*אישה ובת יקרה!* 🌷

מתקרבים אנו לקראת השלושים מהיום בו אימנו ז״ל היקרה התבקשה לישיבה של מעלה.

במהלך שבועות אלו נחשפנו לעוצמתה הרוחנית של אמא ז״ל, הקפדותיה בינה לבין קונה ובינה לבין זולתה, והענקה והתמסרות בלתי נתפסת לחינוך שלנו, ילדיה.
כעת זה הזמן *שלנו* להשיב לה.
*כעת זה הזמן שלנו לעשות לעילוי נשמתה*.

לכן בחרנו להציג לפניך מספר דברים, שעליהם בין היתר הקפידה אמא ז״ל במיוחד במהלך חייה.

ענייני הרבי היו יקרים לה:
חבשה פאה, אפילו כשיצאה מפתח ביתה לשכנה בדלת ממול;
יישמה בהרחבה את מבצע ״בית מלא ספרים״.

התמסרה לחינוך הילדים (דוגמא ״כאילו״ שולית: בימי החורף טרחה למלא במים חמים את הנעגל וואסער של כל אחד מהילדים, כדי שיהיה להם נעים ליטול ידיים)

השפיעה שענייני הקדושה בבית יהיו בסדר עדיפות גבוה (לדוגמא: שמחה באתרוג מהודר, בפמוטים יפים ובשולחן שבת מכובד, למרות הסכומים הגבוהים שנדרשו לכך)

העניקה לזולת מתוך תחושה של התמסרות ואכפתיות, ובסבר פנים יפות:
לתלמידות, ליולדות, לזוגות חדשים ובכלל, וכן בנתינת צדקה בהרחבה, ובאמירת פרקי תהילים עבור רבים שהוצרכו לכך.

אנא, בואי והצטרפי אלינו לפעול לעילוי נשמתה ע״י הוספה והידור בהנ״ל, או בהחלטות טובות אחרות, ומלאי זאת בקישור המצורף.

כל מצטרפת שתדווח בקישור, תכנס להגרלה שתיערך לקראת כ״ח טבת (יום הולדתה), על השתתפות בכרטיס טיסה לרבי מה״מ בסך 770 דולר. הזיכוי יינתן למימוש במהלך שנת הקהל או עד היארצייט כ׳ כסלו תשפ״ד, לעילוי נשמתה.

ויהי רצון שההחלטות כולן יצטרפו ויכריעו את כל העולם כולו לכף זכות, בהתגלות הרבי מה״מ, ויפעלו את העילוי הכי גדול בבוא נשמתה שוב כאן למטה בתחיית המתים נאו ממש!

פעם חי איכר זקן וחכם שעבר את כל העליות והמורדות של החיים. הוא תמיד היה אופטימי והאמין שכל צעד הוא התקדמות, גם אם זה צעד אחורה.

החווה שלו ראתה הצלחות רבות בעבר, אבל לאחרונה הוא נאבק לשרוד. למרות שאדמתו הייתה פורייה, נראה היה שתפוקת היבול שלו הולכת ופוחתת מדי שנה בגלל תנאי מזג אוויר גרועים ומזיקים שפגעו ביבול.

יום אחד, כשהסתובב בפרדס הוא הבחין שעל אחד העצים שלו היו פירות! זה היה יוצא דופן עבור העץ המסוים הזה, שכן במשך שנים הוא לא הניב שום פרי. החקלאי החליט לחקור עוד וגילה שחלקים מסוימים מהעץ מתים בעוד שחלקים אחרים עדיין בחיים. הוא הגיע למסקנה שמישהו בטח גזם את העץ לאחרונה, מה שגרם לו לחשוב כמה מאמץ מישהו השקיע בטיפול בעץ המוזנח הזה מבלי לצפות לתמורה.

האיכר הזקן חייך למשמע ההבנה הזו והבין שלפעמים גם כשצועדים צעדים אחורה, זה חלק מההתקדמות. ממש כמו עם העץ הגזום שענפיו העקרים הניבו פתאום פירות מתוקים. הוא הודה למי שעשה זאת על טוב הלב שלו לפני שחזר הביתה, בידיעה ברורה שכל צעד הוא אכן התקדמות, לא משנה כמה קטן או חסר משמעות, לכאורה, הוא עשוי להיראות במבט ראשון.

משימה שבועית

אילו צעדים "קטנים" אתם יכולים לגזום מעצמכם, ולצעוד לכאורה אחורה, כדי להתקדם אל המטרות שלכם?

רחל אמנו. האמא האגדית עם סיפורי הוויתור המיוחדים המהווים השראה עד ימינו אלה.

יעקב רצה לקבור את רחל במערת המכפלה, אך רחל ויתרה – כאמא אמיתית נשארה על אם הדר כדי להיות לעזר לבניה בשעה שיצאו לגלות. רק היא מכולם קיבלה את הבטחת הגאולה.

נשמה מאירה

"נולדתי וגדלתי בבית מסורתי, בו היו עושים קידוש אך לא ממש שומרים שבת" – מספרת רחל ורד רם מירושלים, או בכינויה – "רחל מאימא רחל".

"הוריי שלחו אותי לבית ספר דתי כדי ש'נדע קצת על אלוקים'. בגיל שמונה הלכתי לקבוצת תהילים, שם אמרו לנו שאסור לנסוע בשבת. חזרתי הביתה ואמרתי לאימי שיותר לא אסע איתם לעשות פיקניק כהרגלנו בשבתות. מאז הייתי נשארת, שבת אחרי שבת, בכל מיני מקומות, אפילו אצל אנשים שלא הכרתי. כבר אז נצנצה בי נפשי האלוקית. כיום אני מקורבת מאד לרבי".

הקשר עם רחל

"הבן שלי נפצע חודש לפני השחרור מהצבא והיה חייב לעבור ניתוח" ממשיכה רחל בסיפורה. "יום לפני הניתוח התהלכתי כסהרורית ומפוחדת. דאגתי לו מאוד. לפתע קפצה למוחי המחשבה 'הרי אני גרה יחסית קרוב, נלך להתפלל אצל רחל אמנו'. בכיתי, ביקשתי ממנה שתשמור על הבן שלי ותעזור לו בניתוח.

הרגשתי שהיא איתי, אמא אמיתית – מקשיבה שומעת ועוזרת. ואכן הניתוח עבר בהצלחה רבה. מאז התחלתי להרגיש קשר מיוחד לרחל אמנו. מאז אני ׳השליחה׳ של קבר רחל. לפעמים מגיעה לשחרית, מנחה, ערבית – נוסעת הלוך ושוב עם הרכב".

