כמידי שנה משתפים פעולה בית המדרש לנשים ובנות ב-770, עם ארגון אש"ל – הכנסת אורחים האחראי על הדאגה לאורחות בגשמיות וברוחניות, ויחדיו הם מקיימים תכנית גדושה ומלאה עבור מאות הבנות והנשים המגיעות לשהות בחצרות קדשנו בחודש החגים.

האורחות זוכות לשלוש ארוחות ביום בחדר האוכל של בנין אש"ל הסמוך לבית חיינו, וכן לדירות ללינה ואירוח לסעודות השבתות והחגים בבתי תושבי השכונה.

התכנית מחולקת לחמש רמות החלק מבנות העל יסודי והסמינר ועד לנשים נשואות, והיא כוללת תפילות במנין הרבי מלך המשיח, שיעורים, סימפוזיונים, התוועדויות, דינר חגיגי בו' תשרי, ועוד ועוד.

המשתתפות אף זוכות למלגות למצטיינות במבחנים על חומר הלימוד.

פותחין בברכה

במילים אלו הרבי מה"מ פותח, רבות מן ההתוועדויות ושיחות הקודש.

בהתוועדות י"ב תמוז שנת תש"כ הסביר הרבי למה הכוונה.

בפשטות, ה'פותחין בברכה', מתייחס ל'משקה' ששותים בעת ההתוועדות, אלא שמעבר לזה יש כאן כלל גדול וחשוב ביהדות, וממילא נגזרת ממנו הוראה מעשית הנוגעת לחיי היומיום וזהו עניין הכרת הטוב.

אדמו"ר הזקן פותח את אגרת הקודש: "פותחין בברכה לברך ולהודות לה' כי טוב", ויש כאן אמירה, יהודי צריך לדעת להגיד תודה לה' על כל הטוב והחסד שה' משפיע עליו בלי סוף, יהודי מלשון הודיה, זה הבסיס ועם זה יהודי מתחיל את יומו, 'מודה אני לפניך ה'.

זה היסוד, השער הראשון לעבודת ה' שנמשכת בברכות והתפילות.

הגמרא, בברכות אומרת: "אסור לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה. . . שנאמר לה' הארץ ומלואה".

האמת היא, כפי שהגמרא מביאה בהמשך, שראוי לו לאדם לברך על כל נשימה ונשימה, אבל היות ומדובר בעניין שהוא תמידי, ואם כך, אדם היה צריך כל הזמן לברך, לכן תיקנו לנו חז"ל, לברך רק על כל אותם עניינים שיש בהם קביעות, ועל ידי זה שאדם מברך ומודה לה' בעניינים אלו, ניתנת לו הרשות ליהנות מכל שאר ענייני העולם.

אם נחשוב על זה ונתבונן קצת, הרי שבאמת אדם חייב לקדוש ברוך הוא המון על כל שפעת חסדיו עמו, בכל רגע ורגע. אלא שעל פי רוב, אדם מתרגל לשפע וכבר רוצה עוד, וככל שיש לו יותר הוא חושב שמגיע לו יותר.

רואים את זה ביחסים שבין הורים לילדים, הורים יכולים להשקיע ימים ולילות של נתינה אין סופית לילדים, הקרבה ויתור וכו' ותמיד תבוא מחשבה ילדותית מתריסה כלפי ההורים, מחשבה של בן החושב שמגיע לו יותר "ולמה עשו לי ככה" ו"למה הוא קיבל יותר" וכדומה.

שמעתי פעם 'ווארט' חסידי מעניין, שמתרץ איך זה שבטבע העולם הורים אוהבים את ילדיהם הרבה יותר ממה שהילדים אוהבים אותם חזרה.

ההסבר הפשוט הוא, היות וההורים משקיעים בילדים הרבה יותר וממילא כשמשקיעים יותר אוהבים יותר, אבל בעומק העניין מוסבר שכל העניינים משתלשלים מלמעלה, וכיוון שאהבתו של הקדוש ברוך הוא אלינו היא הרבה יותר גדולה מאהבתנו אליו, משתלשל מזה יחס זהה בין הורים לילדים כאן בעולם הזה.

מתי אנשים קולטים את השפע והחסדים הגדולים שהם מוקפים בהם, יום יום, שעה, שעה, כשפתאום הבריאות חורקת, או כשהפרנסה לא כל כך הולכת, כשמשהו מהמובן מאליו כבר לא כה מובן מאליו.

יהודי בא לרב, והתלונן על מצבו הקשה בפרנסה, בעוד הוא שוטח את צרותיו אמר לו הרב, תשמע, היום היו אצלי שני אנשים שהפסידו ממון רב, והבדל עצום ביניהם.

הראשון היה בשמחה גדולה, כולו מלא שבח והודיה לה' על חסדיו הגדולים והגלויים.

והשני לא הפסיק לבכות את מר גורלו. מה קרה?

בנו של הראשון חלה במחלה קשה, ובחסדי שמיים, הודות לטיפול רפואי יקר מאוד, הוא החלים וכתודה לה' על ההחלמה הניסית, ערך אביו סעודת הודיה, כשכל הפסד הממון הרב כמעט ולא נחשב בעיניו, איך אומרים בלשון העם 'כפרה על הכסף העיקר הבריאות'.

השני, היה בריא ונשאר בריא, אלא מאי, הוא השקיע בעסק חדש, שלא ממש הצליח וכל כספו ירד לטמיון.

אמר לו הרב, אני לא מבין, הראשונים לא רק הפסידו את כספם, אלא עברו מסכת כואבת של ייסורי גוף ונפש עצומים, ימים שלמים בבתי חולים, ניתוחים, לילות ארוכים של פחד וחרדה מהבלתי נודע, ובכל זאת הם שמחים והשני, הפסיד אמנם את ממונו, אבל ברוך השם הוא בריא ובני ביתו בריאים והוא עצוב! באמת הוא אמור היה להיות הרבה יותר שמח, כי החסד איתו היה רב יותר, הוא לא ניזוק בגופו אלא רק בממונו.

(אבי שיחי' תמיד אומר כשיש הפסד ממון, טוב שכך ולא יותר גרוע, ברוך השם שהנזק הוא ברכוש ולא בנפש, את הרכוש אפשר להשיב, את הנפש לא בטוח…).

איזהו עשיר?

מסתבר שהכול תלוי בראש, תלוי איך מסתכלים על הדברים, החוויה שהראשון עבר הביאה אותו אל התובנה, ששום דבר לא מובן מאליו, אני נושם, אני הולך, אני רואה, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. אדם ניחן בזוג עיניים, כמה שוות עיניים, וכי יש בן אנוש, שהיה מוכן למכור את עיני תמורת כל הון שבעולם, 100 מיליון דולר, 200 מיליון דולר?! הרי אין מחיר לעיניים, וזה עוד לפני שהזכרנו לב, כליות, ריאות ועוד. נקודת הפתיחה של כל אדם באשר הוא, היא של מיליונר מהלך, יש לכם ספק, תשאלו חולה לב הממתין בדריכות ובציפייה גדולה לתורם, שיגאל אותו מייסוריו ויחזירו לחיים, חיים רגילים של אדם מן הישוב.

הנה דוגמא נפלאה, על יהודי אציל נפש, בשם אלון פז, אברך באמצע שנות השלושים לחייו שעבר לפני שלוש שנים תאונת דרכים קשה שהותירה אותו משותק לחלוטין, ומחובר תמידית למכשיר הנשמה.

