מאת: רבקה ערנטרוי

"את קשתי נתתי בענן" (נח ח, יג)

נח מקבל את הצו של ה' של "פרו ורבו" בחשש רב ובדאגה, שמא שוב יבוא מבול ,חלילה, וישחית את זרעו ולכן מבטיחו ה' כי הדבר לא יקרה עוד והוא משתמש בקשת כאות לברית. (רש"י, ט, יג) מדוע? מהו היחודיות של הקשת וכיצד ניתן לראות בה הוכחה חותכת לברית אמונים זו?

קשת מהלשון קושי

בספרו של רבינו בחיי על התורה מובא כי המושג קשת נלקח בשל קשיותו (קשת) של המיתר ע"מ שתתאפשר יריית חיצים דרך מיתר זה למרחק.

הקשת בתור אות לברית מהווה סימן לשלום כדרך הלוחמים, הכורתים ברית, האוחזים בה והופכים אותה כנגד פניהם, בכוון שרגלי הקשת מופנים כלפי מטה לאות שהיא יוצאת מכלל פעולה ושימוש. וזוהי הצורה בה מופיעה הקשת בשמים, בכיוון מהופך שאינו מכוון לירות ממנה חיצים של מערכה.

רביינו בחיי מבהיר את תופעת הגוונים שבקשת כתוצאה טבעית, בה מכה ניצוץ השמש על העב הלח, שגוונו שחור ונוצר גוון אדמומי, היות וכל גוון לבן העובר בשחור, יוצר אדמומיות. הדבר מתגלם בעצים הלחים הבוערים, היות וגווני האש הן לובן ואדמומיות העוברים בשחרות העשן ולכן נעשית הלהבה אדומה.

הקשת, היא בחינת דמות המוקשת-מדומה (קשת) לה', הוא פרוש נוסף , שמביא רבינו בחיי בדמותו את הנפש לקב"ה באומרו: "והיה בענני ענן" (ט, יג) דהיינו, "בעשותי הרכבת החומר, ונראתה הקשת בענן," כלומר, יש צורך שיתגלו כוחות הנפש הרוחניים בגוף, היות (והחומר) הענן מסתיר על התגלותו של כח השכל הרוחני בגלל גסותו של הגוף. הקב"ה רוצה ,אפוא, שתתגלה שכינתו (הקשת) בעולם הענן והחומר.

והוא גם מבסס את פרושו עפ"י קבלה, הרואה את המושג קשת מנקודת שרשה המסמל –קושי ודין המתגלם בקדרות הענן אך הקשת משמשת גם לאות של ברית, המזכירה לה' את ברית המילה וזכרון העם עולה לפני ה' לטובה ואז מתבטל הדין.

מה מסמלת זריחתה של הקשת?

במאמרו של אדמו"ר הזקן על התורה והמועדים, פרשת נח עמ' נ"ז, ניתן לראות בקשת את התגלמות עבודת הברורין של היהודי בעולם. קודם המבול היתה חומריותה של הארץ עבה מאוד וגסה היות והאדם השחית את דרכו, ולא ניתן היה לברר את הניצוצות והדבר התבטא בתופעת הטבע בכך שהקשת לא נראתה בענן היות והעננים לא יכלו לשקף את אורות השמש בשל עביים וגסותם והם בלעו בתוכם אורות אלו.

לפי דברי הרבי הרש"ב היה העולם בנוי אז מגוף של ג' קליפות בלבד. המבול טיהר את העולם מחומריותו והכניע את ג' הקליפות ואז נוצר בעולם מצב של קליפת נוגה וניתן היה אז לברר את הנצוצות מקליפת הנוגה.(ספר האמרים תרנ"ד לאדמו"ר הרש"ב עמ' מח)

הענן מסמל את הגוף המעלים ומסתיר על אור ה'. כך הוא גם מאפשר לאור זה להתגלות בעולם מבלי לכלותו. ענן זה גם נעשה בצורתו החיובית בתור לבוש לנשמה ע"י קיום המצוות ויאפשר לנשמה להנות מאור השכינה בג"ע מבלי להיכלות. עד דור המבול היו העננים גסים מאוד ולכן לא נשתקפו מהם אורות וזריחה (בתדמית של קשת) של שמש, המסמלת קדושה, היות והן נבלעו בעננים בשל גסותם. המבול ,אפוא, זיכך את העננים והם החלו לשקף את קרני השמש הנשלחות אליהם בדמות של קשת. זהו סמל למצב שבו מתחילה עבודת הברורין והנצוצות עולים מן הארץ כאד העולה מן הארץ בעבודת התשובה.

