אחד הדברים המרגשים שרואים בימי עיון של אור חיה, זהו המפגש הרחב בין כל קצוות האוכלוסייה הנשית יחד עם הפרשי גילאים, בד בבד נוצצת האחדות הפילאית שניכרת בחלל האולם. ימי העיון של אור חיה, זה לא עוד מפגש שכלתני המכיל מגוון נושאים אלא מפגש ממוקד שנרקם במהלך 3 ימים ששזור דרכו קו יסוד אחד המחבר יום למשנהו ונותן עומק לנושא הנבחר לחלחל בתוכך.

השנה ימי העיון עוסקים בנושא "הקוד החסידי" המבוסס כולו על פי ספר התניא, בה אנו נמצאים בעיצומה של שנת ה-200 להסתלקות האדמו"ר הזקן. במשך השנים התקבלה אצל הרבי, שנת המאתיים כשנה שעושים סביבה הרבה שטורעם כמו שנעשה בשנת המאתיים להסתלקות הבעש"ט, שנה הנזכרת באגרות קודש רבות של הרבי.

השנה אור חיה בחר לעשות "שטורעם" נוסף סביב שנת ה-200 להסתלקותו של אדמו"ר הזקן בכך שהתמקד בספר התניא וליקט מתוכו את המרכיבים הראויים להשתייך לשם הנושא "הקוד החסידי". הקוד החסידי מושתת על ספר התניא כולו , כמו שכתב אדמור הזקן בהקדמת ספר התניא שזהו ספר שיש בתוכו את כל התשובות לכל השאלות.

האומנם?! הרב גודלשמיד פתח את היום עיון הראשון בכך שהתמקד באופוריה של רוח התקופה שכולם שרויים בה והיא האימון האישי. מלא מאמנים צמחו להם מאי שם , שלל עצות מפוזרים לרוב בגלקסיה האינטרנטית. ואילו אנו עדת החסידים , בה נמצא מאור התורה , הפנימיות הגדולה , האוצר הגלום הנמצא ממש מתחת לאפינו,האם אנו מבינים , האם אנו משתמשים באימון האישי והאמיתי של בעל התניא שרקם בספרו לפני 250 שנה ? הספר הנמצא באמתחתינו, בו ישנו את האימון האישי הכי אלוקי , שמודע לשני הנפשות הפועלות בתוך כל יהודי . הרצאתו של הרב גולדשמיד התעמקה באמירה של לגלות את ספר התניא , לראות איך בעל התניא מאמן אותנו בצורה הכי טובה , ובדרך הכי מדוייקת לכל נשמה ונשמה .

"אדמו"ר הזקן מכיר כל אחד ואחת מאיתנו" פוסק הרב גולדשמיד , ומסתמך בפסיקתו על צמד המילים "מיודעי ומכירי" בהם משתמש בעל התניא בסיפרו . צמד מילים המבטא את רגש הקירבה של בעל התניא לנפשו של אחד ואחת , שלכל אחד מאיתנו יש תשובה עניינית בכל פרק תניא, תשובה שאין לה תחליף באף ספר ובאף אסכולה אימונית או פסיכולוגית נבונה ככל שתהיה. היכרותו של בעל התניא עם נפשו של יהודי היא היכרות נצחית עד סוף הדורות ועדכנית במיוחד בימינו אנו.

אחריו עלה במרץ רב , להרצות הרב שמעון וינצהדלר אשר הביא סקירה נרחבת מחייו של אדמו"ר הזקן-סיפור לידתו, היותו נשמה חדשה וכמובן שמירתו בסוד את הקשר אל הבעל שם טוב. הרב ויצנהדלר תיאר את היווצרות המיוחדות של חסידות חב"ד דרך עיניו של אדמו"ר הזקן הנפגשות עם פקיחת העיניים המתוארות בהרחבה במשנתו הצרופה של הרבי לדורנו אנו, דור הגאולה.

"חסידות חב"ד יכלה להיות חסידות אליטיסטית, שכתלנית" מתאר הרב וינצהדלר בהתפעלות , וממשיך "אך נבחרה להיות יחד עם זאת חסידות שמשלבת בתוכה תנועה של " פושטיות "כמו חלוקת נרות שבת ברחוב יפו" . כפי שליובאוויטשר רבי הנהיג ברוחו את עדת החסידים ובכלל את הגישה להסתכלות נכונה ומאוזנת כלפי העולם של כל אחד ואחת מישראל.

בסוף הרצאתו סיכם הרב וינצהדלר שחסידות חב"ד מושתתת על יסודות של חיבור גבול ובלי גבול ובמיוחד בימינו רואים זאת מפעולת השליחים בעולם בפינה הכי נידחית יחד עם חיבור של חי וקיים אל המשלח.

בין ההרצאות זכינו להרפייה ולהתעמלות בוקר קלילה מפי הגב' נפי. המעבירה בהצלחה כבר כמה כמה שנים את הקורס "חוויה בתנועה". עוד השתתף הרב לייב לייבמן, נגן חליל וקלרינט מפורסם בכרם אנ"ש אשר העביר סדנת ניגונים ווקאלית של ניגוני אדמו"ר הזקן לצד שירתו הקדושה של הרבי בניגוני ההתועדויות החיות.

