מאת: הדס צורי, עטרת חיה

"כבר שבועיים! שבועיים שלא הוצאתי את האף מהבית…. בהתחלה זו הייתה תמר – הגיעה עם חום מהגן ושבוע, שבוע! הייתה עם שפעת. לאחר זמן לא רב נדבקתי אני וחמישה ימים לא תפקדתי. ואחר כך כל השאר… אני אומרת לך יהודית, בזמנים כאלה נראה לי שאני האישה הכי קטנת אמונה שיש. דווקא במקומות בהם אני כה זקוקה לה; את יודעת – חשוב טוב יהיה טוב, להפוך חושך לאור וכו'… כל זה נראה לי רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב. אני מוצאת את עצמי עם דמעות בעיניים, תחושת ייאוש ומחנק ולכל זה נוספת תחושת הכישלון החסידית על חוסר השמחה והביטחון שאני חשה".

יהודית – המשפיעה הקשובה, חייכה מעבר לשפופרת. היטב הכירה את המצבים הכביכול שגרתיים הללו, בהם נראה ש'מה כבר קרה? כולה שפעת…' אלא שכל שגרת היום יום משתבשת, לעתים לימים ארוכים והאישה הצעירה שמעבר לקו, המטופלת בשלושה ילדים קטנים, נשמעה לה במצוקה אמתית.

"אל תשפטי את עצמך בחומרה כל כך" ניסתה לדבר על ליבה. "לכולן זה קשה כשהילדים לא מרגישים טוב, על אחת כמה וכמה כשאת לא חשה בקו הבריאות. בזמנים מעין אלה מותר לך לשחרר קצת את ניהול הבית. לא יקרה כלום אם יאכלו שניצל תירס כמה ימים ואם יצמח לך הר קטן של כביסה. כשתתחזקי – תשתלטי על הכל, תוך כמה שעות".

"אוי" נאנחה יעל מעומק הלב. "מה מחזק אותך בימים שכאלה?"

יהודית שתקה רגע. ידעה שמושפעתה בוודאי מצפה לשמוע להט של אמונה חסידית כגון "הידיעה שהכל בהשגחה פרטית" או "זה הכל נס להתנוסס" וכיו"ב, אבל האמת הפשוטה יצאה מפיה  – "אני פשוט אומרת לעצמי שזה זמני ושעוד מעט תחזור השגרה הבריאה והברוכה".

"אבל יהודית" המשיכה האם הצעירה להקשות, "אם במצבים כאלה איני עומדת בניסיון, מתנהגת בחוסר סבלנות, חשה ייאוש וחוסר אונים, מה הטעם לכל לימוד החסידות שלי ולדיבורים היפים?"

"תראי" דיברה יהודית אל ליבה. "זה לא כל כך פשוט מה שעובר עליך. את הרי גדלת בקיבוץ, מעולם לא ראית את אמך במצבים דומים. אני הרי זוכרת שסיפרת לי כי הייתם מגיעים לבית ההורים לארבע שעות ביום ובשאר הזמן הייתם בבית הילדים. נכון ששהיתם שם גם כאשר חשתם לא טוב?"

"ודאי" נזכרה יעל במרירות. "גם עם חום גבוה לא היינו בבית אלא בבית הילדים, והמטפלת היא זו שטיפלה בנו ולא ההורים".

"נו, אם כך, את בעצם לומדת הכל לבדך. מעולם לא הכרת התנהלות של בית רגיל, בוודאי לא בית עם שלושה קטנטנים, הקרובים זה לזה כל כך בגיל".

 "נכון, אבל" סירבה יעל לעשות לעצמה הנחות. "תראי אילו סיפורים אנו לומדים על החסידים ברוסיה, על מסירות הנפש, על הכוחות האדירים… ואני, נשברת משפעת?"

את יודעת יעל – לפעמים היצר הרע הוא מאד מתוחכם… תראי איך הוא מצליח להפיל אותך לרשת העצבות ועוד על ידי מה? על ידי סיפורים חסידיים על מסירות נפש… את הרי מכירה את הסיפור על ר' זושא שאמר שלכשיגיע לבית דין של מעלה לא ישאלו אותו מדוע לא היית משה רבינו, אלא מדוע לא היית זושא. אני חושבת שהקב"ה הרבה יותר סבלני כלפינו מאשר אנחנו כלפי עצמנו".

"למה את מתכוונת?" הסתקרנה יעל שהמילים החמות כבר החלו להנביט זרעי עידוד ונחמה בליבה.

"בהתחשב בכך שאת נמצאת במצב שיוצר עלייך לחץ וקושי, בהתחשב במי שאת בדיוק ולא במה שמישהו אחר היה חש במצבים כאלו – נראה לי שמה שבאמת נדרש ממך הוא להתקדם רק עוד קצת: עוד קצת שמחה, עוד השתדלות לחשוב טוב, עוד תפילה מעומק הלב. ברגע שתדעי לאמוד נכון את כוחות נפשך, תוכלי לדעת היכן הצמיחה שמתאפשרת לך בנפש בכל מצב ומצב ולעזור לה להתממש.

נכון שלפעמים החסידות מציבה לפנינו רף גבוה וישנם זמנים שבהם אנו מסוגלים, ובדרך ממילא גם נדרשים, לעשות דילוג, צמיחה שלא בערך למה שהיינו לפני כן. אבל ביום יום זה לאו דווקא זה וצריך לפתח רגישות מיוחדת, פנימית על מנת לדעת ולהכיר מה היא העשייה והצמיחה הנכונה לזמנה."

"כמו שאני רואה את זה", המשיכה יהודית, "ביום יום בבית, עלינו להשתדל להיות קודם כל אמתיות, כיוון שכשאני לא מקבלת את עצמי, אין לי אפשרות לצמוח, אני נאבקת במצב שלא אני יצרתי אלא ריבונו של עולם וזה הרי מאבק אבוד… את הרגשות שלי ברא הקב"ה. אני יכולה למשל, ללמד עצמי להכיר במצב קיים ובכך לזהות את אפשרויות הצמיחה שעומדות לפניי. כאשר אני מתאמצת להיות מושלמת כפי שאני מדמיינת שהחסידות דורשת, אני לא מממשת את היכולת שלי האישית, את הצמיחה הרוחנית שלי בתוך הזמן והמקום ובכך פספסתי את כל העניין.

