יום כיפור מזכיר לנו שצריך לעשות חשבון נפש. ואנו עושות, נזכרות באותם דברים ובאותם מקרים שהינו מעדיפות לשכוח. צריך לבקש סליחה. צריך לסלוח בלב שלם. צריך, צריך, צריך… אבל איך?!! קשה להסביר למה עשיתי מה שעשיתי, למה אמרתי כאלו מילים שעושות סימני אש על לבו של השומע. הפגיעות הן קשות. גם כשאני נפגעתי היה קשה מנשוא. עלבון, כעס, יצר נקמה שמתעורר וחייבים להשתיק. כל הרגשות הללו, הלוואי וה' לא היה בורא אותם בכלל! אבל הוא כן. דווקא ברא אותם כדי שנעבוד, נזדכך ונתעלה.

כדי לעשות עבודה טובה, בואי נראה מהו התהליך הפנימי המתרחש בזמן הפגיעה ואיך להשתחרר ממנה.

כשיש פגיעה נוצר חיץ בין שני הצדדים. חיץ זה הוא שמפריד ביניהם ולא נותן להם לשוב לחיות בשלום. כשמתחרטים ומבקשים סליחה החיץ נמס ונעלם, עובדה זו מאפשרת להתפייס. כשלא "מטפלים" בחיץ זה, הוא כמו מתקבע עם הזמן ויותר קשה אחר כך להסירו. יש מחשבה מוטעית ש"הזמן יעשה את שלא" אך מה שבפועל קורה הוא – שבזמן של כעס – הבן אדם הפגוע מזכיר את אותן "נשכחות" שבכלל לא נשכחו. וזה מעיד כאלף עדים שהחיץ עדיין קיים.

איך יכול להיות שלא כל האנשים נפגעים מאותם הדברים? אם מעשה פוגע, אז נפגעים ואם לא אז לא. איך יתכן שמאותו מעשה או דיבור בנ"א אחד יפגע וחברו לא?

הסיבה היא שפגיעה, כעס, עלבון הם רגשות. רגשות הם הפירוש שאנחנו נותנים לדברים שקורים או נאמרים.

דוגמא? רותי מגיעה לשיעור בבית מכרה עם עוגה. המכרה נעלבת "מה נראה לך? אני לא באלעבוסטע מספיק טובה? חשבת שלא אגיש כיבוד? מה? אי אפשר לסמוך עלי?" רותי ממש לא מבינה מה קרה למכרה, הרי אתמול היא ארחה שיעור בביתה והשכנה הביאה עוגה, כולן נהנו שיש מבחר להתכבד בו וגם העבירו מתכונים וזה עשה אווירה נעימה כל כך! לכן היא החליטה להעתיק את הרעיון. לכזו התפרצות לא שיערה. גם רותי וגם המכרה היו באותו מצב: קבלו עוגה לשיעור, אך אחת שמחה והשנייה נעלבה. מכאן שאין המעשה פוגע כי אם הפירוש שכל אחת מהן נתנה למעשה.

באימון החסידי אנחנו משתמשים – במקרים כאלו – במה שלמדנו בספר התניא "מח שליט על הלב". אנחנו נאמן את המח לחשוב אחרת, וכך הרגשות יתחלפו גם. קל? לאו דווקא, זו עבודה, אך כדאית במיוחד.

*

המעשה הוא העיקר – בואי נעבור לפסים מעשיים

שאלי את עצמך:

* על מי בדיוק אני כועסת / ממי נפגעתי?
* למה זה מכעיס / פוגע בי?
* למה היא עשתה / אמרה זאת?
* מהו החלק שלי בעסקה?
* מה אפשר לומר לזכותה?
* האם אני יכולה לסלוח לה? אם לא לגמרי: בכמה אחוזים אוכל לסלוח?

שה' יעזור לך לסלוח לאחרים ולעצמך.
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה

טלי גלויברמן מאמנת אישית ברוח היהדות, מנחת נישואין מוסמכת, מרצה במגוון נושאים יהודיים. ליצירת קשר 02.5800508 / 052.3760922

א) "כסה" ודין

דוקא באותם רגעים חדים ונוקבים של דין…דוקא באותן שניות מצמררות של רתת במשפט, כשמידת הדין עומדת לחקור ולחשוף את האמת על בוריה, בחומרה שכזו ובדיוק משווע  מבלי להתעלם, כשגורלו של הנידון כמעט נחרץ… לפתע חלה המתקה של הגזר, כשההחלטה המכרעת נובעת מתוך מידה של ויתור וחנינה ומתוך מידה של רחמים. הכיצד???

רגעים של "כסה"…כשהלבנה מתחדשת ואף שביב מאורה אינו מתגלם, המה אותות לשנה מתחדשת… היא דוחקת ומסלקת למקורה את החיות של אשתקד…

ובטרם באים ונמשכים להם לעולם חיים חדשים, רעננים יותר וברי רמה גבוהה ועצומה יותר, מונשם העולם בעידנת הביניים ע"י חיים שהם חיצוניים, רדודים וחסרי משאבי נפש פנימיים.  הם מסמלים את נקודת המפנה שבין היום והלילה, כשנשמת האדם עולה למרומים, מופקדת אצל אדונה, והאדם חי בשנתו חיים בהמיים יותר כשכוחות השכל והרגש שלו ומשאבי הנפש הפנימיים שלו מסתלקים ורק כוחות הנשימה, מחזוריות של הדם ומערכת העיכול פעילים.

זהו המניע  לכוחות הדין והגבורה הפוקדים את העולם עם לילה. מידת החסד
שפוקדת את העולם במשך היום, ממשיכה אליו אורות אלוקיים פנימיים, כך שגם בג"ע חשים זאת, כשהנשמות לומדות תורה מפי האלוקים. בלילה ננעלים השערים והאלוקות הנמשכת ממקור הפנימיות מסתלקת והנשמות מתמקדות ומתעמקות בסוד שקלטו ביום שחלף, ואף שהלילה חלף ושוב מפציע היום והאלוקות עומדת ללמדן חידושים רעננים…טרם מתעוררות הן, היות והן שקועות עדיין בהתענגות על הסוד שנחשף להם ביום שחלף..ואולם אז מעוררת אותן קריאתו של השכוי..התרנגול הזה מגלם את מלאך גבריאל הדופק ומרעיש ואומר להסיח את דעתן ולנתקן  מעומקו של העיון בהן  מועסקות הנשמות ולהכינם לקראת הגילויים החדשים…

תקיעת השופר ב"כסה" מעוררת אף היא לפתיחת שערי היום והחסד…היא משחררת את האדם מממדי ההגבלה שלו בקול פנימי מעומקא דליבא ברגשות תשובה עמוקים וקול זה "מעורר למעלה מעלה עד רום המעלות להיות עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.." (מאמר "תקעו בחודש שופר תרצ"ד)

מדוע מתבטאת שאגת הלב של תשובה פנימית ועמוקה דוקא בתקיעה של שופר? מדוע אין הצעקה הבאה מפנימיות הלב, מעוררת את מידת הרחמים???מדוע אין התקיעה מתבצעת ע"י קרן של שור? מהי היחודיות של תקיעה בקרן האיל בעוררה לתשובה ולהמשכת רחמי ה' לעולם אז??

