ישנם שני סוגי התנהגויות של בני אדם. האחת היא עדינות וההיפך ממנה זוהי הגסות.
אדם המתנהג בגסות, הוא האדם הנאבק ונלחם על מקומו ומעמדו בעולם. חסר רגישות כלפי סביבתו כיוון שעסוק מאוד בעצמו, בקריירה שלו, בהתפתחותו האישית ואין לו את היכולת הנפשית להתפנות אל הזולת. אדם זה אינו בנוי לתקשורת טובה ובריאה, כי גם בזולת יראה רק את טובתו ורווחיו האישים שיכול להשיג מעצם הקשר עמו.
הגס יראה את הסביבה כאויב נסתר המאיים על מעמדו גם כשיגיע להישגים משמעותיים בחייו. וזאת כי קיים בו החשש התמידי שהשני יצליח יותר ממנו ומעמדו וערכו יהיו לפתע חסרי ערך. בראשו של הגס רצות המחשבות: 'איך אתה מצפה ממני שאתחשב בשני אם עלי לדאוג קודם לעצמי?! אם לא אעמוד על רצונותי וארגיש את עצמי, מי ידאג לי? וכך מתוך ריכוז תמידי של הגס בעצמו, הוא מתעבה, מתגשם ונעשה חסר רגישות למתרחש סביבו. כשיפגעו בו, יכעס מאוד וינסה להציל מיד את כבודו בצורה בוטה ורומסת.
לעומתו, אדם המתנהג בעדינות, הוא אדם שלא חש מאויים מהסביבה ומהצלחותיה, רגיש מאוד לסובבים אותו ותמיד יהיה בתנועה של התמסרות למען הזולת, כיוון שלא מרוכז בעצמו ובבעיותיו. כשיפגעו בו לא ירגיש זאת כפגיעה בעצם קיומו וערכו האמיתי, ולכן לא יפגע וידרוס בחזרה. העדין מעריך באמת את עצמו ויפעל בעולם כדי לממש את הפוטנציאל שבו ולא רק כדי לבנות לעצמו ערך ומעמד.
מה המניע הפנימי של שני סוגי ההתנהגויות הגורמות לאדם לחוות את החיים בצורה כה שונה?
תורת החסידות מסבירה שהמילה עדינות בשורשה היא עֶדֶן – מלשון מַעֲדָן, תענוג. אדם שיש בו תענוג פנימי באופן טבעי מתעדן. אדם שאין בו את התענוג הפנימי, מתגשם וממילא מתנהג בגסות.
העדין יעריך את עצמו מעצם קיומו ולא מתוך השגיות חיצונית. הוא יתחבר אל עצמו מתוך מהותו הפנימית ולא רק סביב מה שפעל והשיג. הגס לעומתו, האמונה שלו בעצמו תהיה מההישגיות הנרכשת.
עדינות זאת תחושה שהאדם מעונג וטוב לו מעצמו ולכן לא מרגיש שצריך לבנות את מקומו ולהגן עליו. הוא לא צריך לדאוג למעמדו מכיוון שיש לו עונג עצמי מעצם קיומו. תחושה זו הופכת את האדם לעדין יותר, רגיש יותר ומתחשב יותר.
לעומת הגסות המגיעה מתוך תחושת חוסר שלימות פנימית של האדם אשר הישגים וגורמים חיצוניים הם הבונים לו ערך עצמי ומימלא הוא לא יציב הנתון בסיכון תמידי.
עדינות – התמסרות
הבדל זה ישפיע מאוד על היכולת להתמסרות, כי התמסרות מחייבת יציאת האדם מעצמו. באם תתמלא תודעת האדם בגסות – במאבק התמידי למען עצמו, לא ישאר לו מקום לחוות את עצמו באמת וממיילא לא יהיה מסוגל להתחבר באופן אמיתי אל הזולת. הוא ישאר סגור באותה מערכת לחצים חיצונית שנתון בה. אך מאידך, אם יתמלא האדם בתודעת העדינות, תתפתח בתוכו השלמה אמיתית עם עצמו, וכך תהיה לו היכולת להתחבר ולהתמסר באמת אל השני.
כיצד נתעדן?
כיצד יוכל האדם לפתח בעצמו עדינות שתגרום לו לנוע אל הזולת? מהי אותה חוויה של שלימות עצמית אמיתית? מהו אותו ביטחון פנימי הקיים באדם שיסיר ממנו את האיום מהסביבה וימלא אותו בשלימות פנימית בטוחה?
עדינות – ספירת החכמה
מוסבר בספרי בחסידות כי ספירת החכמה מסמלת את ה'ביטול' שעיקר תכונתה היא להכיר את שורשם של הדברים כמאמר חז"ל בפרקי אבות: 'איזהו חכם הרואה את הנולד'. מיהו החכם? הרואה את שורשם של הדברים – מהיכן הם נולדים.