מרצה האורח של השנה הוא הרה"ח שבתאי סלבטיצקי מהונגריה. הרצאתו נתמתחת על פני שלושת ימי העיון , ומגלה כל יום מימד פנימי נוסף התפתח ויוצר שביל הבנה אחד ועמוק. אשר בסוף 3 ימי העיון החגים סביב "הקוד החסידי" , כל משתתפת יוצאת עם הנקודה האישית אשר מפצחת לה את הקוד החסידי שלה בה בעל התניא דיבר בסיפרו.
מאות נשים ובחורות מרחבי הארץ הגיעו ל3 ימי העיון, שנערכים בימים אלו באולמי גוטניק בירושלים.

המשתתפות נהנות מתוכן חסידי עמוק יחד עם כלים ברי ביצוע וכל זה באווירת אירוח איכותית ומרוממת , במיוחד שאנו נמצאים בימי בין המיצרים ימים המסוגלים להיהפך לששון ושמחה, את מוזמנת לבוא ולהפוך את זה איתנו.

למשתתפות ישנה אפשרות לינה מסובסדת במלון פלאס המחודש.

ימי העיון ממשיכים בעוצמה בימי ד' וה' משעה 9 בבוקר עד 17:00 , במקום ישנו שירות בייביסיטר והועמדו הסעות מקריית מלאכי, רחובות וכפר חב"ד. נשמח לראותך!

צילום ודיווח: אודליה ש

שלושת הימי העיון של אור חיה כבר הפכו לסמל של לימוד, התעלות וחיבור של לימוד המוני של נשים ובחורות מכל הגילאים, הנפגשות לשלושה ימים שלמים ומתוודעות ומתעמקות בתורת החסידות.

שלושת ימי העיון מתקיימים באולמי גוטניק בירושלים ,מי שרוצה עדיין יכולה להצטרף אפילו ליום אחד ולהנות מארוחה עשירה ותכנים איכותיים ממיטב המרצים.

טלפון לפרטים נוספים 026469713/14
או באתר הבית של אור חיה www.orchaya.org.il

החופש כבר כאן, הבנות בבית – או בינתיים בקייטנות – ואוטוטו מתחילים המחזור של הקעמפים מיד לאחרי ט' באב.

גם ביתי, כמו כל בת, חוזרת מבית הספר עם עלונים ופרסומים של הקעמפים השונים, כשהיא מספרת על חברותיה שכבר נרשמו ועל אלו שבדרך.

עכשיו השאלה מתי? – כלומר מתי נכון לשלוח ילדה לקעמפ? באיזה גיל? בכל מצב? מה טוב באמת לילדה ומה הוא רק תגובה טבעית ללחץ חברתי שמופעל בבית הספר בקמפיינים צבעוניים וססגוניים? ובכלל בעצם מה רע בקייטנה??

האם אכן קעמפ מתאים לכל ילדה? ואם לא מתאים, איך מסבירים לילדה שלא טוב עבורה ללכת לקעמפ למרות הלחץ החברתי המאסיבי?

בקיצור עזרו לי לעשות קצת סדר בדברים…

בתודה, מיכל

מאת: עופרה תומרקין

על ענת ובעלה ר' עינב וספי מיסוד המעלה שמעתי בפעם הראשונה מאחותי; זה היה בחול המועד פסח לפני כשנתיים וחצי. היא ביקרה אותי בדרך צפונה וסיפרה לי על כמיהתה לשמור שבת. ממני היא המשיכה הלאה מבלי לדעת בדיוק איפה היא תנחת, מי 'יקלוט' אותה ויראה לה את הדרך.

בהשגחה פרטית הגיעה בסוף אל משפחת וספי. נפעמת סיפרה לי לאחר מכן על החוויה שחוותה שם, הכנסת האורחים המדהימה שלהם נגעה בה. במשך החג והשבת היו שם כמויות של אורחים, חלקם לנו באוהלים שבחצר ובכל מקום פנוי בבית, אפילו ברצפת הסלון.

היה בזה מעין 'סגירת מעגל' כשהגעתי אל ביתם כדי לשמוע את סיפורה של ענת והארוע שעברה היא ומשפחתה בשנה שעברה.

"התחלת התהליך שלי היה בעקבות אכזבה אישית גדולה שחוויתי", מספרת ענת בנימה אישית. "זה היה בגיל 27, עברתי תקופה מאוד קשה במהלכה הרגשתי אבודה. היום אני יודעת שהייתי צריכה להגיע למקום מאוד נמוך על מנת שאוכל להרים את הראש לשמים. ובאמת הרמתי וצעקתי לקב"ה שיעזור לי. אלו היו ניצנים של התעוררות רוחנית, אף שעדיין לא היה לי שום קשר לתורה ומצוות.