האד העולה מן הארץ מסמל את התעוררות התשובה של היהודי באור חוזר כלפי ה' בגעגועים ובכמיהה בשל היותו מסתתר בעולם החומרי, אך ההעלם אינו עבה כ"כ היות והמבול זכך כבר וטיהר את העולם מהעוונות המבדילים ומפרידים…

הניצוצות האלו מתגלמים בזריחתה של הקשת באורות השמש "ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גדולים עומדים" היות וכמו שנראה במשל כי דוקא בארץ, במקום שקרני החמה מכות, חם מאוד, היות ואין לקרניים יכולת להמשיך משום שהאדמה חוסמת ובולמת אותן, וכוח מנגד זה של הארץ מעלה אד, ומעורר לתשובה וזהו פשר החום שבקרניים המוחזרות בכוון למעלה בעוצמת יתר, כן מהווה העולם גוף מנגד ליהודי והמעורר בו כוחות עזים לכמיהה וגעגועים להתעלות.

סיבת בריאת הקשת בערב שבת

בערב שבת בין השמשות נוצר הכח של (הקשת) להחזיר את קרני השמש שנפלו על גוף העננים, דבר שיתרחש לפועל לאחר ברורו של עולם ע"י המבול.

בערב שבת בין השמשות נוצר הכח להפוך זדונות לזכויות ולהפוך את כחם של המזיקים ולגלות את הזריחה והניצוצות במקור האור שלהם, עד שנוצר ענן של קטורת בקדש הקדשים ונגלה כבוד ה' מהסממנים שריחם אינם נעים והפיכתם לריח משיב נפש.

הנקודה העליונה ביותר ביום היא בין השמשות כי היא מחברת שני הפכים של יום ולילה ובשל עליונות זו היא מסוגלת להתנשא מעליהם ולחברם.

הנקודה העליונה ביותר בשבוע היא בין השמשות של ערב שבת המחברת הפכים כפולים של יום ולילה ושל חול וקודש. בנקודה זו שלמעלה מההשתלשלות ניתנים הכוחות להפוך זדונות לזכויות בכך שמתנשאים למעלה מסדר ההשתלשלות ולהגיע ע"י התשובה למקום שמשם נמשכים גווני הקשת ממקורם.

הענן העבה מסמל את נפילתם של הכלים בשבירתם עד למצב של ענן מתעבה של ג' קליפות הטומאה, והחזרה בתשובה בשל ההסתר המתגלם ב"כסה" של ר"ה מביא לענן הקטורת של יום הכפורים עד שריחות בלתי נעימים שנפלו בשבירה, מתעלים לשרשם ונמשך מהם ריח ניחוח. (מאמרי אדמו"ר האמצעי לסוכות, ותו"מ תשמ"ג ח"א עמ' 416 ותשמ"ה ח"ד עמ' 2078)

מקור הזריחה של הקשת

הגוונים שבקשת מורים על התרוממות בכוון של אהבה שגוונו לבן, ובגוון של אודם המסמל ענין של כח המעורר יראה ובגוון הירוק המסמל תפארת, (מאמר זאת אות הברית ה'תשמ"ג)

בעתה של תפילה אומר האדמו"ר הזקן במאמרו זאת הברית, מדומים האותיות לקשת היורה חיצים למרחקים, כן יורות אותיות התפילה במסירות נפש את הנשמה למעלה, ואליה נמשכים אח"כ מלמעלה גוונים מקבילים של מידות ה' המתגלמים בגווני הקשת. הקשת היא כלי מלחמה וסמל לתפילה בה משמשת המילה קשת למושג של בקשה. הדבר מבואר ע"י תרגום אונקלוס למילים "בחרבי ובקשתי" בפרשת ויחי בברכות יעקב לבניו המבאר אותם:"בצלותי ובבעותי" דהיינו, בתפילתי ובבקשתי.

מדוע אין לצפות בקשת?

עפ"י דברי הזוהר בפרשת נח למדים כי מקור הגוונים הזורחים בקשת נמשך מדמות האדם ושלש חיות המרכבה, כשהגוונים הבסיסים של מידות החסד, גבורה ותפארת מתפצלים לארבעת הסוגים של הדמויות במרכבה.

