לצפייה במצגת כ"ח ניסן

יש אי בהירות גדולה לגבי הנזק מקרינה מטלפונים סלולריים ואנטנות סלולריות. קרינה בתדרי הסלולר הינה קרינה בלתי מייננת, בניגוד למשל לקרינת רנטגן שהיא מייננת. קרינה מייננת היא קרינה המסוגלת להפוך אטום ליון, כלומר להוציא אלקטרון מתוך האטום (ומכאן השם מייננת- הופכת ליון). לפוטון (חלקיק קרינה) של קרינה בלתי מייננת אין את האנרגיה לבצע פעולה זו.

לשבת שלאחר הפסח, שבה מברכים את חודש אייר, יש שנהגו להכין חלות בצורת מפתח.

הטעם לכך הוא, שממחרת הפסח פסק המן ובני ישראל החלו לאכול מעבור הארץ ולהזדקק לפרנסה טבעית. המפתח מרמז על תפילתנו שה' יתברך יפתח לנו שערי פרנסה, שהרי מפתח הפרנסה נתון בידיו.

טעם נוסף, על דרך הסוד:

בליל הסדר בחצות מסתלקים האורות והמוחין העליונים מהעולמות, ואנו בעבודתנו בימי ספירת העומר מחזירים אותם בהדרגתיות. המפתח מסמל את העבודה שהאדם עושה מצידו, בבחינת "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". אנו פותחים על ידי מצוות השבת, ומקווים כי ה' יתברך יפתח לנו את אוצרו הטוב, "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח".

בתפילה שהקב"ה יפתח לנו את שערי הפרנסה, ואת כל השערים האחרים!

(הערך באדיבות אתר הספר "לקראת חלה")

מצגת דבר מלכות לכ"ו ניסן – יחידות לאורחים

מאת: חיהל'ה טל

מוישי ואהר'לה לא מוכנים לאכול דגים!

וידבר אבא אל מוישי ואל אהר'לה לאמור אליהם: "מוישי ואהר'לה, השבת בפרשה אנו קוראים על מצוות הכשרות, איך אנחנו יודעים מה כשר ומה לא, תוכלו להסביר לי?"

מויישי: "מה שכתוב עליו לנדא – כשר…! "

אבא: "כן, זה ברור, אבל איך המשגיחי כשרות יודעים מה כשר ומה לא? אז אני יענה לכם, כל חיה שמפריסה פרסה, שוסעת שסע ומעלה גרה – כשרה!".

לאחר שנכנסה השבת, אמא הדליקה נרות ואבא עשה קידוש, הגישה אמא את הדג הטעים לשולחן, אך מוישי ואהר'לה לא אכלו. לא רק שלא אכלו אלא סובבו את הדג מצד לצד בדקו והסתכלו, ורק לבסוף החליטו לא לאכול.

אמא שאלה את מוישי ואהר'לה, מדוע הם לא אוכלים וזו התשובה שקבלה: "אבא הסביר לנו שבשביל שחיה תהיה כשרה וכדי שנוכל לאכול אותה היא צריכה 3 סימני כשרות, ודג זו חיה. אתמול, אחרי שאבא הסביר לנו על סימני הכשרות, אני ומוישי הסתכלנו על הדגים באקווריום, ולא ראינו שהם מעלים גרה, מפריסים פרה ושוסעים שסע. אז איך אנחנו יכולים לאכול את הדג?!".

אבא ואמא צחקו והסבירו לילדים, שכשהקב"ה נתן לבני ישראל את מצוות הכשרות, הוא נתן לכל סוגי החיות סימנים אחרים.

"הסימנים שאבא הסביר לכם, הם רק בבהמות, ולא בדגים, סימני כשרות לדגים, הם שלדגים היו קשקשים וסנפירים"…

וכך, באמת ובתמים, כמו בני ישראל במדבר, הקשיבו מושי ואהר'לה לאבא ולאמא ולא הסכימו לאכול את הדג עד שהוסבר להם על נושאי הכשרות…

"הוא ממש דוֹס"

"דוס" זו ההגדרה המילונית ששמורה ליחידים ומיוחדים בנוף הישיבתי. הכוונה שמדובר לא רק על בחור חסידי, ירא שמים ומקושר. אלא אחד שאצלו הרף הוא התמסרות מוחלטת. הוא מונח לחלוטין בעולם החסידי וכל מציאותו אינה זזה מההוויה החסידית. אל תספרו לאף אחת, אבל חלק מהדוסים לא יודעים אפילו מהי פיג'מה… אלו הם הבחורים החסידיים שערים כל הלילה בהתוועודת ולמחרת יישבו כל סדרי הלימוד בלי להחסיר מהם מאום. הם לא שמעו על הרשתות החברתיות ולאוו דווקא שיש להם אימייל. בקיצור, הם אלו שעליהם אומרים בשידוכים "הבחור דוס, דוס!". הלוואי על כולנו…

חסידי אבל פתוח

נתחיל מההגדרה שנשמעת שוב ושוב בשידוכים, אולי יותר מכל הגדרה אחרת. הבחורה החב"דית הממוצעת משתוקקת לבחור חסידי – "אחסידישער בוחער" – שיהיה מונח בעניינים של הרבי, יידע לחזור שיחה של הרבי בשולחן שבת, בקיצור כזה שחי חיים חסידיים. אבל לפעמים היא גם קצת מפחדת מאותו "חניוק" עליו מספרים אחיה מהישיבה… אז מה היא מציעה? שיהיה חסידי, אבל "ראש פתוח". אחד שיודע גם לדאוג להופעה החיצונית ועוד כמה דברים…

ראש פתוח

אם יש את ה"חסידי אבל פתוח", יש גם את ה"ראש פתוח" לעצמו. לא שמדובר חלילה על בחור שהוא אינו חסידי, אבל כנראה זה הבחור שמונח יותר בענייני העולם מאשר בסוגיה הנלמדת כעת בישיבה. הוא יכול להיות בחור מצוין, נעים הליכות, עם הנהגות מצוינות, וגם אחד שבאמת אכפת לו מהרבי. רק שהוא בקיא ורגיל גם בענייני העולם.

חולצות צבעוניות

אם אצלנו הבנות הקטריונים הם לימוד בסמינר, לבוש וכדו', אצל הבחורים החלוקה עדינה יותר, שם בדרך כלל יש פחות מקום להגדרה החיצונית. אבל יש מקום גם לכך. למשל חולצות צבעוניות. אז אתן שואלות מה הסיפור? אז ככה: פעם לא היה שום ענין מחולצות צבעוניות, גם בישיבות הטובות ביותר. אבל לפני קצת יותר מעשור אסרו בישיבות חב"ד להופיע בחולצות צבעוניות וקוד הלבוש ל"תמים" הוגדר כחולצה לבנה בלבד. זה לא אומר שמי שלובש חולצה צבעונית הוא לא "תמים" חב"די חלילה וחס, אבל זה אומר שהוא קצת חורג מגבולות המיינסטרים…

"הוא קצת שובב"…

אם הזכרנו את הסמינרים ואת העובדה שלא כולן עוברות שם… אז מסתבר שגם בישיבות יש כאלו שלא מתאים להם לימודים צמודים לסוגיות אביי ורבא. כמו בכל מסגרת תקינה תמיד יהיו את אלו שיכירו יותר את החצר מאשר את כיתת הלימודים. אצל בחורים הפלפל הזה יכול להיות מנותב גם לטיולים, שליחויות מאתגרות ברחבי העולם ועוד. השובבות היא ההגדרה העדינה ביותר לכך שמדובר על מישהו "מחוץ לקופסה"… נו, בקיצור אחד שמכיר יותר את נחלי יהודייה וג'ילבון מאת הלו"ז של שיעורי הגמרא בישיבה.

היה בשליחות בהודו – הרבה

50,000 מטיילים ישראלים מגיעים בשנה לטיול בהודו. לא כולם "פריקים" זרוקים ולא כולם נמשכים להוויה המשוחררת של המזרח. אבל בחור חב"די שמגיע להודו לשליחות שוב ושוב, כנראה מצא משהו באווירה המשחררת והזרוקה משהו של המזרח הרחוק. אין כאן כל השוואה ל"פריקים" של ניו-דלהי ובומביי, אבל סביר להניח שזה לא הבחור שמבריש את הכובע פעמיים לפני כל שבת…

רוצה לצאת לשליחות בהודו אחרי החתונה

אם בחור ששהה הרבה בשליחות בהודו זו הגדרה, אז בחור שרוצה לצאת לשליחות בהודו – על אחת כמה וכמה. ראשית, העתיקו כל מה שנכתב בערך הקודם. שנית, מדובר על בחור רציני שמוכן להתמסר ברצינות לענייני השליחות. כי גם הוא יודע ששליחות בהודו זה לא לוקסוס. הוא מחפש בחורה שתהיה מוכנה לתפעל בית חב"ד שדורש התמסרות מאסיבית מסביב לשעון, עם כל המשתמע מכך – גם כשהתנאים הגשמיים רחוקים מלעמוד בסטנדרטיים להם היא הורגלה… כשיוצאים לטיול בהודו הטיול נגמר ומתחילים החיים האמיתיים…

בפרק הבא: חולצה בפנים או בחוץ…

אי שם, בתוך החושך הסמיך הזה, מבליח נצנוץ אור קטן. נוגע בך רק נגיעה קטנה ונעלם. החושך כל כך חזק, והוא עומד תקוע כל הזמן, שההבהוב הזה נראה רחוק ממנו שנות דור. אור נשמה, נוגע, מלטף, מזכיר כי היא כאן. חלק א-לוה. נשמה א-לוהית בעולם ההוויה.