"כלפי חוץ החיים שלי נראו מלאים ומוצלחים. עבדתי בעיתון כמנהלת מחלקת פרסום עם תנאים מעולים ורכב צמוד. היו לי חברים טובים, אבל הרגשתי באופן ברור שאני לא חיה את האמת".

במהלך אמיץ התפטרה ענת מעבודתה וחיפשה משהו פשוט לעסוק בו. כמוכרת בחנות אורגאנית היה לה את כל הזמן שהיא חיפשה. פתאום היא ראתה שהיא חייתה את חייה עד כה במרוץ קדימה בלי מחשבה מכוונת, כאילו יד חיצונית דוחפת אותה. או אז התגבשה בה הבנה שעשייה כזו לעולם תשאיר אותה עצובה וריקה. אט אט נפתח בה משהו פנימי יותר.

ענת: "זו הייתה תקופה של חיפושים. רציתי להתחבר ולהכיר את עצמי, לדעת מה אני עושה פה בעולם. באותה תקופה נפטר ידיד שהכרתי. אחותו ערכה שיעורי תורה לעילוי נשמתו ואני השתתפתי בהם מתוך כבוד למשפחה ולא מתוך עניין. בשיעורים נחשפתי לראשונה ליהדות. הייתי מאוד פתוחה לשמוע ומצאתי את עצמי נמשכת למה ששמעתי. הרגשתי את האמת שבדבר ורציתי אותה".

במוצאי שבת קודש, ענת ושתיים מחברותיה הלכו לבקר ידידה, שם שהה בחור נוסף עליו כבר שמעה מחברים משותפים. קראו לו עינב. היא שמעה שהוא חזר בתשובה 'הא! הנה עוד אחד שלא הלך לו בחיים!' חשבה לעצמה. עינב ניצל את ההזדמנות שנוצרה במקום, והחל לדבר על ספר התניא. היו שאלות והוא ענה ככל יכולתו. "הייתי מהופנטת מהחכמה של התניא ומהדרך בה לימד את התכנים. הבנתי שהתניא הוא ספר שצריך להעמיק בו. בסופו של הערב חשבתי לעצמי שהיה נחמד לדבר דברי תורה, אבל עדיין לא הייתה לי תכנית להפוך את החיים שלי מהקצה אל הקצה!"

מכל מקום, הערב הזה פתח בפניה את התיאבון לחקור את הנושא לעומקו. היא התחילה ללכת לסמינר 'ערכים'. עמקותה של התורה הדהימה אותה יותר ויותר, והיא מצדה רק רצתה לקבל לתוכה עוד מכל השפע הזה. כשהסמינר הסתיים, היא יצאה עם דמעות בעיניה ועם בערה פנימית ללמוד ולדעת איך להיות יהודיה…

"במשך התקופה הזאת נחשפתי יותר ויותר גם לדרך של חב"ד, וההיכרות שלי עם חב"ד ועם 'ערכים', הסבה לי קונפליקט לא פשוט. היה לי חשוב לבחור את הדרך שלי בעצמי. לאט לאט התחלתי לקיים בפועל את המצוות, התפללתי, התלבשתי צנוע, אבל היו דברים שהיו לי קשים יותר, כמו שמירת שבת. אני עוד זוכרת היטב את השבת האחרונה לפני שהתחלתי לשמור שבת, כבר הייתה בי ההבנה שזה מה שצריך לעשות, אבל ההרגל והרצון להיות עם החברים הקשו עלי. דיברתי עם חבר שאמר לי 'תשמרי שבת אחת, אפילו בשביל לראות שזה לא מתאים יותר בשבילך, אבל אל תשאירי את עצמך עם התחושה הזו שפספסת'. ובאמת הקדושה של השבת משכה אותי אליה".

לענת התבהר שבתוך היהדות יש הרבה דרכים לעבוד את השם. היא החלה להיחשף אליהם ולנסות להבין מה מתאים לה. זו הייתה תקופה של הרבה תסכולים וחיבוטי נפש, היא רצתה לבחור את האמת מבלי להתפשר. במסגרת החיפושים שלה אחר מדרשה טובה היא כמעט ונכנסה למדרשה ליטאית בירושלים.

"באחד הימים הציע לי עינב לבוא ולשוחח עם הרב יוסי גינזבורג שיסביר לי קצת על חב"ד", נזכרת ענת. "הסכמתי. באתי לשם עם הרבה פתיחות לשמוע, והדברים שהוא דיבר עליהם הקסימו וסחפו אותי. השיחה איתו אפשרה לי לבחור, ובחרתי ללמוד במכון 'אלטע' שבצפת. שם התחלתי להבין מה זה 'רבי' ומהי המשמעות של נשיא הדור. פעם ראשונה בחיי הרגשתי תחושה פנימית של שלמות. לא הצלחתי להבין איך אפשר להתקיים בלי תורת החסידות.