ב) כבני מרון – מעוררי חמלה ורחמים 

השור מעורר אסוציאציה של דין כי הוא ממשיך מידה זו בתור חית הקודש במרכבה העליונה, הממשיכה את אור ה' לעולם באורח של גבורות וצמצומים, לבל יתבטל העולם מחיות אלוקית שאינה מוגבלת לקליטתו, והדבר ,אפוא, גורם ליניקה של חיצוניים הנמשכים לאורות זעירים. וזוהי המגמה שבהקרבת פרה אדומה" לבטל דינים אלה… תקיעה של קרן השור ביום הדין תתגבר ,חלילה, את הדין היות והקרן היא המשכיות של מוח החיה ובקיעת הרגש שבו.(סידור האדמוה"ז שער ר"ה רל"ה ד')

הצאן לעומת זאת מסמלות מידה של רחמים. הפעיה הרכה שלהן מעוררת חמלה…"כרחל לפני גוזזיה נאלמה דום" הרחלה הזו אינה  מגלה כל תנועה של מרד והתנגדות…אין היא נוגחת, נאבקת או משמיעה שאגות ומקימה שאון של סערה כשאר בעלי חיים כשבאים לגזור את צמרם. הכניעה שלה והדומיה שלה מעוררים רחמים משוועים..

רק דמות חנונה, שרחמיה נכמרים אל הזולת, רק היא תבין ותרגיש בכאבה וצרכיה… לאברהם אבינו היה צאן רב וכן ליצחק, אך משום מה התמסר כ"כ יעקוב למרעהו..החורב (יובש) אכלוהו ביום..הכפור בלילה..השינה נדדה מעיניו והוא השגיח על צאנו בנאמנה…הקפיד להשיג להם שטחי מרעה מובחרים ביותר ותמיד היה משקה את הכבשים מן הרהטים…מדוע התבלט כ"כ יעקוב במידת הרחמים על שאר האבות? מדוע התמסר הוא בעצמו אל צאן מרעיתו, שעה שהם הפקידו על מקנם רועים זרים??(תורת חיים לאדמו"ר האמצעי ויצא ל,ג)

ג) רחמים הם רגשות הרמוניים של תפארת-יעקוב 

שעה שנחתך ונגזר הפסק והוא מושתת על שקולים של אמת, הכיצד תוכל מידת החסד לפדות את הנידון מדינו? הכיצד תוכל לערער על אמיתתם של דברים ואת העובדה שהעברה מהווה השלכה ישירה לתוצאות של" ופקדתי על"?

מידת הרחמים המתחננת יודעת להחליף ולשנות את הגזר.  היא נעלית יותר ממידות החסד והגבורה, היות והיא נמשכת ממקור רם ונעלה יותר, ולכן היא יודעת חסינות של כניעה והתבטלות ואלו מקנים לה את המסוגלות שלה בהכרעה עצומה בדין. מה שאין כן במידות החסד והגבורה החשות את מציאות ה"יש" שלהן וכשמידת החסד עומדת לכשעצמה, היא עשויה להזין כוחות של רשע בשל העדר הבחנה בין מי שזכאי לחסד שלה ובין זה שאינו ראוי לכך בשל עיוולתו.

מידת הדין, אף היא עשויה להביא לעיוות בכך שהיא מקפידה מאוד ומחמירה עם אלה שיש להמשיך להם חנינה וחסד.

ההרמוניה שבין מידות החסד והגבורה לכשעצמן, ללא גורם ביניים של מידת הרחמים, אינה מביאה לשינוי ומהפך במהותם, אך היא מחלישה את כחה העצמי של כל אחת מביניהן…

כשמידת הרחמים מביאה להתכללותן, הן מתבטלות אז וההרמוניה שלהן משמעותית הרבה יותר מהתמזגותן בעצמן ואז הן מסוגלות לפעול חנינה בפסק הדין הנחרץ של הנידון.

יעקוב מסמל הרמוניה של רחמים הממזגת חסד וגבורה. כל מגמתו היתה להרבות את הצאן, שיפרצו לרוב והוא עשה זאת ע"י הפצלות במקלות שהיציג ברהטים…

כך אמר להמשיך את מידת הרחמים העליונים עד לעולם החומרי שאין נמוך ממנו…(שם לא,א,ב)

ד) בכי יעקוב ממשיך מלכותו של ה' לעולם 

הבכי של יעקוב (בפוגשו את עשיו)שנבע ממעמקים, גם היה אחד הגורמים להמשיך מידה זו. בכי הוא תוצאה של צער המביא לכיווצין ולדחיקת הלחות שבמוחין…ויש בכי של שמחה, כשהמוח אינו מסוגל להכיל בקרבו רגשות גיל ואושר אלו, ולכן הוא דוחק את התפעלות השמחה שגוברת ועזה מכדי שכלי המוח יכיל זאת, וכך נדחות המותרות באופי של דמעות.  וכשהצער והיגון נהפכים לשמחה, לאחר היאוש ואובדן התקווה, הלב נפוג וכלי המוח מתכווץ…

יש ,אבל, מצב של שמחה, המביא את המוח להתרחבות והתפשטות, כשכוחות הרגש מתיישבים במוח ונאחזים בו..ואז זוהרות הפנים וזורחות מהאושר הפנימי, הצף ועולה ..האדם חש אז בכוחות חיים רעננים מתחדשים בו, במשל של בכי  שמחה  מסוג זה, הביא יעקוב להמשכה נוספת וחדשה של שכינה לעולם.

יעקוב ,אפוא, המשיך את מידת הרחמים בעולם, כי בשורש נשמתו היה בנוי כך, וזה היה היעד שלו והדבר התבטא בצאן הרב שזכה לו בסמל של "ופרצת" כך שמידת הרחמים ירדה לעולם והתלבשה בכול מידותיו של ה'.(שם מו ב,ג)

ה) כבקרת רועה עדרו 

מידת הרחמים מתבטאת בהשגחה הכללית של ה' בעולמו בת בבת עם ההשגחה הפרטית על כל יצור בנפרד. רק ה' מסוגל לעשות סקירה כללית ובאותו רגע של עיניים שאינן מתמקדות ומתרכזות אך מתפזרות –  בוחן אז ה' כליות ולב באופן פרטי ביותר של מבט מתמקד ולכן נותן ה' קצבה (פרנסה קצובה) לכל חי…

הצאן יוצאים מהמכלאה אחת אחת בשטח מעבר צר מלהכיל שתיים יחדיו, כך נקל על הרועה למנות אותם, והוא עושה זאת ע"י שהוא מעבירם תחת שבטו.