שליחות בקבר רחל

"לקבר רחל מגיעים אנשים רבים לתנות את צרותיהם. כ'וותיקה' במקום, אני מרגישה שאני יכולה לסייע להם", משתפת רחל. "אני עוזרת, מקשיבה ועושה כל מה שאני יכולה. בכל ביקור בקבר רחל יש הרבה עבודה…

הסיפורים רבים מספור, אציין כמה לדוגמא:

בערב פורים רציתי לשלם על הזכות שעלייה מסויימת בתורה תהיה שלי. זה היה חשוב לי מאוד. אני ואישה נוספת לא היינו מוכנות לוותר, והתמודדנו… היא מעלה את הסכום ואני מעלה… ואז היא אומרת לי: ׳אנא, וותרי לי. הבן שלי בכלא, אני רוצה שיצא משם׳. לא רק שוויתרתי לה, אלא התחלתי גם להתפלל עליו אצל רחל. ואכן התרחש הנס, וב"ה, הוא שוחרר מוקדם מהצפוי!

"והנה סיפור נוסף: מישהי, רווקה מבוגרת שלא מצאה את זיווגה, תרמה 350 ₪ לצורך השכרת מקום בקבר רחל עבור התוועדות קבועה שאני עורכת במקום. כמובן שהתפללתי עליה רבות. כעבור תקופה ביקשה לתרום שוב, למרות שהיא הייתה חסרת אמצעים, אך היא התעקשה. בכיתי לאמא רחל. ׳תראי כמה היא עושה בשבילך!ב"ה, נס. כעבור חודשים ספורים התקשרה להודיע שהשתדכה.

שבוע לפני ההתוועדות הקבועה, התקשרה אליי הכלה. ביררתי בעדינות ונוכחתי לדעת שאין להם כסף אפילו לאירוע ה׳ווארט׳. אמרתי לה שנעשה את ה'ווארט' בהתוועדות הקבועה בעוד שבוע. הפצתי בקבוצות שאין כניסה בלי מתנה לכלה… והיא אכן קיבלה נדוניה כיד המלך. רחל אמנו החזירה לה בגדול!"…

הרבי נוכח בחיי

איך נוצר הקשר שלך עם הרבי?

"לפני כמה שנים רציתי להתחזק, ולא ידעתי איך. שמעתי שהשליחה של הרבי אצלנו בשכונה עורכת התוועדות. הגעתי, ומאז התחלתי להשתתף בהתוועדויות ובשיעורים של חב"ד. מאז אני מרגישה שהרבי מלווה אותי כל הזמן, נוכח בחיי, ודואג לי כמו אבא.

זכיתי גם להיות כמה פעמים אצל הרבי. בכל פעם הרגשתי מחדש איך הרבי דואג לי גשמית ורוחנית. ממש שומר עליי ומעודד אותי.אשתף באפיזודה שהשפיעה עליי מתקופת שהותי אצל הרבי: זה היה בשמחת תורה. היה עומס, דוחק וצפיפות בבית המדרש. דרכו עליי מכל הכיוונים ואני לא מבינה

מה אני עושה שם… בשביל זה נסעתי כל כך רחוק? לא ממש הצלחתי להרגיש שמחת תורה. לפתע, מישהי ניגשה אליי והביאה לי קובץ מקופל בו אני רואה את התאריך של יום־ההולדת שלי. נכתב שם כי באותו היום החסידים התחילו להכריז 'יחי'! הרגשתי את האיתות מהרבי, התעודדתי ופשוט התחלתי לשמוח. מאז, אגב, התחלתי להכריז 'יחי' בכל הזדמנות!

אני מחכה להתגלותו ברגע זה ממש, שיגאל כבר את כל עם ישראל. מתפללת לביאתו כל יום בקבר רחל לקיום ההבטחה לרחל "כי יש שכר לפעולתך . . ושבו בנים לגבולם".

___________________

באדיבות המוסף לנשים מגזין 'עטרת חיה'

הסיפור האמיתי והמרגש שלפנינו, התרחש בערב חג הסוכות, י"ד תשרי.

זה עתה הסתיימה נסיעתנו, נסיעה ארוכה מהמרכז לצפון הארץ. הכבישים היו עמוסים בכלי רכב רבים, נעים בשיירות ארוכות עם יהודים שנוסעים לחופשה.

זכרנו היטב את נסיעתנו הקודמת בערב חג. הדרך היתה פקוקה מאד ואך בדרך נס הצלחנו להגיע לפני כניסת החג. לכן הפעם הקדמנו לצאת לדרך, באוטובוס ישיר שיצא בשעת צהרים מוקדמת לנוף הגליל.

לא שיערנו איזו הפתעה מרגשת, מכין לנו הקדוש ברוך הוא בהמשך הנסיעה…

תיאמנו מראש עם קרובי משפחתנו נקודת מפגש, שאליה יבואו ברכב לאסוף אותנו לביתם. ב"ה ירדנו מהאוטובוס בתחנה המיועדת. ראינו חייל צעיר במדי צבא, עומד וממתין לאוטובוס לנסיעה פנימית בעיר.

התפתחה עמו שיחה קצרצרה, שבמהלכה סיפר בהתרגשות, שניצל לאחרונה, ממש בניסי ניסים מהפיגוע בצומת בשומרון. " הייתי שם!!! אמר לנו.

רצינו מאד שיניח תפילין אך לא היו עמנו תפילין. הרי בפרוס חג הסוכות הערב, ובימי חול המועד, לא מניחים תפילין…

הצענו לו להצטרף אלינו לבית קרובינו כדי שיניח שם תפילין. אך הוא התחמק בעדינות מההצעה וחייך. הוא ענה – "אף פעם לא הנחתי תפילין" ! כששאלנו אותו לגילו ענה שהוא בן עשרים שנה.

אחד מבני משפחתנו התרגש מאד מנס ההצלה של החייל העומד מולנו, ומהמידע המטלטל שזה עתה התגלה במפתיע. החייל הוא בגדר קרקפתא, שמעולם לא זכה להניח תפילין !

הוא הרגיש צורך נפשי עמוק, לא לתת להזדמנות שנקרתה לפניו זה עתה, לחמוק מפניו. והחליט שהוא מאד רוצה לזכות את החייל היהודי העומד כעת מולו במצות הנחת תפילין, שתהא הפעם הראשונה בחייו.