מיסוד ביסוד

חלפה תקופה מסוימת כשעינב וענת השתדכו. אחרי החתונה החלו את החיים שלהם בקרוואן ביישוב הצפוני יסוד המעלה. החיים לא היו פשוטים בתקופה הבראשית, אבל לאט לאט האדמה של משפחת וספי נחרשה. נולדה להם בתם הבכורה לבנה חיה. הם גם יצרו קשר עם הקהילה במקום ועם הרב רייצס, שליח חב"ד במושבה. השליחות שלהם במקום נבנתה עם הזמן, אנשים אהבו לבקר בביתם והם אהבו להכניס אורחים. הביקוש הרב הוליד גם מקצוע: עינב עזב את החקלאות והחל להדריך. הוא עושה טיולי ג'יפים למטיילים בעוד ענת מכינה ארוחות לקבוצות המטיילים. בינתיים ענת פתחה בביתם פעוטון.

"למרות החששות שהיו לי, פתחתי את הפעוטון כי הבנתי שזה קידוש ה' גדול. הרבי כתב לי כל הזמן על חינוך ילדים והרגשתי שאני צריכה לעשות עם זה משהו. היו בפעוטון ילדים ממשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות. ביחד היינו מברכים, מדליקים נרות, משתפים את ההורים. כשלבנה חיה הגיעה לגיל שלוש, התחלנו לדבר על אפשרות של פתיחת גן. מי שמכיר את העניינים ביסוד המעלה, יודע שזו הייתה משימה בדיונית, אבל עינב יודע להניע דברים קדימה. כיוון שדרך המועצה לא הצלחנו לקבל אישור ומימון, פנינו לרב צייטלין, מנהל רשת גני חב"ד בצפת, והוא הסכים לספח את הגן שלנו אליו, כך שיש לנו אישור של משרד החינוך בעוד שאנו דואגים למימון".

יש היום בגן גננת מוסמכת, סייעת ו'מלמד'. רוב הילדים באים ממשפחות דתיות. זו עבודה מאוד תובענית וקשה, גם במסירות לילדים וגם בהחזקה השוטפת של הגן, אך ענת מרוצה מהזכות שנפלה לידיה.

החיים מתהפכים

בלילה בהיר אחד, לפני כעשרה חודשים, ז' באדר ראשון, התהפכו חייה של משפחת וספי. ענת והילדות היו בביקור אצל אימהּ. בערב הגיע עינב כדי לקחת אותם בחזרה הביתה. הם עברו בדרך אצל אחותה ששיתפה אותם בבעיה שיש להם עם הבת, דניאל. ענת הציעה שהם ייקחו את המזוזות לבדיקה וגם שדניאל תבוא אליהם לתקופה, להירגע. הרעיון התקבל והם יצאו לדרך.

זו הייתה נסיעת לילה שקטה. עינב נהג, הילדות ישנו, ענת נמנמה ומידי פעם החליפה כמה מילים עם דניאל. ואז זה קרה…

"פתאום הרגשתי שאנחנו במערבולת. לא היו שלבים שראיתי בהם את האוטו מתקרב ומתנגש בנו. הייתה מערבולת מאוד חזקה. עצירה. שקט. הכול מסביבי קפא. לא זכרתי כלום. לא שיש לי בעל וילדים ושאני בהריון; לא חשבתי שאני צריכה בכלל לדאוג למשהו, פשוט הייתי בשיכרון חושים.

פתאום שמעתי את דניאל בוכה "נתי…למה זה קרה לנו? אני רוצה את אימא שלי".

אני מסובבת את ראשי ורואה אותה שוכבת על הרצפה עם רגל פצועה. אני שומעת את עצמי אומרת לה "הכול לטובה, ה' עושה לנו את זה כדי שנדע להעריך דברים בחיים". לאט לאט התחלתי להתעשת ולהבין שהיינו מעורבים בתאונת דרכים.

העיניים שלי החלו משוטטות, אני זוכרת בעיקר תמונות; את עינב הולך נסער מסביבי, מישהו מחזיק את לבנה חיה – היא נראית בסדר; שיינא עם מראה קשה של פציעה ברגל. עינב מסתובב וצועק "תבדקו לה דופק". אני פתאום מבינה שיש כאן עניין של חיים וח"ו היפך החיים אבל עדיין מנותקת מכל מה שקורה".

אוטובוס התנגש באוטו שלהם, הם התהפכו כמה פעמים והוטלו על הכביש. האמבולנסים הגיעו והם הועברו לבית הרפואה 'רבקה זיו' שבצפת. ענת התחילה לקלוט את המציאות והבינה ששיינא במצב לא טוב ושצריך להתפלל עליה. היא ביקשה מהשם שישמור על הבת שלה, היא רצתה אותה בחיים… לשמוע שוב את הצחוק שלה… לראות את הפרצוף המתוק שלה…

כשביקשה את הבקשות הללו, היא לא הזילה דמעה, היא הייתה במציאות אחרת. מעין אטמוספרה נעלית מרוממת.