הצאן מסמלות עפ"י החסידות את יציאת השכינה ממקורה בעליונים וירידתה לעולם בתדמית של מלכות. יעקוב (אותיות ב.ק.ע) הביא לבקיעת הקרניים ויציאתן (אותיות צאן) לעולם. השכינה מדומה לרחל(כבשׁה) ששערה נגזז ממנה והיא מניחה לגוזזיה לעשות זאת בהכנעה.

השכינה נמשכת לעולם באופן של צמצומים בתדמית של נקב שבפי השערה, והיא נמשכת לעולם הנחות והשפל בניצוצות של קודש. הדבר הוא למורת רוחה ולדאבתה…אך היא אינה מגלה סימנים של התנגדות.

יעקוב, שמידתו היא רחמים, מביא את קרני השכינה למצב של התכללות, היות ובשורש נשמתו הוא בנוי מהרמוניה  שמידתה היא תפארת  והתכללות של חסד וגבורה במידת הרחמים. ההרמוניה הזו גורמת למצב של מאזן והתיישבות…כי ככול שיש באורות אלו התכללות יותר, הן יומשכו מטה יותר ולא יסתלקו כמו בשבירת הכלים, כשכל מידה היתה נוקשה ועיקשת ולא יכלה להתמזג עם רעותה ואז נשברו הכלים והאורות הסתלקו…זוהי משמעות הצאן העקוד המורה על סמל של קשירה והתחברות.

השכינה שהמשיך יעקוב לעולם מדומה לגדי במשכנות הרועים. יש כאן גדי המסמל נ.ג.ד שמשמעותו המשכה(כמו מילת נגיד,משפיע) לתוך משכן (משכנות) וכלים גשמיים שיש לברר ולתקן.

זוהי הסיבה שיעקוב היה רועה צאן לבן, היות ולבן מסמל בשורשו את הלובן העליון…וכשניצוצות הקדושה בקעו (יעקוב) ויצאו (צאן) מנה אותם ה' והוא ישוב וימנה אותם שוב באחרית הימים לאחר ברורן בדרך התורה והמצוות, כדי לוודא שאף ניצוץ אינו נעדר. לכך כוונת המילים "ומונה מספר לכוכבים"  הכוכבים מסמלים את  ניצוצות הקודש ובחזרתם לאחר ברורם שוב ימנה אותם ה' והדבר מתבטא במילים:"אז תעבורנה הצאן ע"י מונה" (כן תעביר, תספור ותמנה…)

ו) נתנה תוקף-מה משמעותו? 

המתנות (נתנה) ששלח יעקוב לעשיו היו מיועדות ליצור כלי שיתיישבו בו אורות  המקיף דתוהו של עשיו בשורשו הגבוה מהאורות של שרש יעקוב. הוא רצה להביא הרמוניה בין אורות המקיפים דתוהו והתיקון שכבר ברר ולכן אמר יעקוב לעשיו: "עם לבן גרתי" קיימתי את תרי"ג המצוות ובררתי את אורות הלובן העליון, ובמאזן שכזה, תהיה אחיזה לאור ה' ושירד מטה יותר לתחתונים. הגימטריא של המילה תקף מקבילה לסכום של מספר המתנות ששלח יעקוב לעשיו:

ת=400 ק=100 פ=80 =580  המקבילים ל200 העיזים,20 התיישים,200 רחלים,20 אילים,30 גמלים ו30 גמלים צעירים, 40פרות,10 פרים,20 אתונות 10 עיירים.  בכך מגיע הסכום של מתנותיו ל580. כוונתו היתה להמשיך אורות של עוצמה ותוקף המביאים לתחושה של יראה ופחד מה' במשך כל השנה. (סידור המהרי"ד לתפילת נתנה תוקף) ויחד עם זאת המשיך את מידת רחמיו להמתיק דינים בעולם,והדבר התבטא במאבקו של יעקוב במלאך סמאל והכנעתו.

יעקוב מסמל את הבריח התיכון המעביר (מבריח, דהיינו, אור הבורח מקצהו העליון לקצהו התחתון ביותר, ולאחר ברורו הוא שוב בורח וחוזר לעליונים) בתוכו אור פנימי של ה' מרמת הראש שלו בסמל י' של ראשית שמו עד לעקב (יעקוב)ואור זה חודר לאנשיו ומזכך אותם ומשנה אותם.

400 האנשים שהביא עימו עשיו היו למעשה גילגולם של 400 השקלים עוברים לסוחר, דהיינו אורות מקיפים (סוחר) שהמשיך אברהם לעפרון, שהגימטריא שלו היא גם 400 : ע=70 פ=80 ר=200 ן=50 =400 אברהם אמר להוציאם מעפרון באופן מרובה יותר, אך למעשה הם נתדרדרו והפכו לאנשי דין ול400 בתי דין קשים, שעתה הכניע יעקוב. רק מי שמסוגל להמריא לאותן רמות משם נמשכים הדינים, רק הוא מסוגל לבטל אותם כי את הדינים ניתן להמתיק רק  בשורשם.  (תורת חיים וישלח)

כבני מרון ולא כבני צאן-מדוע? 

במשך השנה מנשא המלאך מטטרון את אותיות התפילה של היהודי לאלוקיו בשל המוגבלות הרוחנית של היהודי, הוא קושר כתרים לקונו מתפילותיהן של ישראל   ומעלה את אותיותיהם כפי שמובא בזוהר:"שגפיף (מחבק) ונשיק לה"  ואולם אז מעיין המלאך בדינו של האדם ועשוי לקטרג עליו.

בעשרת ימי תשובה מנשאת אותנו התשובה ואותיותינו מתנשאות מאליהן… עיקר התפילה היא תפילת העמידה בשמונה עשרה ברכותיה, שהגימטריא שלהן היא ט"ט. את האותיות האלה נוטלים אז משמו של מטטרון ונותרת המילה מרון, שגם מסמלת חנינה ורחמים כי הקב"ה אינו מדקדק  אז.(סידור המהרי"ד לתפילת נתנה תוקף)

לחמניות גבינה

חומרים לבצק:

3 כוסות קמח
1/2 שקית שמרית
1/2 משפר אפיה
1 כף סוכר
80 גרם חמאה
3 חלמונים

חומרים למלית:

100 גרם גבינה לבנה
1 חבילת גבינה צהובה
100 גרם גבינה בולגרית
זיתים שחורים פרוסים לעיגולים.
מלח ופלפל שחור לפי הטעם
3/4 כוס מים פושרים

אופן הכנת הבצק:

לשים בקערה את הקמח והשמרים , לערבב היטב ולהוסיף את המים הפושרים, לאחר מכן להוסיף את שאר החומרים, לערבב במערבל עד לקבלת עיסה חלקה.
לכסות ולהתפיח את הבצק עד שיכפיל את נפחו.