הוא החזיק בשרוך ארוך שהשתלשל מהקיטבג הצבאי, שהיה תלוי על גבו של החייל. ואמר לו בחיוך : " "אנחנו עכשיו ביחד! אני לא עוזב אותך" !

בינתיים הגיע קרוב משפחתנו על מנת לקחתנו ברכב לביתו. הוא תהה מאד למראה הניגלה לפניו. קרוב משפחתו מחזיק בשרוך של הקיטבג הצבאי של החייל ולא מוכן לשחרר אותו לדרכו…

הוא הביע תמיהה לפשר העיניין והסברנו לו, שזה חייל שכעת פגשנו, שמעודו לא זכה להניח תפילין מיום הבר מצוה ועד עתה, מזה שבע שנים !!!

הוא שאל את החייל לכתובתו ונענה בשמו של רחוב, סמוך מאד לכתובת ביתו…

הוא הציע לחייל להצטרף אלינו לנסיעה כטרמפיסט, והבטיח לו שיקפיץ אותו עד לביתו. החייל הסכים ונכנס לרכב.

כשהגענו, חלף לאיטו מולנו בתיזמון מעורר השתאות, בהשגחה פרטית מרגשת, אחד מהחב"דניקים שגרים בנוף הגליל.

קרוב משפחתנו שאל אותו אם יש עמו תפילין. הוא ענה בחיוב וסיפר, שזה עתה הינו חוזר ממבצע תפילין…

על המידרכה. ממול לבית קרובינו, בצהרי ערב חג הסוכות, נשלפו התפילין והונחו לחייל בהסכמתו, זו הפעם הראשונה בחייו !

סוכריות לא היו עמנו לזרוק על ראשו כנהוג בבר מצוה. אך ההתרגשות העצומה שחשנו , שזכינו להניח תפילין לחייל שפגשנו "באקראי", מילאה את ליבנו בשמחה עצומה.

תודה להשם יתברך, שזיכה אותנו בזכות כל כך גדולה.

בדידי הווא עובדא.

טמה חורושוכין

חומרים:

2 כפות שמן

1 בצל גדול, קצוץ.

4 עגבניות קצוצות

3 שיני שום כתוש

1 כפית רסק עגבניות

3 גזר קלוף מגורד

1 כפית פפריקה

מלח, פלפל שחור

4 כוסות מים

2 כוסות בורגול

אופן ההכנה:

1. מטגנים בצל על אש בינונית – 5 דקות, מוסיפים עגבניות ושום לעוד 5 דקות, תוך בחישה מידי פעם.
2. מוסיפים רסק עגבניות, פפריקה, גזר, בורגול ומערבבים היטב, מוסיפים מים ומביאים לרתיחה.
3. מוסיפים מלח, פלפל שחור ומכסים. מבשלים על אש נמוכה כחצי שעה עד שהמים מתאדים והבורגול רך.

סיכום שיחת הדבר מלכות פרשת ויחי

מצגת סיכום השיחה פרשת ויחי

שלום לכולם
השבוע נקרא בפרשת ויחי.
אחד האירועים המרגשים והמכוננים בפרשה זו הנה המפגש בין יעקב ליוסף בנו לאחר 22 שנה.
פרשה זו תחילתה בייחס המפלה לו זוכה יוסף מאביו כבן זקונים, המוביל לקנאה עד שנאה מאחיו. והמשכה הטראומה אותה חווה יוסף בבור אליו הושלך על ידי אחיו וסופה במכירתו של יוסף לסוחרי בני אדם לעבדים.
ההשגחה העליונה על יוסף הובילה למהפך, בו יוסף מתגלה 'כאיש מצליח' בכל מקום אליו הוא מגיע, עד מינויו למשנה למלך מצרים.
ה' יתברך הוביל את המשך הסיפור הכל כך מורכב לכך שרעב השתלט על ארץ מצרים ועל סביבותיה ועל אחי יוסף הנפגשים עם יוסף ללא יכולת לזהותו, עד לחשיפה המרגשת של יוסף את זהותו היהודית בפני אחיו. כשלאחר מכן מתרחש האיחוד המשפחתי הגדול כששיאו בא לידי ביטוי במפגש בין יוסף לאביו.
יעקב נותן משמעות ייחודית למפגש האיחוד עם יוסף עבורו: " וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי." (בראשית פרק מ"ו פס' ל').
האורח חיים הקדוש מפרש פסוק זה כך: "כשהכיר בו אמר אליו אמותה הפעם פירוש: הפעם הזאת בראייתך ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי פירוש צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי".
כלומר: על פי האורח חיים הקדוש כאשר נודע ליעקב שבנו יוסף נותר בצדקותו ביושר כפיו ולבבו כפי שחנכו וגדלו עד פרידתם לפני 22 שנים, אמר יעקב: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי". כעת אלך לי בשלווה אל מותי כי כעת יודע אני שעוד יוסף חי!
הרבי מליובאוויטש מרחיב את הביאור על פי עקרון דבריו של האורח החיים הקדוש ומסביר: כאשר יעקב בא למצרים, וראה את מראהו של יוסף, אחרי היותו כמה שנים "משנה למלך" מצרים באופן ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", ראה מיד שיוסף יכול למלא את העבודה שלו (של יעקב), שאפשר לסמוך על בנו שינהל אותם כמותו בכל מאת האחוזים.
וזהו שאמר "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי".
לכאורה אינו מובן: עוד בהיותו בארץ ישראל נתבשר יעקב אבינו ש"עוד יוסף חי", ומה התחדש אצלו בראותו את יוסף בבואו מצרימה, שלכן אמר "אמותה הפעם"?
אך העניין הוא כאמור שכל זמן שלא רואים את הפעולה של ארץ מצרים ואת השפעתה על יוסף, אי אפשר לדעת האם ניתן לסמוך עליו, יתכן שיש הכרח שיעקב יהיה נוכח בעצמו בשטח כדי להבטיח שבנו ינהל את הטריטוריה שלו על פי מטווה החינוך עליו גדל וממנו ינק את שרשיו היהודיים.
כאשר מקבלים פרישת שלום מפי השמועה שהבן מנהל עסק ששווה מיליוני דולרים המשתרע על גבי כמה עשרות אלפי דונמים, והוא השליט הבלעדי בארץ מצרים כפי שמתואר במקרא: ו"לא ירים איש את ידו ואת רגלו" ללא רשותו של יוסף, לא יודעים עדיין אם "יוסף חי" כמו יעקב, וכמו שיעקב רוצה שיוסף יחיה?
ורק כאשר יעקב בא מצרימה, ורואה שיוסף הנו "המשנה למלך", בעצם המפגש המרגש והמיוחל לו חיכה וציפה יעקב 22 שנים כשיוסף נופל על צאוורו ובוכה, הוא שם לב שמלבד זה שיוסף בוכה ומתרגש מעצם המפגש אתו, הוא טרוד ובוכה וניכר שמשהו נוסף מטריד את מנוחתו, וכשהוא שואל את יוסף ומתעניין לפשר בכיו, ומה מטריד אותו? יוסף מסביר שהוא ראה וצפה את המשבר העתיד לפקוד את עם ישראל כפי שמתואר במקרא: "ויפול על צואריו ויבך, "ומבואר במדרשי חז"ל שיוסף בכה על חורבן בית המקדש.
כלומר: שנוגע לו, לא עובדת היותו משנה למלך, עניני ארץ מצרים, אלא מה יהיה עם עם ישראל ועם בית המקדש לאחרי מאות שנים, וענין זה נוגע בפנימיותו עד כדי כך שמתחיל לבכות כשנזכר שלאחרי מאות שנים יהיה חורבן בית המקדש ועם ישראל ילכו לגלות קשה ומרה אז אומר יעקב בלב שלם: "אמותה הפעם .. כי עודך חי". (תורת מנחם חלק מ"ב).