את רוב ימיו הוא מעביר בחדרון קטן בבית החולים, ועל פניו, העתיד לא צופן לו בחובו איזו בשורה שתטיב את מצבו הרפואי הקשה. ועם כל זה, מדהים לשמוע את אלון מתייחס לגורלו:

"אף פעם מאז שעברתי את התאונה הקשה לא כעסתי על ה' ושאלתי למה דווקא אני.

יש לי רק מילה אחת לומר בכל יום והיא – תודה" אומר אלון "אם זה מה שבחרת בשבילי, אני מקבל באהבה, נסתרות דרכי הא-ל, מי אני, מה אני?".

"הגוף זה דבר משני כל עוד שהגוף מתפקד, הלב פועם, העיניים רואות, הפה מדבר אני לא צריך יותר מזה שום דבר.

המשנה אומרת איזהו עשיר השמח בחלקו, ואני ברוך הוא שמח בחלקי, טוב לי עם מה שבורא עולם נתן לי, אני לא עצוב, אני גם לא מיואש למרות שקשה לי וכואב לי.

עשיר זה ראשי תיבות: עיניים, שיניים, ידיים, רגליים ולי מתוך העשיר יש רק ע"ש, אין לי ידיים ורגליים, אבל יש לי עיניים ושיניים וע"ש זה ראשי תיבות של 'עולם שלם' ברוך השם אני עולם שלם. אז למי שקצת קשה ונמאס מהחיים, שיבוא ויראה את מצבי ואם הוא רוצה הוא מוזמן להתחלף איתי".

מדע ה"טראכט גוט"

בשנים האחרונות הולך ומתפתח ענף חדש במדע הפסיכולוגיה הנקרא פסיכולוגיה חיובית, או במילה יותר נחשקת 'מדע האושר'.

התחום קיבל הכרה בעקבות פעילותו של פרופסור יהודי, איך לא, בשם מרטין סליגמן שמונה בשנת תשמ"ח ליו"ר איגוד הפסיכולוגים בארצות הברית. שנת מפנה זו, היא שנת 'תשמ"ח ותשמח' בעגה החסידית, ומן הסתם לא במקרה.

באותה שנה הסעיר הרבי את העולם כולו סביב עניין השמחה תוך שימוש במטבע-לשון הבאה: 'שנת תשמח ותשמח' וככל הנראה זוהי אחת מהתוצאות לפעולותיו של הרבי מה"מ בעולם.

במהלך עבודתו לאורך השנים, פרופ' סליגמן שם לב, שככל שמדע הפסיכולוגיה מתפתח ומציע פתרונות למצבי נפש בעייתיים, כך גם עולה שיעור הדיכאון בקרב אוכלוסיית העולם.

ונתון לא פחות מדאיג מגלה שככל שמדובר בחברה מבוססת יותר כלכלית, גרף הדיכאון עולה בהתאם.

התחזית השחורה בקרב העוסקים בתחום צופה שבקצב הזה תוך עשרים שנה, הדיכאון יהיה הגורם מספר אחד לתמותה בעולם, שכן לבד משיעור המתאבדים שרק עולה עם הזמן, איכות החיים והמערכת החיסונית שנפגעת כתוצאה מדיכאון, גורמת לתחלואה גבוהה וממילא לתמותה.

היות שכך הוא סלל דרך חדשה במדע הפסיכולוגיה, הנקרא פסיכולוגיה חיובית תוך שהוא מתרכז במה שנקרא רפואה מונעת (מניעת מחלות נפשיות באמצעות חיזוק בריאות הנפש).

הוא החל לחקור את האושר והדרכים להגיע אליו, מתוך הנחת היסוד שבבסיסה ההבנה שבמקום לנבור בנפש האדם על כל תחלואיה ומכאוביה, במקום לעסוק בחיטוט עצמי, כדי למצוא את השורש והסיבות לדיכאון, עדיף להתמקד בצדדים החיובים בנפש, ואותם לחזק.

במקום להלחם ברע, לחזק את הטוב שבנפש האדם, ושם להשקיע את האנרגיות, אם תרצו הזרם ה'חסידי' של עולם הפסיכולוגיה.

ומעניין שכל התורה הזאת מקופלת בכמה משפטים מתומצתים שכתב הרבי מה"מ בראשית שנות הכפי"ם לאדם שהתלונן על מצב רוח ירוד ומחשבות מבלבלות.

בתחילת המכתב הרבי מפנה את השואל לפרקים העוסקים בשלילת העצבות בספר התניא קדישא – שהוא באמת הספר האולטימטיבי להבנת נפש האדם על כל נפתוליה וסיבוכיה, וככל שעובר הזמן מתבררת יותר ויותר הנחיצות שלו בהבאת מזור ומרפא לנפש האדם כהכנה לביאת משיח.

אחר כך מורה לו הרבי להתבונן בהשגחת ה', איך שה' הוא עצם הטוב ועניינו רק להיטיב עם ברואיו ומההתבוננות הזאת מגיעים למסקנה המיידית: ה' רועי לא אחסר, ה' לי לא אירא…

והרבי מסכם: "ובכלל אין כדאי לבזבז זמנו על התבוננות במצב רוח של עצמו, והרי טוב יותר ללמוד…" (אגרות קודש חלק כ', עמוד קצח)

בהקשר לכך, ראוי להזכיר את הפסיכולוג היהודי הנודע ויקטור פרנקל, ניצול שואה שחווה על בשרו את מוראות השואה ומתוך כל החוויות הקשות שחווה ועל רקע הזוועות שנחשף אליהן, הגיע להבנה הבסיסית שלכל אדם, יש צורך עמוק ואלמנטארי בחיים של משמעות, אדם צריך לחיות למען אידיאל שהוא מוכן למות עליו.

במחנות המוות הוא חווה על בשרו וראה על האנשים שסביבו, שמי שהיה לו עבור מה לחיות כבר מצא את הדרך איך. את התזה שלו לפרטיה הוא מביא בספרו "אדם מחפש משמעות", שהפך לרב מכר בקנה מידה עולמי.

לאחרונה נחשף על ידי שליח הרבי באוסטריה, הרב בידרמן, הקשר של פרנקל לרבי מה"מ.

מסתבר שכשהוא פירסם את התזה שלו לפני כמה עשורים, עמיתיו הפסיכולוגים שמו אותו ללעג וקלס, והיו אף כאלה שרדפו וביזו אותו בכל הזדמנות, עד שהוא נואש והחליט לעזוב את וינה ולהגר לאוסטרליה.

ואז ביום בהיר אחד, רגע לפני המעבר לארץ חדשה, כשהמזוודות כבר היו ארוזות, הופיעה בפתח ביתו, אישה נכבדה, שבשליחות הרבי מסרה לו דברי חיזוק ועידוד והפצירה בו, בשם הרבי, להמשיך ולהפיץ את שיטתו, מבלי להתפעל מאלו המנסים לשבור את רוחו.

המסר המעודד מהרבי מה"מ חיזק אותו ועורר בו כוחות רעננים, שהפיחו בו חיות מחודשת, הוא המשיך לפתח את שיטתו מבלי להיכנע, לכל מי שניסה לעמוד בדרכו, עד שבסופו של דבר שיטתו התקבלה ונפוצה בכל העולם כולו.

להודות ולהלל

כאמור זרם הפסיכולוגיה החיובית, הולך ומתפתח בעולם ואף תופס תאוצה בקרב הפסיכולוגים הצעירים.