לפעמים, להיות חסידית מתבטא בדברים מאד פשוטים וקטנים: מחשבה מייאשת שלא נותנים לה להיכנס ובכך שומרים על השמחה, תפילה חמה היכן שאת חשה שהכוח נגמר… זה מה שנדרש מאיתנו, זה האור שאנו מכניסות במקומות הצרים והמלחיצים ועל כך הובטחנו שמעט אור דוחה הרבה מן החושך!"

יעל התבוננה על סלון ביתה: תמר בת ה-4 וחצי ישנה על הספה. מנחם בן הכמעט שלוש ישב על הכרית הגדולה ויבב שאינו חש בטוב. התינוקת גם היא תבעה את תשומת ליבה לאחר שהתעוררה משנתה. חבילות טישו היו פזורות בכל הבית, נורופן ואקמולי בכל פינה. אבל המבט שלה היה אחר. משהו נרגע בה, התחושה שקודם הייתה של כישלון עצמי וייאוש, התחלפה בתחושה של קבלה עצמית, ושלווה. ברגע שהפסיקה לבקר את עצמה בחומרה, לתבוע מעצמה להיות במקום אחר ממה שנמצאה בו באמת, יכולה הייתה לחפש מה באמת ניתן לעשות כדי להקל על המצב ככל האפשר.

"נו, עוד כמה ימים זה יעבור" חשבה לעצמה וחשה שכוחותיה חוזרים אליה מעט. היא ידעה שהמילים הטובות והעידוד ששפעו אליה דרך הטלפון הצמיחו בה את הכוחות הטובים שבנפשה, וידעה שהטוב הזה, הקטן אולי, אך היקר כל כך, הוא המימוש האמתי שלה.

מאת: קרן קפלן, מגזין 'עטרת חיה'

המניין האחרון של ערבית עוד מחפש את המשלים הקבוע כשיהודה רואה לפתע את זלמן חברו הטוב נוטל ידיו בחפזון, מתכונן לתפילה. הוא היה המום שכן את זלמן לא פגש מאז החתונה של שלוימי וגם אז זה לא היה כמו שצריך.

הם התחבקו בחיבוק חסידי חם כמו שרק 'תמימים' שישבו יחד על אותו ספסל לפני כמה עשורים טובים, יכולים להתחבק. יהודה זכר היטב את זלמן ככר נרחב להתייעצויות.

בסיום התפילה הוא מולל בזקנו פעם ופעמיים. בפעם השלישית התיישב לצידו זלמן מחייך. "נו, דאגה בלב איש ישיחנה…" אמר מבטו. יהודה ליטף את הרמב"ם שוב ושוב. אחרוני המתפללים נראו יוצאים את בית הכנסת. ככלות הכול, זהו מנין מעריב האחרון, ובעשר בלילה רוב האנשים אינם מחפשים להתעכב לחינם. שיריים אחרונים של התלבטות אם להשיח מדעתו או להשיח את דעתו חלפו במוחו, בכל אופן זו לא רק בעיה שלו. הוא הכריע וזלמן התיישב לידו, ממש כמו אז בישיבה. מאזין.

•      •      •

שיינדי תיקנה את פאתה המסודרת להפליא. זר הפרחים עמד על השולחן בסלון, מחכה כבר לצאת לדרך. שלוימי החתן (חתן!!!) ניסה לפרוק את המתח שלו בעיון בכמה ספרים, אותם הוא פתח וסגר בזה אחר זה, ויהודה ניסה לשחרר אותם מהלחץ והצליח בדיוק כמו שאדם לחוץ מצליח להרגיע. אחרי מספר דקות נוספות של  המתנה מרוגשת, מצאו את עצמם השלושה ליד הדלת, נוסעים לבית הכלה.

האם המאושרת החלה לדמוע עוד במכונית תוך כדי שהיא עוקבת בקפדנות אחרי הרגלי הנהיגה של האב המאושר לא פחות. ("תזהר, כמעט נכנסנו בו… תראה, יש כאן פניה…") ושלוימי רק  קיווה כל הדרך (כמו שמצא עצמו מקווה בחלקים נכבדים מחייו) שבחירתו תמצא חן בעיני הוריו, אימו בעיקר.

עד היום שיינדי לא מבינה ויהודה טוען שזה נס ממש, שהם הצליחו לרדת מהרכב, להיכנס לדירת המחותנים, לערוך עימם הכרות ואפילו לשוחח איתם שיחה של ממש. טוב, כמעט שיחה של ממש. שיינדי הביטה בנערונת סמוקת הלחיים שאמורה להיות כלתה. כלתה היחידה בעצם.

היא הייתה נבוכה למדי וכמעט לא הגיבה לפטפוטיה העליזים של שיינדי. גם במצבי הרגיעה שלה ידועה שיינדי כנואמת בחסד (כלומר, בלי גבורה…) וכעת בהשפעת ההתרגשות הייתה ממש כמעין המתגבר. מתגבר להטביע את מנוחי הכלה שישבה ושיחקה עם הפלאפון שלה במבוכה, מנסה לתפוס את מבטו של שלוימי שהיה שקוע בשיחה עם אבא שלה.

כשהערב הסתיים ידעה המשפחה הקטנה שהם יוצאים לדרך ארוכה ומשמחת. הזמנה, צלם, תזמורת. החתן טס, מחפשים דירה. רק בשמחות… אבל רק יהודה הצליח בהבטה אחת על שיינדי לקלוט שהדרך לפניהם רק התחילה.

