גלמוד אני בת יחידה יש לי, אך היא נטשה אותי והיא ובעלה לועגים לי ומזלזלים בי, ואינם דואגים לי..     הוא החל להשמיץ את בני משפחתו, ואחר אמר: 'אני אתן לך בכך יום מטבע אחד של זהב, אתה תקנה לי יין שיכר ובעודף תקנה את צרכיך עבורך ועבור בני ביתך'.

משה התרגש הוא חש כי הנה ה' יתברך שמע את תפלתו ודואג לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו..

בחלוף הזמן ביקש איוון ממשה כי יאפשר לו ללון אצלו בעלית הגג. 'אינני חוזר לביתי', הבהיר למשה. 'הם לא מכירים בי עוד'. כעבור תקופה קצרה פנה איוון למשה ואמר לו: 'אתה איש כל כך טוב והיית כה מסור אלי, אגלה לך סוד. לא רחוק ביער, נמצא אוצר השייך לי. מכיוון שלא אתן אותו לבני משפחתי שנהגו בי כזר, אתן אותו לך כהוקרה על המסירות הרבה שלך אלי ועל האכפתיות שגילית כלפי ודאגת לי יותר מבני ביתי, כשאמות גש לשם וקח את האוצר.

כעבור זמן לא רב, מת הגוי השיכור, ומשה ניגש למקום על פי הסימנים שנתן לו אייוון מצא את האוצר והפך לבעל רכוש גדול.

משה הגיע להודות לבעש"ט על הנס הגדול שארע לו וסיפר את הקורות אותו מאז עזבו את ביתו, השיב לו הבעש"ט בחיוך: "אתה אדם מיוחד משה, תמיד עושה את מה שנדרש ממנו מבלי להתלונן, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ונותן גם ממה שאין לך, מעולם לא הרמת עינייך לשמים וביקשת מה' יתברך שייתן לך את צרכיך. האוצר הזה נועד עבורך והיה צריך להגיע אליך מזמן, אבל בשמים חיכו רק שתרים סוף סוף את העיניים ותבקש אותו. לכן כשבאנו להתארח אצלך עשינו הכל כדי לגרום לך שתגיע למצב בו תרים עינייך לשמים ותבקש עבורך ועבור בני ביתך מה' יתברך ואכן כשעשית זאת האוצר לא אחר לבוא..

 שבת שלום ומבורכת

 מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

הכל בסדר.

במסגרת פינתנו: "הקב"ה מנהל את העולם ולא אני" (כן, כן, תגלית מדהימה שמלווה אותי זה כבר כמה שנים) עברתי שבועות מאתגרים משהו בזמן האחרון יחד עם כל עם ישראל. מאז תחילת המלחמה לא נגעתי במקלדת, עוצר נפל על כתיבתי והזמן כמו עמד מלכת. רק לאחרונה הצלחתי להתנתק מהשיתוק הזה והנה אני חוזרת לידידתי הנאמנה משכבר הימים ואצבעותיי מחליקות עליה באהבה.

לאחרונה זכיתי לשלוח נציגים ממשפחתי למוקדים נבחרים ברחבי הגלובוס לצורכי חופשה וטעינת מצברים. זה התחיל עם חמי הנושק ל–90 (שיהיה בריא לחיים נצחיים) שמאז הקורונה לא לקח חופשה מהעבודה בקליניקה ורק נראה שהוא מגביר קצב יותר ויותר. זה מעורר השראה, באמת, אבל גם מלחיץ ולא משאיר הרבה אוויר לנשימה. בעלי ואני עובדים איתו בעסק המשפחתי וזה מספק ומאתגר כאחד (מי כאן עובדת יחד עם הורה שתרים יד…?). מאז חנוכה נשארנו באווירת החג – כלומר, חנוקים… והנה הגיע הרגע המיוחל בו הוא נעתר לבקשותינו ולקח את חמותי שתחיה אף היא, לשבוע בקפריסין (אל דאגה שאלנו קודם רב כי לא יוצאים ככה סתם מארץ הקודש). מאחר ובאותו שבוע בדיוק חלה שבת י' שבט ניצלנו את ההזדמנות ואת העובדה שלא פרצה מגפה חדשה בעולם ושהמלחמה עדיין מאפשרת לצאת מגבולות הארץ ללא חשש שיצלבו יהודים בשדה התעופה ושלחנו את בעלי ואת בכורתי בת ה–15 למסע לחצרות קודשינו הקפואות.

הכל לא בסדר.

בואו נדלג על הקטע שאני קטנת אמונה ולא מתורגלת מספיק בביטחון בהשם ועד שאני לא מקבלת אישור – ורצוי בתמונה חדה וברורה על רקע היעד המבוצר אליו נשלחו יקיריי – אני לא נרגעת. בהתגברי על המכשול הקטן הזה באישיותי, הצלחתי להבין שבעלי מסתובב, הרבה אחרי חצות הלילה, עם כמה נספחים צעירים שהצטרפו אליהם מהטיסה בנפתולי הרכבת התחתית בואכה שום מקום! עם אפס הבנה מה הפקידה כהת העור מנסה להסביר להם. מסתבר שנחיתה בניו־ארק קרוב לחצות וזאת אחרי המתנה של שעתיים על המסלול – הנפיקה החמצה של כל רכבת מוכרת ושינוי בסדרי הנסיעה שלא ממש אפשרו להם להבין איך מגיעים לשכונה. הקור הצורב בחוץ יחד עם עייפות מצטברת ודלקת באצבע עשו את שלהם והעובדה שהמזוודה של אחת הנוכחות שקלה כמעט כמותה ובעלי היה צריך להוריד ולהעלות אותה בכל גרם מדרגות ב'סאבוויי' (והיו כמה) רק תרמה לשמחה הכללית.