הוא הופיע לחיי מהמקום האחרון שחשבתי שיגיע. פתאום עמד שם ואמר שלום, נעים להכיר. לאט לאט התרגלתי אליו. הוא די סנוור אז מצמצתי שוב ושוב. בסוף פתחתי את העיניים וראיתי אותו. עומד שם עם חיוך כל כך יפה, מתוק יותר מכל דבר אחר שהכרתי. ומהבהוב קטן הוא הפך לאלומת אור. כזאת שרואים מקילומטרים, כזאת שחודרת לך ללב כשהיא פורסת את חסותה. עכשיו נדמה לי שהוא חצה כבר כמה קווים, עולה על כל מה שמוכר בנוף.

יש בו משהו שמילים רק יקלקלו. נכון זו קרן אור. אבל היא כל כך בוהקת, כל כך נוצצת, שלפעמים אתה לא בטוח שאתה רואה טוב. קצת קשה להאמין שהיא כאן איתנו בתוך האפלוליות הזו; קצת קשה להאמין שאפשר לראות אותה בתסבוכת שנוצרה כאן. שהיא בנו ונוכל לחוש בלהבתה אם ניגע בה. אבל אי אפשר לטעות בה.

ממגדל השמירה מביט עלי ניצוץ של אור, נשמה טהורה. כשאני מתרחק לאזור של הגלים המסוכנים היא מכוונת את הפרוצ'קטור שלה – רק לרגע אחד,  לשנייה הזאת שאני אסובב את הראש ואזכר בה – ואז אני חוזר לחוף הבטוח בשחייה מהירה.

ניסיתי להבין איך זה קרה פה בתוך כל הבלגן. הרי אנחנו לא משתווים לה, לידה אנחנו כל כך קטנים. האמת שתמיד כשהיא מאירה אתה מרגיש נורא חוור מולה. העור שלך סמוק והקמטים בולטים יותר. אז איך זה קרה שאנחנו דורכים איתה על אותה הקרקע? ואולי בכלל לא?

מה חשב הבורא כשבחר להפגיש אותי עם האור הגדול הזה? מיליארדי אנשים מסתובבים פה בעולם ומעל כולם מרחפת לה נעימה וטובה אותה קרן אור, זורחת, מקרינה, נשמה תוהה. אוחזת במקום אחר לגמרי. אליו כנראה לא נוכל להגיע לעולם.

במה זכיתי? אני שואל. למישהו יש תשובה???

הרב יצחק גינזבורג

מדי שנה, בל"ג בעומר, עולים רבבות של אנשים למקום קבורתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון, לחגוג את ה"הילולא" שלו – יום פטירתו מהעולם, שהוא גם יום התאחדותה של נשמתו עם בוראה. מה מיוחד כל כך בדמותו של רבי שמעון בר יוחאי, שהוא מעורר המונים לשמחה כה גדולה ופורצת גבולות?

רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י בקיצור) חי בסביבות המאה ה-2 לספירה, והיה אחד מגדולי התַנָאים (חכמי המשנה). מה שמייחד אותו משאר התנאים הוא העובדה שלו מיוחסת חָכְמת ספר הזוהר – הלא הוא ספר הקבלה המקיף הראשון. ספר הזוהר בנוי כמעין מדרש מיוחד על פרשות השבוע (במקור הוא אף נקרא "מדרש יהי אור"), הרואה בכל פסוק ומלה בפרשות צוהר לעולמות נסתרים ומופלאים. ספר הזוהר אמנם התגלה מאוחר בהיסטוריה – במאה ה-13, יותר מאלף שנה אחרי מותו של רשב"י – אך כל גדולי ישראל סמכו ידיהם על כך שהתכנים הכתובים בו מקורם ברשב"י ובמעגל חבריו ותלמידיו, שבעצמם מופיעים כדוברים בספר הזוהר.

הקבלה נקראת "נשמתא דאורייתא" – נשמת התורה. דרך חכמה פנימית זו, על מלותיה מהלכות הקסם, עושר דימוייה והד העולמות העליונים הנשמע בה, זוכה לומד התורה לחוש כי התורה חיה, פועמת ומפעימה אותו. בעוד תורת הנגלה מלמדת אותנו לעבוד את השם בעיקר מתוך רגש יראה, תורת הנסתר מאפשרת לנו לבוא אליו מאהבה – מתוך עצם השמחה והמתיקות שבחיים של קרבה אליו.

זכות פתיחת שערי תורת הנסתר בפני כל עם ישראל שמורה, אם כן, לרשב"י. אכן, בחסידות חב"ד מכונה ל"ג בעומר "חג מתן תורה של פנימיות התורה": כפי שחג שבועות מציין את התגלות התורה בכללותה, כך ל"ג בעומר (החל קצת לפני שבועות, כמעין הקדמה) מציין את התגלות פנימיותה[1].

מעשה באשה אחת

אך ייחודיותו של רשב"י ניכרת גם מחוץ לספר הזוהר – בסיפורים ובמדרשים על אודותיו המופיעים בספרות חז"ל. נעיין כעת בסיפור אחד כזה[2], המגלה טפח מחכמתו הפלאית של רבי שמעון בר יוחאי:

הרקע לסיפור הוא הלכה במשנה[3], הקובעת כי אם במשך עשר שנים זוג אינו מביא ילדים, הגבר, המחויב במצוות פרייה ורבייה, צריך לגרש את האשה ולשאת אשה אחרת (בניגוד למה שיש החושבים בטעות, ההלכה מכירה באפשרות שהגבר הוא העקר, ולכן האשה מותרת להתחתן עם אחר ולנסות להביא עמו ילדים).

ההלכה מנסחת את הדברים ביובש ובפסקנות, אך ברור שמאחורי מצב זה מסתתרת מציאות אנושית הטעונה ברגשות רבים. החיוב להתגרש מפני שלא מצליחים להביא ילדים, כאשר ייתכן בהחלט כי מדובר בנישואים מאושרים ומלאי אהבה, עשוי להיות קשה מנשוא. למעשה, בדורות האחרונים נהגו הצדיקים הגדולים שלא לקיים הלכה זו. המקרה המפורסם ביותר הוא אולי זה של הרבי מליובאוויטש, שהיה נשוי לאשתו במשך 60 שנה, עד יום מותה, מבלי שנולדו להם ילדים.

הסיפור שלפנינו אף הוא מבקש להציץ אל מאחורי הקלעים של הלכה זו, אל דרמה אנושית המתחוללת בין שורות ההלכה. יתרה מכך, הסיפור כולו מלמד על יכולת פלאית לפרוץ אל מעבר לגבולות המציאות שההלכה מכירה בהם, עד למצב שמתבטל הצורך לקיימה.

אף שהחיוב לפרות ולרבות הוא על האיש, גיבורת הסיפור היא האשה: "מעשה באשה אחת"[4]. עשר שנים היא נשואה לבעלה באושר מבלי שנולדו להם ילדים. אך כיוון שהזוג ירא שמים ומבקש לקיים את דברי ההלכה, הם באים לרשב"י בכאב לב כדי שיבצע את הגירושים.

מה בעצם אומר כאן רשב"י? הוא מביט בזוג שלפניו ורואה את האהבה השורה ביניהם. הוא רואה שאין לפניו מקרה פשוט שאפשר לסיימו בקור רוח. מצד שני, הלכה פסוקה היא שצריך להתגרש. מה עושים? קם רשב"י ועושה מעשה מפתיע, משוגע, עמוק: קיימו את ההלכה, הוא אומר להם, התגרשו; אך אל תעשו זאת בצער וביגון. כבדו את עשר שנות נישואיכם ואת האהבה שלכם, וכפי שהתחתנתם בסעודה חגיגית, כך גם תתגרשו בסעודה חגיגית!

מסיבת גירושים? ההצעה נשמעת כמזמינה צרות. ואכן…

בני הזוג שומעים בקולו של התנא הקדוש ועושים סעודת גירושים שמחה. במהלך הערב, מביטה האשה בבעלה היקר שהיא נשואה לו זה עשר שנים. עם ילדים או בלי ילדים, איך היא יכולה בלעדיו? לפתע פתאום – ואין לדעת אם מדעתה הגתה זאת, או שמא רוח השטות הקדושה של רשב"י היא השורה על האירוע – עולה בלבה רעיון. היא מושיטה לבעלה כוסית, ועוד כוסית, ולאחר זמן-מה הוא שתוי כהוגן. ואז, ברגע של פיכחון וגילוי אהבה גדול, הוא פונה לאשתו ואומר לה: בתי, כמזכרת לנישואינו אני מתיר לך לבחור את החפץ שהכי מוצא חן בעיניך בביתי הגדול, היהלום או האוצר שישמח אותך יותר מכל, ולקחת אותו עמך לבית אביך.