כשתמו צלילי החתונה והזוג התמקם בדירתו הקטנטונת הגיע הרגע הגורלי. מנוחי ארזה את המזוודה הקטנה, שלוימי עזר לה קצת, הבית ננעל מאחוריהם והם בדרך לשבת הראשונה אצל השוויגער. הכלה מתרגשת ושלוימי הרגיש גוש רציני של דאגה עולה ומזדחל במעמקי גרונו. תחושת בטן מבוססת לחשה לו שיש כאן קונפליקט כלשהו, הוא ניסה לאחוז ב"תחשוב טוב – יהיה טוב" והצליח. עד שהדלת נפתחה…

•      •      •

שיינדי התיישבה ליד השולחן נסערת, חותכת סלט ומחממת חלה ל'מלוה מלכה'. דמעות של רחמים עצמיים בעיניה. היא משתפת את יהודה או יותר נכון שוטפת את המלפפונים במטר מילים. "תאמין לי, כאילו חיתנו אותו עם אילמת. היא כמעט לא מדברת הבחורה. אצל מי לא בררנו? מישהו אמר לנו שהיא נציב מלח? לך תאמין היום לאנשים. הוי, מסכן שלוימי. כזה בחור טוב, כזה מוכשר. מזל שיש לו כזו סבלנות אליה. אני לא מבינה איך הוא מסתדר עם השתקנות והאדישות שלה. בבית כל כך פעיל ופטפטן כשלנו…" יהודה ישב. הוותק שלו בתור בעל עמד לו להקשיב לדברים עד הסוף. כששיינדי סיימה את קינתה היטיב יהודה להבין שהם בבעיה. הוא מצא עצמו קצת מתגעגע לימים בהם בנם יחידם היה תינוק בעגלה. אפילו כילדון חיידר ובחור ישיבה הכול עבר בסדר גמור. "אחח, ילדים קטנים בעיות קטנות" גרס את הפתגם הידוע וחייך לשיינדי, שהתאוששה בינתיים וקמה אחריו ליטול ידיים.

בבית הקטן שלהם, גם מנוחי התיישבה ליד השולחן הקטן, מוציאה מהמקפיא פרוסות לחם ל'מלווה מלכה' מנסה להסתיר את מצב רוחה העכור משלוימי ללא הצלחה יתירה. טוב, האמת שגם לא ניסתה במיוחד. היא חכתה שישים לב שהיא מצוברחת. מה? הוא לא רואה? אוף, תמיד היה לה קשה לשתף. שיבין לבד וזהו.

בין לגימות מהמרק כשהיא מוסתרת היטב מאחורי קערת ההגשה הגדולה הרשתה לעצמה. "שמת לב שאמא שלך מתנהגת קצת, כלומר, מוזר. היא… היא… לא מפסיקה לדבר איתי, לשאול, לתחקר, לספר, להעיר, לייעץ. זה… זה קשה לי." זהו. זה יצא לה סוף סוף. יחסית ברוגע ובלי להאשים. טוב, כמעט בלי להאשים. זה הרי ברור שלא היא אשמה כאן, נכון? היא ראתה שהחתן הטרי שותק. מעודדת מההקשבה, המשיכה. "חוץ מזה, היא כל הזמן בלחץ, זה ממש לא בריא כל הלחץ הזה. הרבה יותר טוב להיות רגועים."

שלוימי התפלל שהמרק לא יכלה מצלחתו או משהו כזה. הוא נהנה לחסות בצילו המרגיע, כי הוא ממש אבל ממש לא ידע מה לומר. היא אמא שלו. הוא גדל איתה כל השנים האלו ועד כמה שהוא זוכר זה לא היה כזה גרוע. הוא ניסה לעודד את מנוחי בזה שהיא תתרגל. לא היה נראה שזה הצליח במיוחד ובשתי הבתים רבו השתיקות באותו ערב, לפחות מצד עזרת הגברים ותשעת הקבין נכנסו לשימוש סוחף. גם של דיבור וגם של דמעות.

מנוחי החליטה להירגע מכל הבלגן הזה. כך היא שיננה לעצמה וכך גרס גם שלוימי. לכן הם החליטו לצאת לחתונה של מושקא חברתה הטובה מוקדם כל כך. היא תראה חברות, תהנה, תשתחרר ותזכור שיש חיים אחרי השויגער…

כך צעדו להם הזוג נהנים ממזג האוויר הסגרירי, מנוחי הרגישה איך היא הולכת ונרגעת וחוזרת להיות שלווה כמו שהייתה תמיד.

זה החזיק מעמד בדיוק עד אחרי החופה. מנוחי הייתה עסוקה בפטפוט נמרץ (יחסית…) עם  רבקי. יחד הן חיפשו את שטערני וחני, חברותיהן הטובות, כדי לשבת יחד. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת כי ליד השולחן אליו הצעידה אותה רבקי בחן, ממש לצד חני ושטערני ישבה לה לא אחרת מאשר השוויגער שלה. עליזה ופטפטנית כתמיד.

"אז אתן חברות של מנוחי. כמה נחמד. איך קוראים לך? ומה את מהבית?" שיינדי החלה בתחקירים – הפטפוטים הרגילים ומנוחי הלכה והאדימה. התזמורת הרועשת בישרה שהחתן והכלה נכנסים. שיינדי קמה מיד, ממהרת לאם החתן ופוצחת איתה במחול נמרץ תוך שהיא מפנה מבטים תוהים לעבר מנוחי שנשארה דבוקה לכסא. מתאוששת.

"למה היא לא קמה לרקוד? לא זזה… איזו אדישות. זו הרי חברה שלה שמתחתנת." חשבה לעצמה בין סיבוב לסיבוב. מנוחי הייתה באמצע לתכנן איך היא יוצאת מהחתונה הזו שפויה בדעתה ובלי טראומות עתידיות שילוו אותה לאורך כל חתונות חברותיה. שמישהו יסביר לה איך הייתה יכולה לדעת שהשוויגער שלה היא החבירה הכי טובה של אמא של החתן. איך?

שיינדי שבה אל השולחן, עייפה כולה מהסיבוב הארוך. התיישבה ליד השולחן מוזגת לעצמה מהתוספות. "למזוג לך גם?" שאלה את מנוחי בנימוס. מנוחי סירבה, גם כן בנימוס. "את מרגישה טוב? הכול בסדר?" נעצה בה שיינדי מבט שוויגערי מפורסם. "את כל הזמן שותקת, לא רוקדת." חידשה לה.

רבקי קלטה בינתיים שהעניינים הסתבכו וניסתה לחייך לעבר מנוחי חיוך ניחומים.