הכנת המלית:

יש לגרור את הגבינה הצהובה והבולגרית, להוסיף זיתים שחורים גבינה לבנה, ולערבב.
לתבל במלח ופלפל שחור.
לאחר ההתפחה יש לרדד את הבצק וליצור עיגולים בעזרת כוס, על כל עיגול יש לשים כף וחצי מהמלית ,לקפל את הקצוות למעלה ולהניח בתבנית הפוך (כך שהקצוות המקופלות כלפי מטה.)
יש לצפות את הבצק בביצה ולפזר מעל שומשום וגבינה צהובה גרורה.
לאפות על חום בינוני כ – O180 עד שהלחמניות משחימות.

מטבל גבינה

חומרים:

כף מיונז
כפית חרדל רגיל
גביע גבינה לבנה 250 גרם
בצל ירוק
מלח
פלפל
אבקת שום

אופן ההכנה:

שופכים לתוך קערה גביע גבינה לבנה, מיונז וחרדל.
קוצצים לא דק מידי ולא עבה מידי את הבצל הירוק (רק החלק הירוק) ומכניסים לתוך הקערה.
שמים לפי הטעם מלח פלפל ואבקת שום ומערבבים.

מאות בנות חב"ד שהגיעו לחצרות קדשנו לחודש החגים, זוכות לאירוח מלא כיד המלך בידי מחלקת הנשים והבנות של ארגון "הכנסת אורחים", המפעיל מערך גדול של מתנדבות הדואגות הן לצרכים הגשמיים והן לצרכים הרוחניים של האורחות, כדי שתוכלנה לשהות בבית חיינו ללא הפרעות ולעסוק בלימוד ותפילה.

כך פועלות דירות אירוח וחדר אוכל, לצד שיעורים והתוועדויות הנערכים בשיתוף בית המדרש לנשים ובנות.

אמש (ב') התכנסו האחראיות על המחלקות השונות לאסיפה עם מנהל הכנסת אורחים הרב מנחם מענדל הענדל, על מנת לעדכן ולהתעדכן, ובעיקר לראות כיצד ובמה ניתן לשפר את מערך האירוח הגשמי והרוחני.

האחראיות על הצד הגשמי דיווחו על שיפור ניכר השנה הן במחלקת הלינה והן במחלקת האכילה, כאשר המטבח בבנין אש"ל מספק ארוחות מזינות ומשביעות, וחדר האוכל הממוקם במרחק קצר ביותר מ770 מאפשר לבנות שלא לבזבז זמן בהליכות מיותרות ברחובות השכונה.

האחראיות על הצד הרוחני דיווחו על השתתפות ערה במיוחד בשיעורים ובשאר התכניות, ועל התעוררות גדולה שעברה על מאות האורחות במשך ימי ראש השנה, והציגו את התכנית המפורטת למשך שאר ימי החודש, החל מהדינר השנתי המפורסם שיתקיים היום, ועד לסיום החודש, כאשר התפילה, התקווה והאמונה היא כי נזכה לחגוג אותו בירושלים עיה"ק ביחד עם הרבי מלך המשיח.

סליחה.

היא קטנה אך משמעותה עצומה.

אמנם קצרה, אך מצריכה כוחות גדולים וגבורה.

מילה שככל שבאה ממקום עמוק יותר, כך גדל הקושי לבטאה.

סליחה – היא בעלת ערך רק כשבאה מעומק הלב וכשבאה מן השפה ולחוץ היא לא עושה את עבודתה..

לרובנו, קל מאוד להגיד סליחה לאדם אותו דחפנו בטעות ברחוב. (למרות שגם אז יהיו כאלו שבמקום לבקש/ את הסליחה הפשוטה יחלו להוכיח את השני על כך שלא מסתכל לאן הוא הולך..)

הקושי האמיתי מתחיל כשמדובר באדם קרוב, ומתגבר ככל שהפגיעה עמוקה יותר.

מה גורם לקושי? מדוע כל כך קשה להודות בטעות שעשינו ולבקש עליה מחילה? והאם "סליחה" סתמית יכולה לעזור במקרים כאלו?

הצורך הנפשי שלנו לדעת שהשני מכיר בכך שעשה לנו עוול ומתחרט על כך הוא גדול מנשוא. אדם שביקש מאיתנו סליחה, ולו על הדבר הפשוט ביותר, כאילו הוריד מעלינו את המשא הכבד שהטיל על גבנו.

לפעמים עצם העובדה שהסליחה לא בוטאה מונעת מאיתנו לעבור הלאה לסדר היום גם אם זהו דבר קטן. מה בסה"כ אנחנו מבקשים? סליחה.

מסתבר שאמירת הסליחה היא יותר מביטוי מילה בת שתי הברות.

במילה סליחה ישנה לקיחת אחריות על המעשה שנעשה, הרבה פעמים שלא במתכוון, אך הקושי הגדול יותר נובע מהחשיבה המוטעית שבהבעת סליחה ישנה הורדה מהערך – והודאה בכך שטעינו, מה שגורם לאנשים רבים להרגיש מושפלים כשהם מתבקשים להתנצל על דבר מה שעשו ולכן דוחים או מוותרים על העלבון.

אז נתחיל בכך שההפך הוא הנכון, כשאדם יודע להודות שטעה, הוא רק מוסיף לעצמו גדולה. מעבר לזה, לאו דווקא לכך התכוון המשורר.

כשאדם פגוע, הוא לא רוצה בהכרח שהשני יגיד שעשה מעשה רע ויודה בכך שהוא אדם לא הוגן ולא רגיש. הדבר המתבקש הוא קל בהרבה.פעמים רבות ברור לנו שלא נעשה לנו עוול במכוון, אך עדיין אנחנו פגועים מן האמירה או המעשה. כשאני פגועה, אני רק רוצה לדעת שהשני יודע שעשה מעשה שפגע בי, והוא מתנצל על כך שנפגעתי. לא בהכרח על כך שהוא (הלא רגיש, לא מתחשב וכו') פגע בי.

