"מה נשמע? מה שלום הילדים? איך מענדל מסתדר בכיתה? מה שלום בלה? הבנות?" הפטיר יוסי. משליך את כובעו על הספה ומתיישב, עייף.

השעה הייתה מאותן שעות שבהם כבר עדיף לא להביט אל המחוגים כדי שלא יתקדמו… כוס קפה עשתה את דרכה מהמטבח החוצה.

תמי יצאה מהמטבח והצטרפה, גם היא שאלה שאלות משלה: "איך היה השיעור? זוהר קנה אתרוג בסוף? גל הגיע? איזו שיחה לימדת בכלל?"

הוא חזר לה על השיחה בנקודות כלליות ואז לגם מהקפה, מהורהר.

לפני שהספיקה לשאול אותו על מה הוא עורך חשבון נפש? הרי אלו ימים שלא חוטאים בהם?… התחיל לספר לה.

"לא תאמיני מי הגיע לשיעור? זוכרת את הבן של אריק ונוגה?"

רבקה נזכה בבחור גבה הקומה שהיה נועץ בהם מבטים זועפים. מבטיו הזועפים היו אך דגם מוקטן של מבטי הוריו כל אימת שהיא או הילדים עברו בחדר המדרגות.

"הוא הגיע. אפילו התיישב ללמוד, אמר שביקר בבתי חב"ד במזרח ורצה להעמיק קצת."

"להעמיק? הוא?!"

משום מה בנקודה זו סיפרה לו גם היא מהתרחשויות היום…

•     •     •

החופש הגדול הפך שוב לזיכרון מתוק מעורפל. מורכב ממלוח של ים, מתוק של ארטיק, ומתובל במזכרות מקומטות של מדריכות שדמותן הולכת ומיטשטשת, יחד עם רישומו הכללי של החופש.

בלה ניגשה אל הילקוט שבחרה יחד עם סבתא במשך שעתיים של עמידה בחנות הגדולה. כעת הוא עמד בפינת החדר – ורוד, גדול ומבטיח. היא נאנחה קצת, מניסיונה הקצר ידעה שאין כל ערובה ששנת הלימודים עצמה תלך בעקבות הילקוט ותהיה אף היא ורודה ומבטיחה.

היא חיטטה בילקוט שכבר הספיק להתבלגן בשבוע וחצי בו הן לומדות. איפה הוא? רק לצבור נגדה ראיות הוא יודע! נאנחה שוב ושלפה את היומן שלה. אותה חוברת מבהיקה ויפה למראה שבאיזה שהוא שלב הופך לה לאויב מר. היא כבר מכירה את זה. השנה, עם המורה דבורה, חשבה שזה לא יהיה ככה. כי היא כבר בכיתה ד' וגדולה. בטח תצליח להתנהג כמו שצריך. כמו שטערני, מושקא ותהילה החרוצות. אך המציאות טפחה על פניה.

הנה! שלפה באחת את היומן המקומט. מגיע לו! חשבה בליבה. שיתקמט לו, ככה לפחות הוא לא נראה כל כך נחמד וחדש. היא נעמדה, בולעת את רוקה פעמיים. מה עושים עכשיו?

יהודית וחנה'לה משחקות בנחת בחדר. להן אין לימודים ומורה אימתנית. לפחות מהגן לא שולחים מכתבים הביתה. חיימ'קה זחל בכל הבית מאושר ומענדל אכל ארוחת צהריים. אם היא תצליח להגיע לאמא בלי שישימו לב הרי שלפחות היא…

"מה? איייימא! עוד הפעם יש לבלה הערה ביומן". עדכנה חנה'לה כמציינת עובדה.

"מסכנה, רוצה שאתן לך בכל הטושים שלי לת-מיד?" הטעים מענד'לה בחיוך אוהב וכבר זנח את הצלחת החצי מלאה לצורך שליפת הטושים מהילקוט.

בלה לא ידעה למה, אבל כל הבלגן הזה רק הרגיז אותה עוד יותר והיא הייתה כועסת ועל סף דמעות. אמא הגיעה מיד, מנסה למצוא בבית הקטן פינה פרטית יחסית.

הדמעות השובבות חצו את הסף וזלגו במורד לחייה; הם, היא, המורה. היא ידעה שהיא קטועה ולא מובנת לחלוטין. "לא אכפת לי! לא אכפת לי בכלל!" צעקה, בוכה.

אמא ניסתה להרגיע בחיבוק, כוס מים. חיימ'קה ניסה להיעמד לה על קצה החצאית אך בלה לא צחקה כמו תמיד, לא ביום מרגיז כל כך.

אמא טרם פתחה את היומן.

"מה קרה?" היא תמיד רצתה לשמוע קודם את בלה.

לאחר גמגומים קטועי בכי הצליחה בלה לספר. "ישבתי ועבדתי בחוברת ושנייה ביקשתי מהדסה מחק כי שלה מוחק הכי טוב ואז המורה קראה לי לגשת אליה. עם זה". הצביעה בסלידה על היומן השנוא.

"איזה יופי, שעבדת בחוברת", ליטפה אמא את תלתליה המקורזלים והתיישבה לקרוא את ההערה המרשיעה. לצערה, היא כבר מכירה את כל ההערות והניסוחים.

עיניה חלפו בזריזות על הכתב המשורבט.

אחר הרימה עיניה מתפלאת.

"בלה, קראת את ההערה שהמורה כתבה?"

"להורים שלום,

עליי לציין כי ביתכם בלה תחי' התאמצה מאוד והשקיעה רבות בעבודה בחוברת חגים. אנא עודדו אותה. יישר כח!"

"את סתם ממציאה!" אמרה בלה מבעד לבכי.

"ככה לא מדברים לאימא ולא המצאתי, תראי בעצמך".

אפילו מענדל הגיע לחזות בפלא.

הערה חיובית ביומן של בלה?

ונהפוך הוא – בתשרי?

•     •     •

"זה מדהים!" התפעל אלי. כמעט מזנק מהספה.

טוב, לא צריך להגזים. אומנם זה משמח שבלה משתפרת ומתקדמת. אבל מדהים? עד כדי 'אזוי'? שמחה של קפיצה מהספה באישון לילה?

אלי מיהר להסביר את עצמו.

"זה בדיוק משל למה שניסיתי להסביר היום בשיעור. דיברנו על שמחה בחג, על לשמוח בשמחת הגאולה ולטעום ממנה כבר מעכשיו.

'מעכשיו?' תמה מיד רונן. 'אבל עכשיו אנחנו עדיין לא שם… כשאני נוסע לטיול אני שמח כשאני מגיע, לא כשאני ממתין בשדה לבידוק'.