חיוך מתפשט על פני האשה לשמע הצעתו של בעלה. היא מחכה שיירדם, ואז רומזת למשרתיה לשאת אותו לבית אביה. בחצות הליל הבעל מתפכח ומתעורר. מה קרה? רגע אחד הוא בביתו, חוגג את רגעי נישואיו האחרונים, וברגע השני הוא מתעורר בבית זר ואשתו לפניו! היכן אני נמצא, הוא שואל. בבית אבי, היא משיבה לו. מה לי בבית אביך, הוא משתומם. עונה האשה בחיוך: אינך זוכר שנתת לי רשות לקחת את החפץ הטוב ביותר בבית? אין לי חפץ טוב בעולם יותר ממך! (חוץ מזה, כשלקחתי אותך די נראית כמו חפץ…)

כעת חִשבו ונסו לענות על השאלה הבאה: האם האיש והאשה התגרשו? מצד אחד שילֵח הבעל את אשתו לבית אביה והיא הלכה לשם; מצד שני, הבעל הקנה לאשה באופן חוקי איזה דבר שתרצה מביתו, וכיוון שהיא לקחה אותו הוא כעת ברשותה. דומה כי התחולל כאן מין היפוך חתרני של טקס הקידושין (שאליו, נזכור, השווה רשב"י את סעודת הגירושים מלכתחילה): במקום שהאיש יקנה את האשה ויהפוך לבעלה, האשה קנתה את האיש[5]. הוא כעת אישהּ, והיא – בעלוֹ! הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי, ועמד והתפלל עליהם, ונפקדו. ללמדך, מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות.

אולי בשביל להתיר את הסבך ההלכתי שאליו נקלעו, מחליט הזוג לחזור לרשב"י. אך בהגיעם אל הצדיק, כל שהוא עושה זה להתפלל עליהם שיזכו לפרי בטן. למרבה הנס תפילתו נענית, האשה מתעברת ובני הזוג חיים באושר עד קץ ימיהם. הסוף.

אהבה שאינה תלויה בדבר

סוף הסיפור מעלה שאלה גדולה. השורה האחרונה אומרת, "מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות". כלומר, היא תולה את התעברות בני הזוג בתפילתו של רשב"י; אך אם כל מה שהיה צריך כדי שבני הזוג יזכו לילד הוא שרשב"י יתפלל עליהם, מדוע לא עשה זאת מהרגע הראשון?! מה היה הצורך בסעודת הגירושים, על השלכותיה הנפתלות, אם מה שבסופו של דבר חילץ את הזוג ממצוקתו היה תפילה, שאותה היה יכול רבי שמעון לשאת מההתחלה?!

דומה כי יש רק דרך אחת להשיב על שאלה זו: אם רשב"י מסוגל לפקוד עקרות אך בחר שלא לעשות זאת לפני מסיבת הגירושים, סימן שאז התפילה לא היתה מועילה. אף שנישואיהם של בני הזוג היו, על פני השטח, תקינים ומלאי אהבה, מתברר שמשהו, איפשהו, היה חסום בקשר ביניהם, באופן ששום תפילה לא היתה פורצת אותו. שינוי יסודי כלשהו היה צריך להתרחש על מנת שתפילתו של רשב"י תוכל לבקוע את השמים ולפעול. לכן שלח רבי שמעון את הזוג לערוך את גירושיהם המיוחדים – על מנת שיחוללו שינוי זה.

אך מה בסעודת הגירושים פתח את אפשרות הפריון בין בני הזוג?

כאשר האשה בחרה לקחת את בעלה בליל הגירושים, היא הביעה כלפיו אהבה טהורה למי שהוא בעצמו, ללא קשר לשאלה אם זיווגם פורה או עקר. האשה אינה מצוּוה לפי התורה להתחתן, ולמיטב ידיעתה באותו רגע אף לעולם לא יהיו להם ילדים יותר, ובכל זאת היא בחרה בו. אהבה זו מכונה "אהבה שאינה תלויה בדבר"[6] – אהבה לעצמותו של האהוב, החפה מכל אינטרס פרטי. בחירתה בו כחפץ הטוב הוציאה ממנה את חפץ לבה העמוק ביותר.

זו גם הסיבה להיות הגירושים שלהם מעין נישואים מהופכים שבהם האשה נושאת את האיש. בהביטה בבעלה באמצע הסעודה, על סף הפרֵדה ממנו, הבינה פתאום האשה שבכל עשר שנות נישואיה היא אמנם היתה נשואה לו, אך מעולם לא התחתנה איתו, כלומר לא בחרה בו להיות לה לחתן[7]. רק כאשר אנו עשויים לאבד משהו אנו חדלים לראותו כמחויב המציאות ומתחילים לראותו כאפשרי המציאות – כדבר שניתן לבחור בו. אפשרות הפרֵדה אפשרה לאשה לבחור בבעלה מחדש, ממקום גבוה יותר. בחירה זו יצרה דרגת חיבור מסדר חדש ביניהם, מה שאִפשר לתפילת רשב"י לפעול ולזכותם בזרע חי וקיים[8].

עצתו של רשב"י לבני הזוג, הנדמית ממבט ראשון משוגעת, מתגלה כהדרכה של תבונה עמוקה לבני זוג בכלל: בעת משבר, כאשר נדמה שהקשר תקוע ואינו מתפתח, יש לשוב אל נקודת הראשית של הקשר ולחולל נישואים חדשים, הפעם מתוך בחירה גבוהה יותר. "כשם שנזדווגתם זה לזו במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה": יש להרפות מדפוס הקשר השלילי, אך לא על מנת להיפרד אלא על מנת לעורר אהבה חדשה לבן הזוג, המשוחררת מנטל הציפיות והתנאים הקודמים – "אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך".

מ"בעלי" ל"אישי" בקשר עם ה'

הסיפור נגמר, אך אחריו מופיע עוד משפט אחד: והרי דברים קל וחומר: ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו "אין לי חפץ בעולם טוב ממך" נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקדוש-ברוך-הוא בכל יום ואומרים "אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה" – על אחת כמה וכמה.

הסיפור, מתברר, אינו רק הדרכה לבני זוג בעתות משבר, אלא גם משל ליחסי כנסת ישראל והקדוש-ברוך-הוא, ומכך עולה כי אף ביחסים עם הקדוש-ברוך-הוא תיתכן עקרוּת, שיציאה ממנה תיתכן באמצעות בחירה מחדש בקשר עמו. אך מה בדיוק פירוש דימוי הנישואים העקרים ביחסים עם ה'? מה כוונת הרעיון כי אנו נשואים לה', אך לא מסוגלים ללדת?

בפשטות, נישואים בלתי-פוריים עם ה' פירושם מצב שבו עבודת ה' הופכת לשגרה, ובה החיבור עם האלוקות אינו פורה ורבה בלבנו. האמונה נמצאת בראש, אך אינה מחלחלת לחדרי הלב. אכן, לפי ספרי הקבלה משולים המוח והלב להורים וילדים, בהתאמה: המוח הבריא והפורה 'הרה' ו'מוליד' מתוכו רגשות בלב, כלומר מניב הזדהות רגשית עם תובנות השכל. במצב שבו הקשר עם ה' הוא שכלתני ולמדני גרידא, לא נולדים רגשות בלב, והקשר עם ה' הנו עקר.

כמו בסיפורה של האשה, אף במערכת היחסים שלנו עם ה' עלינו לעלות ממדרגת קשר אחת למדרגה גבוהה ממנה. והנה, עלייה זו בדיוק נרמזת בפסוק מופלא מהנביא הושע[9]: "והיה ביום ההוא, נאֻם ה', תִקְרְאִי אישי ולא תִקְרְאִי לי עוד בעלי".

הפסוק הוא דברי ה' לכנסת ישראל, המשולה לאורך כל התנ"ך לאשתו. הפסוק מנבא כי לעתיד לבוא, לא נקרא לקדוש-ברוך-הוא בכינוי "בעלי" אלא בכינוי "אישי". אף כי שתי המלים רומזות לזיווג (הן נובעות, בהתאמה, מהמלים בעילה ואישוּת), הן מבטאות מדרגות שונות של זיווג: "בעלי" מבטא התקשרות ארצית דרך כריתת ברית, וכן רומז לעליונות מסוימת של הבעל על האשה, ואילו "אישי" מבטא חיבור גבוה ואינטימי יותר, וכן רומז לשוויון בין האיש והאשה (ואפילו, בדקוּת, למעלה של האשה על האיש, שכן "אישי" פירושו שהוא משתייך אליה במובן מסוים). באהבת ה"אישי" אין את אלמנט הבעלות והעליונות שבאהבת ה"בעלי", והיא כולה קרבה והזדהות (ועל כן "אישי" מתחיל ב-א, האות הראשונה, בעוד "בעלי" מתחיל ב-ב, האות השנייה).