כשבעל אומר לאשתו (וכמובן גם להיפך): "אני מבקש סליחה. עצוב לי לראות שנגרמה לך עגמת נפש כזו ממה שעשיתי." (אף אחד לא הזכיר שהמעשה היה פסול..) הוא בכלל לא מתייחס  למעשה שלו אלא אך ורק לתוצאה. כך יוצא שהסליחה היא אותנטית מצד אחד ומצד שני לא פוגעת בערכו או כבודו העצמי של המביע אותה. כך יכול להחסך הזמן שעובר עד שהאדם מלבן עם עצמו האם הוא עשה מעשה לא טוב וראוי לבקש עליו סליחה או שמא יבטא סליחה מסוג: "סליחה, מה עשיתי?" שהרי לא פעם התירוץ לקושי הוא "אני לא עשיתי כלום, אין לך שום סיבה להפגע או להעלב.

 (במקרים בהם הפוגע לא מיצר על כך שהאדם הקרוב אליו ביותר נעשה עצוב וממורמר, כאן יש כבר בעיה מסוג אחר…)

המזור לקושי בהבעת הסליחה, אם כן, הוא בסה"כ שינוי בחשיבה ובתפיסה על מה בעצם מביעים את ההתנצלות.

אם תחזיקו בתובנה שהסליחה הנאמרת לאדם אהוב היא על המצב שנגרם, גם אם לא היתה כוונה, לבטח תוכלו לבטא עבור הזולת את מילת הקסם הזו, שמשחררת כל כך הרבה מטען…

בהצלחה!

ולאלו שנמצאים בצד הנפגע, הסיפור הבא הוא בשבילכם…

שני חברים יצאו למסע משותף.

במהלך המסע, החל להתעורר בין השניים ויכוח סוער וחבר אחד סטר על לחיו של החבר השני. החבר שקיבל את הסטירה לא החזיר מכה ולא אמר מילה רעה. במקום זה הוא הרים מקל וכתב על החול:

היום, החבר הכי טוב שלי סטר לי בפרצוף!

השניים המשיכו במסעם, עד שמצאו נווה מדבר והחליטו לטבול בו. החבר האחד נכנס למים ושכשך בהם בלי בעיה ואילו החבר השני, שקיבל את הסטירה, נסחף לאיזור של מים עמוקים והחל לטבוע.

חברו מיהר לשחות לעברו ולמשות אותו אל הגדה. לאחר שהתאושש, חרט החבר על האבן הקרובה:

היום החבר הכי טוב שלי הציל את חיי!

החבר שסטר והציל מטביעה, הסתכל בו בפליאה ושאל:

אחרי שפגעתי בך כתבת בחול ועכשיו אתה חורט על אבן – למה?

הסתכל עליו החבר השני וענה:

כשמישהו פוגע בנו אנחנו צריכים לכתוב את זה על חול כדי שרוחות של סליחה יוכלו למחוק מה שהיה, אבל כשמשהו טוב קורה או כשמישהו עושה עבורינו דבר נפלא, עלינו לחרוט זאת באבן כך ששום רוח לא תוכל לטשטש את מה שהיה.

זוכרות, מוקירות ומתחברות: נשי ובנות חב"ד בעצרת זיכרון מיוחדת לאם המלכות

דמותה הייחודית של הרבנית חנה, משמשת עבורנו מקור בלתי נדלה של השראה הממלאת אותנו בכוחות למעשה בפועל. כמידי שנה, נתאסף כולנו לכבד את זכרה בערב התייחדות עם אם המלכות. העצרת תתקיים ביום שלישי ו' בתשרי באולם האירועים בכפר חב"ד, בשעה 19:30. בתוכנית:

·        לימוד משניות לעילוי נשמת הרבנית-  הרב אריק מלכיאלי.

·        אישה יראת ה' היא תתהלל- קטי גל בהופעה חיה.

·        תכניות אמנותית מיוחדת: אם המלכות- הצגה יחודית ומרגשת, בשילוב שירה ומולטימדיה עשירה מבוססת על יומן הזכרונות שכתבה הרבנית חנה. משחק: יהודית לזרוביץ', בימוי: סוניא סודרי.

·        מכירה סינית על פריטים יקרי ערך.

·        קרן חנ"ה- הזכות להיות שותפה, שי והגרלה על תליון זהב משובץ מבד של הרבנית חיה מושקא ע"ה למצטרפות לקרן.

·        הגרלה מיוחדת על מפית משולבת מבדי קודש של הרבנית חיה מושקא ע"ה, והרבי הריי"צ.

ההשתתפות בערב- זכות שהיא חובה עבורנו, לכבד את אם המלכות, לגרום נחת רוח לרבי.

חובה שהיא זכות עבורנו- ללמוד מעוז רוחה ומדמותה המיוחדת, ולהתמלא בכוחות לצעוד בדרכה.

אחד השלבים המרתקים בתפילות יום-הכיפורים, הוא תיאור עבודת הכוהן הגדול בבית-המקדש. בכל שנה מחדש, בעיצומה של תפילת מוסף ביום הכיפורים, אנו נשאבים למחוז קדוש ומופלא שנפרש לפנינו בתיאור אותנטי קסום.

ביום הכיפורים נעשות עבודות הקודש כולן על-ידי הכוהן הגדול. על כתפיו רובצת אחריות גדולה שהעבודות תתבצענה כהלכה, משום  שעבודות קודש אלו נועדו לכפר על האומה, כך שעתיד העם כולו תלוי בהן.

לאורך התפילה אנו מתלווים כביכול אל הכוהן הגדול בעת הקרבת הקרבנות, אמירת הוידויים, שליחת השעיר לעזאזל וכאילו צופים בו ברגעים הנשגבים של כניסתו לקודש הקודשים לשם הקטרת הקטורת – המעמד הייחודי של פגישת פסגה משולשת של קדושה: האישיות הקדושה בעם, בזמן הקדוש בשנה, במקום הקדוש בעולם.

כאשר מסיימים את הקטע וחוזרים אל תפילות הוידוי של יום הכיפורים, אנו צונחים כביכול מעולם אחר לגמרי. מעולם קסום שכולו טוהר וקדושה, עוברים מעבר חד למניית החטאים והעוונות שנכשלנו בהם במשך השנה ואנו מתוודים עליהם ומבקשים סליחה ומחילה.

*

האמת היא, שבכלל יום הכיפורים הוא יום בו חיים כביכול בפלנטה אחרת ושונה מזו שחיים בה כל השנה. זה בולט במיוחד אצל אלה מבינינו שבמשך השנה רגלם לא דורכת בבית-הכנסת, וביום הכיפורים הם מתייצבים שם כחיילים נאמנים.