'עניין של הסתכלות', חשב לעצמו אלי בשקט.

'וכשיש לך כבר כרטיס? אתה לא שמח?'

רונן חדל מלגימת ה'ספרייט' הקר. 'לא חשבתי על זה. יש בזה משהו, לפי מה שאתה… מה שהרבי אומר, יש לנו בעצם כבר אצלנו כרטיס אל-חזור לגאולה'. הרהר בקול. אלי סיים את סיפורו.

רבקה נאנחה אגב קיפול הבגדים.

"בסדר, נו, מה השתנה, זה המצב כבר שנים ואפילו הרבי אומר שקשה לאנשים כמונו לחיות את זה".

אלי קיפל אף הוא מכנס קטן.

"קשה זה לא בלתי אפשרי. ותמיד אפשר להתחיל שינוי…"

•     •     •

ערב חג הסוכות, דפיקות אחרונות לסוכה, ניגונים עליזים.

בישולים, אפייה. המולה מופלאה של ערב חג.

בין המוקפץ ("כמו שחג כשרוקדים וקופצים אז מתאים להכין מוקפץ" – בלה) לקינוח הקצפת ("שיהיה על מה לעשות אתכפיא, אמא". – מענדל…), נזכרה רבקה בזה שבעצם מי שמונע ממנה לשמוח בשמחת החג, ולתבל זאת בשמחת הגאולה היא לא אחרת מאשר… היא.

אפשר לשנות?

הרי כל כך הרבה זמן הכול אותו דבר.

היא תנסה, היא תצליח.

והשנה גם לה תהיה הארה טובה.

הארה טובה של שמחה, הארה של לחיות את הזמן המיוחד…

"אמא, תראי! בלה ומענדל סידרו את כל החדר שלהם! לבד! וגם שטפו…" בישרה יהודית בנשימה עצורה, מתפעלת.

שנה חדשה, יכולות חדשות, תקוות חדשות ורודות ומבטיחות.

גם בילקוט של בלה. ולא רק…

שלום, שלום ופעם שלישית – גלידה

רב אחד נסע עם אשתו לבקר את אביה. נתן לו האב 1000 ₪. הודה לו הרב ואמר: חמש מאות לי וחמש מאות לה. הזדעק האב: הכיצד? אלף לך ואלף לה!

שלוש שלומות

מובא בגמרא ברכות (נ"ו ע"ב): "שלוש שלומות הן נהר ציפור וקדרה, הרואה אחד מאלו בחלומו, יצפה לשלום"-

שלושת הדברים הללו מסמלים שלום, בשלוש רמות זו למעלה מזו.

נהר – הוא מעבר מים המקשר בין שני ערים רחוקות אלו מאלו.

בקדרה – מגיעים לידי ביטוי כוחה של האש בשילוב כוחם של המים – שדווקא במיזוג מיוחד זה של כוחה של האש לחמם וכוחם של המים לשמור על החום, מגיעה הקדרה לשלמותה. שהרי בעדר האש – המאכל מוריד מערכו בשהותו במים ובהעדר המים – תחרוך האש את המאכל.

גם שילוב התבלינים שבקדרה – המלוח והמתוק, החריף והחמוץ, הם אלה שמביאים אותה לידי שלמות הטעם.

אך השלמות הגדולה מכולם מתבטאת דווקא בציפור – אשר ביכולתה לחיות ולהתהלך על הארץ ומצד שני דואה בשמים. אותה ציפור ממש עם אותן התכונות – משלבת בתוכה שני ניגודים – 2 טבעים שהתמזגו לישות אחת. מה שמפליא ביותר הוא ששתי תכונות אלו אינן כישורים נפרדים השוכנים זה לצד זה, אלא פרטים של מנגנון אחד המתפקד כהלכה בשתי הרשויות. אורח הילוכה של הציפור על פני הקרקע מושפע ממבנה גופה המיוחד, המאפשר לה לעוף, וכן להיפך, אופן מעופה בשמיים מותאם לדרך בה היא מדדה על הארץ.

סוכת שלום

חג הסוכות הוא חג המבטא אחדות שניכר בכל אחד מסממני החג.

מתחיל מהסוכה הקטנה – אליה נכנסים כולם, זקנים, צעירים, ילדים, מכל העדות מכל המגזרים וכולם מקובלים.

ועל אף השוני ועל אף חילוקי הדעות, אוירת  חג שוררת בתוך הסוכות. המקום הצר – מכיל כל כך הרבה.

אוירת החג, מרוממת משהו, נותנת תחושה המאפשרת לנו לקבל כל אדם, לא משנה מנין בא, מהם דעותיו ועד כמה שונים מנהגיו מאלו שלנו. הכל למען שמחת החג.

אחדות מסוג זה כמוה כאחדות שיוצר הנהר – המקשר שני אנשים לצורכי מסחר או אינטרס משותף אחר, אך עדיין נשאר כל אחד בישותו הנפרדת. כמו אותו זוג שמתנהל זה מול זה ורואה בקשר הנישואין מקור להשגת אינטרסים אישיים.

שלום בין האש למים

אחדות מסוג גבוה יותר מתבטא במצווה השניה של החג – מצוות נטילת לולב.

לצורך קיום המצוה, נוטלים ארבעה מינים, שונים ומשונים, שכל אחד מהם בפני עצמו מבטא אחדות – שמביעה שלמות עצמית, כפי שמסביר הרבי.

הלולב – על מנת שיהיה כשר לנטילה, חייב להיות "ראשו כפות" – שכל עליו מחוברים.

האתרוג גם הוא מסמל אחדות ושלמות מסויימת – בכך שהוא גדל במשך כל השנה – ואינו מתחשב בעונות המתחלפות.

גם בהדס ניתן לראות אחדות בפני עצמו. הדס כשר לנטילה הוא כזה שכל שלישיית עלים יוצאים מנקודה אחת. גם אצל "ערבי הנחל" –רואים את האחדות בכך שהן גדלות יחד זו ליד זו.

את כל ארבעת אלו, השלמים במהותם, לוקחים ועל אף השלמות היחסית שמהווה כל אחד מהם מאגדים אותם כולם יחדיו. לא מסתפקים באחד מהם בלבד, כי כל אחד אמנם שלם בפני עצמו אך אינו מושלם בלעדי האחר. כל אחד תורם את חלקו להצלחת התהליך.

אחדות מסוג כזה מתבטאת במיזוג הטעמים והתכונות של האש והמים, המביאים את הקדרה לבסוף לשלמות הטעם.