הנקודה הבסיסית של החכמה המביאה את האדם לביטול אמיתי לבוראו ויחד עם זאת לעונג ואושר, זו הידיעה שאדם לא ברא ויצר את עצמו, אלא הבורא הוא זה שיצר אותו שלם וטוב. ולכן מקבל ואוהב את עצמו כמות שהוא.
מאידך, אדם אשר מקבל ואוהב את עצמו רק בזכות פעולותיו והישגיו, אינו מקבל את העובדה שהבורא בראו שלם וטוב, עם תפקיד ושלימות אמיתית ולכן מרגיש שצריך ליצור לעצמו מציאות ולהשלים את עצמו. כמו ילד שהוריו חינכוהו שרק אם יעשה ויגיע להישגים, יהיה שווה. לא משנה לאיזה הישג יגיע, יהיה תמיד בתחושה חסרה ומאוימת כיוון שתלוי בהישגיו ואז ממילא יאבק בכל עת על מעמדו ויגיע לחוסר עדינות בתקשורת שלו עם הזולת, בעקבות העשייה.
אך כשאדם מקבל את עצמו כמו שהבורא בראו ואינו מתכחש למהותו. מציאותו שלימה ולא ניתנת לפגיעה, ובעשייתו בעולם מגלה הוא את הכוחות אשר נתן בו הבורא ולא יוצר מציאות חדשה.
היהלום המוסתר
על מנת להבין את הדברים, נביא משל המוזכר בחסידות: משל לשני גושי חול דומים בחיצוניותם, אך באחד טמון יהלום והשני הינו גוש חול בלבד. גוש החול במהותו חסר ערך. אומנם ניתן ליצור ממנו כלי חימר ורק כך יקבל ערך כלשהו. הגוש השני אשר טמון בו היהלום, במבט חיצוני נראה כגוש חול פשוט, אך כאשר ינקו את החול, ייחשף היהלום שערכו מוחלט. זאת אומרת, שהגוש האחד חסר ערך וניתן ליצור ממנו משהו. והשני, ערכו רב ומוחלט ורק צריך לחושפו.
התפיסה של החכמה – הביטול, הינה ראיה שמהותך כפי שהקב"ה נטע בתוכך, היא יהלום! אמנם לא גלוי, עטוף בבוץ, אך תפקידך לגלותו, לשפשף ולחשוף את ערכו המוחלט וזאת על ידי עבודתך בעולם. לעומת זאת, אם האדם תופס את עצמו כחסר ערך ורק אם יבנה ויעבוד, ישיג את הערך, ייצור איזה כלי חימר בכוחות עצמו כביכול, ערכו אינו יציב ונתון לשינויים. תמיד יהיה מאויים מהישגיהם של אחרים העלולים לגבור עליו.
התמודדויות שונות
ההבדל בין שני תודעות אלו ביחסים עם הזולת, שהתמודדותו של בעל החכמה והעדינות היא מול עצמו, בין הערך המוחלט שקיים בו, לבין תפקידו לחשוף ולגלות זאת במציאות העולם. לעומת זאת, ההתמודדות של הגס, חסר הערך העצמי האמיתי, היא תמיד מול הזולת. הוא מצד עצמו אינו מרגיש שווה ובעל ערך, וממילא יהיה תלוי בסביבתו ליצור את מעמדו שיביא לו ערך וכבוד, ובהעדרו ישאר חסר ערך.
תודעת העדינות היא כאשר בפנימיות טוב לאדם עם עצמו, בידו המפתח להתחברות בריאה ואמיתית עם הזולת. להיות מסוגל באמת לתת, להעניק ולאהוב את הזולת באמת. וזאת כי האדם מרגיש את עצמו כשלם מעצם בריאתו על ידי הבורא, ולא זקוק אל הזולת כדי לבנות את עצמו ולחזק את מעמדו, אלא נעים לו בקרבת הזולת ומסוגל הוא להתמסר אליו באמת – כמו שאתה שלם.
כלל ראשון- עדינות
בהתמודדויות בחיי משפחה, לפני כל קונפליקט שברצונך לפתור, עליך לחזק את ההתייחסות החיובית לעצמיך, את אותה הרגשה טובה עם עצמיך, אמונה בעצמיך ורק אז תוכל להביט אל הזולת בצורה שונה לגמרי. כי לא תהיה מאויים בפנימיותך דבר המקשה מאוד על פתרון הקונפליקט. אלא גם בכדי להפתח אל השני באמת כדי להרגיש ולאהוב אותו, מוכרחים לפתח תודעה של עדינות, לדעת לקבל את עצמיך טוב יותר. ללמוד לאהוב את עצמיך ללא תנאים.
וככל שתלמד ותאמין בערכם האמיתי של החיים כפי שניתנים מהבורא ותתפוס את החיים בצורה פנימית, לא כבעולם החיצוני שהכל מדוד ומותנה זה מול זה וקשה לפתח בו אהבה עצמית, אלא תפתח בעצמך 'חכמה' – 'הרואה את הנולד', מאיפה הכל מגיע, תוכל להגיע אל האושר האמיתי וכך תוכל לתת ולהתמסר באמת אל השני.
(מעובד על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד)