אך זה ניכר גם על אלה מתוכנו שנמצאים בכל יום בבית-הכנסת. אי-אפשר להשוות את ההימצאות בבית-כנסת כל השנה להימצאות בו ביום הכיפורים. רק ביום הכיפורים אנו ספונים בבית-הכנסת כמעט כל היום כולו, ללא אכילה וללא שתייה וממש נדמים למלאכים. האווירה, המעמד, התחושות האישיות – הכול גורם לנו להחליט להיות הרבה יותר טובים ממה שהיינו. מכל הלב אנו מתחננים לפני הקדוש-ברוך-הוא שיקבל את תפילותינו וייתן לנו את הכוח לעמוד בהחלטותינו הטובות.

מהי אפוא המציאות האמיתית שלנו – זו שאנו חיים בה כל השנה או זו שאנו מגלמים ביום-הכיפורים? טבעי לחשוב כי ליום אחד בשנה אין ערך לעומת כל ימי השנה, והם לכאורה האמת שלנו.

אך מסתבר שההפך הוא הנכון. בכל השנה אנו חשופים ליצר הרע ולפיתויים שונים, שגורמים לנו לכלוא ולהחניק את האני היהודי האותנטי שלנו, ולכן אנו נראים ומתנהגים כפי שאנו. אך ביום הכיפורים מתעצם כוחה של הפנימיות היהודית שבעומק לבבנו ואו אז מתגלה האמת שבנו. לכן אפילו מי שבכל השנה כלל לא מגיע לבית-כנסת מלבד ביום הכיפורים – די ביום הכיפורים כדי להוכיח על מהותו האמיתית.

*

שאלת המציאות האמיתית נכונה במובן מסוים גם באשר לקריאת התיאור הקסום על בית-המקדש. בשעה שקוראים על ההתרחשויות בבית-המקדש, צריכים לדעת כי לא מדובר בהיסטוריה שהייתה ונגוזה, אלא אלה הן עובדות מציאותיות שעומדות לשוב ולהתגשם תכף ומיד – בבית-המקדש השלישי, שייבנה עם התגלותו של הרבי מליובאוויטש לעיני כול כמלך המשיח.

יותר מכך: כאשר תבוא הגאולה פתאום נקלוט כי בכל שנות הגלות "היינו כחולמים". נקלוט כי כל החיים בתקופת הגלות לא היו בכלל חיים אמיתיים, אלא מין חלום שנמשך ונמשך עד להתעוררות שלנו אל המציאות האמיתית של הגאולה השלמה. כך שההתרחשויות הצפויות בבית-המקדש הן בעצם מציאותיות יותר מכל החיים בהווה.

גדולה אמונתנו כי כבר ביום הכיפורים זה לא רק נקרא על ההתרחשויות הללו אלא נזכה לראות ולחוות אותן בפועל ממש.

צילום: חיה מוניס






















































































א

למעונינות לסייע, ניתן ליצור קשר במייל [email protected] או בטלפון עם ר' שמואל שארף: ‎058-670-7700‏.
העברה בנקאית: לאומי, סניף 975 מס' חשבון 02105143 ע"ש שניאור קופציק – לציין עבור המקווה

לתרומת 100$ לבניית המקווה לחצי כאן

f

בשולחן ליל ראש השנה נבחר הדבש לסימן וסמל למוצר ממתק ולא הסוכר או חומרים ממתיקים אחרים… משום מה?

הדבש מסמל עוצמה שיכולה לחלוש ולכבוש את מרירות הגבורות שבקטרוג המלאכים ביום הדין ולהמתיקה. מדוע?

וכשהגבורה המרה נחבשת ונכבשת היא עוד מוסיפה עונג אין סופי וערבות יתרה לגורל העם ממש כמו תבלין הקקאו ההופך לשוקלד מענג וממש כמו הריח המר שבשומן חית המושק, ההופך את הבוסם המיוצר ממנו לראש הבסמים הערבים ביותר, והתורה מכנה אותו בראשית פרשת כי תישא "ראש מר דרור",

מרירות בוסם זה מסמלת עפ"י החסידות את העוצמה והבערה העזה שבנפש הבהמית המעשירה ומוסיפה עוצמה לנפש האלוקית, וההופכת אותה לתדמית של בוסם משכר, משיב נפש…

יסוד הדבש הוא מתוק בבחינה של מידת החסד (ולכן אכילה מוגזמת שלו מביאה לתחושה של בחילה בשל מתיקות מופרזת) אך הוא מצטיין אף במידת הגבורה, המכווצת, ולכן הוא חובש וכובש את יסודות המזון, הנמתק בו, ולכן טעמו של הדבש שורף וגם מרפא היות והוא מחטה ומבער חיידקים בגבורה המכלה שבו.

ע"י כבישה וחבישה זו של מזון בדבש מתכווצים ארבעת היסורות המרכיבים אותו ואין אפשרות למינרלים השונים באוויר לחלחל למזון מבעד לסדקיו ולמרכיביו המתפוררים ולהחמיץ ולהבאיש אותו…

בכבישה זו גוברת מתיקות הדבש על המזון, והיא ממתיקה אותו. (מה שאין כן הסוכר שמידתו היא חסד והנטול גבורה, מביא להתפזרות המרכיבים בסמל של מידת החסד המתפשטת, ואין כאן שמירה כמעין זו אשר של הדבש)

מידת הגבורה שבדבש מסמלת את המרירות שבעבודת התשובה של סגופים וענויים, המחטים את הזוהמה של הנפש ומרפאים אותה ולולא החלמה זו אין הנפש מסוגלת להתענג על טעמם המהנה של המאכלים.

ואכן, בראש השנה לאחר עבודת התשובה וההחלמה של הנפש מזוהמתה בשל הדבש השורף, מחטה ומכלה, זוכה היהודי לטעום את המתיקות האדירה ביותר שבחיי העולמים המתגלמת באכילת התפוח…

עבודת התשובה של היהודי מדומה לשוששנה שגוונה, האדום המסמל חטא, מיטהר ומתלבן בעבודת התשובה והוא הופך את קטרוג המלאכים לכח של סנגור.

החוחים שבשושנה הנתחבים בעלי הכותרת שלה ודוקרים אותן, מבאים להתנדפות הריח הערב והמבסם שלה.

דווקא הנפש הבהמית בסמל של חוחים דוקרניים, בה שוכן הנצוץ היהודי, היא שמהווה אתגר וכח מדרבן ליהודי להתעורר.

רחמיו העצמיים של היהודי נכמרים על שפל מצבו בשל היות הניצוץ היהודי שבו שוכן בשפל הדרגה של חומריות הנפש הבהמית ומאוויי ההבל שלה והוא כמה ומשתוקק להתרומם, להתנשא ולהתעלות….