בבית הרפואה הזעיקו את הרופא המומחה. הוא בדק את הרגל ומיד הבין שהמקרה מסובך מידי וצריך להעביר את שיינא לרמב"ם בחיפה. בגלל הכאבים החזקים הרדימו אותה והם יצאו לדרך. במהלך הדרך המצב החמיר, הדופק ירד והיה חשש לזיהום. עינב, שהיה לצידה כל הזמן, התקשר אל הרב יוסי גינזבורג כדי שיבקש עבורו ברכה מהרבי. זו התשובה שקבלו באגרות קודש (כרך כא עמוד קנג-קנד):

אמרו רבותנו ז"ל: בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור (של יציאת מצרים) נגאלו ישראל ממצרים. ומבארים ומספרים בארוכה, איך אשר למרות עול הגלות, הקושי השעבוד והגזירות…הקימו דור אשר הכריז בשמחה בשירה ובזמרה: זה אלי ואנווהו אלהי אבי וארוממנהו.

הבטיחנו הקב"ה: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' בגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו…וכאז כן עתה, תלוי זה בנשי ישראל, וכמבואר בהשיחה, שבידן הוא גורל הבנים והבנות.

תפקידן, גורלן וזכותן של נשי ישראל אשר בלי חת מחושך הגלות, קושי השעבוד והגזירות אשר רוצים לשקעות, הי' לא תהי', את נפש בנינו ובנותינו בבנינים זרים לרוח ישראל סבא, מנוגדים לאמונת הוי' אחד, הנותן, לשון הווה, תורה אחת לישראל גוי אחד בארץ…

ואז אמא עילאה יתערת… ומלכא משיחא שארי ויכנוש גלותא וסיפי עלמא עד סיפי עלמא…

"היו אלו שעות קשות מנשוא. המכתב מאוד חיזק אותנו ונתן לנו להבין שהמצב יהיה לא פשוט, אבל באופן שיש בו גם אור גדול מאוד. הבנו שהמקרה של שיינא הוא לא רק עניין פרטי שלנו, אלא חלק מהגזרות שנחתו על עם ישראל. ולכן צריך לזכור את ההבטחה והזיכרון שמתוך קושי השעבוד והגזרות נגאלנו ונגאל.

"זו הבנה שמאוד קשה לקבל. הייתי מרוסקת בהתחלה ולא ראיתי בכלל איך אני מתרוממת. לא הצלחתי לעכל ולקבל את העובדה שזה מה שקרה לנו. עינב היה בשביל כולנו נקודת אור וכוח; הוא היה כל כך חזק ואופטימי והקרין את זה לכל הסביבה. כשהמשפחה והחברים היו מגיעים אלינו לבקר בבית הרפואה, הם היו בחשש גדול מהמפגש, אבל עינב היה מקבל את פניהם בשמחה ומראה להם את שיינא 'תראו, תראו איזה גיבורה יש לנו פה"'…

* * *

ענת התפללה וקראה תהילים בעבור שיינא, שתצא מכל הסיפור בריאה וחזקה. אחרי יום בבית הרפואה התמונה הרפואית החלה להתבהר. נראה היה שבגלל הזיהום צריך לכרות לשיינא את הרגל.

עינב ישב עם ענת, היא שבורה ובוכה, הוא קורא לה מכתב ברכה מהרבי ומסביר לה בפשטות ובאופטימיות כי יצטרכו להוריד לה את הרגל הקטנה אבל ישימו במקומה פרוטזה "היא תלך, היא תלך, אל תדאגי". "לאורך כל הניסיון הוא לא נתן מקום לעצבות", נזכרת ענת.

גם ענת לא הרשתה לעצמה להיות עצובה ליד שיינא. רק פעם אחת היא בכתה, בפעם הראשונה שהיא ביקרה אותה ברמב"ם. ענת נכנסה לחדר ושיינא פרצה בבכי. היא בכתה וסיפרה לה על כל הדברים הקטנים והגדולים שכאבו לה – חוץ מנושא הרגל, עליה היא לא דיברה. ענת חיבקה חזק אל לבה את בתה הקטנה, ושתיהן בכו. החדר היה מלא במשפחה ובחברים וכולם בכו איתן.

ענת: "אני יודעת שהאופטימיות של עינב היא זו שהחזיקה את כולנו. אני זוכרת שעוד בלילה הראשון, לפני שהם נסעו לרמב"ם, כשהמצב היה מאוד לא יציב, שאלתי אותו בחשש 'היא תחיה?'. הוא עצמו עוד לא ידע כלום, אבל ענה לי בביטחון גמור "בטח!" הוא לא ראה שום מצב אחר.

* * *

אחרי שלושה וחצי חודשים חזרו בני המשפחה הביתה. בשביל ענת היתה זו תקופה שכל דבר היה קשה, ובעיקר לראות את שיינא עם פציעתה. היא התקשתה להתמודד עם זה. חמותה של ענת, אחות במקצועה, חבשה את הרגל של נכדתה. לקח זמן עד שיכלה לקבל ולהתקרב אל שיינא עם הפציעה שלה.

איך שיינא התמודדה עם כל המצב?

"היא נשארה שמחה כמו שהייתה, שום דבר לא שינה אותה, אותה שיינא עם אותם הקונצים… יש לה אופי של מנהיגה וזה עזר לה מאוד. החוזק שלה זה מה ששיקם אותי. בהתחלה שאלה שאלות על המצב שלה, וכשקיבלה את התשובות, היא פשוט המשיכה הלאה.