פרידה ומשמעותה:
באמירה זו מצדו של יעקב 'אמותה הפעם' לאחר איחוד כה מרגש עם בנו יוסף לו פילל יעקב 22 שנה ולאחר שהגשים יעקב את חלומו להתאחד עם בנו אהוב נפשו.
ישנו מסר סמוי המתאר את מהותה ומשמעותה של פרידה. מתי נכון להיפרד? כיצד נכון להיפרד? ואיך נדאג שהפרידה תשרת באופן הטוב ביותר את שני הצדדים?
בכדי להבין איך וכיצד נדע שהפרידה נכונה לנו ומתבצעת על הצד הטוב ביותר עבור שני הצדדים? נסקור בקצרה את משמעותה והשלכותיה של פרידה בספרות הטיפולית.
פרידה- הנה מפגש אינטר-סובייקטיבי שמטרתו ליצור מרחב מאפשר בנפש למעבר ממצב של קשר המתקיים ונוכח בהווה למצב של קשר שהתקיים בעבר ועתיד להתקיים גם אחריו במנוחת ושלוות הנפש.
כדי שפרידה תתקיים ותשיג את המטרה של מעבר ממצב למצב באופן מיטיב, אנו נדרשים למפגש אנושי.
מפגש אנושי- יכול להתקיים כאשר ישנה נוכחות של שני סובייקטים וכאשר מתקיימת הכרה והכרה הדדית בסובייקטיביות האחד של השני.

הכרה והכרה הדדית:
הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג'סיקה בנג'מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית.
וכך היא הגדירה את ההכרה: "הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו" ) בנג'מין,2005).
ובהרחבה של מושג ההכרה ל-'הכרה הדדית' היא כותבת: "הכרה הדדית- כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-"הכרה הדדית" (שם).
מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו.

ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.
כאשר הקשר נשען על הכרה והכרה הדדית וכאשר במרחב בו מתרחשת הפרידה יש נוכחות אינטר-סובייקטיבית, הדרך למרחב מאפשר בו תתקיים מנוחת ושלוות הנפש לאחר הפרידה, קצרה.

תנוח דעתך כשם שהנחת דעתי:
בתלמוד בבלי (מסכת שבת קנ"ו, א) "אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו".
על כך מביא התלמוד את הסיפור שגרם לרב יהודה לקבוע את החובה והזכות בניחום אבלים אצל אדם שאין לו מנחמין: "ההוא דשכיב בשיבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמין כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתיה איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה ואמר ליה : תנוח דעתך שהנחת את דעתי".
תרגום חפשי לסיפור: אותו (האיש) שמת בשכנותו של רב יהודה לא היו לו מנחמין כל היום היה רב יהודה מוליך עשרה בני אדם וישבו במקומו, נראה לו בחלומו של רב יהודה ואמר לו : תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
הסיפור שלפנינו מבטא את הצורך הראשוני של נפש המת בניחומין.
בדרך כלל אנחנו מתכנסים לנחם את האבל על המת וכאן התלמוד מאיר את עיננו לצורך של נפש המת בקבלת ניחומין לא פחות מהצורך של האבל על המת.
דבר נוסף אותו ניתן ללמוד מן הסיפור הנה העובדה שכל זמן שהמת לא מקבל ניחומין אין דעתו נחה.
עניין נוסף לא פחות חשוב אותו ניתן ללמוד מהסיפור שלפנינו הנו הצורך של המת להיפרד מן החיים.
כלומר: המת שעד לפני רגע היה חלק מן החיים זקוק למנוחת הנפש במעבר מן החיים אל המוות המתאפשר בניחומין שהחיים מעניקים לו.
זוהי בעצם הפרידה הרשמית של המת מן החיים, בה הוא מוצא מזור ומנוח לנפשו. בכך המת מבטא את הצורך הנפשי שלו בפרידה מן החיים.
במפגש אנושי המתרחש בין החי למת בהזמנתו של המת את המפגש, מתאפשר המעבר למצב של מרחב מאפשר מבחינתו, לאחר הטלטלה הנפשית שבמעבר מן החיים אל המוות הוא זקוק לפרידה בה ועל ידה משיג הוא את אותה מנוחת ושלוות הנפש הדרושה לו.
ביזמתו של רב יהודה להושיב עשרה בני אדם במקום פטירתו של אותו אדם שהתגורר בשכנות אליו העניק לו רב יהודה את אותה מנוחת הנפש לה הוא ייחל מכיוון שלא היה לו מנחמין.
זהו מפגש אנושי המתבסס על הכרה הדדית המבינה לצרכי לבו ונפשו לא רק של החי אלא גם של הנפטר. אותה רגישות שגילה רב יהודה כאשר הבין שגם המת זקוק למפגש פרידה מן החיים כדי להגיע למנוחת הנפש, היא זו שהניעה אותו ליזום את הבאתם של עשרה בני אדם לנחם את הנפטר. למרות שבמרחב הפיזי בביתו של הנפטר לא נכח איש כדי לנחמו, הבין והרגיש רב יהודה את צורך נפשו של הנפטר להיפרד מן החיים ובכך העניק לו את מנוחת הנפש לה איווה.