כדי ליצור שלמות, כזו שאפשר לברך עליה, יש לקחת חלקים שהם שלמים כל אחד במהותו, (בהדגשה על שלם לעומת מושלם), ומבלי לפגוע בשלמות המיוחדת של כל אחד מהם, לאגד אותם יחד, כשכל אחד נהנה מתכונותיו וייחודו של האחר, ולומד לקחת ולמנף את השוני לטובת הזוגיות ולטובת עצמו, מבלי לנסות לתקן ולשפץ אותו על מנת שיעשה דומה יותר לו.

ועדיין, הפסגה נמצאת דווקא במיזוג שיוצרת הציפור.

ל'שחרר' את הצורה החבויה באבן

דווקא הציפור שממזגת בתוכה 2 טבעים מנוגדים בתוך ישות אחת, היא פסגת השלמות.

מיזוג כזה שנובע  מהרחבת העצמי על ידי האחר(self expansion) באמצעות הכללת האחר אל תוך עצמי. זוגות שמשכילים לפתח אינטימיות כזו שבה כל אחד מרגיש ראוי ומקובל כמות שהוא, מצליחים עם הזמן להכליל אחד אצל האחר חלק מהרגשות, דפוסי החשיבה וההתנהגויות של בן הזוג.

הכללה זו נקראת 'תופעת מיכאל אנג'לו', שהיה אמן מפורסם, שבה על ידי חיכוך ואינטראקציה מתמשכים כל אחד 'מפסל' את האישיות שלו מחדש, כך ששאיפותיו, עמדותיו, ופרספקטיבת החיים שלו מזדקקות בזכות ההכלה והפירגון שבני הזוג נותנים האחד לשני, עד שיוצאת התצורה האידיאלית (ideal form) ממש כמו בפיסול שאט אט על ידי 'חיכוכים' שונים משחרר האמן צורה חבויה מתוך האבן הגולמית.

כך מתפתח עם הזמן "עצמי זוגי" ששומר על העצמי של כל אחד מן השניים ובו בזמן ממזג את הניגודים לישות אחת. כזו שבה כל אחד מן הצדדים מרוויח את כל ה- 1000 ₪.

מרב לביא

יועצת נישואין

[email protected]

050.8262770

ביום שלישי בערב התקיים האירוע המרכזי לאורחות המלך של אש"ל  ובית המדרש לנשים – הדינר. באירוע השתתפו כל האורחות  ללא יוצא מן הכלל הבנות והנשים הנשואות  כולל האמהות לילדים.

נושא הערב היה "'לחיים' למי שכאן" – אשר על כל אחת לדאוג שהיא באמת תגיע לרבי ותהיה 'כאן' לגמרי ובאמת. הערב נפתח בבר עשיר ומגוון שהתכבדו ממנו הבנות. לאחר מכן  דיברה מנהלת בית המדרש הגב' אריאלה בן חיון. לאחר מכן דיברה המשפיעה  הרבנית רחל הנדל.

התוכנית האומנתית של הערב התחילה בסדרת הצגות וקטעי הומור שהציגו באופן חד את העובדה שכל אחת מהאורחות יכולה לתפוס את שהותה כאן אצל הרבי באופן שונה זאת המתמקדת בלימוד והתקשרות לרבי ואילו האחרת מתמקדת ברחובות ניו יורק… בהמשך הוקרן קליפ ויזואלי  מיוחד המביא את הסיפור הידוע על הרבי הריי"ץ עם שני החסידים מהעיר אודסה שכל אחד ראה אותה בצורה שונה. המסר הועבר בצורה מיוחדת ומעוררת.

המשא המרכזי של הערב היה מאת הרב גרשון אבצן ר"י סינסנטי שהחדיר את המסר האמור בצורה נפלאה ומרתקת.

את דברו של המלך ראו בוידאו של הרבי בו הרבי זועק על כך שהבן שאביו נעלם ממנו אך הוא אינו מתייאש ומחפשו ללא הרף.

שיא האירוע היה בקליפ האחרון שהוקרן בו שמעו את השיר שנכתב  לכבוד הערב הנפלא הזה, השיר הביע את רגשות האנשים שעלו לבית שני וזכרו  עוד את הבית הראשון, אשר על אפ הקושי  והכמיהה לבית המושלם לא התייאשו וידעו  שכאן בבית הזה שורה השכינה – כך אנו בטוחות ומאמינות שהרבי מה"מ כאן אתנו ועם כל זאת לא מתייאשים ודורשים את ההתגלות המלאה. השיר סחף את כל הבנות  בהתרגשות עצומה. אף עין לא נשארה יבשה ברחבי האולם. כשבסיומו של השיר קמו  כל הבנות לריקודים סוערים ומרגשים. ריקודי אמונה וביטחון שהנה הנה הרבי מה"מ  מתגלה וגואל אותנו.

הערב לא הסתיים בכך, כל הבנות יצאו בשורת החלטות טובות  להחיש את ההתגלות של הרבי תיכף ומיד ממש. סדרת הגרלות יקרוטץת ערך נערכו הין הבנות המחליטות והכל יצאו בהרגשה מרוממת שהנה זה הרבי מלך המשיח בא!!

לאהוב ע"ד הסוף

נעים במשפחת בית רבי!

תובנות והמלצות של 'תשראית' וותיקה

מאת: מלכי ט.

תשרי. מה מעוררת בך מילה זו?

פעם, לפני המון שנים, זה היה רק שם של חודש בשנה, חודש שיש בו גם הרבה חגים. במשך הזמן, עם התרבות הנוסעים והנוסעות לרבי שליט"א מה"מ ל"בית רבינו שבבבל", הפך "תשרי" לשם של מקום. לא נדיר בכלל לשמוע במחוזותינו: "את נוסעת לתשרי?" או "כמה עולה כרטיס לתשרי?"/

והיום, כשמספר הנוסעים והנוסעות מתרבה ב"ה משנה לשנה, "תשרי" זה גם סוג של אווירה. נוסף על האווירה הרוחנית המאוד מיוחדת, "תשרי" זה סוג של אווירה חברתית מאוד מסוימת. אווירה של המון-המון המון בנות ביחד במקום אחד, מול רבי אחד. אווירה של עוצמה בלתי רגילה.

אבל… בשביל שהאווירה הזו תהיה גם נעימה, שביחד עם כל הצפיפות יהיה אפשרי גם להרגיש את ה"ביחד", ישנן כמה נקודות שכדאי לתת עליהן את הדעת.

קודם כל, עלינו לזכור, שבדיוק כמו שאני הגעתי לרבי כי הרבי רצה אותי אצלו, כך גם זאת שלידי וגם החבורה הרועשת שבספסל השני, ואפילו זאת ש"נחתה" לשורה הראשונה בשנייה האחרונה ללא התרעה מראש, כולן-כולן הגיעו כי הרבי רצה אותן. כולנו בנות יקרות של הרעבע.