מנוחי הגיעה למסקנה עגומה למדי בסיום החתונה. מסתבר שאם היא חשבה שיש חיים אחרי השוויגער הרי שהיא טעתה. ובגדול.

•      •      •

זלמן הנהן בראשו, מביט ביהודה ברחמים. "לא פשוט, לא פשוט בכלל…"הגיב לדבריו של יהודה שתובלו בחלקיקי דברים ששמע משלוימי. זלמן הבטיח לחשוב על פתרון כשהוא קורץ קריצה לא ברורה ליהודה. הלה נבהל מהשעה ומיהר הביתה. לשיינדי שביום שלישי בשבת עוד מבכה את השבת שעברה עם הכלה.

בבוקר למחרת הגיע סוף סוף יום רביעי. שיינדי התמלאה בציפייה והרגישה קצת כמו אי שם בשנות התיכון העליזות, כשהייתה לוקחת את הילקוט ויוצאת ללימודים. אחחחח. מי שהמציא את המושג השתלמויות היה פשוט גאון. ככה קצת חוזרים להיות תלמידים, מתחדשים ברעיונות יצירתיים והעיקר, ומבחינתה של שיינדי זה העיקר, פוגשים חברות. או מייצרים אותם מקהל המשתלמות.

השבוע בכלל הייתה שיינדי עמוסת ציפיות באופן מיוחד. לכבוד חודש שבט: י' שבט, ט"ו שבט וכ"ב שבט ארגנו להן הרצאה שלא מן המניין. היא עיינה בכותרת "צמיחה באתגרי המשפחה לאור החסידות". המילה משפחה הזכירה לה כמה דברים שרצתה לשכוח אבל כשראתה את שם המרצה החליטה להיכנס. חברתה הטובה מימי הסמינר העליזים הייתה כתובה שם כמנחת הורים ומשפחה ושיינדי החליטה לנסות.

"כשה' ברא את העולם היה צמצום. צמצום רק באופן זמני, אבל צמצום. והצמצום הזה היה הרצון האמיתי של ה'. רק כך התאפשרה הבריאה של דירה בתחתונים וגילוי עיקר שכינה דווקא פה." נאמה רבקה'לה בביטחון. כלומר, רבקהלה לשעבר. היום גב' רבקה לינגר. ליתר דיוק.

"הצמצום הוא כלי. אנחנו נבראנו "בצלם אלוקים" – ביכולתנו ללמוד לתת מקום לשני, רק על ידי צמצום עצמנו אפשרי נתינת מקום לזולת. אחרת, אנחנו ממלאים את כל החלל עם התכונות שלנו והנחות הייסוד שלנו. מה שאנו רגילים ומה שאנו חושבים וזהו. ואין לאף אחד מקום להיכנס. כלומר יש," מיהרה רבקהלה להסתייג. "אבל מדובר רק בבעלי אישור כניסה שמסתדרים עם התוכניות שלי ועם האני שלי, וכשזה לא קורה זו בעיה".

"נאמר…" התנשמה המרצה בוחרת דוגמא, "כלה שהיא מאוד מאוד מסודרת ושוויגער בלגניסטית. בת מופנמת לאמא פתוחה ומשתפת. נער יצירתי לאמא שמרנית וממוסדת. אם אנחנו נשכיל לצמצם קצת את הנוכחות של הנפש הבהמית שלנו ולחשוב על העומד מולנו: הבעל, הילד או הכלה, הרי שנוכל לראות את השני ופחות את עצמנו ואז גם נכיל אותם יותר. הסיבה היחידה שתכונה הפוכה לנו מרגיזה אותנו היא כי אנו מלאים ורואים רק את עצמנו…".

המרצה המשיכה להסביר על מעלת היכולת לצמצם את הנוכחות שלנו, כמה הדבר מצמיח את ההורים, תורם לביטול שלנו לה' ושבזכותו נדע גם להקשיב יותר טוב ולהאזין לשני, בלי לחפש ללא הרף את עצמנו בשיחה.

ההרצאה הסתיימה בקול רעש גדול ושפע נשים מרוצות התגודדו סביב רבקה. עליהן נמנתה גם שיינדי שמעבר למחמאות על ההרצאה רצתה פשוט לפגוש חברה שלא ראתה כבר שנים.

"הניצוץ השובב בעיניים שלך לא כבה…" צחקה, ורבקה'לה נענתה קורצת "אולי כי אני עדיין עושה מעשי שובבות מידי פעם".

•      •      •

"זוכר את רבקה שהייתה חברה שלי בסמינר, נו… זאת שפטפטתי עליה פעם ליד השוויגער שלה וככה שידכנו אותם. זוכר?" יהודה התעורר באחת. וודאי שהוא זוכר, הרי את זלמן, חבירו הטוב שהוא גם בעלה, פגש לפני יומיים מחוץ לבית הכנסת. הוא גם נזכר על מה הוא דיבר עם זלמן ולכן המהם משהו לא מחייב.

שיינדי סיפרה לו על עיקרי התובנות. "האמת שידעתי את כל הדברים האלה, אבל כשהיא  קישרה את זה למקור חסידי הרגשתי שזה נותן לי יותר כוח לצמוח ובאמת לעשות עם זה משהו".

•      •      •

מנוחי  הגיבה בהתחלה בהלם, מלווה בחוסר אמון. אחר כך היא חזרה קצת על "החלצו" והתחילה להפנים שהמצב משתפר, אין לה מושג למה, אבל משהו בינה לבין השויגער עולה וצומח. והוא כבר לא עכור וחוסם אלא ירוק ומלבלב. גם אם העלים שלו קטנים עדיין…

כך חשבה בדרך להתוועדות כ"ב שבט. היא נהנתה ללכת לאט, בין טיפות הגשם. נהנית מהשקט המבורך ושמחה שלא התפתתה לנסוע באוטובוס. אין כמו השקט של הליכה ברגל.

השקט נקטע בשלום לבבי של בתיה, גם היא בדרך להתוועדות. בתיה הייתה כולה תחת השפעת "באתי לגני". "את קולטת שה' צמצם את עצמו כדי לברוא דירה בתחתונים. בשביל למלא את התאווה שיהיה בעולם גילוי עיקר שכינה יותר ממה שהיה קודם הצמצום, ה' צמצם עצמו." כך הן המשיכו לפסוע מדברות שיחה שרק  כלות בדור השביעי מסוגלות להפיק.