אחד מהחוקרים המובילים בתחום, הוא יהודי מארץ ישראל בשם ד"ר טל בן שחר, המכונה גם 'ד"ר אושר'. ד"ר בן שחר הינו פסיכוטראפיסט, מרצה פופולארי בעל שם עולמי, שהקורס שלו בפסיכולוגיה חיובית של הנפש הוא המבוקש והמתוקשר ביותר באוניברסיטת הארוורד היוקרתית.

ד"ר טל מעיד על עצמו, שכסטודנט צעיר הצטיין בלימוד מדעי המחשב בהארוורד, התבלט בספורט, והיה מוקף חברים ועם כל זה היה רחוק מלהרגיש מאושר, בלשון המעטה, כמוהו גם רוב האנשים סביבו.

עד שיום אחד החליט לעשות 'סוויץ" בחייו. הוא שינה כיוון והתחיל לעסוק בנפש האדם והפך לאחד מגדולי המומחים של הפסיכולוגיה החיובית.

בספריו הפופולאריים הוא מביא עצות פרקטיות בדרך אל האושר, אחת מהן היא ללמוד להודות, פשוט להגיד תודה, לדבריו: "יש מחקרים רבים שמראים שכשאנחנו אומרים תודה על מה שיש לנו ולא לוקחים את זה כמובן מאליו אנחנו הופכים למאושרים יותר, מצליחים יותר, ובריאים יותר".

אחת מהעצות שלו היא, פשוט לומר תודה על בסיס יומיומי קבוע, והמלצתו היא, לכתוב לפני השינה חמישה דברים שאנו אסירי תודה עבורם.

אבל האמת היא, שאם היינו אומרים את הברכות בכוונה ראויה לשמה, ושמים לב קצת יותר למילות התפילה, ככל הנראה שהיינו מסתדרים גם בלי התרגיל החביב הזה, התפילה מלאה בפסוקי שבח והודיה לבורא עולם.

הנה למשל תפילת "נשמת כל חי" שאנו אומרים מידי שבת וחג – בהם אנו עוצרים את מרוצת חיי החולין ויש לנו יותר פנאי להתבונן בחסדי ה' עלינו ולהודות עליהם.

וזו הלשון שם: "אתה פודה ומציל, מפרנס ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה… מנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים".

נו אז איך, איך אפשר להגדיר את כל הטוב הזה?! האמת היא שאין מילים שיכולות להכיל, או להביע את גודל התודה, "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועיננו מאירות כשמש וכירח וידנו פרושות כנשרי שמיים ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך"…

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים "על כן איברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפנו ולשון אשר שמת בפני הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו…"

תודה מעשית

אבל יש ביטוי יותר עמוק לתודה הנאמרת בדיבור הפה, והיא הודיה במעשים כפי שמוצאים במצוות הביכורים שהיא אחת מאבני היסוד של היהדות.

פרשת כי תבוא פותחת במצוות ביכורים וממשיכה בדבריו של משה שנועדו לחזק את קיום התורה ומצוותיה ואת הברית בין ישראל לקדוש ברוך הוא.

מכאן לומד הרבי מה"מ שיש שייכות בין מצוות ביכורים לכל קיום התורה ומצוות, וזהו הרגש ההודאה לה' על כל חסדיו ואמירת תודה ושבח לבורא.

וכלשונו הזהב של הרבי במכתב כללי לכל בני ובנות ישראל משנת תנש"א: "…אצל יהודי קיימת הרגשה תמידית של תודה לקב"ה על חסדיו, בבניי, חיי ומזוניי, והפרטים ופרטי הפרטים שבכל אחד מהם, כפי שאנו אומרים בכל יום, שלוש פעמים "נודה לך. . על חיינו המסורים בידך. . ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובבוקר וצהריים"

…אבל במצוות ביכורים אנו מוצאים ביטוי עמוק יותר ומקיף יותר של הכרת התודה להקב"ה: היהודי מבטא את רגשי תודתו להקב"ה על השפע שהעניק לו, לא רק בדיבור, אלא הוא מבטא זאת בצורה חזקה יותר, במעשים – הוא לוקח את ראשית ומיטב פירותיו, מראשית כל פרי האדמה ומביא אותם לבית המקדש, "תביא בית ה' אלוקיך, ומניח אותם לפני הקב"ה, והנחתו לפני ה' אלוקיך.

ובהבאת ונתינת כל המיטב והיפה להקב"ה, משתקפת ההכרה המלאה שלה' הארץ ומלואה, שהכול שייך להקב"ה. היהודי אינו מסתפק בהכרה, שכל אשר לו הגיע אליו בחסדי ה' וברכתו יתברך, אלא בהבאת הביכורים הוא מראה, שגם לאחר קבלת שפע הפירות, עדיין הכול שייך לבורא עולם, שכן לה' הארץ ומלואה – ומשום כך הוא מביא את ראשית כל פרי האדמה (המיטב והיפה) לפני ה' אלוקיך, שזה נשאר ברשותו של הקב"ה.

. . . ושנזכה מיד לתבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך וירשתה וישבת בה', עד שכל יהודי מיישב מיד את חלקו הפרטי בארץ ישראל, ומביא מיד ביכורים בפשטות ובשמחה גדולה, בבית המקדש השלישי, שייבנה על ידי הקב"ה עצמו, מקדש א-ד-נ-י כוננו ידיך, ומעשה ידינו כוננהו, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, תיכף ומיד ממש.

בכבוד ובברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל"

לצפייה במצגת לפרשת ניצבים וילך

לאחר שנה של פעילות ענפה ומבורכת יצאו כ-60 נשים הפעילות בארגון נשי חב"ד, הנשים שבמשך השנה כולה תורמות מזמנן, מרצן וכשרונן המבורך לפעילות הענפה בהתנדבות, יצאו ליום כיף מהשעה 1:30 בצהריים ועד 9 בערב.

הנשים נהנו מאירוח מפנק בבוסתן של "בראשית". פינת חמד במרומי רמת הגולן, נוף מדהים הנשקף מכל עבר, אויר צלול בינות למטעי פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. הנשים נהנו מחווית קטיף עצמי של תפוחים ונקטרינות, מנוחה ורגיעה בערסלים הפזורים ברחבי הבוסתן, ארוחת צהריים עשירה והתוועדות מיוחדת עם הרבנית הנדל שלוותה בנגינתה של הגב' נעמי ניסילביץ'. המפגש נוצל גם לתכנון וחלוקת צוותי עבודה לשנה הקרובה בהנחייתה של הגב' דבורה זילברשטרום, יושבת ראש ארגון נשות חב"ד הצעירות.

בסדנא מיוחדת הועלו דילמות הצצות בעת הפעילות ההתנדבותית של הנשים בארגון. הנשים קיבלו עצות וחיזוק רב, הן חזרו לביתן עם כוחות מחודשים להמשך הפעילות להבאת הגאולה והחשת התגלותו של הרבי מה"מ שיוליכנו תכף ומיד קוממיות לארצנו, אמן.

זו משימה לא פשוטה להביא לפניכם את דמותה הנפלאה, שליחה מסורה של הרבי מה"מ, אישה וחברה שנתנה כל הרבה טוב לסביבתה. קשה להאמין שכל הטוב שבה כבר לא איתנו. איך אפשר לתאר לכן את החיוך שלה, את המילה הטובה. אני באופן אישי הרגשתי בכל פעם שראיתיה שהיא מחבקת אותי, גם אם זה לא היה כך בפועל. היו בה כה הרבה חום ואהבה. כל שנותר לומר לה הוא: תודה! על כל מה שהשאירה בלבבותינו, תודה על כל היופי שהיא פיזרה בעולם. נפגשנו כמה חברות והעלינו זיכרונות, התוצאה לפניכן. תקוותי שגם אתן תקבלנה מאורה הנפלא שעדיין מאיר בעולמנו המוגבל.