כאשר האשה בצידן נשאה את בעלה לבית אביה היא הפכה אותו מ"בעלה" ל"אישהּ". עלינו לעשות אותו הדבר ביחס לה': לחדש את הקשר עמו מתוך בחירה חופשית וללא תנאים קודמים, בהרגשה שאנו מודים לו על עצם קיומו – שבזכותו יש לנו עצם קיומנו.

בקריאת שמע הנאמרת פעמיים בכל יום קוראים את הפסוק הנודע מדברים: "ואהבתָּ את ה' א-לֹהיךָ בכל לבבךָ ובכל נפשךָ ובכל מאֹדךָ"[10]. בחסידות מוסבר שרמת הזיווג של "בעלי" מבטאת אהבה "בכל לבבךָ ובכל נפשךָ", ואילו רמת הזיווג שבבחינת "אישי" מוסיפה את יסוד ה"ובכל מאֹדךָ". ואכן, חז"ל פירשו את הביטוי "בכל מאֹדך" כאומר "בכל מִדה ומִדה שהוא מודד לך הֱוֵי מודה לו במאֹד מאֹד"[11]. ביטוי יפהפה זה, הבנוי כמין שיר קצר, מבטא את היות אהבת ה"אישי" אהבה שהיא לגמרי למעלה מטעם ומדעת, המודה על הרעה כשם שמודה על הטובה.

כאשר האשה בחרה בבעלה ויהי מה, מתוך הכרה שהוא ורק הוא נותן טעם לחייה, נפתח בלבה מקום חדש לקבל ממנו, והדבר אִפשר להם, לראשונה, להוליד. באותו אופן, ההחלטה להתמסר לה' פותחת את לבנו אליו ומאפשרת לאורו לחדור אלינו. כמו בסיפור, מי שמאפשר לנו לעשות זאת הוא רבי שמעון בר יוחאי: עולמות פנימיות התורה המפעימים שהוא חשף בפנינו, רוויי הרגש, הטעם והצבע, חושפים את מלוא נוכחותו של ה' בחיינו, ומאפשרים לאמונתנו לחלחל ללבנו ולשתול בו זרעים חיים וקיימים.

[1] רמז נודע אומר ש-מט (49) ימי ספירת העומר המובילים לחג שבועות צריכים להיות מוקדשים לתיקון הלב שלנו, שכן מט עולה בגימטריה לב טוב. והנה, הביטוי לב טוב חוצה את ימי ספירת העומר לשני חלקים – לב (32) ימים ראשונים ו-טוב (17) ימים אחרונים. יוצא כי לג בעומר הוא היום הראשון של ימי ה-טוב: עד ל"ג בעומר אנו רק עסוקים בתיקון הלב; מל"ג בעומר, בזכות רשב"י, אנו מסוגלים להתחיל להפוך אותו ללב טוב.

לצפייה במצגת של אחרון של פסח

הגב' שרה גרינברג מכפר חב"ד לא התלהבה למשמע בקשתי: "לספר על היחידות שלי אצל הרבי?" היא שאלה, ותמיהה כה חזקה נשמעה בקולה, עד שהבנתי שהרעיון הזה לא כל כך מוצלח, כמו שחשבתי בתחילה. "יודעת מה?" היא סיימה את השיחה, "אני אחשוב על זה, ובמידה וכן – אחזור אלייך".

הורדתי את השפופרת, והתחלתי לחפש מרואיינת חדשה. בדרך כלל "אחזור אלייך" משמעו – "לגמרי לא" עם נקודה אדומה ובולטת אחרי ה"לא". ונקודות אדומות ובולטות דורשות התייחסות מתאימה אליהן.

לא הספקתי לבצע יותר מידי טלפונים, כשפתאום גיליתי על הצג את המספר של גברת גרינברג. זה היה מפתיע. אבל היא חזרה! והסכימה!

"חשבתי שהנושאים שהרבי דיבר איתי הם מסרים עבור כלל הנשים והבנות" סיפרה לי, "שאלתי את הרבי, וקיבלתי תשובה לפרסם. אז אני מוכנה". כמה פשוט, ככה נפלא.

הזכייה

"בשנת תשל"א נסעתי לרבי בזכות נשות כפר חב"ד" משחזרת גב' שרה גרינברג, "בימים ההם כרטיס טיסה עלה כמה משכורות חודשיות מלאות. מסיבה זו טיסה לרבי הייתה מחזה לא מאוד נפוץ, ובכפר חב"ד החליטו להתארגן ליוזמה משותפת; הגב' לאה הלמן יזמה הגרלה: כל אחת תרמה סכום מסוים, ולבסוף נערכה הגרלה. מי שזכתה בגורל הייתה אימי, ע"ה. אך תנאי ההשתתפות שלה בהגרלה היה שאם תזכה – אני אסע במקומה. זאת כיוון שהמצב הבריאותי שלה לא היה כשיר לנסיעה כזו. זו הייתה הפתעה רצינית. אף פעם קודם לכן לא נסעתי לרבי, והתרגשתי מאוד מהזכייה…

באותן שנים מילאתי מקום ב'מדרשה'. המדרשה הייתה כינוי למוסד לימוד לבנות בכפר חב"ד. היום לומדים בתיכון ולאחר מכן בסמינר, אבל אז למדו חמש שנים בסך הכל במדרשה, וקיבלו בסוף הלימודים תעודת הוראה (תארו לעצמכן: מורה בת שמונה עשרה שנים נכנסת לכיתה של הבת שלכן… היום זה לא היה 'עובד'… ר. ג.)

הרב מרדכי לוין, המנהל החינוכי של המדרשה, שמע על הנסיעה שלי, וביקש שבאותה הזדמנות אשאל את הרב חודקוב לגבי מספר ענייני חינוך.

הרב חודקוב היה המזכיר הראשי של הרבי, ולא היה פשוט כל כך לגשת אליו לשאול שאלות. היה צורך בקביעת ראיון מסודר. רק שאת זה לא ידעתי מראש… הגעתי לקראון הייטס, קבעתי ראיון עם הרב חודקוב ושאלתי אותו את השאלות של הרב לוין. הנושאים העיקריים שהרב לוין שאל היו צניעות בלבוש וספרי לימוד. הרב חודקוב אמר שיש לבדוק איך נהוג ב"בית יעקב" ולפיהם לנהוג.

היום התשובה הזו היא כבר ידועה ומפורסמת. נודע לי אחר כך שגם הרב טוביה בלוי, בתור מנהל תיכון בירושלים, והרבנית סימה רלב"ג, מנהלת בית הספר היסודי בירושלים, קיבלו הוראות כאלו: ללכת לפי "בית יעקב".

באותה נסיעה זכיתי גם להיכנס אל הרבי ליחידות. אלו היו שנים בהן עדיין הייתה יחידות פרטית. בעלי, שהצטרף לנסיעה שלי, נכנס יחד איתי ליחידות".

לחיות את "בית חיינו"

"לפני שאספר על היחידות עצמה, אני רוצה להדגיש את המשמעות של 'פעם ראשונה אצל הרבי'. לארץ ישראל לא הגיעו פקסים באותן שנים. בשנים מאוחרות יותר היו שידורים ומסרים. כל מה שקרה בשבת היה מגיע לארץ ישראל כבר ביום ראשון וכן הלאה. אבל בשנת תשל"א זה לא היה כך. אולי המשפט הבא יהיה נכון רק לגביי – אבל בשנים ההן לא כל כך שמענו ולא כל כך ידענו מה ואיך קורה בבית חיינו. כשהתארחתי אצל משפחה בקראון הייטס, וראיתי איך הדלת נפתחת והבן או הבת של המשפחה נכנסים ומספרים ש'הרבי אמר כך וכך' – זה היווה בשבילי חידוש מאוד גדול.

רק בשביל שתוכלי להבין: באותה שנה הגיעו מארץ ישראל רק עוד שתי נשים. זה לא ש'עזרת נשים' הייתה ריקה. היו הרבה בנות אמריקאיות, שעמדו שש ושבע שעות בשביל לתפוס מקום, אבל מארץ ישראל לא הייתה נוכחות נרחבת שם.

היו נשים בודדות שזכו בשנים שקדמו לשנת תשל"א להגיע אל הרבי. חלקן זכו בכרטיס וחלקן היו בעלות משפחה חוצניקית. הנוהל היה שכאשר הן שבו, כל אחת אירגנה כנס וסיפרה מה היה אצל הרבי.

אבל כשהגעתי בעצמי לשם, הרגשתי שלא סיפרו לי שום דבר. בין שמיעה על ה"שביל" שנפתח לרבי ובין ראיה מוחשית של אותו שביל הפריד ים מאוד גדול…

עם זאת, למרות שלא ידענו ולא שמענו, ההרגשה הפנימית של התקשרות לרבי הייתה מאוד חזקה. לא חשבנו לעשות משהו בלי לשאול את הרבי: שידוך, עבודה, הכל… זאת על אף שבשביל תשובה היינו צריכים להמתין שלושה שבועות, וזה היה נחשב פרק זמן סביר ביותר ואפילו מהיר למדיי".