וכך פונה הקב"ה אל עמו במליצה המובאת בשיר השירים:

"כשושנה בין החוחים, כן רעייתי בין הבנות"

וכנס"י משיבה לו: "כתפוח בין עצי היער כן דודי בין הבנים"

המונח "דודי" מסמל את אהבת ה' לעמו המתעוררת בהבחינו בעבודת התשובה בסמל של שושנים שנתחבים בהם חוחים דוקרניים המביאים להתנדפות הריח הערב, אזי ממשיך אליה ה' את אהבתו העמוקה והעצומה ביותר המדומה לתפוח.

אהבה זו של המשכת י"ג מידות הרחמים בימי אלול, בהיות המלך בשדה, מתעוררת מאליה מלמעלה ואין בכחה לכפר על החטא, אך בעבודת התשובה היא נמשכת בתור זיו והארה אח"כ בראש השנה ובהמשך הימים הנוראים בשל התעוררות התחתונים והיא מכפרת ומלבנת את החטאים למרות היותה רק הארה וזיו, היות ומקורה הנעלה מחדיר בה עוצמה עזה זו.

מדוע מתגלמת אהבה זו בתפוח?

הצל של עץ התפוח הוא מועט היות ועליו מועטים ולכן בהיותו בין עצי היער הוא זוכה  בצילם אך מה שמאפיין אותו על שאר העצים שהוא מבורך בפרי התפוח בעוד המה עצי סרק.

מה מלמדת עובדה זו?

עצי היער הם מלאכי הגבורה, הממשיכים את אור ה' לעולם באופן של צמצום וצללים כדי להאפיל על האור האלוקי, המסנוור ע"מ שתתאפשר קליטתו, אך ביחד עם גבורה וצמצומים אלו, הם ממשיכים תביעות ודינים.

צילו של עץ התפוח הוא מועט כי הוא מסמל את אור ה' הנמשך ממקור עצמותו בטרם הצטמצמותו, ללא מקיפים מצלים.

בנוסף לכך פרי התפוח גדל בטרם ניצניו ורעיון זה מביע את העובדה שבעבודת המצוות והתשובה (פרי) של היהודי הוא חולש ומתרומם למעלה מהמלאכים, היות ובמצווה טמון האור הגדול בעוד המלאכים רק מגשרים ומעבירים לנו את האור, אך מקורו שוכן בקרב העם.

גם גווניו של התפוח מורים על מידת רחמנותו של ה', המבערת את הסיגים והכתמים מהעם. הכיצד?

הגוון הלבן מורה על מידת החסד והאהבה האלוקית, המתגלמת באכפתיות ורגישות לזולת ואילו הגוון האדום מורה על מידת הגבורה, הנלחמת ונאבקת נגד אויבי העם ומשטיניו.

ההרמוניה בין גווני האהבה והחסד יוצרים את הגוון הירוק שהסמל שלו הוא רחמים…

טבילת התפוח בדבש היא ממחישה את העובדה כיצד עבודת התשובה בסמל של שושנה (הניצוץ האלוקי) מתעורר בשל החוחים, היות והם מעוררים את רחמיו העצמיים על השפל בו הוא שרוי ואז בשל דקירת החוחים בעלי הכותרת של השושנה מתנדף הריח הערב המשיב נפש, זוהי התגלמות של מצב בו הדבש ממתיק היות ואהבת ה' בסמל של תפוח מתעוררת ועל אף היותה רק בחינת זיו והארה של המשכת י"ג מדות הרחמים, מתכפרים העוונות ואודם השני של השושנה מתלבן ומזדכך…

בראש השנה נמשכת רק ההארה. בסוכות היא מתגלמת במקיפים של סוכה ווסכך ובכל יום נמשך מקיף חדש ומהווה סיבה לשמחה בשל ההתחדשות.

בשמיני עצרת חודרים מקיפים אלה ונעצרים (נקלטים) פנימה ומהווים את המניע לשמחת הבלתי גבולי.

הצל של עצי היער הוא סמל של הסוויה והאפלה על האור הבהיר של ה' באופן של מקיפים שהמלאכים ממשיכים אל היהודי.

ללא השראה כזו אין היהודי עשוי להתעורר ולהתחבר, ואולם בשל היות השפעת מלאכי הגבורה מאפילה ומצמצמת בשל מידת הגבורה שלהם, היא הופכת להקפדה ודינים.

בעבודת התשובה ובמעשה המצוות חולש היהודי ומתעלה עליהם ומכלה את הדינים וקטרוגם ומשתמש במרירות זו לתהליך של המתקה…

פרי התפוח המלבלב טרם עליו, מדגים את העובדה שלמעשה התשובה והמצוות של היהודי יש דין קדימה והתעלות על המשכת המקיפים של המלאכים, המדומים לעצי היער המצלים בעליהם.

העלים המצלים האלו הם משניים אצל עץ התפוח ואילו שאר עצי הסרק שביער נטולים פירות, נטולים אור ה' בעצמותו, הם רק אמצעי להמשכתו בצמצמו אותו.

התפוח הנטבל בדבש מסמל את עבודת התשובה של היהודי הממשיכה אור חדש אלוקי בראש השנה ממקור עצמותו יתברך והוא מתגלם בטעם התפוח ובמידת הרחמים  הממלאים את הפגמים וממתיקים  את גבורת הדינים של המלאכים.

מלאכי הגבורה מכונים בנים היות והם תובעים את כבוד אביהם, יתרה מעבד התובע את כבוד אדונו, ותביעה זו הופכת לגזרות ודינים.

גם גווניו של התפוח מגלמים את המתקת גבורת הדינים וטעם זה שנעשה ערב ביותר בשל המרירות שהתמתקה בו, מתגלמת בטעם התפוח הערב והמתוק.

הגוון הלבן שבתפוח מסמל את מידת החסד והאהבה האלוקית, הגוון האדמומי מסמל את מידת הגבורה והירוק את התמזגות האדום והלבן לצבע הירוק שמידתו היא רחמים.

רחמים אין היא מידה שרק חשה ברגישותה ושכואבת את כאבה ונאקתה של הזולת אך יש כאן גם מידה של גבורה, הנאבקת באויב להכניע אותו ולשחרר ממנו את הקרבן.

מידה זו מתגלמת בגוון הירוק שבתפוח.