אלה הם שנים עשר גווני הקשת, הנמשכים אל ניצוצות הקודש שנתבררו בעבודת המצוות ומראה הנוגה שבמראה המרכבה דומה לקשת, היות והיא מגלמת בקרבה את אור ה' הנסתר והבהיר בזיו החשוך החומרי של הקשת, שהרי אין צורה לקלוט באור ה', אלא אם כן הוא לבוש בלבוש מעלים של העולם החומרי, ולכן אסור להתבונן בה, כדי שלא יראו בקלון השכינה כמו שאין ראוי להסתכל במלך כשהוא לבוש סחבות.

"ולית רשו לאסתכלא בעינא בקשת, כד אתחזי בעלמא, דלא יתחזי קלנא בשכינתא"-ואין רשות להסתכל בגווני הקשת כשנראית בעולם, לפי שג' גווניה מורים על הארת חג"ת המאירים במלכות, שלא יראה בקלון השכינה שהיא מראה גווניה הבהירים בדבר גשמי וחשוך…

הקשת בימות המשיח

בתורת מנחם ש"פ נח ה'תשמ"ג מביא הרבי את דברי הזוהר כי הברית כאן היא מאחדת והופכת שני גופים זרים למציאות אחת.

הקשת היא ענין המוקש לה' היות ומתגלמים בה אורות העצמות שהם למעלה מכל הגילויים ולכן ,אכן, מביאים העננים את כל הברכות באופן של ברית וקשר וכך רואה הזוהר את המילה קשת בשורש של קשר שנעשה אצל כל יהודי ע"י מצוות הברית וכפי שהדבר התגלם בברית בין הבתרים כשסגרו בתרי החיות, כביכול, על ה' ואברהם כטבעת סוגרת והפכום לגוף אחד לעולם. כוונת הדבר היא לסמל את העובדה שלעולם יהיה ה' אלוקינו, ואף אם ח"ו נפר את מצוותיו, עדיין נשאר לעולם בניו, היות וההתאחדות הזו מורה כי באותו אופן שהאחד אוהב את עצמו, כן אוהב הוא את בן בריתו בהתאחדותם.

ואהבה זו נעשית בשל מצוות הברית (נצבים לקוטי תורה) והמתגלמת בקשת והיא תגולה לעין כל בימות המשיח כפי שהזוהר מביא: "לא תצפי לרגלי משיח עד דאתחזי קשת בגוונין נהירין" דהיינו, לא תצפה לרגלי משיח עד שתראה הקשת מקושטת בגוונים מאירים ותאיר בעולם, ואז תצפה למשיח…למעשה, יש לצפות תמיד לבואו, אך כשתתקשט הקשת ככלה ביום כלולותיה, כי יתגלו בה אורות העצמות של ה', אז תדע שהמשיח בא מיד.

(אך בגלות כשהיא לבושה בגווניה החשוכים, היא נראית רק לזכרון.) אז תבוא עבודת היהודי לתכליתה והדבר ישתקף במידה של שלום לנצח.

ויהי רצון שבקרוב נתנשא על כנפי הענן שיובילנו לביהמ"ק. אמן סלה.

מאת: רבקה וולדמן

האתרוג – זה המובחר בבחורים- ממלא כרסו בשיחות ומאמרים

ובין לבין יוצא למבצעים

מקפיד על קלה כבחמורה / והכלה צריכה להיות לחומרה

הוא לא ירוק בשידוכים / אך גם לא מהצהובים [ וותיק ר"ל]

ההורים אותו בצמר גפן משובח עוטפים / בזכוכית מגדלת בודקים

ו..לא מעט פוסלים

הערבה – עליו ממעטים לדבר / הוא לגמרי סגנון אחר

בקושי אותו מציעים/ אך יש לו סגולות ועוד דברים טובים

התמר – הוא גבוה בין התמימים / קומתו נאה בכול המובנים

דברי התורה נהירים לו כמראה

מבחינתו כבר יש תורה חדשה

אך בקיום מצוות ומעשים טובים הוא מעט מתקשה

או שאיתם הוא נוקשה

ההדס – על לבושו החסיד יקפיד  / במותגים יתמיד

מעשיו הטובים למרחוק מריחים

כשצריכים עזרה – בתי חב"ד את שמו מיד יודעים

אך לימוד התורה אצלו בכי רע

השיחות מעט קשות / הוא לא מהמתמידים כעת הזאת

ועכשיו עומדת הבת בגיל השידוכים ותוהה את מי לוקחים

היא מאגדת את כווולם לאחד

ומוצאת את החתן המיועד

וביחד בונים לא סוכה אלא בנין עד עד

בו יקבלו פני משיח מיד