"תגידי," פתחה לפתע בתיה. "את מכירה אנשים של הרגע האחרון?" מנוחי הנהנה בראשה לחיוב. חושבת על אמא שלה, אחותה הגדולה וכמה חברות טובות שלה. חושבת על כולן רק לא על בתיה.

"מה נזכרת בהם פתאום. את כל כך לא כזו." בתיה הסתכלה ימין ושמאל על העצים נוטפי המים בטרם שיתפה את חברתה בסוד האפל.

"בעלי הוא… הוא….הוא. הוא פשוט כזה. את השבת מכניס שתי דקות לפני השקיעה. לכולל יגיע דקה אחרי הזמן, מתנשם ומתנשף, ואני כל הזמן שואלת אותו: 'למה לא בנחת?' החיים כך הרבה יותר רגועים." סיימה בתיה.

מנוחי לא ידעה אם החיים ביגרו אותה או שהיא סתם נהייתה חכמה יותר לאחרונה. היא מצאה את עצמה שואלת את בתיה "למה זה נראה לך כל כך נורא שהוא עושה דברים ברגע האחרון?!" חברתה פתחה בהרצאה ארוכה על מעלות ההתארגנות וסיימה ב"ככה אני רגילה" עלוב. מנוחי הוסיפה "אם תצליחי להוציא את עצמך מהתמונה אז תחשבי על דברים מהכיוון שלו. מה הוא מרוויח מההתנהגות שלו? זה נראה לך רע רק כי זה שונה ממה שאת רגילה. אם תצמצמי את עצמך תוכלי לראות אותו ואת ההתנהגות שלו באור אחר ולראות שזה לא מאיים עלייך." מנוחי התנשמה ובתיה נאנחה בהתפעלות, מנסה להפנים.

הן נכנסו יחד לאולם המואר, מתיישבות. זה לא לקח לבתיה יותר משניה לקלוט אותה. "תגידי הרבנית, זו לא השוויגער שלך שיושבת שם ליד השולחן?"

הרבנית, הלא היא מנוחי נתקפה בהלם קל, משולב במאבק נפשות קשה.

היא התלבטה לרגע אם להתחפר בשולחן מרוחק עם בתיה ולהתעלם או לגשת.

לקבל או לדחות?

לפנות מקום?

היא צעדה לעבר השולחן של השוויגער יודעת שגם אם היא לא תצליח לגמרי להצטמצם, אלא רק קצת וגם אם זה יהיה לה מאוד קשה, אולי דווקא לכן. כשהרבי יתגלה עכשיו באמצע הכנס, הוא בוודאי יהיה גאה בה מאוד.

הרבי שליט"א חייך אליה מהתמונה הגדולה שעמדה מאחורי המרצה וגם היא השתדלה לחייך. לחייך למרות הצמצום. בעצם, בגללו. כי רק כך אפשר לבנות באמת דירה בתחתונים.

הקיץ מתקרב, ומסמן את סיומה של שנה נוספת, גדושה ועמוסה. נשים ואימהות רבות, הסובבות ללא הרף במעגלים של נתינה לסביבה הקרובה וגם הרחוקה, יודעות שלמען המשך עשייה בריאה ופוריה- יש לעצור, לנוח, להתמלא בכוחות ולתת- הפעם לעצמן.

במיוחד עבורן, מקיים ארגון נשי ובנות חב"ד מידי קיץ, במסורת של קרוב ל-30 שנה, נופש חסידי ייחודי. אלו הם ארבעה ימים של נופש איכותי, הווי חסידי ובריאות לגוף ולנפש, ארבעה ימים של חיוך, של שמחה ומרגוע, ומילוי מצברים כצידה לדרך. הנופש, שיצא לדרך לפני כשלושה עשורים בברכת הרבי, עשיר בתכניות איכותיות, מטעינות ומחזקות, בגשמיות וברוחניות.

השנה ייערך ה"קייטנופש" במלון המפואר כינר שלחוף ים הכנרת, הידוע ברמתו הגבוהה, בשירות האדיב ובנוף המרהיב. למלון בריכה צמודה לשירות הנופשות, בנוסף לחוף הרחצה בכנרת.

הנופש יתקיים בעז"ה בין הימים ראשון- רביעי, ה'- ח' באלול (11-14 באוגסט).

בתכנית- סדנאות אמנות, התוועדויות לתוך הלילה, ערבי הווי, הרצאות מרתקות, לימוד חסידות, בריכה, ספורט, הפעלות, התעמלות מים ועוד.

על התכנית העשירה שוקדת מנהלת הקייטנה מאז היווסדה, הגב' חדוה סגל. נשים רבות ממהרות להירשם לפני עליית המחירים (בר"ח מנחם-אב), ולהבטיח את מקומן בנופש החסידי המיוחד שבעז"ה ימלא את המצברים ויעניק כוחות להמשך הדרך.

הרישום עומד להסתיים בימים הקרובים.

תקציר:

אחותה של לאה, שטערני יצאה לשליחות עם בעלה והתינוק למקסיקו. אחרי המתכונת בתנ"ך חנה חברתה מציעה לה ולשוש לצאת לטיול משחרר באילת. כצפוי, הוריה לא מסכימים והיא חושבת שזה בגלל שלא סומכים עליה. לאחר שנרגעה, יצאה לרכישת סנדלים לאחותה הקטנה והצליחה לשכנע אותה לוותר על אלו עם הפרפרים כי כך הרבי רוצה – "נעשה ונשמע". תוך כדי הליכה היא מפנימה שגם כיבוד הורים זו מצווה הכתובה בלוחות וגם אותה צריך לקיים בלי לעגל פינות, כמו שהוריה ה"מרובעים" רוצים.

בערב כשאביה שב מ'מבצעים' בבית הסוהר הוא הסביר שאיסור הטיול, זה לא בגלל שאינם רוצים שיהיה לה 'כיף' אלא בגלל שאילת היא חו"ל! ואין יוצאים מהארץ ללא סיבה המתירה זאת הלכתית. למראה פניה המופתעות הוא מגלה שהם מתכננים עבורה חוויה מהנה במיוחד לקיץ, אבל היא תתגלה לה כשיקבלו תשובה סופית ממישהו אחרי החג.