באים לתשרי לא רק בשביל ללמוד. לא רק בשביל להתפלל. באנו ל-770 כדי להתחבר לרעבע. ואיך אתחבר לרעבע באמת אם ח"ו פגעתי בבת שלו?

הרבה מדברים על "אהבת ישראל". נכון, ברור שצריך, אבל זה גדול מידי ומופשט מידי כשמגיע למבחן המעשה.

אז למשל, אולי במקום לומר "אהבת ישראל" נגיד אכפתיות. שזה אומר פשוט, שיהיה אכפת לי מכל אחת. כן, גם מזאת שנראית כמו… ("חנוקית", "יאכנע", "נחנחית", "פרחית", וכו' וכדו') גם היא בת של הרבי בדיוק כמוני. כן. אפילו אם אני כזו למדנית וחסידית וחכמה ויפה וכו', מותר לי לחייך אליה, להתעניין בה, לדאוג לה, וכדו'. ו-כן, גם אם היא לא שייכת ל"חבורה" שלי ( – בנות עירי, כיתתי, משפחתי, הקבוצה מה'קעמפ' או כל קבוצה אחרת)…

צריך פתיחות. לא להיסגר ולהצטמצם בד' אמותיי. תני 'צ'אנס' לעוד מישהי.

האכפתיות הזו כל כך חשובה! הרי בתשרי כל הבנות לא נמצאות בבית עם כל הנוחות והתמיכה המשפחתית, והמשפחה שלה כרגע זו את, אני, וזאת שלידי. כולנו משפחה אחת של בנות הרעבע שאוהב את כולנו.

לכן חשוב כל כך שכל אחת תקבל את תשומת הלב הראויה. כל אחת חשובה! עובדה שהיא פה, הרעבע רצה אותה. אז שאני אדחה אותה?

חייבים לחדד חושים. לבדוק שהאף שלי לא מידי גבוה ודוקר. אם אני מרגישה מעצמי "משהו משהו", בדרך ממילא אין מקום לזולתי. ובלי לשים לב אני עלולה לפגוע באורחות היקרות של הרעבע.

שימי לב, שלעיתים חוסר יחס, גרוע ופוגע יותר מיחס קוטל. לפעמים ההתעלמות משדרת זלזול שמאוד לא נעים לשאת. ולכן חובה להעלות את רמת הרגישות לסביבה.

תחשבי למשל איך היית מרגישה לו היית צריכה לשאול שאלה דחופה את אחת האחראיות של אחו"ת או חדר האוכל, וההיא באמצע שיחה חשובה עם חברתה, ממש לא שמה לב שאת מחכה לה כבר כמה דקות טובות, וכשסוף סוף היא מואילה בטובה לענות, היא שולחת אותך ("מנפנפת" בלשון העם) למישהי אחרת… זו הרגשה ממש לא נעימה בעליל! (וברור שגם אם חלילה קורה מקרה כנ"ל, עדיין הציווי לדון לכף זכות בתקפו עומד. ברוב המקרים זו פשוט תוצאה של חוסר שימת לב. אולי היא סתם רחפנית? ואולי יש לה עומס גדול מידי על הראש? אפשר למצוא הרבה סיבות – על אחרות. אבל לעצמי – אני חייבת לדאוג שלא יהיה מצב שמישהי תיפגע בגלל חוסר יחס).

ובעצם, בתשרי כל אחת היא אחראית במובן מסוים. כנ"ל, האווירה בתשרי משפיעה על כולן ומושפעת מכולן. כן כן, את אחראית בתשרי! שהאווירה תהיה נעימה יותר. זה תלוי בך במידה רבה.

אז אפשר להאיר פנים. לחייך. לא עולה כסף אבל שווה זהב! וזו לא מליצה. כשבת רחוקה מביתה, ממשפחתה וסביבתה הטבעית, לכל אחת יש מצבי רוח משתנים. ואם בדיוק כשהיא במצב "דאון" (בגלל ויכוח ל"ע על שמירת מקום למשל…) את באה ומחייכת אליה, חיוך כזה אמיתי, של אחת שרוצה בטובתה – את יכולה לעשות לה את היום, את החודש ואולי את השנה (כידוע שההשפעות מתשרי נמשכות על כל השנה).

יש מצבים שיחס או אי יחס עלול להיות קריטי להמשך החיים של הבחורה. יצא לי (לצערי) לשמוע בת שלא רוצה לבוא ל-770 בגלל יחס לא נעים שקיבלה מהסביבה. בטח שלא היית רוצה להיות הגורם לכך. העניין הוא, שצריך רק לשים לב לתשומת הלב. שאתן תשומת לב גם לזולת ולא רק לעצמי – ואז הכל יהיה אחרת.

לתשרי באות בנות מכל הסוגים. יש למדניות שיודעות הכל, יש בעלות מעשה שמסדרות עניינים ומארגנות דברים, יש כאלה שמצחיקות בכל מצב, כל אחת והמעלה שלה. אם קורה חלילה שפתאום נקלעת לידך מישהי שמשום מה "לא בא לך" עליה, תעצרי רגע, לפני שאת מתעלמת מקיומה במקרה הטוב או קוטלת במקרה הפחות טוב, חפשי בה לפחות משהו אחד טוב. בטוח שתמצאי! וכשתפני מקום לרגש חיובי, סביר להניח שגם תקבלי את אותו שדר "כמים הפנים לפנים", וכבר המצב הופך להיות יותר נעים. אם רק נרגיל את עצמנו לראות את נקודות האור שבזולת (וחלילה לא ההיפך), רק נצא מורווחות.

גם אם שמרתי מקום במסירות נפש והקרבה רבה, עדיין זה לא אומר ש'סעוען סעווענטי' שלי יותר משל מישהי אחרת, ושמותר לי בשם המאמץ וההקרבה על השמירה להתייחס באופן לא נחמד לבת אחרת של הרעבע. כן, אפילו אם היא הגיעה מאוחר, וגם אם היא מנסה להידחף, אפשר לדבר יפה ובכבוד. (כן, זה אפשרי! זה עובד!) לא שווה להיות קרובה יותר לרעבע עם כתם של פגיעה בבת שלו… מניסיון – ברגע שאת לא באה בתנועת התקפה (שנובעת בדרך כלל מהאגו המנופח על ההקרבה בשמירת המקום) על זאת שהעיזה לחדור קרוב לד' האמות השמורות, אלא מסבירה ברוגע ובדרכי נועם, את מרוויחה שהמקום ששמרת יהיה עם אווירה סביבתית נעימה יותר. כך אפשר יותר להתרכז במה שצריך, וכך הסיכוי גבוה יותר שמה שאת מבקשת ומתפללת עליו יתקבל ברצון לפני המלך. אחרי הכול, בשביל מה באת לכאן?