פרידה הדדית מאפשרת מנוחת ושלוות הנפש:
כעת נבין את פשר האמירה: של יעקב 'אמותה הפעם' לאחר האיחוד המרגש עם יוסף לו פילל יעקב 22 שנה.
בהתבוננות מעמיקה יותר בפשר דבריו של יעקב נוכל לגלות רובד עמוק יותר. יעקב בדבריו נותן ביטוי הולם למשמעותה של פרידה חד צדדית, ומעביר את המסר לבנו יוסף באמרו: 'אמותה הפעם', היכולת שלי למות יכולה להתאפשר כעת לאחר הידיעה על האפשרות לקיום מפגש פנים אל פנים אתך 'בראותי פניך'. כלומר: רק כאשר קיים סובייקט המאפשר את הפרידה תוך הכרה הדדית בצרכי הזולת בצרכיו ובמאווייו נולדה לה האפשרות לקיים מפגש פרידה משותף.
יעקב לא ייחל כעת להיפרד מיוסף אלא ביקש את האפשרות להיפרד ממנו כאשר תגיע העת להיפרד, כעת 'בראותי פניך' האפשרות הזו נולדה עבורו/ם.
עד עכשיו לא הייתה קיימת האפשרות של פרידה משותפת עבורם, כעת אחרי 'ראותי פניך' אפשר להיפרד מתוך שלווה ומנוחת הנפש ואם כן אפשר גם למות בשלווה מתוך מנוחת הנפש.
המוות לא יכול להתאפשר כחלק מההוויה הקיומית כאשר נשללת אפשרות קיומית בסיסית אחרת המאפשרת את החיים לצידה לאחר המוות והיא הפרידה מן החיים.
כאמור פרידה הנה: מפגש אינטר-סובייקטיבי שמטרתו ליצור מרחב מאפשר בנפש למעבר ממצב של קשר המתקיים ונוכח בהווה למצב של קשר שהתקיים בעבר ועתיד להתקיים גם אחריו במנוחת ושלוות הנפש.
כאשר אנו שוללים מהנפש את הפרידה אנו מונעים מהנפש מנוחה. ובכך אנו גורמים לטלטלה בנפש האדם שאיננו מוצא מרגוע לנפשו.
כפי שהדבר בא לידי ביטוי עם שכנו של רב יהודה, שלא מצא מנוחה לנפשו עד שרב יהודה אסף עשרה בני אדם לביתו במטרה להעניק ניחומין לנפשו.
גם במקרה זה יכולנו לראות ולהבין שפרידה הנה מפגש מאפשר מעבר ממצב למצב, שהתאפשר אודות לרגישות האנושית אותה גילה רב יהודה לצורך הנפשי של שכנו הנפטר, שבגינה התרחש מפגש המתבסס על הכרה והכרה הדדית תוך הבנה לצרכי ולמאווי הזולת.
חוסר היכולת לשאת את הטלטלה הנפשית מאי היכולת להיפרד כאשר חסר את 'המפגש' (מפגש הפרידה) מוביל לחוסר שקט נפשי המופנם בנפש האדם ובכך מקשה על האדם את היכולת לקיים את חייו לצד הנפרד ממנו מתוך שלווה ומנוחת הנפש, כמו גם היכולת להיפרד מן העולם (כשמגיע זמנו של אדם) במנוחת הנפש ולקבל את המוות כמעבר וכתהליך קיומי לצד החיים שהותיר מאחוריו.
מה שמבטא יעקב באומרו "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי". כל עוד המפגש ביננו לא יכול היה להתקיים (למרות שידעתי על קיומך היכן שהוא, 'כי אין החי משתכח מן הלב', רש"י), פנים אל פנים, לא הייתה בי היכולת לקבל את המוות בשלווה ובמנוחת הנפש כתהליך טבעי וכחלק ממעבר ממצב למצב שהנו תהליך בלתי נפרד מההוויה הקיומית, אך כעת ביודעי שמפגש ביננו הוא אפשרי, שבה אלי מנוחת הנפש ואני יכול להיפרד מן העולם בשלווה (כשיגיע זמני להיפרד מן העולם), כעת המעבר ממצב החיים אל המוות יתאפשר במנוחת הנפש כחלק מההוויה הקיומית לצד החיים.
זאת משום שמהותה של פרידה כאמור הנה לאפשר קיום לנפרדים גם לאחר שהתרחשה. לאפשר את מרחב החיים לצדם של הנפרדים האחד מן השני גם לאחר הפרידה.
ידיעה זו יש בה בכדי לאפשר פרידה מיטיבה גם מאחד מיקירנו ההולך לעזוב את העולם ולעבור לעולם שכולו טוב מתוך מנוחת הנפש.
תובנה זו מאפשרת לשאת את הפרידה מן הנפטר ולהתקיים לצידה גם לאחר המוות ואף לשמר את הקשר עמו באופן הייחודי רק לנו, בדיוק כפי שיכולת זו באה לידי ביטוי בפרידה מאנשים המתקיימים זה לצד זה בעודם חיים בשימור הקשר הייחודי גם לאחר פרידה.
תובנה זו מלמדנו יעקב במפגש פנים אל פנים עם יוסף באומרו "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי".

בפרשתנו מסופר על ברכות מיוחדות

שבירך יעקב את בניו לדורי דורות

הברכה שברך את אשר היא – "מאשר שמנה לחמו"

ואף משה רבינו בירך את שבט אשר – "וטובל בשמן רגלו"

הפירוש הפשוט הוא – שלאשר יהיה שמן הרבה

עד שיוכל לטבול בו את רגליו מתי שירצה

הגשמיות באה מהרוחניות

וכל דבר שיש ברוחניות- יש בגשמיות

מהו "וטובל בשמן רגלו" ברוחני?

מה זה מסמל עבור היהודי?