יומני היקר,

סליחה שלא כתבתי זמן רב כל-כך, פשוט עם כל העומס המטריף של עונת המבחנים: המתכונות והבגרויות. הדרישות של הבית, ובין לבין קפיצה לשיעורים, התוועדויות מבצעים ויציאה למועדון השבועי – יצא כך שלמרות שבאמת החלטתי להתמיד ולכתוב זה ממש לא יצא. אפילו בשבוע הרגוע יחסית, שהיה באמצע ארע אז הסיפור של האסירים שנמלטו מהכלא כשאבא היה שם ב'מבצעים'. והראש שלי לא מונח היה בלכתוב ליומנים שכמוך.

אתה לא תאמין איפה אני כעת, כן! תלויה בין שמים וארץ. אני על מטוס נוסעת לאחותי שטערני למקסיקו להדריך אצלה ב'די קעמפ' שהיא מארגנת. זו הייתה ההפתעה שההורים תכננו לי – שמטרתה גם לעזור לשטערני וגם שליחות במרכז אמריקה.

אתה לא תאמין, גם שוש וחנה לצידי! אחרי מסע שכנועים מתיש של ההורים שלהן הפעם… אנחנו יוצאות לשליחות של מצווה ממש, וגם הן מסכימות שזה שווה פי כמה מטיול בן יומיים לאילת. בזכות ההפצה אבא הסכים שאצא מן הארץ.

אינני יכולה לחכות לראות את מענדוש, שטערני מספרת שהוא מתחיל ללכת ואני מצפה לראות אותו, את האחיין הראשון והמתוק שלי תוך שעות ספורות!!!

חנה ושוש נרדמו עכשיו, הן כמעט לא ישנו בלילה שלפני הטיסה; ואילו אני לא מצליחה לישון בלי כרית ושכחתי להביא את הכרית המתנפחת. אני מקווה שרק את זה שכחתי לארוז מכל הרשימה הארוכה אותה הכנתי…

אנחנו יושבות לא רחוק מהמטבח, והיה מביש לשמוע את רב הדיילים בתדרוך אחרון לדיילות אומר: "מדובר בטיסה 'שחורה', אני מבקש וממש מתחנן להיות סבלנים כמה שרק אפשר…". מאותו רגע הבנתי מה שאבא אמר לי כשנפרדנו בשדה: "השליחות שלך מתחילה מכאן, להאהיב שם שמים על ידי מעשים ראויים המתאימים לבת חב"ד שנוסעת בשליחות המלך". בעקבות הדברים ששמענו החלטנו שלושתנו להוכיח להם שאפשר גם אחרת. וכשהגישו את האוכל הכשר, אותו מחלקים קודם לשאר הנוסעים, וראיתי את העיניים הרעבות של השכנים הלא דתיים / יהודים בטיסה, לחשתי לשוש וחנה: "א'-ב' של נימוס זה לא לאכול לפני שכולם קיבלו. גם הרבי נוהג כך בסעודות".

בשתיקה שבהסכמה ישבנו, מביטות מסביב ורואות איך אנשים פותחים ומתחילים לאכול את ה'כושר פוד' הבד"צי שלהם. עשינו 'אתכפיא' וחיכינו לחלוקה הכללית כדי לגלות שלהתנהג בדרך ארץ זה גם משתלם. למה? אתה שואל, כי במטוס, אותם דיילים מחלקים לכולם, והם גם מחלקים שתייה ואף אוספים מכולם את האריזות והמגשים. כך ארע כשכל שאר הנוסעים היו עסוקים באכילה, הדתיים שפצחו באכילה מיד בקבלת המגש סיימו כבר מזמן ונותרו במשך זמן רב ומעצבן עם מגשים עמוסי עטיפות, כוסות ומפיות מלוכלכות. זבל מול העיניים. חסרי הסבלנות שביניהם ביקשו מהדיילים לפנות להם, או שחסמו את המעבר בקומם ללכת למטבח. וזה היה מחזה לא נעים כל כך. אנו לעומת זאת התחלנו לאכול עם כולם והרגשנו הרבה יותר נוח בלב וגם בשולחן… כשדי מהר נאספו השאריות שלנו מתוכם.

אחר כך הייתה פרשיית הסרטים העצובה. וכך היא התחילה: חנה שלא גדלה בבית חב"די מקורי, הרשתה לעצמה לצפות, שוש נסחפה גם, ולבושתי גם אני… זה היה סרט מזעזע. אין לי מילים. שלושתינו הזדעזענו. פתאום קלטתי שבסרט את חושפת ומפקירה את עצמך לדמיונות וחוויות מפוקפקות שאיזה גוי מגושם ונחות המציא עבורך. אפילו חנה הסכימה איתי ואמרה שיש לה כמה שריטות בנפש, כל מיני תמונות מפחידות מסרטים שראתה בילדותה עוד מלפני שהמשפחה התקרבה ליהדות דרך הבית חב"ד בשכונתה. היא הבהירה שזה לא עוזר שהיא יודעת שזה רק סרט ולא משהו אמיתי. המראות והקולות חקוקים לה בנפש. אפילו ההורים לא יודעים מה צופן הרגע הבא והם לא יכולים להגן על בריאות הנפש הרכה והעדינה של הילד שלהם.

"תמונה שווה יותר מאלף מילים" אמרה שוש בצער וקבעה: "חבר'ה, בטיסת ההמשך לא רואים!" היא הרהרה לרגע ואמרה: "עכשיו אני מבינה את דקלה, בעלת התשובה ההיא מהתוועדות ערב שבועות, זוכרות מה היא אמרה אחרי שהזדעזענו כשהפשילה מעט את השרוול והראתה את הקעקוע הגדול והמוזר על הזרוע שלה. היא אמרה שהיא מצטערת על כל מיני דברים שנצרבו לה ב"דיסק" של הנפש. "את הקעקוע אני יכולה להסתיר אחרי התשובה, אך כל מיני תמונות, סרטים ומנגינות אין לי דרך למחוק מהמוח והלב". הורדנו ראשים בבושה. הכוויה בנפש שרפה עכשיו ממש. וחבל שלא הפנמנו אז, היינו חייבים להיצרב כדי ללמוד לשמור על עצמינו?! כמו ילד קטן שחייב לקבל כוויה כדי ללמוד להתרחק מאש?! יכולנו לחסוך זאת.