פקיחת העיניים
– אחריות לסביבה

"הגאולה כבר כאן, רק צריך לפקוח את העיניים" וכמו בגאולה הכללית, כך גם אצל הפרט. אם כל אחת מאיתנו תפקח קצת את העיניים לסביבה, היא פשוט תפעל גאולה!

כמו אותו תלמיד של הבעש"ט שביקש לראות את אליהו הנביא, והבעש"ט שלח אותו להתארח בשבת באיזה בית של משפחה ענייה חסרת כל. הוא בא עם צרכי השבת איתו, והתחלק עם בני המשפחה שמאוד שמחו שסוף סוף היה להם מה לאכול. לאחר השבת הוא חזר מאוכזב לבעש"ט על שלא זכה לראות את אליהו הנביא והבעש"ט אמר לו שיחזור שוב לאותה משפחה. עוד לפני שהוא נכנס הוא שומע את הילדים בוכים לאימם שאין להם אוכל, ואימם עונה להם – אל תדאגו, כמו שבשבוע שעבר הקב"ה שלח את אליהו הנביא, הוא ישלח גם עכשיו… אז הוא קלט שאליהו מבשר הגאולה יכול להיות גם הוא… רק צריך לעשות מעשי אליהו.

אז אם באמת נפקח את העיניים, בקלות נמצא איך אנחנו יכולות לפעול גאולה פרטית.

בתשרי באמת לא חסר. אם מישהי נכנסה כבר לשורה הראשונה ושכחה לקחת סידור, ופתאום את מעבירה לה סידור – פעלת גאולה קטנה! (וחשוב לא פחות – לפקוח את העיניים אחרי התפילה, להחזיר סידורים "שכוחים" למקום. למניעת "מפולת" בלתי צפויה של סידורים וספרי קודש על רצפת הקודש…).

את הולכת לסעודה אצל קרובי משפחה ויודעת שיש להם מקום לעוד מישהי? חפשי ב-770 אחרי התפילה, תמיד יש בנות שמשום מה עוד לא מצאו מקום. (רק תוודאי שהיא לא נרשמה כבר אצל גב' הנדל, כי מאוד לא נעים שמשפחה הרשומה אצלה, מחכה לאורחות שבסוף לא מגיעות. יש משפחות שממש מדודות – אם הן הזמינו חמש הן התכוונו לחמש. אז אל תהיי נחמדה על חשבונן ותביאי עוד אחת (שאולי תביא גם עוד אחת…), ואל תקחי מישהי שכבר הוזמנה למשפחה אחרת). יש מקורבות שעדיין לא זכו לטעום הרבה שבתות חסידיות, ועם יחס נכון מצידך, תוכלי לגרום להן להמשיך בדרך המלך עם הרבה יותר שמחה.

יש את הבנות שזה התשרי הראשון שלהן. מבולבלות, תוהות, ובדרך כלל מבקשות עזרה. אבל חשוב לשים לב דווקא לאלה שלא יודעות לשאול… ויותר מכך – יש את "הבן החמישי", אלה שמסתובבות בכל מיני מקומות ומידי פעם קופצות לבקר ב-770, אותן צריך להביא, להכניס, כי הן בטוח לא יעשו זאת לבד.

לא כולן נכנסות לאחו"ת, ולא לכולן יש אחיות או חברות שיסבירו להן מה קורה איפה ומתי. ולא כולן טורחות לקבל ולקרוא את הקובץ "תשרי עם מלך המשיח". אם קצת תציצי מעבר לד' אמותייך, תמצאי אותן. ובחיוך ספרי להן על מערכת השיעורים, המליצי על איזו התוועדות, או בכלל ידעי אותן שלפני יום כיפור כדאי להחביא מחזור ב-770 כי אסור לטלטל, ושצריך לשמור מקומות במעברים וכדו'… כל מיני טיפים שקראת ושמעת, שתפי בהן את סביבתך! את לא יכולה לשער אילו תוצאות הם יביאו!…

התפילות בחגים גם ככה ארוכות וקצת מסובכות למי שלא מתמצאת. אם התמזל מזלך והצלחת לשמוע ולקלוט היכן החזן אוחז, השתדלי לומר קצת בקול שגם אלו שלידך, שקצת איבדו את הקצב או שלא מתמצאות מתי אומרים מה ואיפה זה כתוב, שגם הן תוכלנה להיות בעניינים.

ואפילו אם את לא כזו למדנית שיכולה ללמוד עם מישהי ולקרב אותה, תני יחס לפרטים הקטנים: את רואה מישהי עומדת תוהה? התענייני. אולי יש לך מידע שהיא לא יודעת? אם את יודעת שההתוועדות עברה מקום למשל, או אם את יכולה להמליץ לה על איזו התוועדות שווה, זה כבר שווה. באותו רגע 'גאלת' אותה מהתלבטות קשה או מרגעים משמימים של חיפוש אחר הבלי העוה"ז. (מה לעשות, גם ב'תשרי' העוה"ז על בגדיו ומאכליו, מצליח למשוך לפעמים, אם לא שמים מספיק דגש על העיקר).

לסיכום

לתשרי באים לא רק להתפלל, ולא רק ללמוד, אלא לעבוד על המידות. עבודה מעשית. כדי להרגיש את ה"ביחד" באווירה הנפלאה של תשרי עם הרבי (ועם המון בנותיו) כל אחת היא אחראית. לפקוח את העיניים ולראות את הזולת, להתבונן בטוב שקיים אצל זולתה, לראות את היוקר של הבנות היקרות של הרעבע ולהתייחס אליהן בהתאם – באכפתיות וברגישות. לראות את צרכי החברה ולעזור לה בפועל. ואז באמת, עם עיניים פקוחות גשמיות – נזכה לראות את הרבי מה"מ בבית המקדש, עם חיוך של אבא אוהב, שיודע ומעריך את כל מה שהשקענו והתאמצנו, ואז נדע ונרגיש – שהכל היה שווה!!!!

בהצלחה לכולנו! שניפגש בבית המקדש!!!

צילום: אודליה ש

היה זה היום הראשון של חג הסוכות, בעיר ליזנסק – בבית מדרשו של הצדיק המפורסם רבי אלימלך. בבית המדרש הורגשה אוירת חג, כשרבי אלימלך ניצב לפני העמוד והחל לומר את ההלל.

אך היה משהו בלתי רגיל בהתנהגותו של הרבי השנה. מדוע הוא הפסיק בפתאומיות את הנענועים של האתרוג והלולב? ומדוע לא היתה התפילה כימים ימימה? היה ברור כי משהו מטריד את מנוחתו של הרבי. משהו שלא נותן לו מנוח.