"שלושה שבועות בשביל תשובה לשידוך?" אני קצת מתקשה לעכל.

"כן" מחייכת גב' גרינברג, "היינו עם סבלנות… ידענו שכשהתשובה תגיע, לא בהכרח שהיא תהיה חיובית, אבל ידענו שמה שלא יהיה – אנחנו ננהג לפי התשובה!

אז ההתקשרות לרבי הייתה חזקה גם בלי לראות ולשמוע 'נון סטופ'. אבל התוספת של ה'לראות ולשמוע' הייתה משהו מיוחד. כל מה שראיתי שם היה ראשוני ומפליא מאוד.

הרגשתי התפעלות גדולה כשראיתי את הרבי: לא הייתה במה, והוא עמד ליד ארון הקודש במשך כל התפילה. כאילו היה אחד מהקהל, אבל ראו מלך! וזה היה דבר אדיר! כל העיניים של הקהל, הצפוף מאוד, פנו לכיוון אחד: לרבי.

כל הזמן הרגשתי – 'ריבונו של עולם, למה לא סיפרו לי על כל היופי הזה?'…

ואז… אז הגיע התור שלנו להיכנס ליחידות".

היחידות הראשונה

"כאמור, נכנסתי יחד עם בעלי. לפני היחידות עשינו את ההכנות, וכמובן, אמרנו תהילים.

היה בי לחץ, שנבע מתחושת אי וודאות: מה ואיך יהיה. אבל כשנכנסתי פנימה, הרגשתי שהרבי יושב כאן רק בשבילי. כאילו אין עולם אחר… הרבי קיבל אותנו בחיוך רחב מאוד ובפנים קורנות. הרגשתי שזה היה בזכות בעלי ועבודת החינוך שלו. הוא היה בהנהלה של התלמוד תורה בכפר, וחלק מהשאלות שלו היו בענייני התלמוד תורה.

הייתה בחדר אווירה נינוחה שהביאה לי את האומץ והאפשרות לפתוח את הפה. זו הייתה הרגשה מיוחדת במינה. איני יודעת באיזו מילה לבחור בשביל לתאר את התחושה שאפפה אותי שם.

הרבי הסתכל בדפים שהוכנסו, והתייחס אל כל מיני עניינים אישיים, שלא כאן המקום והזמן לפרסמם. הוא ענה לנו בצורה מפורטת. כמות הברכות שנשפכה שם הייתה כה רבה, עד שלא יכולתי לזכור אחר כך את כל הברכות שבורכנו בהן…

לאחר מכן, פתאום אמר הרבי: 'כשתחזרי, תבקשי מהמנהל שיכנס את הבנות, ותדברי איתן על העניין של הצניעות'. הרבי, כמובן, דיבר באידיש, וכיוון שלא רשמתי מיד את הדברים – אין בידי את המילים המדויקות, אבל זו הייתה רוח הדברים.

זה היה פלא פלאים בעיניי. כי לא הייתי מורה קבועה בסמינר. בסך הכל מורה ממלאת מקום… אבל היה חשוב לרבי שאמסור בארץ ישראל דרישת שלום בדמות נושא הצניעות. כשחזרתי לארץ ישראל באמת נערך כינוס, ודיברתי לפני הבנות על הצניעות. סיפרתי שאני מדברת על פי בקשת הרבי ממני ביחידות. אני חושבת שאולי אחד התוצרות של היחידות הזו היה תקנון הצניעות, שמוכר כיום לכל בת ואישה חב"דית. בשנים שאחר כך, היה לי תפקיד בסמינר. נושא הצניעות תמיד עמד איכשהו בסדר היום שלנו. יחד עם הגב' ציפורה וישצקי והגב' רייזי הלפרין בנינו תקנון ראשוני של צניעות, שאחריו, כאמור, הגיע התקנון הסופי והמוכר.

בחזרה אל היחידות: היה בה מסר נוסף ששייך לכולנו.

הבנתי שהיחידות מגיעה לסיומה, אבל רציתי לבקש משהו בשביל נשות הכפר. בסופו של דבר, רק בזכותן הגעתי אל הרבי.

התביישתי לבקש, אבל הרגשתי שאני חייבת. הרבי ראה שאני רוצה לומר משהו, ונרכן קצת. התנועה הייתה תנועה שאפשרה להוסיף משפט נוסף. שמעתי את עצמי מבקשת 'משקה' בשביל הנשים בכפר. למה ביקשתי 'משקה'? ראיתי מ'עזרת נשים' כיצד הרבי מחלק בקבוקי משקה לאנשים המארגנים התוועדות במקומם, וחשבתי שגם עבור נשי כפר חב"ד אפשר לבקש, בתור נציגתן אצל הרבי.

הרבי אמר בתמיהה: 'משקה בשביל נשים?!'

שתקתי.

אחרי מספר שניות של שקט, אמר לי הרבי: 'תיכנסי מחר למזכירות. יתנו לך יין. תבשלי אותו ותעטפי את הבקבוק בדרך חזרה – שהיין יהיה לגמרי עטוף. היין הוא עבור נשים בכפר חב"ד'.

כשהגעתי למחרת למזכירות, אמרו לי שהיין כבר מבושל, והייתי צריכה רק לעטוף את הבקבוק".

היי דוגמא למופת!

"ההרגשה שלי היא שהיחידות הזו היא לא רק שלי, ומסיבה זו אני מספרת לך עליה היום. הרבי דיבר דרכה ודרכי אל כל הבנות והנשים. הרבי רואה למרחקים כאלו, שאנחנו לא שייכים לראות. היום, כשהתקשרת, כתבתי לרבי, והתשובה שהתקבלה הייתה תשובה באידיש מכרך ה', עמודים רכט-רל.

זה מכתב עבור "אגודת נשים צעירות ליובאוויטש", ואני חושבת שיש בו לימוד עבור כל אישה חסידית באשר היא. לימוד שיכול להיות המשך של היחידות משנת תשל"א. להלן קטע מתוך המכתב:

"…גם מובן מאליו שתפקידן אינו רק – כפי שהן כותבות במכתבן – לגייס כספים למוסדות ליובאוויטש, כי ככל שזה יהי' [ענין] גדול, בכך לבד לא די, ובתור כאלו שבכל אחת מהן תלוי' במדה רבה השפעה בבתיהן וגם ההשפעה על סביבה מתאימה, עליהן לשמש גם דוגמא חי', איך אשה חב"דית צריכה להתנהג בעצמה, איך היא צריכה להקים את ביתה, ואיזו השפעה יש לה על כל סביבתה, שיוכלו לומר בגאוה ראו גידולים שגידלתי, זוהי אשה חסידית אמיתית וממנה ניתן ללמוד.".

אז האישה החסידית האמיתית, מלבד העובדה שהיא שומרת על צניעות – כמו ב"בית יעקב" – ואינה שותה 'משקה', היא גם אישה שמעמידה את ביתה, שיהיה לדוגמא ומופת, וכמובן משתדלת ומתאמצת להשפיע על הסביבה. ובכך מזרזת היא את התגלות הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש".

במגזין 'עטרת חיה' בחודש שעברה התפרסמה השאלה הבאה: "שמתי לב שיש לי בעיה מציקה שבולטת פי כמה בתקופה שלפני פסח – ממש קשה לי לזרוק, לתת ולהיפרד מדברים", והיא שואלת, "מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את הטבע הזה שכל-כך מושרש אצלי?".

במגזין החודש – ניסן – התפרסמו שורה של תשובות מעניינות מאת מגוון גולשות, שהעניקו מעצותיהן. הנה הן לפניכן:

רעיונות ל"פרידה טובה"

לכוכבה שלום

לגבי חפצים שקשה להיפרד מהם מבחינה רגשית, בדרך כל מדובר בכאלה המכונים "נוסטלגיה" למשל, מתנה שקבלנו מדודה אהובה, ציור מהגן, מזכרת שקנינו בתשרי אצל הרבי. מכל אלו קשה להיפרד אך הם תופשים מקום, מפוזרים בבית ולא תמיד יודעים איפה הם בכלל. מה תעשי? קחי קופסא די גדולה שבה תאחסני את כל מה שיקר לליבך מאד. משאר החפצים שתצליחי להיפרד תוכלי להסתפק בצילום שלהם ולשמור בתיקייה במחשב.

בהצלחה,

חדוי בן דוד

נ.ב. אם ממש קשה לך רגשית, את יכולה לתת למישהו אחר לעשות את המיון. ויש גם דרך לשים את הדברים במקום מרכזי ונגיש לילדים – שאז הם יתלכלכו ויהרסו וגם ימאסו עלייך ואז תוכלי ביתר קלות להיפטר מהם בלי נקיפות מצפון.

לזרום

לכבוד מדור הבעיות של אחות.