זו הייתה שיחה כנה כמו שאנחנו אוהבות לעשות בוועידה טלפונית או הליכה סביב השכונה בערבים.

חנה שתקה כעת באופן נדיר… ולבסוף התוודתה בגמגום: "אני כזו אפס, כל פעם אני מחליטה מחדש וכל פעם אני לא מצליחה לעמוד בפיתויים". היא לעסה בעצבנות 'זנב' של מזלג. "אני פשוט 'מכורה', שוב נופלת ונכנסת לעצבות עד לפעם הבאה. "למה את נכנסת לעצבות?" קטעתי. היא הניחה לרגע את המזלג האומלל "כי אני מאוכזבת מעצמי שאני כמעט ולא מצליחה להתגבר ולהיות צדיקה. והנה עכשיו גם גררתי אתכן…" היא מחתה דמעה מזווית עינה.

"חנה", נתתי לה על הראש, "תפסיקי לחשוב רק על הנפש הבהמית שלך ועל ההצלחות שלך. תחשבי על החלק אלוקה ממעל ממש שהוא העיקר בך". עצרתי לנשום לרגע והמשכתי בטון תוקפני פחות, "זוכרת מה למדנו בתניא שיש אנשים שהשם פשוט נהנה שוב ושוב מההתמודדויות והעמידה שלהם באתגרים. אם תשמחי בכל עמידה באתגר בשמחת ה', זה יוסיף לך מרץ לעמוד באתגר הבא. ולא תכנסי למעגל של עצבות ונפילות חוזרות". סיימתי את ההרצאה קצת נבוכה אך במבט שואל הבודק האם התקבלו הדברים לרצון.

"פשש… נהיית משפיעה גדולה, אבל איפה היית לפני הסרט המטופש הזה" סנטה בי שוש מבלי לצפות לתשובה. והיא המשיכה לנסות לרומם את אווירת הנכאים שנחתה עלינו בשמי רום באומרה: "רגע, למה לא הבאנו את משקפי השמש האטומים והמתקנים המיוחדים שמסתירים את המסכים בטיסה" הזכירה לכולנו פרסומת תוצרת של חסידות מסוימת מאד שהייתה בעיננו ללעג ולצחוק. "את יודעת מה", אמרה חנה באווירת הרצינות הבוגרת שנחתה עליה פתאום, "אולי לאנשים כמוני שלא יודעים לשים מסכת הגנה פנימית צריך לשים משהו חיצוני שיגדור לי את גבולות הראיה פיזית". "הבאתי איתי קרם הגנה רוצה לשים על העיניים?" הציעה לה שוש בתמימות מעושה אבל חנה נותרה מהורהרת.

פתאום קלטתי כמה פנימית חנה יכולה להיות, יותר מכולנו, אם רק תיכנס לעניינים ולא נתעסק בינינו רק עם חיצוניות ושטויות. שוש לא התייאשה מלנסות ולרומם את מצב הרוח והוציאה במבה אדומה מציעה לכולנו: "קחו, הקלוריות עליי!" דחפה לנו כמה כדוריות אדומות ליד. "אני מעדיפה דברים חריפים ופיקנטים מאשר מתוקים", התחמקה חנה שקועה עדיין במצב רוח דלוח. ניצלתי את תשובתה וסיכמתי "נו חנה, גם השם אוהב לעיתים את המתוקנים, כמו זיתים מרים וחריפים שהפכו למעדן בתיבול נכון, מאשר את המתוקים, אלה שצדיקים מלכתחילה". "אוקיי", נכנעה חנה והעלתה חיוך ראשון על השפתיים ובמבה אדומה אל בין השיניים.

הי, האיש שיושב בטור המקביל בשורה שלפנינו נראה לי קצת מוזר, טוב. הנורות המודיעות על חגירת החגורות דולקות בשנית, איני חשה שום מערבולת אווירית. 'אולי מדי הרבה אנשים קמו עכשיו לשירותים והדיילים רוצים פחות משוטטים?' תהיתי. בכל מקרה אני צריכה לחגור את עצמי. אתה חוזר עכשיו לתיק עד לפעם הבאה. אקרא עכשיו 'קרישמע' ואנסה לכוון ולו קצת לפחות במילים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"…

מבטיחה לעדכן בחוויות בהמשך אז להתראות לך יומן קטן,

לאה

מכאן אבל משם.
לאן אני שייכת? אני כאן.
רואה עולם, מציאות, תופסת את הגשם. החומר סובב אותי.
אני ישנה וליבי ער.
ממוזגת עם נוף הבריאה. אבל לאן אני שייכת?
לגלות או לגאולה?
אני יודעת שאני כאן, אבל אני שייכת לשם.
נולדתי לגלות ולהסתר. זאת השפה המדוברת פה.
כך מתלבשים בגלות, כך חושבים, כך נושמים.
אבל יש את כאב הלב הפנימי, החד.
הנקודה הפנימית. המייחלת, השואפת מהעצם לחזור לשם.
הנקודה שלא מתרגלת לשקר.
שלא נכנעת לגלות העוטפת וצובעת את היקום.
הנקודה הזו, היא שמזכירה לי שגם כשאני מרגישה בבית בגלות
אני שייכת לגאולה.

באתי לכאן לבצע משימה, לגלות בגלות אלוקות.
לאסוף ניצוצות השייכים לגאולה ואבדו בחשכת הגלות.
באתי לגלות את האמת בשקר. באתי לגן להפריח שושנה  בין הכוכים.
לא להתפעל, לא לפחד מהעולם המבהיל, התופס מקום בכל מקום.
לראות את דבר ה', שמפעיל ופועל בעולם.
לראות שה', הוא זה שפורט על המייתרים.
כל המנגינות שבעולם, הוא המלחין.
ציור הבריאה, ה' הצייר, הוא הפסל והאומן.
ההצגה שלו, המשחק שלו, הוא בורא, יוצר ועושה העולם.
מפחדת להאמין לגלות. כי הגלות היא לפעמים בתוכי.