מיד עם סיום התפילה נחפז רבי אלימלך אל אחיו, רבי זושא, שבא לבלות את החג יחד אתו ואמר לו: "בוא ותעזור לי למצוא את האתרוג הממלא את כל בית-הכנסת בריח של גן עדן".

השניים הלכו מספסל לספסל, מאיש אל איש, עד שעברו את כל בית המדרש והגיעו אל אחת הפינות האחוריות, שם עמד אדם פשוט למראה, שקוע בהרהורים". "זהו זה"! קרא רבי אלימלך בשמחה. "בבקשה ידיד יקר, אמור נא לי מי אתה וכיצד השגת את האתרוג הנפלא שברשותך".

האיש, מופתע מהשאלה הבלתי צפויה השיב לאיטו כשהוא בוחר את המילים בקפדנות: "עם כל הכבוד לך רבי, זהו סיפור ארוך. התרצה לשמוע את הסיפור כולו"?

"בוודאי! אני בטוח שיהיה זה סיפור הראוי להישמע" השיב הרבי.

"ובכן" החל הזר את סיפורו, "שמי הוא אורי ואני בא מן העיר סטרליסק.

"מאז ומתמיד היתה מצוות נטילת הלולב והאתרוג חביבה עלי, וכך, למרות שאני אדם עני, אני משתדל לרכוש אתרוג יפה ומהודר בכל שנה. אשתי עוזרת לי בפרנסת הבית ועובדת כטבחית, ואילו אנוכי מלמד בעיר סמוכה. מחצית משכרי אני מוציא לצרכי הבית, ואילו בחצי השני אני רוכש אתרוג בלמברג. כדי שלא לבזבז כסף על הנסיעה לשם, אני הולך ברגל.

"גם השנה הייתי בדרכי ללמברג ובכיסי 50 זהובים, אותם הקדשתי למטרת רכישת אתרוג. בדרך עצרתי בפונדק כדי לשתות משהו ולנוח קצת. הואיל והיתה זו שעת מנחה, נעמדתי באחת הפינות והתפללתי מנחה.

"כאשר הייתי באמצע תפילת "שמונה עשרה", שמעתי לפתע צעקה נוראה ולאחריה אנחות וגניחות של מישהו שנמצא כנראה בצרה גדולה. באופן אינסטיקטיבי הרגשתי, כי האדם הנתון בצרה הוא יהודי, אם כי אי-אפשר היה לשמוע ממנו אף מילה ברורה אחת. מהרתי לסיים את תפילתי כדי לראות מה הענינים וכמה אפשר לעזור לאיש הנתון בצרה. נתגלתה לפני דמות של אדם נרגש ונרגז, לבוש בבגדי אכרים ומחזיק בידו שוט בו הוא נפנף בהתרגשות גדולה.

"התברר לי, כי האיש הינו בעל עגלה יהודי עני, נשוי לאשה ואב למספר ילדים, שבקושי רב מוציא את פרנסתו מהובלת אנשים בעגלה הרתומה לסוס צנום אחד. עתה קרה לאיש אסון נורא: סוסו כרע תחתיו לפתע, התמוטט ומת. ככל הנראה סיים הסוס המסכן את ה"קריירה" שלו לתמיד, ועתה – צעק בעל העגלה במר נפשו – לא נותר לו, אלא לתלות את עצמו על עץ ולגמור את חייו, באשר בלי הסוס נשבר מטה לחמו ואין לו יותר מה לעשות בעולם הזה.

"לא יכולתי לראות את הסבל והיאוש הנשקפים מעיני היהודי הפשוט ונסיתי לנחמו. אמרתי לו, כי אסור לו לשכוח כי בורא העולם יכול לעזור לו במצוקתו, ככל שהיא נראית לו חמורה ונטולת פתרון. גם בעל הפונדק ריחם על האיש ואמר לו, כי הוא מוכן למכור לו ב-50 זהובים סוס מצויין, השווה 80 זהובים, רק כדי לעזור לו לצאת מן המיצר.

"בעל העגלה מיאן להתנחם ואמר כי אין לו בכיס אפילו 5 אגורות, על אחת כמה וכמה 50 זהובים, וכי מי שמציע לו לקנות סוס ב-50 זהובים עושה ממנו צחוק.

"הרגשתי באותו רגע, כי אין אני יכול להמשיך ולהחזיק בכיסי את 50 הזהובים השמורים עמי לקניית אתרוג בלמברג, שעה שלפני עומד יהודי שכל חייו תלויים בכך. שאלתי, איפוא, את בעל הפונדק מהו המחיר הסופי שבו הוא מוכן למכור את הסוס? בעל הפונדק הביט בי בפליאה כמי שלא מאמין למשמע אוזניו ואמר, כי אם אשלם לו מיד ובמזומנים, הוא מוכן לתת את הסוס ב-45 זהובים, אולם אף פרוטה לא פחות.

"מיד הוצאתי את הכסף מכיסי ושקלתי לידי בעל הפונדק 45 זהובים. בעל העגלה, שהביט בנו כשעיניו כמעט יוצאות מחוריהן, הביט בנו בתדהמה מוחלטת. הוא לא היה מסוגל להוציא מילה מפיו ושמחתו היתה בלתי ניתנת לתיאור.

"אתה רואה" אמרתי לו, "אפילו במצב שנראה חסר כל תקוה, בורא העולם יכול לעזור לך". הוא מיהר עם הפונדקאי כדי לרתום את הסוס לעגלה שעמדה תקועה ביער.

"מיד כשהם הלכו מהרתי לאסוף את חפצי וללכת, כי לא רציתי להיות "קרבן" לרגשי התודה העולים על גדותיהם של בעל העגלה המאושר. כך הגעתי ללמברג, כשבכיסי חמשת הזהובים הנותרים. מובן מאליו, כי במצב החדש נאלצתי להסתפק בקניית אתרוג כשר, אך פשוט למראה ולא מהודר כפי שהייתי רגיל תמיד. מובן מאליו, כי בסכום זה לא קיבלתי משהו מיוחד במינו. בכל השנים היה האתרוג שלי בעיר האתרוג היפה והמהודר ביותר והרבה אנשים היו רגילים לבוא אלי ולברך עליו. אולם השנה פשוט התביישתי ללכת הביתה עם אתרוג כה פשוט ובהסכמת אשתי באתי הנה, לליזנסק, מקום שאיש אינו מכיר אותי, כך שאיני צריך להתבייש" סיים אורי את סיפורו.