התקשרות לרבי ושליחות

ירדנה לוי: "אני זוכרת שלפני כשש שנים כשהיא כבר סבלה מכאבי גב חזקים (כך גילו לה את המחלה). ביקשו ממני להביא לחנוכת-בית מישהי כריזמטית שתדבר. התקשרתי אליה ולמרות הכאבים היא הגיעה וריתקה את הבנות במשך שעתיים. בסוף הערב כולן התאספו סביבה ורצו להמשיך את הקשר עימה. היה מדהים לראות כמה היא משפיעה וקורנת, המלאות והביטחון שלה משכו אליה נשים כאל מגנט".

דנה גבירץ: "שבועיים לפני פטירתה התקשתה לדבר, הגיעה אליה קלינאית תקשורת כדי לתרגל איתה. היה לה מאוד קשה לעשות את מה שההיא ביקשה ממנה אבל היה לנו ברור שהיא חייבת להתאמץ כי אם היא גם תפסיק לדבר מצבה יתדרדר עוד יותר. התיישבתי מולה ואמרתי לה: 'את חייבת לעשות את התרגילים שהיא אמרה לך…' אמרתי לה כמה מילים והיא לא הצליחה להגותן. חשבתי קצת ואמרתי: 'תגידי רבי, את תגידי את זה, את יכולה'. ברגע שאמרתי לה את זה היא אגרה כוחות וצעקה כמעט בלי קול: 'ר…ב…י!!!!!' זו המילה האחרונה ששמעתי ממנה. היה בזה משהו מאוד סמלי כי רינת הייתה מסורה לרבי, עד הסוף ובצורה הכי תמימה שיש".

ירדנה לוי: "היא כל הזמן שאלה את הרבי ב"אגרות קודש", מבחינתה היא והרבי היו ממש אחד. הייתה לה אמונה שלימה שתצא ממצבה כי היא קיבלה תשובות מעודדות מהרבי. היה מדהים לראות את האמונה שהייתה נסוכה בה, מעל הטבע ממש – שאם הרבי אומר, כך יהיה. אף פעם לא שמעתי אותה שואלת למה היא קיבלה את המחלה או למה זה מגיע לה, רק אמרה שאין לה כוח. אני לא אשכח איך שאפילו בתקופה שהיא כבר לא חשה בטוב, הציעה לי שנפתח מדרשה בתל אביב. עד שהמחלה ניצחה אותה היא לא הפסיקה לרגע. הייתי אומרת לה: 'רינתי, עזבי את זה עכשיו, תתמקדי ברפואה שלך!' אבל זה היה בנפשה, היא כל הזמן חשבה מה עוד אפשר לעשות, איפה עוד אפשר לפעול והאמינה שזה מה שיביא לה רפואה. כשביקרתיה בפעם האחרונה בבית הרפואה, התקשרה אליי מישהי מירוחם שרוצה להקים מדרשה. 'את פנויה? רציתי לשאול אותך כמה שאלות' צחקתי בלב, רינת ככה מולי ושואלים אותי אם אני פנויה. רציתי להגיד לא אבל כשהסתכלתי על רינת ידעתי שהיא רוצה שאדבר".

אהבת חברות

נורית פארן: "חלק משמעותי מהתהליך שעברתי בהתקרבותי היה בזכותה. במובן מסוים אני מרגישה שכולנו פה בזכותה. בעלי התקרב הרבה יותר מהר ממני. הרבה פעמים היו אומרים לי כמה בעלי סבלני לכך שאני לא מתקרבת בקצב שלו… רינת אף פעם לא נתנה לי את התחושה הזו. תמיד היא ראתה איך אני היא זו שמצליחה להכיל את המצב. הייתה בה יכולת בלתי רגילה להעצים את מי שלידה, לראות ולחזק את הטוב שבו. תמיד ראתה רק את היופי שיש ביני לבין בעלי, את האהבה, את הטוב. אי אפשר היה לחשוב אחרת על ידה. קשה לתאר כמה קולה חסר לי".

דנה גבירץ: "יש לי שתי חלומות על הרבי שקשורים ברינת. לפני שנתיים וחצי הייתה לי 'לידה שקטה' [לידה של עובר מת]. הייתי אצל הרבי אחרי שזה קרה ובאחד הלילות חלמתי שנשים מהקהילה יושבות יחד בחדר והרבי מוסר להן שיחה. כשהרבי סיים התקרבתי אליו כדי לשאול איפה התינוקת שלי ואם היא בסדר. הרבי הסתובב ואמר לי 'תגידי לחברה שלך, רינת, שהיא צריכה להתפלל הרבה'. התלבטתי אם לספר לה על החלום כי היה יכול להשתמע ממנו שהמצב לא טוב. אבל די מהר הבנתי שאני חייבת להעביר לה את המסר מהרבי. התקשרתי לספר לה והיא מאוד התרגשה כי בדיוק לקחה על עצמה להתפלל שלוש תפילות ביום וזה היה עבורה סימן שהרבי מלווה אותה.

שבוע אחרי שרינת נפטרה שוב זכיתי לחלום את הרבי, בחלום הוא לקח אותי לדלת שממנה מגיעים לעולם שאחרי. מעבר לדלת היו שבילים ונוף יפה, הלכתי בהם עד לפתח ומעבר לו ראיתי את התינוקת שלי שוכבת על עלה עם חליפה ורודה וחיוך של מלאך. כשהתעוררתי היה לי ברור שרינת קשורה לחלום הזה, היא בטח עזרה לסובב את הדברים כדי שאקבל תשובה מהרבי על מה שהטריד אותי. הרי תמיד היא לא הפסיקה לדאוג ולתת לכולם, בטוח שהיום בעולם שאחרי היא חושבת ודואגת לנו יותר מתמיד".

ירדנה לוי: "תמיד הרגשתי שאני נשענת עליה ושהיא לא זקוקה לכלום ממני. אפילו בזמן של שיא המחלה הרגשתי לידה שאני מתמלאת. כשבאתי לבקר אותה לא הייתה בבית אווירה של חולי אלא של שמחה וגאולה, תמיד יצאתי מחוזקת. בשבועות האחרונים בבית הרפואה, היא הייתה כבר במצב לא טוב. כשנכנסתי מיד שאלה: 'הי ירדנהל'ה, מה את שותה?' ניסיתי להגיד לה שלא צריך ושתעזוב אבל לא היה עם מי לדבר, היא כבר שלחה מישהי לקנות לי בקפיטריה".

ליטל דביר: "היא לא נתנה למחלתה מציאות וגישתה סחפה וחיזקה אותנו. זה היה מקום יהודי מאוד עמוק של אמונה וביטחון. לפני כשנתיים הכנסנו ארנבים הביתה וקיבלתי מהם אלרגיה קשה שלוותה בדלקת פרקים. בקושי יכולתי לעמוד כמה ימים. כשדיברנו סיפרתי לה איך אני מרגישה והיא ניחמה אותי. בעוד היא מדברת הבנתי פתאום כמה שהסיטואציה הזו אבסורדית. רינת במצבה הבריאותי הקשה מנחמת אותי על משהו חולף. אמרתי לה זאת וכמובן שהיא ביטלה אותי והמשיכה להתעניין בהרגשתי".