וכך ניתן להבין את הפסוק בשיר השירים:

"כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות" (עבודת התשובה)

"כתפוח בין עצי היער כן דודי בין הבנים…" (הבנים המה מלאכי הגבורה המצמצמים את אור ה' בסמל של עלים וצל)

התפוח היא אהבת ה' המתגלמת בי"ג מדות הרחמים הנמשכת תחילה בימי אלול ועדיין אינה מכפרת היות וההתעוררות באה מלמעלה ואולם אח"כ בשל התשובה נמשכת אהבה זו בראש השנה בטעם הפוח ואח"כ היא נמשכת באופן של חבוק מקיף בצלה של הסוכה

"חמדתי וישבתי  בצילו" (בצל הסוכה של סוכות)  עד שבשמיני עצרת, נקלט הטעם המתוק בקרבו של העם.

"פריו מתוק לחיכי…."

(ע"פ אור התורה לשיר השירים למאמר זה)

בכתבי חסידות רבים עולה השאלה מדוע חוגגים את ראש השנה בראשון לחודש תשרי, בעוד שהיום הראשון לבריאה היה בכ"ה באלול. התשובה: הואיל ואדם הראשון נברא ביום הששי לבריאה, שהוא א' בתשרי, אנו חוגגים את ראש השנה ביום זה.

בכל זאת, נשאלת השאלה, מדוע לא נברא אדם בתחילת הבריאה אלא רק לבסוף – אחרון לכל הנבראים? הדבר תמוה עוד יותר לאור דברי חז"ל שאדם הוא תכלית הבריאה, כלומר שמטרת ה' בבריאת העולם, לא היתה סתם שיהיו בו צפורים, דבורים ופרחים, אלא בעיקר אדם. המלה הראשונה בתורה, "בראשית", יכולה להתחלק לשתי מלים: ב' (שנים) ראשית, לומר לך שלא נבראה הבריאה כולה אלא בשביל שני דברים הנקראים "ראשית": בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" ובשביל צדיקים (ישראל) שנקראו "ראשית תבואתה" (ראה רש"י על בראשית א, א).

אם כך, אם אנו חשובים כל כך, מדוע זה נבראנו אחרונים? מדוע הקב"ה לא ברא אותנו ראשונים? על כך עונה המדרש בדרך משל: הדבר דומה למשפחה שהזמינה אורחים לסעודה. הם לא יזמינו את האורחים אל תוך המטבח בשעת הבישול ויתנו להם להמתין שלוש שעות עד שהצלי יהיה מוכן. אדרבה, הם יזמינו אותם לבוא מאוחר יותר כאשר הארוחה כבר תהיה מבושלת, הבית מסודר וכולם מוכנים. כך גם בריאת האדם לא היתה בתחילת הבריאה אלא רק לאחר שכל ההכנות כבר נשלמו.

כמו כן אמר הקב"ה, "כיון שאדם הוא תכלית הבריאה, מוטב שאברא אותו רק לאחר שכל הדברים הפחות חשובים, יהיו מוכנים". ואז הוא ברא את העצים ואת הפירות, את הפרחים וכל שאר הדברים כדי שאדם יכנס אל עולם שלם ומוכן אשר יאפשר לו לשמש את קונו.

המדרש אף מספר לנו כי כאשר נברא אדם הראשון, היה זיוו מאיר כל כך עד שאפילו "תפוח עקבו מכהה [את] גלגל החמה". למעשה, הוא היה מלא אורה במדה כזו, שכל החיות באו והשתחוו לו בהאמינם שהוא בוראם. אך אדם אמר להם, "בואו נשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו". זה היה תפקידו ותכליתו _ להביא את כל העולם לעבוד את ה'.
הרבי מצביע על כך שאחד ההבדלים הבולטים בין אופן בריאת האדם לאופן בריאת שאר הברואים הוא זה:

כל שאר הברואים נבראו במספרים גדולים. כאשר ה' ברא את הדבורים, הוא ברא אלפי או אולי מיליוני דבורים. כאשר ה' ברא את העצים, לא היה זה רק עץ קטן אחד; מיד היו יערות שלמים. כל דבר נברא במספרים גדולים. כמו הכוכבים: מאות אלפים… אולי מיליונים – מספרם אפילו אינו ידוע לנו.

בכל זאת, בין כל הברואים היה אחד שנברא לבדו – האדם. הוא אפילו לא נברא כזוג, אלא פשוט אחד. מדוע ברא ה' את האדם כך, לבד? הוא היה יכול לברוא עם שלם, אלפי אנשים – שתהיה לו לאדם קצת חברה, שיהיו לו חברים; זה עצוב להיות כך, לבד בעולם. אך ה' ברא אותו אחד ויחיד, לגמרי לבד. מדוע?

זהו דבר חשוב ביותר שעלינו לדעת. העובדה שה' ברא את האדם לבדו, באה ללמדנו שכל איש וכל אשה חשובים בעיני ה' עד מאד. איננו צריכים אף פעם לחוש רגשי נחיתות או לומר לעצמנו, "אה, אינני אלא עוד שן משיני הגלגל, עוד פרח אחד בגינה; איזו חשיבות יש לי? אני רק אחד מכמה ביליונים, או, כיהודי, אחד מכמה מיליונים". אסור לנו, חלילה, לחשוב כך; זוהי גישה בלתי נכונה. עלינו לזכור שהעולם התחיל עם אדם אחד. ה' ברא את העולם ומלואו בשביל אדם אחד! והדבר נכון לגבי כל יהודי ויהודי גם היום. חז"ל אמרו שחייב אדם לומר, "בשבילי נברא העולם!" כמובן, אין הכוונה שחכמינו ז"ל חינכו לאגוצנטריות. אדרבה, היהודי הוא תכלית הבריאה רק בגלל שהוא מביא לגילוי אלוקות בעולם הזה על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה _ שהם תכלית הבריאה. ולכן, כאשר יהודי אומר, "בשבילי נברא העולם", הוא מתכוון שהוא מכיר במחוייבותו לגלות אלוקות בעולם _ "בשבילי נברא העולם" כדי לגלות בו אלוקות. לפי זה, יש לכל יהודי חשיבות ללא שיעור בעיני ה', כי כל הבריאה קיימת רק בגללו!

מכאן שאסור לנו, אף פעם, להמעיט בערך עצמנו. אנו חשובים, מאד חשובים, כחלק מתכניתו של הקב"ה, כי יש לנו שליחות עצומה שעלינו לחיות על פיה. מתוך כך, צריך שתהיה לנו הערכה עצמית מרובה. פסיכולוגים אומרים שהדבר החשוב ביותר שהורים יכולים לעשות למען ילדיהם הוא להשריש בהם הרגשה של הערכה עצמית. אם אדם אינו מרגיש שיש לו חשיבות, הוא אינו יכול לעבור את החיים באופן פרודוקטיבי; הוא צריך לדעת שהוא גדול, שהוא חשוב ושיש לו פוטנציאל עצום. וזו הסיבה שאדם הראשון נברא לבדו.