"אבל רבי אורי"! קרא רבי אלימלך. "האתרוג שלך אכן מיוחד במינו! רק עכשיו אני מבין מדוע יש לאתרוג שלך ריח של גן עדן! הבה ואספר לך את המשך הסיפור: כאשר בעל העגלה אותו הצלת ממצבו הנואש, הרהר במה שאירע עמו, הוא הגיע למסקנה שאתה היית לא אחר מאשר אליהו הנביא בדמות אדם, אותו שלח האלוקים כדי לעזור לו במצוקתו.

"כשהגיע למסקנה זו, הוא חיפש דרך להביע את רגשי תודתו לבורא העולם. אך בעל העגלה המסכן אינו יודע לקרוא, כך שלא היה מסוגל לבטא את רגשותיו בתפילה. הוא ייגע, איפוא, את מוחו הפשוט, כדי למצוא איזו דרך הולמת להבעת תודתו. בסופו של דבר הוא לקח לידו את השוט שלו, הניף אותו אל על, נפנף בו בכל כחו וקרא בקול גדול: "ריבונו של עולם! אני אוהב אותך כל כך! אני אוהב אותך יותר מאשר את אשתי וילדי! מה אוכל לעשות כדי לשכנע אותך באהבתי אליך? אצליף בשוט שבידי לכבודך, כאות וכסמל לאהבתי"! ובאומרו זאת, הניף בעל העגלה את השוט והצליף בו באויר שלש פעמים.

"היה זה באחד מימי עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור. ביום כיפור ישב הקב"ה בבית דין של מעלה והאזין לתפילות היום הקדוש. אותה שעה היה רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, דוחף קרון מלא מצוות שעשו היהודים במשך השנה, אל שערי השמים. ברגע האחרון הופיע השטן והפריע לו בכך שזרע בדרך עברות שעברו בני ישראל במשך השנה, כך שרבי לוי יצחק נתקע שם ולא הצליח להתקדם הלאה. אחי, רבי זוסיא ואני עצמי, נתנו לו כתף, כדי לעזור בדחיפת הקרון קדימה, אולם כל זה היה לשוא, גם המאמצים המשותפים של שלשתנו עלו בתוהו.

"לפתע נשמע רעש מוזר ואת האויר פילח קול צליפת השוט, שוטו של בעל העגלה. הקול הפך לקרן אור בעל עוצמה אדירה, שהאיר את כל היקום עד למעלה, בשמי השמים. אפשר היה לראות את המלאכים ואת כל הצדיקים יושבים מסביב, משבחים ומפארים לה' וכאשר נשמע קולו של בעל העגלה, שהצהיר על אהבתו לה' בעודו מצליף בשוט, ענו כולם ואמרו: "אשרי המלך שעבדיו משבחים לו כך"!

"באותו רגע הופיע המלאך מיכאל כשהוא מוביל אחריו סוס ואחריו את בעל העגלה עם השוט ביד. המלאך מיכאל רתם את הסוס לקרון המלא מצוות ובעל העגלה הצליף בשוטו. וראה זה פלא: הקרון זינק קדימה, דהר על פני כל עוונות בית ישראל שחסמו קודם לכן את הדרך והגיע הישר אל כיסא הכבוד. ה' מלך מלכי המלכים, קיבל אותו בחסד וברחמים ומיד קם מכסא הדין וישב על כסא הרחמים. כך נחתמה שנה טובה ומאושרת לכל בית ישראל".

סיים רבי אלימלך את סיפורו, והוסיף: "ואתה ר' אורי היקר, ראה נא כי כל זה בא בזכותך, בזכות מעשה החסד שעשית. לך הביתה והיה למנהיג בישראל. תנהג את עדתך ברמה, כי הוכחת שהנך ראוי לכך. אולם לפני שאתה הולך, תרשה נא לי לברך על האתרוג המופלא שלך".

ואותו אורי, התפרסם לימים כ"השרף" – רבי אורי מסטרליסק, זכרו יגן עלינו.

מרכיבים: 
1.5 קילו עוף שלם
1 בצל – בינוני נקי וחצוי
2 גזר – מנוקה
2 סלרי עלים
1 צרור / חבילה פטרוזיליה – צרור קטן (לקשור יחד עם צרור התימין)
1 צרור / חבילה תימין
לחם – שתי פרוסות לחם טבולות במים
1 ביצים
3 כף/ות פטרוזיליה – קצוצה
1 שום (שיניים) – קצוצה
קליפת לימון
מוסקט – מגורר, מעט
מלח
פלפל

אופן ההכנה:
מסירים מהעוף כנפיים וצוואר. מפרקים את בשר העוף מעצמותיו (לא זורקים את העצמות).
את בשר העוף טוחנים פעם אחת או קוצצים גס בסכין ומערבבים עם הלחם השרוי והסחוט, הביצה, כף אחת עלי פטרוזיליה (שומרים בצד את שתי כפות הפטרוזיליה הנותרות), שן השום, גרידת הלימון, המוסקט, מלח ופלפל. לשים היטב, ובמידת הצורך מוסיפים מעט פירורי לחם. מכסים בניילון נצמד ומקררים.

בסיר בינוני שמים את עצמות העוף, הכנפיים והצוואר. מוסיפים את הבצל, הגזר, הסלרי ואת צרור הפטרוזיליה. מתבלים בפלפל שחור ומוסיפים כשני ליטר מים. מביאים לרתיחה ומנמיכים את האש. מבשלים שעה, מתבלים במלח, מערבבים. מסננים את המרק. את הנוזל הצח מחזירים לסיר ומביאים לרתיחה.

מוציאים את תערובת הקציצות מהמקרר, ובידיים רטובות צרים קציצות קטנות (כדור פינג פונג) ומוסיפים אותן למרק. מביאים לרתיחה. מנמיכים את האש למינימום ומבשלים עשר דקות. מסירים מהאש. מוסיפים את האורז ומערבבים. בוזקים את הפטרוזיליה הקצוצה ומגישים.

אנו מקיימים הרבה מאד מנהגים מבלי שנדע מדוע אנו נוהגים כך – "אוה, זה מנהג!" או, "זה רק משהו שאנשים נוהגים לעשות; אין לכך כל משמעות בעצם…", נאמר למי ששואל מהי הסיבה לשמירת מנהג מסוים. האמת היא, שהסיבה לשמירת מנהגים בדרך זו או אחרת, היא עמוקה יותר ממה שאנו חושבים. חז"ל מלמדים שגם "מנהג ישראל, תורה הוא". אלא שתוכנו העמוק של כל מנהג, איננו ידוע בדרך כלל לרוב האנשים. כדי להראות כמה באמת עמוקים הם המנהגים, הבה נקח לדוגמא שני מנהגים נפוצים שנוהגים בהם בערב יום כיפור.