אך בעלי הוא בחור כארז ולא נותן לזוטות שכאלו לשבור אותו. הבת שלי שתהיה בריאה הייתה גם ככה באורות מהרגע שניתן לה אישור מהעל־יסודי לצאת לבית רבינו ולא היה אכפת לה כלום, רק להגיע לרבי כך שהם בהחלט היוו צמד־חמד מושלם לנסיעה מלאת טלטלות שכזו. בואו ונודה על האמת, אם אני הייתי שם, כמדומני שהייתי מעלה קצת את רף הארציות החומרית בתוך כל האלוקות המרוממת הזו. אך יש לומר לזכותם שהם נשארו מעל זה ואולי בזכות החזקת הראש הבריאה הזו וקבלת המציאות כמות שהיא, נשלחה אליהם משום מקום אישה שניכרו עליה אי אלו סממנים שהינה מהשכונה. כשהיא קלטה שמדובר בחבורה שאין לה שמץ של מושג לאן להמשיך היא תרגמה את דברי הפקידה לאנגלית מדוברת ולקחה עליהם חסות. מפה לשם קרוב לשתיים לפנות בוקר, כשליבי החלש בקושי עומד בעול, דווח לי שהם הגיעו בשלום ליעדם ומיד פילסו דרכם בשלג לומר שלום לרבי. ארז טוען שזו הייתה אליהו הנביא. אני, לפני כמה שנים סיגלתי לי מנהג יפה ויעיל והפסקתי להתווכח. מה גם שרוב הפעמים הוא צודק. וזו נראתה לי אחת מהפעמים הללו.

הכל משתבש לטובה

מתוך חמישה ימים שהיו להם אצל הרבי מה"מ אחד הלך על התאקלמות ועייפות. אוקי, לגיטימי. לארבעת הימים הקרובים היה תכנון חד וברור – להיטען. דבורה לאה התאקלמה יפה בעזרת הנשים הריקה למחצה, מצאה לה חברותות, דאגה לאבא שלה וניסתה להילחם בקור הצורב ללא הצלחה מרובה. ארז לעומת זאת, החל להרגיש כבר ביום השני לשהותם במעין דגדוג מוכר במורד אפו וידע שהולך וקרב הרגע בו יצטרך להכריע בין רצונו העז לשהות בקודש הקודשים לבין יכולותיו הפיזיות ההולכות ומדלדלות בחסות נגיף שפעת מקומי שהשתלט לו על המערכת. השפעת ניצחה ובעלי מצא עצמו בערב שבת שרוע למלוא אורכו בחדר, מרחק שלוש דקות הליכה מהרבי, אך ללא יכולת ללכת. למזלו הרב, בתי שתחיה עברה לשלב העצמאות הפעילה כבר בגיל שלוש או קצת לפני כן, ולא נרתעה מהאתגר הגלום בלהכין שבת לאביה הקודח, להתארח אצל חברים מהשכונה, להשתתף בכל התוועדות אפשרית ולשמור על מצב רוח טוב. בעוד היא מפזזת ברחובות המושלגים, בעלי קיבל את המנוחה האולטימטיבית אליה ייחל מזה חודשים. כמדומני שלהבא נוכל לסדר לו מנוחה שכזו במחיר זול יותר מכרטיס לרבי, אבל עדיין זה היה שווה כל גרוש. בעודו שוכב שם וחושב את כל המחשבות שלא היה לו זמן לחשוב בשנה הדחוסה שעברה עלינו, הוא הבין שחוץ מההליכה למקווה, יש לו עוד משימה חשובה לעשות והיא – ללכת ל–770 לקבל עלייה, בכל זאת שבת י' שבט! אך בעודו מכין את עצמו למשימה שנראתה כמעט בלתי אפשרית, נפלה לו ההבנה שבעצם בנוסף להכל, את העלייה שלו הוא כבר קיבל. כן, הזוי כמו שזה נשמע, זו הייתה ההבנה – עצם ההגעה, עצם ההתנהלות עם כל המצבים המאתגרים בנחת ובשמחה, זו העלייה הרוחנית שאותה הוא קיבל בעצם הזכות להתנהל מעל הטבע. בלקבל את המציאות בלי להתווכח איתה. זו הייתה המתנה של הנסיעה הזו. הכל היה מושלם כמו שהוא כי הכל בסדר.

הכל בסדר האלוקי

לא משנה מה שקורה מסביב, משנה שזו התוכנית הנכונה של הקדוש ברוך הוא.

אני זוכרת שכתבתי כאן לפני כמעט שנתיים על הגעה לרבי מה"מ לחג השבועות, אחרי שמונה שנים שלא הייתי. כמה חיכיתי לנסיעה הזו וכמה הכל הלך 'עקום'. ברבות הימים הסתבר שזו הייתה הנסיעה הכי משמעותית שלנו, אולי אפילו נסיעה מצילת חיים. אז אם הכל הולך חלק מדי, כדאי לבדוק מה קורה פה… לא שאנחנו מזמנים על עצמנו שיבושים ונסיונות חלילה, אבל אם משהו הולך אחרת ממה שרצינו סימן שיש פה מקום להתמודדות, מקום להבין איזה שיעור.

כשהכל הולך בסדר – כדאי לבדוק מה לא בסדר. ואם נדמה לנו שמשהו 'לא בסדר' אפשר להירגע ולהתחיל לקבל את המציאות האלוקית כמו שבורא עולם בכבודו ובעצמו סידר אותה, הוא עושה עבודה נהדרת בלנהל את העולם כבר כמה אלפי שנים, ולנו נשאר רק לסמוך עליו.

באדיבות מגזין עטרת חיה