בגמרא מובא ששמן רומז לחכמה

באדם זוהי הדרגה הכי גבוהה

ואילו הרגל זו הדרגה הכי נמוכה

ועל קבלת עול היא מצביעה

שמן מסמל את לימוד התורה

כי ללימוד התורה צריכים שכל והבנה

ואילו רגל מסמלת

את קבלת העול המיוחדת

וכאן אנו רואים דבר מופלא ומיוחד

בקבלת עול יכול להגיע לדרגות הגבהות כל אחד

ודווקא כאשר לומדים תורה

עם קבלת עול בשמחה

זו ההכנה הכי טובה

לגאולה האמיתית והשלמה

המפגש העוסק בתקומה הינו מעין מסע דוקומנטרי-וירטואלי בטכנולוגיה של מציאות מדומה, בו צועדים המשתתפים לאורך ציר הזמן של יהדות אירופה המפוארת ששגשגה לפני המלחמה, החורבן העצום בשואה ורוח האמונה וקידוש ה' שעלתה מתוך האפר.

לאחר ההתכנסות, המפגש האישי והכיבוד העשיר נפתח הערב בדברי ברכה מיוחדים שנשאה מירי שניאורסון, מקימת "נפלאות מתגברות". מירי סיפרה על הבחירה דווקא ביום זה שנקבע ע"י הרבנות כ"יום הקדיש הכללי" ולא ביום השואה שחל בחודש ניסן – זמן שמח ונעלה שבו לא נהוג לעסוק בעצב ובאבל.

לקראת התכנית המרכזית "ניצחה הרוח" התייחסה מירי לשותפות הגורל ולאחדות החשובה כל כך בעמנו. דבר שבאופן מצמרר בלט גם במלחמה האיומה, בה כולנו היינו בסירה אחת והגזירות לא פסחו על אף אחד – ועד ימינו שבהם רק בכוח האחדות אנו יכולים לנצח.

לקראת המסע הרכיבו כולן את משקפי המציאות המדומה ויצאו לדרך. את מה שהתחולל באולם ברגעים אלה קשה לתאר במילים… השילוב בין המראות, הקולות וסיפורי גדלות הרוח היו מטלטלים והותירו רושם עז על המשתתפות. מתוך החיבור לחוויות ההן שאבו המשתתפות כוחות ועוז רוח, כל אחת ל"תקומה הפרטית" שלה.

מול התגובות שהגיעו מהנשים כבר במהלך הערב וממשיכות להגיע אל המארגנים, אי אפשר להישאר אדיש. היטיבה לתאר אחת הנשים שסיפרה שכבר ביקרה בעצמה במחנה השמדה, אולם זו, כדבריה "הייתה חוויה בלתי נשכחת. כמה שהיה קשה – היה מרגש! מול התמונות, המילים שאמרו הקדושים, גדלות הרוח והגאווה היהודית פשוט בכיתי!" ואחרת הוסיפה: "חוויה מעצימה ומטלטלת ששווה לראות, ולחוש את הסיום האופטימי שבתקומה".

נאחל לעצמנו ולכל אחת מהאלמנות שנזכה "לקום מעפר" ולהמשיך למלא את עצמנו ואת סביבתנו באור ובטוב!

אין כמו מבצע נש"ק, נכון? מבצע כל כך נשי, כל כך שלנו, כל כך אפשרי. הוא נמצא בכל תיק ובכל כיס. גם אם אין לך אפשרות להתפנות במיוחד לשעה־שעתיים של חלוקה, עדיין תוכלי תוך כדי הסידורים והקניות של ימי חמישי, להגיע ללא מעט נשים – כן ירבו.

איתנו שלוש נשים שלא מוותרות על הזכות לחלק ערכות הדלקת נרות לנשים. שלושתן, ברוך ה', שופעות סיפורים.

הראשונה היא הגברת אסתר רוכוורגר מראשון לציון, שלא מוותרת על היציאה השבועית מאז שהתחיל המבצע בשנת תשל"ה. השנייה היא ענת בצלאל מירושלים, שמאז ששמעה על המבצע. גם היא כבר מוכרת בכל רחבי ירושלים. השלישית חיה ישראלי, גם היא ירושלמית המחלקת נש"ק מאז שהיא ילדה.  הישארו איתנו.

נר מעלה זכרונות

נר שבת מטבע הדברים מעורר את הנשמה. לא חסרים סיפורים המעידים על כך.

אסתר מספרת: "באלול תשל"ד הגיעה עלייה מרוסיה לארץ הקודש. עברנו בין הבתים, פשוט דפקנו וחיכינו שיפתחו לנו.

באחת הדלתות פתחה לנו אישה מרוסיה, שמעה מה אנחנו רוצות, נכנסה הביתה והשאירה אותנו לחכות בפתח הבית. חיכינו והיא לא חוזרת. שאלנו את עצמנו האם להישאר ולהמתין לה, בכל זאת יום שישי ורצינו להספיק נשים נוספות. כשכמעט התייאשנו, היא חזרה פתאום עם קנדלברה ישנה. מתברר שהיא עלתה ל'בוידם' ונברה שם לחפש את מה שהורישה לה סבתהּ. רצתה לשאול אם לזה התכוונו כדי לדעת אם להדליק"…

ענת מתרגשת כשהיא מספרת: "באחד הקניונים שאני מרבה לחלק בו נרות שבת, ישנה מוכרת מבוגרת. היום אנחנו בקשר מצוין, אבל בפעם הראשונה שהגעתי, היא כל כך התרגשה. סיפרה לי שזכתה לפני שנים להיות אצל הרבי מה"מ, לעבור בחלוקת הדולרים ואפילו קיבלה מהרבי הוראה להדליק נרות שבת. היא הספיקה בינתיים לעלות לארץ ישראל ולשכוח. היא לא שומרת (כלפי חוץ) כלום, והכניסה שלי אליה עם הנרות הזכירה לה בבת אחת הכל".

חיה משתפת בהתרגשות: "כשהייתי נערה צעירה, עמדתי פעם במקום מרכזי, והצעתי לנשים נרות שבת. אחת מהן הייתה חיילת צעירה, אחת מני רבות שלא הייתי זוכרת דקה אחר כך, מן הסתם. רק שהיא חזרה, נעמדה לידי בעדינות, וכשראתה שאני פנויה התעניינה ושאלה שאלות רבות. היא הייתה ממש נרגשת, והשאלות שלה היו אמיתיות. היא פשוט רצתה לדעת איך עושים את זה, והכי טוב.

נשארנו בקשר. היא המשיכה להתעניין, הגיעה לשיעורים והתוועדויות, התארחה בשבתות ובסיום המסלול הצבאי, עברה למדרשה לבעלות תשובה. היום יש לה בית חסידי, ב"ה, ומחלקת בעצמה נש"ק…

שנים אחר כך סיפרה לי שהייתה באותם ימים בסערת רגשות ובלבול נוראי. הנרות שהגשתי לה היו עבורה כמו קרש הצלה בים סוער, היא ממש נתלתה בהן".

נרות ממיסים בירוקרטיה

אם כבר מדברים על זכרונות, לאסתר יש כמה סיפורים המראים עד כמה נשים זוכרות את הנשים המחלקות, ועד כמה זה נחרת בהן.

"יום כיפור אחד נכנסו לבית הכנסת שלנו ארבע בנות שהשתדלו מאוד לבוא בצניעות. הן לבשו מכנסיים ארוכים וחולצה לבנה ונשארו לעמוד ליד הפתח. מכיון שהייתי קרובה, ניגשתי אליהן בלי מילים, פתחתי להן  מחזורים והראיתי להן איפה החזן אוחז.

בסיום התפילה הן אמרו: 'אנחנו מכירות אותך! מכיתה א' היינו מקבלות ממך נר כל יום שישי, ועד היום אנחנו ממשיכות להדליק, ב"ה'.

בפעם אחרת הייתי צריכה לנסוע בדחיפות לקרית גת. יומיים אחר כך בתי הייתה צריכה להתחיל ללמוד בכפר חב"ד, אך עדיין לא הוצאתי לה אישור לימודי חוץ. מיהרתי למשרדי העירייה מתוך תקווה שאספיק להוציא את האישור מהר ולהגיע בזמן לאוטובוס לקרית גת. הפקידה הודיעה לי שהיא בדיוק יוצאת עכשיו להפסקה, ועלי יהיה להמתין. לא ידעתי מה לעשות.

באותו רגע שמעתי קולה של פקידה אחרת קורא לי מחלון סמוך: 'בואי, אני אעשה זאת עבורך'. מיד היא מתחילה למלא לי את הטופס. התפלאתי. למה שפקידה עמוסה תתנדב כל כך בקלות לקבל על עצמה תפקיד של מישהי אחרת? כשסיימה לטפל בענייני, חייכה. 'אני מכירה אותך', אמרה, 'את חילקת לי נרות בכל שבוע כשהייתי בבית הספר היסודי'"…

לא רוצה!

מה עושים כשנשים מסרבות לקבל?

לאסתר יש משנה סדורה בנושא: "כשאישה מסרבת לקבל נש"ק, יש כמה הסברים שאפשר לתת, אותם שמעתי במשך השנים:

היה בחור שהתקרב לחב"ד, והחליט להזמין את כל הכיתה שלו לשבת בכפר חב"ד. אחת מבנות הכיתה הייתה מדריכה בתנועת נוער נחשבת ובעלת דעות מאוד קיצוניות. היא התארחה אותה שבת בביתו של הרב זלמן גופין. כשהגיע הרגע להדליק נרות, סירבה. אמר לה הרב: 'את הרי דוגלת בשוויון. אבל בפועל את לומדת בגימנסיה יוקרתית, במגמה ריאלית, לבושה בבגדים ממותגים. במה בדיוק את שווה לבנות משכונות עוני?

כרגע מציעים לך פעולה של שוויון אמיתי. בדיוק באותו רגע, כל הנשים והבנות מכל השכבות, עושות בדיוק אותו מעשה ומדליקות את אותה נשמה. ללא כל הבדלי מעמדות. מה יותר שוויוני מזה?' הבחורה התרשמה מאוד מההסבר המנומק שלו. מאז לא הפסיקה להתעניין והיום היא שומרת תורה ומצוות במלואן, ב"ה.

"עוד דבר שעובד בדרך כלל: אני שואלת אחת כזו שלא מעוניינת, 'מתי מדליקים נרות?' היא כמובן מחפשת על הערכה את השעה המתאימה. אז אני מסבירה שלא התכוונתי בכלל לשעה, אלא לרגע המיוחד בו אנחנו עוברות מהחול אל הקודש. כשאת מדליקה נר, את עולה מן החול אל הקודש. זו אולי נראית פעולה פשוטה וגשמית, אבל זה מה שמעלה את כל הדברים היומיומיים שלך למקום גבוה יותר. כשאישה מסתכלת ככה על הדלקת הנר, היא הרבה פעמים חוזרת בה ולוקחת".

לענת גם יש תשובה כמעט קבועה לסרבניות: "כבר קרה לי שמישהי אמרה לי 'הדתה! מה זה, מה אתם עושים פה!' היו שאמרו לי 'אני לא מדליקה נרות שבת'. אני תמיד משיבה בפליאה: 'מה זה לא מדליקה, איזה מין דבר זה? תדליקי נרות שבת!' אז יש כאלה שעונות לי 'טוב, בשבילך נדליק נר'. אני אומרת מיד: 'זה לא בשבילי, זה בשבילכן! זה האור בבית שלכן!'"

חיה פחות מסתדרת עם סירובים, והם אכן מחלישים את רוחה. מה שמחזק אותה מאוד, הוא סיפור ששמעה כשהייתה נערה בבית הספר העל־יסודי.

הביאו בעלת תשובה להתוועד איתן. היא סיפרה על מקרה בו הציעו לה נרות שבת, והיא זרקה אותם חזרה. אחר כך היא כל כך התביישה מעצמה, שזה היה הצעד הראשון בתהליך התעניינות שהביא אותה לחזור בתשובה! עד היום חבל לה על החב"דניקית שלא יודעת מה קרה בסוף מהנרות שהושלכו אליה בביזיון כזה. "כשאני נתקלת בסירוב תקיף, אני מזכירה לעצמי את הסיפור הזה" אומרת חיה. "מקווה שזה יסתיים כמו בסיפור, אלא שרק אני לא יודעת מה נפעל מהסירוב הזה שזכיתי לקבל"…

לדווח לרמטכ"ל

לסיום, אסתר נזכרת במקרה מרגש על חשיבות הדיווח לרבי אודות מבצע נש"ק:

"לקראת אחת השבתות, הודיע הרבי שכל אחת תתקשר לעדכן על כמה נשים היא השפיעה להדליק נרות שבת. הרגשנו שיש לרבי איזה מהלך שמיימי בזה.