דוגמא אחת היא אכילת קרעפלאך (כיסנים ממולאים בשר) בערב יום כיפור. מדוע אנו עושים זאת? התשובה הרגילה היא שוב, "אוה זה רק מנהג!" האמת היא שיש סיבה עמוקה על פי תורת הקבלה לאכילת קרעפלאך: הרבי מסביר שהבשר שבתוך הקרעפלאך הוא כנגד מידות הלב ואילו העיסה העוטפת את הבשר – העשויה מקמח חיטים – היא כנגד הדעת, היינו לידע את ה'. בערב יום כיפור, מאירה פנימיות עומק הלב, אלה החסדים המכוסים החבויים בתוך השכל. כך, בעת שאנו אוכלים את הקרעפלאך במרק שלנו בערב יום כיפור, יש לנו משהו לחשוב עליו – אנו מתפללים שמדת החסד והרחמים של ה' תאיר בגלוי בדעתנו ובלבבנו, ושגם אנו ניענה לאחרים מתוך חסד ורחמים. הסבר נוסף: שתי פיסות הבצק העוטפות את הבשר רומזות לשתי הלחם שהיו מניחים על גבי שני הכבשים שהוקרבו בחג השבועות. כשם שבשבועות אנו חוגגים את מתן-תורה שהיה במעמד הר סיני, כך גם יום כיפור הוא יום מתן הלוחות השניות שקיבל משה לאחר שה' סלח לעמו על חטא העגל. הנה, מעתה יש לכן על מה לחשוב בעת אכילת המרק בסעודת ערב יום כיפור.

דוגמא נוספת למנהג מאד מקובל, שמקפידים עליו בין חסידי חב"ד, הוא המנהג לבקש לעקאח (פרוסת עוגת דבש) בערב יום כיפור. בכל בית מכינים עוגת דבש, ואחד מבני הבית מחלק פרוסה לכל מי שמבקש ממנו. אחד מרגעי השיא של תשרי ב770-, הי' הזמן שבו מחלק הרבי לעקאח לכעשרת אלפים איש. מה משמעותו של מנהג זה?

באחת משיחותיו מסביר הרבי את המנהג של נתינת לעקאח. כולנו מבינות מדוע מדובר דוקא בעוגת דבש – מכיוון שהיא מתוקה, ורומזת לשנה טובה ומתוקה. אך מה טמון בכך שאת תבקשי את הפרוסה? שימו לב שהמנהג איננו אומר רק שהממונה על חלוקת העוגה יחלק ממנה פרוסה לכל אחד, אלא שכל אחד יאמר בכוונה תחילה, "האם תוכל לתת לי פרוסת עוגה?" את צריכה להושיט את ידך ולבקש, "בבקשה, תן לי פרוסת עוגה", ורק אז העוגה ניתנת. גם בביתנו, וגם בילדותי בבית הורי, היינו עושים אותו דבר. הבעל מבקש מאשתו, האשה מבקשת מבעלה, הילדים מבקשים מאמם, כל אחד צריך לבקש. ונשאלת השאלה, מה המשחק הזה שאנו משחקים? מה הוא בא ללמדנו? והתשובה הניתנת היא בדרך כלל סתמית, כמו "זהו מנהג. אינך חייבת לדעת מדוע את עושה כך. את עושה וזהו".

בכל זאת, הרבי מסביר את טעמו של המנהג הזה. אנו יודעים שמזונותיו של אדם קצובים ונקבעים בתקופה זו של השנה – בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ויום הכיפורים. בתקופה זו קובע ה' ממה תהיה פרנסתו של כל אחד, וכמה. אחד יכול להרוויח את מזונותיו בדרך מכובדת, בהיותו מנהל בנק. אדם אחר יכול להתפרנס משטיפת רצפות. אחר, מקיצבת ארגוני סעד, ואדם אחר, על ידי שהוא פושט יד ברחוב. כפי שידוע לנו היטב, ישנם הרבה אנשים שנגזר עליהם לקבל את פרנסתם בדרכים מביישות ובלתי נעימות.

ובכן, המנהג של חלוקת הלעקאח בא לומר שאם חלילה נגזר עלי לפשוט יד לפרנסתי, אזי שאצא ידי חובה בכך שאבקש מאת אשתי או בני, "בבקשה תנו לי פרוסת עוגה". בכך תתקיים הגזרה, ומכאן ואילך, במשך כל השנה, לא אצטרך לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם. זו סיבה אחת לבקשת הלעקאח.

יש סיבה נוספת למנהג בקשת הלעקאח: הדרך שבה מרוויח אדם את פרנסתו היא רק האמצעי שדרכו הוא מקבל את מה שה' החליט לתת לו. ה' הוא המחליט כמה יקבל אדם זה ובאיזו דרך. אנשים מעוניינים לא רק להרוויח את כספם, אלא גם להרוויח את זה באופן שאיננו מבייש. אנשים רוצים להרוויח את פרנסתם דרך אנשים ידידותיים ובדרך נעימה. הרבי חילק אלפי פרוסות לעקאח לאנשים מכל רחבי תבל. מדוע כאשר אדם מקבל לעקאח מהרבי הוא איננו חש בושה? אם את צריכה ללכת ולבקש ממישהו פרוסת לחם, האין זה מבייש? והנה כאשר את הולכת ומבקשת מהרבי פרוסת לעקאח, את אינך חשה בושה. וההסבר לכך הוא, שאפילו כאשר את נותנת כסף או משהו אחר, הרי לאמיתו של דבר אין זו את הנותנת, אלא ה' הוא הנותן דרכך. הוא הנו הנותן האמיתי של הכסף. את יכולה לראות זאת בבירור כאשר את משווה שני פושטי-יד משני צדי הרחוב. בערך אותו מספר אנשים עובר על פניהם, אך העני היושב מצד זה של הרחוב קיבץ 47 שקל, ואילו זה היושב ממול קיבל 67. כיצד קרה שאחד קיבל יותר ואחד פחות? שלאחד הרעימו פנים ולחברו הסבירו פנים? הדבר איננו מקרי. הכל מאת ה'. אין ספק, האנשים הנותנים את הכסף הם שליחיו של ה'. וכך, האדם הנותן לעקאח, או צדקה, אינו אלא שליח מאת ה' ואת מקבלת את מתת ידו ללא תחושה של השפלה וחוסר נעימות. הדבר הוא כך במיוחד כאשר אדם מקבל לעקאח מהרבי – בגלל ענוותנותו העצומה. כי כאשר הרבי נותן לעקאח, את מרגישה בבירור שהוא שליח ה' ושהלעקאח, למעשה, ניתן לך מאת ה'.

שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה.