ה

מאת: חייקי מ.

המדריך לממליצה המתחילה והוותיקה.
מספר פעמים יצא לי לשמוע טלפון מצלצל ממספר לא ידוע או לא מזוהה, לטלפון של חברות ומכרות, ובצד השני שואלים שאלות. ובאוזני התשובות נשמעות, מאוד מוזרות ולא רצויות, ולכן ברצוני לשתף אתכם בכמה שורות. (אני לא נוהגת לשמוע שיחות של אחרות, וזה דבר פסול בעיניי אך בהשגחה פרטית, וכנראה שבשביל לתקן ככה יצא. וכמובן שהחברות ידעו שאני שומעת כל מילה).

לפני שנתחיל כלל חשוב, שאין טוב או פחות טוב בשידוכים יש מתאים ופחות מתאים.

דבר ראשון צריך לדעת שאם את עייפה או לא מפוקסת, ומכל סיבה שלא תהיה, אז את לא חייבת באותו הרגע לנסות לשבח לפאר לרומם ולהדר, עדיף להשאיר את זה לזמן אחר.

באם זו חברה טובה שאותה את מכירה ממש טוב צריך לדעת שכל מילה שלך יכולה לבנות או לא לבנות בניין עדי עד (למרות שהכל בהשגחה פרטית, אך בשביל להעביר את המסר בצורה ברורה) כי סומכים על חברה טובה שהיא תגיד את הכי טוב, ואם החברה הכי טובה לא אומרת ומגדירה הכי ברור זה יוצר רושם לא טוב, וכל ספק שלך יוצר המון ספקות אצל השומע, וזה יכול להתפרש כטיוח, ולכן חייבים להתכונן מה אומרים על החברה, ולשים לב מה אומרים.

צריך גם להכין חברות נוספות שבוודאות יכולות להמליץ על החברה דברים טובים ולא לתת שמות של בנות שרק מכירות, עדיף מאוד להתייעץ עם המיועדת מי היא מעדיפה לתת, והמיועדת בעצמה תבדוק את רשימת הממליצים. לפעמים החברה הכי טובה לא יודעת מה להגיד וזה נשמע לא טוב, וחשוב לשלב גם משפיעה או רב ושכנים קרובים.

הרבה מקרים החברה לא יודעת להגיד דברים טובים על הבחורה וזה מגיע מזה שלא חושבים על הטוב של השני, לכן באם לא הצלחת לחשוב על דברים טובים, אפשר לשאול מחברה אחרת איזה דברים טובים אפשר להגיד, ואפילו לשאול את הבחורה עצמה, שהיא אוהבת את עצמה הכי הרבה, איזה דברים טובים ובולטים יש אצלה שהיא רוצה שיגידו (זה נשמע מצחיק אך תנסו ותראו שפתאום אתם תשימו לב לדברים האלה, וכמובן שאני לא מדברת על להמציא דברים, אלא דברים שקיימים באמת)

נושאים שמבררים:

כששואלים על הרמה הלימודית ורמת המשכל, אז אין מה להסתיר זה לא בעיה, אלא צריכים לדעת באם יש התאמה.

וכששואלים על הרמה החסידית צריך להדגיש את הדברים הטובים שאת רואה כי יש המון סוגים של בחורות חסידיות, זה לא מספיק להגיד שהיא חסידית אלא לפרט כמה שיותר דברים טובים שראית עליה במשך השנים, ולתת הרגשה לצד השני שיש כאן מציאה, כי באמת כל אחד הוא מציאה, השאלה למי מתאים המציאה הזאת, לא צריך לנסות לעשות פרשנות אישית ודעות שלכן, ויש להתרחק מזה כמו אש, כי פרשנות רק יכולה להרוס, ושוב להגיד ולהדגיש את הדברים טובים.

אך באם הבחורה פחות חסידית, זה לא מספיק בכדי להגיד את זה למבררים, אלא את חייבת להיות מודעת לזה בוודאות שהיא מחפשת בחור פחות חסידי ורק אז אפשר להגיד שהסגנון פחות חסידי, ואח"כ להעמיס ים של מחמאות אחרות על מידות טובות ועוד שיש לבחורה, ובמידה שהבחורה פחות חסידית והיא מחפשת בחור חסידי אז עדיף מאוד לעניות דעתי שתדבר עם הבחורה ותשאל אותה איך היא רוצה שיציגו אותה, ובאם זה לא תואם את המציאות, אז את חייבת להתייעץ מה עושים, או אפילו לדבר אתה בצורה גלויה וברורה ממקום של אהבה אליה, וכל מקרה לגופו, אבל אסור בתכלית האיסור להרוס למישהי, או להגיד דבר הכי קטן שיכול להוריד מהערך, אלא חייבים ללבן לפני מה עושים.

בקשר למידות פחות טובות שממש יכולות להפריע לצד השני, וזה בולט וברור לכולם ללא ספק, קיימת  חובה להגיד בכדי לחסוך עוגמת נפש, אבל חייבם להיות בטוחים ב 100% ולא על סמך מה שאת חושבת, ואותו הדבר בנוגע לבעיות רפואיות או נפשיות בולטות חייבים להגיד, ומה שיש ספק בודקים ואומרים. בנוגע לבעיות לא הכי בולטות שאת יודעת עליהם חייבים לברר כל מקרה לגופו מה אומרים ומה לא.

בנוגע למראה חיצוני חשוב להימנע מפרשנות אישית שלך, כי מה שאת חושבת שהיא יפה או פחות זה לא תמיד מה שהאחרים יחשבו וזה יכול להטעות את הצד המברר, אלא אם כן את בטוחה שהיא יפה לכל הדעות אז כמובן שתגידי, ואם את לא בטוחה אז תגידי קודם כל את הנתונים הבולטים כמו גובה מבנה גוף וגוון עור (באם אתם לא בטוחים אפשר להגיד לא בהירה ולא כהה זה לפעמים יכול לחסוך אי הבנות) ובאם יש דברים בולטים נוספים חייבים להגיד אין מה להסתיר, אך לא לקבוע באופן ברור נאה או נאה פלוס או מינוס.

נושא נוסף שחשוב לכתוב עליו זה השותפות בין חברות, על מי ביררו, ומה אמרו, ואיך הייתה הפגישה וכו' ראיתי בעצמי הרבה מקרים שזה אח"כ הרס לחברה להיפגש עם אותו הבחור, בגלל שכבר נוצר רושם, ולפעמים כבר כל השכבה יודעת עם מי כבר נפגשה ומה היא אמרה. (ב"ה אצל הבנים התופעה כמעט ולא קיימת)

עוד נושא שמאוד בוער לי זה נושא התמונות, לנוהגים להשיג. (בכוונה אני כותבת להשיג כי לא מיידעים את הצד השני שראו תמונה) ובזה עצמו כמה פרטים:

1. אני בכלל חושבת שהמון פעמים משיגים תמונות בצורות שונות ומשונות מכל מיני מקומות, ולא תמיד התמונה עדכנית לאותו הזמן, ויכול להיות אפילו מהחודש שלפני, וכרגע יש שינו מן הקצה אל הקצה, וחבל לפסול על פי תמונה שלא מהזמן האחרון, כי בזמן השידוכים כולם משקיעים ומטפחים יותר, ונראים יותר טוב. וכדאי באם ממש חשוב תמונה לנסות ולהשיג תמונה עדכנית.

2. במקרה שהשגתם כבר תמונה הדבר הכי גרוע הוא להעביר את זה הלאה ללא רשות מפורשת, וכמובן שלא מתייעצים על תמונה מסוימת עם חברה זה היפך הצניעות הגמור.

3. תיקחו דקה ותעשו ניסוי קטן, ותראו תמונות שונות שלכם למכר קרוב, ובטוח יגידו לכם שאם היינו רואים את התמונה הספציפית הזאת לא היינו רוצים להיפגש בכלל, ואפילו שאתם בעצמכם לא חושבים כך (אדם אוהב עצמו) אז תחשבו שאפילו כשהצד השני שולח תמונה עדכנית, לא בטוח שהוא בחר את התמונה המחמיאה ביותר, עדיף מאוד לראות בפגישה עצמה באם יש כיוון כללי מתאים.

למיועדת: את חייבת לתאם ציפיות עם המשפיעה שלך ואפילו עם חברה טובה, ולשמוע מה הם חושבות שהכי מתאים לך, ולא להתבייש להגיד לשדכניות מה חשוב לכן, באם לא תגידו היא לא יכולה לקרוא את המחשבות שלכן, אתן חייבות להדגיש להן את הדברים, ולדרוש שיקפידו עליהם.

ולשדכניות: אסור להתבייש, וחייבים להגיד באופן גלוי להורי המיועדת, שלא נראה לך שסגנון כזה שמחפשים יכולים להתאים/למצוא, ותנסו להגיע לעמק השווה עם ההורים לפני שאתם מציעים.

הכתבה נכתבה בלשון נקבה, אך היא מיועדת לנשים ולגברים כאחד.

לתגובות הערות ועוד אפשר ליצור קשר [email protected] חייקי מ.

מאת: חני

כבר כמה ימים שהיא מתכוננת.

מכניסה למזוודה בגדים, מגבות, חת"ת, סידור (שאם יאבד ח"ו החת"ת…) ושאר מרעין בישין. "חני, בואי תעזרי לי מהר" היא קוראת לאחותה, "שכחתי לשים קערה ונטלה".
ההכנות בעיצומן, ההתרגשות בבית גדלה, הרי מושקי המקסימה נוסעת עוד מעט לקעמפ!

זהו. המזוודה כבר מוכנה, גם בילקוט על הגב יש קצת שוקולדים והפתעות. ברכת הצלחת הדרך מהמשפחה ו…היא יוצאת.
כשהיא כבר על ההסעה בדרך היא קצת נאנחת, דואגת מה יהיה בשבועיים הקרובים, האם תסתדר? האם לא יהיה לה קשה מידי?
בכל זאת, לא פשוט להיות מפקדת…

***

השעה כבר 12 בלילה ומושקי מתקשה להירדם. כן, כבר יומיים שמכינים אותה ליום שמגיע מחר, לרגע הגדול בו החיילות יגיעו והיא תקבל אותן בזרועות פתוחות.
ביומיים האחרונים היא לא הפסיקה להקשיב. להקשיב לכך שיש לה זכות גדולה שנבחרה לחנך בנות מתוקות, חיילות של הרבי. הקשיבה להסברים על האחריות האדירה שיש לה ביד, על גודל הדרישה ממנה ככזו שמחנכת. שמעה גם את האזהרה על כך שכל משפט שתוציא הוא בעל משמעות, ושאפילו מילה קטנה יכולה לפגוע ולהזיק.

דרגת קושי: בינוני.

זמן בישול \ אפיה: 35 דקות.

זמן הכנה: 30 דקות.

מספר מנות: 8.

לבסיס ולשטרויזל:

2 כוסות קמח
2/3 כוס שקדים טחונים
קורט מלח
1/4 כוס סוכר
150 גרם חמאה
1 ביצה
למלית:
3 ביצים
1/4 כוס סוכר
1 חבילה של גבינת טוב טעם
1 חבילת גבינת ריקוטה
1 גביע שמנת של פעם
1/2 שקית אינסטנט פודינג וניל
2 כפות קורנפלור
מיץ וקליפה מלימון אחד
1 כפית תמצית וניל
100 גרם פטל קפוא-או פרי יער אחר

לפיזור:

אבקת סוכר

אופן ההכנה:

לבצק:

במיקסר מערבבים את כל מרכיבי הבצק מלבד הביצה
מעבדים עד קבלת מרקם פירורי,ומוסיפים את הביצה.
מחלקים את הבצק ל1/2 ו-1/3
עוטפים את ה1/3 בניילון נצמד ומעבירים למקפיא,את היתר עושים לכדור בצק ומעבירים למקרר ל1/2 שעה.

אופים:
מחממים את התנור ל180 מעלות
מרדדים את הבצק ומרפדים תבנית בגודל 30*20  בבצק.
מניחים מעל נייר אפיה ומעליה קטניות כמשקולת.
אופים 10 דק',מוציאים מהתנור ומורידים את הנייר אפיה עם המשקולת
מנמיכים את התנור לחום של 160 מעלות

מכינים את המלית:

מערבבים את חומרי המלית מלבד הפטל לתערובת אחידה
מפזרים מעל הקלתית את הפטל ויוצקים מעל את מלית הגבינה.
מפזרים מעל את הבצק מהמקפיא בפירורים.
אופים כ-35 דק' או עד שהתערובת זהובה ויציבה.
מקררים לשעה
ומפזרים מעל את אבקת הסוכר

ראשית שנות הנו"נים, כשהרבי החל להסעיר את העולם היהודי ובמיוחד את עדת החסידים בציפייה דרוכה ויוקדת למשיח, הדגיש לא פעם ואמר, שהדרך הישרה לביאת משיח היא לימוד ענייני גאולה ומשיח.

הדברים נכונים במשנה תוקף בחודש אב, בו הובטחנו שיבנה 'אריאל'.

הרבי מה"מ ביקש ללמוד את הלכות בית הבחירה, משתי סיבות מרכזיות:

א. הלימוד בעניינים אלו יעורר את הכיסופים והגעגועים לבית המקדש, מה שיקרב עוד יותר את בניינו.

ב. הלימוד נועד להכין אותנו, לבניין בית המקדש שקרוב היום מאי פעם.

היות שכך נעסוק במאמר זה בעבודת הקטורת שהיא אחת מהעבודות החשובות במקדש, אם לא החשובה בהן.

כתר של זהב

לפני שנתחיל לעסוק בקטורת ודרכי עבודתה, חשוב לזכור שכל המצוות הקשורות במקדש,  קיימות גם היום. בתוך כל יהודי יש בית מקדש פרטי שאותו אף אחד לא יכול להחריב, אמנם יש מצוות שלא ניתן לקיימן בגשמיות, בזמנים שונים, אבל התורה נצחית היא, והיות שכך לא יתכן שיש מצוות שלא ניתן לקיימן בהווה, כולל אלו התלויות במקדש, אלא שבכל מצווה יש מימד גשמי ומימד רוחני, למימד הרוחני מעלה מיוחדת, וממילא כשנבצר מאיתנו, מסיבה כזו או אחרת, לקיימה בגשמיות, בידינו האפשרות  לקיים את מימדה הרוחני, כפי שאנו אומרים בעת אמירת הקורבנות: "יהי רצון… שיהא שיח שפתותינו חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו… והקטרנו הקטורת בזמנה שנאמר, ונשלמה פרים שפתנו".

משמע מכאן, שגם בימינו, יש באמירת הקטורת כפשוטה מעלה גדולה ביותר, ויתרה מזאת, יש מה ללמוד ממנה בעבודת האדם, כפי שנראה בהמשך על-פי שיחות הרבי.

התנא האלוקי רשב"י אומר בספר הזוהר: "אם בני אדם היו יודעים כמה עליון הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה ושמים אותה על ראשם ככתר של זהב.

וכל מי שעוסק בפרשת הקטורת, צריך להתבונן בדעתו במעשה הקטורת, ואם יקרא את פרשת הקטורת בכל יום ויכוון בה, יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא ויסתלק המוות ממנו ומהעולם, וינצל מכל הדינים של העולם ומכל רע ומדין גיהינום ומדינן של מלכויות אחרות".

ובמקום אחר אומר רשב"י: "הקטורת משברת את יצר הרע".

ועוד: "אין לך דבר בעולם המשבר את כוח הסיטרא אחרא כמו הקטורת".

מתנת חיים או מוות?

המדרש מספר שכשעלה משה רבנו למרום לקבל את התורה באו מלאכי השרת לפני ה' וטענו שהתורה צריכה להישאר בשמיים, "מה אנוש כי תזכרנו…" טענו המלאכים, חבל להוריד את התורה לבני אנוש – "תנה הודך על השמיים…".

אמר הקב"ה למשה: משה, החזר להם תשובה ומשה משיב למלאכים את התשובה הידועה, כלום יצר הרע יש בכם, לשם מה לכם התורה, התורה ניתנה לבני אדם שחיים בעולם גשמי עם תאוות ויצרים, לא למלאכים.

והודו לו המלאכים ואף העניקו לו מתנות שנאמר: "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" (תהילים סח, יט).

בין המתנות השונות ישנה מתנה מעניינת שנתן מלאך המוות למשה רבנו, איזו מתנה כבר יכול לתת מלאך המוות? אומרים חז"ל שגילה למשה את הסוד העצום שטמון במעשה הקטורת.

עבודת הקטורת היא עבודה שנעשית על ידי הכוהנים בלבד, ובעניין זה התורה מאוד נחרצת ופוסקת בחומרה "והזר הקרב יומת".

מהתבוננות אל העבר, ידוע לנו על שני אירועים טראומתיים הקשורים בקטורת שהוקרבה שלא כהלכה, וגבתה מחיר כבד מן העוסקים בה.

האירוע הראשון מתרחש בימי משה. קורח ועדתו מערערים על כהונת אהרון ובניו, "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", הם טוענים.

משה שומע את הטענות הקשות ונופל על פניו.

משה מציע הבה נעשה ניסיון, ממנו נדע את מי בחר ה' לקרב. בואו מחר לפתח אוהל מועד, עם מחתות הקטורת בידיכם, ונראה במי יבחר ה'. הרי על הקטורת נאמר והזר הקרב יומת.

הם מסכימים ולמחרת מגיעים אל פתח אוהל מועד עם קטורת בידם, קורח, דתן ואבירם ו-250 נשיאי העדה כולם ראשי סנהדראות.

עוד בתחילתו של האירוע, מזהיר ה' את משה ואהרן להתרחק מהעדה הרעה הזאת, כי לא מומלץ להיות במחיצתם ברגעים אלו, ואז מתחולל מאורע שייזכר לדראון עולם בתולדות העם: האדמה פוערת את פיה ובולעת את עדת קורח וכל אשר לה, אש יוצאת מאת ה' ומכלה את 250 נשיאי העדה מקריבי הקטורת.

הסיפור לא נגמר כאן, עכשיו מתקהל כל העם על משה ומתלונן על ההרג המיותר.

בשלב זה הקב"ה כבר 'מאבד את הסבלנות', כביכול, ומבקש לכלות את כל העם ולהותיר רק את משה ואהרן, ומהם להתחיל עם חדש, כמובן שמשה מסרב בתוקף.

מגיפה קטלנית פושטת בעם, המצב גרוע.

ואז נכנסים משה ואהרן לפעולה, משה 'נזכר' במתנה שהעניק לו מלאך המוות

ומצווה לאהרן לקחת את המחתה, לשים עליה קטורת ולמהר אל העדה! אהרן לא מתמהמה ועושה כדבריו – "ויעמוד בין החיים ובין המתים ותיעצר המגפה", לא לפני ש-14,700 איש משלמים בחייהם.

רואים מכאן את העוצמה הגדולה שטמונה בקטורת לטוב ולמוטב, מחד הקטורת היא זו שהרגה, כשהשתמשו בה שלא כהלכה ומאידך, היא גם זו שעצרה את המגיפה שחללים רבים הפילה.

על מקרה נוסף של הקטרת קטורת שלא כהלכה אנו קוראים בתנ"ך.

מדובר בעוזיהו המלך, שבכלליות היה מלך צדיק שעשה הישר בעיני ה', אך למרבה הצער נכשל במעשה הקטורת ונענש בחומרה.

כיצד? פעם אחת נכנס עוזיהו לבית המדרש ושמע חכמים לומדים בהתלהבות.

הוא התעניין בעיסוקם ונענה שהם עוסקים ב"הזר הקרב יומת", דין זה, הסבירו לו, מתייחס לעבודת הקטורת השמורה לכוהנים בלבד והזר הקרב יומת.

עוזיהו מתקשה לקבל את הדבר ומבקש להקטיר קטורת בעצמו, אמר עוזיהו: 'הקב"ה מלך ואני מלך, מה יותר נאה ומכובד ממלך שיקטיר למלך'.

עשרות כוהנים מנסים להניא אותו, אך עוזיהו המלך בשלו, מתעקש להקטיר, וכך למרות מחאתם, התראתם והזהרתם מפני המהלך המסוכן, העלול להסתיים באסון, הוא נכנס להיכל עם קטורת בידו.

באותו רגע מתחוללת רעידת אדמה בעוצמה אדירה (10 בסולם ריכטר…), שגורמת להיכל להיבקע, הכוהנים והמלך בורחים בבהלה החוצה, ואז מגלה עוזיהו שעל מצחו התפשטה צרעת.

ההתרחשות המהירה והמטלטלת לא מותירה מקום לספקות, עוזיהו מבין שטעה טעות חמורה, פורש מהנהגת המלוכה, גוזר על עצמו נידוי ועובר לגור בבית העלמין, בבית שנחצב למרגלות הר הזיתים ונקרא 'בית החופשית', ולמה נקרא כך, כי במתים חופשי (חופשי מן המצוות), והרי מצורע חשוב כמת, ושם הוא מבלה את שארית ימיו.

מעניין שכשזכריה הנביא מתנבא על מלחמת גוג ומגוג (זכריה י"ד) הוא מתאר רעידת אדמה בעוצמה גבוהה מאוד, וכדי להמחיש עד כמה גבוהה הוא מזכיר את רעידה האדמה בימי עוזיהו.

מעשה הקטורת

אם כן, הבה נלמד מהי עבודת הקטורת הנחשקת ומה יש בה שסגולות כה רבות ונפלאות נכרכו סביבה.

הקטורת היא תערובת של 11 סוגי בשמים, שנשחקו היטב. עשיית הקטורת הייתה מלאכה שדרשה מומחיות מיוחדת. בימי בית שני הוכנה על ידי משפחת בית אבטינס, ששמרה בקנאות על סוד עשייתה. בהכנת הקטורת היה צריך להקפיד במיוחד על דיוק רב בכמויות הסממנים, ואף נפסק שאם עושה הקטורת החסיר אחד מהם – חייב מיתה. לכן גם היום, כמנהג הרבי מה"מ, יש הנוהגים למנות באצבעות ידיהם בעת אמירת סממני הקטורת.

עדות על טיבה של הקטורת הייתה העובדה שהייתה מעלה עשן שהיה מיתמר בצורה ישרה כלפי מעלה, אם העשן היה מתפשט לצדדים הקטורת נפסלה, ובזה כאמור התמחו בני משפחת אבטינס.

תערובת זו היו הכוהנים מקטירים פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים על מזבח הזהב, שהיה בהיכל ונקרא גם מזבח הקטורת.

ביום הכיפורים היה הכהן הגדול מקטיר קטורת, דקה מן דקה, (שנשחקה יותר משאר ימות השנה) בקדש הקדשים, בין בדי ארון הברית.

הקטורת הצטיינה בריח חזק. חז"ל מספרים ש"עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת" ושכלות בירושלים לא היו צריכות לצאת מבושמות בשל ריחה החזק של הקטורת".

על פי המסורת, הכהן המקריב את הקטורת – מתעשר, ולפיכך כל כהן יכול היה להקטיר רק פעם אחת. כשמידי יום התקיימה הגרלה מיוחדת בין כל הכוהנים שעדיין לא הקטירו.

שלימות הכל

ננסה לעמוד מעט על מעלת הקטורת כפי שמבאר הרבי בשיחותיו הקדושות.

את הקטורת הקטירו באמצע הטבת הנרות. עבודה זו לא נעשתה ברצף אחד, אלא הסדר היה כזה: כהן אחד זרק את דם התמיד, אחריו נכנס הכהן שמיטיב חמש נרות. כשסיימו יצאו שני הכוהנים הנ"ל מההיכל, ואז נערכה הגרלה שקבעה מי יזכה להקטיר באותו היום, או אז נכנס הכהן הנבחר לבדו לקודש, ומקטיר את הקטורת על מזבח הזהב, משסיים יצא מן הקודש ואז נכנס הזוכה בדישון המנורה להטיב את שני הנרות הנותרים.

אומר הרבי מה"מ (שיחת פר' תצווה תשנ"ב), רואים מכאן שיש קשר הדוק בין הדלקת הנרות לקטורת, לומדים זאת גם ממבנה הפרשה עצמה, פרשת תצווה פותחת בעבודת המנורה ומסיימת בעבודת הקטורת. מכאן ברור שיש קשר בין שתי העבודות הללו.

בכלל, נראה שעבודת הקטורת לכאורה לא מופיעה במקומה הטבעי בפרשה.

באופן כללי פרשת תרומה עוסקת במשכן וכליו ופרשת תצווה עוסקת בעבודת אהרון ובניו במשכן.

אם כן לא ברור מדוע פרשת תצווה פותחת בעניין המנורה ומסיימת בקטורת, היה מתאים יותר שעניינים אלו יהיו בפרשת תרומה.

ומסביר הרבי: כתיבת פרשת הקטורת שלא במקומה באה להדגיש את המעלה המיוחדת של הקטורת, כיוון שעל ידה נשלמה כוונת המשכן.

ובאמת כשסיימו להכין את המשכן וכליו, הקריבו קורבנות ולא ירדה שכינה, רק כשהקטירו את הקטורת ירדה השכינה!

יחידות

איך הקטורת קשורה לעבודת האדם?

אומרים חז"ל: "ושתי מזבחות היו, אחד של זהב (מזבח פנימי) כנגד נפש של אדם,  ואחד של נחושת (מזבח החיצון) כנגד גופו של אדם, כשם שהגוף אוכל, כך מזבח הנחושת קרבנותיו למאכל, וכשם שהנשמות אינן נהנות אלא מן הריח לכך לא היה נקרב במזבח הזהב, אלא קטורת סמים, דבר העשוי לריח"

שני המזבחות שהיו במשכן הן כנגד האדם: מזבח הנחושת, הוא כנגד הגוף ולכן ההקרבה בו על ידי קורבנות, בשר גשמי שנאכל על המזבח ולעיתים גם על ידי הכהנים והמקריב – יש כאן גם הנאה גופנית, מה שאין כן במזבח הקטורת מדובר בהנאה ריחנית ורוחנית, הנאה שממנה נהנית הנשמה.

הקרבנות ככלל פועלות לקרב בין האדם לקב"ה בעוד שהקטורת פועלת, לא רק קירוב, אלא קישור וחיבור ממש בין האדם לבורא, עד שנעשים מציאות אחת עם הבורא כלשון הזוהר "בחד קטירא אתקטרנא".

מכאן מובן שעיקר הכוונה במשכן נעשית דווקא על-ידי הקטורת.

באופן כללי המשכן והמקדש, נועדו ליצור קשר וחיבור בין ה' לישראל, והיות שכך במשכן ובמקדש נעשו כל מיני עבודות שתכליתם קרוב ישראל לאביהם.

עבודת הקורבנות למשל, היא עניין נעלה ביותר וכל מטרתה קירוב כל הכוחות והחושים להקב"ה, ועם כל זה, אומר הרבי מה"מ, אין מעלת הקרבנות מגעת למעלת הקטורת, ובמיוחד למעלת הקטורת שהוקרבה אחת בשנה, ביום הכיפורים.

שכן עיקר החיבור והקשר עם ה' נפעל באמצעות הקטורת ודווקא בה מודגש עיקר ושלמות הקשר עם הבורא.

כאמור לעיל, הכהן המקטיר נכנס לבדו להיכל, וכל העם שבהיכל פורשין מן ההיכל ומבין האולם.

עבודת הקטורת נעשית כשהכהן נמצא ביחידות עם הקב"ה, מה שמעיד על התקשרות ברמה הכי גבוהה, של היחידה שבנפש עם הקב"ה.

עבודת הקטורת שבכל יום היא מעין הקטרת הקטורת על ידי כהן גדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים! שאז בא לידי ביטוי, ביתר שאת, שלמות הקשר וההתאחדות של יחידה שבנפש עם הקב"ה.

הבדל נוסף בין קורבנות לקטורת, מביא הרבי בפרשת קדושים תשי"ז.

את הקורבנות לוקחים מן הבהמה ודווקא בהמה טהורה, מה שאין כן בהכנת הקטורת אין הגבלות כאלו, לוקחים גם ממין הצומח ואפילו ממין שאינו טהור, כמו למשל המור שהוא מגיע ממין טמא. ופה רמוז הבדל נוסף בין שתי העבודות, הקורבנות מרמזים על עבודת הבירורים שהיא בסדר והדרגה, ואילו הקטורת היא למעלה מהגבלה ושייכת בעיקר לזמן שלפני ביאת משיח, במצב שמשיח כבר עומד אחר כותלנו וממתין לגאול את ישראל ואז אין זמן לעבודה מסודרת, ואין אנו יודעים מה קרוב ומה רחוק ולכן זה הזמן לחטוף ולפעול בכל המזדמן, גם אם הבירור לפעמים הוא מן הטמא, מן המור.

כפי שצוין לעיל עבודת הקטורת נעשית באמצע הטבת הנרות ולא בכדי, שכן יש קשר הדוק בין שתי עבודות אלו.

מעלת הקטורת – חיבור וקישור של עליונים ותחתונים – נמשכת, מתגלה ומאירה בעולם על ידי הנרות דווקא.

וזו גם הסיבה, שפרשת תצווה, שכל עניינה רמוז בשמה, תצווה מלשון צוותא וחיבור, פותחת בעבודה העיקרית של אהרן ובניו במשכן והיא הטבת הנרות, שעל ידי עבודה זו ממשיכים את אור השכינה בעולם; הפרשה חותמת ומסכמת את ענייני המשכן והעבודה בו, במזבח הקטורת דווקא, שכן כאמור בקטורת בא לידי ביטוי עיקר שלמות המשכן, החיבור והקישור בין ישראל עם 'קודשא בריך הוא'.

למעשה, אמירת ה"קטורת" בכל יום לפני התפילה צריכה לפעול על עבודת היום כולו! שהיחידה שבנפש תחדור בכל העניינים. וזאת באופן של הדלקת המנורה – להאיר ולהשפיע בכיוון זה על בני הבית והסביבה כולה.

"ועיקר כל העיקרים – שמהקריאה והלימוד בתורה בעניין הדלקת הנרות והקטרת הקטורת נזכה תיכף ומיד לקיום מצוות הדלקת הנרות והקטרת הקטורת על ידי כהן גדול בבית המקדש השלישי שבנוי ומשוכלל יבוא ויגלה מן השמיים"

(מקורות: שיחות הרבי לפר' תצווה תשנ"ב ותשי"ז, וסדר פיטום הקטורת לרב המקובל בניהו שמואלי).

להורדת העלון שיר חדש לשבת פרשת רראה

מאת מנוחה ר.

"פשרה" או "סדר עדיפויות"

אין ספק כי המילה שכמעט כל בחורה שומעת בתקופת השידוכין היא "להתפשר" – "בינינו, די! כמה כבר אפשר לשמוע את זה! אני רוצה מישהו מושלם כמוני לפחות ובלי להתפשר על כלום! לא מגיע לי…?"

מהי באמת הכוונה האמיתית של 'להתפשר'?

חיה כהן שדכנית מהמרכז הנתקלת לא מעט בדילמות כאלו משיבה:

"פשרה אין הכוונה שבחורה תחליט להתחתן עם בחור שהיא לא מעוניינת בו רק בגלל שהוא חסידי. לכתחילה, לא רצוי לגשת לשידוך שיש בו צורך בפשרה. אך אם עלתה הצעה שמתאימה ולאחר מספר פגישות רואים נקודה שמפריעה, יש לשאול את עצמנו – אולי צריך להתפשר.

התפשרות הכוונה היא על מה שמים את הדגש. כמו בכל עניין יש עיקר וטפל. לדוגמא – את נוסעת לטיול לכמה ימים ומעמיסה כל טוב במזוודה. נניח שפתאום את שמה לב שהחולצה הירוקה היפה, זאת המשתלבת הכי טוב עם העליונית  שבמזוודה, מוכתמת. את יכולה להגיב בשני צורות:

אחת – "לא הולכת לטיול! נקודה! אין למה. בלי החולצה הזאת לא ארגיש נח, אי אפשר לטייל כך. קל וחומר שהתמונות לא ייצאו כמו שציפיתי – אשאר בבית!"

דרך שנייה – "נכון, החולצה באמת יפה וכה חבל שלא אוכל ללכת איתה. אבל האם בגלל זה לא יהיה שייך לנסוע? האם הבגדים האחרים שבמזוודה לגמרי לא מתאימים לי? ברור שלא!" אדם בריא יבחר כמובן בדרך השנייה. נכון, אומנם זו רק דוגמא וחיי הנישואים הם פי כמה וכמה חשובים מטיול שנתי. אך זה רק על מנת להמחיש מהו עיקר ומה הוא הטפל.

כדי להקל על התלבטות ולהחליט בשיקול דעת נכון מהו עיקר ומהו טפל, אני ממליצה להכין טבלה שמחולקת לעיקר וטפל ובו כל אחת תמלא את הנתונים בהתאם להשקפתה ודרך החיים אותה היא רוצה להנחיל לילדיה.

נוסף לכך, כאשר בחורה מעוניינת להגיד 'לא', כדאי שלפני ההחלטה תברר עם עצמה ואף תתייעץ, עם משפיעה או דמות קרובה בעלת ניסיון, ובעזרתה תבדוק האם הסיבה להגיד לא היא אכן משמעותית ונכונה, או שניתן להסתדר ואף להיות מאושרים בעזרת ה'. חשוב גם לבדוק האם רוב הדברים המהותיים כגון יראת שמיים ומידות טובות (שאין להם תחליף) קיימים, ורק בגלל שהבחור נמוך ממני, גדול ממני בשנתיים או עם קצת גנים אשכנזיים/מזרחיים אומר לא?!

בואנה נחשוב דקה. חיי הנישואים הם בעזרת ה' לעד. ושאיפתנו שילדינו יגדלו עם בית יציב וחזק, ולא תמיד כל מה שאנו משערים כעיקר הוא אכן כזה ובלעדיו הבית לא יהיה יציב, תומך ואוהב.

נכון, אומנם יש דברים שיכולים להפריע בתחילה. אך 'תכל'ס' כאשר מתבוננים ורואים שהסך הכללי טוב – בחור עם מידות טובות ויראת שמיים, האישיות דומה,  תכונות האופי מתאימות, יש משיכת הלב (לא צריך להרגיש אורות!), אז מבינים שרק, ורק הקב"ה הוא מושלם! וכל עוד אנחנו בעולם הזה יש לנו חלקים לא מושלמים, אם במידות או במראה. לכן, יש מקרים שבהם צריך להתפשר על משהו לא מהותי וזה בסדר וטבעי, וכאשר נעשה זאת נבין לבסוף שעשינו את הבחירה הכי נכונה! ולא נחוש ויתור. אם כל הנתונים במועמד טובים וזו הרתיעה היחידה אז אפשר להתקדם!

ברשותך אצטט מכתב מסכם מהרבי מה"מ בנושא:

"במענה על מכתבו… בו כותב אשר… לעת עתה לא עלה בידו למצוא את זיווגו המתאים… ולמרות מאמציו הכבירים.

והנה ברובא דרובא, הסיבה לאי מציאות שידוך המתאים… הוא מפני שמדקדקים על הטפל דטפל בהמדוברת ושוכחים בעת מעשה אשר אין שלימות בבריאה, וגם המדובר והמדוברת בכלל זה… ולכן אם יתבונן רק בהעיקר ולכל היותר בהטפל דעיקר אבל לא על עניינים שאינם נוגעים כלל וכלל, ימציא לו בורא עולם ומנהיגו זיווגו המתאים" (אגה"ק ח' י"ד ע' קלט)".

לפי דעתך, מהם הדברים המהותיים עליהם אין לוותר כאשר ניגשים לשידוך, ואיך ניתן לבדוק אותם?

"לכל בחורה צריך להיות ברור שהיסודות האמיתיים להקמת בית יהודי חסידי הם יראת שמיים ומידות טובות ועל כך אין להתפשר כלל! זה קריטי ומשפיע ישירות על הבית! אדמו"ר הזקן אומר בספר התניא שאם רוצים לגדל דור של ילדים טהורים זה דורש קודם כל התקדשות של ההורים, וההתקדשות של ההורים זה אומר איפה הראש שלהם מונח, מה מעסיק אותם במשך היום ועל מה הם חושבים. האם על הקדוש ברוך הוא והרבי או חלילה על הבלי העולם הזה (והמבין יבין)…

צריך לזכור, בן הזוג נותן את הטון החסידי בבית. הוא זה שיכול ועליו מוטלת האחריות לשבת אחרי יום עבודה וללמוד עם הילדים או לבדו חסידות בהתלהבות ושמחה גדולה. לקום מוקדם בשבת מברכים ולומר את כל התהילים (לפעמים לאחר שכל הלילה התינוק בכה ולא נתן לישון). בני הזוג הרי מראים לילדים דוגמא חיה ובכך משדרים להם איך הם רוצים לראותם כשיגדלו. כל זה ועוד, תלוי במידה רבה ביראת השמיים של בן הזוג!"

"יראת שמיים" נשמע גדול, מה זה בדיוק אומר?

"מסופר על ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה שבהיותו משפיע בישיבה, נהג לעבור מדי פעם בין חדרי השינה של הבחורים על מנת לבדוק האם מונחת על ראשם הכיפה גם כאשר הם נמים (שכידוע כיפה מסמלת יראת שמיים). באחד החדרים ראה ר' שלמה חיים בחור שישן שינה ערבה והכיפה… על הרצפה. למחרת ניגש אליו ר' שלמה חיים וסיפר לו את אשר ראה 'אבל הייתי ישן ואיך יכולתי להרגיש שהכיפה נפלה מראשי!?' התגונן הבחור. 'יש לי שאלה' השיב ר' שלמה חיים, 'אילו תוך כדי שינה היית מתהפך ונופל מהמיטה אל הרצפה, האם היית שם לב לכך ומתעורר, או שמא היית ממשיך לישון?' 'ברור שהייתי מתעורר מעוצמת כאב הנפילה' השיב הבחור. 'כיפה היא סמל היראת שמיים' הסביר לו הרב קסלמן 'אם העניין הזה חדור בתוכך אז לא יעזור גם אם תישן חזק ביותר, ברגע שתיפול לך הכיפה אתה תתעורר כי זה בוער בך ונוגע לך!' זו יראת שמיים".

איך אפשר לבדוק עניין כזה במהלך בירורים ופגישות הרי זה עניין שבין אדם לבוראו?

"ראשית כל, באמת יראת שמיים זה דבר שמסור לאדם מול בוראו ותלוי רק בו, כבר נאמר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". בכל זאת, ניתן לבדוק על ידי בירורים מדוקדקים (זה בסדר מותר לברר…) אצל חבריו לחדר. האם הוא מקפיד לישון עם כיפה? ציצית? נטילת ידיים ליד המיטה? מקווה בכל יום? היכן הוא מסתובב מחוץ לכותלי הישיבה? והכי חשוב מי הם חבריו הקרובים…

גם בפגישות ניתן לראות, האם כאשר אתם מדברים הוא מסתכל עלייך או על גופך…? באיזו צורה הוא פונה אלייך ואל המלצרית? בנימוס ודרך ארץ ואפילו קצת בושה (זה בסדר וחיובי!), או כאילו הוא מכיר אותך כבר שנים מהמכולת השכונתית…? אלו נושאים מעסיקים אותו? האם הוא אומר שיחה של הרבי מה"מ רק כדי לצאת ידי חובת אמירה או שהוא באמת מונח וחי בזה? במה עוסק רוב השיח שלו איתך, האם על חסידות ושאיפות לחיים חסידיים והקמת בית יהודי אמיתי או על התקדמות הטכנולוגיה במכשירים הסלולאריים בשנת 2013…? אל תבהלו" היא ממהרת להרגיע "מותר לדבר על מזג האוויר, השאלה על מה הדגש".

"ניתן גם לראות עד כמה הגבולות הפנימיים שלו חזקים וברורים. האם כאשר את שואלת אותו מה דעתו על אינטרנט פתוח או עיתונים שונים ומשונים בבית הוא מביע את דעתו לשלילה  או אולי אומר "מה שתגידי אחרייך…" (זה נחמד כשהבעל מסכים לקבל את רצון האישה אך בנקודה כזו שקשורה כל כך ליראת שמיים ומשפיעה על הבית מצופה שתהיה עמדה יציבה בנושא). נכון, ישנם מצבים אחרי החתונה בהם צריכים לשקול ולהתייעץ יחד כל מקרה לגופו, אך לפני חתונה נושאים מעין אלו צריכים להיות ברורים וחקוקים היטב שבבית חסידי לא שייך כאלה דברים".

"תרשי לי להוסיף" מבקשת חיה "גם אצל בחורות חייבת להיות יראת שמיים ושם זה נמדד על ידי הלבוש. כאשר בחורה לבושה בצניעות אז ניכר עליה כי היא יציבה בדעותיה ובהשקפתה ואם חלילה בגדיה גבוליים אז ברבות הפעמים גם עקרונותיה גבוליים… כאשר הבסיס של יראת שמיים והתקשרות לרבי חזק, אז גם אם יש ירידה אחרי החתונה – שכידוע חתן נקרא על שם 'נחות דרגא' – הרי שזה נותן את הכוח להמשיך הלאה ולא להתפעל מירידות וניסיונות שעלולות להופיע במהלך החיים.

מאחלת ומתפללת בשביל כולן להצלחה רבה!".

אומרים 'לא' לסטיגמה העדתית

אין ספק וזה כבר מזמן לא סוד כי בנות רבות מעדות שונות כואבות ומתקשות במשך תקופה ארוכה עד שמוצאות את זיווגן, אם זה בגלל היחס המזלזל שהן מקבלות מהסביבה כלפי עדתן, או בגלל סטיגמות ודעות קדומות אשר מזמן כבר אינן נכונות… במקרים רבים משפחות אפילו לא מוכנות לגשת להצעה בטענה ש"זה לא אותו דבר" ו"איך בכלל אפשר להסתדר עם מישהי ממנטאליות שונה?"

נפתח בשניים ממכתבי הרבי מה"מ בנושא, אשר בכולם רואים בבירור את ייחסו המכבד לעדות השונות בכלל ולנישואין ביניהם בפרט:

"בנוגע לשאלתו… אודות שידוך עם הבאה ממשפחה ספרדית, הנה כפי שמתאר במכתבו היא משפחה שומרי תורה ומצוות ולכן כדאי לקרב הדבר… וכפי הידוע לנו ממשפחות ספרדים הרי העניין דטהרת המשפחה אצלם בהידור, ובנוגע להוריו שיחיו הנה יכול להרגיע את רוחם כי בשנים האחרונות נערכו כמה שידוכים משפחות אשכנזים וספרדים ושני הצדדים שבעי רצון" (אגרות קודש ח"ח עמ' ע"ה).

"מובנת התמי'ה לסגנון כתבו, ששידוך עם בנות אחינו בני ישראל הספרדים הרי זה בגדר נחות דרגא ח"ו וח"ו" (אגרות קודש ח"כ ע' רכז).

ראיינו עבורכן את י. מהדרום – רעייה ואם מסורה להפליא – אשר מסכימה לשתף אותנו מעט מהתקופה הקשה אותה עברה כבחורה עד שזכתה, ברוך ה', להקים בית יהודי-חסידי.

האם תוכלי לשתפנו מחוויות תקופת השידוכין שלך?

"אוהו" היא נאנחת, "נגעת בנקודה קשה ביותר שקשה לי לחזור אליה, אך לטובת הקוראות אספר. עכשיו זה מאחוריי ברוך ה'. אך כשהייתי בתוך החוויה הזו היה לי קשה מאוד! זה פשוט ללכת עם תחושה שאני עוף מוזר שאין לו חלילה זכות קיום".

והיא מתחילה לספר: "נולדתי למשפחה חבד"ית חמה ויראת שמיים. הורי שיחיו עלו מגורזיה עוד לפני הולדתי. שם, הורי וכן סבי וסבתי שמרו את מצוות התורה קלה כבחמורה מתוך מסירות נפש וגבורה יהודית עצומה, וחינכו את ילדיהם ליראת  שמיים אמיתית. כל שנות לימודיי החל מהגן וכלה בסמינר היו במוסדות חב"ד על ברכי החסידות. השתדלתי להיות חסידה נאמנה ולקיים את רצון הרבי במלואו. כל שאיפתי הייתה להקים בית יהודי חסידי עם בעל חסיד, ירא שמיים ולמדן ולהקים דור ישרים כמו שסבי וסבתי קיוו.

הגעתי לגיל השידוכים בתפילה ותקווה ואז החלו הקשיים. ברגע שמשפחת הבחור הייתה שומעת את שם משפחתי מיד היו עונים: "זה לא שייך", "לא בשבילנו"… עוד בכלל לפני ששמעו עלי! רק לפי השם המסגיר! לצערנו הדבר חזר אצל רוב משפחות אנ"ש. כך חיכיתי עם הרבה תקוות, אכזבות וחוסר אונים עד גיל 28 שאז זיכה אותי ה' להתחתן עם בחור חסידי (ולא מעדתי).

נכון, אני מאמינה שה' מסובב את העניינים והייתי צריכה לחכות עד לגיל זה, אך אין ספק כי הקהילה צריכה מצידה לעשות את כל המאמצים כדי שבחורה תקים את ביתה בעיתה ובזמנה ומתוך שמחה".

עכשיו לאחר שכבר את נשואה. איך את מרגישה עם זה?

"אני יכולה לומר שדבר אחד לא הבנתי ועד עכשיו אין לי מענה לזה – איך משפחות שמקושרות כל כך לרבי ולהוראותיו ומקרבות את כל עם ישראל מתנהגות בצורה כזו ברגע שזה מגיע לצלחת שלהם?! הרי הרבי דיבר עשרות פעמים בעד נישואים כאלו והבטיח שאין מה לחשוש. בעלי יכול להעיד" היא מחייכת…

"לפעמים הקב"ה מתכנן לנו אחרת ואם ישנה הצעה טובה מעדה אחרת ולאחר בירורים נראה שיכול להתאים ורק העדה היא זאת שמעכבת אין צורך להירתע. אני מכירה בחורה שלא הסכימה בשום אופן להתחתן עם בחור ממוצא ספרדי בגלל סטיגמות קדומות ולאחר פגישות מרובות שעלו בתוהו היא החליטה לנסות להיפגש. תוך פגישות מועטות הם החליטו להינשא בשמחה גדולה משני הצדדים – היא פשוט ראתה שהסטיגמות לא נכונות והם חיים באושר אמיתי והערכה רבה. סיפורים כאלו לא חסר".

האם יש לך מסר ותובנות להעביר לקוראות?

"בהחלט! בחורות, אל תבואנה לפגישה עם אקסיומות לגבי דברים חיצוניים ולא מהותיים לבניית בית חסידי – כמו עדות, גיל, גובה וכדו'. להיות קצת ב'ביטול' ולתת להקב"ה להוביל את העניינים.

ובהגיעכן לפגישה נסו להשאיר לרגע את עניין העדה בצד, ובדוקנה לעומק את הבחור מכל ההיבטים האחרים, אם הכול נראה מתאים ו'החיסרון' היחיד זה רק העדה, אפשר לבדוק עד כמה הוא חזק במנטאליות העדתית, האם הוא ממש חי אותה או שלא מונח בזה? האם אלו דברים שמפריעים לחיים או אולי להפך, אולי הוא מביא אתו דווקא את הדברים החיוביים?!

צריך לזכור שלכל אחד יש דברים טובים שרוצה לקחת מבית הוריו לחיי הנישואין ויש דברים שממש לא שייכים אליו… אני חושבת שהנושא המנטאלי העדתי חזק יותר באלו שאינם שומרים כרגע תורה ומצוות. כי הם מנסים להחזיק את התורה על ידי מנהגים שונים. אך אצלנו המנטאליות היחידה היא שאנו חסידי הרבי! מנטאליות שהיא בלב ובנפש! והאם לא זה העיקר?!

לאמהות אני מציעה – תנו צ'אנס! אל תפחדו! אולי ידברו עליכם יום-יומיים וישאלו איך העזתם, אך זה יעבור ואחר כך כולם יווכחו שצדקתם והזוג מאושר.

כל חסידת חב"ד שקשורה לרבי צריכה להיות חדורה במסר שהרבי מה"מ מוביל אותנו תמיד – לקבל באהבה גדולה כל אחד וקל וחומר מי שהוא כבר חסיד ומתנהג כחסיד אמיתי! אני יכולה לומר שמשפחות שהגיעו לתובנה ומסתכלות ב"עיניים" חסידיות על הנושא, ניגשות בצורה אחרת וזוכות לראות דורות של ילדים ונכדים חסידיים ומאושרים.

לבחורות מהעדות השונות אני אומרת: תתפללנה ואל תתייאשנה. לכנה עם ראש מורם ובסופו של דבר זה יגיע! נצלו תקופה זו לאתגרים חדשים ולסיום עבודות ולימודים, כך הזמן יעבור יותר במהירות ובעזרת ה' גם בקלות!

מהשדכניות אני מבקשת: כבדנה בחורות מעדות שונות, הן לא סוג ב'! לא צריך להציע בחורים שלא מתאימים להן רק בגלל מוצאן. זכורנה, אתן עובדות עם נשמות! הבחורה הולכת עם תקווה ותפילה ומגלה שאין אף קשר שולי בינה לבין הבחור בהשקפת החיים… אל תתביישנה גם להציע למשפחות בחורה מעדה אחרת, אם תלכנה עם ביטחון – אתן בעזרת ה' תצלחנה!"

ברומטר ל"משיכת הלב"

אחד הדברים שהרבי מדגיש בהדרכת חתנים וכלות זה 'משיכת הלב'. לא אחת אנו מוצאים עצמנו מבולבלים עד כדי קושי בהחלטה. הגב' יפה קדוש משפיעה ומחנכת בבית רבקה מתייחסת לנושא, ונותנת כלים מעשיים לבחינת 'משיכת הלב' במהלך הפגישות.

מה משמעותה של 'משיכת הלב' ומה ההבדל בינה לאהבה?

"ניתן לראות כי במכתביו הקדושים של הרבי מה"מ לא מופיע הביטוי 'אהבה' ביחס לקשר שאמור להיבנות בפגישות אלא 'משיכת הלב', זהו סימן שבשלב זה היא עדיין לא צריכה להופיע. כאשר מדברים על אהבת ישראל הביטוי אהבה מתאים, כיוון שאהבה פירושה נתינה – לתת ולהעניק לזולת. אך בקשר הנרקם בפגישות אמורה להיות 'משיכת הלב' שפירושה – משהו פנימי ועמוק בלב המעוניין בקשר עם השני ומוכן להקים איתו משפחה ולחיות יחד לאורך ימים (כמובן מדובר על משיכה הנובעת מיראת שמיים ולא מתוך שאיפות/תאוות הנפש הבהמית בלבד).

יש לזכור כי אהבה אמיתית בין שני אנשים שונים היא דבר שנבנה והיא אינה יכולה להגיע לפני הנישואין אלא אך ורק לאחריו. לכן, בפגישות מצפים לניצנים ראשונים של נעימות יחד אשר יאפשרו לנו לפתח בעתיד אהבה אמיתית. כמובן שניצנים אלו חיוניים והכרחיים ובלעדיהם לא ניתן בשום אופן לסגור שידוך!"

כיצד ניתן לבחון האם ניצנים אלו קיימים?

"ניתן לבחון זאת לפי הרצון להמשיך והציפייה לפגישה הבאה, היזכרות נעימה במדובר, יכולת לדמיין אותו הולך לצידי וכדו'. כמובן, לא הרגשה חד פעמית אלא הרגשה שמלווה אותי לאורך כל הפגישות".

מה את מציעה כאשר לא ברור מהי התחושה ובחורה מרגישה שהיא 'ניטרלית'?

ראשית, במקרה שבחורה ממש לא מרגישה רצון להיפגש שוב, אין טעם להמשיך. אך ישנם מקרים בהם צריך לברר עם משפיעה או דמות קרובה מהי בדיוק ההרגשה: האם מדובר בפחד להחליט או חוסר נעימות ואפילו דחייה כלפי מדובר. ראיתי מקרים רבים בהם המעומד/ת עברו את כל שלבי הפגישות – הייתה התאמה, מצאו חן וגילו התעניינות בנושאים משותפים וכשהגיעו לשלב ההחלטה אחד הצדדים נסוג אחור…

 הסיבה העיקרית זה הפחד מלהחליט; או חשש וחרדה מהבלתי נודע; חוויה לא נעימה מהעבר שמרתיעה אותנו להקים משפחה, או הרצון לדחות את ההתמודדות לפעם אחרת. יש בחורות שמטבען מתקשות בקבלת החלטות ולפעמים גם יהרהרו אחרי ההחלטה האם הייתה נכונה או לא – אין להיבהל מכך, אלא להבין שעבורי הרגשה כזו עלולה להופיע גם עם מדוברים אחרים. במקרה כזה חובה להתייעץ ולא להשאיר את הדברים כמו שהם" (לפעמים התייעצות קטנה יכולה לעזור בצורה משמעותית – מ.ר.).

כשבחורה מתקשה להכריע מהי הרגשתה, כדאי ליישם את עצת הרבי לקחת פסק זמן, ובלשונו הק': "כשאין ברור היחס להצעת שידוך – אחת מהעצות לבירור היא: להפסיק הפגישות וההתכתבות למשך זמן ולהבחין איך זה פועל על יחסה וההרגש". (אגה"ק חכ"ז עמ' קפב)

בזמן זה ניתן בעזרת משפיעה להתבונן במעלות המדובר (כמובן תוך התייחסות לחסרונות) ולראות האם ההתבוננות מעלה ומעוררת אצלי את הרגש, ככתוב בתניא שעל ידי ההתבוננות מתעורר הרגש.

אפשרות שנייה היא פגישת הרפיה. פגישה זו לא תהיה לשם סגירה או בירור אינפורמציה, אלא הידברות ברמה של חברים והיא תגיע רק לאחר מספר פגישות בהם כבר אספתי את הנתונים על תכונות הבחור ויראת השמיים שלו. פגישה כזאת מסוגלת לשנות את צורת ההסתכלות ואף את ההרגשה לכאן או לכאן".

העיקר שנזכה תיכף ומיד לקיום הייעוד "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה".

כלים. כביסות. גיהוצים. ארוחות. הלבשות. מקלחות. ילדים משועממים. חשבון הבנק שבקיץ עולה לשמים. קיפול ועוד קיפול, שרי נפלה וקיבלה מכה. דם. פלסטר. עוד קיפול ועכשיו טלפון. מי בכלל מוצא זמן לנשום? חופש? מאיזה כיוון? אולי אני כן יודעת. חופש מלימודים, חופש מתעסוקה חופש מחת"ת. חת"ת!! עוד לא אמרתי חת"ת היום!! איזה חת"ת??? תפילה!! כבר ארבע בצהריים ועוד לא התפללתי שחרית!! צילצלתי ליעקב- מותר להתפלל שחרית בארבע? גם חני נפלה וקיבלה מכה. ומענדי התקשר מהקעמפ, רבקי שניסתה להכין עוגה לכלכה את כל השיש ועכשיו שאלה עוד יותר גדולה- מותר להתפלל שחרית בחמש??

אני שומעת את דבורי מהחדר השני מסבירה לשחר- המקורבת על מעלת אמירת שיעור הרמב"ם היומי. אני?? מאיפה אני ימצא זמן??

בכלל לאחרונה אני מוצאת את עצמי חייבת. הרבה חובות. חובות לה', לרבי, לילדים, לעצמי! האלוקית שלי משוועת לאיזה טיפה של משהו אלוקי! אין! מתי פעם אחרונה דיברתי עם המשפיעה? אולי זה באמת רעיון. ניצלתי את השקט מפלסת את דרכי בין הר המשחקים והגעתי אל הטלפון. המשכתי בהשלטת ה(אי של) סדר ושומעת את המשפיעה עונה. אני שופכת את כל התסכול שלי על מצבי הרוחני הירודועל כל החובות. והמשפיעה בוחרת דווקא בשיחה.

***

פרשת ראה נקראת בסמיכות לחודש אלול. ויש קשר בין הפרשה לזמן בו היא נאמרת – בפרשת ראה מדובר בין השאר על שנת השמיטה- שנת השמיטה משמטת את החובות שהיו לנו במשך השנה. את החובות היא משמטת בסופה. כמו ששנת השמיטה משמטת חובות בגשמיות כך זה גם ברוחניות.

אני תוהה. את החובות שלי? היא ממשיכה:

הקב"ה משפיע על כל יהודי שפע מידו הרחבה "בני חיי ומזוני רויחי" אבל שפע זה ניתן כהלוואה כמאמר רז"ל "החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללות יבוא וילווה"

עכשיו המצב רוח שלי יורד עוד יותר למטה. בטח בהלוואה. כמה זמן לא שילמתי את החוב? וזה לא רק חובות התפילה, החת"ת, הרמב"ם, השיחה, החסידות וכו' זה גם חובות של בני חיי ומזוני!! אני מחזירה את החובות של ההלוואה הזאת?

-איך בכלל מחזירים הלוואה של בני חיי ומזוני? אני שואלת

זה תלוי מה לווית!! עונה המשפיעה ומסבירה:

אם המדובר הוא בבנים שנתן הקב"ה ליהודי הוא צריך להחזיר לו את ההלוואה ע"י שמחנך אותם כפי שה' רוצה, אם מדובר בחיים ארוכים מתוך בריאות צריך לנצלם לעבודת ה', אם זו פרנסה ברווח צריך לתת צדקה-

– הופה! לחנך!! אני כבר לא משתלטת על מה שקורה בבית! לנצל כל רגע לעבודת ה'? איזה ניצול! אני לא מצליחה לנצל אפילו רבע שעה מהיום לעבודת ה'. צדקה- לפחות בזה אני בסדר, פחות או יותר.

המשפיעה נזעקת: את לא מנצלת אפילו רבע שעה לעבודת ה'? כל הכביסת שלך, הניקיונות, הבישולים- הכל זה עבודת ה'!!! כמו הכהן הגדול בבית המקדש!! אל תכניסי את עצמך לדיכאון! תרגיש דווקא את המעלה שלך!! כהן גדול- בבית המקדש הפרטי שלך!! וחוץ מזה-

ה' מכיר אותנו, הוא יודע שאנחנו מסוגלים ללוות וללוות ולקבל עוד ועוד שפע ולבסוף לא יהיה במה להחזיר לכן נתן לנו את שנת השמיטה. החובות נמחקים!!

-עכשיו לא שנת שמיטה! אני אומרת ועיון קצר בלוח השנה במחשב מראה לי שגם שנה הבאה לא. רק בשנה שאחרי.

-נכון. קודם כל- הנה יש לך למה לחכות אבל אל תשכחי שהשמיטה משמטת רק בסופה! זה רק עוד שנתיים. ובשנתיים האלה את יכולה להמשיך ולפרוע את החוב!

לכל סוחר יש זמן קבוע שבו הוא עורך מאזן. הוא לא יכול לערוך את המאזן כל היום אחרת הוא לא יוכל לנהל את מסחרו. הוא מחשב את הרווחים בסוף היום, בסוף השבוע, בסוף החודש ובסוף השנה ככה גם ברוחניות-

בסוף כל יום- קריאת שמע שעל המיטה בערב שבת- חשבון על מעשינו בשבוע החולף, גם בערב ראש חודש ובחודש אלול- על כל השנה כולה – לבדוק מה מצב החוב, כמה לווינו וכמה עוד לא החזרנו.

-אז הנה- אני מודיעה למשפיעה- במבט אל כל השנה שחלפה אני רק חוטפת יאוש!! לא רק שלא החזרתי את החובות אלא לוויתי עוד ועוד ולא החזרתי!!

– צריך להשתדל לשלם את החובות ולא לסמוך על כ ששנת השמיטה תשמיט את החוב, "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו" אבל אם לא הצלחנו, לא להתייאש!! השביעית תשמט את כל החובות הישנים!

אוקי. אני לא מתייאשת. מה תכל'ס? אני שואלת את המשפיעה

– קחי על עצמך החלטה קטנה של חשבון נפש. כשאנחנו מחושבים – זה תמיד עוזר. אולי קריאת שמע שעל המיטה?! היא מציעה אני לוקחת. בכל זאת- אלול מתקרב- חשבון נפש…

מותשת

ישועה מבקשת

הלומת אור מחפשת

רואה ת'צמי פורשת

פתאום מגיע איזה ילד

שולף ציצית מתחת לבגד

אומר פסוק בקול רם

ומכריז שהרבי חי וקיים

אז מה יותר מזה אני צריכה?

קצת התמסרות, אהבה ושמחה

אבל אולי אני בכלל לא כלי

וסתם אומרים לי: "חוסיד, תוכלי…"

אלופה – סתם מילה,

מישהו החליט שאת הפוטנציאל גילה

אך אני לא כל כך מאמינה

כי בכל זאת אני איתנה

בדעתי כי זה בלתי ניתן

אבל הילד במוחי כל הזמן

מכריז 'יחי', לא מפסיק לשיר

את קצב פעימות ליבי מגביר

רגע… שנייה… בגלל חולשה זמנית

אפסיד כזו הזדמנות נעלה וערכית?

אין כזה דבר, אני שליחה של המשיח!

אלמד כעת את החייל ת'יצר לנצח!

תחילת העבודה

עוד לפני שמתחילים באיפור עצמו, אני בודקת את מבנה הפנים וסוג העור של עירית.

1 מריחת קרם לחות

שלב חשוב בכל יום. הנחתי חמש נקודות של קרם לחות (מצח – אף – סנטר – 2 לחיים) ומרחתי בצורה שווה. (טיפ: מומלץ להניח קרם לחות עם מקדם הגנה, בכל ימות השנה).

2 נקודות מייק אפ

בדומה לקרם הלחות, הנחתי חמש נקודות של מייק אפ בגוון פנייה של עירית. את המייק אפ מרחתי עם מברשת מייק אפ על כל שטח הפנים. (טיפ: ניתן למרוח בעזרת ספוגית לחה או על ידי כריות האצבעות).

3 מייק אפ

לקבלת מראה מואר יותר, מרחתי את המייק אפ גם על השטח העליון והתחתון של העיניים. בשלב זה אני דואגת שהמייק אפ יכסה באופן אחיד וחלק את כל הפנים. (טיפ: אפשר להניח קונסילר סביב העיניים, אך במידה והמייק אפ מצליח לכסות כהויות, אין צורך להוסיף קונסילר).

4 פודרה

קיבעתי את המייק אפ בעזרת פודרה שקופה בגוון העור ודאגתי שלא יהיו חלקים מבריקים על הפנים. (טיפ: אפשר להניח פודרה בעזרת מברשת או כרית פודרה).

5 סומק

הנחתי סומק בגוון מוקה על תפוחי הלחיים. (טיפ: כדי למצוא את המקום המדויק לך, חייכי והניחי את הסומק על התפוחים לכיוון הרקות).

6 הנחת צללית קרם

הנחתי צללית בהירה בגוון שמנת על עצם הגבה ובחלק הפנימי של העין (בצמוד לאף). בנוסף, עם מברשת סינטטית, הנחתי על כל שטח גלגל העין צללית קרם עדינה בגוון ורוד עתיק. (טיפ: ניתן למרוח צללית קרם גם בעזרת כריות האצבעות).

7 צללית אבקה מבריקה

הוספתי צללית אבקה מבריקה בטפיחות מעל צללית הקרם. צללית אבקה מבריקה משדרגת כל צללית רגילה למראה מבריק וזוהר. (טיפ: אפשרי להניח צללית אבקה מבריקה בלבד ללא צורך בבסיס של צללית קרם למראה טבעי ומעט מבריק).

8 תיחום עיניים

תחמתי את קו הריסים העליון והתחתון בעזרת מברשת תיחום דקה וצללית חומה כהה. דאגתי להתחיל מזוית חיצונית כלפי פנים, לכיוון האף (טיפ: ניתן לקחת צללית עם מברשת מעט רטובה וליצור אייליינר כהה ודק).

9 מעגל ריסים ומסקרה

לאחר הנחת הצלליות, עיגלתי את הריסים, ומרחתי מסקרה חומה על הריסים העליונות ומעט על התחתונות.

10 שפתיים

במקום להשתמש בשפתון, הנחתי עיפרון שפתיים (תוחם) בצבע טבעי על כל השפתיים ומעל הנחתי גלוס בגוון טבעי חום.

אחרי
זוהי הדרך הטובה והמהירה לאיפור פנים שלם.
נכון, לא תמיד יש לנו את כל הזמן הדרוש כדי להשיג אותו ולפעמים, בעיקר בבוקר, הוא לא נדרש. לכן, אני ממליצה לכן בימים עמוסים יותר להסתפק בשלבים 1-6 של התהליך בתוספת מעגל ומסקרה. 

נאמר זאת כך: בשבילי להתלבש יפה זוהי העבודת ה' שלי. לעמוד במראה, להסתרק, להתאים בגדים לצבעים המדויקים ביותר ולדייק את האיפור והאיילינר, זה לא סתם גנדורים, אלא עבודת ה' ממש.

כל חיינו חינכו אותנו לנהוג בצניעות. עוד מקטנותנו נהגנו לכסות כל פינה, להסתיר, להצניע. לנהוג כבת מלך שכל כבודה פנימה. לא ללבוש אף בגד שמחצין. העדפנו את הבגדים הפשוטים, הצנועים, הפחות קורצים.והנה הגיע השלב שהפנימה הזה הוא גם לבעלך ולא רק לעצמך.

הגיע שלב שבו עליך להיות נאה, מכובדת, וכן כן פשוט יפה! זה שלב אחר, שלפעמים קשה לנו להתרגל אליו. שלב שבו כל מה שהורגלנו עד עכשיו מקבל פנים חדשות בכל הקשור לבעל.

נכון כמובן שחייבים גם היום שהכל יהיה בגדרי הצניעות ולפי כל כללי ההלכה. אין חלילה אף מקום להקל ראש בקבלות טובות להן הורגלנו עד היום. אלא שכיום הפרופורציות משתנות. ובין פאה ארוכה וחצאית קצרה, לבין חולצת תיכון מכופתרת, המרחק גדול ויש עוד מספיק מרחב באמצע לתמרן. לא מחוץ לגדרי הצניעות, אלא דווקא בתוך גדרי הצניעות, אבל גם בגדרי היופי הנשי המושלם!

במשך כל הדורות נהגו נשות ישראל להתנאות לפני בעליהם. חכמנו ז"ל אמרו כי "אישה זו חומה" – כיון שהיא מגנה על בעלה מלהביט באישה אחרת. נשות התנאים היו מתקשטות והולכות במיטב בגדיהם לרחוב כדי לקבל את בעליהם, שלא יתנו עיניהם באישה אחרת חלילה.

אם עד היום ידענו שאנו לא צריכות להתעסק יותר מידי בלבוש ובחיצוניות, היום יש להופעה החיצונית מקום אחר לגמרי. אולי עד היום הרשנו לעצמנו לפעמים הופעה מרושלת ולא מטופחת – היום הכללים השתנו. היום הופעה בלתי מסודרת פירושה חוסר כבוד ביחס שלי אל עצמי כאישה וביחס שלי למה שאני מבטאת כלפי בעלי.

אז אצלי זו לא סתם התגנדרות – זו עבודת ה'!

יש לכן טור, רוצות לחוות דעה? שלחו אלינו במייל: [email protected]

כשהרבי מסכים לשידוך

לזאל ב-770 נכנסה בצעדים מהירים אישה כעוסה. היא ניגשה לבנה שלמד במקום וסטרה לו קבל עם ועדה, תוך שהיא אומרת: "בשום אופן לא תתחתן איתה!"

הבחור שתק מקיים בהידור את מצוות כיבוד אם, אך חבריו ניגשו אל האם שיצאה החוצה כדי לברר את פשר כעסה.

התברר כי הורי הבחור שייכים לחצר חסידית – לא חב"דית, ובכל זאת שלחו את בנם ללמוד ב-770. משהגיע לפרקו הוצעה לו הצעת שידוך. הוא שאל את הרבי האם להיפגש ונענה בחיוב. לאחר מספר פגישות, כשרצה הבחור "לסגור" את השידוך, הוריו התנגדו לכך בתוקף.

הבחור שאל על כך את הרבי, והרבי ענה כי לפי ההלכה בשני תחומים אין חובה לשמוע בקול ההורים: לגבי מקום לימודים ולגבי שידוך. כיוון שכך, הבחור הודיע להוריו כי יש לו הסכמה מהרבי להינשא. הם מצדם הודיעו כי לא יגיעו לחתונה, אך האיומים לא שינו את דעת הבחור.

חברי הבחור הציעו להורים לפנות לרבי בעניין. ההורים חשבו שזה רעיון טוב, הם קיוו שכאשר יסבירו לרבי את עמדתם, הרבי יסכים איתם ואז הבחור יבטל את השידוך. נכנסו ההורים למזכירות, וביקשו מהרב גרונר להיכנס ליחידות. התורים ליחידות נקבעו חודשים מראש, אך המזכיר שהבין את תכיפות העניין, סידר להם תור דחוף כיומיים אחר-כך.

לאחר היחידות הקצרה, יצאו ההורים, והאם הודיעה כי היא מסכימה לשידוך. לשאלת אחד הבחורים הסבירה: "נכנסנו ליחידות והסברנו לרבי את כל הנימוקים להתנגדותנו לשידוך. הרבי ענה: 'כששואלים אותי לגבי שידוך, אני בודק את כל ספרי השידוכים למעלה, וכשאני רואה שאין שום מניעה, אני עונה בחיוב. כך גם לגבי השידוך של בנכם'."

האם המרוגשת סיימה את הסיפור והוסיפה:

"הצדיק עלה למעלה ועבר על כל ספרי השידוכים, ובדק ואומר לנו שאין שום התנגדות בשמיים, אם כך, מי אנחנו שנתנגד?"

המזכיר, הרב גרונר, שסיפר סיפור זה הוסיף:

"הנהגתו של הרבי מאופיינת ב'הצנע לכת'. כשהרבי אמר למשפחה שהוא עולה למעלה לבדוק את ספרי השידוכים, הרבי שינה ממנהגו וגילה מעט מכוחותיו כדי להשכין שלום במשפחה".

(על פי "סיפורים מחדר הרבי" עמ' 55-57)

כשלא מתייעצים עם הרבי…

אחד מחסידי הצמח צדק נכנס לישיבה מסוימת ועקב אחר הבחורים הלומדים. אחד מביניהם מצא חן בעיניו במיוחד. גם ראש הישיבה אמר שמדובר בעילוי של ממש, אך עד עתה סרב לכל הצעות השידוך. החסיד שכבר הספיק לעבור בישיבות רבות בחיפושים אחר חתן לבתו, רצה בכל מאודו לקחת את הבחור כחתן. משהסכים הלה להצעת השידוך, לא ידע האב את נפשו מאושר. רק פרט אחד שכח אבי הכלה: הוא לא התייעץ עם הרבי ה"צמח צדק" ולא ביקש את הסכמתו לשידוך.

רגעים ספורים לפני החופה אמר החתן לחמיו: "דע לך כי יש לי אחים". שמחת החתונה השכיחה ממנו את ההערה התמוהה. למגינת לב, כבר בשנה הראשונה לנישואים הלך החתן לעולמו, והותיר אחריו את האלמנה הצעירה ללא ילדים.

לפי ההלכה, במקרה כזה אם יש לחתן אח עליו לתת "חליצה" לאלמנה על מנת שתוכל להינשא שנית. אבי הכלה נזכר לפתע בדברי החתן לגבי אחיו, אך לא הייתה לו כל דרך לאתרם.

בצר לו, פנה לרבי ה"צמח צדק" לבקש את עזרתו. הרבי נזף בו על כך שלא התייעץ עימו לגבי השידוך, אך הפנה אותו לכפר בו יחפש את אח חתנו המנוח.

משהגיע החסיד לכפר, גילה לתדהמתו כי רק גויים מתגוררים במקום, כל חקירותיו ודרישותיו לגבי יהודי הגר במקום הגיעו למבוי סתום.

מכיוון שנשלח על ידי הרבי, הוא לא התייאש, אלא החל לעקוב אחר תושבי הכפר. אולי אחד מהם הינו יהודי המתחזה לגוי? אך גם כשהיה נראה לו כי איתר אחד כזה, הכחיש הלה את העניין מכל וכל. גוי גמור הוא, כך טען, ואין לו כל קשר לעם היהודי. רק לאחר שהחסיד ציין שנשלח על ידי הרבי ה"צמח צדק", שינה האיש את עמדתו, ואישר שאכן הוא יהודי, אחיו של החתן המנוח.

אולם הוסיף כי יש לו אח מבוגר יותר שעליו לתת את ה"חליצה" על פי דין. הוא הדריך אותו לחפשו בעיר אחרת.

כאן כבר היה מיודענו מנוסה יותר. הוא זיהה בקלות יחסית את האח שהיה גם הוא נראה כאחד הנוכרים, כאשר הוא שב והצהיר כי אינו יהודי, סיפר לו כי נשלח על ידי הרבי. גם כאן השיטה הוכיחה את עצמה, והלה אישר את עובדת היותו יהודי, אחיו המבוגר של החתן המנוח. הוא אף הביע נכונות לערוך "חליצה".

מיהר החסיד להביא את בתו לעריכת הטקס, ובסיומו לא שכח לנסוע להודות לרבי ה"צמח צדק". אמר לו הרבי: "בזכות המאמצים הרבים שהשקעת בחיפוש חתן תלמיד חכם לבתך, ובזכות מסירות הנפש שהייתה לך על כך, זכית לראות שלושה צדיקים נסתרים".

(על פי "שמועות וסיפורים" חלק ב', עמ' 187-188)

כשמשתדכים עם הרבי…

הרבנית שיינע, אשת אדמו"ר האמצעי הייתה בתו של אחד מחסידי האדמו"ר הזקן שהיה מלמד ואב לחמש בנות. פעם כשנכנס ליחידות, שאלו הרבי: "מדוע אינך מחתן את בנותיך?" ענה החסיד: "איש אינו רוצה להשתדך איתי בגלל שאני עני מרוד". אמר לו הרבי: "אני אשתדך איתך ואחר כך רבים ירצו להשתדך איתך".

(שיחת י"ג שבט ה'תש"ד, ספר השיחות של הרבי הריי"צ בלשון הקודש, עמ' ס'.)

שידוך כסגולה לרפואה

"סע אל הרבי המהר"ש ובקש את ברכתו" אמרה האישה. "מה יש לנו להפסיד?" אך הבעל בשלו: "ביקרנו אצל טובי הרופאים והם לא הצליחו לרפא את בננו. מה יוכל הרבי להועיל?" שיחות מעין אלו התנהלו בבית כמעט מדי יום. הילד שמואל, היה משותק ברגליו מלידה, ואימו שהגיעה מבית חסידי ידעה כי הרבי המהר"ש יוכל לעזור לבנה. היא סיפרה לבעלה שוב ושוב סיפורי מופת על הרבי. השנים חלפו, הבן המשיך לסבול והאב לא היה יכול יותר להישאר אדיש מול הפצרות אשתו וניאות לנסוע לליובאוויטש.

הוא ציפה שהרבי מהר"ש יברך את בנו, אך עצת הרבי הפתיעה אותו מאוד. הרבי אמר לו שעליו למצוא שידוך לבנו וכך יתרפא. הוא אף הדריך אותו לפנות לנערה יתומה ענייה, לקנות לה מתנות רבות ולשכנע אותה להינשא לבן המשותק. הרבי רשם את שם הילד לפניו ובזאת תמה היחידות.

האב נסע למינסק קנה שם תכשיטים והמשיך בדרכו הביתה. הוא החליט להציע את השידוך לנערה היתומה הגרה בביתו. התכשיטים הרבים פעלו את פעולתם והנערה הסכימה לבסוף לרעיון.

ימים מספר לפני החתונה, החלו בני הבית לבשל את הסעודה, ניחוח בשר התפשט בבית, והחתן ביקש לטעם מן התבשיל. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו שאכל בשר! מיד לאחר מכן חש שבאפשרותו להניע מעט את רגליו. טעימה נוספת מהבשר שיפרה את המצב, כך שלחופה כבר צעד על רגליו נתמך במלוויו. בחזור מהחופה המצב אף השתפר, ולאחר מכן הבריא והלך על רגליו כאחד האדם.

(על פי "שמועות וסיפורים" חלק ג', עמ' 192-193)

גם ה'מתנגד' מסכים לשידוך

קולות שבירה נשמעו מחדרו של ר' אברהם שיינעס. אביו רתח מזעם. הוא גילה במיטתו ספר חסידות! הנה נתגלה הסוד! בנו לומד חסידות בסתר! האב ה'מתנגד' שפך את חמתו על קרשי המיטה שחיש נשברו תחת מכותיו. לא פשוט היה לבן להמשיך לחיות בסביבה עוינת כל-כך, והוא הצטרף לקבוצת צעירים שברחו באישון לילה מן העיירה. ביער הסמוך המתינה להם עגלה והם נסעו בסתר לאדמו"ר הזקן. הבורחים השתמשו בתרגיל הסחה מתוחכם, כך שבני העיירה היו בטוחים כי הם נחטפו.

עבר זמן מה והסוד התגלה. אביו של ר' אברהם שיינעס פנה במכתב לאדמו"ר הזקן וביקש שבנו יחזור הביתה, אך הבן חשש לחזור. אם על ספר בלבד שברו את מיטתו מה יעשו לו לאחר שהפך לחסיד מן המניין?… לבסוף, שב לאחר התחייבות ברורה וכתובה שלא יפגעו בו. אמנם כולם כיבדו את התחייבותם ולא נגעו בו לרעה אך התייחסו אליו כמנודה ונזהרו לא לעמוד בקרבתו…

גם בתנאים אלו "חסיד יוצר סביבה". הוא הצליח לשכנע את אחד מתלמידי החכמים בעיר בצדקת דרך החסידות ודאג להפוך עוד מספר 'מתנגדים' לחסידים.

לאחר תקופת נישואין התאלמן, ואז הציע לו אדמו"ר הזקן לשאת את בתו הרבנית רחל. הוא ענה שכמובן הוא חפץ בכך, אך בכל זאת רוצה להתייעץ עם אביו. הוא ידע שאביו יסכים לשידוך ורצה לזכות במצוות כיבוד אב.

אביו ענה לו:

"כפי שאני מכיר את התקשרותך לרבך, היית שומע בקולו גם אם היה אומר לך להתחתן עם המשרתת שלו, וודאי שתרצה לשאת את בתו. והרי על פי ההלכה, אינך מחויב לשמוע בקולי בנושא זה, אם כן מדוע אתנגד לך, ואגרום שתעבור על דברי?"

וכך נשא הרה"ח ר' אברהם שיינעס את הרבנית רחל וזכה להיות חתן המלך במשך חמש שנים.

(מעובד על פי "בית רבי" עמ' 117-120)

למי קנה הרבי מתנות?

הרבי הרש"ב נהג לנסוע לחו"ל לצורך עניני הכלל ולקחת עימו את בנו הרבי הריי"צ. באחת הפעמים, היו במלון והרבי הרש"ב נח את מנוחת הצהריים. בנו שם לב כי משהו לא רגיל מתרחש ואביו שרוי כעת כאילו בעולם אחר. גם בקומו – לאחר זמן רב – היה ניכר שקרה משהו אך הוא לא הסביר לבנו מאומה.

למחרת שאל הרבי את בנו אם יש ברשותם סכום מסוים – הרבי הריי"צ שהקופה הייתה אצלו – בדק וראה שאין להם את הסכום הדרוש ויצא להשיג הלוואה. כשחזר, יצא אביו מן המלון ואילו הוא נשאר בחדר. והנה, נשמעו דפיקות בדלת. היה זה שליח שהשאיר חבילות מחנות בגדים, חבילות שרכש הרבי הרש"ב. לאחר ששב הרבי הרש"ב למלון, הם נסעו יחד לפרשבורג על אף שעיר זו לא הייתה בתכנית נסיעתם המקורית.

בהגיעם לעיר, עצר הרבי הרש"ב צעיר יהודי ושאלו לכתובת בית מלון מסוים. הבחור ענה בקוצר רוח: "אני ממהר, לכו ישר ואחר כך תשאלו עוד מישהו". הרבי הוכיחו על התנהגותו באומרו: "אתה רואה שבאנו מתחנת הרכבת ואנחנו זרים בעיר, מדוע שלא תעזור לנו?" הצעיר התנצל, הסביר בפירוט את הדרך והוסיף כי בעל בית המלון נפטר בימים אלו והאלמנה ושלוש בנותיה יושבות "שבעה". הסתבר כי שעת פטירתו של האיש זהה הייתה לשעה בה הרבי היה נראה כאילו במקום אחר.

הרבי ובנו הגיעו למלון ואכן בני המשפחה ישבו "שבעה" אך המשרתים נתנו להם חדר לאירוח. מאוחר יותר יצאו הרבי ובנו לטיול בעיר. הם נכנסו לישיבה והרבי התפלפל בלימוד עם הבחורים במיוחד שוחח עם שניים: זה שפגשו ברחוב ובחור נוסף. בשובם למלון קיים הרבי את מצוות ניחום אבלים, ואחר אמר לאלמנה שעליה לשדך את בנותיה. האלמנה ציינה את הקשיים העומדים בפניה, אך הרבי השיב כי יש עימו בגדים עבור כלה וכן את הציוד הדרוש. הוא הציע כשידוך לשתי הבנות הגדולות את שני הבחורים עימם שוחח בישיבה. השידוכים יצאו לפועל והרבי נסע מן המקום.

כחמש שנים מאוחר יותר עבר הרבי הריי"צ בסמוך לפרשבורג ונכנס לעיר כדי להתעניין איך הסתדרו הזוגות ששידך אביו. הוא הגיע לבית המלון שם התגוררה הבת הצעירה ביותר. היא סיפרה לרבי כי אחיותיה הגדולות מאושרות, בעקבות השידוכים שעשה הרבי. בעלה של אחת מהן מכהן כרב ובעלה של השנייה – ראש ישיבה. היא – הצעירה יותר שלא שודכה על ידי הרבי – נשואה לאיש פשוט אך טוב.

(על פי "שיחות לנוער" כרך ו', עמ' 509-521)

השידוך הכי מהיר

לאדמו"ר האמצעי הציעו מספר שידוכים. הוא אמר שיבחר בשידוך שיוכל להתבצע במועד המוקדם ביותר. הרי הוא כבר משתוקק לשמוע את מאמרי החסידות שיאמר אדמו"ר הזקן בחתונה.

(על פי שיחת ש"פ וישלח י"ד כסלו ה'תשי"ד)

שידוך בגיל ארבע

כשהיה הרבי הרש"ב בגיל ארבע, אמר סבו הרבי ה"צמח צדק" להוריו שישדכו אותו. הוא הציע לבחור בנכדתו, הלא היא הרבנית שטערנא שרה. האחים – הרבי המהר"ש ורבי יוסף יצחק סיכמו זאת ביניהם וכתבו את ראשי הפרקים בסיון תרכ"ה. הם קבעו את החתונה לשנת תרל"ה – עשר שנים מאוחר יותר.

(על פי "ספר התולדות" של הרבי הרש"ב עמ' 7)

"הסתכל בשלשה דברים" – "הסתכל" דייקא, שמורה על העיון וההתבוננות בעמקה יתירה בענין הגאולה השלישית ובית המקדש השלישי ("שלשה דברים"), מתוך ציפייה והשתוקקות מיוחדת, "אחכה לו בכל יום שיבוא", שיבוא בכל יום, ביום זה ממש, ועל אחת כמה וכמה כשעומדים על סף הגאולה, שההסתכלות בשלשה דברים היא ביתר שאת וביתר עוז…

"ויהי רצון שמההסתכלות (עיון והתבוננות) בעניני הגאולה השלישית ובית המקדש השלישי ("הסתכל בשלשה דברים"), נזכה תיכף ומיד לראות הגאולה השלישית ובית המקדש השלישי בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש." (שיחת ש"פ ואתחנן, ט"ז מנחם אב ה'תנש"א)

אור השלהבות מרצד בבית. השלווה השבתית מחלחלת אל תוכך ומנטרלת בעדינות את לחצי השבוע… את מתיישבת על הספה, עיתון "עטרת חיה" בידייך, ושוקעת עמוקות בקריאה. רעש מוזר חודר למוחך ומנסה לתפוס את תשומת ליבך. הוא עולה וגובר, ולא נותרת לך ברירה אלא להרים את ראשך מהעיתון ולבדוק מה קורה כאן. הצופר של הדלקת נרות כבר זעק לפני כרבע שעה הרי. ובכלל, הרעש שונה. רעש רגוע.

המחשבה הראשונה שעולה בך זה משיח, ואת כמעט קופצת וצורחת. אבל פתאום את נבהלת – אולי זה היה בכלל רעם? או אולי דמיינת? בזהירות את פותחת את הדלת ויוצאת. את מביטה לשמיים ומנסה לראות. השמיים מכוסים בעשרות אלפי עננים. הם נראים קצת צבעוניים מלמטה. ולפני שאת מספיקה להתאושש – נוחת לרגלינו ענן צחור. את עולה על הענן מתוך תחושת ערפול. זה באמת קורה? זה באמת אני? על ענן?

ברגע שהגעת לגובה מספיק, את יכולה לראות את הענן הגבוה מכולם, שמוביל את המסלול. נשימתך נעתקת.

סעוון-סעוונטי נמצא שם. כל ההרגשות מתשרי עולים בך פתאום. ואת מתגעגעת כל כך הבייתה. לבית האמיתי האמיתי. להרגשה הזו שהנשמה פשוט משוחררת. ליד סעוון-סעווונטי – בזהב נוצץ, עומד עוד בניין. את מכירה אותו מהציורים. הוא גדול ויפה ומרשים. ובפתח – בין סעוון-סעוונטי למקדש – את רואה אותו.

כל עשרות אלפי הרגעים והשעות שחיכית כל כך לראות אותו, מצטרפים כולם עכשיו ומשתקים אותך. רגש בעוצמות שמעולם לא הכרת ממלא אותך, מטלטל אותך, ואת מתחילה לבכות. את מביטה מרחוק בעיניים פעורות, ולאט לאט חיוך בוקע על פנייך. אז זהו. הגיע הרגע.

ההמראה הסתיימה בין כך ובין כך, ושוב אינך רואה את הענן המרכזי.

כעת את כבר מבחינה בעננים מכל קצוות העולם. ענן אחד משך את תשומת ליבך – היו עליו שלושה עשר בתי חב"ד בקדמת הענן, ומאחוריהם בליל של צבעים וריחות. היה זה הענן מהודו. את כל העננים ריכז דגל משיח ענק, שנושא הקב"ה לקבץ את נדחינו.

מול סעוון סעוונטי חונים רבבות של יהודים. מעולם לא ראית כאלה כמויות. לא בהתוועדות ראש השנה אצל הרבי, ולא בכנסי י"א ניסן. היו שם יהודים ויהודים ויהודים ויהודים. ובצד השני – יהודיות ויהודיות ויהודיות. את מתחילה לראות פרצופים מוכרים, אבל את עדיין מדי מטושטשת בשביל ממש לזהות. כשכל היהודים מסיימים לרדת, נפתחות הדלתות של סעוון-סעוונטי.

שביל ענק ענק נפתח, ושטיח אדום נפרש. לויים עומדים בשני הצדדים ותוקעים בחצוצרות.

כל עם ישראל עוצר את נשמתו.

הוא יוצא מסעוון-סעוונטי. לעומת ההצצה החטופה מהענן. עכשיו את רואה אותו בברור. הוא צועד בשביל שמוביל לבימת ענק. מספר אנשים בקהל התעלפו. ואז – חסיד אחד בעל קול אדיר נעמד והכריז:

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!" קהל האלפים שאג אחריו את ההכרזה שלוש פעמים. ופתאום להכרזה הייתה כל כך הרבה משמעות. אותו חסיד שוב נעמד.

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!" שאג.

ברגע שהם מסיימים לברך, כאילו היו קהל האלפים בקבוק של גזים שהשתחרר לפתע… פרץ כל הקהל בשירה אדירה. ממקום לא ברור הופיעו משאיות על גבי משאיות של "סמירנוף" ו"אבסולוט". המעגלים הסתובבו והסתובבו. גם את לפתע מצאת את עצמך במעגל אדיר. את רוקדת ורוקדת כפי שמעולם לא העזת לעשות. שום דבר לא הפריע לך פתאום.

שום שמחה מזמן הגלות לא דומה לשמחה הזו.

והוא עומד על הבימה, ומעודד בחיוך רחב. רחב יותר מהחיוך של 'לראות את מלכנו'. ועם ישראל רוקד ורוקד ורוקד.

מזווית העין את שמה לב שחברה שלך מוציאה מהתיק תוף. וצביטת קנאה עולה בך. אם רק היית מוכנה מספיק…

אחרי ריקודים ושירה בלתי פוסקת של כמה שעות לפחות. נעמד הקהל הענק דום. הוא פתח בשיחה. והקול הזה מוכר לך כל כך, בדיוק כמו בוידיאו, אבל הרבה הרבה יותר. את מרגישה שאת שומעת את מה שהוא אומר לא רק דרך האוזניים, אלא כל כולך. פתאום את קולטת שזהו זה – זו ה"תורה חדשה מאתי תצא" שדיברנו עליה אז… פעם-פעם… בגלות.

משלחת צבאית עם סמל הבית הלבן מפלסת את דרכה בינות לקהל. נשיא ארצות הברית יוצא לבמה ומשתחווה בפישוט ידיים ורגלים. חייליו מצדיעים אף הם, ונושאים לבימה את מתנתם למלך המשיח. המתנה ארוזה בדגלי האו"ם, לומר כי היא באה בשם כל המעצמות. ומבפנים מגיח יהודי. את נזכרת פתאום שקראת את הסיפור הזה.

כן, זה ממש מובן. מה הם יביאו לו? זהב? זה צחוק. הכל-הכל שלו. העולם הגדול נברא רק בשבילו…

טקס ההכתרה אורך מספר ימים, אך הזמן פה הוא לא מה שהוא היה בגלות. הכל כל כך שונה.

בסיומם של החגיגות, נוסעים כולם לכפר חב"ד. מספר ימים נוספים לוקחים רק כדי לצאת מירושלים, שכעת הפכה גדולה-גדולה, אבל שוב, הזמן פה זה משהו אחר. בינות לקהל האלפים את מתחילה להסתכל סביבך. פתאום את מרגישה שאת כל כך אוהבת את כולם. אבל כל כך! את תופסת איזו מישהי לידך ומחבקת אותה. פשוט כי היא יהודיה וזו המעלה הכי גדולה שלכן.

קבוצה של נשים לצידך הגיעו מקראון הייטס. אחת מהן מספרת על ההתגלות בסעוון-סעוונטי. הכל התחיל שם בעצם. היא מספרת שמכוניות המשטרה הסתובבו ברחובות והכריזו באנגלית שמשיח הגיע.

מישהי שם קצת מוכרת לך. אוי לא. זו ההיא מהאוטובוס. כשהיית בדרך הביתה, בנסיעה האחרונה שלך בגלות, היא התיישבה לידך ושיגעה אותך כל הדרך עם השירים שבקעו ממכשירה. עכשיו היא מסתכלת עלייך במבט מאשים משהו. למה לא סיפרת לה? למה לא גילית לה שזה מה שהולך לקרות? הרי את ידעת!

הצעדה ממשיכה את דרכה לכיוון הכפר של הרבי. את תוהה לרגע לשם מה. מישהי יודעת דבר לצידך סוברת שפנינו אל הארמון. ואכן, ברגע שמגיעים לכפר את רואה אותו – מזדקר מעל כל הבתים והשכונה. הוא מלכותי ומפואר, בדיוק כמו שראוי לארמון של מלך המשיח.

הקהל מתחיל להיעמד בשורות. ארוכות – ארוכות – ארוכות. הרבה יותר מכל חלוקת דולרים שראית ושלא ראית. והשורות מתארכות ומתארכות ומגיעות כמעט עד צפת של זמן הגלות.

לאט-לאט התור מתקדם, וחולף על פני הארמון. פתאום עולה בך הקטע ההוא שלמדת לאחרונה בענייני גאולה ומשיח. היית קצת רדומה, אבל היה כתוב שם שכל יהודי יעבור ויאמר שלום למלך המשיח.

את רוצה בכל מאודך להיהפך לאבק. לפרוח לחלל האוויר, להיעלם. להתאדות.

אני? אני יעמוד מולו? מול ממש? רק אני!

קהל אלפים מתחיל בניגון ארבע בבות, ואת מצטרפת באימה, חשה לפתע מה שהיית אמורה להרגיש כל יום לפני התפילה – כעומד לפני המלך…

מתחילה להעביר במוחך את כל השנים שלך. איך אפשר שהוא יסתכל עלי? עשיתי באמת הכל?!…

ביחד עם הפחד והבושה המשתקת, את מרגישה גם רגש הפוך. תשוקה עזה עולה בך לפגוש אותו כבר. לראות אותו רק את. חיכית לזה כל כך.

וכן, את כן עשית מה שיכולת. זה הוא שהתעכב כל כך… לא?

חסד

במכתבו  של הרבי הריי"צ, חסד זה מסירות. מידת החסד קשורה לאברהם אבינו והיא החשק והרצון הפנימי להשפיע, להעניק. חסד קשור לאהבה. הקירוב והחיבור בין האדם לסביבה מתבטא בנתינה. אם אוהבים מישהו – חפצים להתקשר אליו ולהתחבר עמו. הנתינה היא הביטוי של האהבה הזו.

יש הבדל בין נתינה לבין מסירות. נתינה זו מילה חיצונית. מבחינה  מעשית היא בעלת ערך אבל למען חינוך ילדים בריא ונכון, הנתינה צריכה להיעשות עם הלב. כלומר במסירות.

אמרו מעכשיו: מסירות = נתינה הנובעת מהלב, מהרצון להעניק ולשמח את מי שאוהבים. ההבדל בין נתינה למסירות היא שבמסירות יש את כל כולה של האם, כלומר כוחות הנפש והרגש. נתינה שהיא מפנימיות. כשילד מקבל ארוחה שהיא טכנית – היא לא תשביע אותו כמו ארוחה שבושלה מתוך אהבה ומסירות.

לתת את כל-כולי

כאשר האיכויות הפנימיות שלנו מצויות בתוך המעשה שאנו עושות, איכות המעשה עולה לאין ערוך בשל כך. כדי לקצר תהליכים בחינוך מומלץ לעבוד על איכות. לא תמיד צריך לרוץ מהר, כדאי ללכת נכון. למשל: אם בזמן ההכנות של הבוקר כל מה שמניע אותך כאם זה "העיקר לגמור עם זה", לראות את הילדים צועדים להסעה ולשמוע שקט בבית, הבקרים יהיו ח"ו קשים לכל הצדדים כיוון שיתנהלו מתוך קוצר רוח, מתח ועצבים. מאידך אם ננסה ליהנות גם מהתנהלות של הבוקר, מתוך ההבנה שכל פרט ביום מכיל בתוכו את הקב"ה בעצמו ולכן אין לזלזל בו, נוכל בודאי להתענג מה"מודה אני" של הקטנים, לשמוח מהעזרה של הגדולים, להפנים שהענקת בוקר רגוע ומחויך לילדים הוא נתינת כוחות טובים לכל היום עבורם, ובעצמנו להיות בהבנה שהקב"ה רוצה שנגלה אותו בינינו מרגע פקיחת העיניים ולא רק בכוס הקפה בבית שקט ורגוע.

כשאנחנו נמצאות בקוצר רוח וחוסר סבלנות, ההתנהלות לחוצה ולא נעימה ואילו כשאנו בתנועה נפשית של אהבה וחסד כלפי הילדים, ההתנהלות משתנה ונרגעת.

אנחנו עדים להרבה סיפורי חסידים ולהרבה זיכרונות שכתבו אנשים  בהם הם מספרים שהחוויות הכי משמעותיות בילדותם, החוויות שעיצבו את עתידם, הגיעו דרך מבוגר כלשהו שהתמסר אליהם. שהיה מוכן להתפנות מהעניינים שמטרידים אותו ולהיות מרוכז כל כולו בצרכים של הילד. מבוגר שהיה שם עד הסוף, כלומר נתן את עצמו.

חס(י)ד

המילה חסיד מורכבת מהמילה חסד ומהאות י', כלומר חסד עם עשר כוחות הנפש. כשהילד מקבל את פנימיותה של האמא וחש שהיא פנויה נפשית עבורו ונהנית להיות איתו, הוא מתמסר אליה חזרה. ואז במקום עוינות וכעס ומאבקי כוח בין ההורים לילדים ברגע שצריך לבצע משימה כמו ההתארגנות של הבוקר, נקבל אכפתיות, שיתוף פעולה וזרימה בביצוע המטלות שהחיים דורשים.

ההתמסרות היא נתינה שמתאפשרת בעקבות העבודה שנעשתה בשלבים הקודמים ותוארו בכתבות הקודמות. כלומר שברגע שאמא "נכנסת לנעליים של הילד" כפי שלמדנו בדעת, האהבה מתעוררת ממילא. אם הילדה בוכה על כך שנשברה היד של הבובה שלה, בעיני המבוגר זה לא סיפור גדול, "בסה"כ בובה" אבל עבור הילדה הבובה יקרה מאד וברגע שנשברת לה היד זה כמו שבשביל האם המקרר או המדיח יפסיק לפעול. ברגע שהאמא נכנסת לעולמה של הילדה וקולטת מה עובר על הילדה ברגע כזה, היא תפעל על מנת לעזור לה לחפש פתרון או להרגיע אותה באמת ולא תאמר לה משפט כמו "מה כבר קרה סה"כ בובה, מה את עושה עניין". אם אנחנו מרגישות שקשה לנו להתמסר לילדים, נדרש מאיתנו לחזור אחורה לעבודה על הדעת שבה יש להיכנס לתוך העולם של הילד. שם נמצא המפתח של כל המידות . דרך הדעת הלב נפתח כלפי הזולת ואז אפשר לצאת מעולמנו בכדי להבין ולסייע לילד. מכאן ההתמסרות תגיע.

לצאת פנימה!

ההשתדלות שלנו צריכה להיות בהסכמה שלנו לצאת קצת (או הרבה) מהאוטומטיות שבפעולות שלנו, ולהבין לליבו של השני. נגלה שכשאנו נותנות מעצמנו בכדי להבין ולהרגיש את הזולת ממקומו שלו, נתינתנו עונה על צרכיו ורצונותיו המהותיים והעמוקים ולא רק החיצוניים. זו התמסרות שמעניקה למי שנותן הרבה הנאה ותענוג, כך שיש כאן חסד כפול: כלפי הילד וכלפי עצמי. אמנם ייתכן וייקח זמן עד שנרגיש הנאה מההתמסרות הזו אולם היא תגיע היות ותהליך היציאה מהגלות הפרטית הוא טוב בתכלית.

מדובר כאן בעצם על ההתמסרות למה שקורה כרגע במציאות שלנו מתוך ההבנה שהמשיח הוא נאו. הכל בהשגחה פרטית וכל רגע בו אנו נמצאים מדויק בתכלית הדיוק ומבקש מאתנו להיות בו עם עשר כוחות הנפש, כלומר להתמסר למה שקורה עכשיו ולא לתת יניקת כוחות לחיצוניים של העבר או העתיד. זה מאפשר לטוב האמיתי לצאת החוצה ולהתגלות.