"לי זה לא היה פשוט בכלל, כי ראיתי את הילדה שלי זוחלת על הרצפה וההבנה שהיא מוגבלת הכתה בי שוב ושוב. בפועל ראיתי את שיינא מתמודדת עם הכול בשמחה ובגבורה שלא יכולתי להרשות לעצמי להיות עצובה. משיחות ארוכות עם עינב הצלחתי לעשות לאט לאט את ההפרדה ולהבין שהניסיון הוא שלה ולא שלי. עינב היה מאוד חזק בכל התקופה הזו; אני חושבת שהיחס שלו עזר לילדה לראות את עצמה כגיבורה וללכת בראש זקוף ובחיוך. הקשר ביניהם העמיק מאוד, קשר של נשמות".

מה באמת עניתם לה על השאלות ששאלה?

"אתן לך דוגמה. בהרבה בתים כשרוצים לחנך ילדים לחיות משיח, נותנים להם משלים מהחיים שלהם. שכשהמשיח יבוא יהיו להם ממתקים על העצים. אצל שיינא, כל העניין של ביאת המשיח הוא הרבה יותר פנימי ומשמעותי. כשעינב היה צריך להסביר לה מה קרה לרגל שלה, הוא אמר לה שה' לקח אותה ויחזיר לה אותה כשמשיח יגיע. מאז כל העניין של משיח הפך להיות אצלנו מאוד מוחשי. היא ילדה שבאמת מבקשת משיח, כל בוקר. זה הגיע לידי זה שיום אחד עינב בא ושאל אותה אם היא רוצה לצפות את הרגל, תשובתה הייתה מוחלטת: בשום אופן לא, היא מחכה למשיח ואז כבר תהיה לה רגל רגילה…"

דרך שיינא למדה ענת איך להמשיך קדימה. היא ראתה איך כולם מתפעלים ומעריצים אותה. בגן הילדים היו הילדים מקבלים אותה באופן פשוט וישיר. ביום הראשון ששיינא הגיעה לגן, אחת הילדות שאלה אותה בקול רם 'איפה הרגל שלך?' שיינא הראתה לה את הרגל החבושה. ענת החזירה מהר את השמיכה למקום, שלא יראו, שלא יצחקו עליה, שלא תהיה נבוכה. כאימא רצתה לגונן עליה, אבל שיינא הזיזה את ידה של אמה והרימה עוד פעם את השמיכה.

"מדהים לראות איך הילדים מתייחסים למה שקרה לשיינא. הם מקבלים אותה כמו שהיא ומכניסים את ה'מוגבלות' שלה לחיי היום יום שלהם. לדוגמה, הם משחקים במשחק שקוראים לו 'שיינא' בו הם חובשים את הרגל ומשחקים בבית רפואה… אחרי חג פורים דיברו הבנות בגן על כך שבשנה הבאה הן תתחפשנה ל'שיינא', אחת הילדות אפילו אמרה שהיא מצטערת שאין לה רגל כזאת… הכול נובע מהאופי המיוחד והחיות שיש לילדה הזו. היא מקרינה כל כך הרבה ביטחון ושמחה, וזה כובש את כל הסביבה שלה.

"הניסיון היה – ועדיין – לא קל, אבל אני יודעת שהכוחות להתמודד עם זה ניתנים כל בוקר מחדש. דווקא הכעס שהיה בי חידד אצלי כמה ההתקשרות היא דבר חזק שנטוע בפנים עמוק, קשר שאי אפשר לנתק. הנס במקרה שלנו הוא לא שה' יחזיר לשיינא את הרגל, אלא שייתן לה כוחות להיות מעל הטבע שלה, להתהלך בגאון.

"בכדי לראות את הטוב שבניסיון הזה הייתי צריכה להרחיב מאוד את ה'כלים' שבתוכי. כשקורה דבר כזה את חייבת לעלות כמה מדרגות למעלה כדי להישאר שפויה. אין לך ברירה אלא להסתכל על דברים באופן שלמעלה מהטבע.

"התאונה באמת הפכה לנו את החיים, גשמית ורוחנית, אבל גם נתנה כוחות רבים ועיניים לראות ישועות ונחמות, והלוואי ונראה את הישועה הגדולה בקרוב ממש באופן מוחשי, את הגאולה.