הפחד הכי גדול שלי הוא להישאר כאן.
לשכוח שאני משם.
ליהנות מהגלות, להתענג מהשקר.
לשתף פעולה עם הגלות, לתת לה כוח.
מפחדת להשתתף במשחק המזויף שלה.
לצבוע את כאב הלב ברעש הגלות.
יודעת שאני נראית מפה, אבל אני משם.
הייתי חייבת להשתלב, שלא יזהו אותי.
כי יש לי שליחות לבצע פה.

אז למדתי את השפה והמנהגים וירדתי עד לפה.
אבל אבא עד מתי? המלחמה קשה. שורפת.
הקורבנות קשים. יש פה אכזריות שמביאה לסבל לא יתואר.
והמלחמה היא גם בתוכי.
שהנפש הבהמית מנצחת זה כואב.
כי באתי עד לכאן, להוציא אותה מהשביה.
וקשה לשכנע אותה, שהיא גם שייכת לגאולה.
היא כבר ממש מבולבלת מרב השנים.
והיא לא תמיד זוכרת, מאין היא באה, ולאן היא הולכת.

ה', אני כל כך רוצה שהמשימה כבר תגמר.
ונחזור הביתה.
לא ראיתי אור ה', כבר הרבה זמן.
מחניק פה בעולם בלעדייך.
אנה ה' כי אני עבדך, מתגעגעת.
ה', תן לי כוח לראות אותך פה. לחיות גאולה כאן.
"למה זנחתני למה קדר אתהלך בלחץ אויב"?!

לצפייה בשיר חדש – דבר מלכות בשיר לפרשת בלק

ביום י"ב בתמוז, תמלאנה 86 שנים לשחרורו הנסי של כבוד-קדושת אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, ממאסרו בידי הסובייטים. היה זה בשנות השיא של השלטון הסובייטי ברוסיה ושכנותיה (ברית-המועצות דאז). הדת ושומריה נרדפו עד חרמה. האחד והיחיד שיצא למאבק איתנים על שימור גחלת היהדות בברית-המועצות, היה הרבי. הרבי ניהל מחתרת של ממש בכל רחבי המדינה ודאג להקמת "חדרים" לילדים, קיום בתי-כנסיות ובניית מקוואות – על אפם ועל חמתם של רבי השלטון.

בשלב מסוים החליטו הללו כי הרבי הגדיש את הסאה – אסרוהו ודנוהו למוות. אלא שמשמים רצו אחרת ובדרך פלא שינו הסובייטים את דעתם והמירו את גזר הדין בשלוש שנות גלות בעיר גזרה. בהמשך – גם מהחלטה זו נסוגו וכעבור תשעה ימי גלות התבשר הרבי כי הוא משוחרר לגמרי. מסיבות ביורוקרטיות התעכב השחרור יממה נוספת ולמחרת שב הרבי לביתו ולמשפחתו.

יום הבשורה היה י"ב בתמוז, שנחוג מאז על-ידי רבבות חסידים כ"חג הגאולה", יחד עם היום שלמחרתו – י"ג בתמוז – יום השחרור בפועל.

*

גאולתו של אדמו"ר הריי"צ, כמי שלחם את מלחמתה של היהדות, סימלה ניצחון של כוחות הקדושה על כוחות הטומאה. לימים, כאשר מסך הברזל הסובייטי קרס לגמרי ורבבות יהודים החלו לצאת משם – אמר חתנו וממלא-מקומו, הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, כי היה זה הודות לבקיע הרוחני שנבקע בחומות הקומוניזם בעת גאולתו של חמיו.

בדומה לגאולת הרבי, בה קדמה לשחרור בפועל בשורה – גם לקריסה הסופית של מסך הברזל קדמה בשורה: היה זה בשנת תשמ"ז (1987), בשעה שאף אחד לא חלם כי רוסיה עומדת לפני מהפך שלטוני – הורה הרבי מליובאוויטש לחסידיו להקים בירושלים שכונת מגורים ליהודים שיעלו מרוסיה וליצור עבורם מקומות עבודה. באותו זמן, אפילו נשיא ברית-המועצות מיכאיל גורבצ'וב, לא שיער אלו תמורות פוליטיות הוא עומד להוביל. כך הוא עצמו סיפר בדיעבד. אך הרבי כבר ידע מה הקדוש-ברוך-הוא מתכוון לחולל ובישר על כך, כדי שיתכוננו בהתאם.

כשניצני הפרסטרויקה נראו בארץ, עם גל העלייה הראשון – היו השכונה שנבנתה והמפעל שהוקם בהוראתו הנבואית של הרבי המקומות היחידים שמוכנים לקליטת עולים, שיכונם ושיבוצם במשק העבודה הישראלי.

*

שלבים אלה של קריסת השלטון שחרת על דגלו מלחמה ביהדות – הנם שלבים מכריעים, כפי שאומר הרבי, בקידום והחשת בוא הגאולה. התפוררותם של מעוזי כפירה לוחמניים מעידה כי העולם מיטהר ומזדכך לקראת מצב בו לא תיתכן כפירה; מצב בו האמונה המוחלטת בא-ל אחד תחבוק את פני תבל – כפי שיהיה תחת מלכותו של מלך המשיח.

ושוב, בדומה לשלבים המקדימים אל הגאולה, בהם קדמה להתממשותם בפועל בשורה – גם על הגאולה עצמה זכינו לשמוע בשורה: הרבי בישר במילים נבואיות, כפי שהגדירן בעצמו – כי כבר הגיע זמן הגאולה והנה הנה היא באה!

ראינו פעם אחר פעם כי הבשורות הקשורות לגאולה מתממשות, וברי לנו כי גם בשורה זו עומדת להתממש בכל רגע. אנו מאמינים ומצפים לכך מיד, ברגע זה ממש. ואם חלילה לא – אזי ברגע שלאחר-מכן. כי על נבואות לטובה כבר הובטחנו, ש"דבר אחד מדבריך, אחור לא ישוב ריקם".