לגבי השאלה של זו שמתקשה להיפרד. חשוב לדעת שפרידה היא חלק טבעי וחשוב מהחיים. אי אפשר להתחיל משהו חדש בלי לסיים, כי אז ההתחלה תהיה עמוסה. זה כמו בארון בגדים. אני קונה בגדים ושמה בארון. בשלב מסוים הארון יתמלא יהיה קשה לסדרו, הבגדים ידחסו, יתקמטו, לא אראה מה יש בו ויהיו הרבה בגדים שלא אלבש כי לא אראה ואשכח מהם.

אם אחת לתקופה אוציא את הכל ואמיין, מה שלא לבשתי כבר שנתיים והם במצב טוב אתרום, בגדים מרופטים אזרוק – כך גם אעזור לאחרים ויתפנה לי מקום, אוכל לראות מה יש ויהיה מקום לבגדים חדשים. בעצם ניפוי הארון מאפשר לשפע חדש להגיע. זה לא אומר שכל חודש צריכים לסנן את הארון אך לפחות פעם בשנה.

כך גם בחיים כשאנו נאחזים ברעיונות, הרגלים, ידע, חפצים ותפקידים אנחנו בעצם לא מאפשרים לחדש להגיע, אנו חסומים ולא מאפשרים זרימה בחיים. כשמרגישים תקועים, כשמרגישים שאין שמחה ועונג כדאי לעשות הפסקה ולראות איפה כדאי לעשות שינוי, מה גורם לנו למועקה, ולשנות. זה כמו מי מעיין זכים כשלא ניתן להם לזרום הם יתעפשו.

לא קל לשנות, השגרה נותנת ביטחון, אך כשהשלווה מופרת כדאי לעשות שינוי ולחזור לשגרה חדשה. הזרימה בחיים מאפשרת לנו לשמוח. ולמעשה, כל שבוע תבחרי משהו אחד שהיית רוצה לשנות ולהפטר ממנו ותנסי במהלך השבוע לעבוד עליו. כל שינוי מתחיל בצעד קטן.

בהצלחה.

מירית פנחסוב – קואוצ'רית

"בטחו בה' עדי עד"

לכוכבה היקרה,

אם לא תעצרי עכשיו תמצאי את עצמך בעוד כמה שנים כאמא שבנתה לעצמה כלוב – כלוב החפצים. ומתרצת ב"העיקר שיש בשפע"… הלוואי שתסתפקי במאגר אחד או שניים, של פריט חביב במיוחד, כי יש אוגרים ששומרים הכול: בגדי ילדים ("שיהיה כשהם יגדלו", או "לילד הבא"), דיסקים ("שנורא אהבתי"), בגדים ("כשארזה ב-5 קילו"), צעצועים ("שלא יהיה משעמם לנכדים כשיוולדו") או ספרים ("בחופשה הבאה יהיה לי זמן לקרוא").
המשותף לכל הוא הקושי להיפרד מחפצים מיותרים בגלל ש"אולי אצטרך".

נראה לכם שיתכן שארזה, ולא יהיה לי חשק או זמן לקנות בגדים חדשים?! האם יתכן שאצא לחופשה, אך הספרים שטרם קראתי ייעלמו מכל הספריות. האם ייתכן שכאשר ילדיי יגדלו, כל החנויות ייסגרו, ולאף שכנה או גיסה לא יהיו בגדים מיותרים לתת להם… האם יכול להתרחש מצב שבו כשאסיים לבשל, לא תהיה לי אפילו קופסת פלסטיק אחת של חומוס לאריזת השאריות.

"אולי אצטרך" אומר שאני לא מאמינה בכוחותיי להסתדר בעתיד. שאני לא מאמינה שיש לי כוחות להתמודד עם כל מה שייקלע בדרכי, או יותר גרוע: זה מראה שיש לי חיסרון באמונה שה' ידאג לי! כי אם אני בטוחה בעצמי, ויודעת שכל מה שקורה הוא לטובתי, לקדם אותי, אז למה להיאחז באולי?! ראיתי ב'אגרות' שהרבי מה"מ עונה למישהי שדואגת "שמא יקרה מקרה מר" ומשיב לה שזה שהיא כותבת כך זה עצמו מקרה מר הוא!

כשיש בטחון, אפשר לוותר על המיותר, שחונק את המדפים והנשמה. כל עומס הפחד, ההתמקדות בצרה שאולי תגיע, נמסר יחד עם החפצים המיותרים. במקומו, נפתח מרחב של מדפים ריקים והבנה שהעתיד לא בשליטתי, וכמה שאתכונן, לא אצליח לצפות הכול, ובטח לא לשלוט בכל. לכן, עדיף כבר לוותר וליהנות מהרגע הריק, הפתוח, המאפשר, ולסמוך על ה' שיעזור הלאה. ושמישהו אחר יבלה את החיים במשמרת עצובה במחלקת שמירת חפצים… כמו שהתינוק מוכן להיפרד מ"שמיכי" כשהוא ביד של אמא – כך נרגיש מוכנים להיפרד מן הביטחון המזויף שמקנים חפצים, כשנצליח להרגיש שאנחנו בידיים המחבקות של הקב"ה ששוכן בתוכנו.

חג שמח,

אחת שנגמלה.

הפרדי ממה שיעשה לך טוב!

לבעלת הבעיה.

אני משתדלת לא לתת עצות שאני בעצמי לא עומדת בהן… לכן אני חושבת שכדאי שתעשי כל דבר שיעשה לך טוב, אם להפטר מחפצים וחומר בכלל יעשה לך טוב, אני בעד. אני באופן אישי לא זורקת כלום, יש כמה דברים משמעותיים שהם חלק ממני, מהחיים והעבר שלי שאני מעדיפה להנציח לעצמי ולהתרפק עליהם (עד שיבוא לציון גואל 🙂

אז אל תמהרי לזרוק בהתקפת השלכה, דברים שתצטערי עליהם…

זיוי

זהירות, אל תתני להפרעה להתעצם!

לכוכבה ולכל האחיות שבאותה סירה.

אתן לא צריכות לחוש בושה, כי זה משהו שיכול לקרות לכולנו. מכירות את המסכנים שאוספים חפצים מפחי אשפה? אם אתן לא רוצות להגיע לכך תזהרנה ותעצורנה עכשיו! כדי שהיא לא תהפוך לאגרנות כפייתית שמוגדרת כהפרעה נפשית, שהטיפול בה מחייב טיפול מקצועי. אספנות כפייתית היא בעלת רמות, בכל אחת מופיעים סממנים של תחילת אובססיה לאיסוף שרק הולכת וגדלה עם השנים.

הסובלים מהבעיה הם לרוב אנשים נורמאלים שהחלו לאסוף, ובמשך הזמן מתמסרים לאיסוף וכופים על עצמם פעולה כפייתית ואובססיבית. כמו כל הפרעה נפשית, הסיבות לתופעה הן רבות ומגוונות, חלקן קשורות לאישיות, ובמקרים אחרים קשורות לטראומות נפשיות (לדוגמה, חווית חוסר עצומה שחווה האדם בעבר). סיבה נפוצה ביותר הגורמת להופעת האספנות היא הפחד ממחסור. אגרנות כפייתית היא בעיה נפוצה אצל זקנים, ובשנים האחרונות גם צעירים. סביבת החיים המודרנית, השפע הרב ואורח החיים המלחיץ והכפייתי בו אנו חיים, גורם ליותר ויותר אנשים לרכוש לאסוף ולאגור, ובחלק מהמקרים מה שמתחיל כתחביב או כצורך זמני, הופך עם הזמן לאספנות כפייתית ממנה אין דרך חזרה. לעיתים עלולה אגרנות כפייתית להוות גורם להתרחקות מהסביבה החברתית והמשפחתית עד לנתק מוחלט. כשמצב האוגר מתחיל לסכן את חייו מבחינה בריאותית, חשוב להתערב ולנקוט באמצעים כדי להגן עליו מפני עצמו. בעיית האגרנות לא מופיעה בן-יום. בתחילה מתבטאת באוספים תמימים: גוגואים, ניירות מכתבים ומתחלפת בבגרות באוספים אחרים.

האגירה מזיקה גם מסיבה פרקטית: ככל שכמות החפצים עולה, כך גם כמות הלכלוך, מה גם שקשה לנקות בצפיפות. גם ארונות סגורים מעלים עובש, ופטריות קיר צומחות, שאריות אוכל נותרות בין החפצים, תיקנים ומכרסמים מגיעים והדירה הופכת למפגע בריאותי.

הזדעזעתן? זה אמיתי. אז תפסקנה כעת וזכורנה כי מוח שליט על הלב!

אני יודעת על זה, כי לצערי דודה שלי היא כזאת.

ח. כ. חולון

המעשה הוא העיקר!

למתקשה להיפרד.

טוב שאת יודעת שאת בבעיה וזו כבר חצי רפואה. אני מציעה לך פשוט לעשות! להתחיל להיפרד! השלב הראשון הוא להחליט מה את משאירה ומה את זורקת. אם תצליחי באמת לקבל את כל ההחלטות מראש, תוכלי לפנות חפצים מהבית בצורה הרבה יותר מהירה ויעילה. אין טעם להגיד שאת רוצה להיפרד ולפנות הכול, כי בפועל ברור שיש המון חפצים שאת צריכה להשאיר, כי הם כן משמשים אותך. כדי להצליח לקבל את ההחלטות לגבי כל חפץ, את צריכה לעבור בסבלנות על כל החפצים השונים שבמגרות שלך.