באותם ימים זה לא היה פשוט; היו צריכים להתקשר דרך מרכזיה בינלאומית, להזמין קו, אך כל הזמן הטלפון היה תפוס. ברור, כל הנשים מכל העולם מתקשרות יחד לדווח לרבי. היה זה ערב שבת קצר, שבת נכנסה מוקדם, ואנחנו מנסות ומנסות להשיג את המזכירוּת, ולא מצליחות. הגיע מצב כזה שהמרכזנית כבר ריחמה על הנשים הרבות שמתקשרות ופשוט ביקשה: תנו לי את השם והמספר וכשיענו אני כבר אעביר את הכל…

לשבחה של אמי ייאמר, שגם אני וגם אחותי היינו מורות והיא הייתה מכינה את כל השבת לבדה. כשהיינו מגיעות מהעבודה, היינו מנקות את הבית ושוטפות כלים. באותו יום שישי לא הספקנו כלום, מאחר והיינו כל הזמן עסוקות בניסיונות להתקשר. ביקשנו את סליחתה והיא אמרה שזה בסדר, אבל שנכניס גם אותה לדיווח, כי מי מאפשרת לנו לצאת למבצע נש"ק ומוותרת על העזרה?!

ועוד סיפור: תקופה מסוימת לימדתי בכפר הנוער הדתי. היתה זו חטיבת ביניים אזורית אליה הגיעו תלמידות מכל האיזור של כפר חסידים, רכסים, תל חנן, נשר וקרית טבעון. בבית הספר למדו גם ילדות אקסטרניות שהגיעו מבתיהן מידי יום, וגם בנות פנימייה.

פעם בשבועיים, ביום שישי שלפני שבת חופשה, היו הבנות מהפנימייה יוצאות מוקדם, ואני הייתי נשארת עם ארבע־חמש בנות בכיתה. ביקשתי רשות מהמנהל והייתי יוצאת לגנים בסביבה ולבתי ספר, מסבירה להן על הדלקת נר שבת, על האפשרות שלהן להיות כמו רבקה אמנו שהדליקה כבר בגיל שלוש. תמיד היו לי נרות, מטבעות וסמלים מיוחדים לחלק להן.

ביום ראשון, כשהבנות מהפנימייה עדיין לא הגיעו, שוב היינו כיתה קטנה מאוד, ואני ניצלתי את הזמן כדי לחזור אל הכיתות והגנים ולשמוע מהן מי הדליקה נרות השבת.

לימדתי בכיתת חטיבה, והחדרתי בבנות הרבה חסידות וסיפורים שונים; חלק מהן גם השתתפו ב'מבצע נש"ק'. הן היו יוצאות בכוחות עצמן ומחלקות, ואני הייתי מדווחת עליהן לרבי.

בסוף השנה רציתי מאוד לקחת את התלמידות שלי לשבת בכפר חב"ד, כדי שיטעמו קצת את טעם החסידות. שלחתי מכתב לארגון נשי ובנות חב"ד הארצי, בראשותה של חנה סגל ע"ה, ובקשתי שיעזרו לי לארגן שבת כזו בכפר.

חנה סגל ענתה לי במכתב שב"ה יש כל כך הרבה ביקוש לשבתות האלו, וכי קיבוצי ה'שומר הצעיר' מילאו כבר כל בית פנוי. אך מכיון שהבנות שאני מביאה הן דתיות, שומרות שבת, אולי אוכל לבקש מהרב חפר שיארח אותן בפנימייה של 'בית רבקה' שהיתה אז עדיין בכפר־חב"ד א', ואמצא להן מרצה טוב, יחד עם סיור בכפר וכו'.

בסוף המכתב כתבה חנה ע"ה: עכשיו נפתרה לי תעלומה. קיבלנו מכתב מהרבי לבנות מכפר פינס הפועלות במבצע נש"ק, ולא הבנו מי אלה… עכשיו אוכל להעביר לך את המכתב.

המכתב שלה כל כך ריגש אותי. קודם כל, שהרבי ענה על הדיווחים ששלחנו, ומה שלמדתי ממנו הוא: שהרבי רוצה שנעבוד באופן מסודר, ולכן שלח את המכתב לארגון הראשי. כל הפעילות שלי טובה, אבל צריך לפעול דרך המפקדה הראשית, נשי ובנות חב"ד, כפר־חב"ד. בבית שז"ר ישנה מפה של ארץ ישראל ובה דולקות נורות בכל מקום בו מתקיימת פעילות יהודית. איך יידעו להדליק את הנר של כפר פינס אם לא אדווח להן?"

באדיבות: מגזין עטרת חיה

את הערב הנחתה הגב' רוחי ניסילביץ' מארגנת ההתוועדות.
תחילה הוקרנו קטעי וידיאו מיוחדים של הרבי מ'דידן נצח',
לאחר מכן דיבר הרב יוסף יצחק ניסילביץ' על מעלת היום וסיפר סיפורים מרתקים עם מסרים משמעותיים בהתקשרות שלנו לרבי,
בנוסף נערך ריקוד 'הקהל' של בנות הנשים הקבועות שמתפללות בחמ"ה, ע"י המאמנות חני ורבקי ליפסקר,
וכן 2 נציגות מנשות השכונה: יהודית לבקיבקר וחני ניימרק שזכו להיות בחנוכה השנה אצל הרבי, סיפרו מחוויותיהן ב-770.
הגב' אסנת אשל ממרכז שפירא סיפרה על ניצחון האור של הרבי שכבש את מקסיקו וריתקה את הקהל בדבריה עם סיפורים מדהימים שיצאו מהלב החסידי החם שלה ובסיום דבריה הוקרן סרטון וידאו מהשליחות שלה במקסיקו.
כיאה להתוועדות חסידית חולק 'לחיים' מיין מיוחד מהרבי,
לקראת סיום, הנשים הופעלו ע"י תכנית שירה וקריוקי חסידי עם האמנית נחמה הולנדר שהוסיפה לשמחת ההתוועדות
ולבסוף נערכו הגרלות שוות על מגוון ספרים ומוצרי/שוברי זכיה למשתתפות שקיבלו על עצמן החלטות טובות.

הנשים יצאו מחוזקות ומרוגשות מההתוועדות המרוממת ומהאווירה החמה והחסידית ועם כוחות להמשך השגרה בשמחה וטעם של עוד..
יהי' רצון שנזכה כולנו במהרה ל'הקהל' הגדול עם הרבי עוד היום.

תודה רבה לגב' ברכה פ. על עיצובי הבר
ולכל הנשים והבנות המקסימות שעזרו ותרמו למען הצלחת הערב.