לצפייה במצגת לפרשת דברים

עוד נשמה בעולם האמת
עוד חיוך שהפסיק פה לתת
עוד טיול בעולם התחייה הקטן,
קבר 32.. לב העולם.
לא חיכו לבכי ודמעות,
המתים שלווים… בבית הקברות
אף אנחנו חסמו, רגשות..
בעיר המתים, של בית החיים..
לא חיכינו לעוד מסרים
התקוות פה גנוזות, מצפונים אשמים.
בדיחות דתיות, לא מצחיקות.
בועטים בחולות… חלקנו בוהים…
מה יעשה אבא עם 5 ילדים?
אתה קצת מיואש לחשוב על חיים.
לא בא לי לשתות, לא בא לי לראות
קוראים לזה… שיממון…
בעיר המתים של הבית החיים ,מחכים לישועות, רצונות מתמזגים בפיות של יהודים.. בתפילות חרישיות של תחיית המתים..
לגאולה השלמה, לחיים בלי דמעה, לחיוך הנצחי, ליקר שבליבי. ששוב נתראה..
סבים יחזרו, משפחות יתאחדו, צדיקים יאירו באורם הנצחי…
שיש חברון יהרס לבניה, מצבה תהפך לספסל בגינה, שמימון בית החיים יגלה את תוכן, גן ירוק של נשמות שיפרחו מתוכו… אומרים שהכל כבר ׳מוכן׳…
אז גם ׳אני׳ אז גם ׳אני׳…

הפרשה שאנו נקרא השבוע, מטות-מסעי, מחוברת משתי פרשיות. אף כי, בדרך כלל, מציין הרבי את ההוראה הנלמדת מכל אחת מן הפרשיות, וכן מן העובדה שהן נקראות יחד, הייתי רוצה הפעם להדגיש את הפרשה השניה, מסעי, המספרת על 42 המסעות של בני ישראל – מיציאתם ממצרים ועד כניסתם בסופו של דבר, לארץ ישראל. עקרון בסיסי הוא ביהדות שכל דבר בתורה נצחי הוא, ויש לו רלוואנטיות בכל זמן ובכל מקום. המסע ממצרים לארץ ישראל, לא היה דבר שקרה בן לילה. הוא התנהל דרך 42 שלבים, על פני תקופה של 40 שנה. כל שלב במסע נקבע באופן בלעדי על ידי ציווי אלוקי. הענן שכיסה את המחנה, החל לעלות בכל פעם שנדרשו לקום ולנסוע. אז היו כל אנשי המחנה אורזים את מטלטליהם ונוסעים בעקבות עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה. בכל עת שהעמוד חנה, חנו אף הם, וכאשר נסע העמוד, נסעו בעקבותיו. כך זה היה בכל 42 ה"ויסעו ויחנו", בדרכם לארץ ישראל.

הפסוק הראשון של הפרשה אומר, "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים…". שואל הרבי, מדוע מציין הפסוק "אלה מסעי…" הרי הם לא יצאו ממצרים בכל 42 מסעיהם. הרי אחרי השלב הראשון של המסע, בהגיעם לסוכות, הם כבר לא עזבו את מצרים אלא את סוכות, וכן בכל שאר 41 המסעות, האם לא היו אלה שלבי התקדמות לארץ ישראל ולא עוד יציאה ממצרים? התשובה הפשוטה לכך היא שעד שאדם מגיע למטרתו הסופית – ישראל (במובן הרוחני בנוסף למובן הגשמי), הוא תמיד בתהליך של יציאה ממצרים.

אולם, לפסוק זה משמעות עמוקה עוד יותר – הוא מתייחס למסעות החיים של כל יהודי כיחיד. יתר על כן, ניתן לנתח את חייו של כל יהודי לאור 42 מסעות אלה של בני ישראל ממצרים לישראל. במלים אחרות, אפשר להשוות את מסעו של כל יהודי דרך ימי חייו, עם 42 שלבי המסע המתוארים בפרשה של השבוע הזה.

לעתים קרובות מצביע הרבי על כך שהמלה תורה היא מלשון "הוראה". כל מלה וכל פסוק בתורה, נותנים לנו הוראה. מה הן ההוראות שאנו יכולים ללמוד מתוך 42 שלבי המסע הנזכרים כאן?

המלה "מצרים" היא מלשון מיצר וגבול, וקשורה למלה צר, היינו מקום צר. בחייו של כל אדם יש מצבים שהתורה מתארת אותם כמיצר וגבול שבהם אדם מרגיש שמשהו מונע ממנו לנהוג בדרך הנכונה. כדי לצאת מן המיצר, אדם צריך לאמץ את כוחותיו, וכאשר הוא מצליח להיחלץ מן המיצר, הוא כאילו עזב את המקום ההוא ומגיע למקום שהרבי מכנה "מרחב". כאשר בעיה מסוימת באה על פתרונה, את נושמת לרווחה: "יצאתי מהקטע המלחיץ הזה".

משמעות הפסוק, אפוא, שחיי יהודי המתחילים בלידתו, הם סדרה של "קטעים מלחיצים" המלווים על ידי מרחב והרווחה. פרושו, שבכל נקודה שהיא בחיינו, בכל שלב שהוא, נערמים על דרכנו מכשולים ונסיונות מסוימים. אלה הם הקטעים המלחיצים. כמובן שמצבים אלה אינם אמורים להחניק אותנו או להכניענו. אדרבה, על ידי התגברות על המכשולים אנו יוצאים מחוזקים והמודעות האלוקית שלנו, גדלה.