חשוב ביותר להבין כי אם החלטת לפנות חפצים מהבית, זה לא אומר שאת צריכה לזרוק את כל הדברים שאת מוציאה לפח, כי בטוח יש דברים שעוד אפשר להשתמש בהם.
אולי הם לא משמשים אותך או שאת לא אוהבת אותם, אך אנשים אחרים כן ישמחו לקבל אותם כתרומה. דברי, לפני הכול, עם אחים שלך ועם חברות, כדי לראות האם מישהו מהם אוהב או צריך חפצים מסוימים, כך את יכולה לשמח את מי שמקבלת את החפץ.
אם אין לך את מי לשאול, ואת יודעת שלכל הסובבים אותך כבר יש את כל מה שיש לך להציע, את יכולה לפנות למקומות מסודרים שאליהם אפשר לתרום כמו גמ"ח בגדים, או לפרסם מודעה בעיתון תחת הכותרת 'למסירה'. כך שאם את רוצה להיפטר מהרבה חפצים שיש לך, תוכלי לתרום אותם, וכך תעזרי להרבה אנשים ותרגישי פחות קושי להיפרד. ברור שחפצים שכבר אי אפשר להשתמש בהם, צריכים להגיע הישר לפח הקרוב.
עבודת המיון יכולה לקחת כמה שעות טובות, אך אם תנסי לדמיין כיצד יראה החדר שלך אחרי – תקבלי כוחות.

ברכה והצלחה,

עטי ג. 

פרידה טכנית

למדור "עוצו עצה",

בשביל לעזור לכוכבה להיפרד אתן כמה הנחיות שעוזרים לי להחליט מתי לומר 'שלום' לחפצים שלא בשימוש. כדי לדעת שהגיע הזמן בדקי מתי עשית בהם שימוש לאחרונה וקבלי את ההחלטה הנבונה. הנה לדוגמה חפצים שהגיע זמנם להתפנות מהבית:

בגדים שלא היה בהם שימוש מעל שנתיים. כלים שלא היה בהם שימוש מעל שנה. מתנות ששוכבות עדיין באריזתן המקורית קרוב לשנה. משחקים שלא שיחקת בהם מעל שנה וכנראה גם לא תשחקי בהם בשנה הקרובה. ספרים שאינם קדושים ואין לך ערך סנטימנטאלי אליהם, ושהפעם האחרונה שקראת בהם היה לפני שנים, ישמחו לעבור לספרייה ציבורית ולפנות לך מקום על המדף.

וכעת טכנית, את רוצה לדעת איך אני עושה סדר במגירות ובארונות? אני מארגנת שלש שקיות או קופסאות: באחת שמה דברים שאני זקוקה להם, בשנייה חפצים שברצוני למסור הלאה ובאחרונה את כל מה שאמור ללכת לפח. כך ניתן להשתלט על ה'בלגן' ולהצליח לעשות סדר יעיל.

צריך גם להודות לה' שנתן לנו הלכות שמכריחות אותנו לסדר ולנקות את הבית ואת עצמנו לפחות פעם בשבוע – לשבת; ולעשות ניקיון יסודי לפחות אחת בשנה – לפסח. אשרינו!

חג חרות שמח!

דפנה רוזנטל

האפיקומן שהרבי שלח לבומביי   

בכל שנה נשאר מהאפיקומן של הרבי גם לאחר חג הפסח. יום אחד נכנס המזכיר, הרב יהודה לייב גרונר לרבי. הרבי נתן לו כתובת בבומביי שבהודו, וביקש ממנו לשלוח לשם חתיכה מהאפיקומן בדואר מהיר תוך שהוא מציין שזה עבור משפחה שביקשה ברכה עבור האם שחלתה והרופאים נואשו ממנה. הרבי ביקש ממנו להתקשר למשפחה ולומר להם שישתדלו שאמם תטעם מהאפיקומן, וכיוון שמצה היא 'מיכלא דמיהמנותא' ו'מיכלא דאסוותא' (- מאכל האמונה ומאכל הרפואה) ממילא ה' ישלח לה רפואה שלימה.

הרב גרונר שלח את האפיקומן למשפחה והעביר לבת את הוראת הרבי. אחרי שבועיים התקשרה הבת וסיפרה שהם נתנו בפי האם פירורים מהמצה ומיד הוטב מצבה באופן משמעותי, וכעבור זמן קצר שבה לבריאות שלימה. (סיפורים מחדר הרבי).

גאון יעקב 

אביו של הרבי, רבי לוי יצחק שניאורסאהן נ"ע, כיהן ברבנות בעיר בדרום רוסיה. באזור זה גידלו חיטה עבור כל המדינה. מכיוון שהוא היה מגדולי הרבנים, ההכשר על טחינת הקמח עבור מצות היה תחת פיקוחו וסמכותו מימים ימימה.

כאשר הממשלה הקומוניסטית הלאימה את כל בתי המסחר וביניהם גם את טחנות הקמח ואת מאפיות המצות, נודע להם שעד אז סמכו כולם על הכשר אבי הרבי. הם הבינו שאם בשנה זו לא ישיגו את ההכשר שלו איש לא יקנה מהם את הקמח לפסח. לכן קראו לו, וביקשו ממנו שגם השנה ייתן הכשר על הקמח, והזהירו אותו שאם יפסול חלק מהקמח ולא ייתן עליו הכשר, וכתוצאה מכך לא יימכר חלק מהקמח, יתפרש הדבר שהוא מזיק לכלכלה הקומוניסטית ולוחם נגד הממשלה. זאת מכיוון שהרווחים ממכירת הקמח שייכים לקופת הממשלה.

בשמעו זאת ענה הרב שאם יאפשרו לו חופש פעולה להעמיד את משגיחיו וישמעו להוראותיו, כך שיוכל להבטיח שטחינת הקמח תהיה על פי ההלכה, אז גם השנה ייתן הכשר על הקמח. אולם אם לא יתנו לו להעמיד את משגיחיו, או שלא ישמעו להוראותיו, לא רק שלא ייתן הכשר, אלא גם יודיע ויפרסם בכל מקום שקמח זה אינו תחת אחריותו.

נציגי הממשלה שדיברו עימו חזרו על תביעתם לתת הכשר על הקמח ללא תנאים, ולא לפסול מאומה מטעמי כשרות, תוך אזהרה כי אחרת ייחשב כלוחם בממשלה. אבל ר' לוי יצחק לא התפעל מדבריהם. הוא השיב בתוקף שהוא לא יעשה דבר היפך התורה. והוסיף שהוא מוכן לנסוע למוסקבה כדי להיפגש עם נשיא ברית המועצות קאלינין, ולהסביר לו שבלתי אפשרי לתת הכשר על דבר שאינו כשר! אם נשיא בריה"מ ירצה להענישו – זה עניין שלו, אבל הוא לא יזוז מעמדתו ולא יעשה מאומה נגד רצון ה'.

נציגי הממשלה ניסו שוב לאיים עליו ולהפחיד אותו, ומשלא הצליחו סיפרו זאת לממונים עליהם. הסיפור הגיע עד לנשיא ברית המועצות או ליועציו, ואז נתקבלה משם הוראה למלא אחר הוראותיו בכל הקשור לטחינת קמח. וכך היה בפועל בשנה ההיא: כל המצות שנאפו במאפיות הממשלה, היו כולם מקמח שהיה תחת פיקוחו והכשרו. הממשלה עצמה העניקה לו את הסמכות לכך.

הרבי מה"מ פירסם סיפור זה על מנת ללמד כל יהודי כולל ילדים, שכאשר עומדים בתוקף על קיום רצון ה', ה' עוזר להלחם נגד כל המניעות והעיכובים ולבסוף מנצחים. הטענה שהגויים מפריעים היא טענה שקרית ומתכסיסי היצר. (שיחת י"ח ניסן תשמ"ג, בעת כינוס ילדי "צבאות השם)

הוכחה מוחצת מההגדה  

בתקופת הרבי ה"צמח צדק" ניסתה הממשלה הרוסית להנהיג שינויים בחינוך היהודי בעקבות הצעת ה"משכילים". שר החינוך הרוסי כינס ועידה בה דנו בנושא. אדמו"ר ה"צמח צדק" היה מראשי המדברים בוועידה, ודחה נמרצות כל ניסיון התערבות חיצוני בחינוך היהודי. כאשר עמד לעזוב את הועידה יחד עם רבנים נוספים, פנה לעברו פקיד יהודי מומר. הוא נפנף לעברם בהגדה של פסח וטען כי ממנה יוכיח כי היהודים הרגו את ממציא הנצרות וכי הם משתמשים בדם נוצרי.