דנה גבירץ: "אני שמתי פאה בזכותה. בעלי התקרב יחסית מהר וכבר היה עם 'סירטוק' וכובע ואני עוד לא הייתי בעניין. יום אחד כשנפגשנו היא הציעה לי לבוא איתה לסלון פאות כדי לשטוף את פאתה. בעוד אנחנו מחכות היא לפתע אומרת לי: 'נו, אולי תנסי אחת?' עשיתי לה פרצוף של מה פתאום. והיא בשלה: 'נו, דנה, את לא הולכת לקנות אותה רק תנסי…' היא יצרה אצלי סקרנות, מדדתי פאה אחת ואיתה יצאתי מהחנות! אין בקהילתנו אישה שהיא לא 'נגעה' בה ושלא התקרבה יותר בזכותה".

אהבת ישראל

דנה גבירץ: "הייתה בה רגישות לראות מה חסר לכל אדם. לפני מספר ימים נכנסתי למספרה במרכז המסחרי. הספר במקום נראה מאוד עצוב וכששאלתי אותו מה קרה הוא סיפר לי שבכל פעם שרינת ראתה אותו היא הייתה אומרת: 'אתה צריך בת זוג, אתה צריך להתחתן'. בלי בושה ובאופן המתקבל. בעלת אותה החנות סיפרה לי שרינת החדירה בה את הביטחון לעבוד עם פאות. היא נתנה לה את הפאה שלה: 'תגזרי, תעשי איתה מה שאת רוצה, אני סומכת עלייך. תיקחי קורס בפאנות ותפרסמי שאת מתעסקת עם פאות'. כזו הייתה רינת, דואגת ומקדמת את כולן. יש כל כך הרבה מעשי חסד נסתרים שהיא עשתה. היא לא יכלה להפסיק לחשוב על האחר ועל מי שאין לו. כל תקופה היא הייתה מבקשת ממני תרומה לסל קניות עבור משפחות נזקקות".

ליטל דביר: "לפני כמה ימים חזרתי הביתה וראיתי בדרך אישה ערירית שמתארחת מידי פעם בבתי אנ"ש ברמת אביב. זו אישה מהסוג שלא תמיד נעים ומתאים להזמין אותה. היא עמדה ותפסה 'טרמפים' בדרך, ממש התפללתי שהיא לא תראה אותי ולקחתי מהר את הפנייה מבלי לעצור לה. אחרי שעברתי אותה התחלתי לחשוב לעצמי 'מה רינת הייתה עושה? הרי לא יתכן שהייתה מתחמקת כמוני'. נזכרתי איך הייתה תמיד אומרת לי: 'אם לך יש רכב את צריכה לעזור למי שאין לו'. מיד עשיתי סיבוב 'פרסה' וכל הדרך חזרה התפללתי שאותה אישה עוד תהיה שם… כדי שאוכל לקחתה ולעשות מצווה לעילוי נשמת רינת".

דנה גבירץ: "כשילדים היו באים אליהם היא תמיד הייתה מגישה קודם לאורח ורק אחר כך לילד האישי שלה. כשראיתי את זה אמרתי לעצמי זה דבר שהוא כביכול קטן אבל כמה אפשר ללמוד ממנו".

 תוקף דקדושה

ירדנה לוי: "בזמן שהתקרבנו יחד, רינת נסעה מטעם עבודתה לשיקגו להכשרה בנושא פירסום. היא התארחה שם בבית חב"ד ופגשה שם את אחות השליח, הגב' אריאלה בן חיון שמנהלת את "בית מדרש לנשים" ב-770. במהלך השבת אריאלה הזמינה אותה שתבוא לרבי מה"מ בתשרי. כמובן שאריאלה התכוונה שתגיע באופן כללי לרבי ותבוא לשיעורים בבית המדרש. אבל רינת שעוד לא הכירה את האופן שבו העניינים מתנהלים, לקחה את ההזמנה הזו באופן אישי ומוחלט. לפני שהזמינה כרטיס היא ניסתה להתקשר אליה ולא הצליחה אבל בכל זאת הזמינה כרטיס. כשהגיעה ל-770 הראו לה את דירות האירוח והיה לה ברור שהיא לא תישן שם. היא אמרה לאישה שלקחה אותה: 'אריאלה בן חיון הזמינה אותי אליה לתשרי'. היא הגיעה אל אריאלה הביתה והסבירה לה את המצב וכמובן שבסוף היא ישנה אצלה… ככה רינת הייתה ללא פשרות. כשהיא רצתה משהו היא דאגה להשיג אותו ויהי מה. נסיעה זו הייתה מאוד משמעותית בשבילה. אחריה – כל תהליך התקרבותה תפס תאוצה ואת כל כוחותיה הפנתה להפצה וכמו תמיד באופן טוטאלי".

ירדנה לוי: "התקרבנו קבוצה של חברות משותפות והיא הייתה מאוד משמעותית בתהליך של כולנו. באותה תקופה היא עבדה כסמנכ"לית בחברת 'נור'. העבודה הייתה עד שעות מאוחרות אבל כל יום חמישי אחרי העבודה היא אספה כל אחת מאיתנו מביתה ונסענו יחד לטיולי לילה לקברי צדיקים. אני זוכרת את תפילת "שמונה עשרה" הראשונה שלי בכותל המערבי, היא עמדה והסבירה לי במסירות ובסבלנות מה ואיך לעשות. מן הרגע הראשון של התשובה, הקדושה סחפה אותה. לא היו לה את כל ההתחבטויות וההתנגדויות שהיו לנו. היא התחברה לתשובה באופן פשוט וידעה שזה מקומה".

דנה גבירץ: "היה בה מקום פנימי מאוד חזק של בלי גבול. היו לנו בקהילה לא מעט בעיות בירוקרטיות עם הגן שלנו. באחת הפעמים התלוויתי אליה לעירייה כדי לסדר כמה עניינים שקשורים בגן. היא נכנסה למשרדים בביטחון רב והסבירה להם בפשטות שיש לנו קהילה גדולה עם הרבה ילדים ולכן ברור שהעירייה צריכה לתת את האישורים המתאימים. אחרי שהם הקשיבו לה, הכל התהפך, הם התנצלו וניסו לעזור. היא ידעה איך לדבר אל אנשים ולחדור אליהם. בחן, עם חיוך אבל עם תוקף גדול".

פז זהבי: "היא הייתה כל כך מקושרת ומחוברת לחסידות. אני זוכרת שכשהגיעו התוצאות שהראו שגרורות המחלה הארורה התפשטו בכל הגוף, הדבר היחידי שהיא אמרה היה: 'לית אתר פנוי מיניה'. כל דבר, אפילו השחור ביותר התקשר אצלה למשהו בקדושה".

אמא מסורה

נורית פארן: "רינת תמיד אהבה שילדיה יהיו סביבה ובבית. אף פעם לא הייתה לה בעיה בתקופה של חופש, עומס או מתח, להיפך. לפעמים הייתי לוקחת את אחת מבנותיי לשחק אצלה ובבית היו עוד כשלושה חברים לכל ילד… בסביבות חמישה עשר ילדים בבית אחד!!! והיא במטבח מכינה לכולם ארוחת צהרים ברוגע ושמחה".

ירדנה לוי: "כשרינת הגיעה הביתה אחרי הטיפולים, למרות עייפותה הרבה תמיד התיישבה באמצע הסלון. בתקופה הזו הייתה לה את כל העזרה הגשמית ולא הייתה לה בעיה להיכנס לחדר ולישון. הייתי מתחננת בפניה שתלך לנוח אבל היא הייתה אומרת שהיא רוצה שכשהילדים חוזרים מבית הספר ומהגן הם יראו אמא בסלון. כל אישה היא מרכז הבית אבל אצלה זה היה בעוצמות אחרות.

בזמן המחלה, מיטתה הייתה בסלון, לא הייתה שאלה על כך. היא לא עשתה לעצמה הנחות בשום דבר, גם בתקופות שכבר הייתה לא בריאה נוכחותה בבית הייתה יותר משל אמא ממוצעת. אני זוכרת איך בקיץ שעבר היא הגיעה בקושי רב לבקר את בנה ב'קעמפ' – שלא יהיה מצב שהוא ירגיש שאמא שלו חסרה. הייתה לה מסירות נפש אימהית בלתי רגילה. גם בתוך הכאבים, בשיא החולשה. כשאני היום רואה את ילדיה אני רואה שלימות, אלו ילדים שקיבלו את מה שהם היו צריכים. אומרים שהורה מעצב את הילד שלו עד גיל שש. אני מרגישה שהיא סיימה את התפקיד שלה בצורה הטובה ביותר שיכלה. היא לא שלחה אותם הרבה לחברים, רצתה תמיד שיהיו לידה. באחד הימים האחרונים לפני שנפטרה ישבתי איתה והרגשתי שאני צריכה לעזור לה להשתחרר מן העולם. אמרתי לה: 'תדעי שהילדים שלך נראים שמחים ורגועים, נראה שטוב להם' היא הייתה מעורפלת אבל חייכה בשביעות רצון".

הכנסת אורחים – ללא גבול

מיקי: "באחת השנים ליל הסדר חל ביום שני. הם לא תכננו להיות בבית לפסח ולכן בשבת שלפני החג הזמינו את כל הקהילה להתארח אצלם. הרגישו באותה שבת בפועל את נס פח השמן. סיר הטשולנט שלהם האכיל כ-70 אנשים אם לא יותר, ואחד האברכים שהגיע בארבע אחרי תפילה באריכות מצא עדיין אוכל חם. קשה היה לתאר את כמות ה'בלגאן' שכל כך הרבה ילדים יכולים לעשות בדירה קטנה. ורינת בשיא הרוגע נהנית מהאורחים. היו בצד גיגיות וכל פעם שהם התמלאו בכלים היא העבירה אותם לחדר צדדי ואמרה שמישהי תבוא ביום ראשון לשטוף את הכלים. מה שהדהים אותי תמיד הייתה תנועת הנפש שלה, רוחב הלב. גם כשהייתה כבר משותקת והתקשתה אף לדבר, תמיד היא הייתה אומרת לי: 'תשלחי את הילדים אליי, בואו לשבת', ואני הייתי אומרת: 'רינת, עזבי מה את צריכה את כל ה'בלאגן' הזה'. והיא הייתה מתעקשת מתוך מקום הכי אמיתי. היה לה שחרור מאוד גדול בנפש – להכניס אנשים אחרים אל תוך המרחב שלה".

פז זהבי: "מצד אחד היא הכניסה אורחים ללא הכרה והגבלה אך מצד שני ידעה לדרוש. אם בנות מהמדרשה רצו להתארח היא שמחה אבל תמיד ביקשה שיבואו לעזור לה. כשהייתה מתארחת אצלי, תמיד בסוף הסעודה הייתה מבקשת שקית אשפה כדי לסדר. כשהייתי מנסה לעצור אותה היא הייתה מפסיקה אותי ומארגנת עם כל האורחים את הבית".

דנה גבירץ: "עד הרגע האחרון הבית שלהם היה פתוח, הם אירחו בו כמויות של אנשים, ממש ללא הגבלה. היא הייתה מזמינה כל אחד שהייתה באה איתו במגע. אפילו רופא השיניים שלה ואשתו הגיעו אליה לסעודה".

•     •     •

נקודה מרגשת נוספת שעלתה וצפה בכל השנים, החודשים, השבועות והימים הלא פשוטים האלו, היא אהבת ישראל המופלאה מצד נשות הקהילה ברמת אביב. נשים יקרות שהיו ותמכו, עזרו נפשית ופיזית בכל דבר, מעוגות ואוכל ועד טיפול מסור ואוהב ברינת ובילדים. צריך רק ללמוד ולהפנים. לפעמים נדמה שגם זה קשור ברינת, קודם כל בזכותה הן כולן נפגשו. איך אחרת הן יכלו לצאת כל אחת מבית מלא בילדים ולהתמסר למפגשים ולטיפול בה?! כל אחת מהן מצאה את הכוחות בתוך כל העיסוקים לבוא ולהנעים את זמנה של רינת. הן פשוט נמשכו לשם, אליה. היא הרי זו שנטעה בכולם את רמת הנתינה האינסופית הזו. היה רק טבעי שהן תתנה לה במקום שבו היא הייתה זקוקה.

הרבי הריי"צ מדבר על חשיבות הסיפור ועל כוחו לחדור לנפש ולשנות את האדם. אחתום בתקווה, שמעט סיפורים אלו יעזרו לכל אחת מאתנו לצאת מהמקומות הפנימיים שלנו שהם בגלות ולתת יותר לסביבה, אם זה בביתה, בשליחות או בכל מקום שחסר ויש בו צורך.

כולנו נתגעגע אליה, תמיד עד שתתמלא משאת נפשה בהתגלות הרבי שליט"א מלך המשיח, וצדקניות קמות לתחייה מיד!

הנצחון האחרון 

דרגת קושי: קל

זמן בישול \ אפיה: 20 דקות

זמן הכנה: 20 דקות

מספר מנות: 6

1 חזה עוך לא פרוס,חתוך לקוביות

2 בצלים לבנים פרוסים דק

מלח

פלפל

מעט כמון

4 כפות שמן

1/2 כפית פלפל צ'ילי גרוס

6 טורטיות

אופן ההכנה:

מחממים מחבת גדולה ובה את השמן

שמים את הבצל ומזהיבים קלות.

מוסיפים את החזה עוף והתיבול

מבשלים יחד כ20 דק'

מניחים 2-3 כפות מהמילוי על טורטייה ומגלגלים

מתכון זה משתמש במוצרים: בצל, חזה עוף, טורטיייה, צ'ילי גרוס, שמן

התסריט חוזר על עצמו שוב ושוב, והוא נראה בערך כך: מתקשרים לשדכנים, לאח, לאמא, מבררים מה עם הבחור המיועד, והסיסמה חוזרת על עצמה: הוא בשליחות, הוא בשליחות, הוא בשליחות…. הוא אמנם בן 25 אבל המשפיע שלו אמר שהוא קודם יעשה סמיכה, רק אחרי החגים הוא ישמע, המשפיע אמר מה הלחץ הוא עוד לא בן שלושים.

וכאשר עוברים על הידיעות ממקומות השליחות מגלים שם את בחורי החמד בפעולה, אין מה לומר, באמת מחמם את הלב לראות תמימים יושבים ולומדים ועסוקים בפעילות של הפצת המעיינות! מחמם את הלב לראות שכל מעיינם נתון בהבאת הגאולה ועשיית נחת רוח לרבי! מחמם את הלב למצוא אותם מניחים תפילין, אומרים תניא בין ארץ לשמיים, מבררים שם ניצוצות, משפיעים על המדריך בין טראק לטראק. הם בטח ימצאו שם, בסבך עצים או מפלים בדרום מזרח אמריקה או צפון מערב הודו איזה יהודי קדוש להשפיע עליו. אבל מה עם הקמת בית?

ואני, אמא לבנות בגיל השידורים, שואלת את עצמי מה הולך פה?

מה זאת היתה לנו שמשתמשים באחד הדגלים הכי חזקים שלנו – דגל השליחות – לדחות את גיל החתונה לגילאים מאוחרים – כשהבנות נותרות כאן בארץ ומחכות ומצפות?

והרגש שמתעורר הוא רק בושה. בושה בבחורים כאלו, שלוקחים איתם את הרבי לכל מיני חורים על מנת לחפש שם את עצמם ותו לא. איזה השגחה פרטית שהם מוצאים שם יהודון או שניים כדי להשקיט את המצפון…

וכאן אני פונה אל המשפיעים, כי זה פשוט נורא שזה הוא בחור חסידי. הראשים צריכים ליצור קו ברור מה נקרא דבר נכון ומה לא ודברים כאלה צריכים להיות מחוץ לתמונה של בחור חסידי. שלפחות לא יקראו לכאלה חברה' בחורים חסידיים…

מתי יבוא היום שדרך החסידות תחזור לאמיתתה וגיל השידוכים ירד ויחסוך הרבה שטויות מהראשים של הבחורים.

נו זה בטח עד מכתב שיתפרסם באינפו נשים כמסמך על בעיית השידוכים אבל אולי זה עוד פסיעה כדי לעורר מישהו מהחלונות הגבוהים שכנראה נרדם על המשמרת.

עיצוב התמונה בכתבה: חגית מימון – מעצבת שח רהיטים

איפה שהוא בין היסודי לתיכון, לפעמים קצת לפני, לפעמים קצת אחרי – במיקום בו מטשטשים הצבעים ונבדקים הגבולות, מקבל נושא מסוים מקום של כבוד: צניעות. אם חשקה נפשכן בקריאת "אוף" קולקטיבית – אתן מוזמנות לאסוף קבוצת בנות עשרה, ולהכריז ביניהן ש"היום נדבר על צניעות"… אבל זה לא אמור להיות כך, וכנראה שזמן הגאולה חודר אף לכאן ודברים משתנים.

הכרנה את הגב' רבקי גרינברג והגב' יפה שפינר, צעירות מנשי חב"ד כפר חב"ד.

איך הכל התחיל?

"לפני שנתיים עורר הרב אשכנזי – רבו של כפר חב"ד – נשות חינוך בכפר בנושא הצניעות" מספרת יפה, "הוא יצא בפניה נרגשת לבצע משהו שלא ירד מסדר היום. זמן קצר אחרי הכינוס ההוא נולד בני שיחי', כשבראש מהדהדים עדיין הדברים של הרב. בזמן הלידה היו רגעים של התרגשות מאוד גדולה, ביקשתי מהרבי במילים הכי פשוטות על העניין הזה: שהקדוש ברוך הוא יתן לי את הרעיון ואת הדרך. כי מה, לאסוף בנות ולדבר איתן? לא. זה לא הכיוון. צריך לבוא לעשות שינוי. לעשות משהו.

חוויה אישית נוספת שהניעה אותי לפעול הגיעה לאחר הלידה. חזרתי הביתה, וגיליתי מקרר מלא בכל טוב – תודות לארגון שפרה ופועה בכפר חב"ד – אלא שהילדים אמרו לי: 'אמא, מרק'. ניסיתי להראות להם את מגוון המטעמים שבמקרר, אך הם אמרו בתגובה: 'אנחנו רוצים את המרק שלך'.

לקחתי מזה עניין והוראה בעבודת ה': יש המון דברים שאנחנו יכולות לעשות בשביל הרבי – חת"ת, מבצעים, לימוד חסידות… אבל יש משהו שהוא הדבר האישי של האישה, שאף אחד אחר לא יכול לתת במקומה, וזו הצניעות.

הצניעות היא בדיוק כמו המרק של אמא. אני יכולה להבטיח לך שהמרק שהכנתי לא היה מרק מיוחד או מושלם, אבל הכנסתי פנימה את הנשמה שלי כאמא. וזה מה שהרבי מבקש ממנו – להכניס את עצמינו, ולהגיש לו 'מרק'".

"אשתף אותך בנקודה בה הבנתי שצריך לחולל שינוי" אומרת רבקי, "בכיתת החינוך שלי העברתי סדרת שיעורים בנושא הצניעות. באחד השיעורים נוצרה בכיתה אווירה מאוד נעימה ומזמינת שיח. בנות שאלו ודנו על פריטים מהמלתחה האישית שלהן, ואז הציגה אחת הבנות את הנעליים שנעלה, ושאלה עליהן. הנעליים היו בצבע חזק עם דוגמא בולטת. חלק מבנות הכיתה טענו שהנעליים לא מתאימות. לעומתן, חלק אחר טען כי מדובר על היתפסות לקטנות: אלו בסך הכל נעליים!

ואז, שמעתי את עצמי שואלת אותן: בנות, האם הנעליים האלו הן בסגנון הלבוש שהרבי רוצה אותנו בו?'. השאלה הציבה למולן סרגל מדידה האם זה מתאים או לא. התשובה הייתה אחידה: לא.

האמת, זו פעם ראשונה שהשתמשתי בסוג כזה של שאלה. לא נהגתי להשתמש במטבע לשון זו, אבל במחשבה שניה הבנתי למה שאלתי אותה.

כשלמדתי בתיכון, אצל המנהל הרב טוביה בלוי, הוא תמיד סיפר לנו על מכתבו של הרבי למוסד, וזו לשונו הקדושה: "…ברור שסמינר חב"די רצוי בכמה מקומות ובפרט ירושלים תובב"א אבל בדווקא אם יתנהל כדבעי, ובירושלים תובב"א עכ"פ באותה הרמה בסמינר כיו"ב הנמצא שם" (עד כאן לשונו הקדושה).

הרב בלוי דיבר איתנו רבות על כך שלרבי יש מה לומר גם בנושא סגנון הלבוש שהוא מעבר להלכה. גם מחמותי שתחי', הגב' שרה גרינברג, שמעתי לא פעם על כך שנשלחה על ידי הרב מרדכי לוין ע"ה – המנהל החינוכי דאז של בית רבקה כפר חב"ד – לשאול אצל הרב חודקוב איך לנהוג בעניין הצניעות. התשובה שקיבלה הייתה: "בנושא הצניעות להתעניין מה מקובל בבית יעקב ולנהוג על פי זה"…

בחזרה אל סיפור הנעל בכיתה: פתאום מצאתי את עצמי שואלת לא האם זה תואם להלכה, אלא האם הסגנון מתאים. באותם רגעים הבנתי שהרבי מדבר איתנו על סגנון, שהוא מעבר להלכה הכתובה".

אז איך מורידים את הדברים לחיי המעשה?

"יפה ואני שיתפנו זו את זו במחשבות וברגשות שעלו לנו בנושא" מספרת רבקי, "יחד עם הגב' שרה גרינברג חשבנו על דרכי פעולה שבהן אפשר לפעול בעניין באופן המתקבל. קודם כל על עצמינו, ואחר כך גם עם כל מי שתרצה. חשבנו שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא בקבוצה שתתמוך ותיתן את הכח. אם הקבוצות האלו מצליחות 'לעבוד' כשמדובר על אוכל או על אימהוּת, למה שהן לא תצלחנה עם נושא הצניעות?

התקשרנו לנשים וסיפרנו להן על המיזם החדש. הקבוצה הראשונה מנתה חמש עשרה נשים, שהמשותף לכולן היה הרצון לעשות את רצונו של הרבי מתוך קבלת עול עם הבנה ששינוי הוא תהליך איטי, ושכל התקדמות היא נחשבת ויקרה מאוד! כיום, ברוך ה', קיימות שש עשרה קבוצות בכפר חב"ד וערי הסביבה. כל קבוצה מונה עד חמש עשרה נשים, בכדי לשמור על האווירה הביתית והחמימה. בקבוצות יש אווירה חברית, כנה ומאפשרת בלי ביקורת".

"הרעיון של הקבוצות נוצר מהבנה שבשביל מהפך צריך כח" מסבירה יפה, "קשה לעשות מהפך לבד. קבוצה, מבחינתי, היא כמו התוועדות.

בנינו קבוצה ראשונית של חמש עשרה נשים שבאמת אכפת להן מרצון הרבי. היינו נפגשות פעם בשבועיים, דנות, מתדיינות, יושבות, לומדות ובעצם מחדדות את העין שלנו לגבי סגנון הלבוש שהרבי רוצה. הזמנו אנשים שקיבלו הוראות מהרבי, כמו הרב טוביה בלוי, הגב' שרה גרינברג וכדומה. בת דודה של אחת ממשתתפות הקבוצה, שבאה מבית חב"די והיום היא סגנית מנהלת בבית יעקב, שמעה על הקבוצה. היא מאוד התרגשה, והתבטאה: אתם ליובאוויטש, וליובאוויטש עושים מהפכות. העשיה שלכן בצניעות – תשפיע גם אצלינו!'

יותר מאוחר נודע לנו, שהרבי עודד את הרב גפני שנשים תדברנה בקבוצות קטנות, שבזה יש השפעה חזקה. כך שברוך ה' הצלחנו לכוון לדעתו הקדושה של הרבי".

איך זה בעצם פועל?

"לקבוצות יש יעד ויש עקרונות" מפרטת רבקי, "היעד הוא קיום רצונו של הרבי לגבי סגנון הלבוש.

הדרך למימוש היעד עוברת דרך שלושה עקרונות. העיקרון הראשון הוא רצון. מי שרוצה – ובינינו, מי לא רוצה? – מוזמנת. העיקרון השני הוא קבלת רצון הרבי בקבלת עול, גם כשזה קצת קשה.

העיקרון האחרון הוא שכל התקדמות, ולו הקטנה ביותר, מבורכת ויש לה חשיבות גדולה ומרגשת. לא מצפים שתוך יום המלתחה כולה תוחלף. הפוך, דווקא ההתקדמות האיטית ומרובת השלבים היא זו שמחזיקה לאורך זמן.

במילים אחרות: בקבוצה מקבלים אותך כפי שאת, ונותנים לך את הכח לעשות את הצעדים בקצב שלך ובטעם שלך. לא מחפשים 'מה עוד צריך לשפר', אלא 'במה כבר השתפרתי'.

בוגרות הקבוצה הראשונה הקימו קבוצות נוספות. בעצם כל אחת היא כמו אבן שנזרקת לאגם, ויוצרת סביבה מעגלים חדשים. לכן קראנו לזה 'מעגלים – בואי נדבר על זה'".

"בקבוצות קורה משהו מאוד מיוחד" מרחיבה יפה, "המשתתפות אומרות ש'הראש כל הזמן עובד'. גם אם ממשיכים ללבוש את הבגדים שיש בארון, כבר מסתכלים יותר על כל פרט, והקניה הבאה נראית אחרת. התהליך שהמשתתפות עוברות הוא בעצם עניין של מוחין. מי אומר לה מה היא יכולה ומה היא לא יכולה? היא בעצמה!

הקבוצה נותנת מצד אחד מקום של הכלה; מצד שני מקום של אמירת אמת בלי פשרות ומצד שלישי – כיון שברור שהכל כאן בנוי על שלבים, רק את מחליטה על הקצב שלך. השינוי מתחיל ברמת החשיבה – פתאום חושבים מחשבות נוספות; עובר דרך הדיבור ומגיע למעשה – ממש חב"ד – חכמה, בינה ודעת.

חשוב להדגיש" מוסיפה יפה, "שצניעות היא מילה נרדפת ליופי. כמו שאומר הרבי בשיחה משנת נ"ב "…עיקר נוי ויופי הן בגשמיות והן ברוחניות תלוי באישה שכידוע שעניין נאה והכח לעשות נאה ישנו במיוחד באישה…" (משיחות כ'-כ"ב שבט תשנ"ב).

מה התכניות לעתיד?

"התגלות" מחייכת יפה, "שנהיה מוכנים לעמוד מול הרבי במיטבנו.

אנחנו מזמינות נשים שרוצות להיות שותפות למיזם 'מעגלים – בואו נדבר על זה' להיות אתנו בקשר ולחבור להצלחה".

גב' סיגל ברג הקימה את אחת הקבוצות ונאותה לשתף אותנו. איך נכנסת לעניין, סיגל?

"אני חוזרת בתשובה" אומרת סיגל, "מי שחוזר בתשובה ומבין את המהות הפנימית, בעצם מחפש את האמת. לא את ה'ליד' או את ה'קצת'. בנושא של הצניעות עניין אותי מהי דעתו המדויקת של הרבי.

בחודש אלול שעבר פתחתי באגרות קודש: כרך כו עמוד שכד, אגרת ט'תתנב. האיגרת הייתה ארוכה מאוד, והייתה כולה באידיש… מכל המכתב הבנתי רק את המילה 'צניעות'. לקח די הרבה זמן עד שקיבלתי תרגום מלא של המכתב, ובו דעתו הקדושה של הרבי על הצניעות. בסיום האיגרת כתב הרבי שיש 'להשפיע על חברותיה'.

חשבתי יחד עם המשפיעה מה ואיך ניתן לעשות, והחלטנו לשכפל את המכתב ולהפיץ אותו בין נשות הקהילה. למכתב הוספנו הוראות צניעות מעשיות מעובדות מתוך תקנון, והפצנו אותו בעותקים רבים. על המעטפה כתבתי: 'מהרבי אלייך – סוד הברכות'. כי הרבי אומר שהאישה זוכה לברכות באמצעות הצניעות.

כששמעתי על מעגלי התמיכה, פניתי ליפה ורבקי, ויחד איתן הקמתי קבוצה. במהלכה התחדשו לי המון דברים. צניעות כוללת הרבה יותר מלבוש, ובפועל היא מתבטאת דווקא בפרטים הקטנים. בקרוב תיפתח כאן בעיר קבוצה נוספת, בעזרת ה'".

מהי צניעות בעינייך?

"צניעות היא 'שיבר' גדול לאישה בשביל קבלת כל השפע שהקדוש ברוך הוא רוצה להרעיף עליה" אומרת סיגל, "ויש לנו זכות להיות צינור בשפע הזה. אצלינו בחב"ד, ברוך ה', משתדלים להקפיד ולהדר בכל, וברוך ה' גם בצניעות זכינו לזה.

כולנו צריכים להתכונן לקבלת פני משיח בצורה נכונה והולמת, ושמירה על לבוש ובגדים חודרת פנימה בכל דבר ועניין".