אפשר לדמות זאת לצבא. כאשר יוצאים לאימונים בסיסיים, נדרשים החיילים לרוץ 10 קילומטרים, לשאת תרמילים כבדים, ולעבור מצבים קשים. למה? כי רק כאשר יעברו דרך הקשיים שהצבא מערים עליהם, הם נעשים חיילים טובים. אם הם אף פעם לא היו עושים זאת, הם לא היו יודעים שהם מסוגלים לכך. אדם העובר מצבים קשים, בונה בכך את כוחו. וכמו שהדבר נכון לגבי מצבים פיזיים, כך הוא גם לגבי מצבים רוחניים.

בהקשר הזה, מצרים אין פירושה ארץ גיאוגרפית, אלא שלבים של מיצר ומרחב שאנו כולנו עוברים אותם במסענו אל השלמות הרוחנית – שארץ ישראל היא סמל לה.

כאלה הם החיים. מה שנחשב קשה בגיל חמש, הוא בדיחה בגיל עשר. ומה שקשה בגיל עשר הוא בדיחה בגיל עשרים. אדם שזה עתה התחתן, מתמודד עם קשיי ההסתגלות של שנה ראשונה לנישואין – ואלו קשיים לא קטנים. אך כאשר אנשים כבר נשואים 25 שנה והם משיאים עתה את ילדיהם, מתחילה סדרה חדשה ושונה של קשיים ובעיות. ולאחר זה יש בעיות אחרות הבאות עם גיל הזקנה ועם תפקיד הסבא והסבתא. כל שלב בחיים יש לו מעלות משלו. ה' ממקם אותנו, בלי הרף, במצבים חדשים שכולם כרוכים בשרשרת של מיצרים, ואנו צריכים להתמודד עמם ולגדול על ידם.

ומתי זה נגמר? רק עם גמר חייו של אדם עלי אדמות. במלים אחרות, ההתחלה היא מצרים – הלידה. הכניסה לארץ ישראל בסוף המסע ה42-, היא סיום חייו של האדם בעולם הזה והכניסה לעולם הבא. זה במישור האישי.

במישור הלאומי, מצרים מסמלת את התחלת הגלויות, והכניסה לארץ ישראל פירושה סוף הגלות והגאולה האחרונה על ידי משיח צדקנו.

"תמים מה הוא אומר

מי יבנה את בית-המקדש? בספר הזוהר נאמר, כי בית המקדש השלישי יהיה "בניינא דקודשא-בריך-הוא" – בניין שייבנה על ידי הקדוש-ברוך-הוא. כך גם כותבים רש"י ובעלי התוספות: "מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל הוא, ייגלה ויבוא משמים, שנאמר "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"".

הרמב"ם מתבסס על מקור אחר של חז"ל ועל פיו פוסק כי מלך המשיח הוא זה שבונה את בית המקדש.

הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מסביר, כי אין סתירה בין הדעות, מכיוון שבבית השלישי יהיו דברים שייבנו בידי אדם ויהיו דברים שירדו מהשמים. מצד אחד, יינתן לעם ישראל לקיים את מצוות העשה שבבניית המקדש – לפחות בחלק מהמבנה. מצד שני, כדי להבטיח את נצחיותו, יהיה בבית-המקדש מימד של בנייה אלוקית.

הרמב"ם, שכתב הלכות למעשה, נמנע מלהזכיר ביניהן את חלקו של הקדוש-ברוך-הוא בבניית המקדש משום שזו לא נוגע למחויבות שלנו. אך הזוהר, שמתייחס בעיקר למימד הרוחני של כל דבר, מדגיש את חלקו של הקדוש-ברוך-הוא במקדש – החלק שמעניק את המימד הרוחני החשוב לבניין.

אלו חלקים ייבנו בידי אדם ואלו ירדו מן השמים? ישנן בזה כמה אפשרויות:

א. בית-המקדש השלישי ייבנה על ידי מלך המשיח, בעזרתם של כל עם ישראל, ועליו 'יתלבש' המקדש הרוחני שירד מלמעלה ויביא לנצחיותו של הבית.

ב. בית המקדש ירד מהשמים כמבנה גשמי אך ללא דלתות. הדלתות תיקבענה בידי אדם, ובכך ייחשב כאילו הבניין כולו נבנה בידי אדם, כפי שמתייחסת ההלכה למעשה של קביעת דלתות.

ג. אנחנו נבנה את כל מה שמובן לנו מתוכנית הבנייה של המקדש המופיעה במקורות (ספר יחזקאל ומסכת מידות), והדברים הסתומים והנעלמים מאתנו – ייבנו מן השמים.

ביאור זה לא בא רק לשלב בין דעות הנראות סותרות. הוא נוגע בעצם המשמעות של הגאולה השלמה. הוא מבטא את שיא החיבור של האלוקות בעוצמתה הרבה עם העולם הזה הגשמי והחומרי. החיבור בין 'עליונים' ל'תחתונים', בין מעשי ידי אדם לבין מעשי ידי הקדוש-ברוך-הוא, שיתגלה בצורתו המושלמת בבית-המקדש השלישי.