הוא הקריא מתוך ההגדה: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב"  ו"פרש": דצ"ך הם ראשי תיבות: דם צריכים כולכם; עד"ש: על דבר שהרגתם; באח"ב: בן א-ל חי בשמיים.

הרבנים נדהמו מהסילוף המכוון, אך אדמו"ר ה"צמח צדק" השיב מיד שסילוף זה נובע מחוסר ידע ומשקף בורות. "הפירוש האמיתי הוא" אמר אדמו"ר ה"צמח צדק" , "דצ"ך: דברי צדוקים כזב; עד"ש: עלילת דם שקר; באח"ב: בני אברהם חלילה בזאת".

המומר נדהם והשתתק. כל הנוכחים יהודים ולהבדיל אינם-יהודים צחקו על מפלתו והתרשמו מתשובתו של אדמו"ר ה"צמח צדק" (שיחות לנוער).

זיעה של מצווה 

לישיבת תומכי תמימים הגיע בחור למדן ובעל כשרון וביקש להתקבל כתלמיד מן המניין. הרבי הרש"ב קיבל את הדיווח כי אמנם הבחור בעל כישרונות טובים אך בעל מידות גסות, הדבר ניכר גם על פניו שלא היו עדינות. הרבי הרש"ב הורה לרבי הריי"צ שניהל אז את הישיבה, לקבל את הבחור אך להשגיח עליו באופן מיוחד. בחודש אדר, שהה הרבי הרש"ב בחו"ל ובמכתב הורה לבנו להטיל על הבחור את המלאכות הקשות הנדרשות לצורך אפיית המצות, הרבי הריי"צ קיים את ההוראה בהידור. הוא מינה את הבחור על מלאכת ברירת החיטה והטחינה, והעמיס על שכמו עבודה רבה כך שבמשך שבועיים לא היה לבחור כל רגע מנוחה.

בליל בדיקת חמץ הוא כיבד את הבחור להשתתף בבדיקת החמץ, מלאכה שנמשכה עד שתיים או שלוש לפנות בוקר, וכבר בשבע בבוקר היה על אותו בחור להתייצב ולהכשיר את המאפיה לאפיית המצות.

בליל הסדר בשעה חמש בערב נקרא אותו בחור אל הרבי הריי"צ שביקשו ללמוד את מאמר החסידות "ששת ימים", עד לשעה שבע בבוקר למחרת, שאז ילמד איתו יחד את המאמר. הרבי הריי"צ ידע שהבחור אחראי על אחד מהשולחנות של ליל הסדר ולכן עד לשעה שתיים בלילה, שעת סיום ה"סדר" לא יהיה לו פנאי ללמוד את המאמר. אבל הוא רצה לבחון את מסירותו ללימוד חסידות. בשעה שבע בבוקר אכן למד הרבי הריי"צ יחד עימו את המאמר ונוכח לראות שהוא ידע זאת בהתאם לרמת ידיעותיו אז בחסידות.

באחרון של פסח אמר הרבי הרש"ב לבנו הרבי הריי"צ, שהזיעה של מצווה פעלה על הבחור כך שהוסרה הגסות שאפיינה אותו ועל פניו ניכרת עדינות (ליקוטי דיבורים).

"שריפת חמץ" משמיים 

ליל הסדר. בבית הכנסת בדוברומיסל – סערה. שני השותפים אהרון שמואל ובצלאל חיים, שהיו בעלי מפעל קטן של משקאות שכחו למכור את החמץ! כל אחד מהם סמך על חברו, ורק לאחר התקדש החג התברר להם כי החמץ לא נמכר. תחילה האשימו איש את רעהו במחדל, אך מיד ניגשו אל הרב. הרב קרא אליו את הדיין, ולאחר שדנו ביניהם פסקו כי את הבירה יש לשפוך ולא ליהנות ממנה (לפי ההלכה חמץ שהיה בבעלות יהודים בפסח – אסור בהנאה). ואילו את הכלים והדגנים יש לנעול עד לאחר החג.

אך השותפים לא הסתפקו בפסק הדין. הם חשו שעדיין לא יצאו ידי חובתם, וביקשו מהדיין להורות להם דרך תשובה. הדיין השתתף בצערם של יהודים פשוטים אלו והרגיעם. תוך כדי כך התפרצו נשי השותפים ביללות ובבכיות לבית הכנסת. הן שמעו את אשר ארע וחששו שייענשו משמיים. הדיין עלה על הבימה וניסה להרגיע את כולם. הציבור החל להתפזר אך בצלאל חיים לא נרגע עדיין. הוא נדר שלא ייהנה יותר מהמפעל ולא הסתפק בפסק הדין שעליו רק לשפוך את המשקה המוכן. רק אז נרגע במעט.

לאחר סיום הסדר, בטרם נרדם, הבחין כי פרצה שריפה בקרבת מקום. הוא יצא החוצה ולבסוף גילה כי המפעל שלו עולה באש. יהודי העיירה שראו כי כל רכושו של בצלאל חיים עולה בלהבות ריחמו עליו והשתתפו בצערו; אולם להפתעתם, בצלאל חיים קרן מאושר ורקד בשמחה רבה. הוא חש כי השריפה היא אות כי השם קיבל את תשובתו!  כאשר היה בטוח כי המפעל נשרף עד היסוד הלך ובישר זאת לשותפו אהרון-שמואל.

מרוב אושר לא עלה בצלאל חיים על יצועו בלילה ההוא. הוא הלך לבית המדרש, שם שהו יהודים נוספים שנשארו ערים בגלל השריפה. אחדים הביעו את דעתם כי השריפה היא עונש משמיים על חטא השותפים בכך שלא מכרו את החמץ. אולם בצלאל חיים אמר כי זה לא עונש כלל אלא ישועה וציין כי אינו דואג כלל בשל איבוד פרנסתו.

הציבור דן בקשר בין השריפה לבין תחושת האשמה של השותפים על ששכחו למכור את החמץ, ולכן איש לא התעניין בגורם לשריפה. למחרת התברר כי השריפה שהחלה באחד מבתי הגויים בסביבה, פרצה בעקבות סכסוך שכנים במקום. בערב פסח התנפל האחד על חברו, הכהו במוט ברזל ושבר את צלעותיו. בנו של הגוי המוכה נקם את נקמת אביו, והצית את בית השכנים על יושביו. מחד חשו היהודים זעזוע מאכזריות הגויים, ומאידך, חשו התפעלות מתגובתו של בצלאל חיים.

הבאים בשערי בית המדרש באותו הבוקר ראו את בצלאל חיים עומד על הבמה בבית המדרש, ואומר תהילים עם כל הקהל. הוא היה המקריא, ואמירת התהילים שלו לא הייתה בלב נשבר כמי שספג נזק כספי רב, אלא כמי שנותן שבח והודיה לה'. היה ברור כי הוא חש בעל שמחה (הרבי הריי"צ, ספר הזיכרונות).

מצות ואומץ  

הימים ימי השלטון הקומוניסטי ברוסיה. סבל יהודי שעבר ברחובות צ'רנוביץ נעצר על ידי שוטר ק.ג.ב. לביקורת, ובאמתחתו התגלתה חבילת מצות. מצות שנאפו כמובן בתנאי מחתרת וסכנה ובניגוד לחוק הסובייטי.  "עבירה" שכזו גררה בדרך כלל בעקבותיה עונש של עבודת פרך בסיביר. הסבל עמד חסר ישע מול השוטר שניסה לדלות ממנו את שמות המשתתפים באפייה ומקום המאפייה. מששתק הסבל ולא רצה להסגיר את חבריו, החל השוטר גורר אותו לעבר תחנת המשטרה. מסביב התגודדו יהודים רבים שהשתתפו בצערו של אחיהם אך לא הייתה להם יכולת להושיט לו עזרה.

והנה עבר במקום החסיד ר' אברהם שמואל לבנהרץ. הוא הבחין במתרחש ונחלץ מיד לעזרתו של הסבל. באומץ בלתי רגיל התקרב אליו, נטל מידו את חבילת המצות, ואמר לשוטר: "אלו המצות שלי". הסבל האומלל ניצל מיד את ההזדמנות, נשא רגליו וברח.

השוטר הנדהם החל מיד לחקור את ר' אברהם שמואל: "מי אתה? מאין באת? היכן שוכנת מאפיית המצות?" אך החסיד לא ענה על אף אחת משאלותיו. הוא רק הישיר אליו את מבטו וענה ללא מורא: "הבה ונלך יחדיו לתחנת המשטרה ושם אחשוף את פרצופך האמיתי". ברוסיה של אותם ימים כאשר פחדו משוטר ק.ג.ב. כמו ממלאך חבלה, איש לא העז לדבר כך לשוטר. היהודים מסביב היו בטוחים שהחסיד ייענש קשות על חוצפתו, אך למרבה הפלא, השוטר נבהל, הותיר את חבילת המצות בידיו של החסיד, והלך לו. ר' אברהם שמואל השיב את חבילת המצות לידי הסבל תוך שהוא מאושר על כי זכה להציל יהודי מציפורני הק.ג.ב (יהדות הדממה).

לצפייה במגזין עטרת חיה לחודש ניסן